שלום וברכה, קהל קדוש.
אני מקווה שהתגברתם על המשבר הנורא של הפסקת הלימוד שלנו,
קשה מנשוא, אבל אני רואה ששרדתם את זה.
ייתכן שזה בזכות הציפייה להתחדשות הלימוד.
כן, כידוע, אנחנו בספר דרך השם לרבנו הרמח"ל,
רבנו משה חיים לוצטו, זכותו לנו, בחלק רביעי,
פרק שני,
פסקה ו'.
והתנאי השני
הוא תיקון המעשה.
כלומר, התועלת שיש,
בתורה, בלימוד התורה,
יש לו כמה תנאים.
אחד התנאים זה שאתה מתוקן במעשים ולא עובר עבירות.
הנה, מי שירצה להמשיך השפעה,
ראוי שיהיה הוא הגון ומוכן להמשיכה.
אם הוא מטמא את עצמו
באשמות ופשעים,
הוא מרחיק עצמו מבוראו,
וזונה מאחריו ואחרי כוחות הטומאה והרע,
ודאי שיאמר בו,
ולרשע אמר אלוהים, מה לך לספר חוקיי?
והדבר הזה הוא במיוחד סכנה ככל שאדם מתעלה.
אמרו חכמים, כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו.
כלומר, אנשים קטנים, יש להם יצר הרע,
אבל יצר הרע קטן.
מה הוא כבר יכול לעשות?
לעומת זה,
ככל שאדם נעלה יותר,
הקטרוג נגדו גבוה יותר.
כפי שאמרו בגמרא במסכת סוכה,
שיצר הרע מתגרה בישראל יותר מכל האומות,
ובתלמידי חכמים יותר מכל ישראל.
עכשיו, האם זה אומר שנכשלים?
לא.
כלומר,
אפשר להיות עם סיכון גדול,
פיתוי גדול,
ולעמוד בו.
יוסף הצדיק יוכיח,
כן?
סיכון גדול בגלל המעלה.
בגלל המעלה, לא, בגלל המעלה. יש
עיקרון במציאות שככל שדבר הוא יותר חריג,
הוא מושך יותר התנגדות,
כי הטבע דרכו
לשאוף לאחידות.
למשל, למה הדבר דומה?
אם תיקח מפה,
מפה,
אתה שם אותה על שולחן גדול,
ואתה צמדת את המפה כדי להרים אותה,
מה יקרה?
מה קורה?
היא נדבקת,
נכון?
למה?
כי הלחץ האטמוספירי הכולל איננו יכול לקבל את הנקודה הזאת.
לכן הכל חוזר.
אז גם ככל שיש דבר יותר חריג במציאות,
או בלשונו של אמר על נבדל,
אז הטבע לוחם בו.
זה היציר הרע.
נבדל בזה שהוא שונה.
הוא שונה במעלה אחרת מכולם.
בסדר?
זה בסדר?
או אם תרצה,
למשל,
יותר פשוט,
תיקח מאה אפרוחים צהובים ותשים ביניהם אפרוח אחד שחור.
מה יקרה?
או שואלים אותך שאלה, תענו, מה?
לא יקרה כלום.
יפה.
זה יכול להיות.
המציאות מוכיחה
שהם יהרגו אותו.
הם ינקרו אותו ויהרגו אותו,
כי הוא שונה.
לכן, למשל, האמירה...
של העם היהודי,
שאנחנו עם סגולה.
זה מושך התנגדות.
כן?
מסיבה פשוטה,
תיכנס לחדר שבו יש מאה אנשים שמדברים,
אתה נכנס ואתה אומר,
אני ואתם.
מה הדבר הזה יוצר?
אנטגוניזם.
בסדר?
יש כאלה שבטעות אומרים אנטיגוניזם,
זה אנטאגוניזם.
כן, מה אתה אומר?
כן,
בסדר.
כלומר,
יש יצר יותר גדול,
ויש לו אמצעים איך לבטל אותו,
בסדר?
אז זה מה שאומר כאן הרמח"ל,
אם הוא משיג מעלות עליונות
והוא לא מתוקן במעשים, הוא יקלקל יותר.
הדברים האלה נכון נראים פשוטים,
הם בכלל לא נראים פשוטים על רקע המאורעות שקדמו לרמח"ל במספר שנים,
שזה השבתאות.
כן, התנועה השבתאית,
עדה רבה, היא נפלה לתוך הקליפות האלה,
כי שבתאי צבי אמר, מאחר והשם הוא אחד,
אז הוא נמצא בכל.
איפה צריך לגלות אותו?
בטוב זה פשיטא, ברע,
שם האתגר.
לכן צריך לעשות הרבה עבירות
לשם שמיים כדי לגלות את אור השם שם.
כן?
וזה הדבר הזה סחף המונים.
מה?
איפה זה בא, האינטואיציה?
האינטואיציה הזאת באה מסיבה פשוטה,
מאמונת הייחוד.
כלומר,
אם אתה מונותאיסט אמיתי,
אז השם נמצא בכל, יוצר אור ובורא חושך.
עושה שלום,
ובורא רע, אני השם, עושה כל אלה.
אז זאת אומרת,
אתה רוצה לעזור לקדוש ברוך הוא,
אז תעשה עבירות.
כן?
מה?
לא תפסת, כי אתה אדם טוב, יש לך נפש טהורה.
מה?
טוב.
כן, בסדר.
אז זה מה שאומר כאן הרמח"ל.
התנאי השני הוא תיקון המעשה,
כי הנה מי שירצה להמשיך השפעה,
ראוי שיהיה הגון ומוכן להמשיך.
כן, אם הוא מטמא את עצמו באשמות ופשעים,
הוא
מרחיק עצמו מבוראו וזונה מאחריו,
אחרי כוחות הטומאה והרע.
ודאי שיאמר בו ולרשע,
אמר אלוהים,
מה לך לספר חוקיי.
נכון, אגב.
פה מדובר על מצוות או על מידות?
אני מדבר על מצוות.
המעשה זה מצוות.
כן, מעשה.
למה טכני?
מבחינת מעשה המצווה הוא טכני?
הלאה.
לא, מעשה מצווה זה לא טכני.
מעשה מצווה זה מעשה המצווה,
זה יפה מאוד.
לאכול מצה בפסח זה דבר טכני?
לא.
עכשיו,
יש מתלהבים לזה ממדים טכניים.
עכשיו,
זה יש
לרמח"ל,
הטענה של החוקרים,
וגם בימי רמח"ל טענו את זה, טענו שרמח"ל
הוא שבתאי לייט.
הוא קצת שבתאי.
היו סיבות לחשוב את זה.
רמח"ל כתב ספר שלם נגד השבתאות, נקרא קינת השם צבאות.
וכיוון שהוא מביא שמה את כל הטענות שהיו נגד השבתאות,
אז המחקר באקדמיה אומר,
מכאן שהוא היה שבתאי.
אז זה לא יעזור לו, הוא יעשה הכל, לא יעזור לו.
כן. וכן אמרו חכמנו זיכרונם לברכה, כל מלמד לתלמיד שאינו הגון,
כאילו זורק אבן למרכוליס.
וואו.
והנה איש כזה, ודאי שתורתו לא תמשיך
מן ההשפעה שזכרנו שהוא מדרגה כלל.
למה דווקא המרקוליס?
פשוט מאוד.
כי זריקת אבן זה פעולה של ביזיון,
נכון?
ואז אתה חושב,
אדרבא,
אז
כשאני זורק אבן למרקוליס,
אני עושה פעולה שמבזה את המרקוליס.
לא, כיוון שזה דרך עבודתו, זה הרע.
אז זו השאלה שהתוספות שואלים.
לא,
אתה שואל את השאלה ששואלים התוספות בסוגיה במסכת שבת שרמזת אליה.
למה תשובת התוספות לא מספקת אותך?
אז זה לא שהיא לא מספקת אותך,
אתה פשוט לא זוכר אותה.
זה יכול להיות שאם היית שומע, זה כן היה מספק.
בוודאי, הלל ראה שהמועמד הזה,
הוא הייתה לו הבחנה פסיכולוגית שהוא עתיד להשתנות.
זה התוספות אומרים,
הרי לא מקבלים בגיור מי שבא מכוונה לא טובה,
אבל אם אתה רואה שהוא על המסלול להגיע לאמונה הטובה,
אז כן,
לכוונה הטובה,
אז כן.
בסדר?
זה התוספות שם.
אז זה מה שנקרא,
אז
שאלה מה זה תלמיד שאינו הגון?
יש תלמיד שיהיה הגון.
לא אמרתי שהוא לא חוטא, אמרתי שהוא לא הגון,
זה שני דברים שונים.
הדימוי הרב של המרקוליס פה זה בעצם
כמו שאני חושב שאני עושה מעשה טוב,
שאני מבזה את ההצעה, אני חושב שאני עושה מעשה טוב בתורה,
בעצם זה רק מעצים אצלו.
נכון, נכון.
צריך להרגיע עם צעירות.
זאת אומרת, בכל ישיבה,
יש מן הסתם מכינה של דרך ארץ
שבודקת את האישיות של התלמיד, לפני שמקבלים,
כשרואים את הכישרון הלימודי שלו.
קודם
כל בודקים האם יש לו מידות טובות.
רואים שיש לו מידות טובות,
רואים האם הוא יודע ללמוד.
מן הסתם זה ככה בכל ישיבה, לא?
טוב.
אה?
כן, יש מכינה כזאת.
המכינה הזאת זה הילדות עד גיל 13.
עד גיל 13 האדם פטור ממצוות.
אז מה רוצים ממנו?
שיבנה את המידות.
והנה איש כזה,
ודאי שתורתו לא תמשיך מנשה שהזכרנו שהיה מדורג כלל,
ואף על פי כן.
רז גדול גילו לנו חכמנו זיכרונם לברכה,
שאילו לא היו הרשעים עוזבים את תלמוד התורה,
סוף שהם חוזרים למוטב,
כי אף על פי שאין בכוחם להמשיך
שום המשך מלפניו יתברך כמו שזכרנו,
כבר דברי התורה בעצמם מקודשים ועומדים מצד עצמם,
עד שבהתמיד העסק בהם יגיע מהם
פעם אחר פעם קצת התעוררות.
וכמו דמות הערה, קטנה שבקטנות.
אלא עוסק בם, שסוף סוף תגבר עליו
ותחזירהו למותיו,
והוא מה שאמרו חכמנו זיכרונם לברכה, הלוואי אותי עזבו ותורתי שמרו,
שהמאור שבה מחזירן למותיו.
כלומר, לפעמים אדם
רחוק מאוד, גם בדעות, גם בהתנהגות,
אבל האור של התורה פורץ.
כן, הוא פורץ,
וזה גורם באיזשהו שינוי,
שאחר כך בא לידי ביטוי, או בו או בזרעו.
מה?
באור של
התורה ולעשות דברים שהם לא טובים.
נכון.
נכון.
לכן, זה אף על פי כן רז גדול גילו לנו.
ואומנם פשוט הוא שאין הדברים אמורים במי שהתעסק בה דרך שחוק ואיתול,
או לגלות פנים שלא כהלכה,
אלא שהתעסק בה לפחות כמו שמתעסק בשאר החוכמות.
יש אדם
מתעסק בתורה מתוך סקרנות אינטלקטואלית.
רגילים,
יש סטיקר שפעם מתגלגל,
יהדות לא לדתיים בלבד.
כלומר, יש בתי מדרש חילוניים.
לא חס וחלילה כדי לחזור בתשובה,
אבל זה מעניין אותנו היהדות,
זו חוויה מעניינת מאוד.
האם זה בסדר או זה לא?
אז לפי מה שהוא כותב כאן,
זה לא בסדר,
אבל הקדוש ברוך הוא מסתדר עם זה.
יש הבדל בין מה שהרבנים אומרים לבין מה שהקדוש ברוך הוא אומר,
וזה הכרחי.
יש,
אני חושב שצריך לעשות סטיקר נגדי.
יהדות לא לחילונים ולא לדתיים.
היהדות זה לא שייך לא לדתיים ולא לחילונים. למי זה שייך?
לרבנים.
מאוד פופולרי מה שאני אומר, נכון?
אבל זאת האמת,
זאת אומרת,
דרך מי עוברת המסורת של התורה שבעל פה?
היא עוברת דרך תלמידי חכמים,
היא לא עוברת דרך
לא דתיים ולא חילונים.
ואומנם פשוט, ושאין הדברים אמורים, כן.
אבל אם זה דרך צחוק ואיתול,
על מנת לגלות פנים בתורה שלא כהלכה,
אז זה ברור שזה לא עובד.
ואולם, מי שמטהר ומקדש עצמו במעשיו,
כן,
שזה הלכתחילה,
הוא ימשיך בתלמודו השגה כשיעור ההכנה שהכין את עצמו,
וכשיעור שירבה בהכנה,
כן ירבה עיקר התלמוד וכוחו,
והוא מה שמצינו בחכמים הקדמונים.
שתורתם הייתה מעטרתם כוח גדול ונותנת להם מעלה ועיקר,
מה שלא נמצא בדורות האחרונים מפני יתרון הכנתם
על הכנות האחרונים.
וכבר אמרו על יונתן בן עוזיאל,
שבשעה שהיה עוסק בתורה,
כל עוף שהיה פורח עליו היה נשרף
מפני עוצם השראת השכינה שהייתה שורה עליו על ידי לימודו.
כלומר,
אם אתה רוצה לדעת,
שלום,
איפה הבית של יונתן בן עוזיאל,
אם אתה מריח של נוצות שרופות,
תדע שאתה קרוב, נכון?
זה מה שכתוב, לא?
כל עוף שפורח לו מעל הראש, גריל,
כן?
אתם מאמינים בזה כפשוטו?
שאתה חולק על חז"ל?
לא,
היה כוונה, צריך להבין את הדברים האלה לעומקם.
מה זה עוף?
זה מחשבה.
ויונתן בן עוזיאל היה עוסק, מה?
כן, הוא היה עוסק במחשבות עליונות של מעשה מרכבה.
והמחשבות,
כשאדם חושב מחשבות,
הוא נותן להם צורה.
כן,
זה מה שנקרא סיסטמטיזציה, המשגה.
ואז זה מקבל צורה,
זה העוף.
מה צריך לעשות עם הצורות האלה?
לשרוף אותן.
כלומר, המחשבה המושגית
היא אמצעי, אבל אסור להיקשר בה.
ולכן הוא היה שורף את העופות.
אפשר שוב, שמה?
מאיפה להתחיל?
הוא היה לומד תורה, מושגים שקשה להסביר
אותם. הוא היה לומד, לא תורה,
הוא היה לומד מעשה מרכבה.
זה
החלק העליון יותר של התורה.
כדי לעסוק במעשה מרכבה אתה צריך מחשבות.
המחשבות צריכות לקבל צורה,
מה שנקרא מושגיות, המשגה.
וברגע שאתה נותן צורה למחשבה, אתה בעצם יצרת עוף.
העוף זה המחשבה שקיבלה צורה,
אבל
היא עצמה צריכה להישרף,
כי המחשבה המושגית אינה אלא אמצעי אל ידיעת האמת,
ולא המטרה בפני עצמה.
כן,
זאת אומרת,
הוא היה מתוקן לגמרי.
יונתן בן עוזיאל היה אישיות נעלה,
ולכן העופות שלו נשרפים.
גם וגם,
בסדר?
גם וגם.
שהם יותר מוכנים לזה,
כלומר,
עבדו יותר טוב על עצמם מאשר האחרונים.
תיקון המעשים, וטהרה, וקידוש, כן?
מי שמתאר ומקדש עצמו מעשיו.
רק הוא אומר שבימינו זה לא קיים כל כך.
עכשיו אני רוצה להסביר את זה.
יש
בעם ישראל אסכולות שונות ביחס לאופן שבו
תכנים של תורה מועברים.
יש מי שיאמר,
מה שעובר זה דרך האינטלקט.
כלומר,
אתה בא ללמוד,
יש סברות,
יש קושיות, יש תירוצים, לוגיקה.
זה מה שלומדים אצל הרב.
ויש, זה דרכם של הליטאים המתנגדים.
הייתי אצל הרבי,
קיבלתי שפע אדיר של קדושה, וזה מה שבונה אותי.
נשאלת השאלה,
מי צודק?
אז יש תקופות,
הרב קוק יש לו מאמר על זה, נקרא דרך התחייה,
בספר מאמרי ראייה.
מאמר ארוך שבו הוא מבחין בין תקופות שונות באומה הישראלית,
שיש תקופות שההשפעה הנפשית,
הפסיכית,
היא זו שהיא העיקר,
ויש שזה דווקא הלימודי.
אז למשל,
אם אתה לוקח את שמואל הנביא,
כששאול מגיע לכפר של שמואל, איפה גר הנביא?
הבנות שם אומרות לו, שם יש לו זבח.
הוא
עושה זבח,
טוב?
מגיע שאול אל הבית של שמואל, הוא רואה את שמואל
אוכל את הזבח
עם בני הנביאים.
כלומר, יש לו בית מדרש,
שבו באים אנשים ללמוד אצלו נבואה.
מה הפעילות?
אוכלים.
ואז שמואל רואה את שאול, אה,
זה אתה?
בוא, בוא, בוא, בוא, קח את שוק הימין.
ואז שאול אוכל את שוק הימין.
אחר כך שמואל אומר לו,
טוב,
בוא יש לי משהו להגיד לך על הגג.
אז הם עולים אל הגג, מדברים,
ושמואל אומר לו,
אתה תהיה מלך בישראל.
מה הם דיברו שם על הגג?
לא יודעים,
לא יודעים.
התנ״ך לא דאג לספר לנו את השיחה הזאת.
מה כן דאג התנ״ך לספר לנו?
שהוא אכל את שוק הימין.
זאת אומרת, שזה העיקר.
אצל הנביאים,
ההשפעה הנפשית היא הכלי המרכזי של מעבר הדברים.
ודאי שזה לא סותר שבסוף הם דיברו גם דברים גדולים,
ואולי אפילו רציונליים על הגג.
אבל זה משני,
בסדר?
לעומת זה,
יש
תקופות שזה בדיוק הפוך.
למשל,
כתוב...
אז אתה חולק על הרב קוק.
אתה מעיז.
עכשיו,
יש,
למשל, בגמרא מסופר על שמעון העמסוני,
ויש שאומרים נחמיה העמסוני,
שהיה דורש כל אתים שבתורה,
נכון?
כל מקום שכתוב את לרבות.
למשל, כבד את אביך,
לרבות, אבי אביך.
כן,
את הסבא גם צריך לכבד.
כן, כבד את.
המילה את זה להוסיף עוד.
כיוון שהגיע את השם אלוהיך תירה,
פרש.
הוא אומר,
לא רוצה לדרוש יותר את האתים.
אמרו לו, רבנו,
כל האתים שדרשת עד עכשיו,
מה יהיה עליהם?
אמר כשם שקיבלתי שכר על הדרישה,
ככה קבל שכר על הפרישה.
והוא ויתר על כל הדרשות שהוא דרש את המילה את.
עד שבא רבי עקיבא ודרש,
את השם אלוהיך תירא לרבות תלמידי חכמים.
שגם צריך לירא לא רק מהשם,
אלא גם את תלמידי חכמים.
שזאת השאלה,
אז
למה נחמיה העמסוני לא דרש את זה?
כנראה שנחמיה העמסוני, או שמעון העמסוני,
פחד
מהערצת הצדיקים.
מדוע כך?
אומר הרב קוק,
כי נחמיה העמסוני חי בתחילת התקופה של הנצרות.
הנצרות התחילה אז.
והנצרות נתנה יחס אלוהי לאדם.
אז היה צריך למחוק את זה מהאוצר של האומה.
עד שבא רבי עקיבא, מה קרה עם רבי עקיבא?
הנצרות כבר פרשה מהיהדות.
כבר אין
בתוך היהדות נוצרים,
ואז אפשר להחזיר את היסוד של ההשפעה הנפשית, את השם אלוהיך תירא,
לרבות תלמידי חכמים,
שאדם יכול לקבל מרבו גם כן השפעה פסיכית כזאת.
בסדר?
עכשיו, זה,
כאן רמח"ל מדבר,
הרב קוק אומר שבארץ ישראל יש איזו סינתזה בין שני הממדים.
אבל רמח"ל אומר,
ההשפעות האלה המיוחדות לא קיימות בימינו.
אני לא חושב שהוא חשב שבכלל לא קיים,
או לפחות נגיד האריזל,
בוודאי היה אישיות מהסוג הזה.
ההשפעה של העברת
התורה
דרך ההשפעה הנפשית.
זה גם היה אצל רבי יצחק סגין נהור ועוד כל מיני אנשים
כאלה.
בין מה?
אני לא יודע אם זה קשור לזה.
רבי לוי יצחק מברדיצ'ב,
בצעירותו הלך ללמוד אצל המגיד מזריץ'.
חזר הביתה,
שאל אותו אבא שלו,
מה למדת אצל החסידים שלך?
אמר לו, למדתי שיש אלוה אחד שברא את הכל.
אמר לו, אבי, בוא נקרא למשרתת.
שאל את המשרתת,
יש אדון לבריאה?
אמר, בוודאי.
אז הוא אומר,
אבא,
הוא אומר לרבי יצחק,
נו אתה רואה,
היא אומרת כמוך.
אז הוא ענה,
אני יודע.
טוב,
מה? לא הבנתי, אתה שואל למה יש נוסח הארי?
בין החסידים לבין האישיות של הארי. כן, יש.
איך זה? אבל זה לא שהתורת הארי זה חסידות, משהו אחר.
כן, מה אתה רוצה?
היא רוצה שאני אוכל לתת שיעור.
אם הרמח"ל היה מסביר את הכל, מה הייתי עושה פה?
והוא שמח עליי.
טוב,
לפני עוד זה מהשראת השכינה שהייתה שורה עליו על ידי לימודו.
רבותיי, אנחנו עוברים עכשיו לפרק שלישי.
במעלות,
אגב,
הרמב״ם אומר שכל מי שכתב ספר לא
התכוון שיצטרכו פירוש כדי להבין אותו.
ככה הוא אומר.
ואז הוא דן בשאלה,
אז למה בכל זאת יש פירושים?
אז הוא אומר,
כי לפעמים המושגים שהשתמש בהם המחבר כבר לא מובנים לדור הבא.
ולפעמים בגלל שדברים שהיו פשוטים אצלו,
שהמחבר חשב אותם לפשוטים,
בעיני הקורא הם לא פשוטים,
וכולי וכולי.
אבל המחבר עצמו לא חשב שצריך פירוש.
באיגרות הרמב״ם,
מהדורת הרב קפאח.
במעלות אהבת השם ויראתו.
אז דיברנו על תורה,
בתורה יש לנו אהבה ויראה.
הנה,
כבר ביארנו בחלק ראשון פרק רביעי,
ענייני האהבה
והיראה,
שהם המקרבים והמדביקים האדם בבוראו יתברך,
וזה נאמר באהבה ויראה האמיתית.
שהם אהבת שמו יתברך ולא אהבת השכר,
ויראת רוממותו ולא יראת העונש.
כי הרי אדם שאוהב את השכר,
או יראה מהעונש,
אז הוא אוהב שכר ויראה מעונש.
איפה אהבת השם פה?
רואים את זה הרבה פעמים בסגנון מסוים של חוויה
דתית, גם אצל הנוצרים וגם אצל היהודים והמוסלמים.
שעבודת האל היא מתוך שיקול של תועלת, של יעילות.
כדאי לי לקיים את מצוות הבורא,
כי אז אני רוכש קורסה יותר טובה בגן עדן.
זה שווה,
נכון?
זה כדאי לעבוד את אלוהים.
יש בספר יהושע,
בפרק כ"א.
תועלתית.
כן,
יש בספר יהושע פרק כ"א,
שיהושע אוסף את זקני העם בשכם,
והוא אומר להם, יש לי הצעה.
זה כי מן הצגה הוא עושה שם.
הצעה,
קשה לעבוד את אלוהים, נכון?
אז תעבדו עבודה זרה,
ואני וביתי נעבוד את השם.
ואז העם עונה,
לא,
מה פתאום,
איך לא נעבוד את השם,
הרי הוא עשה לנו את כל הטובות האלה,
הוציא אותנו ממצרים,
נתן,
נתן לנו את הארץ הזאת,
כבש לפנינו,
מה,
ודאי שאנחנו נעבוד את השם,
הוא עשה לנו כל כך הרבה טובה.
ואז יהושע עונה להם,
לא תוכלו לעבוד את השם, כי אלוהים קדושים הוא,
ולא יישא לפשעכם, אתם תעשו איזה פיפס אחד קטן,
אז הוא ינקום בכם אחרי שהטיב עמכם,
אז זה לא כדאי.
לא, זה בדיוק איזה הצעה.
כן,
בואו תעזבו עבודת השם,
אני אקח את זה על עצמי עם הביתי וזהו.
ואז הם עונים, לא,
כי את
השם נעבוד. בלי הנימוקים.
נעבוד את השם,
כי הוא השם.
ואז הוא קורא תת-אמרית.
כן,
טוב,
ברור שכל הדברים האלה זה טקס,
אני חושב,
שנעשה מתוך הצגה לעם,
לא שבאמת היה
אהבה מינה כזאת.
מה?
יראת הרוממות זה סוג של אהבה,
כן?
נכון.
כי המסלול שדרכו אני מגיע לאהבת השם,
הוא שונה מהמסלול שאני מגיע ליראת הרוממות.
לא, בין יראת הרוממות לאהבת השם האמיתית,
אין הבדל.
כי המסלול שדרכו אני מתחיל,
הוא שונה בשני המקרים.
כלומר,
אני יכול להגיע לאהבה הזאת מתוך יראת העונש,
או מתוך אהבת השכר.
ואחר כך אני הולך ומעדן את זה,
מזכך את זה,
עד שזה מגיע
לאהבת השם.
יש,
אם אתה רוצה הבחנה, יש בספר עולת ראייה.
לגבי הברכה שלפני קריאת שמה, שנקראת אהבת...
יש אהבת עולם ויש אהבה רבה.
כן, כלומר, אחינו האשכנזים עושים הבחנה,
שבשחרית הם אומרים אהבה רבה, ובערבית אהבת עולם.
אחינו הספרדים עושים בשניהם אהבת עולם.
מחלוקת קדומה גם אצל הגאונים, גם אצל האמוראים.
בסדר.
מסביר הרב מה ההבדל בין אהבת עולם לאהבה רבה.
אהבת עולם זה אהבת השם מתוך הופעתו בעולם.
הוא אימננטי.
אני רואה את הקדוש ברוך הוא,
את שפע טובו בעולם, לכן אני אוהב אותו.
זה אהבת עולם, מצד העולם.
ויש אהבה רבה מצד האינסוף.
זה
האלוהות אינסופית,
והדבר הזה יוצר אצלי געגוע מטאפיזי,
שהוא מעבר ליכולת התפיסה.
זה אהבה רבה.
אז
אפשר להגיד שזה שני סוגי האהבות האלה.
טוב, הלאה.
אהבה זה חיבור.
הרגשת שייכות.
סליחה.
טוב,
היראה הזאת.
היא מטהרת את האדם מחושך חומריותו וגופניותו.
כן, אז זה מה זה החושך הזה?
הגופניות מסתירה ממני את האמת, את העולם האמיתי.
אז היראה
חומריותו וגופניותו,
ומשרה עליו השראת השכינה.
וכפי שיעור היראה,
כן יהיה שיעור הטהרה וההשראה.
ומי שמגיע להיות ירא ביראה זאת תמיד,
תהיה השכינה שורה עליו תמיד.
ודבר זה נמצא בשלמות במשה רבנו עליו השלום,
זוטרתא היא.
בתמידות.
כן, כלומר, איך כתוב בתורה, משה אומר,
ועתה ישראל,
מה השם אלוהיך שואל מעמך,
קים ליראה את השם.
מה זה הקים ליראה? זה אמירה מזלזלת. מה כבר ביקשו ממך?
ליראה את השם.
זאת אומרת, הגמרא,
איך הוא יכול להגיד על ירה שזה דבר קטן?
בשבילו זה קטן.
מילתא זוטרתי.
אגב, יש הסבר חסידי, אני חושב שזה בעל שם טוב.
הוא אומר, מה זה גבי משה?
כשאתה נמצא אצל משה,
זה דבר קטן.
כן?
כלומר, זה מושג חסידי.
אני הולך לרבה,
יש לי יראת שמיים.
כן,
אז
גבי משה,
כשאני מגיע אצל משה,
מילתא זוטרתי בשבילי
להגיע ליראת השם.
והנה, הדבר קשה להישאר ביד האדם שהשיגוה כראוי.
יש בתחילת מסילת ישרים,
רמח"ל אומר,
אנשים אומרים,
מה,
יראה?
אני יודע מה זה.
עכשיו, אומר הרמח"ל,
לכל אדם יש מושג ראשוני של מה זה אהבה,
מה זה יראה.
וזה מה שיוצר מחסום
בפני ההבנה האמיתית.
אם היית יודע שאינך מבין בכלל מה זה אהבה,
ואינך מבין בכלל מה זה יראה,
היית יותר בקלות מגיע לזה.
אבל כיוון שאתה חושב שאתה כבר יודע,
אז אתה לא חוקר יותר.
זה גם פה, אבל אומר הרמח"ל, מצד האמת זה קשה.
אתה אומר שאין לו דוגמה במציאות.
אין לו דוגמה במציאות.
טוב, יש אופנים שונים.
ופחדו אל השם ואל טובו באחרית הימים.
כן.
מה?
אז בשביל זה יש ספר שמסביר איך מגיעים ליראה,
נקרא מסילת ישרים.
ושמה בנוי על תשע מעלות,
ומעלה השמינית היא יראת חטא, נכון?
אז אם עברת את כל השבעה הראשונים,
אתה מגיע לשמינית, אתה יודע.
האם זה מתמיד?
אז הוא אומר, אצל משה זה היה מתמיד.
זה מה ש...
זה נקרא להיות אמיתי עם עצמו.
כלומר, אדם אומר,
אני רוצה ללמוד תורה,
אבל אני עושה לעצמי כוסות קפה כל הזמן בפינת קפה.
אז הוא צריך לבדוק, הוא באמת לא רוצה ללמוד תורה.
אם אדם שותה, אתה שאלת?
אין שום בעיה בלי לעשות קפה.
יש לי אפילו פה כמה כוסות, מנסים לפד...
לא יודע מה רוצים לעשות לי פה,
אולי ניסוי או משהו.
כן, לא.
השאלה היא, מה משרת את מה?
כן?
זה השאלה.
אז זה מה ש...
אז למה דיברנו על זה?
אה, כן, אדם צריך להיות אמיתי עם עצמו.
הוא צריך לדעת מה כוונתו האמיתית.
ועל ידי שהוא מראה לעצמו את כוונתו האמיתית,
הוא יכול לכוון לשם שמיים.
והנה הדבר הקשה לשאר ביני אדם שהשיגו כראוי.
כמו
שאר ביני אדם זה כל מי שלא משה.
כלומר,
כל אדם.
אמנם כפי מה שישיג ממנה,
כן יהיה כוח הארתו וקדושתו,
כמו שזכרנו.
ובפרט,
בעת יתעסקו במצוות ובתלמוד,
הנה היא לא תנאי הכרחי.
לשלמות התלמוד ההוא, והמצווה ההיא כמו שזכרנו.
כלומר, אם אין לו אהבה או אין לו יראה,
אז התלמוד שלו שווה לזבל.
ואהבה היא...
מה?
כן, ודאי,
אדם לומד מתוך סקרנות אינטלקטואלית או מתוך שכחת יראת שמיים.
אז אומר רבי חיים וולוג'ין,
צריך מיד להפסיק ללמוד,
להשיב לעצמו יראת שמיים, ומתוך כך להמשיך.
לדרגה של מה?
כן,
איך אני יודע שאפשר להגיע בדורנו ליראת השם?
כי זה אחת ממצוות התורה.
והתורה לא הייתה נותנת מצווה אם אי אפשר לקיימה.
אפר פרה אדומה.
אין לנו פרה אדומה.
יש עיכוב שלא יכולים לקיים.
אבל אין דבר כזה.
משהו אחר, זה עיכובים.
כן, התשובה היא כן.
כי אם לא,
אז התורה לא הייתה מצווה.
זה לא דבר שדורש אמצעים.
כן, מה אתה רוצה?
טוב,
ואהבה היא המדבקת ומקשרת את האדם בבוראו ומייפה כוחו ומעטרתו עטרות גדולות.
והעיקר בשמחת הלב והתלהטות הנשמה לפני בוראה,
וימסור האדם עם כל מעודו לקידוש שמו יתברך
ולעשות נחת רוח לפניו,
וכבר נתבערו עניינים אלה במקומם ואין צריך להאריך בם.
זה רבי עקיבא,
כן, רבי עקיבא מוסר את נפשו בכל מעודו.
והוא עושה את זה מרוב אהבה.
ואז תחילת הפסוק,
ואהבת שם אלוהיך בכל ובכל נפשך ובכל מאודך.
אז האדם מוסר
את עצמו עם כל מאודו לקידוש השם יתברך,
לעשות הילך רוח לפניו,
זה האהבה.
כן, יש...
זו שאלה נפלאה,
לא דיברנו פה,
לא על אמונה ולא על ביטחון.
אז למה אתה שואל על מה ההבדל בין אמונה לביטחון?
אה, יפה.
טוב.
בסדר, בסדר,
בסדר,
רק
שאני אגיד.
אז אני רוצה להגיד משהו לגבי האהבה.
כתוב על אברהם אבינו, עתה ידעתי
כי ירא אלוהים עתה.
ומה עם יצחק?
עתה ידעתי כי אוהב אלוהים אתה.
כן, כלומר, אם הוא אוהב,
אז הוא מוכן לתת את עצמו.
אצל אברהם, זה מבחן היראה, זה משהו אחר.
והנה, לחלק הזה מתחבר
האמונה בו יתברך ובייחוד הביטחון וכיוצא.
כולם עניינים מדביקים האדם בבורא יתברך ומחזקים בו הקדושה והיראה.
כלומר,
יש הרבה דברים שמצטרפים למצב הנפשי הזה של אהבה ויראה.
האמונה והביטחון קשורים זה לזה. אמונה,
כוונה, קשר, נאמנות.
אמונה זה נאמנות בעברית.
כן, וה...
מה?
כן, אפשר להגיד.
והביטחון,
זה...
יש ספר על זה של רבנו אברהם בן הרמב״ם,
שנקרא מספיק העובדים,
שם הוא מסביר מה ההבדל בין אמונה לבין ביטחון.
שהביטחון זה הידיעה שמה שקורה הוא בדין.
זה נכון, בצדק.
אבל לא שאני יכול להגיד לך, זה בגלל זה קרה.
כן,
יש אנשים לפעמים מתנדבים להיות עורך דין של הקדוש ברוך הוא,
והם אומרים לך,
אני יודע למה זה קרה.
כי עשו עבירה כזאת וכזאת, מי אתה?
כן, אבל הביטחון שיש משמעות,
שהמאורעות הן לא מחוסרי משמעות.
טוב. אם הוא נביא, למה שהוא לא יכול להגיד?
אם הוא נביא.
לא.
אבל אתה יכול לשאול את הנביא,
שלום,
אדוני הנביא,
רציתי לדעת למה קרה הדבר זה וזה.
הוא אומר,
רק רגע,
שואל את הקדוש ברוך הוא,
חוזר עם תשובה.
מדהים, אה?
אבל בימינו אין, לפעמים אפשר להבין.
למשל, היה בימי רבי אברהם, בן הרמב״ם,
היה חכם אחד בצרפת
שכל ימיו דיבר נגד הרמב״ם.
ובעקבות כל מיני דברים אחרים, מלך צרפת
גזר עליו שיחתכו לו את הלשון.
ואז אמר רבי אברהם אל הרמב״ם,
יכרת השם כל שפתי חלקות, לשון מדברת גדולות.
לפעמים, אתה יכול להגיד, זה קרה בגלל זה.
האם אוטומטית יודעים?
תשובה היא, לא.
בסדר.
למרות שיש במשנה, כתוב,
גלות בא לעולם על דבר כזה,
גלות בא לעולם בגלל דבר כזה.
אבל זה לא, זה נגיד, זה אמירות כלליות.
אתה לא יודע בדיוק להגיד על מתי העבירה נעשתה ואיך היא גרמה,
למה שהיא גרמה.
לא יודע.
טוב.
אנחנו עוברים לחלק רביעי,
פרק רביעי.
תראו איזה צירוף מקרים מדהים.
זה חלק רביעי, אבל זה גם פרק רביעי.
אבל זה לא עוד דלת.
מה?
נצח שבנצח, כן, זה היום.
כן, זה הרצל.
היום,
לא,
אבל זה רביעי,
זה בספירה הרביעית,
כלומר,
זה כ"ה לעומר,
שזה שלושה שבועות וארבעה ימים,
כלומר,
יום הרביעי בשבוע הרביעי.
בסדר?
שזה יום הרצל, זכותו יגן עלינו.
בקריאת שמע וברכותיה.
עכשיו,
כיוון שאנחנו מדברים על עבודת השם, יש על זה גם השלכות מעשיות,
שימו לב שזה בא אחר כך.
קודם כל אוהבים, אחר כך קוראים את שמע.
מי שקורא את שמע ואחרי זה אוהב,
זה לא עובד.
כן?
זה טכניקה בלבד.
שתי עבודות הוטלו...
מה?
אה?
לא הבנתי.
זה נכון.
אבל אנחנו אחרי שמע מזמן.
זאת אומרת, שמענו בסיני,
ואז אנחנו אוהבים,
ומתוך שאנחנו אוהבים, מקיימים מצוות קריאת שמע.
כששמענו בסיני,
זה היה שמע ישראל בלי מצווה.
בסדר?
כן.
שתי עבודות.
אה, כי צריך לקבוע את זה, לקבע את זה בלב.
אז זה אורך הדורות.
אנחנו למשל זוכרים את יציאת מצרים.
יציאת מצרים הייתה פעם אחת.
אבל יש המון מצוות
שעניינן להזכיר יציאת מצרים.
כנראה שזה חשוב, לקבע את זה בלב.
פעם פרופסור אחד אמר לי,
אני אוכל חמץ בפסח,
כי אני לא צריך קביים כדי לדעת שיצאתי ממצרים,
הייתי שם.
אז אמרתי,
יפה,
אתה האדם הראשון שאני פוגש שאוכל חמץ,
זכר על יציאת מצרים.
צריך לזכור עוד דבר,
זה שהוא לא צריך קביים לזכור את יציאת מצרים,
זה בזכות כל אבותיו ואבות אבותיו שנמנעו מאכילת חמץ בפסח.
גם זה, צריך להגיד את האמת.
טוב.
כי הילדים שלו, אני כבר לא יודע
אם הם הזכירו את יציאת
מצרים.
יצרה.
טוב.
שתי עבודות
הוטלו עלינו.
לעבוד לפניו יתברך יום ביומו,
והן הקריאת שמע והתפילה,
ובזמן בית המקדש, התמידין והמוספים.
אתה עובד על זה כאילו אמיתי ראית?
כן.
יש מצוות קריאת שמע, מצוות תפילה.
עכשיו,
לומר את האמת,
קריאת שמע
ותפילה זה בדיוק הפוך אחד מהשני.
זה בדיוק מצוות הפוכות.
מאיפה באה קריאת שמע?
מה זה קריאת שמע?
אנחנו קוראים טקסטים מהתורה.
מאיפה באה התורה?
מלמעלה.
יוצא לפי זה שמצוות קריאת שמע
זה סוג של התנבאות.
אנחנו שומעים מחדש את דבר השם.
זה ממעלה למטה.
מה זה התפילה?
אני פונה אל השם שישמע את בקשתי.
עכשיו, הדבר הזה הוא לא מובן מאליו.
איך אני יכול לפנות אל השם?
אני מכיר אותו.
לכאורה לא.
כלומר,
רק הנביאים לכאורה רשאים להתפלל.
אז איך זה שאני מתפלל?
כי אני קראתי את שמע.
כלומר, נבואת משה מגיעה אליי,
לכן אני יכול להתפלל.
לכן חז"ל אמרו שיש בקריאת שמע שמונה עשר אזכרות של שם השם,
מכוונות לשמונה עשר ברכות שבתפילה.
אגב, גם שימו לב, יש...
ספר שכל כולו חוויה ממטה למעלה,
קוראים לו ספר תהילים,
מכירים?
כמה חלקים יש בתהילים?
חמישה כנגד, חמישה חומשי תורה.
זאת אומרת,
אתה מקבל חמישה חומשי תורה,
ואז בחזרה יש חמישה ספרי תהילים.
אבל אם הכל היה מתחיל מהתהילים,
או היה מתחיל מהתפילה,
סוג של חוויה דתית,
הדבר הזה היה עבודה זרה.
זה,
יש תיאור בתורה של החוויה הדתית.
זה נקרא, יש פסוק כזה, קום עשה לנו אלוהים.
קום עשה, זה בפרשת העגל, נכון?
אז אני חושב שהתורה מתייחסת בשלילה לאמירה הזאת, קומה עשה לנו אלוהים.
כלומר, החוויה הדתית
היא סוג של עבודת אלילים.
אבל אם היא המשך
של ההתגלות,
אז זה קשה.
זה בקריאת שמע.
ראו מה שאני אומר?
אז מעיקר הדין,
רק נביאים מותר להם להתפלל,
אנחנו מצאנו היתרים להתפלל.
איך אתם יודעים שזה...
שזה מה?
וזה לא המשך של ההתגלות.
איך אני יודע שזה לא המשך?
מה זה המשך של ההתגלות?
אני מתפלל מתוך הקריאת שמע.
אה, קום עשה לנו אלוהים זה כאשר פסקה התגלות.
זאת אומרת, משה לא חוזר.
זה הטענה.
משה לא פה, מה נעשה?
קום עשה לנו
אלוהים.
קבלה.
אז זה קבלה.
מה זה לקבל?
משהו שבא אליך.
זה משהו של המילה קבלה, לעומת מיסטיקה.
המיסטיקה זה ממטה למעלה.
מה יש במיסטיקה?
המחשבה שאדם יכול לעלות עד האלוהות.
זה סוג של גאווה וגם טיפשות כאחד.
לעומת זה, אגב,
זה דבר שקורה הרבה.
בסביבות גיל 17-18,
שהאדם מתייאש מן החוויה הדתית.
הוא אומר, היו לי הארות,
אני רואה שזה לא זה.
כן?
ואז הוא מתייאש.
כי הוא חשב שהחוויה מתחילה ממטה למעלה.
אז לכן מתחיל עם קריאת שמע, ואחר כך
תפילה.
מה,
הם היו בעלי רוח הקודש?
הם הרגישו,
מה? כן, אבל הם באו לרוח הקודש.
הרי נסתלקה ממנו רוח הקודש ועברה אליהם.
והעניין,
ועתה נבאר עניינן,
האחת הנה היא קריאת השמע.
ועניינה ייחודו יתברך
וקבלת עול מלכותו.
אז מה זה קריאת שמע?
שאדם מקבל עול מלכות שמיים.
ראשי תיבות של שמע,
עול, מלכות, שמיים.
בהיפוך אותיות,
בהיפוך הסדר.
עכשיו,
מה זה לקבל עול מלכות?
זה לכאורה,
השם הוא המלך שלך תמיד,
מה אתה צריך לעשות?
אלא זאת פעולה פולחנית.
פעולה פולחנית של קבלת המלכות.
מה?
לא, הוא אומר לך, יש לנו שתי עבודות
ועוד אחת.
לא, מצוות של עבודה זה קורבנות.
על שלושה דברים העולם עומד,
על התורה ועל העבודה,
וזו העבודה שמה,
עבודת הקורבנות.
לא,
לא,
לא, לא.
יש עוד, יש מספר דרכים של התקשרות עם האלוהות.
אחת הדרכים זה הקורבן.
עכשיו, הקורבן הוא פועל על העולם כיחידה קוסמית.
אתה לוקח פרות,
כבשים, יין,
סולת, מים, מלח,
מכל העולם החי והדומם והצומח,
ואתה משתף את כל זה בעבודת השם.
מה עם העבודה הפנימית של האדם?
זה משני.
לעומת זה,
בזמן שאין בית המקדש קיים
כל זה נעלם,
וויפ,
ונשאר לך הצינור הפנימי.
בא לידי ביטוי, בתפילה.
בסדר?
אז זה שני עולמות שונים לגמרי.
לא, כנגד, הסימן שזה לא זה.
כלומר, אם התפילה היא כנגד הקורבן,
סימן שהתפילה איננה קורבן.
בסדר, זה מאז.
אתה יודע, קראת את זה בספר ואני תפילה,
לא?
קראת או לא?
נו,
אז מה אתה שואל?
לא,
זה לא תמידין מוספים.
זה הכל, זה עבודה שלישית.
בסדר?
כן.
נגיד את זה אחרת.
בזמן שבית המקדש היה קיים,
היו גם תפילות,
גם קורבנות.
בזמן שחרב בית המקדש,
התפילה לקחה על עצמה תפקיד נוסף על תפקידה המקורי,
וזה להיות במקום הקורבנות.
ואז היא שינתה אופי.
כי מאז שחרב המקדש, התפילה
היא גם בנוסח קבוע.
וגם בשעה קבועה,
כדרכם של הקורבנות.
לעומת זה, לפני כן,
היה תפילה וקורבן.
כשתפילה וקורבן הם שני מעשים הפוכים זה לזה מבחינה מסוימת.
הם דומים זה לזה, כי זה ממטה למעלה,
אבל הם הופכים זה לזה בגלל שהתפילה היא,
הקורבן הוא מעשה שמרני.
הקורבן, מטרתו לשמר את מצב העולם שלא יתקלקל.
לעומת זה, התפילה היא מעשה מהפכני.
אני בא לדרוש מהקדוש ברוך הוא לשנות את המציאות.
אה, כי זה קבוע, יש תמידין.
אתה לא מקריב קורבן כשפתאום יש בעיה.
לא, אתה משמן את המכונה כל הזמן.
כן, ולכן זה נקרא קורבן התמיד.
לעומת זה, כשאדם יש לו איזה צרה,
אז הוא מתפלל.
ואם אין צרה, אז הוא לא מתפלל.
מה?
נכון,
המצב שאדם מתפלל רק בצרה זה דעת הרמב"ן,
שמצוות התורה להתפלל היא בשעת צרה.
בסדר? בסדר.
אז זה ההבחנה בין קורבן, תפילה וקריאת שמע.
טוב,
אני רואה שהפסקה הזאת ברמח"ל היא פסקה ארוכה מאוד.
ולא ראוי לעשות אותה פרטאץ'.
אז נשמור את זה, לפעם הבאה, שלום.
