טוב, שלום לכולם, חברים וחברות.
אנחנו היום רוצים בעזרת השם להמשיך את הלימוד שלנו בהפטרה של הנפש,
והפעם הפטרת פרשת אמור,
ספר ויקרא.
פרשת אמור, שוב, רק כמו תמיד נציין את
המקור,
זה ביחזקאל פרק נ"ד,
פסוק ט"ו עד סוף הפרק.
נעשה את הסקירה שלנו של הפרשה מרמת הפשט,
ואז נעבור להפטרה ברמת הפשט,
ואז נחפש את ה...
נקווה,
כמו תמיד,
למצוא את נקודת העומק שקיימת בפרשיות וההפטרות הללו,
ואיך הדברים נוגעים אלינו כעת חיה.
אז ככה,
אנחנו בספר ויקרא,
הספר שהשם קורא לנו,
כן,
אחרי ספר בראשית,
שנתן לנו ככה את התובנות היסוד של המציאות,
ברא אלוהים,
האבות,
וספר שמות של יצירת עם ישראל,
ואיך הקדוש ברוך הוא שוכן בבית, במשכן,
פה,
בעולם הזה.
ספר ויקרא, איך השם קורא לנו בחיי היומיום, בסדר?
אחרי שיש שם כבר את התשתיות, איך ביומיום, בתוך...
כל צדדי החיים אנחנו מתקרבים,
כן, קורבנות,
מתקרבים אל הקדוש ברוך הוא.
ואז ראינו בפרשת ויקרא באופן עקרוני את
כל הרעיון של הקורבן, ההתמסרות המוחלטת,
הטוטליות הזו בכל חלקיקי החיים,
הצומח,
החי, דומם במובנים צומחים,
איך הכל מתקרב אל איזה עבודת השם זוהרת ומלאת חיים.
על ידי הקורבנות,
לאחר מכן ראינו איך הכוהנים,
שזה אני פשוט מציין את זה כי
זה קשור למה שנקרא פרשת אמור,
איך הכוהנים שהם המצווים,
כן,
פרשת צו, איך הם הולכים ומחברים אותנו
לאותו חלק עליון שבעם ישראל וגם באדם,
החלק הרוחני,
הלוי,
שמתלווה אל השם.
איך הם הולכים ומחברים אותנו לעבודת הקורבנות.
ואז ראינו את פרשת שמיני,
המציאות הזאת שאדם הולך ומנסה באמת להתקרב אל השם,
בחנוכת המשכן,
הנה,
מגיעים סוף סוף אל השלב הזה,
שאנחנו
מצפים שהאש תרד מהשמיים,
אבל היא לא מגיעה כאשר אדם מנסה להתקרב אל השם,
לא באופן הנכון,
כן,
יש איזשהו פער,
כאן נושא בושה גדולה,
כן,
שאדם מתגלה שהוא לא מה שהוא חשב,
ואז יש איזה ניסיון,
כמו נדב ואביהו,
לפרוץ את הגבולות,
וזה מסתיים באופן לא טוב, ומזה אנחנו
לומדים שאדם צריך לפנות אל הקודש בהדרגה,
כן,
היום נרחיב עוד טיפה,
ואז ראינו את פרשיות תזריע מצורע.
כן,
כאשר אדם לא הולך ומטפל בבעיות שהתגלו,
כן,
בפער הזה שהתגלה בין הרצון שלו להתקרב לבין איפשהו,
אז יש פה נגע שמתפשט בגוף,
כן,
הצרעת,
אפילו שיולדים,
כן,
אז
יש טומאת יולדת. אדם צריך, קיצור, לעבוד ולא לתת לצדדים הנמוכים
של החיים וליצרים שלו לשהות עליו. ואז מה שראינו ב...
שתי הפרשיות האחרונות,
כן,
לפעמים קוראים אותן ביחד,
לפעמים לבד,
אבל דרך כלל ביחד,
פרשת אחרי מות וקדושים,
שאיך משתקמים אחרי באמת הנפילה וכל התהליך שראינו שלא תמיד צולח,
אחרי מות,
שנפגשים עם מוות,
אז זה על ידי כפרה.
על ידי הוספת חיים,
מעגלי חיים,
ולא שאדם עכשיו מתכנס לתוך עצמו וקורס בכל מיני צורות,
ועל ידי קדושה.
קדושה זה היכולת להקדיש,
להתייחד לחלוטין לעבודת השם.
אז כל אלה היו הפרשיות עד כה,
וההפטרות במקביל,
כל הפטרה בנביא נתנה את ה...
השלימה את הזוויות הללו,
וכעת, פרשת אמור,
אנחנו...
חוזרים שוב אל הכוהנים,
כן,
ספר ויקרא זה הספר שעוסקים בעבודת הקודש, אז אנחנו מדברים על הקורבנות,
ואלה שמטפלים בקורבנות,
שזה הכוהנים,
יש פה ציווי,
ויאמר ה'
אל משה,
אמור אל הכוהנים בני אהרון ואמרת עליהם לנפש לא יטמא בעמיו.
אז בעצם פרשת אמור,
היא ממשיכה את הקו.
איך הכוהנים,
איך אדם אמור להתקרב אל השם,
כן,
לשמוע איך השם קורא אליו,
אז דיברנו על זוויות שונות,
שגם כאשר משברים ונפילות,
והנה זה עכשיו ממשיך.
לנפש לא יטמא בעמיו.
זאת אומרת, בניגוד ל...
ואני אומר את הדברים בתמצית,
מי שרוצה יכול להקשיב לזה בשיעורים,
או לקרוא את זה בסוף הפרשה של הנפש,
או לקרוא בשנים קודמות,
שהתמקדנו יותר על הפרשה.
אבל פה,
בשביל להגיע להפטרה,
אנחנו רק צריכים לזכור את הנקודות,
הרעיון שהכהנים לא נטמאים,
כן,
יש פה כל פירוט שלם,
פרשת אמור,
שהכהן לא נטמא למתים,
והכהן הגדול אפילו לקרובים שלו הוא לא נטמא,
שזה דבר שהוא קצת משונה.
אנחנו דרך כלל רגילים בכל הדתות בעולם,
שאנשים שמתעסקים ברוחניות,
כן,
הכמרים וזה,
אז הפוך, שמוות זה חלק מהעבודה שלהם.
זאת אומרת, עכשיו,
הפוך,
הנה,
מתברר שהגוף הוא כלום,
ומה שחשוב זה רק הצד הרוחני,
ולכן בכנסיות קתוליות יש בית קברות בחצר,
או דברים מהסוג הזה,
ובעם ישראל בדיוק הפוך.
מה?
כי זה הרעיון שאנחנו מתחילים פה עכשיו לחרוז.
כהנים...
זה מלשון לוי,
מלשון התלוות,
כהנים מלשון לכהן,
לכהן זה להיות כאן,
להיות בסיס, להיות כלי לעבודת השם.
בשביל שאדם יהיה כהן להשם,
בשביל שאדם יהיה מתלווה להשם,
הוא צריך להתרחק מהמוות.
מוות
זה קריסה.
זה ממשיך את מה שראינו בפרשיות הקודמות,
אחרי מות וקדושים.
כאשר אדם נכנס לעמדה כזו,
שאין אמונה ואין קדושה בחיים,
וכל מה שיש זה רק כאבים וקשיים,
וכל הלך רוח שהתרבות האלילית...
סלש חילונית מובילה אליו, שהעולם הזה הוא
בר תפוגה והוא כל כולו מוגבל.
אז עכשיו,
כאשר אדם נפגש עם מוות,
אז
הוא עוד יותר נכנס לדיכאון,
והוא כביכול בורח לאיזה עולם רוחני,
זה כל התפיסה הדתית,
הנוצרית, המוסלמית, הבודהיסטית.
כל אחד, אפשר לקרוא לזה בכלל דת.
זה זווית כזו שמה שנשאר זה רק להתנחם
ומאלה האדם הולך ומתנוון לו.
לעם ישראל הכהנים לא מתקרבים אל המת,
הכהנים באים להוסיף חיים בעולם,
לא להתעסק עם המוות.
יש ביטוי שהוא
ככה מוטו עכשיו יהיה פה לפרשה והפטרת אמור,
כהנים זריזים הם. זריזות זה עמדה נפשית של אקטיביות,
של דינמיות.
מוות זה עמדה נפשית פסיבית.
דומם,
כן,
כשהגוף מת, אז בעצם הוא עובר מדרגת מדבר,
מדרגת חי,
למדרגת דומם,
כן, לעצמות ולבשר,
דומם דממה,
דומם זה סטטיות.
טומאה,
הטומאת המת,
וזה כל הרעיון של דיני הטומאה,
זה החיים מפסיקים.
החיים מפסיקים,
והדבר הזה הולך ויוצר פה עכשיו עמדה,
וכן,
בגלים,
מכה גלים לכל המסביב,
שהחיים הם לא שווים כלום, ועכשיו אני הולך לי ומתנוון,
ו...
מת לי בעצמי באופן זה או אחר,
דיברנו על זה בפרשיות הקודמות,
בהפטרות הקודמות,
אדם יכול למות בזה שהוא יורה לעצמו כדור בראש,
אדם יכול למות בזה שהוא הופך להיות ציניקן,
הופך להשקיע את עצמו באיזה כל מיני התמכרויות,
שנותנות לו איזה טיפה של חוויה ריגעית בניתוק מהחיים הכוללים.
האדם יכול למות בזה שהוא הופך להיות מיואש ופסימי
וצורך כל היום חדשות ומסתובב כמו איזה זומבי
ומאליו הוא הופך להיות אדם מנוון, חסר הישגיות והמשמעות
הלא טובה של הביטוי שאדם חסר הישגיות
לא,
שאדם אומר,
אני לא,
אכפת לי מהעולם הזה,
כי אני כולי מתכנס אל הקודש,
כן,
לא זה.
הוא אומר,
האדם חסר הישגיות באופן כללי,
ושום תחום,
גם בתחום של החול וגם בתחום של הקודש,
וזה הפוך ממה שפרשת אמור והפטרת אמור רוצות להגיד לנו.
אני
קראתי לשיעור הזה בכותרת,
אתה אמור לעשות משהו עם החיים שלך,
כן,
משחק כזה,
אמור ואמור.
אתה אמור ללכת,
לא להישאר עם המתים,
לא להסתובב ולהיות כמו איזה מסכן כזה שמסתובב בעולם הזה
וכל היום רק מדבר על האפסות של העולם הזה,
לא.
אתה...
כהן,
כן,
כהן,
כל אחד מאיתנו יש פה צד של כהונה בנפש.
זה לפרשת,
ספר בעיקר אמנם נאמר באופן ישיר אל הכהנים,
אבל כל עם ישראל לומד אותו.
כל עם ישראל אמור להידבק בכהנים,
להידבק בעמדה הזו,
שאדם לא מתעסק עם המוות,
זה ממשיך הפרשה.
לגבי הכהן,
אישה זונה וחללה לא ייקחו,
אישה גרושה לא ייקחו,
יקדש לאלוהיו,
אלו גם כל הצדדים הללו של קשרי
חיים שהם לא נעשים בצורה טובה.
לא עכשיו נכנסים כמובן באופן פרסונלי,
בנסיבות החיים מביאים את האדם
באופן זה או אחר להתמודד עכשיו,
אבל
הרעיון הוא ש...
הכהן כמציאות אידיאלית בעם ישראל,
הוא מודל שהוא לא נותן לכוח הזה,
כוח היצירה החיים,
ללכת ולהתפזר לכל מיני כיוונים שהם לא מדויקים והם לא שלמים,
ומזה זה ממשיך עם,
כן,
אלמנה גרושה וחללה זונה
כי אם בתולה בעמה ויקח אישה,
שוב,
אני מדגיש, הכוונה פה לא,
חס ושלום,
שאם...
יש מישהי, כן, שאלמנה או גרושה,
אז היא פחות טובה. לא,
זה לא זה אנחנו מדברים פה.
אנחנו אומרים עכשיו שהתורה מדברת,
ושלומדים תורה,
זה לא עכשיו הלכה או מדרשי חז"ל,
זה לא הלכה שיורדת כאילו להדרכות מעשיות,
אלא התורה באה לתת איזו השראה במשמעות המופשטת העקרונית,
שהכהניות היא...
היא עניינה הבתולה, כן?
בתולה זה המציאות חיים הטהורה,
שהיא כל כולה מלאה בשמחה ובטהרה, וללא
כל הכישלונות והבעיות והקשיים שנתקלים אחרי זה בדרך.
אז שוב, כאשר אדם, כאשר הכהנים נושאים בתולה,
זה ביטוי לכך שאדם,
גם שהוא באופן זה או אחר בחייו,
והוא,
נמצא עכשיו במצב שלא,
כן,
ברמה הממשית מתחיל דף חדש בחיים,
אלא הוא נמצא במצב של אחרי כישלון זה או אחר,
עכשיו,
שהם...
איך הם צריכים לקום,
איך הם צריכים,
מה הם אמורים לעשות?
להתחיל את היום החדש,
את
הקשר החדש,
את השלב החדש,
כאילו זה בתולה באמת.
זה הרעיון של הציווי הזה.
ומשם זה ממשיך הלאה, כן? שהכהנים אסור להם להיות איש עיוור,
פיסח,
חרום,
שבר רגל.
מושלמות פה בעולם הזה, ללא פגמים,
ללא מומים.
אז גם פה, מה, מה?
השם פה,
האיש המסכן,
שהוא עם מום,
ברור,
ברור,
ברור, לא זה ה...
כן, שוב, לא זה הדרכה המעשית.
הדרכה המעשית,
כל אחד עם המום שלו,
כל אחד מאיתנו יש בו את החיסרון,
אבל הרעיון שהתורה רוצה להגיד,
להצטנע,
באופן כזה שהוא מתגבר על מומים,
שהמומים לא לוקחים אתכם אל העצב, אל החידלון ואל המסכנות,
אלא אתם אמורים להיות זריזים,
לקום כל בוקר, להתגבר כארי לעבודת הבורא,
וכן,
גם...
כאשר יש מום,
אז עם המום לא ניגשים אל הקודש.
איך על הפרוכת,
כן, אומר,
אל הפרוכת ואל המזבח לא ייגש,
כי מום בו,
ולא יחלל את מקדשי,
כי אני ה' מקדשם.
בסדר,
אתה רוצה לגשת אל הזה,
תתקן את המומים שלך, הכל.
מה שמתקנים בעולם הזה,
מה שניתן,
כן,
גם ברמה העקרונית,
האנושית,
שברוך ה' לאט לאט,
זה גם חלק מהגאולה,
שמומים של,
שהיו,
הנה,
למשל, תראו,
משקפיים,
זה משהו ש...
כן,
אני עדיין לא יכול,
מבחינה רפואית,
בדקתי פעם,
לא יכול לעשות ניתוח עיניים,
אבל זה שברוך השם,
הרבה מאוד יש אנשים שעושים ניתוחי עיניים,
זה חלק מהגאולה.
יש פה איזה מומים שלאורך כל ההיסטוריה האנושית,
הם גרמו מגבלות אלה ואחרות.
ועכשיו שהקדוש ברוך הוא מזמן לעולם את היכולות, את הטכנולוגיה,
את ההתפתחות,
להסיר את המומים האלה,
זה חלק מהכהונה והקריאה של השם אלינו.
אז זה,
אתה מבין,
זה ברמה הפיזיולוגית,
וגם המומים הנפשיים שאדם אמור להתנער מהם.
ואז ממשיך הלאה, כן,
ממשיך שאיש איש מזרע אהרון והוא צרוע,
הוא זב בקודשים,
גם אדם שיצא ממנו שכבת זרע,
כוח חיים לא מדויק,
אז זה משהו שהוא לא יכול לבוא ככה אל הקודש,
אלא הוא צריך להיטהר,
נבלה וטרפה לא יאכל,
גם בעלי חיים שמתו בצורה לא נכונה,
חולים וכולי,
אז
זה חלק מהטומאה,
זה לא חלק מהחיים הדינאמיים וה...
והשמחים והשלמים שהכהונה מחלחלת עלינו.
ואז זה ממשיך,
גם לגבי בת איש כהן,
שהיא חלק ממנו,
אז גם היא צריכה לשמור על עצמה באופן זה או אחר.
ואז זה
ממשיך הלאה לגבי הקורבנות עצמם,
כן,
בפרשת אמור זה גם מביא עכשיו שקורבנות צריכות להיות,
כן,
לא רק המקריבים,
הכוהנים או האלה משרתים לקודש, אלא כשאנחנו מביאים שור,
שעיר, אז הוא צריך להיות שלם ללא עיוור,
לא שבור,
לא מעוך,
כתית,
נתוק וכולי,
גם מציאות אלה ואחרות של שלמות ו...
והתפתחות, שור חסף או איזה,
קיצור,
אסור,
יש פה ציווי שאסור לשחוט בעל חיים שהוא מתחת לגיל שמונה ימים,
ואין שהוא עוד לא,
זה עוד לא נחשב שהוא ולד,
כן,
זה מחוסר זמן,
צריך שזה יהיה רק אחרי שמונה ימים.
אפשר יהיה להקריב וזה ביטוי
שמתקרבים אל הקודש,
צריך איזה סוג מסוים של בגרות ושלמות.
וזה הולך ומתקדם לגבי פירוט עכשיו אחרי,
כן, בפרק ח"ג בתוך פרשת אמור,
אחרי שפירטנו את כל הדינמיקה הכוהנית וזה,
אנחנו עכשיו מעבירים את זה,
כאמור,
לכל עם ישראל איך?
במועדים ושבתות, יש כאן עכשיו פירוט בפרק
ח"ג לגבי לוח השנה היהודי,
שהמסר הוא שוב, לעשות משהו עם החיים,
אתה מבין?
להיות באיזה מעגל כזה של...
של נמרצות,
זה מתחיל,
דבר ראשון,
משבת,
כן,
שהשבת היא יום ששביתה,
ומשביתי שבת,
שבתון,
מקרא קודש,
כל ימי השבוע,
אנחנו נמצאים באיזה סוג של חיסרון,
אנחנו ככה שואפים לזה,
שבת מופיעה השלמות,
שבת מופיעה,
כל מלאכתך עשויה,
וזה נותן עכשיו את הכוח,
שוב,
לכל השבוע,
לנמרצות,
ולממד ערכי שממלא אותנו,
ואז זה ממשיך לגבי חג הפסח,
הלידה הלאומית של עם ישראל,
דיברנו על...
אז זה הרבה בכל הנושא של יציאת מצרים,
לצאת מהמיצרים,
לפסוח,
כן,
לא להיות מוחמצים,
אלא להיות ממוצים,
כמו שבמצה,
הקורבן הפסח, איך הוא בדיוק נעשה,
בצורת חיפזון,
אוכלים אותו.
הביטוי,
שוב,
לחיים מאוד מאוד ממוקדים ומדויקים,
ואז,
הנה,
כאן אני...
טיפה מרחיב לגבי משהו שהוא בדרך כלל פרשת אמור,
לא בדרך כלל תמיד,
פרשת אמור נופלת בתוכו,
שזה ספירת העומר.
יש כאן בפרשת אמור פירוט של המצווה הזו שאנחנו עסוקים בה כעת,
שבסוף חג הפסח אנחנו לוקחים...
את העומר,
עומר זה,
כן, שעורים,
שאנחנו מניפים אותם כלפי מעלה,
מה שהיום בא לידי ביטוי בברכה והספירה שאנחנו סופרים כל יום,
מניפים אותם במשך 49 ימים,
עד שמגיעים אל שבועות ששם מקריבים שתי הלחם במקדש,
שזה מאכל חיטים,
אז מה הרעיון?
הרעיון הוא, שוב,
העמדה הנפשית הכהנית,
העמדה הנפשית הזו,
שהאדם הולך ופועל בחיים,
זה לקחת את שעורים,
שעורים חז"ל זה מאכל בהמה,
זה הצדדים הגופניים,
ותביאו את עומר ראשית קצירכם אל הכהן,
והכהן,
כן, הוא מניף את העומר הזה,
כלומר,
אנחנו לוקחים את הצדדים הבהמים,
הולכים ומתקדמים בארבעים ותשעה ימים,
ספרתנו לכם מחורת השבת,
שבע שבתות תמימות תהיינה,
ביטוי כזה של...
שלמות של ימים שמגיעים בסופו של דבר אל החג השבועות,
שם במתן תורה אנחנו מקריבים שתי הלחם במקדש, שזה עשוי מחיטים.
חיטים, אומר חז"ל,
זה מאכל אדם.
זאת אומרת,
יש כאן איזה תהליך שהאדם הולך ו...
יוצא מהבהמיות שלו,
ומגיע למדרגה האנושית שלו,
בזה שהוא סופר.
זו ספירת העומר,
ספירת העומר היא עניינה להתכונן למתן תורה,
זאת אומרת, ללכת ולשאוף קדימה,
לעשות משהו עם החיים,
לא להיות עכשיו בעמדה כזו של,
מתי החיים האלה נגמרים, כן?
אנחנו סופרים עם ספירת העומר,
בדרך כלל כשאתה רוצה שמשהו יסתיים,
אתה
סופר אותו מהסוף,
להתחלה,
יש טיל
שאף לירח,
אז אתה...
קודם סופר,
עשר,
תשע,
שמונה,
שבע,
כאילו העיקר זה להגיע אל האפס ויאללה,
ועכשיו סיימנו סוף סוף את ההמתנה,
כאן זה לא,
אנחנו סופרים היום יום אחד לעומר,
היום שני ימים לעומר, אנחנו סופרים
מההתחלה לסוף,
אנחנו כל יום הולכים ונבנים,
כל יום הולכים ובונים עוד משהו במהלך החיים שלנו,
כן,
כל ה...
נושא של הספירות,
נצח,
גבורה,
תפארת,
כולם מכירים את זה.
זה כל יום בהכנה לקראת מתן תורה,
כל יום בספירת העומר אנחנו בונים מדרגה נוספת.
וזה כאמור מביא אותנו לחג השבועות,
ובחג השבועות יש לנו את ה...
ובקוצרכם, את קציר ארציכם,
לא תכלה פאת שדך,
לקט קצירך,
לא תלקט, לעני ולגר תעזוב אותם.
חלק מהמצוות שמתכוננים לקראת חג שבועות,
חג הקציר,
ביכורים, גם זה המנגינה של פרשת אמור.
קדימה,
תעבוד,
תקצור,
גם משתפים והעניים, באו יחד איתנו,
אנחנו משאירים לכם פה דברים בשדה, שאתם תעבדו יחד איתנו.
ונחזה בקלה,
ככה הזוהר הקדוש אומר על תלמידי חכמים,
הם קוצרי השדה,
העמדה הנפשית של יהודי זה לקצור את השדה,
לא לשבת בבית עם עצמו.
קדימה, אני אומר כל הזמן לכם, חבר'ה הצעירים,
קדימה,
קדימה,
להעמיד מטרות,
לקום כל בוקר עם רצון לטרוף את העולם, זה מה שה...
הקדוש ברוך הוא אומר לנו,
ומזה מגיעים לחודש תשרי,
יש כאן גם פירוט מלא של התהליך
שאנחנו עוברים שם, החל מראש השנה,
זכרונות שמכריזים על מלכות השם בעולם,
משם יום כיפור,
הבדיקה,
איפה אנחנו נמצאים,
חשבון הנפש,
ומשם מגיעים בסופו של דבר אל חג הסוכות,
שזה היציאה המלאה אל הטבע,
בסדר,
הולכים בחג האסיף.
ומציינים את שמחת תורה,
יום שמיני עצרת,
מקרא קודש, ולקחתם לכם פרי עץ הדָר,
כפות תמרים,
ענף עץ עָבֹת,
כן,
כל סוגי הטבע,
כל הרעננות של החיים,
הולכים ומתכנסים לתוך התהליך הזה שאנחנו עוברים.
ובסופו של דבר הפרשה מסתיימת
בפסוקים שיכולות להיות בכל העמדה הזו של להתקדם וכולי.
איך?
דבר ראשון, התורה מצווה לנו להביא את...
צו את בני אהרון, כן, פרק כד בסוף פרשת אמור,
צו את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור.
זאת אומרת,
אתה צריך בתוך כל התהליך הזה להיזהר שזה
לא עכשיו ייקח אותך לכיוונים של חומריות,
תעלה את האור,
תעלה כל הזמן את התורה,
את נר השם נשמת אדם,
ואחר מכן לקח את הסולת,
תפית אותם 12 חלות,
שני עשרונים יהיה החלה אחת,
שצריך...
כן,
מה שנקרא לחם שולחן הפנים במקדש,
איך אורחים אותו בדיוק,
שהעולם הזה של הלחם,
זה הפחד של האדם,
הוא צריך להיות מתוך טהרה וקדושה,
כן?
לא לשכוח,
האדם נמצא עכשיו בתוך איזה תהליך כזה של חיים.
אוקיי,
הנה,
שמענו בשיעור,
צריך, אדם צריך לתרוף את החיים,
יאללה,
אני עכשיו צריך פרנסה,
אני רוצה עכשיו להביא הכסף.
לכן, אני עושה פה מה שאני רוצה,
הכל מתוך טהרה,
מתוך שכל, מתוך אמונה, מתוך הקודש.
וככה מסתיימת פרשת אמור, מה?
ויצא בן איש אישה ישראלית,
והוא בן איש מצרי בתוך בני ישראל, ויינצו וכולי,
ויקוב בן האישה הישראלית את השם,
ויקלל,
ויביאו אותו אל משה,
בשם אמו שלומית בן דברי למטה דן.
שוב,
יש הרבה מה להרחיב,
מי זה בדיוק האיש הזה,
ומה...
ואיך זה הכל השתלשל פה,
אבל העיקרון הוא שיש פה מציאות של מקלל,
כן,
בעצם מישהו שמקלל את שם השם,
וההמשך זה,
וידבר השם אל משה לאמור, הוצא את המקלל אל מחוץ למחנה,
ובקיצור,
וסוש דבר,
ונוקב שם השם מות יומת, רגום ירגמו בו כל העדה.
ואז יש איזה פירוט של איש כי יכה כל נפש אדם,
מכה נפש בהמה,
נפש תחת נפש,
איש כי ייתן מום בעמיתו,
כאשר עשה כן יעשה לו,
שבר תחת שבר,
עין תחת עין,
שן תחת שן,
מכה בהמה ישלמנה,
משפט אחד יהיה כגר כאזרח,
נאמר פה כל מיני דינים של כבר
באותה הזדמנות מכניסים על המקלל הזה,
הקדוש ברוך הוא אומר ב...
כל מיני דינים ביחס למי שמזיק לשני,
ואז מסתיימת הפרשה,
וידבר משה אל בני ישראל,
והוציאו את המקלל מחוץ למחנה, וירגמו אותו אבן,
ובני ישראל עשו כאשר ציווה אדוני את משה,
כך מסתיימת פרשת אמור,
מה זה המקלל?
המקלל זה ביטוי שוב לאדם,
שיוצא מהמחנה,
נכנס אל החיים,
הנה,
כמו שאמרנו,
ואני רוצה לפעול בעולם הזה.
עכשיו,
שהוא
נתקל באיזה קושי,
הוא מקלל,
מקלל זה משום קל,
אתה הופך כאילו את הכל למשהו שהוא לא מתוך הערך האמיתי שלו,
אלא הכל כזה בשביל רק הרווחים הקלים,
האינטרסים,
מקלל את שם השם,
זה אדם בא להגיד שאני לא רואה את שם השם.
במציאות,
שם השם קל בעיניי,
העולם הזה הוא כל כולו רק עשייה חומרית גסה,
שבן אדם מקנא אחרים,
שנאה, קנאה ועיין,
אדם פוגע בחברה,
במקום ללכת כך שכל העמדה הנפשית הזו של העשייה והדינמיקה והשמחה,
תביא אותו להרים את הכל,
להתחבר לכל המעגלים,
אדם הולך מתוך איזה סוג של יאללה,
אני...
דורס פה ולא רואה בעיניים,
והמטרה מקדשת את האמצעים, ולא אכפת לי מי אני פוגע פה,
ישבור פה את כולם ויפיל מום,
לא,
אתה תיזהר.
וזה קשור מאוד לימי ספירת העומר,
שכאמור זה הימים שמלווים
אותנו בפרשת אמור.
ספירת העומר,
נכון,
זוכרים מה החשש הגדול בספירת העומר?
מה, למה אנחנו אבלים בספירת העומר?
על תלמידי רבי עקיבא,
שלא נהגו כבוד זה בזה, לכן אנחנו גם...
לומדים פרקי אבות בימים הללו,
שמלמדים מידות,
כן,
בן אדם לחברו,
ושוב,
למה דווקא עכשיו?
אז זו העמדה,
כאשר סופרים את העומר,
כאשר נמצאים בעמדה הזו, אני מתכונן עכשיו,
מישהו,
במובנים מסוימים,
מישהו אין לו רצון לחיים, והוא קודם כל,
כמו שאמרנו,
מיואש וזה,
אז זה נכון שהוא מסוגל גם,
כמובן,
כשאדם נמצא בצער הוא מסוגל לפגוע באחרים,
אבל יש איזה משהו בזה שהוא מחוץ לחיים,
איזה אדם ש...
בקיצור,
עם עצמו,
אז מה שנקרא,
לא מועיל יותר מדי,
אבל גם לא מזיק.
לפעמים,
דווקא מתוך שאדם הולך וסופר את העומר,
אדם עכשיו הולך,
אני רוצה להגיע למתן תורה,
אני הולך לפעול בחיים,
אז דווקא אז הוא יכול לא לנהוג כבוד אחד בשני ולפגוע.
אז זה הרעיון של סוף פרשת אמור, להיזהר
לא לקלל ולא לפגוע בתוך כל התהליך הזה,
ואני מסתכל על מה שאנחנו קוראים.
כמו תמיד,
בסוף חלק גדול ממה שהוא עוסק בפרשה,
מה שהוא בהפטרה,
אבל אין מה לעשות כדי להיכנס לעניינים.
הרעיון של פרשת אמור זה ללמוד מהכהנים איך
צריך לפעול בעולמו של הקדוש ברוך הוא,
כל הזמן להיות בעמדה של הליכה, התקדמות, דינמיקה,
שגיאות, ולא עמדה של נפילה.
וכעת בזריזות, אנחנו עוברים פה ליחזקאל פרק מ"ד,
פסוק ט"ו,
אז הנה מה קורה שם.
הפשט,
ההפטרה מאוד פשוט עוסקים גם בציוויים על הכוהנים,
ובינה,
אפילו לא הזכרתי את זה בהתחלה,
כי זה,
איך שנקרא, obvious.
ההפטרה היא מאוד מאוד, במקרה הזה ההפטרה מאוד ברורה,
למה
היא נקבעה פה יחד עם פרשת אמור,
אבל בואו ננסה לדייק בתוך הפסוקים של ההפטרה,
והנביא יחזקאל,
שהוא מדבר אמנם בתקופה אחרת,
אבל גם מדבר על הכוהנים,
איך באמת העמדה הזו שדיברנו עליה,
של ההתקדמות והדינמיות,
ועל להיות עמלים לעשות משהו עם החיים,
איך היא באה לידי ביטוי שם, והכהנים הלווים בני צדוק,
אשר שמרו את משמרת מקדשי בתוֹת בני ישראל מעליי,
המה יקרבו אליי לשרתני,
ועמדו לפניי להקריב לי חלב ודם נאום אדוני אלוהים.
כן, הכהנים בני צדוק.
הם שמרו את משמרתי,
כן,
שם כל הסיבוכים של בית ראשון,
היו כהנים,
מה שנקרא,
שפישלו,
אבל בני צדוק,
צדיקים,
משפחה הזו היא,
כי הם שייכים לשבט לוי.
אז הם שמרו את משמרתי,
שוב,
הם הצליחו לשמור על העמדה הזו של הכהנים,
הזריזות,
היכולת לא לפגוע בחיים באחרים,
אלא שמרו את משמרתי,
אתם יודעים,
זה חלק מהעניין פה.
והמה יבואו אל מקדשי והמה יקרבו אל שולחני לשרתני.
דיברנו, שולחן לחם הפנים.
לשרת את שולחן השם,
במילים אחרות,
לפעול בתוך השולחן,
בתוך המזון, בתוך המציאות של מרחבי העולם הזה.
והיה בבואם לשערי החצר הפנימית, בגדי פשטים ילבשו,
ולא יעלה עליהם צמר בשרתם בשערי החצר הפנימית וביתה,
כן, בגדי פשטים, בגד פשטים זה בגד קל, זה בגד...
הנושם,
זה גם עומק הרעיון של קיליים, צמר ופשטים.
לכוהנים יש איזה בגדי כהונה,
יש איזה אפשרות להכיל שם סוג של קיליים,
אבל בגדול,
בגדי פשטים,
זה ביטוי,
אתם באים לעבודת הקודש,
הכוהנים הרי בין 20 לגיל 60,
זה היה הזמן שהם היו משרתים.
כשאדם נמצא בשיא עוצמת החיים,
הוא עם בגד פשטים, הוא הולך וקדימה.
כלילות
הולך ומתנהל פה בתוך עבודת הקודש ולא באיזה צמר כזה שאדם מתכנס
בתוך עצמו כמו איזה כבשה כזה ומחם
תחת לחמה לא רוצה לקום בבוקר וזה,
יאללה.
להתקדם,
פאר פשטים יהיו על ראשם,
כן,
יהיה להם פאר,
זה סוג של המצנפת,
הכובע שלהם גם יהיה מפשטים,
ומכנסי פשטים יהיו על מותניהם,
לא יחגרו ביזע,
עוד ביטוי מקסים בתנ״ך,
לא יחגרו ביזע,
לא יחגרו את זה באופן שיגרום להם להזיע.
אז מה מסבירים המפרשים?
הם היו חוגרים את החגורה שלהם,
שתפסה את המכנסיים, לא במותניים כמו שאנחנו רגילים,
אלא כאן על החזה,
חשוב כזה.
לא בדיוק איך זה נעשה עם הרצועות, אבל...
הרעיון הוא שכאשר אדם הוא חגור, כן,
במקום שהזיעה מוגברת,
אתה יודע,
כאילו באזור שהבגד צמוד יותר מדי לגוף,
נוצרת זיעה.
יש פה איזה צער,
זיעה זה ביטוי שהגוף מפריש,
שלא טוב לו,
שהוא נמצא פה לא באיזון נכון.
אז שוב, המציאות של עייפות,
של מסכנות,
של זה,
זה זהה.
והכהנים, הם חוגרים באופן כזה שהם כלילים,
הם לא מזיעים.
מבינים, זהה,
זה העיקרון.
יש לנו ביטוי לפני שאנחנו משתמשים,
למישהו,
וואנה,
אתה מזיע אתה.
באופן, מה לעשות,
זה פיזיולוגי.
אבל יש כאן גם עמדה נפשית כזאת,
שאדם כזה,
כל הזמן כזה לחוץ ומזיע,
הוא נמצא בחיים,
וחיים קשים לו וכולי,
קשה מדי.
אז,
שלא.
הטמפרטורה הנכונה של הכהנים היא קלילות ובלי גאווה,
ובצאתם אל חצר החיצונה,
אל חצר החיצונה,
אל העם,
יפשטו את בגדיהם אשר הם משרתים בהם,
ויניחו אותם בלשכת הקודש,
ולבשו בגדים אחרים,
ולא יקדשו את העם בבגדיהם.
הבגדים של הכהנים הם בגדים שעונדים לשרת בקודש.
עכשיו שהם יוצאים חזרה אל העם, אז הם כבר לובשים בגדים אחרים.
בכל נקודה בחייו,
יודע מה צריך להתלבש,
איך צריך להתנהל,
ולא מכניסים את הקודש לחול,
לא את החול בקודש.
וראשם לא יגלחו,
ופרע לא ישלחו,
כסום יכסמו את ראשיהם.
שימו
לב,
מצד
מצד אחד הכהנים, הם לא, מה שנקרא...
מגלחים לחלוטין את הראש,
ומצד שני,
ופרע לא יישלחו,
לא הולכים כזה,
בספירת העומר אנחנו לפעמים ככה קצת פרועים
עקב האבלות,
אבל הכוהנים,
הם לא הולכים כזה פרא,
כסום יכסמו את ראשיהם,
זאת אומרת,
אסור תספור,
תהיו מסודרים,
זה קשור שוב לנקודה הזאת, מבינים?
הכוהנים הם...
זה מופיע גם בתוך פרשת אמור,
כוהנים,
הם אמרו, השיער,
נתחיל ככה, בכלל הגוף של האדם,
זה ה...
כאילו,
הוא מטביע בו את מה שהוא.
אז השיער הוא כזה...
בניגוד לשאר הגוף שהוא סטטי,
הוא לא בדיוק סטטי,
הגוף כל הזמן נמצא בתהליכים,
אבל זה נדמה כסטטי,
השיער זה משהו שמאוד בא לידי ביטוי הצמיחה של הגוף.
ואז יש שתי גישות איך אדם מתנהל עם הצמיחה של השיער,
איך אדם מתנהל עם הצמיחה של החיים.
אני מחפש פשוט גם בפרשה, אין לכם איפה זה כתוב.
לגבי המומים שיהיו בכהנים.
לא, אה, הנה,
חשבתי שאני שכחתי.
לא יקרחו קרחה בראשם,
ופאת זקנם לא יגלחו,
ובבשרם לא ישרטו שׂרטת.
הכוהנים, בואו נתחיל שנייה
מהפסוקים בפרשה, ואז נבוא לפסוקים בהפטרה.
הכוהנים,
שוב,
כחלק מביטוי לחיים מלאי שלמות וזה,
לא יקרחו קרחה בראשם,
כן?
לא מגלחים לחלוטין את הראש.
שזה ביטוי לאיזה סוג גם של שנאת חיים כזה.
אין, החיים האלה לא שווים שום דבר, אז אני
מוחק אותם. לא שורטים שריטה,
זה גם עומק העניין של כתובת קעקע,
שזה נושא בפני עצמו,
אבל אפשר להזכיר אותו גם כאן.
מה יש לנו נגד לשרוט שריטה בגוף או לכתובת קעקע?
זה להרוס שוב את העולם הזה,
את הגוף שהקדוש ברוך הוא נתן לאדם, אדם שורט,
או כתובת קעקע,
שזה איזה ביטוי, זה לא הכהנים,
זה
כל אחד, כן?
זה ביטוי לקיבעון כזה.
כתובת קעקע, אנחנו
מקבים משהו בתוך הגוף שלנו,
ובעצם רוצים להגיד,
אנחנו לא צומחים יותר,
אנחנו לא,
אני לא אמור לעשות עוד משהו עם החיים שלי,
אלא אני,
מה שיש לי פה,
ויש הרבה מצבים ש...
זוגות, סליחה, יש פה רעשים של הרקע,
שזוגות ש...
כן,
אוהבים אחד את השני,
אז מקעקעים את השם של כל אחד
על הגוף של השני, ואז אחרי שנפרדם,
אנחנו פה,
מה שנקרא,
נמצאים בבעיה.
שיש פה הרבה,
הרבה חוזרים בתשובה,
או אתה חוזר בתשובה,
זה מושג יחסי,
אנשים שמתחסקים,
וגדלו בתרבות,
שבתרבות החילונית שהיא קעקוע שם, זה סוג של Bildung,
כי Bildung, כן, תרתי משמע,
כי זה הרעיון של התרבות הזו, שיאללה,
הגוף של האדם,
אני עכשיו מתלהב ממשהו,
אני מקעקע אותו על הגוף,
וזה,
וכל הראש הוא כזה של...
ההווה, כן, אכול ושתה, כי מחר נמות.
עכשיו אני,
יש לי איזה שיגעון,
אני מעריץ איזה להקה,
אני עושה את ה...
זה, וכאילו, אתה תתבגר, אתה תתבגרי,
אתם משאירים פה משהו שהוא שריטה והוא כתובת קעקע,
אז יש לזה כל מיני כיוונים,
אבל הכיוון שפה זה שהכוהנים,
מכלל ישראל,
לא אמורים להיות במקום הזה,
אלא אדם...
אמור להיות עם צמיחה ודינמיות של החיים שלו,
של הגוף שלו,
של השיער שלו,
אז הוא לא מגלח,
לא עושה קרחה ולא...
כן, זה הפשט גם,
כל העובדי אלילים,
כל הכהני העבודת אלילים,
הם היו כולם
קרחים והיו מקעקעים את עצמם,
ולא רק משהו...
מקרי זה היה פה איזה פסיכולוגיה עמוקה של האלילות
של של משהו אפל כזה חיים ללא צמיחה חיים.
גם היום בתרבויות בסרטים זה בדרך כלל
קרחת יזומה לפעמים יש מצב כמו
יש עירה טבעית מה לעשות.
גם נספחת פה בחלק מהעניין, אבל פרמה את
השאלות גילוח סנטימטרי ואיזה גילוי של פראות
זה סוג של
משהו שמבטא עולם מאוד אפל ולא טבעי,
לא טבעי.
משהו כזה, סימונים, זה גם היה חלק של העבודה פה,
בטח שמוסיפים על זה קעקועים.
עולם שבא להגיד,
אני לא נותן לחיים הטבעיים,
פשוטים,
הנורמליים להיות,
אלא עכשיו הולך ומכניס את הטבע שלי לאיזה קיפאון של פראות מאוד נקודתית,
לאיזה כיבעון של פרעות מאוד נקונית,
מאוד זמנית,
ולא מאפשר הלאה להתקדם.
טוב,
אפשר לעשות תשובה תמיד,
יש גם כאן הרבה דברים הלכתיים,
ואני אומר,
איך אדם שחוזר בתשובה,
צריך לפרק כתובת קעקע,
איך
אתה מקשקש על זה,
איך אתה
יכול לקשקש
על זה. זו שאלה שפעם מישהו ש...
שהיה צעיר עשה שטויות,
כי הקעקוע עצמו,
משהו לא צנוע.
אז עכשיו, כן, במקום יחסית גלוי, אז עכשיו אני
אחזור בתשובה, מה לעשות עם זה?
אז זה הדיון,
האם אפשר,
כאילו,
להוריד את זה לייזר,
כמו
שזה היום,
או שלקשקש על זה בכתובת קעקע,
שכיוון שכבר זה כתוב,
אז מה קרה,
אין כתב על גבי כתב,
דיון הלכתי,
אז כבר לפחות לא הראו את הדבר הלא צנוע.
טוב.
דברים שצריך לדון בהם,
כל אחד יתייעץ עם הפוסק הלכה שלו,
אבל פה אנחנו לומדים בהפטרה איך הכוהנים צריכים להיות.
אז אמרנו,
מצד אחד לא לגלח,
זאת אומרת,
לשחת את הפיאה,
מצד שני,
פרע לא ישלחו.
זאת אומרת,
אני גם לא עכשיו,
כמו שאמרנו, חיים סוערים שבלי...
בלי סדר,
ויש מציאות כזו שהיא זמנית,
אבל באופן עקרוני הם צריכים לגזור את השיער.
או ספירת העומר, ספירת העומר הוא באבלות,
בסוף האבלות צריך להתגלח,
אגב,
אני
אומר לכם גם עוד דיון.
הנה יש,
בחור שעד עכשיו לא היה לו זקן,
והוא אומר,
תשמע,
יש לי
פה ספירת העומר,
שקשור להרבה חבר'ה,
אז יאללה,
אני כבר גידלתי זקן, אז בואו נמשיך
את זה גם אחרי ספירת העומר.
אז לא, יש בעיה, כי זה זקן של אבלות.
זאת אומרת, ספירת העומר,
זה שאנחנו מדברים ככה,
לא מסודרים ופרועים,
זה לא המצב האידיאלי,
זה מצב.
של האבלות, אני אומר רבי עקיבא,
אז אנחנו,
אבל בגדול, אדם
אמור לגדל זקן,
כן, דברים, כן, דברים, כן, מה אתה, מה אתה חושב?
בחורים צריכים לגדל זקן, נו, חדשים.
אז שיהיה מסודר,
בסדר,
שיראה,
מה שאמרתי,
חיים שקטים,
נקיים,
טובים,
מסודרים.
אהלן,
זה ימשיך,
הנה אני חוזר לנביא יחזקאל,
ואלמנה וגרושה לא ייקחו להם לנשים,
כי אם בתולות מזרע בית ישראל והאלמנה אשר תהיה אלמנה מכהן ייקחו.
הנה,
אנחנו יכולים לקחת אלמנה של כהן.
אותו רעיון,
כמו שדיברנו,
הכהונה זה העמדה הזו של החיים הטהורים,
המלא הזדמנות וההתחדשות,
כן?
כזה גם...
ועכשיו כשאנחנו מתחתנים עם אלמנה,
אז ככה צריכה להיות החתונה,
יש אלמן, אלמנה, עם רווק,
רווקה, זה צריך להיות המצב.
אנחנו כל הזמן נמצאים בעולם שמתקדם,
ולא עולם שעשוי בצללי המיתים של העבר.
ואת עמי יורו בין קודש לחול ובין טמא לטהור יודיעם,
הכוהנים זה התפקיד שלהם,
על ריב הם יעמדו למשפטיי,
ושבתו את תורותי ואת חוקותיי,
וכל מועדי ישמורו, וכשבתותיי יקדשו,
כמעט גם הנושא הזה של משפט,
לא לפלות הרבה אחרים,
זה הרעיון של הכוהנים,
אז הם שופטים ונמדדים,
גם שמירת השבת,
שזה המקודה אמרנו.
שנותנת את הכוח לכל ימי השבוע,
ואל מת אדם לא יבואו לטעמיו,
כי אם לאב ולאם ולבן ולבת,
לאח ולאחות,
אשר לא היתה לאיש לה יטמא,
בסדר,
זה הכוהנים הרגילים,
הכוהן הגדול גם לא נטמא לאב לבן,
ואחרי טהרתו שבעת ימים יספרו לו,
וביום בועל הקודש לחצר הפנימית לשרת בקודש,
יקריב חטאתו נאום אדוני אלוהים,
תראה כהן שהיה צריך להיות עכשיו באבלות,
חוזר אחרי שבעה ימים ומקריב קורבן חטאת,
קורבן חטאת,
מה נהיה שם של משהו מת?
לא, זה לא האשמה האישית,
אלא אתה ככהן, אתה לא...
המגע הזה עם המוות, עם החידלון,
עם הפסיביות, עם המסכנות, עם מום,
עם האלמנות,
עם העמדה הזו של החיים הדוממים והמסכנים,
ומה יהיה עם המדינה הזאת,
מה יהיה,
כמה תושב פה בחיים,
מה...
לאט יש לך,
אתה בחור צעיר,
בחורה צעירה,
נכון,
אז היה פה כישלון,
גם אם חס ושלום היה...
מוות שהיה במעגל החיים שלכם הכי קרוב,
עדיין,
כל החיים לפניכם,
וגם אנשים יותר מבוגרים,
נכון,
היו בחיים נפילות,
ועכשיו זה,
אבל עכשיו כל דקה של חיים,
וחלק מעולם של הקדוש ברוך הוא,
והחיים לא נגמרים בעולם הזה,
כמו שאנחנו כל הזמן רגיל לומר.
יש המשכיות לנצח,
ואדם מנצל כל שנייה פה בעולם הזה,
ומתוך כך הוא ימשיך וילך ויתקדם בעולם הבא.
מבין?
היכולת לבוא בהזדמנות שנייה, בשמחה, היכולת ל...
לא לשקוע בכשלונות של העבר, אלא להיות
עכשיו בעמדה של תקווה ואמונה, זה הנקודה.
וצריך לזכור את זה, זו העמדה
שצריך לטפח בדור שלנו, גם ברמה הלאומית בוודאי,
אבל ברמה האישית.
בחורות צלולים, אני...
לפעמים אני מתחרפן,
אם מסתכל לפעמים אתה פוגש כמה חברים,
תגיד לי איזה אחד עם מבט של החיים קשים.
חיים קשים.
חיים קשים.
קדימה.
וגם אנשים מבוגרים,
אה,
אדם מבוגר,
מה מסתכל אחורה ברחמים,
כמה דברים טובים עשית בחיים,
נכון,
היו גם כישלונות וגם נפילות,
והמשפחה לא בדיוק כמו שחשבת שהיא תהיה,
אבל עדיין יש משפחה, ואם גם לא
עלינו, יש מצבים של אדם בלי משפחה,
אז איך הוא,
גם אם הוא רואה את החותם שהוא
השאיר טוב בחיים ומה שהוא בנה,
ובעזרת השם,
המשפחה שלו תלך ותופיע בעולם הבא ובדורות הבאים,
בצורות אחרות, בנשמות אחרות.
כל אדם הוא חלק מהאמור לעשות משהו עם החיים שלו.
סיפר חכם, מסוים שנפטר,
אז
סיפרה לי אלמנתו,
ששאלה אותו ככה,
שהוא היה ככה ב...
כבר בחודשים האחרונים של חייו,
אמר לו, תשמע,
יש לך עכשיו איזה חלום שאתה רוצה שנגשים לך,
לא,
אתה רוצה לעבור דירה,
יש משהו בחיים שאתה רוצה לשנות ככה,
כדי להרגיש טוב.
אז הוא אמר לה,
לא,
בדיוק החיים שלי,
כמו שאני אוהב את מה שאני עושה,
אני אוהב את המשפחה,
את המקום שאני אגיע,
זה צריכה להיות התחושה של כל אדם,
בן 4,
בן 40.
בין תשעים.
אני נמצא פה עם החיים,
עם הנפילות,
עם הקשיים,
אבל אני כל הזמן בכהונה,
אני כל הזמן בהתלוות של השם.
והייתה להם,
כן,
והייתה להם לנחלה,
אני נחלתם,
ואחוזה לא תיתנו להם בישראל,
אני אחוזתם,
הכוהנים אין להם מקום קבוע,
עכשיו הם לא מתקבעים,
אין להם כתובת קבע גם על הקרקע.
הם זזים בתוך עם ישראל,
מלמדים תורה,
נמצאים כל הזמן בהתפתחות, ממציאים את עצמם כל הזמן מחדש.
המנחה והחטאת והאשם הם היוכלום,
וכל חרם בישראל להם יהיה.
אז איך הם מקבלים מהעם ישראל, מהקורבנות.
וראשית כל ביכורי כהן וכל תרומת כהן,
וראשית עריסותיכם תיתנו
לכהן, ואני אמר לך על ביתך,
אנחנו מביאים את הביכורים לכהן,
את הראשית של כל דבר.
אמרנו,
מה זה ראשית?
ראשית זה
הרגע הזה של ההתחלה,
של החיים שפורצים, של העמדה.
היום יהיה יום טוב. את זה מביאים לכהן,
את זה מחברים,
אנחנו מחברים כל בוקר בלב שלנו אל הכהנים.
כמו נבלה,
ככה מסתיימת,
מסתיים ההפטרה,
כמו נבלה וטרפה מן האופן המלא,
לא יאכלו הכהנים.
אל
תאכלו לי נבלות וטרפות,
אל
תיכנסו שוב לפגמים ולמסכנות.
כן, נבלה זה בעל חיים
שמת, כן,
לא בשחיטה, אלא...
שרוע על הקרקע, טרפה,
זה דריסה או בעל חיים אחר.
כל המצויות הטראגיות האלה,
אותם לא אוכלים הכוהנים.
זה מצבים שהנבילות והטרפות,
האלמנות,
הגירושין,
הקשיים,
החללים,
זה הכל ביטויים קשים שמאתגרים אותנו ללכת ו...
למצוא את הכהונה מתוך הדברים הללו.
לא לאכול נבלה וטרפה,
אם נתרגם את זה שוב למושגים הנפשיים.
לא
להתעסק עם נבלות וטרפות שהיו בחיים שלנו,
אלא פשוט ללכת ולצמוח.
בסדר,
אז קראנו כאמור לשיעור, כאמור לעשות משהו.
עם החיים שלך, אפשר לקרוא לזה כהנים זריזים,
אפשר לקרוא לזה,
תהיה שלם עם מי שאתה,
תהיה שלמה במקום שלך בחיים.
כל הדברים יחד,
זה מה שהשם אומר לנו, וכאמור, בעזרת השם, שנזכה.
נעצור כאן.
