טוב, שלום, ערב טוב.
אנחנו נכנסים לתאריך י"ד באייר,
שהוא פסח שני, כפי שמלמדת אותנו התורה
בפרשת בעלותך.
התורה מספרת
שבשנה השנייה
לצאתם של ישראל ממצרים
הם עשו את הפסח הראשון,
אבל
היו אנשים שהיו טמאים לנפש אדם
ולא יכלו לעשות הפסח
ביום ההוא.
וההלכה שרק טהורים עושים את הפסח.
אז הם התקרבו לפני משה ולפני אהרון
ואמרו,
טבעו,
ויאמרו האנשים ההמה אליו, אנחנו טמאים לנפש אדם,
למה נגרע לבלתי הקריב את קורבן אדוני במועדו בתוך בני ישראל?
ויאמר עליהם משה עמדו ואשמעה מה יצווה ה' לכם
ורש"י אומר
אשרי יולדתך שכך מובטח
שכל זמן שהיה רוצה היה מדבר עם השכינה
הוא בטוח שהשכינה תדבר איתו
והקדוש ברוך הוא מלמד אותו שבאמת
יש לאותם טמאים
מועד ב'
לעשיית הפסח
והוא פסח שני
דבר בני ישראל לאמור איש איש כי
יהיה טמא לנפש או בדרך רחוקה לכם
או לדורותיכם ועשה פסח לאדוני
מתי
אם יש יחידים שנטמאו או שהיו בדרך רחוקה
כקבלת חז"ל ורש"י מביא חוץ לאסקופת העזרה
יעשו את הפסח השני.
מתי?
מחר.
בחודש השני בארבעה עשר יום בין הערביים יעשו אותו,
על מצות ומרורים יאכלו, והתורה מפרטת את כל ההלכות.
והאחרונים,
רבים רבים הם מדברים על התופעה המופלאה הזו.
נתחיל במנחת אשר לגאון
רבי אשר וייס
שליטא הוא כותב
במצווה זו יש הערה גדולה
שלא מצינו בכל התורה כולה
מלבד מצווה זו
שרק בעקבות דרישה ובקשה כזאת התחדשה
באו אותם אנשים שהיו טמאים לנפש אדם
ותבעו בפה למה נגרע לבלתי הקריב את קורבן השם במועדו
ואז ציווה הקדוש ברוך הוא
על מצוות פסח שני.
לכאורה
הוא אומר יש בזה עזות מצח לבוא לפני הקדוש ברוך הוא
ולדרוש ממנו להוסיף לנו מצווה על מצוות התורה
הרי נאמרה מצוות פסח ראשון
לפי תנאיה
והטמאים או הרחוקים
לא יכולים לקיים את המצווה הזו.
אז הם עוד באים בטענות,
אבל הוא מביא דברי חז"ל בסנהדרין, בפרק חלק,
חוצפה אפילו כלפי שמעיה והלל.
כלומר,
הם היו
בהשתוקקות גדולה.
למה נגרע?
ולא נהיה בתוך בני ישראל.
ומי שמרחיב יותר הוא הגאון רבי מוישה שפירא,
זכר צדיק לברכה,
שכותב,
נתבונן.
בחודש אייר קרה משהו שהוא דבר שאין לו אך ורע.
באו אנשים שהיו טמאים לנפש אדם, אל משה רבנו,
ואומרים למה נגרע?
לכאורה תשובתם בצדם, למה נגרע?
אתם עצמכם אמרתם, כי אתם טמאים.
אבל
הם לא באים פה בשאלה למדנית,
הם באים כאן בתביעה.
הם אומרים זה בלתי אפשרי,
לא ייתכן.
אנחנו
בלי פסח?
בלי קורבן פסח?
לא יהיה לנו חיבור ליציאת מצרים?
זה לא ייתכן.
הם לא שואלים שאלה למה נגרע ומחכים להסבר.
הם מעמידים מציאות.
זה התביעה.
אי אפשר.
זה לא ייתכן.
אין אפשרות כזאת.
ובאמת, משה רבנו אומר, עימדו ואשמעה מה יצווה ה'.
הקדוש ברוך הוא לכם.
ואז באמת מתברר שיש מציאות שגם טמאים
או מי שהיה בדרך רחוקה
יקיים את הפסח,
פסח שני.
ובדרך דרוש
אנחנו בעצם רואים
שישנה במצבים מסוימים
תחושה
של טמאים
של אנשים שהם בדרך רחוקה
והם אומרים למה נגרע ולא נהיה בתוך בני ישראל
הם כל כך מלאי השתוקקות
להיות בתוך בני ישראל
והם מבינים שהמצב הזמני שהם בטומאה או בדרך רחוקה
יימצא לדבר הזה פתרון
וזה מזכיר
דברים של הרב צבי יהודה בשם הרב קוק זצל
על אחת ההלכות
שנדרשת
לא רק הלכתית אלא גם מבחינה אגדית מחשבתית
במשנה בברכות כתוב
אפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק
והגמרא אומרת היכי דמי
פוסק
כלומר אדם מתפלל תפילת שמונה עשרה והנה מזדחל לו איזה נחש
לא ארסי לא ארסי
משהו שחור נחמד
והוא
מתחיל לטפס על המתפלל
אפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק.
אין בזה סכנה.
הוא שולט בעצמו.
הוא ממשיך, לא יפסיק
תפילת שמונה עשרה.
הוא עומד לפני מלך מלכי המלכים,
הוא ממשיך להתפלל.
אבל אומרת הגמרא, העקר זה כבר סכנה.
העקר פוסק.
זה ההלכה הנגלית.
אומר הרב קוק זצל, שבתיקוני זוהר כתוב,
שיש בהלכה הזאת,
רמז לדבר סמלי.
נחש,
הוא מבטא,
כמו בחטא אדם הראשון,
טומאה.
אומר תיקוני הזוהר,
אפילו נחש כרוך על עקבו של אדם לא יפסיק.
יש יהודי שהסתבך עם הנחש.
זה החטאים,
זה העוונות, זה החולשות.
לא יפסיק.
כלומר,
זה לא מפסיק את שייכותו לכלל ישראל.
והטומאה עתידה היא להפסיק.
היא תחדל.
הקדוש ברוך הוא יעביר את הטומאה מן הארץ.
האדם עצמו יעזור לקדוש ברוך הוא להעביר את הטומאה מן הארץ.
אפילו נחש כרוך על עקבו של אדם,
זה לא מפסיק את הקשר שלו עם הקדוש ברוך הוא.
יש טומאה?
צריך לטפל בטומאה.
צריך להתקדש, להיטהר,
אבל,
ממשיך תיקוני הזוהר, אבל העקר פוסק.
העקר זאת
עקירה מבית, זה נקרא העקר,
עקר בית.
מי שעקר את ביתא דשחינתא,
מי שבא לעקור את בית ישראל,
את יסוד הקדושה, אז הוא נפסק מהקשר לעם ישראל.
כלומר,
טומאה לא מפסיקה את הקשר לעם ישראל.
רק אם יש מציאות מפלצתית כזאת
של מישהו שהוא עקר בית,
הוא כבר נעקר מכלל ישראל, הוא נלחם נגד עם ישראל,
זאת מציאות הזויה,
רחוקה מאוד,
אז הוא מפסיק את שייכותו לכלל ישראל חלילה.
נמצאנו למדים,
שוב,
גם טומאה לא מפסיקה את הקשר עם עם ישראל
ובתורה כתוב ביחס לפסח שני
איש כי יהיה טמא
או בדרך רחוקה לכם
אומר הרב קוק
באורות ישראל
אורות
סליחה ארץ ישראל פרק ח'
הוא מביא את הפסוק
אש תמיד תוקד על המזבח, לא תכבה.
ועל פי מקורות הוא אומר,
האש הזו
היא בוערת אצל הצדיקים, אבל גם בלב כל האומה.
האש של הנשמה בוערת
מימים ימימה.
וגם בלב כל ריקנים שבישראל.
ובלב כל פושעי ישראל.
האש בוער ויוקד
בפנימי פנימיות.
מה עושים הריקנים
או חלילה פושעי ישראל
זה מה שמבחוץ אבל הרב מדבר על מה שבתוך הלב
לכן אומר הרב
אם יפלא בעיני כל העומד מרחוק
איך אפשר שכל הרוחות,
גסו אמונתם
יפעם בהם רוח החיים בכוחו הפנימי?
ואם אתה רואה אנשים שרוחות ושערות העיפו אותם לכל מיני מקומות,
העיפו אותם ממקומם הטבעי,
אבל בתוך רוח החיים יש כוח פנימי,
לא לבד, כלומר לא רק לקרבת אלוקים כללית,
כי אם לחיי ישראל האמיתיים של תורה ומצוות,
אז אם
אדם
שהוא עומד מרחוק מתפלא על הרחוקים,
איך הם יתקרבו, אומר הרב,
אל ייפלא.
בעיני כל הקשור במעמקי רוחו, בתוך עמקיה של כנסת ישראל,
ויודע את נפלאות סגולותיה.
אם אתה המביט, אם אתה לא רחוק,
אם יש לך ראייה פנימית ואתה רואה את
הסגולה האלהית שבתוכה
אז לעולם לא תראה אדם רחוק.
יכול להיות שהוא רחוק בהתנהגותו,
יכול להיות שרוח
זרה לקחה את מעשיו למקומות שאין בהם חפץ,
אבל תוכו
הוא בוודאי קדוש,
אש תמיד תוקד על המזבח, לא תכבה.
שלום.
