אנחנו ממשיכים בכללים הגדולים לגבי שמירת הלשון.
כותב החפץ חיים,
אין חילוק באיסור הסיפור בין אם סיפר מעצמו ברצונו,
בין אם עמד עליו חברו בדברים ואמרו לו לספר,
בכל מקום זה אסור,
אפילו לא רק האבא שלו או הרב שלו,
כן,
שמחויב בכבודם במוראם
שלא לסתור את דבריהם.
אם הם ביקשו ממנו שיספר להם עניין פלוני ופלוני,
והדבר הזה הוא לשון הרע,
הוא יודע שבתוך הסיפור יוכרח לבוא לידי לשון הרע,
או אפילו רק לאבק לשון הרע, אסור לו לספר עליהם.
כן,
אז זאת אומרת, האיסור הזה זה לא רק שאתה יוזם,
זאת אומרת, אתה מדבר על לשון הרע מעצמך,
אלא בא...
אומר אדם שהוא קרוב אליך,
כמו הרב שלך או אבא שלך,
והוא אומר בוא תספר לי משהו ואתה
מגיע למסקנה שהסיפור שהוא מבקש שאתה תספר,
זה לשון הרע,
אתה יכול
להתחמק ולהגיד לא.
אל תגיד את המילה לא, אסור להגיד לאבא לא.
מישהו פעם אמר לאבא שלו לא?
לא רוצה או משהו כזה?
מי אמר?
נו, באמת.
אבל אתה לא צריך לספר.
לשון הרע, הוא אמר, ספר לי עליו, שהוא כזה או כ...
זה לא רק היוזמה שלך,
אלא גם שמבקשים ממך לדבר על לשון הרע,
גם מאדם שאתה מכבד אותו,
ואת ספרת.
שאלו אותי איך עושים את זה?
לא מספרים,
לא מספרים.
זה עבודה, אבל זה לא רק אפשרי אלא מוכרח.
כששואלים אותי שאלות בעניין של מישהו,
פלוני אלמוני,
אני אומר לו, תראה,
למה אתה שואל אותי?
למה אתה שואל אותי על הפלוני אלמוני?
אם הוא אומר לי נימוק נכון,
הוא אומר, תראה,
הוא רוצה לעשות שידוך עם הבת שלי.
מותר לו לדעת אם הוא בסדר או לא?
זה בסדר.
אבל אם שואל למה אתה רוצה שאני אספר לך,
אני לא רוצה להגיד לך למה.
אל תספר.
בסדר?