שלום לכולם.
מחר יחול פסח שני
ונראה בזמן הקצר העומד לרשותנו הערה אחת
שעמדו עליה גדולים וטובים.
ויש בה הערה הזאת הערה גדולה ועצומה בהבנת
הערך הגדול
של כלל ישראל
ושל היחידים
הכלולים בו
בכל דרגה ובכל מצב שהם.
אז ראשית נתחיל עם פשט הפרשה,
החומש,
חומש במדבר,
פרשת בעלותך לפניי,
אקרא קצת את הפסוקים,
דבר בעיתו מה טוב.
וידבר השם אל משה במדבר סיני בשנה השנית
לצאתם
מארץ מצרים בחודש הראשון לאמור
ויעשו
בני ישראל את הפסח במועדו
ומהו מועדו בארבעה עשר יום בחודש הזה
בין הערביים תעשו אותו במועדו ככל חוקותיו
וככל משפטיו תעשו אותו,
וידבר משה אל בני ישראל לעשות הפסח,
ויעשו את הפסח בראשון בארבע עשר יום לחודש בין הערביים במדבר סיני,
ככל אשר ציווה ה' את משה וכן עשו בני ישראל.
פסח ראשון
נעשה בשנה השנית
לצאתם של עם ישראל ממצרים
במדבר.
ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם.
ולא יכלו לעשות הפסח
ביום ההוא.
מזל אומרים
שהם היו טמאים,
שאמורים היו להיות טהורים בלילה.
לכן כתוב, לא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא.
אבל בערב כן.
ויקרבו לפני משה ולפני אהרון,
שישבו ביחד בבית המדרש,
ביום ההוא,
ואמרו האנשים ההם אליו,
אנחנו טמאים לנפש אדם.
למה נגרע לבלתי הקריב את קורבן אדוני במועדו בתוך בני ישראל?
כלומר, כדאי שהכהנים ישרתו עלינו,
ובערב נאכל.
ויאמר אליהם משה, עמדו ואשמעה מה יצווה אדוני לכם.
אומרה שהיא,
אמירה זו היא,
אשרי ילוד אישה שכך מובטח,
שכל זמן שהיה רוצה היה מדבר עם השכינה,
עמדו ואשמעה.
וידבר אדוני אל משה לאמור,
דבר אל בני ישראל לאמור איש איש כי יהיה טמא לנפש,
כלומר טמא בטומאת מת, או בדרך רחוקה לכם,
כלומר אדם שהיה בדרך רחוקה רש"י מביא את ההלכה
של חז"ל חוץ לסקופת העזרה כל זמן שחיטה.
או לדורותיכם ועשה פסח לאדוני בחודש השני בארבעה עשר
יום בין הערביים יעשו אותו על מסות ומרורים יאכלוהו
יש אפשרות למועד שני לטמאים או לרחוקים
מי שבמזיד לא עשה אין לו אפשרות להשלים
עד כאן בקצרה הפסוקים
אומר הגאון
רבי אשר וייס
כמה שורות בודדות אז לא צילמתי
רבי אשר וייס
אין לו הגדרות
הערה גדולה
הערה גדולה יש במצווה זו
לא מצינו בכל התורה כולה מלבד מצווה זו
שבני ישראל קיבלו מצווה מהקדוש ברוך הוא רק בעקבות דרישה
ובקשה לקבל אותה
כלומר,
לא נאמר למשה רבנו עניין פסח שני,
עד שבאו הטמאים האלה ואמרו,
משה, למה ניגרע?
אין מצב שאנחנו לא שייכים לקורבן פסח.
רק כאשר באו אותם אנשים שהיו טמאים לנפש אדם,
ותבעו בפה למה ניגרע מבלתי הקריב את קורבן ה'
במועדו ציווה הקדוש ברוך הוא על המועד שני על
מצוות פסח שני
לכאורה יש בזה עזות מצח
לבוא לפני הקדוש ברוך הוא לדרוש ולתבוע ממנו להוסיף
מצווה על מצוות התורה המצווה הזאת לא הייתה קיימת
הלכו למשה
אבל אין מצווה כזאת
אבל הם לא מוותרים.
אומר רבי אשר וייס, עזות היא קדושה.
לפי דברי חז"ל בגמרא סנדרין קה,
הוזכרה
אפילו כלפי שמיה מהניה.
כלומר,
אם משתמשים במידה כזאת, בתביעה כזאת, בקדושה,
מרוויחים.
וזכינו במצווה יקרה וחביבה, מצוות פסח שני,
על ידי התביעה שלהם, למה ניגרע.
אבל
בניסוח
יותר חזק אנחנו מוצאים
בשיעוריו של הגאון
רבי משה שפירא זכר צדיק לברכה
בדף שחולק לנו
אתם רואים בעמוד הימני עמוד הימיני
באמצע,
כתוב,
נתבונן
בחודש אייר קרה משהו שהוא דבר שאין לו אח ורע.
מצאתם?
שום דוגמה שמתקרבת לזה.
אף הוא אומר שהסגנון הזה,
התביעה הזו, אין לה אח ורע.
בחודש אייר באה אפשרות של בני אדם שבאו בטענה,
והטענה התקבלה.
בני ישראל
הקריבו פסח בשנה השנייה לצאתם מארץ מצרים,
ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם,
ולא יכלו לעשות את הפסח ביום ההוא.
ויקרבו לפני משה ולפני אהרון ביום ההוא,
הם באו למשה ולאהרון, וטענו שהם טמאים לנפש אדם.
הטענה שלהם הייתה,
למה נגרע
לבלתי להקריב את קורבן השם במועדו?
אומר משה שפירא,
משה רבנו היה למדן גדול,
גם אהרון,
מה יכלו לענות להם?
התשובה היא פשוטה, תשובתם בצידה.
למה נגרע?
כי אמרתם שאתם טמאים. הרי יש הלכות לקורבן פסח,
לא אני המצאתי,
הקדוש ברוך הוא הכתיב,
קורבן פסח עושים בטהרה ואתם טמאים,
אז מה זה למה נגרע?
כי אתם טמאים.
איזה מין טענה זאת.
אבל יש כאן תפיסה והבנה מבחינתם,
שזה בלתי אפשרי, לא ייתכן.
התביעה שלהם
באה ואומרת,
אבל צריך לעשות משהו.
נכון יש את ההלכה שקורבן פסח רק בטהרה,
אבל אנחנו,
בתחושה העמוקה שלנו,
אומרים לא ייתכן.
בלי פסח ובלי קורבן פסח אין לנו,
השנה שאנחנו טמאים,
אין לנו חיבור ליציאת מצרים וזה לא ייתכן.
אם חלילה באים לקחת מאיתנו את יציאת
מצרים זה בלתי אפשרי ולא ייתכן.
הם לא התריסו נגד ההלכה,
הם פשוט
הביעו
את מצבם הנפשי
שעל אף היותם
יחידים טמאים
הם לא מסוגלים להשלים עם זה שהם לא חלק מחגיגת יציאת מצרים,
של הקרבת קורבן פסח,
אכילת המצות.
הם לא יכולים להיות חוץ מזה.
הם כל כך שייכים,
והם אומרים למשה,
תעביר הלאה.
מה אפשר לעשות?
והתברר שיש מה לעשות.
יש מועד שני.
אבל יש כאן תפיסה והבנה שזה בלתי אפשרי.
לא ייתכן.
בלי פסח ובלי קורבן פסח אין לנו חיבור ליציאת מצרים,
וזה לא ייתכן.
אם חלילה באים לקחת מאיתנו את יציאת מצרים,
זה בלתי
אפשרי ולא ייתכן.
הם לא שואלים שאלה למה נגרע,
שאלה למדנית,
ואז כשיסבירו להם הם יבינו.
כי הם לא היו סתומים, הם ידעו את ההלכה.
הם לא שואלים, הם מעמידים מציאות
שאי אפשר לעבור אותה ולדלג עליה.
זה לא ייתכן, אין כזאת אפשרות.
ואז משה רבנו רואה את
התביעה הנשמתית שלהם.
עמדו ואשמעה מה יצווה השם אליכם.
משה רבנו אומר,
יהיה פתרון.
יהיה פתרון למציאות שלכם.
פרשת פסח כבר נאמרה.
במדבר סיני. ואין בה שום רמיזה לפסח שני.
משה רבנו עצמו לא יכול היה ללמוד ממנה שום פתרון למצב.
יש הלכה,
ואי אפשר לעקוף אותה.
צריך היה לבוא משהו כמו מעמד הר סיני חדש,
להוריד תורה מלמעלה וליצור מציאות חדשה.
כבר נצטווינו על הפסח, כבר היה מעמד הר סיני,
אבל
יש פה מציאות
שבשבילה צריך לחדש
דבר השם
שנותן מענה למצוקה הנשמתית של אותם טמאים.
למה ליצור מציאות חדשה?
כבר יש הלכה, זאת התורה,
לא תשתנה,
כי יש כמה אנשים מתוך בני ישראל
שאמרו שהמציאות הקיימת היא בלתי אפשרית ולא יכולה להיות.
עמדו ואשמעה מה יצווה השם אליכם.
אותו ציווי לכם הפך להיות ציווי לכל כלל ישראל.
וזו פרשת פסח שני שזה דין בפני עצמו.
משה שפיר היה גאון
במחשבה.
והוא לאט לאט
מראה לנו ש...
תחושה עמוקה
של
קדושה
של חיבור לעם ישראל
של השתוקקות להיות חלק מיציאת מצרים וזיכרון יציאת מצרים בכל שנה
התחושה הזאת
אפילו של יחידים טמאים
היא תחושה עמוקה
כלל ישראלית וממילא
חייבת להופיע מצווה
שהיא חלק מתרי"ג מצוות,
פסח שני.
מיד תראו, כל בר דעת מבין
שכאן נמצא העומק הפנימי ביותר והגבוה ביותר
של מה שנקרא תורה שבעל פה,
תורה שנוצרת על ידי המקבלים.
יש תורה של כפיית הר כגיגית.
אבל המציאות של נשמת כלל ישראל,
ישראל ואורייתא חד,
עד שיש פה תחושה עמוקה
שיש מצווה כזאת
שהיא כתובה בשמיים והיא צריכה להופיע.
מה שקרה על ידי אותם מקבלי תורה שהם העמידו את המניעות
כמציאות שלא תיתכן.
אין מצב שאנחנו לא שייכים לאומה ליציאת מצרים.
הדבר הזה בוקע ריקים.
נתחדש כאן יד ביר.
הרי בי"ד ביר מקריבים את הפסח שני,
בלילה יד על מצות ומרורים יאכלו.
גם הוא לא לילה, רגיל.
זה לילה שאוכלים בו פסח.
זה שוב עוד לילה של יציאת מצרים.
עד שהם באו וטענו למה נגרע,
אז ליל ט"ו באייר הוא לילה חולין.
פתאום התברר שאולי אלה שאוכלים בו פסח שני למי שצריך.
הדבר הזה לא נמצא בעולם,
כי אין עוד מציאות של פסח שני, רק ליחידים.
פסח שני מקריבים רק יחידים,
הציבור לא מקריב פסח שני.
ציבור שלא הקריבו בראשון לא מקריב עם השני.
פסח שני חייב להיות
שני לראשון.
הציבור הקריב את הפסח הראשון.
ואותם יחידים שנשתיירו מחמת שהיו טמאים או שהיו בדרך רחוקה,
הם מקריבים פסח שני, עבורם חוזרת שוב יציאת מצרים.
וזאת יציאת מצרים שהיא לא באה מלמעלה,
אלא זו יציאת מצרים שבאה מלמה ניגרה.
היציאת מצרים שמלמעלה
זה ההלכות של
חודש ניסן, של הקרבת הפסח ואכילת המצות
והמרורים
בליל הסדר.
והנה כאן
מתברר ששלושים יום אחר כך
עוד
ההערה הזאת
נמצאת
עד כדי הלכה של תורה ליחידים
שגם הם יכולים
להשלים ולהסתפח
אל הקדושה הכלל ישראלית.
כל זה למה נגרע.
הביטוי המיוחד הזה
זה ביטוי חריף,
והאמת
שבהלכה הזאת
אנחנו מוצאים רעיון גדול
של מציאות
שלדאבוננו
קצת יותר שכיחה.
במקהלות רבבות מחנה ישראל, יש הרבה דרגות.
ויש את עמוד השידרה של כלל ישראל,
יש את עיני העדה,
יש את ראשי המדברים,
אבל ציבור
זה ראשי תיבות
של צדיקים, בינוניים ורשעים.
וכולם בתוך הציבור,
והדרכת חז"ל במשנה באבות,
אל תפרוש מן הציבור, אומר החיד"א בשם האריזל,
ציבור ראשי תיבות,
צדיקים,
בינוניים ורשעים,
אל תפרוש מן הציבור.
הציבור כולל
את כל המדרגות.
ותופעה שכיחה היא
שכל המדרגות,
ברוך השם,
מרגישים את השייכות לכלל ישראל.
והרחוקים ביותר
ישמעו ויבואו,
והם טוענים,
גם אם לא יודעים להגיד את הביטוי למה נגרע,
הם טוענים,
אנחנו שייכים לכלל ישראל,
והמצווה הזאת היא הוראה
בשבילנו להבחין
מי אוחז במושג כלל ישראל,
והוא שייך.
והוא לא נעקר מהשייכות
וחלילה לנו
בשגגה
להוציא אנשים מכלל ישראל.
הסוגיה הזאת באה לידי ביטוי בספרים שחילקתי
שיחות הרב צבי יהודה
אנחנו נביא דוגמה כזאת
נתחיל
אולי בשיחות לחומש דברים
אני מתנצל שאין פה לכולם ספרים אז ביחד אפשר לשבת לא
תפתחו בבקשה בעמוד
ארבע מאות ארבעים ותשע
הסוגיה הזו
נוגעת
גם לפרשה הקודמת שקראנו
בפרשת וכן אנחנו בשיחות הרב צבי יהודה דברים
בפרשות ניצבים וילך עמוד ארבע מאות ארבעים ותשע
ודגלו עליי אהבה
התורה אומרת
בסוף פרשת עריות
אל תלכו אחרי
העריות
אחרי הטומאה
שישנה כאן בארץ כנען,
וכבר פגשתם אותה במצרים.
העריות
ותקיע ארץ את יושביה,
אז גם אתם תיזהרו,
כדי שהיא לא תקיע אתכם,
בטמאכם אותה.
ארץ ישראל,
זה כמו בטן רגישה,
קצת קלקול,
היא מקיעה,
היא פולטת עוברי עבירה.
לכן היושבים בארץ, הזמניים שהיו כאן,
היא הקיעה אותם.
ואתם עכשיו באים
אל ארץ ישראל, אז תשמרו
על טהרתה,
על קדושתה,
על טהרתכם,
על קדושתכם,
כדי שהיא לא תקיע אתכם.
בא
החסד לאברהם.
סבא,
סבא רבא של הרב חידה על אבא שלו.
רבא של חברון.
והוא אומר,
אם כתוב בתורה
שאם
אנחנו חלילה מטמאים את עצמנו בעריות,
הארץ פולטת אותנו,
סימן
שאם
יושבים יהודים על ארץ ישראל, והיא לא מקיעה אותם,
סימן שאנחנו בסדר.
המנגנון של התורה,
הוא עובד?
לא, לא צריך לקטר.
סימן שאנחנו בסדר.
אם יושבים
קיבוצים
ולא עוקרים אותם ממקומם,
אם עם ישראל יושב על אדמתו,
ארץ לא מקיעה אותו,
סימן שהוא בסדר.
הרי לפי החשבונות שלנו,
הוא לא בסדר.
אומר חסד אברהם, אתה תשנה את המבט שלך לפי התורה.
ולא הקדוש ברוך הוא ישנה את המבט שלו לפי המבט
השלילי שלך.
הם פה, הם יושבים פה,
הכל בסדר.
אז בואו נקרא איך הרב צבי יהודה מלמד אותנו את החסד לאברהם,
סוגיה חשובה, אקטואלית.
סעיף 4. כל הדר בארץ ישראל צדיק,
זה הכותרת, מתוך החסד לאברהם.
אומר הרב צבי יהודה,
מתוך כך אפשר להבין שעמך כולם צדיקים.
זה פסוק של ישעיה הנביא,
עמך כולם צדיקים,
האם היום היינו אנחנו כותבים פסוק כזה,
מסתבר שלא,
ועמך כולם,
מה למדתם ברמב״ם?
כולם צדיקים,
מצוין?
זה מתאים לנו, והרי יש רשעים,
והרי יש רשעים, שומעים?
הנה השאלה שלכם,
אומר הרב צבי יהודה, לא קשיא
זה מצד הפרטיות שלו,
אבל כל אחד מאיתנו הוא חלק מעם ישראל, מעם השם,
ומצד זה הוא שייך לעמך כולם צדיקים.
אומר הרב צבי יהודה, אני יכול להיות רשע פרטי,
אבל אני צדיק כללי.
כלומר,
יש את ההתנהגות הפרטית שלי,
ויש את השייכות שלי לעם ישראל.
ולהשתייך לעם ישראל, זאת מדרגה, זאת מעלה.
ברור ששייכות זו לכלל ישראל מופיעה במיוחד בארץ ישראל.
אתה לא יכול לגור בחוץ לארץ ולומר,
אני שייך לכלל ישראל.
בגלל זה אתה גר שם.
שייכות לכלל ישראל זה בארץ ישראל.
כך חידוש
של אחד מגדולי העולם,
רבי אברהם אזולאי.
בספרו חסד לאברהם,
בספרו יש כמה פרקים הפותחים בנוסח מיוחד,
דע.
דע שכך וכך.
אני מוסר לך ידיעה.
אחת מהאינפורמציות האלה היא,
כל הדר בארץ ישראל נקרא צדיק.
אגב,
אף על פי שהוא אינו צדיק, כפי הנראה לעיניים,
הוא כן צדיק,
כי אם לא היה צדיק,
הארץ הייתה מקיעה אותו,
כמו שהכתוב אומר,
והקיאה ארץ את יושביה.
וכיוון שהארץ אינה מקיעה אותו,
בהכרח הוא שנקרא צדיק ואף שהוא בחזקת רשע.
אז החסד לאברהם, הוא לא היה עיוור,
הוא ראה.
הוא אומר, יש אנשים שהם בחזקת רשעים.
ולעיניים נראה שהם לא צדיקים,
דע לך שהם כן צדיקים.
וואו, זה מורכב, זה מסובך.
הם לא בחשבון הזה.
גם הם
יכולים להיות שייכים,
אבל די לנו עם המורכבות של
אלה שגרים כאן.
נפגשים במין קונטרסט, ניגוד, מעניין.
אדם אחד,
אדם אחד,
שהוא גם...
רשע וגם צדיק
איך יכול להיות
אלא שיש להבחין בין הצד האישי ובין הצד הכלל
ישראלי הוא רשע מצד פרטיותו אבל הוא צדיק מצד
שייכותו לכלל כל עוד הוא לא יצא מהכלל
שמעתם
מה זה אומר יכול להיות יהודי הוא מוסר
את נפשו הוא נלחם הוא כבר עשה
מאות ימי מילואים
הוא מסתכן בשביל כלל ישראל הוא אוהב
את עם ישראל אוהב את ארץ ישראל
אבל הוא תינוק שנשבה ובהתנהגות הפרטית
שלו
הוא עוד לא מניח תפילין של רבנו תם
אז
מה אנחנו היינו אומרים לנו זה מורכב אבל
אומר החסד לאברהם,
אתה רואה שהוא בארץ.
הוא שייך לעם ישראל,
הוא שייך לעמך כולם צדיקים.
אז הוא צדיק.
הראייה, הארץ לא פולטת אותו.
מה עם ההתנהגות הפרטית?
בסדר, תינוק שנשבה, סבלנות, תחנך אותו. הוא...
היום הוא בטח קשוב לשמוע יהדות, להתחזק,
כמה התחזקות יש היום, שמירת שבת, תפילין, תפילות,
חופות כדת משה וישראל
ציציות.
ופה? יש לו תעודת זהות כחולה?
ופה?
הוא אוהב את הארץ?
הוא ממש
חלק מהארץ?
אתה, אין לך סבלנות. אתה רוצה שהארץ יפלוט אותו.
לא, רבותיי, רבותיי, הארץ לא פולטת.
ריבונו של עולם,
הוא רואה ללבב.
הוא יודע, הוא שייך ליהדות.
עוד לא בכל פרטיה ודקדוקיה וכוונותיה.
ריבונו של עולם יודע,
הוא בדרך.
לצערנו,
ממשיך הרב צודה, יש הרבה רשעים והאפיקורסים.
אבל הם אינם בגדר מינים שיצאו מכלל ישראל
עוד סוגיה חשובה
שצריך להקדיש לה לימוד חשוב
אבל אומר הרב צודה יש הבדל בין רשעים ואפיקורסים לבין מינים
זה לא אותו דבר
תראו בעמוד 370 אנחנו
רגע אחד מסתעפים ובעזרת השם נחזור שימו את
האצבע איפה שאנחנו תפתחו גם עמוד 370
הכותרת היא מינים נוצרים
מינים זה נוצרים
תראו באמצע הפסקה אומר הרב צודה יש
חילוק יסודי בין
אפיקורסים ובין מינים אפיקורסים
אין להם חלק לעולם הבא.
אבל לא נאמר שהם יוצאים מכלל ישראל חס ושלום.
המינים,
זה כבר הנוצרים שיצאו מכלל ישראל.
זה הבדל עצום.
האפיקורסים הם חלק מעם ישראל.
הם לא שייכים בכלל לרוחניות.
הם רק
בני העולם הזה.
אז אין להם חלק לעולם הבא,
כי עולם הבא זה דבר רוחני,
הם רק אכילה,
שתייה וכדומה.
אבל הם חלק מעם ישראל,
זה אפיקורסים.
מינים הם אלה שהם יצאו מכלל ישראל,
ועליהם אנחנו מתפללים ולמלשינים על תהי תקווה.
נמשיך, נחזור אלינו,
בעמוד 450.
הרשעים והאפיקורסים הם אמנם נמצאים במצב חולני ומקולקל.
אבל לא יצאו מהגוף הלאומי.
זה במילים שונות תוכן הגילוי של רבי אברהם אזולאי,
שכל אדם הדר בארץ ישראל הוא צדיק.
כי ארץ ישראל זה כלל ישראל,
שאלת קודם על חוץ לארץ.
ארץ ישראל זה מעלה אחרת לגמרי.
מי שפה,
הוא שייך לכלל.
מי ששם,
הוא פרטי, הוא יכול להיות צדיק פרטי,
חסיד פרטי,
אבל הוא מנותק כמעט מהכלל,
נותן נשמה לעם,
עליה ורוח להולכים בה,
מי שגר בחוץ לארץ
אין לו נשמה.
הארץ כוללת את כל עם ישראל,
ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ.
בארץ הם גוי אחד דווקא בארץ.
בארץ מופיע כלל ישראל בכל חיוניותו,
על כן כל הנמצא בארץ ישראל שייך לכלל ישראל.
כמובן,
יש מדרגות
בשלמות ובבריאות היהדותית,
אבל על כל פנים קיימת העובדה היסודית של
שייכות באיזו מידה לכלל ישראל לנצח ישראל.
כמה אנחנו צריכים להוקיר?
את כל מי ששייך לעם ישראל שמוסר את נפשו על ארץ ישראל
הוא בעצם אומר במילים אחרות למה נגרע למה נגרע
לבלתי הַקְרִב בתוך בני ישראל הוא כל כך מרגיש את השייכות
לבני ישראל הוא לא כל כך יודע להגדיר למה הוא שייך
ומה זה אומר מה זה יהדות מה זה מחייב אבל
תחושה של למה נגרע.
ממשיך הרב צבי יהודה.
רק של מין, לא של אפיקורס.
נכון.
נכון?
נכון?
הרב
צבי יהודה מעדכן את כל ההלכות על פי הצנזורה.
לא כל ההלכות
שכתובות כלפי אפיקורסים,
הן נכונות.
צריך לתקן מינים.
זה שיעור בפני עצמו, אמרתי.
הרבה הלכות
חמורות מאוד,
זה רק ביחס למינים ולא ביחס לאפיקורסים.
בגלל שהאפיקורסים שייכים לכלל ישראל, ומינים לא.
על כן,
הרבה מקומות שאתה תראה שכתוב הלכות חמורות כלפי אפיקורסים,
זו טעות.
זה צריך לתקן.
מינים.
וכלפי אפיקורסים, יחס הרבה הרבה יותר
אוהב.
אני יודע שזה קשה,
אבל הרב צבי יהודה ידע ללמוד,
והוא מוכיח שזו פשוט טעות.
יש בלבול עצום,
סלט ירקות,
מינים, אפיקורסים, רשעים, אותו דבר.
ממש לא.
זה מדרגות אחרות לגמרי.
המינים זה המדרגה של הטומאה הגדולה ביותר,
והאפיקורסים פחות.
נכון נכון כל דבר צריך לדייק טוב
צריך להכין שיעור מדויק לקסיקון רשעים
נכון יש פורקי עול יש הרבה הרבה הגדרות
צריך לדעת כמו שיש מדרגות בקדושה יש מדרגות
בהפך הקדושה וזה לא אותו דבר אל תגיד על כל אחד
את הדינים של המינים כי לא כל אחד הוא מין
הוא אוהב את עם ישראל אבל הוא מבולבל
בכל ענייני היהדות
ניטיב להבין את הדברים דרך הסוגיה הבאה,
סעיף חמש,
והיא הסוגיה האחרונה להיום.
נחש כרוך על עקבו לא יפסיק.
יש מקום להזכיר ביטוי מיוחד של אבא זצל, הרב קוק,
בעניין זה.
יש הרבה דברי חז"ל
שלהם יש אסמכתא מפסוקי תורה,
ולפעמים יש דברי הלכה שהאסמכתא שלהם מדברי הגדה.
דברי חז"ל בהלכה שיש להם המשך בהגדה.
בהלכות,
כוונה בתפילת 18, אומרת המשנה,
אפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק.
משנה בברכות.
מדובר לא בנחש ארסי,
לא בנחש עקרב.
בנחש חמוד,
שאפשר לשחק איתו.
אפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק.
אתה מדבר לפני מלך מלכי המלכים,
אז מה אם נחש מסתובב לך,
בין הרגליים, מתחיל לטפס עליך,
לא קרה כלום.
בדרשות, הרבה דברים, זה קל להגיד.
אתה אומר, אנחנו
אפילו על נמלה נפסיק. טוב,
אפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק.
אחר כך הגמרא מבררת
שלא מדובר במסירות נפש ממש.
לכן יש מקום לחלק בנחש והעקרב.
דלגו שורה, לכן אומרת הגמרא.
לא שנו אלא נחש, אבל העקרב פוסק.
העקרב הוא מסוכן, העקיצה שלו יותר מסוכנת מנחש,
אז צריך להפסיק.
זה הלכה,
אבל אנחנו לא לומדים עכשיו הלכות תפילה,
הלכות
שמונה עשרה.
בתיקוני הזוהר,
תהפכו עמוד,
מפרשים את הביטוי נחש באופן סמלי.
רוחני כמו בחטא אדם הראשון.
קליפה, סיטרה אחרה, טומאה.
תיקוני הזוהר הוא מפרש את ההלכה הזאת שהיא ממשית.
מבחינה, גם מבחינה רעיונית.
נחש זה טומאה.
הטומאה שהגיעה לעולם בחטא אדם הראשון זה על ידי נחש.
לא לציית לדבר השם, זה נקרא נחש.
אז על פי זה,
אומר תיקוני הזוהר,
אפילו אם אדם מישראל נמצא במצב מסוכן של טומאה,
כלומר של סיבוכים, חטאים ועבירות,
יהיה מה שיהיה,
לא יפסיק את שייכותו לכלל ישראל. אומר תיקוני הזוהר,
גם אם יש יהודי שנחש כרוך סביבו,
היהודי המסכן הזה שרוי במצב של טומאה,
הוא עושה עבירות.
מסכן.
לא יפסיק.
הוא לא מנותק מכלל ישראל.
אפילו שיש נחש,
יהודי, הוא יהודי, יש סביבו נחש.
אז מה?
הוא גמר את הקשר לעם ישראל? לא.
אפילו נחש,
וטומאה
נושך על עקבו של אדם מישראל,
לא יפסיק נקודת קישורו ליהדות.
על העקרב,
שהוא מצב של עקר בית, עקירה מבית ישראל,
הוא, המצב הזה, מפסיק את השייכות לבית ישראל.
אבל העקרב פוסק דעקר ביתא דשחינתא,
שבא לעקור את בית ישראל,
שהוא יסוד הקדושה, רק זה הוא נפסק.
אומר תיקוני הזוהר, הדבר הכי חמור אצל יהודי,
שהוא עקרב, עקץ אותו עקרב, כלומר,
עקר בית.
אם הוא כבר לא מרגיש שייכות לעם ישראל,
אם הוא יורד מהארץ,
אם הוא חלילה מקטריג ופועל נגד עם ישראל,
זה נקרא שהוא לא שייך לעם ישראל.
העקרב פוסק.
חלילה זאת סכנה עצומה.
והמינים באמת הפסיקו את שייכותם לעם ישראל.
אבל נחש
זה טומאה,
ונחש לא פוסק.
יהודי בטומאה.
לא מפסיק בזה את קישורו לכלל ישראל.
רק מי שממש נלחם נגד עם ישראל,
נגד ארץ ישראל,
זה מצב מסוכן.
על כן,
פתחנו בפסח שני עם תביעתם של הטמאים,
למה נגרע?
גם אנחנו תובעים,
אותם יהודים שמרגישים שייכות, הם מוסרים את הנפש.
אף על פי שיהדותם לא מתבטאת במסורת
היהודית הרגילה,
הם גם שייכים לכלל ישראל, ובעזרת השם,
בעבותות של אהבה נמשכם,
ונעלה אותם מדרגה לדרגה שתתגלה לעיני כל,
ועמך כולם צדיקים.
שלום.
