טוב, שלום וברכה, צהריים טובים.
אנחנו בשיעור הקדוש נפש הפרשה.
העניין שלו
זה עבודת הנפש בעקבות הפרשה,
בעקבות ציווי של אדמור הזקן.
היום גם זה יום מיוחד בחסידות.
מוזמנים להסתכל בלוח היום-יום.
שזה לוח אור זרוע לחסידי חב"ד.
שם מופיע,
זה לוח,
זה הספר הראשון שהרבי חיבר,
ושם מופיע שפסח שני
זה היום
שבו אין דבר אבוד.
גם מי שהיה בדרך רחוקה,
גם מי שפספס,
מקבל הזדמנות שנייה.
רק אם הוא צועק, למה ניגרע?
אם הוא רוצה, אם הוא חפץ,
אז הוא מקבל הזדמנות שנייה.
אולי נדבר על זה בהמשך, אבל יש לנו פרשה.
הפרשה שלנו נראית מין...
לקראת ספר ויקרא,
והבריתות שהיו בבהר,
אז כאילו סוגרים פינות.
יש לנו את פרשת המועדים,
שהיא ברכה בפני עצמה,
ואחרי שדיברנו הרבה מאוד, בהרבה פרשות על הקורבנות,
ועל...
שעם ישראל מקריבים,
ואחרי זה הקורבנות של הכוהנים מקריבים,
וקרה כמו שקרה לנדב ואביהו,
אז יש כאן איזה פרשה שלמה שעוסקת בהלכות של הכוהנים.
מה מותר להם לעשות,
מה אסור להם לעשות,
למי הם נטמאים,
למי הם לא נטמאים.
ואז יהודי כמוני, שאני ישראל,
אז אני אומר,
זה טוב,
פונה אליי,
חשוב לדעת אותה, אבל זה לא נוגע אליי כל כך,
כי אני לא כהן,
אני עוד לא כהן,
אפילו אין לי נכד כהן,
יש עוד סיכוי שיהיה דבר כזה בהמשך,
כרגע עוד לא.
נכון, זו האמת.
אבל בכל אופן,
בואו רגע נתבונן שנייה אחת באירוע של הכהנים.
מי השילוח,
נפלאה ביותר, ממש נפלאה,
כאילו לא יכולתי
להתאפק מלהביא את כולה כמעט.
אבל קודם כל בואו ננסה רגע להבין מה הסיפור של עם ישראל.
תראו, המבנה של עם ישראל
הוא מבנה
מאוד מאוד מיוחד.
אני קורא לזה רבנות הקהילה של התורה.
נכונים.
מנסים, י"ב מיל על י"ב מיל,
אתה יוצא בבוקר,
אתה רואה את משה רבנו.
בארץ ישראל,
ארץ רבה,
רבים, שבטים,
על ביטחון רוחני?
איך לשמור על התקדמות?
אז התורה, יש לה רעיון נפלא מאוד,
היא לוקחת את
אנשי הכהונה,
הכוהנים, שהם בעצם גם מורה ההוראה,
הם גם
המלמדים, מלמדי התורה.
שלום עליכם סגי,
והיא מפזרת אותם בעם ישראל,
יש ארבעים ותשע ערים,
ערי כהונה,
ערי לוויה, ובעצם כל כהן הוא מתפרנס דרך
דרך מקורות כהונה שיש לו,
עשרים משפחות מישראל אולי יפרנסו כהן.
ואז בעצם זה יוצא שלכל קבוצת משפחות יש להם כהן צמוד אליהם,
שהוא מגיע אליהם הביתה כדי לאסוף את הפירות שהוא אוכל,
ועל הדרך הוא בוחן את הילד,
בין האיש לאישה,
פוסק להם דיני טהרה ותומה.
יש לכל משפחה,
לכל קבוצת משפחות יש להם איזה רב צמוד.
בעצם זה רבנות קהילה.
הרבנות קהילה הראשונה זה שבט הכהונה, שם פוזרו.
שבועיים בשנה הכהן הזה במילואים.
היינו חותמים עכשיו על שבועיים מילואים,
שזה,
הוא הולך לשרת בהר הבית,
לפעמים יש גיוסי חירום,
בחגים יש עומס,
אז מגייסים את כל הכוהנים,
אבל רוב הזמן הוא גר בפתח תקווה.
או שהוא גר בצפת,
או
בכל מקום אחר.
הוא גם יכול לדווח למה קורה בבית המקדש,
מה הדברים ש...
טוב.
אבל מי זה הכהן הזה?
מה העניין שלו?
יש פה אישיות,
בין אם זה כהן רגיל או כהן גדול, שהוא מלא בחיים.
דיברנו היום בבוקר על ההבדל בין תורת
הנגלה לתורת הסוד והזוהר של רבי שמעון.
אחד ההבדלים הגדולים זה שתורת הנגלה עוסקת במצוות ועבירות,
ותורת הסוד עוסקת בחיים.
זאת אומרת, בסדר,
עשית מצוות ועשית עבירות,
אבל מה עשית עם החיים שלך?
האם היית מלא חיים?
האם היית...
האם הוצאת את חייך,
את כוחות חייך אל הפועל בכתיבה יוצרת?
חכם איתי.
כן, אם השתמשת בכל מה שיש לך,
הזוהר עוסק בזה מאוד, בכל ה...
עניינים האלו, והכהן הוא חתיכת אירוע של חיים.
תחשבו, אדם לא נטמא למת.
לא נטמא למת.
תקשיבו, אני ומרץ לא הולך ביחד.
הוא כולו...
מלא בחיים,
ממילא גם הסיפור הזה של בעל מום,
אז כאילו אם יש שם,
אנחנו רוצים שם את החיים בשלמותם.
במלואם החיים בשלמותם, במלוא העוצמה שלהם, יוצא
קצת הפוך מאיך שהיה השבוע,
כן,
לאו ה-16,
או איך קוראים לו,
האפיפיור,
החדש,
אז נכון,
הוא לא נשוי,
כמה שידוע לי,
הוא לא התחתן,
נכון?
לא, זה...
כל החבר'ה שם לא נשואים,
כאילו אתה,
כדי להתכנס לאירוע של הדת,
אתה צריך לקפח את החיים.
אצלנו הכהן הוא מלא חיים,
האדם הכי חי בעולם זה הכהן.
הכהן הגדול.
לא נטמא, הכהן הגדול גם
מתחתן רק עם בתולה.
לא גרושה וגם לא אלמנה.
הכהן רגיל לוקח אלמנה ולא גרושה,
כי
בכל אופן יש בגירושין איזה...
טראומה מסוימת שפוגמת עלולה לפגום אולי בעוצמות החיים הלאה.
אני רוצה שבלב,
זה
בעיניי דבר מדהים,
שבלב הקודש של עם ישראל
נמצא האדם הכי חי.
הכי חי,
מלא בחיים.
והכהנים
הם
כאילו מין סוכנים כאלה,
סוכני חיים.
פוגשת הכוח,
עוד לפני שבא לך להיות דוס, בא לך להיות חי.
בא לך לחיות.
מה לך להיות?
לנצל את החיים, כי הכהן הוא מלא חיים.
לא להיטמא למת.
בסדר?
אז...
מה?
אז...
יפה. עכשיו...
אוקיי.
עד כאן, שבח הכהנים.
עכשיו, מתברר שהכהנים נמצאים בקבוצת סיכון.
שנוגעת לכל אחד ואחד מאיתנו.
מה...
קבוצת הסיכון?
תרעומת.
הלאה שמתברר.
והפרשה שלנו באה לעסוק בעניין הזה.
רבותיי,
אני אגיד פה כמה מילות הקדימה ואז
מאור שילוח.
כאילו,
אפשר ללכת באחת משתי דרכים.
אפשר להגיד,
העולם הוא הפקר.
אין דין,
אין דיין,
צריך ללכת בין הטיפות כדי לחטוף כמה שפחות.
ואז כשלא מסתדר,
אין לך שום טרוניה על אף אחד,
כי בכל מקרה מראש הנחת,
שאין פה איזה מכוון.
אבל,
עם ישראל,
ודאי אנחנו,
השגחה פרטית,
הקדוש ברוך הוא מנהיג את עולמו,
הקדוש ברוך הוא מוביל כל דבר.
ממילא,
כשדברים לא מסתדרים,
כשדברים לא מתכנסים לפי המשבצת,
אז אנחנו,
רגע, אה,
שנייה,
זה לא מסתדר,
מה קורה,
אבא,
למה,
מה זה,
איך זה יכול להיות?
נכון?
ואתה לא יכול להגיד לי,
אל תשאל שאלות, כי אני,
לפני כן זה כן היה טוב שראיתי את ההשגחה הפרטית בכל דבר,
ועכשיו לא?
על זה באה פרשה שלמה כדי להזהיר אותנו,
ובואו תראו מה הוא אומר על זה ממאור שילוח.
אמור על הכהנים בני אהרון,
ואמרת אליהם,
לנפש לא יטמא בעמיו.
כהן נקרא עובד השם.
ואז בהקשר הזה,
כולנו כהנים,
כל מי שרוצה לעבוד השם יתברך,
הוא בהקשר הזה כהן.
ורואה כי כל המעשים הנעשים בעולם אינם במקרה,
רק בהשגחה מאת השם יתברך.
הכל בהשגחה מאת השם יתברך.
הכל.
נכון?
ואנחנו רואים את זה בחוש.
וגם מברכים על זה,
ומודים על זה,
ושמחים בזה,
וכן על זה הדרך.
ויודע גם הכהן,
עובד השם,
כי רצון השם יתברך הוא רק להיטיב לבריות.
יפה, מצוין.
ולאדם כזה יוכל לבוא תרעומת,
כי יראה איזה מעשה ממידות דינו של הקדוש ברוך
הוא. כי האדם שנגמר בדעתו כי העולם הפקר הוא,
לא יכול לבוא כל כך לידי תרעומת,
כאשר יראה דבר הנגע נגד רצונו,
כי יאמר מקרה הוא.
אך האדם היודע כי הכל נעשה בידי שמיים,
לזה יוכל לבוא לידי תרעומת.
הכהן או עובד השם נמצא בקבוצת סיכון שיבוא לידי תרעומת.
עכשיו תרעומת,
זה לא מנתק את היחסים הזה,
אוף, איך זה יכול להיות?
זה לא
מסתדר לי.
כן?
אין לו עליו אלא תרעומת.
תרעומת זה כאילו, אני לא מרוצה מהקדוש ברוך הוא.
הוא לא פעל לפי הכללים שעד היום הרגלתי את עצמי.
וזה נאמר במיוחד על הכוהנים.
כלומר, ככל שאתה יותר רגיש להשגחת השם יתברך,
מחפש אותה וגם רואה,
תקשיבו,
באמת רואים,
אתה רואה את ההשגחה של השם יתברך
בכל מקום.
אספר לכם משהו על ההשגחה?
אז אה...
אספר לכם.
אתמול היה לי משהו.
לפני איזה כמה חודשים,
חודשיים,
עצר אותי שוטר,
נתן לי קנס.
אמרתי לכם, נכון?
על אה...
על טלפון.
לא ש...
לא החזקתי אותו ביד, אבל הייתי...
היה פקק והייתי קצת...
שיחקתי עם הטלפון.
והוא עצר אותי, נתן לי קנס.
איכשהו עצר אותי,
זה היה גם יום גשום וזה.
אמרתי לו,
אתה צודק,
אתה צודק,
כאילו, אין פה ויכוחים,
תן לי את הקנס.
ובלב אמרתי לעצמי,
כל מה שמדבר, הכל בהשגחה.
אמרתי, אבא, תודה, שלחת לי מתנה,
500 שקל.
כי אני צריך את המתנה הזאת.
עכשיו זה 500 שקל,
אם לא היית עוצר אותי כאן,
זה היה חלילה קורה באיזה תמבון,
ואפילו יכול להיות יותר חמור מתמבון. אז
בזמן שהשוטר כתב את הדוח,
אני עשיתי תשובה.
איפה אני צריך לתקן את עצמי בעניין הזה?
וממש קיבלתי על עצמי הקבלות שנוגעות ענייני טלפון בנהיגה.
במיוחד בשכונה,
שיש הרבה ילדים וכל זה,
ממש כאילו זהירות יתרה,
גם ככה אני מנסה להיזהר,
אבל אם קיבלתי את הקנס,
ממש,
וגם באתי הביתה וסיפרתי לילדים,
סיפרתי לאשתי,
שקיבלתי מתנה 500 שקל,
תוכחה כזאת, ואפילו לא שילמתי את הכנס הזה מהר.
אם אתה מריאלי, בוא נשלם את הכנס הזה.
לא,
רציתי לא לטפוח,
מה שנקרא,
לא לטפוח לקבל כפל כנס,
אלא כאילו השארתי אותו באוטו,
שאני אזכור את זה שזה יהיה חלחל,
עד שאני ארגיש שהלקח הופנם,
אחרי פסח שילמתי אותו.
טוב.
ואני הולך עם זה,
כאילו באמת,
אני באמת מרגיש,
זה עזר לי.
זה נתן לי איזה עזרה כזאת, שהייתי צריך אותה.
אתמול, אני נוסע למכון,
פתאום,
כאן כתוב, אצל הרמב״ם,
מה זה בעל תשובה?
שיקרה לאותה...
באותו עיר, באותו זה, והוא...
אני נוסע, ו...
אני עכשיו בעל תשובה,
אני באמת נוסע,
נוסע בזהירות,
משתדל.
הטלפון היה פה,
לא נגעתי בו, וזה...
פתאום שלושה אופנועי משטרה, ואחד מסמן לי לעצור.
אני אומר לעצמי,
מה עשיתי עכשיו, אבא, מה?
כאילו...
אני...
וגם אני בכל אופן לא...
כאילו, שלושה חודשים הוא יראה במחשב שזה...
טוב, אני עכשיו עוצר ומחכה, והוא לא ניגש אליי.
לא ניגש,
לא ניגש, לא יודע.
טוב, פתאום הוא ניגש אליי,
אני מוריד את החלון,
הוא מכניס את הראש,
האופנוען אומר לי,
אני לא אמרתי
לך לעצור.
אמרתי לו, מה?
הוא אומר,
לא,
אני סימנתי לאופנוען לידי,
שהוא יעצור,
רציתי לדבר איתו וזה,
הכל בסדר.
אמרתי לו,
טוב,
תודה, המשכתי לנסוע.
אז הרגשתי כאילו,
עכשיו אנחנו נעצור אותך, אבל בלי כלום.
כאילו, שזה בסדר, עשיתי את ה...
השגחה, נכון?
טוב.
ככה אני חי.
כלומר,
אני משתדל לראות את השגחת השם יתברך,
וכל דבר,
וזה מאוד משמח במיניכם.
ובאמת, גם פוגשים את הקדוש ברוך הוא.
וככה אני מרגיש,
הקדוש ברוך הוא,
עוד פעם,
זה לא אחד לאחד,
אבל בחוויה שלי,
הסובייקטיבית,
זה הקדוש ברוך הוא ככה מדבר איתנו,
דרך ההשגחה,
עולים לנו לפה,
דרך כל מיני...
בדיוק הבת שלי סיפרה שהיא הלכה ברחוב,
ואיזו ילדה קטנה עברה אותה,
ואז חזרה ואמרה לה איזה משהו יפה.
ילדה קטנה.
אמרה לה איזה משהו כזה נעים.
משהו, לא אגיד לי,
לא
יודע, אבל...
אז אמרתי לה, שככה פרטית, הקדוש ברוך הוא...
אחרי שאין נבואה,
ולשוטים,
ולקטנים,
אז מה שילדתי אמרה לך,
אז
תביני שזה מתנה מה...
זה היה בדיוק,
יש לה ממולדת עוד מעט,
מתנה לממולדת כזאת.
אוקיי, ומה קורה כשזה לא מסתדר?
מה קורה כשזה משתבש?
אז מה, נבוא לתרעומת?
המי שילוח,
אל תעשה את זה.
על זה, אך האדם היודע כי הכל נעשה בידי שמיים,
לא יוכל לבוא לתרעומת.
ועל ידי זה,
ועל ידי זה מזהיר הקדוש ברוך הוא לכהנים,
דהיינו לעובדי השם,
שזה כל מי שיושב כאן וכל מי שאיתנו,
בעמיו.
אל תטמא את הנפש שלך.
היינו שלא יהיה להם תרעומת על מידות דינו של הקדוש ברוך הוא.
כי טמא לנפש, היינו תרעומת על הקדוש
ברוך הוא. זה לא עבירה, זה טומאה.
אתם יודעים שאין איסור להיות טמא.
אין איסור להיות טמא. יש איסור, כשאתה טמא,
לאכול קודשי,
או לאכול תרומה, אבל אין איסור להיות טמא.
אבל זה גם לא להיט גדול.
אדם צריך להתאמץ חבר,
הוא מתאמץ להיות כל הזמן טהור.
אדם יש לו תרעומת,
בסוף זה יצא במקום לא טוב.
לא הבאתי לכם את זה כאן,
המעשה שלו,
החומר בפרשת הוא שהמגדף,
בסוף הפרשה,
בגלל שהיה לו תרעומת בלב,
הוא לא הוציא אותה.
איזה תרעומת הייתה לו?
הוא הבן של המצרי שהיכה משה.
וכל הזמן היה לו תרעומת,
על זה שמשה היכה את אבא שלו וזה,
וכל הזמן הוא היה לבוא עם משה,
לפתוח את זה איתו,
לדבר איתו,
ומשה היה מנחם אותו,
הוא שמר את זה בפה,
שמר
את זה בלב,
שמר,
שמר,
בסוף זה השפריץ לו.
אתם מכירים שאתה לא רוצה להגיד למישהו משהו,
אתה שומר, שומר, שומר, ש
אז בלי תרעומות, גם לא על החבר, וגם על ה' שמתברך.
כי עיקר התרעומות המצוי בעולם נגד עמדת הדין,
הוא על ההפסד וההיעדר הנמצא בעולם.
למה זה לא, ולמה זה לא, ולמה זה לא, נכון?
מי...
נכון?
איך הולך השיר הזה?
איך האביב יודע שהגיע הזמן,
ולאן האוניות מפליגות לאן?
כל
מיני ש...
למה אנשים עושים מלחמות?
גם זוהר בזוהר,
לכן ציווה השם יתברך אמור אל הכהנים ואמרתה.
אומר הזוהר אמור, בניגוד לדיבור,
אמירה זה בלחישה.
ואמרת היא לחישה.
דהיינו ללחוש לעובדי השם,
שלא יהיה להם תרעומת
גם על מידות הדין.
כי
תמיד
כוונת השם יתברך אך להיטיב,
אף שינהג במידות הדין גם אז כוונתו בעומק לעתיד.
שנאמר,
השם ידבר תמיד אוהב אותי ותמיד יהיה לי רק טוב.
תמיד הוא רוצה לעתיד.
עם הפזמון אולי אפשר לדון,
אם תמיד יהיה לי פרנסה,
יהיה שירות.
הוא
רוצה להטיב לך,
לפעמים כאדם שיהיה לו טוב,
אז
צריך לעשות לו קצת נדנודים,
קצת ייסורים לפעמים.
אבל זה רוצה שהכל יהיה בטוב הנראה והנגלה.
אז זה העיקרון.
עכשיו תראו איך הוא מיישם אותו לאורך
כל הפרשה. הוא הולך אל המקלל.
כשאדם מגיע למצב שהוא מקלל,
שמה זה קללה,
לא רק,
מהפרשה זה קללה קללה, כן, אבל גם, לא רק.
זה אומר שהוא,
משהו השפריץ לו.
מה הייתה הבעיה של המקלל?
אז באמת המקלל הייתה בעיה אמיתית, לא היה לו מקום.
הוא בא לשבט דן,
אמרו לו,
אתה לא,
זה בית אבותם, אבא שלך מצרי.
אבא אין לו.
אז
לא היה לו מקום.
חוויה לא נעימה.
כאילו עדיין,
כנראה בעם ישראל לא היה מקום לשבת מין גרים כאלו הבא לתשובה.
בסדר, אין לך מקום ואתה נדחה.
אז יש לו תרעומת.
לא בסדר.
לא בסדר. השאלה היא, מה עושים עם התרעומת?
מה עושים עם התרעומת?
הוא אמר, אל תיתן לה להיכנס אליך לחיים.
אל תטמא.
אבל מה?
אבל אם יש לי, אם דבר לא מסתבר,
מה עושים?
התשובה היא נפלאה מאוד,
הוא יגיד אותה כאן.
יש לי תרעומת על הקדוש ברוך הוא,
זה אומר שאני לא מבין אותו.
זה אומר שאני חווה איזה ריחוק.
אני כאילו אומר, אלי, אלי, למה עזבתני?
מי שאוהב את הקדוש ברוך הוא באמת,
אוהב אותו גם כשהקדוש ברוך הוא מראה לו סימני ריחוק.
בסדר, אני, אז אני מבין.
כרגע,
העיקר שאני עושה מה שאתה אמרת לי,
ואמרת לי להתקרב,
אני אתקרב,
אם אמרת לי להתרחק,
אני מוכן להתרחק.
כלומר,
האם אנחנו עובדים את הקדוש ברוך הוא רק שנחמד לנו,
שמתאים לנו,
שזורם לנו,
שזה הכל בחיות כפיים,
או גם שזה קשוח.
אם המרכז הוא הקדוש ברוך הוא ולא אני,
אז אם הקדוש ברוך הוא אמר לי להתרחק,
אני אתרחק,
נכון ככה. הוא
יגיד את זה כאן,
ככה הוא אומר
על אהרון הכהן ועל בכלל על כל שבט הכהנים,
שאהרון הכהן היה...
קיבל גם את הריחוק מהקדוש ברוך הוא,
וגם את הקרבה מהקדוש ברוך הוא.
תראו מה הוא אומר, במקלל.
אף שתחילת כוונתו הייתה לשם שמיים,
שרצה שיהיה נטוע במחנה ישראל,
וכפי שהיה איש ישראלי מצד אימו,
ועל זה זה היה לו כוונה טובה,
רק התרעומת שהיה לו אחר שנתרחק,
היה מצד שהאיש מצרי.
כי איש ישראלי, כן?
אז הוא אומר, מה אני אשם?
שהיה לי תקלה לאמא שלי, בגלל זה אני צריך לסבול?
היה לו טענה, כאילו סיבה מוצדקת.
אבל אומר רמי השילוח,
כי איש ישראל,
אחר שליבו דבוק בהשם יתברך,
וכוונתו לשם שמיים,
אם אתה עסוק בעצמך,
אז בסדר, אין לך טרומות,
אבל אם כוונתך לשם שמיים,
אף אם השם יתברך ידחה אותו מאיזה טובה,
בזה עצמו ייקרא עובד השם במה שמרחיק עצמו
על פי רצון השם יתברך ויזכה לטובה גדולה.
שמעתם?
אני עובד השם.
אז אם הקדוש ברוך הוא אמר לי לא,
אז אני עובד את הקדוש ברוך הוא דרך הלא.
אז מה יש לי להתארם?
זה נקרא עמדת ההשתוות.
ותראו איזה דוגמה הוא מביא.
דוגמה מאוד כואבת.
כגון בעל מום מזרע הארון.
אדם נולד, כהן,
והוא נולד בעל מום.
אין לו
יד,
אין לו רגל,
לא משנה,
כל המומים שמופיעים בפרשה.
יכול להיות לו תרומת,
אומר הקדוש ברוך הוא,
אז אם ככה,
אז למה לא לתת אותי להורים האלו?
הייתם עולים אותי ישראל, ולא הייתי מתבאס.
עולת אותי לשבט הכהונה,
כל האחים שלי עושים ככה כל היום,
ברכים את כל עם ישראל באהבה,
וענק אני לא יכול?
יש לו טרומת מוצדקת, נכון?
מה נעשה איתה?
אז זה אמרה התורה,
אל תטעמה.
לנפש לא יטעמה באהבה, בלי טרומת.
מה?
אתה יכול לעבוד את הקדוש ברוך הוא?
דרך זה שאתה לא ניגש לברך באהבה.
בזה עצמו יקרא עובד השם במה שמרחיק עצמו על פי רצון
כגון בעל מום מזרע אהרון
בזה עצמו היה זוכה לטובה גדולה במה שמרחיק עצמו מעבודה
זה מתאים למי שישראל אך מי שאין
שרשו וגזעו מישראל כמו המגדף הזה
ואם ירוחק מהטובה אז לא יוכל לעצור ברוחו ויבעט
כמו דאיתא בגמרא הסיפור הידוע
כי לעתיד לבוא הקדוש ברוך הוא ייתן לאומות העולם מצוות סוכה
והקדוש ברוך הוא הוציא חמה מן הרתיקה וכל אחד בועט בסוכתו ויוצא.
אז כולם שואלים,
הרי גם ישראל פטורים,
אם יש חמה גדולה בסוכה.
ומשנה, ביעוט ובבעטה.
עם ישראל יוצאים עסוקה ולא בועטים.
אף כי כוונתם של הגויים יהיה לקיים מצוות השם יתברך,
אך באם ימניעם יבעטו, אה,
אם אני יכול לקיים את המצווה המעולה,
אם לא,
לכל הרוחות שבעולם אני לא עוזב.
הם לא מוכנים לקבל, הגויים,
את הריחוק כאפשרות.
אנחנו,
מה שמעניין אותנו,
מה
שצריך להגיד לכל אחד מאיתנו,
לחפש את ההשגחה של השם יתברך,
לחפש את קרבתו,
לחפש את אהבתו,
לחפש איך הוא מנחה אותי ומוליך אותי.
אבל אם אני פוגש ערפל,
אם אני פוגש חושך,
אם אני פוגש משהו לא מובן,
להגיד,
טוב,
עכשיו הקדוש ברוך הוא רוצה
שאני אעבוד אותו באזור הלא מובן.
גם זו עבודה.
גם זה דבר גדול.
האלוהים לפעמים נמצא בערפל.
כי שם האלוהים.
לפעמים הוא נמצא בערפל,
לא תמיד זה מובן.
אני לא מבין.
הקדוש ברוך הוא,
אני עובד איתך.
גם בריחוק.
בעל מום, כן,
נכון,
עכשיו אתה אומרת לי לא להתקרב,
את זה אני עושה.
זה ממש מגדיר מי במרכז,
האם אני במרכז,
ואז אני רוצה לזכות למחיאות כפיים,
ולתשומת הלב,
ולכל הזה,
או הקדוש ברוך הוא במרכז.
כי מצוות סוכה,
הוא יוצא מדירת קבע ויושב בדירת עראי,
היינו שימשך האדם אחר רצון השם יתברך,
כפי רצונו יתברך, ולא יתרעם,
ואם הקדוש ברוך הוא ימניענו אף מלעשות מצוותיו.
שמאחר
שזה רצון השם יתברך,
יקיים גם את מצוותיו, במה שפירש עצמו.
שכר על הדרישה,
שכר על הפרישה.
הדוגמה הכי בולטת זה שמעון העמסוני,
שהיה לו בית מדרש של את.
כל פעם שהיה כתוב בתורה המילה את,
הוא היה עושה דרשה.
בראשית ברא אלוהים את השמיים ואת הארץ,
לרבות הכוכבים וכו'.
כבד את אביך ואת אימך,
לרבות את אחיך הגדול,
וכו' וכו'.
בית מדרש שלם, תלמידי חכמים, מלגות, כל העניינים.
עד שהגיע לפסוק, את השם אלוהיך תירא.
אמר, וואי,
איך אפשר לרבות עוד יראה
לקדוש ברוך הוא?
סגר את הבית מדרש, אמר, זהו.
כאשר, אמרו לו, מה?
כאשר שקיבלתי שכרה על הדרישה,
ככה
אקבל שכרה על הפרישה,
אני לא עכשיו עסוק בעצמי,
אני עסוק בללמוד תורה,
אם זה לא נכון,
אז אני הולך אחורה,
זהו.
עד שבא רבי עקיבא ואמר, רק
אבל
מה שאני אומר,
זה
שהיכולת לעבוד את השם יתברך אחורה ולא קדימה,
היא
פלא עצום.
קדימה,
כולנו מבינים,
שכך את השם יתברך,
ידוע לנו לטובה.
אחורה,
כשדברים לא מסתדרים,
כשדברים הולכים מורכב,
כשדברים לא מובנים,
ואני אומר,
אני עובד את השם יתברך בתוך הערפל.
זה החידוש של הפרשה שלנו.
וזה דווקא לכהנים שרגילים לך,
או לעובדי השם,
שרגילים,
או מתאמנים, או רוצים לחפש כל הזמן את
הקדוש ברוך הוא וכל הזמן את ההדרכה שלו.
כן.
שאלה טובה,
איך הוא אומר את זה כאן?
הוא
אומר את זה, נכון?
היינו שימשך האדם אחר רצון השם יתברך,
פי רצונו,
ולא יתרעם באם הקדוש ברוך הוא ימניענו אף מלעשות מצוותיו.
כן,
אתה אומר, הקדוש ברוך הוא,
לי הוא אמר, לא.
הוא אמר לי לא.
בסדר. אני עושה לו.
שאלת השאלות,
מתי אני יודע אם אמור לעשות עוד,
יש מקומות שכן,
לדוגמה,
כהן בעל מום,
לא,
כהן בעל מום, זה ודאי לא,
יש
מקומות שזה מוחלט,
זהו, לא, כלומר.
אז זה,
כן,
אז צריך לנסות,
צריך להתייעץ וכולי,
כן.
אבל אם זה, מה קורה אם זה מוחלט?
יש לי את התרעומת כזאת, מה?
שמאחר שזה רצון השם יתברך,
יקיים גם את המצווה במה שפירש את עצמו.
ומי שמבעט כאשר ימנע מן המצווה,
כן,
מי שבועט שהוא לא יכול לעשות את המצווה,
מוכח
שגם קודם,
כשרצה לקיים מצוות השם,
גם אז לא הייתה כוונתו לשם שמיים,
אלא לשם עצמו.
וזה ציווה השם יתברך כאן, הוצא את המקלל.
היינו, גם שרצונו לקבוע אוהלו במחנה ישראל,
גם אז לא הייתה כוונתו לשם,
אם הייתה כוונתו לשם שמיים,
הוא זה היה מקבל את זה,
הוא בסדר,
אני באמת נכון,
אבא שלי מצרי,
אז הוא לא יכול להיות במחנה ישראל,
אני אחפש לי מקום אחר,
שמשה רבי יגיד לי איפה להיות,
והבן שלי,
הוא כבר יוכל להיות בזה,
אבל מכיוון ש...
מראש,
כשהוא בא לקבוע את אוהלו במחנה ישראל,
זה לא היה לשם שמיים להיות עם עם ישראל,
אלא זה היה כדי שיכירו במעמד שלו,
שיהיה לו כבוד,
דברים מן הסוג הזה.
אז אם זה לא התאפשר לו,
אז הוא הלך ובעט וקילל בחרף וגידף.
זה
לא קל.
לעבוד את השם יתברך אחורה ולא קדימה.
בפרישה ולא
ב... בסדר?
כן.
אתם יודעים שאצל האשכנזים,
אצל הספרדים זה פחות בלאגן,
אצל האשכנזים זה יותר בלאגן,
יש להם חיוב לגשת לעמוד,
נכון?
מכירים את זה?
בשנת האבל.
האשכנזים צריכים לגשת לעמוד,
לא רק להגיד קדיש,
שזה אין בעיה,
פתרו את הבעיה,
הייתה פעם בעיה,
כי
פעם היה רק אחד אומר קדיש,
יש
במשנה ברורה קונטרס ענייני קדישין,
מי קודם למי באמירת קדיש,
כי
פעם רק בן אדם אחד היה אומר קדיש,
וואו,
איזה מלחמות זה היה,
אמרו חלאס,
יאללה,
שכולם יגידו קדיש וזהו,
אבל צריך שכל מי
אבל עדיין לאשכנזים,
הרמב״ם מביא שיש עניין גדול לעילוי נשמת הנפטר,
שגם להיות בעל תפילה,
תפוס את העמוד.
אז המרוץ לעמוד.
במוצא שבת הזה היה לנו שלושה מנייני ערבית.
כי
היו שם צפופים ואחד ושלושה, בסדר גמור, למה לא?
כאילו, פיצלנו, עושים טובה. אבל לפעמים אי אפשר לפצל.
אי אפשר לפצל.
נכון?
אז מה אתה רואה?
אני...
תפוס את העמוד.
רגע.
אולי לנשמת ה...
הוא שאתה מתפלל יהיה יותר נחת אם תוותר לחבר שלך.
יכול להיות דבר כזה?
אולי הוא יותר,
זה
יותר חשוב לו,
אולי הוא ילד,
אולי הוא נער.
או אולי הוא, לא משנה, יש סיטואציה אחרת כזאת.
בסדר?
כאילו ברור שאם אני תופס את העמוד,
אז אני...
עשיתי את הדבר הנכון.
אבל אולי אם אני אוותר למישהו.
מה?
ספרדים זה מפתיר, כן.
וואו, וואו. כן, גם.
ספרדים, ספרדים קונים.
ועל זה נשמח לפרשת סוכה, פרשת מנורה.
אתנו בפרשה, נכון?
היינו שהשם יתברך,
יאיר עיני האדם,
ויראה
כי השם יתברך הוא המנהיג.
גם פרשת לחם הפנים,
שרומז להראות השם יתברך לישראל,
היינו ראו חיבתו שכל מה שהשם יתברך עושה הוא רק לטובת ישראל,
ולפעמים אומרים לך לא,
לטובתך.
זה יתברר לנו בהמשך.
אך מי שאין שורש וגזעו מישראל,
מוכרח להוציא התרעומת על השם יתברך,
ולא יוכל לעצור רוחו רק להוציא על שפתו,
כמו שמבוהר בפרשת המקלל.
וישראל לא נמצא שום תרעומות,
כי יודעים שהכל לטובתם.
בסדר?
בקיצור, בלי תרעומות, בלי אוף, בלי...
אנחנו...
הכל לטובה, והכל גם מתברר לטוב.
גם קדימה וגם אחורה.
מה?
תסתכל בפסוקים,
הוא
קילל את ה...
נוקב שם, קילל את הקדוש ברוך הוא.
מה זה?
מה זה? מה זה?
דופק אותי כל הזמן.
אה?
אז הוא נענש, כן, הוא נענש ב...
טוב.
ועכשיו, ממי השילוח, כן,
משה. הערה.
אז יפה.
אז עד עכשיו,
אז עד כאן,
בוא נעשה רגע סיכום ביניים של עבודת הנפש פה בזה.
עניין אחד זה מה?
הבורא ברגע,
לראות אותה,
וזה מרתק.
עניין שני,
כשזה לא מסתדר,
מי שיכול להגיד,
אוקיי, תודה רבה,
אם ככה אני לא מחפש אותו בכלל,
למה להתאכזב?
אני לא, אין סדר ואין כלום ושום דבר, לא, לא.
הקדוש ברוך הוא משגיח,
על כל בריאה הוא בריאה,
ועל כל פעולה,
וכדאי לראות את זה.
ובאמת,
רואים,
בצורת ההתבוננות בזאת,
רואים נפלאות,
רואים תחושות מאוד מאוד ודאיות של דברים
שאתה ממש רואה שהקדוש ברוך הוא משגיח.
טוב, בסדר גמור.
יש לי המון המון סיפורים על זה.
אבל מדי פעם, זה לא מסתדר, המשוואה לא מתכנסת
אפשרות אחת שמציע לנו כאן מאשילוח,
זה להגיד,
אני קיבלתי כאן הזדמנות לעבוד את הקדוש ברוך הוא מההיסתר.
קיבלתי הזדמנות לעבוד אותו מהריחוק.
קיבלתי הזדמנות לעבוד אותו כשאני לא מבין.
אם אני הכל מבין והכל מזדהה, אז...
לא מבין, ולא מזדהה.
ובכל אופן אני עובד את הקדוש ברוך הוא.
אם תרצו, זה מין ניסיון עקדה כזה של אברהם אבינו.
הניסיון העקדה אצל אברהם היה,
שכל מצווה שאברהם קיים עד העקדה,
הוא קיים אותה מעצמו.
הוא הבין ויזדהה.
פתאום בא לו מצווה שהוא לא הזדהה איתה ולא הבין אותה,
ובכל אופן הוא קיים אותה.
אז לכל אחד מאיתנו יש איזו עקדה זוטה כזאת,
שאנחנו מדי פעם נאלצים לקיים דברים גם בלי שאנחנו מבינים.
סדר גמור, העיקר שזה רצונו יתברך.
אבל,
יש עוד.
לתרעומת,
כדי שלא נחזיק אותה יותר מדי בלב,
והמרפא,
הכל בתוך הפרשה, זה פרשיית המועדים.
מה עושה פרשיית המועדים באמצע כל הפרשה של
הכוהנים? לכאורה זו פרשה כלל ישראלית כזאת,
שהיה מתאים לשים אותה בפרשת משפטים אולי,
משהו כזה,
יש פרשת
המועדים המרכזית נמצאת באמור.
אומר מהשילוח,
כל המועדים נועדו לתת לנו איזה מקום לפרוק את התרעומות.
תראו,
בסדרה הזאת,
בפרשה שלנו, יש חמש פרשיות עד פרשת המועדות.
עד פרשת המועדות יש כהנים,
טומאת כהנים,
איך זה הולך שם?
בוא נגיד את זה רגע.
מה?
יש
יש לנו את פרשת כהנים,
יש לנו את איסור טומאת כהנים,
אחר כך פרשת כהן גדול,
אחר כך
מום כהן גדול, אחר כך לא לאכול את הקודשים בטומאה,
נכון?
ואחר כך קורבן
קורבן בעל מום, שאסור להקריב אותו.
אלה הפרשות, חמש.
אז הוא אומר ככה,
בסדרה הזאת יש חמש פרשיות עד פרשת מועדות.
והן נגד חמישה מיני תרעומות שיכולים להימצא בלב האדם.
הוא אומר,
בוא נפתח את,
נעשה עכשיו טיפול פרדוקסלי,
בוא נפתח את סוגי התרעומות שאדם יכול להתלונן על הקדוש ברוך הוא.
מה?
הפרשה הראשונה מנפשות מת,
הוא
כנגד תרעומת שיש בלב האדם על המיתה והיעדר המצוי בעולם.
למה אנשים מתים?
למה אנשים מתים לפני זמנם,
ולמה אנשים מתים גם בזמנם?
מה אני רוצה?
למה לא נחיה לעולם?
מה הם מתים ונגמרים?
ולא נשארים?
טרעומת כזאת, לפעמים ככה.
פרשה השנייה היא בעל מום,
שיוכל להימצא בליבו טרעומת על מידותיו של הקדוש
ברוך הוא אחרי אשר היה בגזע הארון,
והיה ראוי להקריב להשם ולעבוד אותו. למה
ברא בו מום, שימנע אותו מזה?
הקדושה היא קדושת הכהן העובד,
אין לשער.
זכות עצומה, כמו שנראה,
שציווה לנו ה' מתברך,
אכילת מצות,
כמה קדושה יש בזה,
האכילה,
וכל שכן אכילת קודשי שמים.
פסח שני, נכון, יצא בדיוק.
אכלתם מצות היום?
אכלתם?
מה בירכת?
אה? יפה.
צריך לדעת שמברכים על זה מזונות,
אלא אם כן אוכלים מצה רכה.
מצה רכה המוציא כל השנה.
זה
שהם מברכים מזונות זה בגלל שזה...
כוססים את זה.
ואז מול הלחם המרכזי, זה כבר ירד מדרגה למזונות.
אבל מצה רכה היא כמו לחם.
אז מברכים על זה המוציא.
מה?
מצה רכה,
כן,
גם אשכנזים.
מה?
האשכנזים אשכנזים אשכנזים שמברכים על זה המוציא עד עכשיו,
עד פסח שני.
כן.
טוב, טוב, אני רואה שנדלקתם, יופי, מצוין.
אז מדברים על אוכל,
אז הדברים עובדים.
כמו שנראה,
סיוון על השם ידבר אכילת מצות,
כמה קדושה יש בזה האכילה,
וכל שכן אכילת קודשי שמיים,
כמו שמצינו בגמרא,
שצוו לזר וימנה כרסום מקודשי שמיים,
כלומר,
זו מעלה גדולה לאכול קורבנות.
למה אני לא יכול לאכול קורבנות?
יכול להיות לא מנוי, טרוניה בלב,
איך יקרים בעיני השם
וכל שכן הכהן העובד,
כמה קדושה יימצא בו בעבודתו להשם.
ולזה,
כאשר יימצא מום בהכהן, תימצא בו
הרעות.
כי אחרי שגם אכילת קודשים הותרה לו,
אך מעבודת השם יתברך הוא מרוחק.
אז זו טרוניה שנייה.
טרוניה, פרשת שליט הוא כהן שנטמא.
כי בטח הכהן שהיה מוכן לעבוד את השם,
והיה משמר עצמו קודם לכן,
וזיכך את ליבו,
כפי יכולתו,
שלא יראה לו שום תקלה אפילו במום
ואחר כך נראה לו דבר שהיא מרחקת את האדם לעבודת
השם יתברך ומאכילת קודשין וגדלה צעקתו מדוע לא עזר לו השם יתברך שלא יהיה מורחק מעבודתו
השם יתברך שלא יהיה מורחק מעבודתו הכהן הלך למד תורה
התכונן בום לילה לפני העבודה ראה קרי
וואו איך הוא התבאס
כהן גדול גם תראו איזה בושה איזה בושה
כהן גדול כתוב שהוא עשו לו נס אז הגמרא
אומרת שלא יראה קרי לכהן גדול היה נס אבל
מה קורה בנס הזה לא היה קורה
ועכשיו כולם מחכים,
ואומרים להם,
חבר'ה,
אני מצטער,
אני ראיתי קרי בלילה,
כהן הגדול המחליף, וכבוד.
או
לפעמים הוא יכול סתם להתעמם מזה, משהו אחר.
ואז יש לו טרוניה,
הקדוש ברוך הוא, למה לא שמרת עליי?
אני התאמצתי בזה, מה?
נכון?
טרוניה כלפי הקדוש ברוך הוא, איך לא שמרת עליי?
איך לא?
פרשה רביעית עם אוני קורבן.
שיש צעקה בלב בעליו,
מדוע ינחילו השם יתברך טוב וריכוש כזה,
לא יוכל להקריבו אליו.
ופרשה החמישית הוא מזבח תודה,
שנאמר בה ביום ההוא יאכל,
כן,
קורבן תודה צריך לאכול
באותו יום.
היינו שהאדם מחויב לתת הודאה לשעבר,
כאילו,
קורבן תודה אמרו לך,
תאכל את הכל,
אתם מכירים את ההלכות בקורבן תודה?
זה הלכות מאוד מיוחדות.
צריך לאכול את קורבן תודה באותו יום,
וצריך להביא 40 לחמים.
איך אדם יאכל 40 לחמים ביום אחד?
אז המטרה היא שהאדם לא יגיד תודה לבד, אלא יזמין
חברים שתהיה סעודה, בסדר.
אבל למה לא לפרוס את התודה על פני שבוע בכל אופן?
אז הוא רוצה להגיד, תשמע, תגיד תודה על העבר,
אל תהיה בטוח כלום לגבי העתיד.
זה שהקדוש ברוך הוא פינק אותך בעבר,
זה לא אומר כלום לגבי מחר.
מחר צריך תפילות מחודשות, אז האדם יכול להתלונן.
היינו,
האדם יכול לתת הודאה על העבר ולצעוק
על האבא שלא יפתח לנו מחר,
רק שיהיה תמיד בתפילה וביראה.
ולכן נאסר להותיר ממנו על היום השני.
ולכן יכול להימצא צעקה בלבבות בני האדם.
מדוע לא ייתן להם השם יתברך מבטח עוז,
שיוכלו לעשות כל דבריהם בביטחון,
שהשם יתברך ירצה להם.
למה אנחנו כל יום צריכים להיות דרוכים ולהתפלל ומה יהיה ולדאוג?
למה אין איזה דרכים כאלה?
יאללה, כבר הכל בסדר.
האמת שיש קצת,
יש משמעות,
לדוגמה חז"ל אומרים שאם אדם עבר חצי מהחיים שלו
ולא עשה חטאים מוגזמים,
החצי השני כבר לא יקרה, בסדר?
כאילו חטאים כאלה, זהו, אתה כבר...
אומרים את זה על דוד המלך,
שכנראה הסיפור עם דוד ובת שבע היה,
כשדוד היה אחרי
מחצית ימיו,
הוא היה בן יותר משלושים וחמש.
מה שמסביר שזה כנראה לא היה,
זה לא היה חטא שלו,
אלא הקדוש ברוך הוא תפר לו תיק וכולי.
כי כבר עברת את השישים שנים הראשונות,
שבתוכם שנות הנעורים וכל הזה,
ושמה לא עשית שטויות,
אז עכשיו השישים שנים האחרונות כנראה,
אתה יכול להיות
קצת יותר רגוע, נכון?
גם במיוחד שאומרים שבדרך כלל החצי השני יותר קצר.
אחד הגיע לגיל שישים,
אמרו לו לא נורא,
החצי השני פחות
אתם מכירים איך מברכים,
מה
מברכים מי שהגיע לגיל 120?
שיהיה לך יום טוב.
אז זה
תרעומת נוספת.
למה שלא יהיה לנו איזה רוגע וביטחון ופנסיה וככה,
הכל בנחת וכל הדברים האלו?
ועל זה אמר דוד המלך עליו השלום,
במזמור שיר ליום השבת,
היינו לעתיד,
ליום שכולו שבת,
טוב להודות להשם.
היינו שהקדוש ברוך הוא יורה בינה לישראל ויבינם,
כי כל הדברים לא היו רק למעניותיו לאדם.
נכון, לא הכל טוב, וגם לא הכל מובן,
אבל הכל לטובה,
ויום אחד גם נבין את הכל.
צריך
פה אמונה.
בכל אופן,
צריך איזה משהו שייתן לנו כוח.
ומה שנותן לנו כוח זה המועדים.
מה קורה במועדים?
אני
רוצה להסביר מה קורה במועדים,
שהוא אומר.
המועדים
זה רגעים של ודאות בחיים.
קרה לכם פעם שהייתם באיזו סיטואציה שבה הכל היה ברור.
הבנתם את העבר,
הבנתם את ההווה,
הבנתם את העתיד,
הבנתם גם את המקום שלכם בתוך האירוע הזה.
זה יכול לקרות בקברי צדיקים?
וזה יכול לקרות במועדים,
בזמן כך,
אני לא יודע,
בפסח,
בליל הסדר, בהלל,
כשאמרנו,
הכל היה לי ברור, לי היה הכל ברור.
כשצעקנו כולנו ביחד בבית,
אחד מי יודע,
ואמרתי אחד אני יודע,
הרגשתי שאני יודע מה הקדוש ברוך הוא רוצה ממני ומכל הזאת.
רגע כזה של התבהרות,
כמו שהרמב״ם אומר,
איזה מין ברק כזה.
שמבריק לך,
ואחרי זה הדברים עוד פעם חוזרים לרגילות שלהם,
אבל יש איזה רגע כזה,
או בתפילת נעילה,
בליל הסדר,
או בשבועות ש...
לקראת ותיקין, שככה כולם אחרי לילה של לימוד תורה.
אתה עומד ומרגיש את עם ישראל לכל הדורות,
יש איזו ודאות כזאת מאוד מאוד חזקה,
שהיא לא נשארת תמיד,
אבל היא קיימת.
כן, הערת הכתר בדיוק. המועדים עוזרים לנו להתמודד.
עם התרעומות.
אמרנו,
את התרעומת תיקח לזכות לעבוד את הקדוש
ברוך הוא גם כשאתה לא מבין.
אבל בכל אופן יש לנו שלוש תחנות בשנה
שבהן אנחנו כאילו רואים מעבר לתרעומת.
רואים מעבר למכות, רואים מעבר לקשיים.
תראו מה הוא אומר.
בנגד החמש פרשיות נתן לישראל חמישה פרקי מועדים.
והן תקופות לאדם והרחבת דעתו לבל יימצא בו שום תרעומת.
התפקיד של המועדים זה ליצור איזו הרחבה שבה אנחנו אומרים,
יהיה בסדר.
יהיה בסדר, אנחנו עם נצח.
גם אם עכשיו קשה, ומלחמה, ושבויים.
היינו במצרים,
היינו באיזה,
יצאנו מספרד,
גורשנו,
חזרנו, עלינו,
יום השואה,
יום העצמאות.
אנחנו בנצח.
יהיה בסדר.
זה ממוסס את התרעומות בלב,
זה מפנה,
עושה לנו פינוי של העורקים בלב, שלא יהיו לנו סתימות.
מרוב תרעומת, אתה יכול לקבל איזה חסימה.
לא ככה, סגי.
מפנות את הלב.
אתה לא מתרגש?
זה
תורה חיה על הזמן.
אה?
מה, אז צריך לקנות גם את הספר ולקנות אותו?
אז הוא אומר...
כן, תקופות לאדם הרחבת דעתו לבלי מצא בו שום טרדות.
ניתן להם נגד פרשה ראשונה, פרשת פסח.
כי
פסח הוא התחלת הארה שהשם יתברך,
הוא נותן חיים לישראל.
הקדוש ברוך הוא שלף אותנו מביבות תחתונות,
הוא נתן לנו חיים ותורה.
אז מה,
הוא שכח אותנו?
הוא ייתן לנו גם חיים,
יוציא אותנו גם מהעבדויות המנטליות שאנחנו כרגע קיימים
בתוכם. שבועות הוא נגד פרשת בעל מום.
כי במתן תורה נתרפאו כל בעלי מומין.
ושבועות יורה כי השם יתברך, ירפא הכל שיהיה לטוב.
כבר היה פעם שהיינו כולנו בריאים וברפואה,
יהיה עוד פעם.
ראש השנה הוא נגד פרשת טמא.
כי
טמא הוא עצבות כמבואר לעיל, כן?
שהטומאה היא בעצם עצבות,
ייאוש.
ועל זה הוא בראש שנה מצוות תקיעת שופר.
שלא יבוא לאדם שמועה שיגיע לו ממנה עצבות.
אנחנו מתחילים את השנה עם...
קול שהולך לנו באוזן של התחדשות,
של התרעננות, קול הנשמה, זה הכל.
ואז אתה אומר, כאילו,
כל השנה יש לי את קול השופר
באוזן שימחוק את כל הקולות האחרים.
יום כיפורים הוא נגד מומי הקורבן,
כי בעת שישראל עוזבים כל טובות והנאות,
עולם הזה,
כדי לקיים רצון השם יתברך,
אז יבוא כוח וחיזוק לכל הטובות והרכוש שלהם, כן?
הוא
קובע את זה,
לא יודע למה.
ונגד תודה,
היינו שהאדם צריך תמיד להיות ביראה,
כל הזמן להודות ולהתפלל שלא יקרה דברים לא טובים.
כי נגד זה ניתן להם מצוות סוכה.
היינו שהשם יתברך יגן על האדם,
ויקיף אותו,
וחג הסוכות נקרא זמן שמחתנו.
היינו שהשם יתברך ייתן שמחה לאדם באבטחתו,
שלא יעזוב אותו.
המועדים...
זה מין תחנות אנרגיה שאנחנו שואפים ודאות, ביטחון,
מתחברים אל הדורות, אנחנו לא...
איך...
שמעתי בשם הרב לייכר השבוע,
לא זוכר מי אמר לי את זה,
שאומרים,
איך מלים תינוק בן שמונה
ימים?
אז הוא אמר,
זה לא תינוק בן שמונה ימים,
זה
תינוק בן שלושת אלפים שנה.
יפה.
נכון?
שלושת אלפים שנה.
אז במועדים, בבריתות, במועדים,
אתה מקבל איזה ודאות.
תשמע, אנחנו...
בסדר,
יש
תרעומות נובעות מזה שבאמת הדברים לא מסתברים.
איך זה יכול להיות שזה וזה, יש חטופים?
שנייה אחת.
רגע, נזכר.
מאיפה באנו?
מפסח, שבועות, סוכות, יום כיפור, ראש השנה.
תחנות כאלה שבהן אנחנו רואים מסוף העולם ועד סופו.
הכל ברור לנו, הכל ודאי לנו.
התרעומת נרגעת קצת.
אז אם כך שתי אפשרויות,
איך להתמודד עם תרעומות,
עם דברים שלא מסתדרים.
אפשרות אחת זה,
לקבל עלינו את הדין של עבודת ה' מתוך הריחוק.
מתוך ההליכה לאחור.
לקבל את הדין, בסדר גמור.
אנחנו יהודים,
הקדוש ברוך הוא מעניין אותנו ולא אנחנו.
ואם הקדוש ברוך הוא אמר לנו לעבוד אותו ביראה,
נעבוד אותו ביראה.
לעבוד אותו בריחוק,
נעבוד אותו בריחוק.
אפשרות שנייה זה לזכור שהתרעומת היא...
חלקית היא רק לנגד עינינו ואם אנחנו נהיה על ציר הנצח
לקבל כוחות של ודאות
ושמחה ואהבה להשם יתברך
שיעזרו לנו להתמודד גם עם הרגעים והחלקים שבהם אנחנו פחות מבינים
שנזכה
גם בשמחה
בשבילך גם בשמחה תאמין
האפשרות השנייה זה
לקבל כוחות מהחגים עכשיו נגיד אתה נמצא ביום העצמאות יום ירושלים
יום העצמאות,
הקדוש ברוך הוא לא עזב אותנו, לא שכח אותנו.
היינו במצבים הכי קשים והוא ירים אותנו ויחזיר אותנו לארץ.
אז מה, עכשיו הוא יעזוב אותנו?
מה קרה לך?
יהיה גם פה עכשיו טוב.
זה נותן איזה מנוחת נפש, מרגוע.
שנזכיר רבותיי, תזכו וימצאו.
המש והרבע כועסו חכמנו, איש בא ליעדר.
