שלום לכל הצדיקים.
אנחנו עוסקים בספר עדר היקר,
ולומדים את המאמר העונג והשמחה.
נעלה לפתוח ספרים בבקשה.
קראנו אותו פעם שעברה,
זה בעמוד ק' י' ז'.
בספרים, לפי דעתי, לכולנו יש את אותו עימוד.
בסדר?
שתי מילים על מה זה הספר הזה,
ספר עדר היקר,
זה על שם העדרת.
העדרת זה חותנו של הרב קוק.
כלומר,
אבא של אשתו של הרב קוק,
קראו לו האדמור תאומים.
בסדר?
העדרת זה ראשי תיבות.
והוא כתב פה שבעה מאמרים מקסימים.
אנחנו בעזרת השם ובישועתו,
לפחות על חלק מהמאמרים אנחנו נעבור.
בשבועות הקרובים,
בחודשים,
נראה לפי העניינים,
אם אנחנו
מקדמים כמו שצריך.
הכל תלוי באוכל,
בסדר?
באוכל ובתמרים שלו.
טוב.
תמיד אפשר גם לשיעורי אחרי צהריים לארגן תמרים ואגוזים,
זה
תמיד...
אבל
לא נורא.
טוב,
בואו רגע נזכר מה למדנו, ומתוך כך נתחיל.
זה
היום השיעור השני שלנו בעונג ושמחה.
שאני עושה, שלום וברוך הבא.
שאנחנו, יש לי את הספר?
יופי.
שלב ידיים בבקשה, להקשיב יפה.
אנחנו עכשיו, בן אדם רוצה לעבוד את השם.
מישהו פה רוצה לעבוד את השם?
כן.
או, מישהו רוצה להתחתן?
כן. בקיצור,
אז בן אדם רוצה לעבוד את השם,
והשאלה היא איך אני גורם לזה שבאמת עבודת השם
היא תהיה דבר שהוא רצוי לי וחביב עליי.
אז הוא אומר שכל עסק רוחני,
ובכלל כל עסק בחיים,
חייב להיות מלווה בעונג ושמחה.
אם אני לא מתענג ושמח במשהו,
אז זה מה שנקרא,
זה מתייבש ונופל.
הנביא קורא לזה חוכמת סופרים תסרח.
זאת אומרת,
אם יש חוכמה,
אז מה פתאום היא תסרח,
כיוון שאומר הזוהר,
עבדין אורייתא יבשתא,
הופכים את התורה
למשהו מאוד מאוד יבש,
כמו איזה דיקט כזה,
אוסף של משימות,
ואני,
כאילו כמו שעשו לנו כל החיים, פחות או יותר,
שאני מתבאס ועושה דברים, לא בגלל שאני מזדהה איתם ושמח בהם,
אלא בגלל שאני...
לא יודע,
במקרה היותר טוב או הפחות טוב,
מפחד מהעולם הבא,
אולי ימנגלו אותי,
בצורת תחת.
בקיצור, כל מיני עונשים כאלה,
שזה מה שמוביל את הבן אדם,
בוודאי שבדור שלנו,
זה לא יכול להיות מה שמוביל אותנו לעבוד את השם.
אנחנו בדור,
ככה הערכנו בפעם שעברה,
שהכל הוא באמת רגשי.
וליבי,
ואז הבן אדם רוצה לעשות משהו כי הוא מזדהה איתו.
לא יודע אם אמרנו את זה פה,
אבל דיברנו על פרסומות,
שהפרסומות היום הן פרסומות רגשיות,
לא שכליות, לא מדברים איתך היגיון.
תאכל קורנפלקס, תהיה אלוף.
לא יודע, אכלתי קורנפלקס,
לא קרה כלום, רק השמנתי.
או כל מיני דברים אחרים, בסדר?
אז גם תמיד העולם האמוני יהיה מושפע מה...
נקרא לזה, האווירה האמונית בכלל העולם,
בסדר?
אם בעבר היינו רגילים שיש פריץ, עריץ, פחה, שליט,
שאו שאתה,
אם אתה עושה את העבודה,
אתה מקבל את המשכורת שלך,
ואם אתה לא,
אז אתה לא תקבל את הזה,
או במקרה היותר גרוע,
אכוף אותך,
אשים אותך בצינוק,
לא יודע מה זה.
אז
כך אותו יחס,
כן,
למרות שזה נשמע קצת פרימיטיבי,
יהיה כלפי הקדוש ברוך הוא.
כי זו תפיסת העולם, את זה אני מכיר.
אם אני לא עובד, אני מקבל על הראש,
אם אני לא עובד את השם,
אני מקבל על הראש.
כן, אני אומר את זה כמובן בצורה
טבעית,
כן, גסה כאילו.
כשאנחנו מגיעים לארץ ישראל,
ואנחנו רואים שהכל נעשה מתוך אהבה,
ואמונה,
וכל הדור שלנו מלא באמונה,
ואהבה, והפנמה,
ורצון להבין את הדברים לעומקם,
אז גם בוודאי בעולם האמוני אני צריך את הדבר הזה.
אם אני לא...
צריך להתכתב עם שאר המחוזות.
ברור?
אז לכן אומר הרב קוק,
זה חייב להיות העונג והשמחה חייבים להיות מלווים לכל דבר,
בוודאי עניין רוחני.
בוא נקרא את זה, ואז נמשיך לפסקה שנייה.
אני קורא מההתחלה, העונג והשמחה.
מי שהיה בפעם שעברה,
אז יותר קל יהיה, ואם לא,
אז
תשלימו את זה, בסדר?
העונג והשמחה הם דברים מוכרחים,
להיות מתלהבים על כל עסק רוחני,
אני לא יכול בלי
שיהיה לי עונג ושמחה.
רק
כשיתענג האדם וישמח במעשה הטוב והיושר,
אז יהיה חרוץ לעשותם בתכלית שלמותם.
כדאי שתשב ליד מישהו שיש לו ספר או שיש לך.
אז הנה, ליד הצדיק הזה.
אז יהיה חרוץ לעשותם בתכלית שלמותם ולהוסיף עליהם מדי,
נכון?
אם אני מזדהה עם משהו,
מחר אני רוצה לעשות את זה עוד יותר טוב,
ועוד יותר טוב,
ועוד יותר,
נכון?
כמו אלייצור.
רק אז
יהיה חל רוח השכינה וזיו כבודה לאדם כי עוז וחדווה ממקומו.
איפה הקדוש ברוך הוא נמצא?
איפה שיש איזוזיות,
כוח וחדווה, שמחה.
איפה שיש כוח, בקטע טוב של המילה,
ושמחה.
הבן אדם רוצה להיות שייך לזה,
נכון?
הבן אדם נכנס למכון מאיר.
וואו, את כולם פשוט עליזים.
שמחים וססים, נכון שמעוניקו?
מחייכים לכולם,
איזה סבר פנים יפות,
איזה גן עדן עלי אדמות,
נכון או חנה?
חזק וברוך.
צריך לשים אותך לפלייר שלנו,
חנה,
חנה, את והחיוך שלך.
בסדר?
כי עוז וחדווה במקומו,
עוז זה הכוח והחדווה,
זו השמחה.
ויעזר לו להיות נעטר בחוד של חן וחסד,
שימצאו מעשה ופעולותיו גם כן לחין בעיני כל הבריות.
אני חוזר קצת על מה שאמרנו פעם שעברה.
שהאינדיקציה שלנו,
האם
אנחנו בכיוון הנכון שרוח,
שרוח הבריות נוחה ממנו,
רוח
המקום נוחה ממנו,
זה
סימן שאני במקום הנכון,
דיברנו על זה גם לפני שעה קלה.
ויצאו גם הם בדרכם, כולם רואים את זה,
ואומרים,
וואו,
גם אני רוצה להיות כזה.
נכון?
נמצא פה מישהו שאני לא רוצה לנקוב בשמו,
שאמר, אני ראיתי את הקצין שלי,
כן, וראיתי שהוא מתנהג בצורה מאוד מאוד מיוחדת.
אמרתי, וואלה, גם אני רוצה ללכת למקום ש...
הקצין שאב את מקורו,
בסדר?
זה קורה הרבה פעמים,
אני רואה במכון מאיר.
שואל בן אדם, מה גרם לך להגיע לפה?
אחד אמר לי לפני שלושה שבועות,
הוא אומר,
אני
הייתי בשדרות או כמדומני,
והוא אומר, היו שם בנות שירות,
אציליות כאלה וטהורות וקדושות.
שזה באמת עשה לי רושם מדהים,
שאמרתי,
אני רוצה שאני אהיה גדול,
שתהיה לי אישה כזאתי.
אבל כדי שתהיה לי אישה כזאתי,
אני צריך להיות בעניינים.
אני לא יכול לבקש משהו כזה משובח,
אם אני בעצמי לא אהיה משובח.
והוא נמצא פה היום, לומד בינינו.
אם תגדלנו יפה, אני אגלה לכם אחרי השיעור מזה.
בסדר?
ויצאו גם הם בדרכיו,
ותרבה הברכה והטובה בעולם.
רק כשיש עונג ושמחה פנימית בלב,
מצורפים למעשה הטוב והצדק,
אז הם מתבססים באדם להיות קבוע בדרכי האל הטוב
ברוך הוא.
אם אני מזדהה עם משהו,
אז אני רוצה,
זה מחזיק זמן,
הרבה זמן.
אבל אם זה משהו מאוד מאוד חיצוני,
אחרי כמה דקות זה נעלם.
אם מה שגורם לי לעשות או לא לעשות זה הצו של המפקד,
ואני לא באמת מעריך את המפקד, ואני
לא אוהב אותו, ולא מזדהה איתו,
אז זה נעלם.
אתם כולכם יודעים איפה אני נמצא?
אין לי את ה...
מוצא.
תראה לי?
תראה לי את הכריכה?
תראה לי את העונג?
כן, זה בסדר.
תצא אצלי.
קוף י"ז.
לא כל דבר שרואה צריך לספר.
הלאה.
אז הם מתבססים באדם להיות קבוע בדרכי האל הטוב ברוך הוא.
ברור, נכון עד עכשיו?
כאילו,
אם אני בעניינים,
ואני שמח,
וטוב לי,
אז אני רוצה להמשיך עם זה.
אם אין לא טוב לי,
ואין לו שמח,
וזה כפוי עליי,
אני לא רוצה.
זו אולי הסיבה הכי גדולה לחילון.
והם מאוסים בזה,
כי זה נעשה בכפייה,
אני לא מזדהה עם זה,
אני לא מבין את זה,
אני לא יודע מה הקדוש ברוך הוא רוצה ממני,
מה אכפת לו אם אני אעשה תה בכלי שלישי,
או להלביש צמר ופשתן יחדיו, או תחרוש בשור ובחמור יחדיו,
מה הוא רוצה ממני?
הבנים מדברים על המהויות,
ומה שעומד מאחורי, וזה אומר, וואו, בוא'נה.
זה מה שחשבתי,
פתאום אני רואה שזה מלא בהיגיון, מלא בפנימיות,
מלא בעונג ושמחה,
כאילו זה,
אני,
אנחנו גם שמחים שיש משהו שאנחנו מזדהים איתו,
שהוא שייך אלינו,
נכון?
משהו שהוא לא שייך אליי,
אני לא שמח בו,
נכון?
יכול להיות בן אדם,
אתה רואה אותו בטלן דקדושה,
בוקר טוב,
בוקר טוב.
רבינו, אתה יודע, היום יש טיול.
מה?
יש טיול?
בטח, אני פה.
איך זה,
רגע לפני,
רגע היית בטטה,
פתאום אתה מצאת כוחות?
משהו שאני שמח בו ואני מזדהה איתו,
אני מגלה כוחות.
אני נלאה.
כן, הכל בלאות, הכל אין לי כוח.
ממקור נפשו ימצא מים חיים נוזלים להשכילו ולהדריכו באורחות חיים.
בסדר?
אני יותר ויותר,
כל פעולות,
רגשות,
מחשבות,
אני אעשות מצד הכרח ומועקה.
בין שתהיה המועקה חומרית
או רוחנית,
אינה בטח לא תשלם אותם,
כי אם אני עושה משהו,
או רוחני,
בוודאי רוחני, אבל גם גשמי,
לא בא לי לעשות אותו,
אז אני אעשה אותו כמו כפיה או שווא, כאילו,
טוב,
בוא, בוא,
מה צריך לעשות?
אתה תטאטא את הבית.
נגיד שאמא אומרת לי,
אני הולכת לשופינג,
תגיד לי פה שכל הבית יהיה נקי,
שמתי שנה יכולנו להביא את כל הקניות,
אני הולך לקנות בחמישייה,
הבא לא יודע,
וזה...
תגיד לי שהכל יהיה נקי,
עכשיו אם אני לא בא לי,
ואני לא בעניין,
ולא מבין את הערך של זה,
אז מה אני עושה?
ואתה תהו,
ויתחפהו מתחת לארון, והיינו שני שעו,
בסדר?
ואני אומר, וואו,
אימא שלי, אימא יקרה לי יקרה.
יש
אפילו שיר, אמא יקרה, יקרה,
בסדר?
אז אני אהיה נקי,
ואני אקרצף,
ואשים גם איזה ואזה יפה,
שאמא תחזור,
יהיה לה מצב רוח,
ותראה שהבית כולו מבוסם,
כולו מלא,
בסדר?
משהו שאני אוהב אותו,
אז אני לא עושה רק את מידת הדין,
אני גם מתחסד עם זה, אני עוד מוסיף,
לא רק שורת הדין,
נכון?
אותו דבר גם בעבודת השם.
אם כל הסיפור שלנו ומערכת היחסים בינינו לבין הקדוש ברוך הוא
היא כזאתי שרק אני רק לא רוצה להיענש או לא רוצה
להיענש אז תעשה את המינימום כדי לעבור את החיים בשלום.
אבל אם אני עושה את זה בגלל שאני מזדהה
אז אני משקיע בזה עוד ועוד.
יפה.
והם אינם באים כי אם כדי להעמיד
את האדם על המצב המוסרי הנכון,
שיהיה בו שמח ומתענג בעשות הטוב,
כן,
תדע לך
שהכל זה לטובתך.
ובין הזרום מן הרע והכיור, תגן
נפשו וישמח כבודו.
ואני סר מרע,
ממילא העשה טוב ניכר עליי, אני רוצה להשביח, נכון?
אבל שם טוב חידש את זה ואמר,
יש אפשרות לסור מרע,
ואז לעשות טוב.
יש אפשרות לעשות טוב,
ואז ממילא זה מסיר אותך מהרע.
בסדר?
אני אעשה משהו בטוב,
אני אעשה אותו במהימות,
אני עושה אותו מתוך הזדהות,
מתוך עונג,
מתוך שמחה,
אני כריש.
בסדר?
עד כאן פסקה שלמדנו פעם שעברה.
ואז בסוף השיעור שעבר,
קראנו את הפסקה השנייה ככה במרוצה.
בואו נקרא אותה עכשיו בניחותא.
על שדה הפעולות
יתגלה האור הגדול הזה של חדוות אל, בסוף הסוף.
זאת אומרת,
אני, אנחנו בעולם העשייה.
בגלל האהבה שלנו כלפי הקדוש ברוך הוא,
אז גם אנחנו בדרך כלל גם מבטאים את זה,
בזה שאנחנו עושים מצוות,
מקיימים אותם,
משמחים בהם,
רואים את זה על שדה הפעולות.
זה לא רק משהו אמורפי כזה, אוורירי.
משהו מאוד מאוד מעשי.
על שדה הפעולות,
על הפעולות המצוותיות שלנו לצורך העניין,
התגלה האור הגדול הזה של חדוות אל,
בסוף הסוף,
שאני אוהב,
אז אני עושה,
נכון?
בתקופה יותר מאוחרת,
כן,
זה לוקח קצת יותר זמן,
כי קודם כל אני מכיר במשהו,
וידעת היום,
והשבות אל לבבך, ועשית את מעשיך, נכון? אני מכיר במשהו,
זה מתיישב לי על הלב, ואז אני גם עושה,
דיבור ומעשה,
בסדר?
בחיי יחיד, זה לוקח אבל זמן.
כן, זה גם בוודאי בחיי אומה,
זה גם ככה, נכון?
יש לנו ספר יחזקאל שמדבר על החזרה של עם ישראל,
תסתכלו אחרי זה בספר יחזקאל,
פרקים ל"ו,
ל"ז,
ל"ח.
בהתחלה הקדוש ברוך הוא אומר,
אני מקבץ את כולם.
שהוא לא כתוב בשום מקום שנהיה דוסים.
קודם כל, ולקחתי אתכם,
כן, מכל קצוות הארץ וכולי, ואז נתתי לכם לב חדש,
ורוח חדשה אתם בקיר בכם, ואז,
רק אחר כך, אחרי איזה פרק ומשהו,
מדובר על המעשים אשר תעשו,
אבל זה שלבים מאוחרים יותר.
בסדר? זה בחיי אומה.
וגם בחיינו שלנו.
נכון, יכול להיות שיש כבר איזו הכרה
שהתבשלה בתוכנו,
לא משנה אם אנחנו חוזרים בתשובה או חוזרים ב...
לא יודע מה.
בקיצור, חוזרים איפה שחזרנו.
בעצם בן אדם בא...
בהתחלה יש לו איזשהי סוג של הכרה פנימית,
אחרי זה הוא אומר,
וואו,
אני כבר מתחיל להזדהות עם הדבר הזה,
ועד שהוא כבר עושה מעשה,
הוא אומר, בואנה, מה קרה?
חזרת בתשובה?
מה?
אני הייתי אדוק?
מה קרה?
כן, אחי, זה כבר
חודשים ושנים מתבשל בתוכי.
רק הצדדים המעשיים הם בדרך כלל האחרונים.
למה הם אחרונים?
מה
אתם אומרים?
דורשים מאמץ.
מה עוד?
למה אנחנו את הדברים המעשיים דוחקים לסוף?
ברוך אתה ה' אלוהינו מלך עולם,
שהכל נהיה בדברו.
המעשה...
אה, אתה אומר כאילו בגלל שאני...
כאילו אני חושב שההזדהות היא באה לכדי ביטוי בעיקר ברוחניות,
ואז המעשה כאילו כבר השתלשלות כאילו מאוחרת.
מצוין.
מה עוד?
אם אני עכשיו בא יום אחד,
ונגיד שאני חי בחברה מעורבת,
או חברה,
לא יודע,
לא משנה מאיפה,
ואז יום אחד פשוט שמתי על עצמי כיפה,
כיפה.
או פתאום שמתי את זה,
מה קורה?
מה קרה לבן אדם?
לקח משהו, השתבש, מה, מישהו נפטר לו?
היה לו משבר?
קרה לו אסון?
מסכן, לא מסכן, הכל בסדר, מה?
מה קרה?
אדרבה, אני מרגיש יותר טוב.
אז מה הסיפור?
הצדדים המעשיים הם ניכרים לעין,
והפחד החברתי הוא הכי קשה,
נכון?
אני יכול להתבשל בתוכי שנים,
אבל לבקוע מהביצה זה לוקח זמן,
כן?
זה כמו אפרוח.
כפרוח בתוך הביצה,
מישהו מסתכל מבחוץ ואומר, בוא'נה,
לא קורה כלום. מי יאכל פינק,
יצא לך איזה כפרוח כזה חמוד,
עם קפיץ,
יצא לך כפרוח
מתוך קליפה או כזה,
כפרוח מתוך הביצה.
מה, איפה היית עד היום?
אני כבר כמה ימים וכמה שבועות וכמה חודשים מתבשל בתוך הביצה.
את זה לא ראית, כי זה היה תהליך פנימי.
רק כשבוקעת ביצה,
זה מלמד על כל מה שהיה
לפני כן.
רק כשאנחנו עושים את הצדדים המעשיים,
פתאום רואים,
הופה,
נהיה לנו דוס.
בקע לנו דוס.
בסדר, אתם מבינים?
לכן הצדדים המעשיים הם אחרונים בדרך כלל.
גם בגלל מה שאמרתם יפה מאוד, אבל גם בגלל החשש,
הפחד,
מה יאמרו, איך זה ייתפס, נכון?
כולנו מכירים את זה.
יפה.
על שדה הפעולות יתגלה האור הגדול הזה של חכמת ה' בסוף הכל,
בתקופה יותר מאוחרת,
זה ייקח קצת זמן.
בין בחיי הכלל, כמו שהסברנו, בין בחיי הפרט.
אבל התקופה
המכשרת את העונג והשמחה לבוא אל חוג הפעולות.
כלומר, עד אשר אני אעשה את הדברים באופן פעיל,
אקיים את המצוות, אשים כיפה על הראש,
אשים ציציות,
אל תדלג,
קודם כל אחד עם העניין,
כלו,
בסדר?
מה צריך,
אבל התקופה המכשרת את העונג והשמחה לבוא אל חוג הפעולות,
להזיל עליו תללי ששון ואור וגילה פנימית,
היא
תקופת הלימוד בשלושת מערכותיו.
לקודם מעשה,
אני צריך לעבור שלוש מערכות,
שלושה שלבים.
הדיבור,
השינון וההיגיון,
או במילים אחרות,
הגרסה,
כלומר,
לגרוס דברים,
ללמוד דברים.
אני עכשיו נפגש פעם ראשונה עם הספר הזה והספר ההוא,
גם פה במכון מאיר,
כן?
פעם ראשונה לומד כוזרי, אמרו לי משהו על זה.
פעם ראשונה לומד מסילת ישרים, פעם ראשונה ידיר היקר,
פעם ראשונה,
אני יודע מה, כתבי רבי נחמן, כל אחד עם ה...
אז זה השלב הגרסה.
אני קודם כל מכניס לעצמי מידע.
שלב שני,
אני פשוט אחרי הדיבור השינוי וההיגיון,
אתם רואים שכתוב גרסה,
הבנה וחידוש,
קצת יותר קל להסביר את זה.
הגרסה זה קודם כל לגרוס, זה נקרא סיני ועוקר הרים.
סיני זה בקיא.
מתחיל להיות בקיא,
הופה,
כל הספרים האלה לא זרים,
עד עכשיו זה בספרייה של...
ראיתי את זה בספרייה של ההורים שלי,
או בספרייה של הדודים שלי.
בואנה,
יש פה כל מיני גמראות כאלה,
אדומות כאלה,
מה זה הדבר הזה?
גיטין,
או טור,
או
אבן העזר, מה זה?
הופה, פותח,
לומד,
שומע, מפנים.
שלב הבא, הבנה.
קודם כל אני גורס, אחרי זה אני כבר נכנס פנימה,
יותר מבין את הדברים.
שלב שלישי, חידוש.
מתי אני יכול לחדש?
יפה מאוד.
אם אני לא מבין, אני בטח לא יכול לחדש,
נכון?
אני קודם כל צריך לשמוע,
כן, איך אומרים, חכם,
ואחרי זה יש לי נבון,
שמבין דבר מתוך דבר.
אחרי זה, כן, חכם הוא קונה את החוכמה.
אחרי זה,
מבין דבר,
אחרי זה הוא כבר יכול לחדש בעצמו,
מעיין מתגבר,
הוא מעצמו מוציא חידושים,
הוא בואנה,
מטורף הבן אדם.
למה?
כי
כבר זה הפך להיות ממש חלק ממנו,
בסדר?
אז אלה שלושת המערכות, אלה שלושת השלבים.
אז אמרנו,
לפני שאני עושה פעולות,
אני עובר שלושה שלבים.
שלב ראשון, גורס את העניינים.
שלב שני, אני מעמיק בזה.
שלב שלישי, אני כבר ממש מחדש בזה, כי זה שייך לי.
בסדר?
יפה.
בואו שבלעד החבר'ה עם ספר,
שמעון נייקו
שמעון נייקו
זה זה.
אחד הצדיקים אשר בארץ.
יפה.
שאינם יכולים להתברך כראוי,
כי הן שלושת המערכות האלה,
של הגרסה,
ההבנה והחידוש,
או כמו שקראנו מקודם,
הדיבור,
השינון וההיגיון.
מה, איזה תנאים יש שם כדי שאני אפנים את זה?
אורם יפה
להיראות עוז ועדה גם מחוצה לו
כי אם כשיצורף עימם העונג והשמחה.
אם אני עכשיו לומד משהו,
אני יכול לספר לכם מהישיבה התיכונית שלי,
כן?
בלי להכפיש אף ישיבה,
לא משנה כרגע איפה למדתי,
בסדר?
ואז הבא...
חלקכם מכירים, בקיצור יש מבחן בגמרא, נכון?
כאילו זה דפי גמרא, בן אדם בא,
גורס את זה,
לא תמיד מזדהה עם זה, למחרת,
שכח הכל, כלום, לא זוכר כלום.
למה?
כי אני,
אני רן בן משה הקטן, לא היה לי,
לא מצאתי בזה עניין.
השם יסלח לי, אבל זה היה המצב, בסדר?
אם יש לי עונג,
ושמחה במה שאני לומד, כמו שאתם עכשיו.
אף אחד לא כופה עליכם.
עברנו את שנת התיכון,
גמרנו את שנת הנערות, עכשיו אנחנו,
בוא נגיד איזה משהו חמוד בשם הרב קוק,
תקשיבו את
הדבר היפה.
כל שלב בחיים יש לו שם.
בהתחלה אנחנו נקראים עוברים.
עולה וגדל, נכון?
אחרי זה אנחנו תינוקות.
פה אנחנו סומטיים כאלה, נולדים,
וזה.
אמא ואבא שלך נותנים מוצצים,
זוחלים על הרצפה,
וזה,
אוכל,
מטרנות, אמא מניקה,
וזה,
ואתה מחזיר כאילו משהו בתוך שלשולים כאלה.
בבקשה,
המילה עוברת.
בסדר?
זה השלב של התינוקות סומטיים.
אחרי זה אנחנו ילדים.
ילד, הכל נולד, הכל חדש לו.
אחרי זה הוא נקרא עלם.
עלם זה מעין עולם.
עולם הוא בעיקר עלום.
הכל נעלם. יותר דברים בעולם הזה הם
פחות ניכרים מאשר הדברים הניכרים. למשל,
אתם לא רואים עכשיו את הגלי קול שיוצאים לי מהפה,
אבל אתם שומעים אותם.
אז מה,
הם לא קיימים?
קיימים.
יש מכשירים שיכולים לעזור לנו להבין את הקיימות של זה. גלי אור.
אני יכול לתפוס אותם.
לא, אבל הם קיימים.
אז העולם הנסתר, הכל עלום, הכל שונה,
אני ממש לומד, אני עלם.
עכשיו אני מגיע לשלב שלנו.
אחרי שאני עלם, אחרי שאני עלם, אני נקרא...
נער.
הופה. נער ומתנער.
עזוב אותי, מה...
מה מורה? מה קרה?
מישהו יגיד לי מה לעשות?
איך תגידו?
אז מה אתה?
איך מפה?
מה אתה?
נכון,
ואז אנחנו כל דבר שמציב בפנינו גבולות,
ולפעמים השם ישמור זה יכול להיות ההורים שלנו,
או הבנים,
או המורים,
או מי שזה לא יהיה,
אני דוחה,
זה נקרא נער.
אה?
או,
זה מגיל 4 עד 44. היום,
אתה צודק שזה באמת,
לצערנו,
זה השתנה קצת. יש אנשים... נער הוא מורד.
עכשיו,
כשאני מסתכל על הנער,
אני יכול להגיד,
מה זה הבן אדם
הזה? זה אינדיאני.
מה הסיפור שלו?
ואיך הוא מתנהג?
אין לו כבוד, לא להורים שלו.
תוריד את העיניים.
לא הורים,
לא מורים, לא רבנים, לא זה, מה...
אבל הנערות הזאת היא נובעת מתוך הרצון שלי להגדיר את עצמי.
אני רוצה מקום להתגדר בו,
אם אני שכפול של ההורים שלי,
אז אני אותו דבר,
אז מישהו פה מיותר,
כן,
מחילה מכבודכם,
או אתם או אני,
נכון?
אז ההתנערות היא גורמת לי להגדיר את עצמי,
למצב את עצמי.
אני זה לא אתם,
בסדר?
זה לא נעשה מרוע לב,
זה נעשה מתוכו,
כאילו,
הרצון הזה להגדיר את עצמי ולעמוד על דעתי בעצמי.
אחרי שאני מתנהג ועושה בלאגנים,
אז אני הופך להיות בחור.
שאני בוחר את הדרך שלי,
ואז איש בעל אישיות, ואחרי זה מבוגר,
כן,
שאני מתבגר, ואחרי זה זקן,
זה קנה חוכמה.
בקיצור, לכל שלב...
יש את העניין שלו, נכון?
זה יפה.
זה הרב קוק אומר.
ולמה הסברתי את זה?
למה אמרנו את הדברים הללו?
כי רצינו להגיד שבאמת אנחנו עוברים עוד שלב ועוד שלב.
הדברים הם,
ברגע שאני,
אני יכול להיות שבשלב מסוים אני מתנער מדברים,
אבל אם אני עכשיו מפנים אותם,
כן, כי התחלתי להגיד...
באתם לפה מרצונכם,
אף אחד לא קופא עליך.
לפעמים כשאני נמצא במקום חיצוני לי,
או כשאני בגיל יותר צעיר,
אז אני אעשה משהו בגלל שאני...
אני לא רוצה להיות טראבל מייקר,
אבל באמת אני לא מזדהה עם זה.
פתאום אני בא למכון מאיר או למקום אחר,
ואז
נרגע כל האנטי, כל הקוצניות, נכון?
כל הזה, הכל נרגע.
פתאום אני אומר,
בוא'נה,
זה דווקא מתוק מה שנאמר פה.
אני יכול להזדהות עם זה, אני יכול להתחבר לזה.
זה אמיתי לי,
אני בוחר, אני לא מתנער, אני בוחר.
אני לא מתנער, אני מזדהה.
נכון, כמו שאמרנו, שאני, יש לי עונג.
בשמחה בזה, נכון?
וואו,
איזה כיף היה,
למדתי משהו חדש,
איזה יופי,
אני רוצה ליישם את זה,
מחר אני אעשה דברים בצורה יותר טובה.
לקום לתפילה מוקדם
אני רוצה להתפלל,
אני רוצה להתקרב לקדוש ברוך הוא,
אני רוצה
לתקן את המידות שלי,
אני רוצה לתקן את העולם.
מה?
מה קרה?
אתה היית לפני כן...
בטטה.
מה קרה פתאום?
כי עכשיו יש עונג ושמחה.
בסדר?
יפה מאוד.
אז בואו נמשיך.
היכולת שלי לגרוס, להבין ולחדש,
אתם רואים אותי, נכון?
אינם יכולים להתברך כראוי להביא את אורם יפה בנפש
להופיעו עוז ואדר גם מחוצה לו,
כי אם,
כשיצורף עימם העונג והשמחה,
נכון?
עם שלוש שורות,
כאילו לקראת סוף הפסקה השנייה.
שרק אז ידגל בם לשמם,
כלומר,
אני הוגה בדברי תורה ואני מזדהה איתם ואני שמח בזה.
רק
לימוד התורה לשמה וההתעלסות, החיבור, כן?
התוצאות הטובות הבאות ממאור של תורה.
אם אני אלמד תורה לא מתוך עונג ושמחה ומתוך הזדהות,
זה לא יחזיק מעמד.
בוודאי בדור שלנו.
תמיד יש יראה וזה, אני לא נבטא את זה.
הרב קוק כותב באורות הקודש,
עין זין, אם אני לא טועה,
בחלק ג',
הוא אומר שעבודת השם זה כמו איזה חבית כזאתי,
של יין,
שיש בה גם שמרים.
לאכול שמרים לבד זה מר ומגעיל,
אבל השמרים הם אלה שמאפשרים ליין, לעצום ולהיות טוב,
נכון?
אותו דבר גם לגבי יראת השם.
אומר הר קוק, בוודאי שצריך שתהיה איזו יראה מסוימת,
אבל הרוב זה אהבה.
לא רק אהבה,
אבל בוודאי לא רק יראה.
בעיקר אהבה וקצת מורא,
יראה,
יראת העונש,
כביש היפוס של ישעיה נצא בז'ונגלר.
בסדר?
יפה.
ועכשיו אנחנו ממשיכים לפסקה ג',
האם פסקה ב' הייתה ברורה?
יש שאלות?
מישהו לא מסכים?
מה אומר כבודו?
יש לך ספר?
אתה רוצה להיות ליד איזה ספר אולי?
נראה לי כדאי,
אלא אם כן כבודו מכיר את כל המאמר בעל פה,
יכול להיות זה גם אפשרות.
בוא בוא תתקדם,
אנחנו אנשים נחמדים, הנה בושר ליד אלי,
ברוך הבא.
אז אמרנו שלמדנו עד עכשיו שתי פסקאות.
הפסקה הראשונה אמרה שעונג ושמחה צריכים להיות מחוברים לכל דבר,
ואחרי זה אמרנו,
עוד לפני הפעולות המעשיות,
אני צריך שהעונג ושמחה יהיו לי גם בשלבי הלימוד.
הלימוד, גירסא, ההבנה והחידוש.
בסדר?
עכשיו אנחנו עוברים למשהו שהקדמתי אותו קצת בשבוע שעבר,
אבל נחזור על הדוגמה,
והיא תהיה עכשיו יותר מובנת.
נגיד שאני אומר לכם שאתם מצאתם חן בעיניי.
זה לא נכון, כן, שלא יהיו פה אי הבנות, אבל נגיד.
ואני אומר לכם,
רבותיי,
היי מתוקים,
יש לי הפתעה בשבילכם.
הבאתי לכם איזומיל.
איזומיל זה משקה של תינוקות,
בסדר?
הוא על בסיס צמחי, זה אחד הדברים הכי מגעילים שיש.
והבת שלי,
סיפרתי לכם פעם שעברה אז נכון,
שהמילה הראשונה,
קוראים לה שבות,
הבת הראשונה,
המילה הראשונה שהיא ידעה,
היא איזומיל,
הייתה מרימה לבקבוק,
היא גמרה כאילו את המנה הראשונה,
עכשיו היא רוצה עוד מנה,
בסדר?
טוב,
אחלה אוכל.
אבל אם אני נותן עכשיו לכם לאכול את הדבר הזה,
מה יקרה?
נכון?
אתם תמאסו בזה.
למה?
איך זה יכול להיות שתינוק
זה הדבר הכי כיף לו והכי נהנה ממנו,
ובן אדם מבוגר,
אותו מאכל,
אתה אותו בן אדם,
רק גדלת בכמה שנים,
בכמה קילוגרמים,
עד רוויה,
מה אתם אומרים?
מעולה,
מעולה, 100 נקודות לאלי, כן,
גרפת את כל הקופה.
בקיצור,
אנחנו גדלים,
אז אנחנו כבר דורשים גיוון,
אני לא יכול להסתפק במשהו ראשוני.
באיזומיל.
אני חושב שכבר אין את זה,
קלקל אותם,
יפסיקו עם זה.
אבל בכל מקרה,
אם במזון חומרי זה ככה,
שמזון שהיה הספיק לי פעם,
הוא לא מספיק לי עכשיו,
על אחת כמה וכמה בעניינים רוחניים,
זה פשוט שזה ככה.
לא יכול להיות שאנחנו נסתפק בעולם אמוני ילדותי.
כי הדברים שהאמנו בהם בתור ילדים,
הם היו נכונים לשעתם,
וזה בסדר גמור,
שהקדוש ברוך הוא זה סבא כזה,
חמוד כזה,
קלויות ואגוזים,
ופה זה,
ואתה מתבגר,
אתה מבין שאלוקות זה משהו אחר,
וזה לא רק שם,
זה גם פה,
זה גם פה.
אלוקים נמצא בכל מקום,
כן, מקומו של עולם,
לא העולם מקומו,
בדיוק כמו שאמרנו מקודם.
אז מה שקורה,
אנחנו כל הזמן בונים איזה פסלונצ'יק,
בונים איזה עולם אמוני,
שוברים אותו ובונים עולם עוד יותר פנימי, נכון?
זאת אומרת, דורשים כל הזמן גיוון,
בסדר?
בוא נקרא בלשון הזהב של הרב, תראו איזה יופי.
המזון החומרי,
גם הוא
מצורף ובהשלמת פעולותיו עם הטעם הטוב.
הריח העדין,
כן,
השביעה שלנו,
אם אני אומר,
אתה מוכן,
הוא אומר,
מה יש לכם?
אתה מכיר את המסעדות האלה שאתה בא,
אתה אומר,
מסעדה קטוסית,
מה אתה רוצה?
יש לנו,
אני יודע מה,
ברבור ברוטב שמפיניו עם,
אני לא יודע מה, קיצור.
אתה פתאום מביא ממך צלחת כזאת,
אתה לוקח משקפת,
מגלה שבקצה הדרומי,
צפון,
צפון מזרחי של הצלחת,
יש איזה ברבורון קטן כאלה.
אחרי זה אתה משקיף לחלק השני של הצלחת,
מגלה גם שם איזה נגיעה של איזה, לא יודע מה, איזה חומוס.
ואחרי זה פה איזה קצת סחוג.
מה זה הדבר הזה?
אז ישראלים חושבים שזה טעימות.
תביא, תביא לי מזה.
לא, זה הסעודה.
בסדר?
השביעה שלנו היא מהעיניים ומהריחות.
נכון?
אם אני אתן לכם את אותה כמות של אוכל,
בצורת מלפפון עגבנייה וחסה,
ולא אעשה לכם כל מיני פרפרות כאלה,
כשאני מכין סלט, עושה לך כל מיני פיתוחי חותך,
אז הבן אדם נהנה,
הוא אומר,
וואו,
איזה ריח,
איזה מראה,
פשש,
לא נעים לאכול כבר, כאילו.
ואז שהוא אוכל,
אז יש בעיקר שביעה של העין,
של הריח,
כל החושים מופעלים,
בסדר?
אותו דבר צריך להיות ברוחניות.
מה אתה חושב, שסתם בבית המקדש יש גם שירת הלוויים,
וגם מנגל כל היום על האש.
בסדר,
וגם איך,
כן,
הכל צבעוני,
הכל חזק,
הכל עז,
כדי לעורר את הרוחניות מכל מקום,
כמו שבאוכל.
אנחנו בעצם שבעים גם מהמראה,
גם מהריחות וכולי,
כן, מסעדות שמכבדות את עצמם,
אני אשאיר לך איזה פסנתרן,
נגן לך איזה קונצ׳רטו של באך,
עד שאתה מגלה שזה עלה לך 800 שקל כולה.
כל הסיפור,
כל הקונצ׳רטו וכל הזה.
בקיצור, בסדר?
אז יש לנו שביעה במובן הרבה יותר רחב.
או לחילופין, אתם יודעים
כמה אחוזים מההרצאה של בן אדם משפיעים עליכם מבחינה מילולית.
כמה אחוזים אתם חושבים?
יפה מאוד, בין חמש לעשר אחוז.
השאר זה המראה של הבן אדם,
ואיפה הוא יושב,
ואיזה עציץ יש לו מאחורה,
וכל מיני כאלה,
ואיזה ריח יש שם, ואיזה טונציה, ותנועות ידיים,
כן?
אתם יודעים שישראל יש כישרונות הידיים?
הוא נהיה אילם.
לא יכול לדבר.
בסדר?
אז אנחנו מבינים שיש משהו יותר כולל.
בוודאי אותו דבר גם ברוחניות.
אז בואו נקרא עוד, עוד פעם.
המזון החומרי גם הוא מצורף בהשלמת פעולותיו,
עם הטעם הטוב,
ריח העדין,
וזולת הנפש המכשיר את כל החיים להתרחב ולהתעלה.
קל וחומר, רבותיי!
קל וחומר הדברים במזון הרוחני, מזון הנפש המשכלת,
החושבת,
המציירת,
ומרגשת
שהעונג הרוחני והשמחה השוקטה הפנימית היא איתם יסוד חייה.
אם באוכל אני צריך כל כך הרבה גיוון,
וכל כך הרבה דברים מסביב,
אז ברוחניות על אחת כמה וכמה,
וזה הציר המעמיד שלנו.
הרב קוק כותב באורות התורה,
הוא אומר, אתה יכול רגע להביא לי חמישייה פותחת?
אתה כבר יודע מה זה חמישייה פותחת, נכון?
הנה.
הנה, הנה, הנה, פה, יש לנו פה, תדעו אותי.
כן, זה החמישייה הפותחת.
תכירו, חמישייה פותחת.
בסדר,
אורות התורה,
אורות התשובה,
אורות הראייה,
מוסר אביך,
ורשמי שמעון.
אז הוא אומר,
שתראה מה זה הבן אדם.
הבן אדם כל כך משקיע בכל מיני חשבונות,
ואת חיי החיים,
כן,
חיי החיים, מה שמעמיד אותנו,
בזה אתה לא משקיע,
כן?
אני פשוט ארגן לעימוד הישן, אבל לא נורא,
זה התוכן.
זאת אומרת,
בן אדם משקיע בהמון דברים,
אבל כשזה מגיע לתורה אומרת לו, לא משנה,
אלא,
תשמע, נכבד, זה אותו דבר כמו שהיה שנה שעברה.
הנה, עכשיו אנחנו מתקרבים לילג בעומר.
יום פטירתו של רבי שמעון בר יוחאי,
מגדולי התנאים,
בנם בתלמידו של רבי עקיבא,
גדול התנאים, דיברנו על זה קצת בשיעור המפרשת שבוע.
צריך להתכונן לל"ג בעומר כדי לקבל את האורות.
את הכוחות,
מה היה בל"ג בעומר,
מה היה ביום האחרון,
איזה גילויים עליונים היו שם,
או שאני מסתפק במה שהגשמתי,
אריאלה, סיפרה לי.
את הופכת אדמה לאש, ובטטות,
וסביב, לא יודע מה,
קיצור, טוב?
בן אדם צריך כל דבר לעשות את זה בצורה יותר עמוקה.
טוב, אז תאמינו לי שזה כתוב פה?
כן.
יפה.
יש עוד כוחות?
סליחה,
לשמירת הטעם הטוב,
אז קודם כל ראינו שזה,
אם זה במזון חומרי,
קל וחומר,
שזה במזון רוחני,
נכון?
קל בכל הדברים במזון הרוחני, מזון הנפש, המשכלת,
החושבת,
המציירת ומרגשת שהעונג הרוחני והשמחה השקטה הפנימית,
היא עצם יסוד החוויה.
אני רואה שכבוד המתרגש.
היא עצם יסוד חוויה, בסדר?
אז בוודאי שאנחנו,
בסדר?
אשריך.
טוב, נשתלח אותך על צאתי.
אז ברור שזה דבר מאוד מאוד בסיסי.
פסקה הבאה.
לשמירת הטעם, אנחנו לא נספיק את הפסקה היום,
אבל נקרא אותה כדי שיהיה לנו חשק לקראת,
שיהיה לנו עונג בשמחה לקראת שבוע הבא.
לשמירת הטעם הטוב והרווחה הנפשית של האדם ביחס למזונו הגופני,
הוכנו בעולם מחסד המשביע לכל חי רצון ברוך השם,
ברוך הוא, מיני מזון רבים ושונים.
בא הקדוש ברוך הוא
ואומר, הופה, אני מבין שאנשים חייבים גיוון.
כשאני הייתי קטן,
אתם יודעים מה היה?
היית אוכל גיל או אשל,
לא יודע אם יש את זה עדיין.
יש?
חזק וברוך.
גיל או אשל,
אחרי זה אתם אומרים לו,
אם אני רוצה משהו טעים,
מה עושה,
לוקח את ריבה,
שמה בפנימה,
הרבה. אז הנה בבקשה,
יש לך פה מעדן.
אחרי זה ימצאו את הדני ואת הדני חום,
דני לבן,
לא יודע מי יש לזה בכלל היום.
אחרי זה היה יוגלי,
זהו,
בתור נער
אתה נכנס
כמה עושר עד, כאילו,
מלא מילקים,
כל מיני סוגים, עם פצפוצים, עם...
הקדוש ברוך הוא בא ואמר,
הרבה גוונים
אני מרביץ לו מדפים שלמים של רמי לוי.
קונפלקס אדום,
קונפלקס לבוקר,
קונפלקס של אלופים,
גרגירים טריקס,
אני יודע איך קוראים לזה,
פיקס וזה. אה, יפה, אה, מעניינים.
צריך לקנות בסוף שבוע לאחרים.
כריות וסוכריות
אתה מקבל שפע עצום.
יש פה כך זימן
זימן כל כך הרבה
סוגי מאכל,
כדי שהבני אדם יהיה להם איזה סובע חומרי.
במקביל לזה,
גם נוצר סובע רוחני, זאת אומרת, הסבעה רוחנית.
תראו,
זה מיליונית מהספרייה היהודית,
מה זה?
כלום.
כל כך הרבה ספרים נכתבים.
אתה יודע שאנחנו עם הספר.
בתוך עם הספר,
כמו לחמניות
כמו פטריות אחרי הגשם.
כל היום,
עוד ועוד ועוד ספרים
זה פלא פלאות
אמרו לי שבזמנו...
לרב אבינר,
שהיה לו
היה איזה הסכם עם איזה ספונסר אחד,
שכל חודש הוא מוציא ספר.
וככה היה,
פלא פלאות,
עוד ספר,
עוד ספר,
עוד ספר, יש,
אני יודע, מאות ספרים כבר לרב אבינר.
כן,
והרב טאו,
ומי שאתה רוצה,
כי יש כל כך הרבה ספרים,
המון המון ספרים באמונה.
חסידות יש
שפע עצום.
זה בא ביחד.
בסדר?
כמו שבאופן מדהים,
המהפכה שעשה הארי הקדוש,
היא התרחשה לפני 500 שנה,
בדיוק שהייתה את מהפכת הדפוס.
הקדוש ברוך הוא מזמן כביכול משהו טכני שמאפשר לדברים להיות נפוצים.
זוכרים שמקודם אמרנו שעולם האמונה מושפע מעולם הכללי?
אז אם בעולם הכללי יש שפע חומרי,
ממילא מתבקש שיהיה גם שפע רוחני.
בסדר, הדברים באים ביחד, בוא נקרא.
לשמירת הטעם הטוב וההרווחה הנפשית של האדם ביחס למזונו הגופני,
הוכנו בעולם מחסד המזין לכל חי רצון ברוך הוא,
מיני מזון רבים ושונים שיכולים להתחלף לפי כל אחד ואחד.
היום אתה רוצה ככה,
מחר ככה אתה הולך לבית מלון,
מקבל עשר סוגי,
לא יודע מה,
קורנפלקס,
ביצים מקושקשת,
ביצים עין.
אתה רוצה עם בצל, בלי בצל,
עם ירקות, בלי ירקות.
לפי מצבו,
טעמו ולפי זמנו,
אתה ממש יכול לגוון כל היום.
ולפי תקופת היום והשעה,
ממש כאילו היום אני רוצה ביצים מקושקשת,
אחר אני רוצה ביצים.
ולפי פרקי השנה ומשך החיים,
ההתרחבות של הבחירה היא מותאמת לנטייה הפנימית,
או פער.
כשאני רואה שובע חיצוני,
זה מעיד על
צמאון פנימי.
אני אסביר את עצמי.
תמיד,
בוא נתחיל אולי בדברי הנביא הכי מפורסמים.
המדרש אומר,
עשרה סוגי רעבון ירדו לעולם.
הרעב של אברהם ושל יצחק,
הרעבון האחרון,
לא רעב ללחם.
ולא צמא למים,
כי אם,
לשמוע את דברי השם.
תמיד כשאתה רואה מישהו אוכל,
אז תדע לך שזה הרבה פעמים יושב על עניין רוחני.
מתי אנחנו זוללים?
מתי שאנחנו משועממים, נכון?
כן, איך קוראים לזה נישנושים?
בין לבין.
כן, בן אדם בא,
בא חופש, נכון?
סגור כבר אתה מקרר, מה יש לך?
האימא אומרת.
ויבן מזבח ויאמר משה,
גם בזה,
לוקחים עוד מאכלות זה וזה,
אחרי זה ניגשים למזווה,
פותחים,
נשנושים,
במבוטים הזה, בלי הזה.
למה?
כי בן אדם אין לו מלאות אחרת.
אבל אם בן אדם הוא מתמלא ממשהו אחר,
אז הוא צריך פחות לאכול.
לכן תאוות האכילה היא כל כך מנהלת אותנו.
בסדר?
למה?
כי אוכל זה אנרגיה,
זמינה ומהירה,
שיוצרת אצלנו תחושת מלאות.
אה, רוחניות, מה, לנסוע לירושלים?
לבוא למכון מאיר?
מה, איזה פנימיות?
מה, אין פה זה? אני רגיל,
יש לי את הכרית של אמא,
של את ה...
זה את הסמיכה של סבתא?
מה?
מה זה את המסירות?
רוחניות לוקח יותר זמן,
ויותר קשה.
אז מה הבן אדם אומר?
וואלה,
לא סתם יש פה לנו,
ויבעט
אני יודע,
נכון?
אדם בקצת רעב,
רעב רוחני, אבל הוא לא שם לב.
והתנפח,
ויבעט.
בום, נופל,
נופל שדוד,
שכח שיש שיעור, שכח למה הוא הגיע לפה וזה,
ויבעט
וימלאהו,
וישמן ישורון,
ויבעט, שמנת עבית כסית.
בסדר?
אז בעצם תמיד, תמיד זה ככה.
הרעבון החומרי
יושב על רעבון רוחני.
בסדר?
מילים אחרונות, אתם יודעים מה?
אנחנו נשאיר לכם את זה בשבוע הבא.
אז אנחנו נשאר במתח, תזכירו לי,
תכתבו לכם בספרים שיש לו, ואם לא אני אכתוב אצלי,
שבשבוע הבא אנחנו נסביר
מאיפה המקור לזה בתורה,
מאיפה אני יודע אותה,
מאיפה המצאתי את ההמצאה הזאת,
שהרעבון החומרי יושב על רעבון רוחני.
עד כאן דברנו ברוכים תהיו מכל העמים.
אמין.
