שלום מוריי ורבותיי שלום עליכם
שוב אנחנו נפגשים ברוך השם בלימוד מתורת מורינו ורבנו הרב
אלישע וישליצקי זכר צדיק לברכה
פרקיו הנפש בחבלי משיח והשבוע
יש לנו קודם כל את לג בעומר
שבעזרת השם יהיה לקראת סוף השבוע הזה.
והיום נתבשרנו בבשורה מצמררת וחשובה מאוד על שחרורו,
שחרורו,
חילוצו,
חילוץ גופתו של הקדוש
צבי פלדמן.
השם יקום דמו, שנהרג לפני 43 שנים
בקרב סולטן יעקב,
העקוב מדם,
הקרב הגדול שהיה במלחמת לבנון הראשונה,
והדהד באוזני המשפט הגדול שנכתב בשיר אל ארץ צבי,
אל עם אשר,
שאת בניו לא יפקיר לזר.
ממש,
מה שמאוד מרגש, מאוד מצמרר.
מבצע מאוד מתוחכם, גדול מאוד של המוסד.
כמובן,
בעזרת השם,
מעורר בתוכנו גם את הציפייה והתפילה שכל החטופים שלנו ישובו לביתם בשלום.
בעזרת השם,
מי שצריך לבוא לקבר ישראל,
קבר ישראל,
ומי שצריך לשוב לביתו,
להוריו.
למשפחתו, ליקיריו, בעזרת השם, גם זה יתקיים.
בתוך זה,
גם שנקדיש את כל הלימוד שלנו לרפואת הפצועים,
להחלמתם השלמה,
בגוף ובנפש,
בעזר השם.
אז זה יום גדול,
ואנחנו גם
נמצאים לפני תאריכים חשובים. יש
לנו את פסח שני,
בעזרת השם, היום בערב ומחר.
כמו שהזכרנו,
לג בעומר,
דמותו של רשבי,
ודמותו של רבי מאיר בעל הנס,
ודמותו של רבי יהודה ורבי אילעאי,
כל הדמויות האלה היו ממש נר לרגליו של מורנו הרב אלישע.
היה מזכיר אותם תמיד בשיעורים בתקופה הזאת.
ואנחנו נפתח את הלימוד שלנו בפרשת אמור,
ובעזרת השם נגיע גם לעניינו של לג בעומר.
הלימוד של פרשת אמור, לימוד פרשת אמור,
תמיד מתחבר לכל הנושא של הקדושה בכלל בספר ויקרא.
בספר ויקרא יש פה חטיבות שונות,
ואפשר לומר שהחטיבה שמתחילה אולי בשלהי פרשת החרמות,
כאשר יש את פרשת העריות,
ולאחר מכן פרשת קדושים,
היא סוג של חטיבה שלמה שקשורה לענייני הקדושה.
בשיחה שהרב...
העביר והודפסה בחוברת כדבר אלישע לפרשת ויקרא,
הוא פותח ואומר ככה,
את מושג הקדושה פירש רש"י בפרשה הקודמת,
פרשת קדושים,
היו פרושים מן העריות ומן העבירה.
זה פירוש ידוע של רש"י.
והרמב"ן,
כך הוא מביא כאן,
פירש את המושג של הקדושה בצורה שונה.
לא סותרת בהכרח, אבל שונה.
הרמב"ן כותב ככה, יזהיר שנהיה נקיים וטהורים ופרושים
מהמון בני אדם שהם מלכלכים עצמם במותרות ובכיעורים.
ככה
הרמב"ן אומר בתחילת פרשת ויקרא,
פרק י"ט, פסוק ב'.
ורש"י בעצם מתמקד וממקד את נקודת המבט שלנו על נושא האריות.
הרמב"ן מרחיב את הפירוש ואומר שכל דבר שקשור למותרות וכיעורים,
ככה הוא קורא לזה.
והזכרנו,
אני חושב,
כבר בעבר את הלימוד המעניין מאוד שרבי צדוק
הכהן מלובלין לומד מהדברים האלה של הרמב"ן.
הוא אומר שאפילו
ניקיון ואסתטיקה של הגוף
נלמד מדברי הרמב"ן.
כלומר, כשאדם מלוכלך בגופו,
זה גם סוג של פגם בעניין הקדושים.
וכשהאדם מקפיד על הניקיון שלו,
זה גם חלק מקדושים תהיו.
למה?
כי הרמב"ן אומר,
פרושים מהמון בני אדם שהם מלכלכים עצמם במותרות ובכיעורים.
זאת אומרת,
הוא מבין אפילו מילולית כמעט,
מלכלכים עצמם במותרות ובכיעורים.
כלומר, כשאדם נמצא בשפל המצב.
הגופני שלו,
הדבר הזה מוריד אותו גם מבחינה רוחנית.
והדבר הזה פשוט לגמרי,
אנחנו לומדים את זה מדיני קדושת המחנה,
נכון?
מחנה הצבא,
ויתד תהיה לך על אזניך,
כלומר חלק מהפקל של החייל זה יתד,
שזה את חפירה,
והוא צריך לכסות את צאתו,
הכוונה לכסות את הצרכים שלו כאשר הוא מתפנה.
מה זה קשור לקדושת המחנה? מה לומדים מזה?
שקדושה קשורה גם לניקיון.
ולא במקרה,
אנחנו לא יכולים להתפלל במקום שיש ריח רע,
כי יש משהו בפסולת שהוא מרחיק את האדם מהרוממות.
זה חושף את הצדדים השפלים של האדם ולא את הצדדים הגבוהים.
קודם כל, הלימוד הזה הוא לימוד מאוד חשוב.
הוא
מלמד אותנו שנושא הקדושה הוא נושא כללי ומקיף.
והרב אלישע בהקשר הזה היה חוזר הרבה פעמים על פירושו המפורסם מאוד,
ההקדמה של רבי שמעון שקופ,
רב שמעון שקופ לשערי יושר.
רב שמעון שקופ הגדיר בצורה מאוד מאוד ייחודית את מושג הקדושה.
אני מקריא מתוך הקדמת רב שמעון שקופ לשערי יושר,
כך הוא אמר.
שבראנו בצלמו ובדמות תבניתו,
וחיי עולם נטע בתוכנו,
שיהיה אדיר חפצנו להיטיב עם זולתנו.
כלומר,
הקדוש ברוך הוא הטביע בתוכנו את צלם האלוקים,
ומה הוא צלם האלוקים של האדם?
זה להיטיב לזולתנו, חלק מעט.
הצלם אלוקים של האדם זה הרצון להיטיב לזולת.
ליחיד ולרבים,
בהווה ובעתיד, בדמות הבורא כביכול.
כלומר,
כמו שהבורא מיטיב,
ככה גם בנו יש בתוך ה-DNA הרוחני שלנו רצון ליטיב.
שכל מה שברא ויצר היה רצונו יתברך רק ליטיב
עם הנבראים.
כן רצונו יתברך שנהלך בדרכיו כאמור והלכת בדרכיו.
היינו שנהיה אנחנו בכירי יצוריו, מגמתנו תמיד,
להקדיש כוחותינו הגופניים והרוחניים לטובת הרבים כפי ערכנו.
זאת אומרת,
מה הכוונה ללכת בדרכי השם,
לפי רב שמעון שקופ,
שנרכז את כל הכוחות שלנו למען הכלל,
ליטיב.
כאן בעצם קצת הקדמתי את המאוחר,
ומגיע החידוש שלו.
ולדעתי,
כל עניין זה,
כלומר,
כל העניין שהאדם נברא כדי ליטיב,
נכלל במצוות השם של קדושים תהיו.
והנה במדרש על מקרא זה יכול כמוני ככה המדרש אומר
תלמוד לומר כי קדוש אני קדושתי למעלה מקדושתכם
וביסוד מצווה זו של קדושה איתא בתורת כהנים
קדושים תהיו פרושים תהיו אומר
רב שמעון שקופ,
נראה לעניות דעתי שבמצווה זו,
כלומר מצוות קדושים תהיו,
כלול כל יסוד ושורש מגמת תכלית חיינו.
שיהיו,
כאן זה הציטוט המרכזי,
שיהיו כל עבודתנו ועמלנו תמיד
מוקדשים לטובת הכלל,
שלא נשתמש בשום מעשה ותנועה,
הנאה ותענוג,
שלא יהיה בזה איזה עניין לטובת זולתנו.
וכמובן בכל הקדשות שהוא התייחדות למטרה נכבדה.
זאת אומרת,
מחדש רב שמעון שקופ,
מה זה מצוות קדושים תהיו?
וכמובן שהדבר מתחבר גם לפירוש של רש"י וגם לפירוש של הרמב"ן.
מה זה קדושים תהיו?
מהי מצוות קדושים תהיו לפי רב שמעון שקופ?
שהאדם יכוון את כל עשייתו למען הכלל.
מה הכוונה בדיוק למען הכלל?
מה זה אומר?
זה אומר שכל דבר שבן אדם עושה,
יראה איך הדבר הזה הוא גם מועיל לכלל,
או חס וחלילה לא מזיק לכלל.
איזו מחשבה כזו שאפשר להגיד יש בתוכה התרחבות של האני.
הנקודה שרב שמעון שקופ נוגע בה זה
בעצם שבתוך האדם יש אני נמוך,
שדיברנו עליו אני חושב בעבר כבר,
ויש את האני הגבוה, והאני הגבוה מה מייחד אותו?
שיש בו רצון שלא יהיה טוב רק לי,
אלא יהיה טוב גם לאחרים.
בכל דבר שאדם עושה, כן?
זאת אומרת, איך זה יכול להיות?
אז סתם, דוגמה מאוד פשוטה, בן אדם, יש לו אוכל.
אז הוא חושב, איך אני נותן מהאוכל הזה גם לאחרים?
יש לו כסף, זאת אומרת,
איך אני נותן מהכסף הזה גם לאחרים? זאת אומרת, אפשר
להסתכל על כל מצוות התורה כסוג של מצוות שהתפקיד שלהם,
מה הוא בעיקר?
לגרום לאדם לאט לאט להשתחרר מהאגואיזם שלו.
זו דרך אחת להסתכל.
דרך שנייה להסתכל שבתוך האדם יש רצון שהבורא הטביע בנו,
רצון להיטיב,
והמצוות מהן, הם כלים דרכם האדם יכול
לבטא את הרצון העליון הזה שלו.
זאת אומרת,
האם התורה בעצם,
התפקיד שלה הוא להגביל את האגואיזם של האדם?
שגם זה נכון.
או שהתורה נותנת לאדם כלים לבטא את הרצון שלו להיטיב.
שתי נקודות מבט.
שתי נקודות.
בוודאי,
הם קשורות אחת לשנייה,
אבל אדם יכול לתפוס את התורה כמי שמגבילה אותו.
הוא בעצם היה רוצה לקחת את כל האוכל לעצמו,
את
כל הכסף לעצמו.
מה אני אעשה שהתורה הגבילה אותי?
או...
יש בתוכי רצון לבטא את הטוב שיש בי.
אבל איך אני אבטא אותו בצורה טובה ושלמה?
הקדוש ברוך הוא נתן לנו כלים איך לבטא את הרצון הזה.
כלומר, התורה,
אנחנו מתקרבים לל"ג בעומר, כמו שהזכרנו, ובזוהר
המצוות נקראות עצות.
עיתין, תרי"ג עיתין.
מה הכוונה עצה?
זה עצה לאדם איך
לכוון את חייו בצורה כזו שהנשמה שלו תתבטא דרך המצווה.
רצון עליון של ה'.
זאת אומרת,
התפקיד של המצוות זה לא להקטין את האדם,
אלא להגדיל את האדם,
לא להגביל את האדם,
אלא לרומם את האדם,
לגרום לאדם להתרומם למקום שקיים בתוכו.
פשוט לפעמים לא יודע איך לבטא אותו,
לממש אותו,
אבל התורה נותנת לאדם את
המימד הזה.
וזה מה שרב שמעון שקופ אומר, חוזר על המשפט,
נראה לעניות דעתי שבמצווה זו,
כלומר של קדושים תהיו,
כלול כל יסוד שורש מגמת תכלית חיינו.
שיהיו כל עבודתנו ועמלנו תמיד מוקדשים לטובת כלל.
שום מעשה ותנועה,
שלא יהיה בזה איזה עניין לטובת זולתנו.
בכל הקדשה שהיא התייחדות למטרה נכבדה.
והנה,
ככה הוא ממשיך.
כשהאדם מיישר הליכותיו ושואף שתמיד יהיו דרכי חייו
מוקדשים לכלל,
אז כל מה שעושה
גם לעצמו,
להבראת גופו ונפשו,
הוא מתייחס גם כדבר מצוות קדושה.
כשעל ידי זה ייטיב גם לרבים, זאת אומרת, כשאני נח,
ובסופו של דבר אני רוצה שחיי יוקדשו גם לטובת הכלל,
אז גם המנוחה שלי הופכת להיות חלק מהטובה של הכלל.
כשאני אוכל,
אז אני לא אוכל רק לעצמי,
כי אחר כך אני גם רוצה,
על ידי הכוחות שאני אקבל,
להיטיב לאחרים.
הופכים להיות חיים שהם לא רק לעצמו,
אלא חיים שמשרתים את טובת הכלל.
שבטובתו לעצמו הוא מיטיב עם הרבים הצריכים לו.
אבל אם הוא נהנה הנאה מן הסוג המותרות,
שאינן דרושות להבראת גופו ונפשו,
ההנאה הזו היא נגד הקדושה,
שבזה הוא מיטיב לעצמו לרגע לפי דמיונו,
ולזולתו אין שום תועלת.
כמובן שאפשר לדבר פה על התפקיד של המותרות,
מותרות יכולות גם לדוגמה להרחיב דעתו של אדם,
דירה נאה,
אישה נאה,
כלים נאים,
מרחיבים דעתו של אדם.
הנקודה שהוא רוצה להדגיש פה,
זה שהמותרות הן לא מותרות אם הן משרתות משהו.
אבל אם האדם לגמרי לגמרי רוצה דברים שהם מיותרים לחייו,
אז כמו שהגמרא בחולין אומרת,
כל היתר כנטול דמי.
כשיש לבעל חיים איבר נוסף,
זה לא תגיד,
טוב,
זה אקסטרה.
האקסטרה הזה לוקח לך משהו.
זאת אומרת, כשאדם אוכל יותר מדי,
אז לא תגיד,
לא נורא, אכלתי קצת יותר מדי,
אלא היותר מדי הזה הופך להיות מעמס
על נפשו של האדם.
הוא מרגיש שהדבר הזה הופך להיות מיותר,
מיותר לקיומו.
ראוי להזכיר כאן, מי שהזכרתי גם בעבר,
כ"ה באייר,
זו ההזכרה של הצדיקה,
ימימה אביטל,
שיסדה את שיטת החשיבה הכרתית.
ואחד המושגים המרכזיים במשנה שלה,
אם אפשר להגדיר אותה כמשנה, זה המיותר.
הייתה חוזרת הרבה פעמים עם המיותר.
העומס, העומס או המיותר, מה זה מיותר, מה זה עומס?
זה דבר שמיותר לקיומו של האדם.
מה זה קיומו של האדם?
אחד יגיד שזה מיותר, אחד...
זאת אומרת, כל דבר שבסופו של דבר מונע מהאדם...
לחיות את חייו בצורה שנקרא לזה במילים פשוטות,
ההוויה הרוחנית שלו מתבטאת.
הנשמה שלו באה לפועל, יוצאת לפועל.
הדבר הזה מעמיס על האישיות שלו.
אדם שיש לו רגישות רוחנית, הוא ירגיש מיד שהדבר הזה,
במקום לגרום לו שמחה, זה מייצר אצלו עומס,
כאב,
קושי,
עצב.
מאיפה זה בא?
זה בא בגלל שזה מעמיס על הנשמה של האדם,
מיותר לקיומו.
כלומר, זה לא שהתורה מתנגדת למותרות.
מותרות זה מצוין, זה יכול להיות טוב.
השאלה אם זה מיותר לקיומו של האדם,
או שזה משרת את הקיום של האדם.
כל זה, כאמור,
הוא דברי
רב שמעון שקופ,
וכאן...
אני רוצה שנחזור לרגע לפרשה שלנו.
בסדר?
עשינו גיחה קטנה לפרשת קדושים,
ראינו את הפירוש של רש"י,
הפירוש של הרמב"ן,
וכמובן, כמו שאמרתי, הפירושים האלה לא סותרים.
מה שרש"י אומר שזה כנגד הפירושים מן העריות ומן העבירה,
ומה שאומר הרמב"ן שזה יותר רחב,
הדברים האלה מתחברים לדברי רב שמעון שקופ. למה?
מכיוון שרב שמעון שקופ אומר שהאדם צריך לראות איך ה...
הקדושה מבטאת בסוף את הטוב שיש בתוכו.
מהי קדושה?
קדושה היא הידמות לבורא.
מה זה להידמות לבורא?
שהטוב שקיים בתוך האדם יהיה כמה שיותר כללי.
כלומר, שהוא יבטא בצורה יותר שלמה את הרצון העצמי.
עכשיו, ברגע שהאדם שוקע לתוך תאווה,
מכל סוג שהוא,
מה שקורה לו בסוף,
זה שהוא הופך להיות יותר ויותר מרוכז בעצמו.
והריכוז העצמי מונע מהאדם בעצם להסתכל מסביב,
לראות מסביב.
אז אפשר להסתכל באותה צורה על כל איסורי העריות.
מה בעצם איסורי העריות גורמים לאדם?
או נגיד ככה, השקיעה בעריות, למה היא גורמת?
היא
גורמת לאדם סוג של מחשבה יותר מדי מרוכזת על ההנאה שלו.
הוא
רוצה לראות איך הוא ממקסם את ההנאה שלו.
אז אם כל העריות היו מותרות לו,
אז הוא היה שוקע יותר ויותר ויותר
ויותר בתוך המעגל האישי הפרטי שלו.
והתורה מבקשת להרחיב את מעגל האדם.
אפילו הדבר הקטן שאנחנו רואים,
שעריות נאסרות כל העריות,
או העריות בעיקר של המשפחה.
שתפקיד האיסורים האלה לגרום לאדם לצאת מהמשפחה,
להשתחרר מהמעגל המשפחתי ולצאת החוצה.
זה כבר סוג של יציאה מהאגו המצומצם למשהו רחב יותר.
המהר"ל ככה מסביר.
ככה המהר"ל מסביר,
ככה אפשר להסביר גם את האיסורים על יחסים בתוך המין עצמו.
נשים עם נשים, גברים עם גברים.
התורה בעצם מבקשת שהקשר הזוגי-המיני יהיה עם המין האחר,
כלומר,
יציאה של האדם מאזור הנוחות שלו,
יציאה מהאזור של מה שדומה לו.
אנחנו אוהבים בעצם את השונה.
בזה שאנחנו אוהבים את השונה,
אנחנו
בעצם מגלים את האלוהיות.
כי האלוהיות היא לא רק מה שדומה לי.
בדיוק, כן, התרחבות של האני,
ולא השקיעה של האני בתוך המעגל המשפחתי שלו.
כמו שהיה מקובל,
אגב,
בהרבה מאוד שושלות מלכות בעולם.
שכולם שומרים על קשר הדם של המלכות.
לא מתחתנים עם אנשים מבחוץ.
כמובן שזה לא סותר את העובדה שאנחנו
שומרים על ייחוס בתוך עם ישראל.
בכל אופן,
בתוך כל הנושא הזה של פרשת הקדושה שהתחילה כאמור
אולי מסוף פרשת החרמות ופרשת קדושים ועכשיו פרשת
אמור שהיא פרשה שמתמקדת בעולמם של הכוהנים,
יש לנו מצווה שחורגת
מעולמם של הכוהנים.
איזו מצווה?
מצוות קידוש השם.
מצוות קידוש ה' נלמדת מהפרשה שלנו,
וזה דבר מאוד מאוד מעניין.
בואו נסתכל לרגע על איזה פסוקים אנחנו מדברים.
בתחילת הפרשה, בפרק כ"א פסוק ו' אומרת התורה ככה,
זה ציווי לכהנים, קדושים יהיו לאלוהיהם
ולא יחללו שם אלוהיהם.
זה ציווי לכהנים.
בהמשך הפרשה יש לנו את הציווי.
ולא תחללו
את שם קודשי,
אני
אקרא את זה בהקשר מלא, פרק כ"ב, פסוק ל"א,
ושמרתם מצוותיי ועשיתם אותם,
אני אדוני.
ולא תחללו את שם קודשי, ונקדשתי בתוך בני ישראל,
אני אדוני מקדישכם,
המוציא אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלוהים,
אני אדוני.
כלומר, אפשר לומר שזו חתימת פרשת הקדושה,
כאן.
ובפשטות,
כמובן שיש מחלוקת בין הפרשנים,
האבן עזרא,
לדוגמה,
עדיין
מכניס את זה לתוך הקטגוריה של הכהנים,
אבל בפשטות,
נראה שהפרשה הזו לא מדברת דווקא על הכהנים,
היא מדברת לכל עם ישראל.
באמת ככה,
ככה לומדים פרשנים,
לא מעט פרשנים,
ובעיקר הרמב״ם לוקח את זה לציווי ההלכתי שלנו,
הגמרא,
הרמב״ם,
בסדר?
ושמרתם מצוותיי ועשיתם אותם אני השם,
ולא תחללו את שם קודשי,
ונקדשתי בתוך בני ישראל,
אני השם מקדישכם.
אז לפני שאנחנו ניכנס לכל העניין הזה
של מצוות הקדושה בהקשר של קידוש השם,
לרגע אני רוצה שנתמקד
בציווי על הכהנים.
קדושים יהיו לאלוהיהם ולא יחללו את שם אלוהיהם.
כאן מביא הרב, הרב אלישע,
פירוש מאוד מאוד מעניין
של הנציב,
הרב נפתלי צבי יהודה ברלין,
ראש ישיבת וולוז'ין,
על הפסוק הזה.
שימו לב לפירוש שלו ולדברים שהוא מביא בהרחבה.
מאוד מאוד מעניין.
קדושים יהיו לאלוהים ולא יחללו את שם אלוהיהם.
הנציב אומר ככה,
קדושה
הוא פרישות מאנשים לשם השם
בכל עניין שמתקדש שם שמיים על ידי זה שנוהגים כך.
אני חוזר על ההגדרה המאוד מעניינת של הנציב.
מה זה קדושה?
קדושה הוא פרישות מאנשים לשם השם
בכל עניין שמתקדש שם שמיים על ידי זה שנוהגים כך.
זאת אומרת,
קדושה, לפי דברי הנציב,
היא ריחוק
מסוים
מרוב בני האדם,
כי רוב בני האדם לא מתנהלים בצורה הזאת,
אבל הדבר הזה נעשה למען שם השם,
בכל עניין שמתקדש שם שמיים על ידי כך שנוהג
בדרך הזאת.
מה זה אומר?
מה משמעות הציווי הזה לדעתכם?
זאת אומרת, מה הנציב
נאמר ככה רוצה להזהיר אותנו ממנו?
האם יכול להיות שאדם ישתמש בהגדרה הזאת
בצורה לא כשרה או לא נכונה?
כי...
זהו,
אז בוא נגיד את זה ככה,
בוא ניקח את הדוגמה הזאת.
אדם נמצא בצבא,
הוא לוחם עכשיו.
כן, אדם לוחם.
עכשיו, לכאורה האדם הזה,
הוא
פורש
מהכלל בהמון המון היבטים.
למה?
בגלל שהוא לא נמצא עם המשפחה שלו,
הוא לא נמצא עם החברים שלו,
הוא לא נמצא עם הרבה מאוד מעגלים.
שלכאורה הוא יכול היה מאוד לעזור להם.
אבל ברור לנו לגמרי שהפרישה הזו של החייל,
של הלוחם,
היא לא נגד הכלל,
היא למען הכלל.
כלומר,
אני לא נמצא איתכם,
אבל תדעו לכם שאני עושה את זה בשבילכם.
זאת אומרת,
לפעמים יש התנהגויות שונות שיכולות לייצר אצל האדם תחושה כאילו,
אתה לא באמת חושב עלינו.
אבל באמת,
איך אפשר לכנות את זה?
זה סוג של התנהגות אליטיסטית.
הכוונה,
זה התנהגות שיש בתוכה איזה מימד מסוים של,
אני לא נמצא איתכם לגמרי במקום שלכם,
אבל אני עושה את זה לגמרי,
לגמרי, לא בגלל שאני רוצה
שיחשבו שאני יותר שווה ממישהו,
אלא אני עושה את זה בגלל שאני רוצה את טובתכם.
נכון. נכון.
נכון,
נכון,
נכון,
ולכן אני רוצה להראות את הדברים שהנציב
אומר בהמשך, שיבהירו לנו ממה הוא מזהיר,
וזה מאוד מאוד קשור לעניינים של מדים,
של צבא,
או לא משנה מה.
תראו, דבר מאוד מעניין שהוא אומר פה.
הרב אלישע ככה,
לדברים של הנציב אומר את המשפט הבא,
יש הבדל עצום בין תפיסה של מושג הקדושה כדבר פרטי,
של ריחוק ופרישות,
לבין מדידת הגדרת הקדושה בשאלה עד כמה
זה משרת את המושג קידוש השם.
כבר הזכרנו בשיעורים בעבר שהמושג קידוש השם,
בשונה ממה שאנשים חושבים,
זה לא לקדש את השם ה',
ה' עם גרש,
אלא קידוש השם זה ה', ש', מ', השם.
מה ההבדל ביניהם?
אנחנו לא יכולים לחלל את השם ולא מקדשים את השם יתברך בעצמו,
אלא אנחנו יכולים וצריכים לקדש את שמו,
כלומר את הדרך שבה הוא מתגלה בעולם.
וזה מה שקוראים לו השם.
לקדש את השם, לדוגמה,
מתי שאדם חלילה פוגע בבית כנסת או בספר תורה,
הוא פוגע בשם השם כמו שהוא מתגלה בעולם.
לא פוגע בהשם,
פוגע בשמו.
ולכן כשאדם פוגע במישהו מעם ישראל,
זה אותו דבר,
זה
פגיעה בהשם.
כשגוי פוגע בישראל בגלל שהוא יהודי, זה חילול השם.
למה?
כי שמו של השם נפגע
במעשה הזה.
טוב,
בכל אופן,
הנציב ממשיך ככה,
היינו,
לגבי הכוהנים,
מה הכוונה שמתקדש שם שמיים על ידי זה?
שיהיו מצוינים, הכוהנים,
במידות טובות
ובצניעות וכדומה.
להפוקי, כלומר להוציא,
שלא יהיו מובדלים בדבר שאין בזה קידוש שם שמיים,
ואין זה אלא גאווה והתרברבות.
הנציב אומר,
אל תסתובבו עם הבגדים שלכם,
כמו שאנחנו נראה עוד רגע,
אם אין בזה צורך.
כל הקדושה והפרישות של הכהנים,
רק אם זה משרת איזושהי דוגמה חיובית.
אני
חוזר על הלשון שלו.
שיהיו מצוינים במידות טובות,
ובצניעות וכדומה,
להפוקי שלא יהיו מובדלים בדבר שאין בזה קידוש שם שמיים,
ואין זה אלא גאווה והתרברבות.
כלומר,
באופן נבדל מעם,
אבל אין בדבר הזה שום אלמנט של לימוד של ממש
מההתנהגות שלו,
יש
בדבר הזה סוג של שימוש,
מה שנקרא,
כל דהשתמש בכתר חלף,
כל שמשתמש בכתרה של תורה בשביל צורך חיצוני.
וכאן מגיעה ההוכחה המבריקה של הנציב,
שימו לב לדבר הבא.
הרב אלישע מביא אחריו ככה,
הכוהנים צריכים להיות קדושים,
כלומר פרושים מהגאווה ומהרברבנות,
ומיוחדים בצניעות ובמידות טובות,
רק באופן הזה הם לא יחללו את שם אלוהיהם.
בהרחבה,
מפנה הנציב אל פסוק מהפטרה,
שמתייחס אל הכוהנים,
בסדר זה פסוקים מיחזקאל פרק מ"ד,
מדבר על הבית השלישי.
הדברים בסוף ספר יחזקאל,
ככה כתוב:
ובצאתם אל החצר החיצונה,
אל החצר החיצונה אל העם, יפשטו את בגדיהם
אשר הם המשרתים בם,
והניחו אותם בלשכות הקודש,
ולבשו בגדים אחרים, ולא יקדשו את העם בבגדיהם.
זאת אומרת יחזקאל כותב
שכשהכהנים יוצאים אל החצר החיצונה אל העם הם צריכים לפשוט את הבגדים
שלהם שהם משרתים בהם כלומר בגדי הכהונה והניחו אותם בלשכות הקודש
ולבשו בגדים אחרים ולא יקדישו את העם
בבגדיהם מה הכוונה פה
מה פשט
או כמו שהרב שואל פה,
מה החידוש בדברי הנביא? הרי פשוט שהכהנים
לובשים בגדי כהונה רק בשעת העבודה,
וכשמסתיים את העבודה עליהם ללבוש בגדים אחרים.
עכשיו תראו את הדברים של הנציב, פלא פלאים.
כותב הנציב ככה, אין הפירוש ולבשו בגדים אחרים,
זה ציטוט מדברי העמק דבר.
אין הפירוש ולבשו בגדים אחרים בגדי חול.
פשיטא שלא ילכו ערומים.
וגם מה זה, ולא יקדשו את העם בבגדיהם?
הרי בגדי קודש אסור ללבוש בכלל בחוץ,
גם ככה אסור ללבוש בגדי שרד בחוץ.
אלא כך פירושו,
כך פירושו,
שלא ילבשו בגדי חול בצורת בגדי
כהונה.
אלא ילבשו בגדים הנהוג בכל עם.
זאת אומרת,
ברגע שהכהן סיים לשרת את העם בקודש,
הוא יוצא החוצה,
הוא יכול לשים מה שנקרא דרגות רק בשביל הכבוד.
שידעו שהוא כהן,
הכוונה שלא יסתכלו עליו כאילו הוא אחד מהעם.
להגיד לו,
אה,
זה כהן,
טוב, אוקיי,
צריך להתייחס אליו אחרת.
מה לא?
לא,
בשום אופן לא להשתמש במעמד המיוחד שלכם ככהנים,
כשזה לא נחוץ.
כשאתם צריכים לשרת, תשרתו.
כשלא, הדבר הזה הוא סתם התרברבות, שלא לצורך.
הרב אלישעיה מזכיר הרבה פעמים בשם רבי מנחם מנדל מקוצק,
אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות.
אז הרבי מקוצק שאל,
אבל מה לעשות?
צריך שיהיו אנשים שעוסקים בקודש,
ברבנות,
הכוונה,
לא משנה איזה תפקיד ציבורי.
אז הרבי מקוצק אמר, אהוב את המלאכה שברבנות
ולא את הרברבנות שברבנות.
כלומר, אהוב את המלאכה
ולא את הרבנות עצמה.
וככה הנציב אומר.
היינו פירושו שלא ילבשו בגדי חול בצורת בגדי כהונה,
אלא ילבשו בגדים הנהוג בכל העם,
ועל זה ניתן הטעם שלא יקדשו את העם בבגדיהם.
אם ילכו בבגדי כהונה,
יפרישו את העם מהם בראותם הכהנים מלובשים בגדי כהונה כמו בשעת עבודה.
כלומר,
מה יקרה לאנשים כשהם יראו כהנים לא
בשעת העבודה בחוץ עם בגדים מיוחדים?
מה זה יגרום לעם?
להתרחק מהם,
כי הם יגידו,
או הוא איזה כהנים,
אנחנו לא יכולים להתקרב אליהם.
כלומר,
לא, לא, לא, לא.
זו לא המטרה, לא המטרה.
הרב מסביר את דברי הנציב.
יש חשש שמא הכהנים יעשו להם בגדי חול
בצורת בגדי כהונה על מנת לשמר את מעמדם
ואת מובדלותם מן החברה.
כנגד זה אומר הנביא, ולבשו בגדים אחרים.
אסור לכהנים להפריש את העם מהם.
הפרישות יכולה לבוא לידי ביטוי רק
בתכונות כמו צניעות וענווה.
מסיים הנציב.
וכל זה, רמזא כתוב כאן שקדושתם מן העם
יהיו רק לאלוהים.
לשם כבוד שמיים ולא לכבוד עצמם.
זאת אומרת,
מה יגרום לכך שהכהנים כשהם יוצאים החוצה לא
ימשיכו ללבוש בגדים שמייחדים אותם ומפרישים אותם מהעם?
אם הם יכניסו לעצמם כל הזמן את המחשבה,
אני משרת את העם.
אני לא מורה מעם,
אני למען העם.
ואז,
מה הדרך שבה הם יקדשו את העם כשהם יצאו אל העם?
רק במידות טובות, בצניעות.
זהו.
הבירור היכן נמצא מושג הקדושה בנפשו של
האדם הוא בירור גדול מאוד. זאת אומרת,
כאן
הנקודה שלדעתי הרב נגע בה וחזר עליה הרבה מאוד פעמים,
והיא מקום שהרבה אנשים עלולים ליפול בו.
וזה מחבר אותנו כמובן לענייני לג בעומר שמתקרבים אלינו,
וניגע בהם בעזרת השם ממש בקצרה תכף.
הקדושה היא מושג שלא מתחיל מהאדם.
זאת אומרת,
האדם בסך הכל הוא כלי להופעת הקדושה בו.
ואם האדם תופס את הקדושה כמשהו שהוא יוצר,
אז מאוד בקלות נוצרת אצלו התחושה שהקדושה היא אינסטרומנט,
כלי,
שהוא משתמש בו לצרכיו,
כי הוא יצר אותו,
והוא יכול להשתמש בו למה שהוא צריך.
אבל אם הקדושה היא בסך הכל סוג של הופעה
שהאדם משרת אותה,
אז הוא כל הזמן צריך לחשוב איך אני משרת את הדבר הזה,
ולא איך הדבר הזה משרת אותי.
זאת הנקודה הדקה שחורזת,
אפשר להגיד,
הרבה מאוד מהרעיונות שהרב מדבר עליהן.
איך עבודת השם של האדם לא הופכת את
האדם למשתמש בקדושה כמשהו שיכול לשרת אותו.
ובסיפור הזה של הכהנים זה מאוד מאוד בולט.
וכך הוא ממשיך את הסוגיה, לברר את הסוגיה.
בהמשך הפרשה מרחיבה התורה את ציווי הקדושה לכלל האומה כולה.
ולא תחללו את שם קודשי,
ונקדשתי בתוך בני ישראל,
אני השם מקדישכם.
עכשיו, איך האדם מקדש שם שמיים?
אז
הגמרא במסכת יומא, הדף פ"ו עמוד א',
אומרת ככה.
אני אגיד לפני זה,
אני אזכיר פה משהו לפני זה,
זה דבר שנחמה לייבוביץ' מביאה,
וזה דבר מאוד מעניין,
ומחבר אותנו כבר לאיזה הערה של רשבי.
פסיקתא דרב כהנא, מדרש פסיקתא דרב כהנא, י"ב.
אנחנו,
בני ישראל,
או עם ישראל,
תפקידנו בעולם זה לקדש שם שמיים.
לקדש שם שמיים,
זה התפקיד שלנו,
לקדש שם שמיים,
הכוונה לגלות לעולם,
את הנוכחות האלוקית.
ברגע שאנחנו חלילה,
חלילה,
המילה חלילה בעצמה,
חלילה,
לא עושים את הדבר הזה,
אנחנו עושים חילול השם,
חילול השם מלשון חלל,
כי במקום הזה לא מופיעה
הארה שהייתה צריכה להופיע.
אז הפסיקתא דרב כהנא אומר בשם רשבי את הדבר הבא.
אתם עדי נאום השם,
כי אני הוא,
לפני לא נוצר אל ואחרי לא יהיה.
פסוק מישעיהו, פרק מ"ג.
תני רבי שמעון בר יוחאי,
קח שנה רבי שמעון בר יוחאי.
אם אתם עדיי,
אני הוא.
אם אין אתם עדיי, כביכול אין אני השם.
מזעזע,
ממש.
תראו מה רשבי אומר פה,
זה דבר מפליא.
אם אתם עדיי, אני הוא
אם אין אתם עדיי, כביכול אין
אני השם.
זאת אומרת, האחריות שיש לאדם
היא ברגע שהאדם, חלילה, מסתיר את פניו האלוהיות,
כלומר, את הפנים העליונות שלו,
אז כביכול השם לא מופיע פה.
זאת אומרת,
כל מושג הקדושה,
קידוש השם,
חילול השם,
הוא קשור מאוד בסוג של אחריות שאפשר להגיד,
הקדוש ברוך הוא קשר את חייו בנו באופן בלתי ניתן להתרה.
תלות טוטאלית.
כן, תלות טוטאלית.
כלומר, הוא אומר, תשמעו,
כשאתם, הרי לקדושה יש כמה מופעים, שלוש או חמש.
יש קידוש השם,
וכל הדברים האלה מופיעים כמובן בדברים של הרמב״ם המפורסמים.
הרמב״ם בעצמו, ב...
בהלכות קידוש השם,
הרמב״ם בהלכות יסודי התורה בפרק ה',
אז הוא אומר,
הוא אומר כמה המדרגות של קדושה,
כל בית ישראל מצווים לקידוש השם הגדול הזה,
שנאמר ונקדשתי בתוך בני ישראל.
ומוזרים שלא לחללו, שנאמר ולא תחללו את שם קודשי. כיצד?
אז מה המושג הכי רגיל של קידוש השם שאנחנו מכירים?
בשעה שיעמוד גוי ויענוס את ישראל,
לעבור על אחת מכל מצוות האמורות בתורה,
הוא יהרגוהו,
יעבור.
ועל יהרג, לא יהרג ועל יעבור, יעבור ועל יהרג.
שנאמר במצוות,
אשר יעשה אותם האדם וחי בהם.
בסדר?
ראינו את זה ב"ואחרי מות", ולא שימות בהם.
הרי זה מתחייב בנפשו.
זאת אומרת,
על פי רוב,
אם אין מקרה קיצוני,
קידוש השם במה הוא מתיישם?
בחיים.
אם אתה חי,
זה הקידוש השם.
באמת דברים אמורים בשאר מצוות, חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים,
אבל שלוש עבירות אלו,
אם יאמר לו לעבור על אחת מהן או תיהרג,
יהרג ועל יעבור. אז יש יוצא מן הכלל,
וזה היוצא מן הכלל שכולנו מכירים.
שלוש עבירות חמורות שיהרג ועל יעבור.
כל מי שנאמר בו יעבור ואל יהרג ונהרג ולא עבר,
הרי זה מתחייב בנפשו.
זאת אומרת,
זה לא שבן אדם יכול להגיד,
תשמע,
אני רוצה לפנים משורת הדין למות גם מתי שלא מחויבים למות.
זה לא עובד ככה.
קדושה היא לא דבר שמתחיל מהאדם, כמו שאמרנו.
קדושה זה דבר שהאדם אמור לשרת
מגמה עליונה יותר.
לכן האדם לא יכול באופן וולנטרי למות אם הוא לא צריך למות.
כל מי שנאמר בו יעבור ואל יהרג ונהרג ולא עבר,
הרי זה מתחייב בנפשו.
וכל מי שנאמר בו יהרג ואל יעבור ונהרג ולא עבר,
הרי זה קידש את השם.
ואם היה בעשרה מישראל,
הרי זה קידש את השם ברבים,
כדניאל,
חנניה,
מישאל ועזריה,
וכרבי עקיבא וחבריו.
ואלו הם הרוגי מלכות שאין מעלה על מעלתם.
עכשיו, הרמב״ם, אז מה יש לנו?
יש לנו מדרגה אחת של קידוש השם.
שיעבור ואל יהרג, יש לנו יהרג ואל יעבור
ויש לנו מדרגות אחרות.
כמו כל הפורש מעבירה או עשה מצווה,
לא מפני דבר בעולם,
לא פחד ולא יראה,
ולא לבקש כבוד,
אלא מפני הבורא ברוך הוא,
כמניעת יוסף הצדיק עצמו מאשת רבו,
הרי זה מקדש את השם.
כלומר,
גם אדם שעושה מצווה או לא עושה עבירה,
משום סיבה חומרית,
אלא רק בגלל שהוא רוצה לעשות רצון השם,
זה נקרא קידוש השם.
סיום הדברים המפורסמים של הרמב״ן וכן אם דקדק החכם על עצמו
ויש דברים אחרים שהם בכלל חילול השם שיעשה אדם גדול בתורה ומפורסם
בחסידות דברים שהבריות מרננים אחריו בשפתיים אף על פי שאינם עבירות הרי
זה מחלל את השם זאת אומרת חילול השם וקידוש השם
זה לא רק במובן של עשיית מצווה
או עבירה אלא שאדם בעל תפקיד
מתנהג בצורה שלא תואמת את המעמד שלו.
אז
גם לכיוון השלילי,
חילול השם,
וגם לכיוון החיובי,
קידוש השם.
כלומר, שהאדם, הנה הוא אומר,
הוא אומר ככה,
עד שימצאו הכל מקלסין אותו ואוהבין אותו ומתאבין למעשיו,
הרי זה קידש את השם.
ועליו הכתוב אומר, ויאמר לי,
עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר.
אז יש לנו פה כמה מדרגות של קידוש השם.
קידוש השם במובן ה...
נקרא לזה...
מול הגויים,
לפעמים חייבים להיהרג, לפעמים חייבים לא להיהרג.
ויש לנו מדרגה של קידוש השם במובן של קיום מצווה,
לא בשביל שום סיבה אחרת,
או לא לעבור על עבירה בשביל שום סיבה אחרת,
יש לנו קידוש השם בהתנהגות פשוטה.
איזה עוד קידוש השם אנחנו מכירים?
או חילול השם?
לאומי,
נכון?
אם...
עם ישראל נמצא בין הגויים בגלות,
בשפלות,
זה חילול השם. לא אם עם ישראל מתנהג לא טוב בגויים.
עצם זה שישראל נמצא בין הגויים זה חילול השם.
ככה יחזקאל הנביא מתאר.
עם השם המה ומארצו יצאו, ויחללו את שם קודשי.
מה החילול השם?
עצם זה שעם ישראל נמצא בגלות זה חילול השם.
ומה שהתחלתי בהתחלה להזכיר מהדברים של הגמרא ביומא,
ואהבת את השם אלוקיך שיהיה שם שמים מתאהב על ידך,
שיהיה אדם קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים ודיבורו
בנחת עם הבריות ומקחו ומתנו בשוק נאה,
ונושא ונותן באמונה,
הכוונה שהוא לא מנסה לעשות סיבוב עם הפרנסה שלו ולהרוויח
בדברים לא ישרים.
מה הבריות אומרות עליו?
פילוני שלמד תורה,
אשרי אביו שלימדו תורה,
אשרי רבו שלימדו תורה,
אוי לו לבני אדם שלא למדו תורה.
ולהפך ככה הגמרא אומרת פה, בדף פ"ו.
בכל אופן,
מה ראינו כאן מכל הסוגיה הזו של קידוש השם וחילול השם,
שניתן לרגע לדברים של הרב
להישמע.
כשם שקבוצת הכוהנים נבחרה לא על מנת להרוויח ולהתפאר,
ולכן התכונה המיוחדת שבה צריכה להיות צניעות,
כך כל שבט מצווה על קידוש ה' וגם קידוש ה' במובן הלאומי,
ובסך הכל שירות.
בגלל שהזמן שלנו ככה ממש הגיע לסיומו של החלק הזה של הפרשה,
אני רק רוצה להזכיר כאן
בשיעור שהרב הביא כאן מדבריו של רשבי,
רבי שמעון בר יוחאי,
וזה מתחבר כמובן למושג הזה של קידוש השם וחילול השם.
הרב היה מזכיר הרבה פעמים את הדברים של
רבי שמעון בר יוחאי בגמרא במגילה בדף כ"ט.
תניא, רבי שמעון בן יוחאי אומר,
בואו ראה כמה חביבין ישראל לפני הקדוש ברוך הוא,
שבכל מקום שגלו שכינה עמהם,
גלו למצרים שכינה עמהם,
שנאמר הנגלו נגליתי אל בית אביך בהיותם במצרים,
גלו לבבל שכינה עמהם, שנאמר למענכם שילחתי בבלה.
שילחתי, חז"ל אומרים, שולחתי.
ואף כשהן עתידין ליגאל שכינה עמהם,
שנאמר,
ושב השם אלוהיך את שבותך,
והשיב לא נאמר,
אלא ושב.
מלמד שהקדוש ברוך הוא שב עמהם מבין הגלויות.
הנקודה שראינו בה,
ראינו אותה פה בעצם בכמה מימדים ובכמה רבדים,
שהקדושה היא בסופו של דבר החיים האלוהיים שמפעמים בתוך ישראל.
גם ישראל כאומה,
וגם האדם ישראל כיחיד.
והחיים המפעמים האלה הם לא חיים שמתחילים
מאיתנו במובן של אנחנו המצאנו את זה.
אנחנו בסך הכל משרתים,
כמו שאומרים, אליטה משרתת.
אנחנו לא מבקשים הטבות מיוחדות, אנחנו מבקשים רק
למלא את שליחותנו.
זה שירות.
וכאשר תופסים ככה את מושג הקדושה,
אז חלילה לא יכולים להיווצר מצבים כמו שהנציב מתאר,
את הכוהנים שהם יוצאים החוצה עם מדים
מיוחדים שדומים למדי הכהונה ומתנשאים על העם.
אין כאן
שום מגמה כזו.
כל המגמה כאן היא בסך הכל לבטא את האחריות המיוחדת שיש לישראל.
הדמות של רשבי
מיוחדת כל כך,
ולדעתי
זוכה לכבוד המאוד מאוד מאוד יוצא דופן הזה,
שעם שלם כל כך חוגג סביב דמות.
מה זה הדבר הזה?
דבר נורא מוזר, נכון?
כולם רשבי, עולים לרשבי, למירון,
מה זה הדבר הזה?
הצדיקים האמיתיים זוכים לכבוד
כי כמו שהנציב תיאר את הכבוד של הכוהנים,
הם היו פשוט צינור מפולש להופעת השכינה.
הם היו פשוט כלי נקי להופעת השכינה.
והדבר שמכבדים ברשב"י זה לא את רשב"י בתור אישיות פרטית.
אלא את האלוקות שהופיעה דרך רשבי. הוא היה צינור פשוט להופעת השכינה.
זאת הסיבה שרשבי ובית מדרשו,
רבי עקיבא רבו ורשבי בעצמו,
כל כך נלחמו על חירות ישראל.
למה?
כי הם הבינו שחירות ישראל איננה חירות פרטית שלנו כעם.
היא חירותו של הקדוש ברוך הוא.
ברגע שאנחנו משועבדים,
הקדוש ברוך הוא
כביכול משועבד.
לכן המאבק הגדול של בית מדרשו של רשבי,
רבי עקיבא ורשבי,
רבי יהודה ורבי אלעזר,
רבי מאיר,
כל ה...
איך הרב צבי יהודה קורא להם?
הרבולוציונרים, המהפכנים,
שתמכו במרד.
למה הם כל כך תמכו במרד?
כי הם ידעו בעומק עומק נשמתם שזה חילול השם נורא,
שעם ישראל משועבד לאיזו ממלכה.
חילול השם וקידוש השם, תראו איזה דבר מופלא.
חילול השם וקידוש השם בכמה רמות.
שחילול השם יכול להיות גם ברמת היחיד.
חילול השם יכול להיות גם ברמת האומה.
קידוש השם יכול להיות ברמת היחיד,
יכול להיות ברמת האומה.
אבל מה משותף לכל הרמות האלה?
שהכל, הכל, הכל, בסך הכל זה כלי שלא מתחיל מאיתנו.
הקדוש ברוך הוא שם בתוכנו את שמו,
וכשאנחנו מקדשים את שמו,
מה אנחנו עושים?
בסך הכל...
מהווים צינור של רצונו, צינור אותיות רצון.
כשהרצון האלוקי מתגלה,
אגב גם שמו,
דיברנו על חילול השם וקידוש השם,
שמו בגימטריה רצון.
כשרצונו של השם מופיע, גם שמו מופיע.
כשרצונו של השם לא מופיע, גם שמו לא מופיע.
חילול השם הוא חלל של הרצון האלוהי.
כביכול במקום הזה לא מתגלה הרצון האלוהי.
ונזכה בעזרת השם לקדש שם שמיים בחיים.
שעם ישראל יזכה לקדש שם שמיים בחיים,
שנזכה לראות בהופעת כבוד השם בעולם,
קידוש השם בעולם,
לעיני כל העמים.
אמן, כן, יהי רצון.
חזק וברוך.
