טוב,
שלום וברכה לכל הקהל הזה,
אני רואה ששרדתם בהצלחה רבה את ההפסקה הקשה מנשוא בלימוד שלנו.
אז מה שמוכיח שאפשר להסתדר גם בלי.
אבל,
איך אומרים, לא עליך...
אה?
אה,
זה מה שהחזיק, זה מזכיר מה שהמהר"ל אומר.
אם העולם יכול להסתדר בלי בית מקדש,
אז למה צריך בית מקדש?
ואם לא,
אז איך הוא חרב?
אז הוא אומר,
העולם צריך בית מקדש,
וכשאין,
אז חיים מתוך הזיכרון של המקדש שהיה,
ומהציפייה למקדש שעתיד לבוא.
ברור מה השאלה.
עם כל זאת,
לא שכחנו באיזה עמוד אנחנו נמצאים,
בספר הקדוש לנבוכי הדור,
מאת רבינו אור האורות,
הרב קוק,
זכותו תגן עלינו אמן,
עמוד 117, פרק י"ט.
הדאגה הטהורה,
המקננת עמוק עמוק בלב כל איש בעל לב טהור,
ונפש רגישה
איך להועיל אל הכלל כולו,
זהו הניצוץ האלוהי שבנשמת האדם, שבהתפתחה והשתלמה בדרכים רצויים ולימודים הגונים,
תהיה לאור גדול המכשיר את האדם ומזעקה ארחו גם לרוח הקודש.
שים לב
לעומק של המשפט הזה.
אפשר להגיד,
מה זה רוח הקודש?
זו חוויה מיסטית,
אפשר לקרוא לזה,
פנימית לאדם.
אז ככל שאני יותר מנותק מן הכלל,
יותר חי ביני לבין עצמי,
יש לי יותר סיכוי להגיע למעלות העליונות האלה.
מה אומר כאן הרב קוק?
הפוך.
שמה שמכשיר את האדם לרוח הקודש,
זה דווקא ההתמסרות שלו לאידיאל כללי,
שהוא יותר גדול מהוא עצמו.
כן,
אני חוזר פה למשפט, הדאגה הטהורה,
המקננת עמוק עמוק בלב כל איש בעל לב טהור ונפש רגישה,
איך להועיל אל הכלל כולו?
זהו הניצוץ האלוהי שבנשמת האדם,
שבהתפתחה והשתלמה בדרכים רצויים ולימודים הגונים,
תהיה לאור גדול,
המכשיר את האדם יזכה ארחו גם לרוח הקודש.
יש לחתם סופר הערה מעניינת
לגבי המושג מסירות נפש.
יש אומרים, מה זה מסירות נפש?
זה שאדם מוכן למות
בשביל אידיאה.
על זה אומר החתם סופר,
זה לא נכון,
זה מסירות גוף,
שאדם מוכן למסור את גופו.
אבל מה זה מסירות הנפש?
שאדם מוכן לאבד חלקים מנפשו, כלומר,
חלקים מעלייתו הרוחנית, לטובת הכלל.
ולצורך זה הוא אומר,
מה קרה לאברהם אבינו?
אור כשדים.
למה?
אור כשדים,
ולא יוצא אל ארץ כנען אל הדרך,
אז יכול להיות שהוא היה מגיע למעלות רוחניות גדולות יותר
מאשר אם הוא יוצא אל העשייה הציבורית,
אל ההליכה בדרך.
אבל אברהם היה מוכן לוותר על המעלות הרוחניות האלה
כדי להקים את האומה.
אז זה נקרא מסירות נפש.
מצד האמת,
המעלה שמגיע אליה אברהם בזה שהוא מוסר את נפשו להקמת האומה,
זה עוד יותר גדול.
אבל בשעה שהוא עושה את זה,
הוא לא חושב על זה.
זה כמו שאומרים,
משה רבנו היה מוכן לוותר על העולם הבא שלו
בשביל עם ישראל.
מי שמוכן לוותר על העולם הבא שלו,
מגיע לו סופר עולם הבא.
אבל כשהוא עשה את זה,
הוא לא ידע את זה.
הוא לא חשב
שבאמת הוא יקבל יותר גדול.
הוא באמת היה מוכן לאבד משהו מעצמו.
נכון, נכון, נכון, טוב,
אז איפה היינו?
אז על כן,
אומר הרב,
מאוד צריך אדם לפתח בו את הרגש הטהור הזה,
ואם בעל דת ולימוד הוא,
אז לא יעבור על המועדים הטובים שימצא נפשו
מתרגשת ומגעגעת להתפרץ להיטיב יותר מחוג יכולתה.
והרעיונות המתרוצצים אז בנפשו פתאום יוציאם לאור על הגיליון,
ויהיו לי דברים טובים שיועילו על כל פנים לאחרים,
לאורם גם אל חפץ הטוב.
מזכיר לנו דברי המערשה.
המערשה אומר שאדם שחידש חידוש בתורה,
חייב לכתוב אותו.
חייב לכתוב.
יש לך רעיון חדש.
אני לא רב גדול,
אני לא בטוח שהחידוש הזה כל כך חשוב.
כן, אבל חידשת אותו, תכתוב אותו.
כדי להועיל לאחרים,
כן?
הרי אדם יעבור מן העולם,
הישאר מה שהוא כתב.
זאת אומרת שאדם לא צריך להפסיד מה שנקרא שעת כושר.
יש שעת כושר לפעול פעולה למען הכלל,
היא מזדמנת לו, האדם יוצא לזה.
יש בה מורה נבוכים,
והרמב״ם,
בחלק ב' בסוף,
יש...
11 מדרגות של נבואה,
כן?
הרמב״ם מונה 11 מדרגות של נבואה,
מלבד נבואת משה שהיא המדרגה ה-12,
והוא מונה את שתי הראשונות,
שתי הראשונות אומר,
זה לא ממש נבואה,
אבל קוראים לזה נבואה כי זה בדרך.
מה זה המעלה הראשונה?
אולי יש פה מורה נבוכים?
אם אין פה, לא נורא.
אם יש, אז בסדר, אם לא, אז לא נורא.
לא נורא,
אז אני אגיד לכם בעל פה מה שאומר הרמב״ם שם.
לא, תעזוב,
תעזוב, תעזוב,
חבל,
אתה תפסיד את הנאום.
אומר הרמב״ם,
המדרגה הראשונה של הנבואה, זה שהאדם מוכן
לסכן את עצמו כדי להציל את הציבור.
או הצלת יחיד ששקול כנגד כל הציבור.
ולכן אומר הרמב״ם, זאת ראשית דרכו של משה רבנו,
שהוא כאשר הוא ראה עוול שאיש מצרי מכה איש עברי,
לא יכול היה לעמוד מנגד ויכה את המצרי.
זה התחלת רוח הקודש.
וכאשר הוא בורח מפרעה,
הוא מגיע לארץ מדיין, הוא רואה את
רועי הצאן שמונעים מבנות יתרו לשאוב מים.
קם משה ויושיען,
מושיע ומשקה את צונם.
כלומר,
הדבר הזה,
הוא אומר,
זה ההתחלה של ההתחלה של רוח הקודש או נבואה.
אני אמרתי לו,
זה כתוב.
מורה נבוכים,
להרמב״ם,
לקראת סוף חלק ב',
בסדר?
עניין מדרגות הנבואה.
טוב,
מה?
מה, בן?
כי רוח הקודש זה מעבר למידתו של האדם.
המידה הטבעית של האדם זה ההישרדות.
וכאשר האדם מוכן לפעול לזולתו,
אז הוא מתעלה מעל הטבע.
בסדר?
כן, אבל השאלה אם אדם מממש את היותו מעל הטבע.
למשל,
לאחרונה היה לי דיון פומבי,
עם איזו אישיות חשובה במדינת ישראל, על נושא הטרנספר לפלסטינאי.
האישיות הזאת אמר,
אני בעד טרנספר.
למה? כי אני רוצה להרחיק מעלי את הסכנה.
אמרתי לו, אתה אגואיסט.
אתה חושב על עצמך.
עצמך במובן הלאומי, כן?
אבל סך הכל, מה זה הלאום?
זה אגואיזם מורחב.
בעוד שמצד האמת,
אתה צריך אולי להיות בטרנספר מתוך מגמה מוסרית של תיקון העולם,
לא טובת עצמך.
כלומר,
יכולות להיות שתי התנהגויות או שתי מוטיבציות
שונות לגמרי מצד התוכן המוסרי שלהם.
אז לכן אומר הרב,
אחד הדברים שאדם יכול לעשות,
זה הרמב״ם אמר להציל,
כן?
אומר הרב קוק,
יש לך רעיונות,
אתה יודע לכתוב,
אז תכתוב,
כן?
זה מה שהוא כותב כאן,
והרעיונות המתרוצצים בנפשו פנימה,
יוציאם לאורה, ישפכם על הגיליון.
כלומר,
כמו שהרב קוק באמת היה,
רואים את הכתב שלו.
לא יודע אם שמתם לב, ראיתם כתבי יד של הרב קוק?
מהתקופה של הגלות והתקופה של ארץ ישראל.
זה
בכלל לא אותו דבר.
לא, בכלל לא.
זה לא אותו כתב יד.
כלומר, משהו השתנה בכתב.
בספרים שהוא כותב בהיותו בחוץ לארץ,
הוא כמו תלמיד מצטיין בכיתה.
כותב, נקי, מסודר,
זה
כמעט דפוס,
כן?
כשהוא עולה לארץ ישראל,
אתה רואה פתאום סערה עצומה.
ממש רוח הקודש פורצת לתוך הכתיבה שלו.
פעם נתנו קטע מהכתב יד של הרב קוק לגרפולוג.
הוא לא ידע שזה הרב קוק.
אבל שאל אותו,
מה אתה אומר על מי שכתב ככה?
אז הוא אומר, הוא מיסטיקאי.
רואים את זה ב...
אז מה שאומר כאן,
הרעיון הזה מתרוצצים,
אז בנפשו פנימה יוציאם לאורה,
ישפכם על הגיליון,
כמו שאדם שופך את נפשו בתפילה.
ויהיו דברים טובים שיועילו על כל פנים לאחרים,
לעוררם גם אל החפץ הטוב, ובהמשך הזמן תחובר גם כן היכולת
אל החפץ.
והבא להיטהר, מסייעין אותו.
כלומר, יאמר אדם, בסדר, אתה אומר לי
להעביר רעיונות חדשים לעולם,
אבל אין לי יכולת.
צריך כסף, צריך אמצעים, כל מיני דברים.
אומר הרב קוק,
אם אתה באמת רוצה,
אז גם היכולת תבוא.
זה לא מתחיל מהיכולת, זה מתחיל מהרצון.
כן,
למשל כשהרצל,
זכותו מגן עלינו אמן
שזה היום,
אגב,
יומו,
היום,
יום הרצל,
ידוע לכם,
מידת נצח שבנצח,
כן,
כי זה מידתו של משה.
אז הוא השלים את מה שמשה רק התחיל.
נכון?
משה, מידת הנצח, הביא גאולה זמנית.
והרצל הביא גאולה נצחית.
אז אכן, הוא נצח שבנצח.
כן, יום הולדתו, יום לדעתו של הרצל.
יש אפילו טקס חגיגי בכנסת,
אני חושב.
אז בכל מקרה,
כשהרצל חשב על מדינת היהודים,
הוא הוציא חוברת קטנטונת.
זה חוברת, כולה חוברת.
האם הייתה לו ההסתדרות הציונית?
האם כבר היה לו,
איך קוראים לזה, הסוכנות היהודית והבנק של ההסתדרות?
לא היה לו.
אבל הוא התחיל מהרעיון.
בתור איגוד בינלאומי וכולי.
זה מה שהרב אומר, והבא להיטהר, מסייעין אותו.
אז
תראו שהרב לוקח את המשפט הזה של חז"ל,
ומבין אותו במובן לא רק של תשובה,
אלא הבא להיטהר,
הבא לעשות מעשה של טהרה.
מסייעין אותו.
כלומר, עכשיו הוא לא טהור.
יכול להיות.
ואם גם לכתוב על הגיליון לא יוכל,
הוא לא יודע לכתוב.
זה כישרון שאין לכל אחד.
יש אנשים שיודעים לכתוב,
אנשים שלא יודעים לכתוב.
על כל פנים, ייבטא בשפתיו.
אז לדבר אתה יכול.
את
חפצו האדיר וגעגועו הנישאים.
וזהו יסוד עניין תיקון חצות
והתאבלות על ירושלים ועל גלות השכינה.
כן?
הרי אלה שקוראים תיקון חצות, קמים באמצע הלילה,
בשביל מה?
בשביל לבכות.
אז זה מה שיש לך לעשות בלילה, לבכות.
הגברים בוכים בלילה.
אלא הכוונה
שהבכי הזה פועל משהו במציאות.
אם כי לא תמיד.
יש על כתוב,
איפה כתוב, והמה בוכים פתח אוהל מועד?
היו, איפה כתוב, והמה בוכים פתח אוהל מועד?
לא, מה?
לא, לא, לא.
לא.
במעשה, זמרי,
נכון?
זמרי מביא את המדיינית
מול משה
וכל הזקנים, והמה בוכים פתח אוהל מועד.
כן, ואז מגיע פנחס, עושה מעשה.
ונעצרת את המגפה.
יש את השאלה, מי עצר את המגפה?
האם פנחס או הבכי שלהם?
הם טענו,
מה, פנחס לא עשה שום דבר, זה הבכי שלנו שעזר.
לכן היה צריך שהקדוש ברוך הוא יודיע,
פנחס בני עזר,
הוא זה שהשיב את חמתי.
כן, טוב. אז,
מה?
תיקון חצות הוא בעצם השתלשלות של הכתיבה הזאת?
לא,
לחוק, כן, על הגיליון, לא.
לפחות שהגידתי תיקון חצות.
מה הבעיה?
לא,
אני חושב שאם כותבים תורה בלילה,
זה כמו תיקון סופרים בעצם.
לא, לא חושב שזה,
הוא מתכוון לזה.
ועל זה אמר תנא דבי אליהו,
כל חכם מישראל שיש בו דברי תורה לעמיתתן,
הוא מתענח,
הוא מצטער על כבודו של הקדוש ברוך הוא ועל כבודם של ישראל,
מיד רוח הקודש שורה
עליו. נראה מעניינת.
כלומר, מה הגורם שרוח הקודש שורה עליו?
זה שהוא יוצא ממעגל נפשו הפרטית?
והוא חי את חיי הכלל,
אז הוא כאילו מרחיב את שטח הקיבול של נפשו,
ואז הוא מקבל נשמה, תוספת נשמה, מבחינת רוח הקודש.
טוב,
מה?
מה זה דברי תורה לעמיתתם?
זה לעומת דברי תורה שהם לא לעמיתתם.
כלומר, יכול אדם לומר,
אני עושה דברים חשובים מאוד בשם התורה.
אבל מה שהוא עושה זה לא תורה.
כי זה לא תואם את התוכנית הכוללת של התורה.
בסדר?
אתן דוגמה.
על מה התורה מדברת באופן כללי?
אני מדבר על תורה שבכתב.
על החוקה המדינית של העם העברי בארצו.
אתה יודע, מה זה מחייב?
מדינת ישראל, נכון?
כלומר,
אם התורה היא חוקה מדינית,
אז זה מחייב שתהיה מדינה.
אז הקמת מדינת ישראל היא מעשה תורני.
ולכן ראיתי הרבה מודעות שאומרים,
יום העצמאות זה יום שכולו תורה.
נכון?
עכשיו,
יכול אדם לומר,
לא, אותי כל הדברים האלה לא מעניינים,
אני רוצה ללמוד תורה,
תעזוב אותי בשקט,
מצאתי בית מדרש נוח ושקט בחוץ לארץ.
זה עוסק בתורה יום ולילה.
אבל זה תורה?
לאמיתתה?
לא.
זה תורה, אבל לא לאמיתתה.
גם בלימוד.
השאלה איזה סוג של לימוד?
אם אדם מכוון בלימודו לאמת או לא?
איך אומר המהר"ל?
למה צריך לפני הלימוד להתפלל שישמחו בי חבריי וישמח בהם.
הוא אומר כי
דרך האמת
רחוק מי שימצא.
ולכן קשה מאוד לדעת האם מה שאני לומד,
או מה שאני אומר בלימוד,
האם זאת האמת.
קשה מאוד.
ולכן אני גם לא יכול לומר בוודאות שאני מקיים מצוות לימוד תורה.
אבל אומר, אמר, אפשר לקיים מצוות לעסוק בתורה.
עסקנו בנושא, גם אם לא כיוונו אל האמת,
וזה על ידי החברותה.
שישמחו בי חבריי.
אבל, אך,
סליחה,
ואל יעצור את הביטויים שמתגלים בנפשו פנימה.
כן, כלומר, הרב קוק רוצה לעודד יצירתיות,
ולא לסתום יצירתיות. עד יחשוב הרעיונות הרמים שהם למעלה מחוג יכולתו.
יש דבר מאוד מעניין,
הרבה פעמים אומרים, יש שיח כזה,
זה מדרגות גבוהות,
זה לא בשבילנו.
מכירים את הביטוי הזה?
מדרגות גבוהות, זה לא בשבילנו, אנחנו לא שם.
זאת הדרך הבטוחה לא להגיע למדרגות הגבוהות.
כלומר,
אם מלכתחילה אתה אומר לאדם,
תתייאש,
אתה לא שם,
אז באמת הוא מתייאש, הוא לא יהיה שם.
אז כל רעיון שאדם מעלה על דעתו זה כבר רעיון גבוה,
זה דמיונות.
נכון,
לפעמים שווה לשגות בדמיונות,
כי מתוך דמיונות בסוף מגיעים באמת רעיונות אמיתיים.
נכון, איך אומרים, יש אדם שיש לו תסביך נחיתות,
הולך לפסיכולוג,
הפסיכולוג אומר לו,
אין לך תסביך נחיתות,
אתה נחות.
כן, טוב. אל יחשוב,
זה,
מכירים את הדברים של הרב קוק אורות הקודש,
כן?
יש לך כנפי רוח, אל תתכחש להם,
ושא אותם,
דרוש אותם, דרוש בן אדם, וימצאו לך ידיים.
בן אדם, טוב.
אל יחשוב הרעיונות הרמים שהם למעלה מחוג יכולתו,
שמתרגשים בקרבו לדברי הזיות ופתיות,
שמתוך כך יבטלם,
ויפנה רק לדברים מעשיים.
לא.
כי אם יוציא את מחוייבתו מכוח אל הפועל.
טוב, הרבה פעמים אנשים מגיעים מזה גם לשיגעון.
מספר אנשים שהם רואים את עצמם כמשיח בבתי חולים,
הם מצב גבוה,
נכון?
אז האם זה לא בסדר שהם חשבו לגאול את העולם?
לא,
זה חשוב מאוד,
רק הם לא ידעו לעשות את זה נכון.
הם עשו את זה בצורה בוסרית,
בצורה מקולקלת,
ואז הם צריכים אחר כך אשפוז.
אבל זה לא שעצם הנטייה אין בערך.
כן, אבל גם האגו, התסביך של אגו טריפ,
גם זה דבר חשוב,
כי בכל אגו של אדם יש ניצוץ אלוהי.
הרב יצחק גינזבורג אמר,
משוגע גמור אני משיח.
זאת אומרת,
כי בכל אדם יש נקודה כזאת.
היה פעם איזה יהודי אחד,
בכותל,
שהיה מבלבל את המוח לרב זוסמן, זכרונו לברכה.
רב זוסמן היה נותן שיעורים,
היה מגיע היהודי הזה ואומר שהוא המשיח.
אז יום אחד הרב זוסמן אומר לו,
תשמע,
לכל יהודי יש נקודת משיח,
אבל מי שמדבר מאבד את זה.
ואז הוא שתק.
טוב.
לא,
שמתוך,
אם הוא יגיד שזה הכל הזיות,
אז הוא יבטל את זה,
כן.
לא כי,
לא,
כי אם יוציא את מחוייבתו מכוח אל הפועל,
ואם נבצרו ממנו אמצעים להוציאם לפועל ביכולת,
לכל הפחות יוציאם לפועל שתחת היותם בכלל מחשבות פורחות ומשוטטות
בלב בלא סדר ומערכה,
יסדרם לאופנים ראויים לחשוב ולהגות בהם.
כלומר,
לפחות הוא ינסח את הדברים,
לא בתוך סתם נטיית הלב,
אלא ייתן לתביעות הפנימיות שלו איזושהי צורה.
איך מאזין?
לא יודע.
לא יודע איך מאזין.
וישמח.
על טוב לבבו ואור נפשו,
כי
הקדוש ברוך הוא מצרף מחשבה טובה למעשה.
וראוי,
וישר
ואי אפשר כלל שלא יפעול האדם על סביבם,
על בני ביתו,
על משפחתו ועירו.
כל דבר שאדם עושה תמיד פועל משהו.
על כן,
להתאוות
אל אור השם וטובו,
להרבות פעולות לטובת הכלל מצידו,
אף שאינו יודע את הדרך איך יבוא אל החפץ,
הרצון הטהור שהוא בא מאור השם בנפשו הוא טוב מאוד.
וכל מה שיהיה יותר חזק ויותר מבורר,
הכל יהיה יותר מטיב לנפשו,
ומוכשר יהיה על ידי זה גם להיות כלי
לחפצו הקדוש הפנימי.
במילים אחרות אומר הרב,
אל תתייאש משאיפותיך גם אם אתה עושה שטויות בדרך.
בסדר?
טוב, פרק כ', לא?
הגיע הזמן.
בעמוד 100 ו-19.
להבין את ערכם של כל המצוות לדקדוקי תורה,
איך הם נמשכים אל הכלל הגדול של התכלית הכללית של האומה הישראלית,
שהיא להודיע את שם השם בעולם כולו,
על ידי מציאותה והנהגתה,
שזהו מקום מעמד הרגליים לכל הנחשלים,
שנקל לישיבם אל העיקר,
אבל כדי לעמידם על הערה שכלית,
שלא יבואו לקציצת נטיות וענפים.
מה?
לעמידם על הערה שכלית,
שלא יבואו לקציצת נטיות וענפים.
פשוט, הלאה, והנה,
אה, זה לא ברור.
טוב,
הרב כאן מתמודד עם השקפות עולם שהתפתחו בימיו,
הוא מתכוון בעיקר להגות החילונית החדשה בימיו.
אנשים כמו אחד העם,
או מיכה יוסף ברדיצ'בסקי.
כן, או אפילו יוסף חיים ברנר.
כן, אלה היו שלושת עמודי הכפירה המודרנית.
ברנר, ברדיצ'בסקי ואחד העם.
שלושתם היו יהודים,
בעלי רגש לאומי טוב וחזק,
ושנאת הדתיים.
שנאת הדת.
יש לזה גם רקע.
עבר גידולם וכדומה,
לא ניכנס עכשיו לפסיכולוגיה של שלושת האנשים האלה.
אבל הטענה הבסיסית היא שהזהות היהודית היא שלמה,
ללא צורך בדקדוקי ההלכות.
דקדוקי ההלכות מכניעים את קומתו הנפשית של האדם,
מעין אגב הטענות של ניטשה נגד הדת.
שהדת, תודה רבה,
הדת מקטינה את קומתו של האדם,
ובמיוחד הדת הזאת הדקדקנית כל כך בפרטי פרטים,
איך בדיוק לקשור את הציצית באופן כזה זה כשר ובאופן כזה פסול,
אז זה צריך להבין,
חלק
גדול מהגותו של הרב זה להראות איך הפרטים,
הפרטי פרטים,
הם קשורים אל הרעיונות הכלליים הגדולים,
ושדווקא על ידי הפרטים אותם רעיונות באים לידי ביטוי.
זאת אומרת, הרב,
זה דבר שכדי לתקן אותו,
צריך לעסוק,
הוא אומר את זה בכמה פרקים גם מקודם,
צריך לעסוק בטעמי המצוות.
הוא גם,
היה לו כמה פרקים שבהם הוא נכנס לפרטי פרטים של מצוות.
למשל, להלכות נידה.
ראינו שמה שהרב נכנס ממש לפרטים.
לכן אומר הרב,
להבין את ערכם של כל המצוות ודקדוקי תורה,
איך הם נמשכים אל הכלל הגדול,
הנה,
עכשיו יותר ברור.
אז זה מה שאמרנו קודם.
אז מה זה הכלל הגדול?
של התכלית הכללית
של האומה הישראלית. לעם ישראל יש תכלית.
לא סתם אנחנו בעולם,
אנחנו בעולם לא רק כדי להתקיים כאומה,
כלומר, השאיפה של הקיום הלאומי שקיימת
בזמנו של הרב קוק,
אגב,
ההתעוררות לזכות ההגדרה העצמית של העמים.
אומר הרב קוק,
זה קטן עלינו, לא בשביל זה אנחנו קיימים.
אנחנו קיימים רק בשביל לממש את זכותנו על הארץ.
אלא אנחנו קיימים,
זכותנו על הארץ מביאה אותנו לתיקון העולם כולו.
עכשיו, מה הקשר בין פרטי פרטים של מצווה
לבין תיקון העולם כולו?
זה מה שאומר,
איך הם נמשכים אל הכלל הגדול של התכלית הכללית של האומה הישראלית,
שהיא...
מהי התכלית?
להודיע את שם השם בעולם כולו
על ידי מציאותיו והנהגתיו.
שזהו מקום מעידת הרגליים לכל הנכשלים.
כלומר, פה נפלו
הנכשלים שבהם.
למי הוא מתכוון?
אך אדם, ברנר ברניטי אפשרי.
בסדר?
שנקל להשמיט עיקר.
זה בכלל, בשבילי זה לא בעיה.
אני אסביר להם הכל,
הם יחזרו בתשובה.
כן, הרב קוק מאוד אופטימי.
אני רק אסביר להם, תראו, זה יהיה פשוט.
באיגרות ראי, הרב אומר,
מה לא בסדר אצל הכופרים?
שהם באים בוודאות ולא בספק.
כלומר, מי שיש לו ספק,
בסדר.
הוודאות של הכפירה,
על מה היא תתבסס?
מי אמר שזה ודאי לכפור?
כי הוא אומר,
ואם הם היו באים אלינו להתייעץ,
היינו מבערים להם בנקל את ספקותיהם.
הרב יש לו ביטחון עצמי אדיר,
כן?
אבל,
שנקל להשיבם אל העיקר, הנה, גם פה.
אבל כבד,
זה קשה, לעמידם על הערה שכלית,
שלא יבואו לגדיעת נטיות וענפים.
נכון.
לכן, יש המשך הפרק.
כלומר, זה מה שהרב עושה שנפלא.
הוא מעלה שאלה, את התשובה הוא אומר אחר כך.
הרצינית זה הבנה רציונלית.
מה אתה אומר?
זה נקל.
אבל לגרום להם לחשוב בצורה רציונלית, זה לא עובד.
הרי אנחנו רואים גם היום במאבקים ציבוריים,
יש תופעות שקרובות להיות פסיכוזה קולקטיבית.
ואנשים, במקום לחשוב,
באים מסיסמאות.
החשיבה הסיסמתית
היא גורמת שאדם מפסיק להקשיב,
שום דבר לא יכול להיכנס לאוזניו.
כן, מה אתה אומר?
לא רק רעיונים.
והנה,
אני מציע שנקרא בפנוכו, נו באמת.
והנה, איך להבין ששם השם בעולם
אי אפשר להיקרא כי אם על ידי ישראל?
זה גם שאלה.
אתה אומר שהתפקיד של עם ישראל זה להודיע שם השם בעולם.
אתה מתנשא.
איך אומרים היום בשיח,
זה להשגיב את היהדות,
שזה כמעט מילה גסה, להשגיב את היהדות.
אז איך אפשר להבין את זה?
צריך רק לדעת
שקריאת שם השם שעל ידה יתבשם העולם מטומאתו,
לא תוכל להיות מובנת על פי הכרה שטחית.
כי כל זמן
ששם השם נקרא בפי הבריות,
ואינו נכנס עמוק בתוך עומק של הוויית כלל החיים ופרטיהם,
אז לא יימשך ממנו אותו השלום העולמי המקווה מכמה פנים.
כלומר, אם אתה תגיד שכולם יאמינו באלוהים,
יפה, יש הרבה אנשים בעולם,
אתה שואל אותם,
אתה מאמין באלוהים?
כן. אז אם יש כל כך הרבה מאמינים באלוהים,
למה העולם לא מתוקן?
כנראה שזה לא מספיק.
האמירה, אני מאמין באלוהים,
נכון?
כי זה לא מבורר לעומק,
מה הדבר,
מה מתחייב מן האמונה הזאת?
לפעמים מה שמתחייב מהאמונה הזאת זה אדרבה קריקטורה של החיים.
היה, למשל, בג'נבה,
לפני 400 שנה,
היה גוי אחד בשם קלווין.
קלווין, אחד מייסדי אחד הזרמים
של הדת הפרוטסטנטית.
הוא היה דוס מחריד.
הוא השתלט על העיר ג'נבה.
והוא הפך את המקום למקום עצוב וכבד.
סגר את התיאטרון,
חייב להתלבש בלבוש סופר צנוע,
בקיצור,
כל מיני הנהגות,
צומות,
דברים כאלה.
ואז יוצא שהדבקות באלוהים אצלו הצטיירה בתוך שנאת החיים.
לכן,
האמירה,
אני מאמין באלוהים,
צריך לברר מה התוכן שלה,
מה כלול באמירה הזאת.
לכן אומר כאן הרב,
אז לא יימשך ממנו אותו שלום העולמים המקווה מכמה פנים,
האחד,
כמו הפן האחד,
כי כל זמן שהידיעה
צפה
ואינה עמוקה בלב,
אז לא תוכל כלל להגביר כחה כל כך,
עד שעל ידי שיכירו כל בני אדם
את עצמם לשותפים ואחים בידיעה הנעלה הזאת,
כלומר,
עובדים כולם ביחד לכונן את השלום הכללי
והטוב האמיתי בכל מעשי השם,
שלא יתגברו חשבונותיהם הפרטיים למעלה מהכרה זאת.
למעלה מהכרה הזאת.
ועל כן עוד יקום כוח האגרוף,
ויתקיים ימים רבים לעשות בארץ שמות.
כלומר, כולנו מאמינים באלוהים. נו ואז מה?
אבל יש גם קנאה ושנאה ותחרות.
ואתה לא עקרת את זה מן הלבבות.
והשני,
כי עצם ודאותה של ידיעה זו,
עד שלא תהיה עוד מסופקת בתור תעודה אנושית כללית,
צריכה הכשר לב.
עד שהרגשה הפנימית תהיה מלאה מזה.
כלומר,
אתה אומר,
אתה מאמין באלוהים, אתה בטוח?
נגיד שאתה בכלל מבין על מה מדובר,
שזה לא פשוט,
מה זה אלוהים.
אבל נגיד,
זה ודאי לך?
לא.
כדי שהוודאות הזאת תחדור בתוך הנפש,
צריכה גם להיות איזושהי מהפכה בנפש.
עד שלא תהיה כלל אפשרות שהתנהג עם
ההפך מהכרה כללית זו.
ואל שני הפנים צריך שם השם להודיע לא רק בכמות,
כי אם באיכות,
כלומר,
אין הדבר יוצא על פי רוב מספר האנשים האומרים,
דרך מצוות אנשים מלומדה שמאמינים בשם אחד.
יש ביטוי כזה,
אני מאמין בקדוש ברוך הוא,
אבל צריך להיות ריאלי.
משפט מעניין, לא?
זהו, זה לא ריאלי, כן.
כי יש מעצמות, יש קשיים,
כן,
אתה לא יכול,
נכון, אני מאמין בלב,
אבל תהיה ריאלי.
אז זה בעצם אומר שאתה לא מאמין.
נכון,
כי אם
שיהיה כל כך מרושם,
אפשר להחזיר
בתשובה קטנה.
להחזיר בתשובה קטנה זה קל.
כן,
אתה עושה כמה סרטונים שמשכנעים אותך שמסורת יהודית זה טוב.
אתה גם קצת מפחיד.
אתה אומר שמי שעושה ככה וככה מביא על עצמו מגפות ואסונות.
ואז יש לך הרבה אנשים שבאים וחוזרים
בתשובה קטנה.
וזה נכון, חוזרים אחורה.
נכון.
לעומת זה,
להחזיר בתשובה גדולה,
זה עובר דרך תהליכים,
הייתי אומר, מקיפי חברה ומקיפי דורות.
בסדר?
כי אם
שיהיה כל כך מרושם ערך של הידיעה הזאת,
עד
שיוכל להיות בטוח,
כלומר, מתוך ביטחון,
להיות אבן פינה לכל החשבונות הפרטיים והאנושיים,
שעל ידם מסבכים את דרכי החיים ויוצאות
מכשלות ותגרות רבות בכלל האנושות,
מלחמת גוי בגוי ומשפחה במשפחה.
והכוח המיוחד, הרי הרמב״ם כותב במורה נבוכים,
שאם כל העולם כולו היה עסוק בלדעת את אלוהים,
לא היו מלחמות.
בסדר,
זה באמת ככה, רואים כמה מלחמות נעשו בשם האלוהים.
יש ספר של הרב יונתן זקס,
זכרונו לברכה, מה?
לא בשם האל, כן?
בסדר, אבל בכל זאת,
יש מה לדבר.
ברבריות לא בשם האל,
תהיה ברבר,
בסדר, אבל אל תגיד שזה אלוהים רוצה.
לחטאת גוי בגוי, משרה במשרה חם.
והכוח המיוחד להטביע, אגב, להכות גוי בגוי,
זה לעומת וכתתו חרבותם, כן?
והכוח המיוחד
להטביע עמוק בלב את המושג המלא,
את
כל הדר החיים, שהשם הוא אחד,
ואהבת את השם אלוהיך בכל ליבך ובכל נפשך ובכל מעודיך,
הוא רק על ידי המון המעשים רצה הקדוש ברוך הוא להזדכך לישראל.
כלומר,
אם אתה רוצה באמת שכל כוחות החיים כולם יהיו שותפים
ליצירת
הכלי קיבול להכרה של דעת אלוהים,
אז אתה צריך...
הרבה מאוד מעשים שמממשים את האידיאלים האלה,
וזה מיליוני ההלכות ודקדוקי
פלפולים של מצוות.
בסדר?
מה?
אז ככה
אתה מביא לי את שתי שבתות.
אם אתה מבין שלשמור שתי שבתות זה טריק,
אז אין בעיה,
כולה יישארו שתי שבתות,
הכל יהיה בסדר.
כן?
זה לא עובד ככה,
נכון? טוב, מה?
מה זה לשמור שתי שבתות?
זה מה זה לשמור שתי שבתות?
שבת של מעלה ושבת של מטה,
ואיך שההכרה של בריאת העולם חודרת גם לכל פרטי הפרטים של החיים,
זה משהו, זה לא דבר מובן מאליו.
על כן,
כשם שיש תעודה, כלומר יעד,
לעצם הכוח המייחד את האומה בכל תכונותיה הפרטיות,
על ידי המערכה הרחבה של מעשי תורה ודקדוקיה שממלאים את החיים הישראלים,
ניתן עליהם חותם מיוחד.
כן, יש גם כן שורש גדול לכל אלה,
גם לפי ההשקפה היותר רחוקה, שהיא התכלית הכללית
שיוצאת מכל החזון הגדול הזה של התפרדות הלאומיות.
ואיך שיהיה אדם נתון בשכלו וברגשותיו,
אם לפנות אל הציר הלאומי ביותר או
אל המבט הכללי בין כך ובין כך,
עליו להכיר את גודל החובה להיות ירא השם,
בשמירת התורה,
באומץ ובאהבה.
הרב כותב את זה על רקע התחלת הציונות בימיו, כן?
כשהרב כותב את זה ב-1904.
הציונות קיימת כבר שבע שנים.
לא הרבה,
נכון?
שבע שנים של ציונות מדינית.
יש גם חובבי ציון מקודם.
כאן אנחנו רואים ביקורת סמויה,
או לא לגמרי סמויה,
די גלויה,
נגד הציונות החילונית.
כן, אתה רוצה לקדם את הרעיון הלאומי היהודי?
בסדר,
אז תעשה מה שצריך בשביל לקדם אותו,
שזה קיום כל המצוות.
האמירה הזו היא מעניינת כשלעצמה,
בגלל שהמתנגדים לציונות,
הם אלה שאמרו, מה שחשוב זה קיום מצוות.
הרב אומר, לא,
קיום מצוות זה בשביל הציונות.
בשביל לחזק את הרוח הלאומית.
לא, אתה צריך ציונות מתוך כך לגשת לשולחן ערוך.
אז זה מה שהרב אומר,
זה ייכשל.
לפחות בשלב הזה של ההגות של הרב קוק,
עדיין אין לו הזדהות מלאה עם הציונות החילונית.
בסדר?
מה?
אתה מכיר מה שאני אומר על התפילין?
נו,
אז בסדר.
בכל דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים,
שהם מוסיפים לחרות עמוק בלב את התכלית הנשגבה העולמית,
מתאזרת למרחב אין קץ.
ויגל כמיים משפט וצדקה כנחל איתן.
כן.
לפי מה שהוא אומר, כן,
הוא אומר צדקת מצוות.
שמת לב?
גם אני בעד, אגב.
אתה מבין מה אתה עושה.
נכון.
כי הוא אומר,
כי בעלי הרוח החילונית הלאומית בימינו,
אומרים שהמצוות הם עיכוב.
אומר הרב, לא רק שהם לא עיכוב, הם המנוע.
בסדר?
במובן הזה הרב הוא דתי לאומי.
כן.
טוב.
אה,
זאת אומרת שיש צדקה שהיא באה לפתור בעיה של אני ספציפי,
ויש צדקה שבאה לתיקון העולם כולו.
וזה,
כאשר אדם קיים את המצוות מתוך הרוח שמדוברת כאן,
אז הוא עושה צדקה עם כל העולם,
וזה הפסוק שהוא
מביא כאן.
כבר עשינו שני פרקים, כן?
הפרק האחד מדבר על זה שאדם...
צריך
לא לפחד מרעיונות גדולים, אלא אדרבה, צריך
להתגייס להגשמתם.
הדבר השני שכאן הרב אומר,
זה שאתה רוצה
להביא לתיקון עולם על ידי עם ישראל,
אז המון המעשים שמתחייבים מתורת משה, הם אלה שבונים את
הכלי גם של רוח הקודש וגם של העשייה הלאומית.
פרק.
כ"א,
יאללה.
מה שכתוב כאן,
זה מתחיל ממה שראינו בעוד כמה פרקים מקודם,
המצב של הדור.
החמלה,
החמלה על אחינו,
על בנינו הצעירים,
ומתוך מה שנתגלה להם העולם הזר,
וגילוי עגום,
ולעומת זה העולם הפנימי הישראלי סגור וסתום מפניהם לגמרי.
ומתוך כך אינם יכולים כלל להשיג את היסוד של החיים הישראלים,
ומכל שכן שאי אפשר להם,
להיות להם שיעור מגודל הערך של הפרטים,
של קיום התורה והמצוות ברגש קודש ממעוז שם השם,
החמלה הזאת צריכה להיות בוערת כאש
בלב כל איש בעל נפש מרגשת.
ובכל זאת אנחנו צריכים להיות מזורזים,
לעשות כל מה שיש בכוחנו.
כן, אז בעצם הרב כאן מדבר שוב.
נגיד, דוגמה,
במהפכה הקומוניסטית הראשונה ברוסיה,
1904-1905,
מהמהפכה שנכשלה.
רבים מהמהפכנים היו יהודים שגדלו בבית המדרש.
ויום אחד הם סגרו את הגמרא,
הצטרפו למפלגה הקומוניסטית.
נשארת השאלה,
מה הביא אותם אל המפלגה הקומוניסטית?
אומרים שכאשר
לנין היה יוצא מהפוליטביורו, היה אפשר להתפלל מנחה.
כן.
עכשיו,
מה הביא אותם אל הדבר הזה?
יאמרו לך,
אני רוצה צדק חברתי,
ואני רואה באידיאולוגיה של קארל מרקס,
אני רואה פתרון לשאלות של הצדק החברתי,
לכן אני הולך לשם.
עכשיו, ומה היה בבית המדרש שממנו באת?
אה, בבית המדרש לא היה כלום.
זהו.
הם לא יודעים שזה בא להם משם.
כלומר,
כשהם למדו את הגמרא,
הם לא ראו ששם יש דאגה לצדק החברתי ושמזה יבוא פתרון לעולם.
כי בית המדרש היה גם סתום וחתום.
הסגנון של בית המדרש לא היה כזה שהתייחס לשאלות האלה.
אבל באופן אמיתי,
כמו שאתה אומר, השאיפות האידיאליסטיות האלה,
גנוזות,
גם למי שלא שם לב לזה, גנוזות בתוך התלמוד.
ולכן מה הביא אותם לחיק המפלגה הקומוניסטית?
התלמוד עצמו.
כן?
רק שלא היה להם דרך לראות את זה שם.
דרך לבצע את זה.
לא, לבצע יש, דרך המפלגה הקומוניסטית.
נכון, נכון.
האמת היא שהיה דבר כזה, במהפכה הראשונה,
ב-1917, הייתה, לפני המהפכה הבולשיביקית,
הייתה מהפכה של קרנסקי.
נכון?
ברוסיה,
ברוסיה היו שתי מהפכות בשנת 1917. הראשונה הייתה מהפכה נגד הצאר.
והקימו משטר,
משטר דמוקרטי,
אמיתי,
לתקופה קצרה.
אחר כך הייתה מהפכת אוקטובר, כמו שהם קראו לזה.
ומהפכת אוקטובר,
זו הייתה המהפכה הבולשיביקית,
והיא בעצם הייתה נגד המהפכה הראשונה.
לא נגד הצאר,
נגד המהפכה הראשונה.
אבל למה אני מספר לכם את זה?
מי שעמד בראש הממשלה דאז, קראו לו קרנסקי.
מה שעשו,
עשו חוק שבו ביטלו את הרכוש של האצילים הרוסים על האדמות שלהם.
הלאימו את האדמות של האצילים הרוסים.
ואז אצל היהודים הייתה, עלתה שאלה של הרבנים,
האם הדבר הזה הוא גזל או לא?
זאת הייתה שאלה,
אז עדיין היהודים היה להם חופש דעת,
זה לא היה מהפכה בולשיביקית.
ואז הם אמרו, חלק מהרבנים אמרו,
מכיוון שזה יד השם בהיסטוריה, זה בטוח ובסדר.
זה מעניין.
כלומר, זה שיקול הלכתי.
אתה רואה יד השם בהיסטוריה,
מן הסתם זה בסדר.
עכשיו,
זה עוד לפני הדיונים הפרטיים, דין המלכות וכדומה.
מה?
לא, עכשיו מהפכות גדולות.
למשל, המהפכה הצרפתית,
שהייתה מאה שנה מקודם.
האם, הרי היא עשתה הרבה נזק, המהפכה הצרפתית.
הרבה אנשים איבדו את הראש כי פשוטו.
אבל זה חלק מן, איך שנקרא, התנועה המחשבית הכוללת.
יש בזה משהו, נכון שזה נעשה בצורה זוועתית,
עם הרבה מאוד נזקים, אבל סופו של דבר,
העולם מתקדם.
ואי אפשר לחזור אחורה.
אז גם פה,
מה?
נדבר יותר בשקט, שבטוח אף אחד שם לא ישמע אותך.
נכון.
ואז מה?
אז מה אתה רוצה להגיד?
אה,
אתה אומר שהרב קוק צודק.
בסדר, יפה, אני בעד.
אצלי זה אקסיומה כמעט, כן?
זה כמה זמן עבור מה?
יותר לשנה או שנתיים?
אה, כמה חודשים.
זה לא היה שנה אפילו.
אז למה באמת, אם זה בא אליהם מהתלמוד,
כמה באמת אין...
הם לא ידעו שזה בא מהתלמוד,
אבל...
מדוע אין העדפה היום למשטר של ההלכה?
כלומר, מדינת הלכה?
כי זה דחליל.
מדינת הלכה זה נורא, לא?
איך שמסתכלים על זה.
לא
כולם קראו את המאמר שלי על זה במקור ראשון.
מה שהיה
פרס שיטון ברוסיה?
פרס הקומוניסטי.
בהתחלה לא.
בהתחלה זה לא היה קומוניסטי.
הייתה המהפכה הראשונה הדמוקרטית.
כן, ברור.
הייתה המהפכה הקומוניסטית.
נו, ואז מה?
למה מה?
איזה משטר?
קומוניסטי?
הוא קטסטרופה.
הוא הביא לעולם...
המוטיבציה הפנימית
של צדק חברתי באה מהתלמוד.
אבל המימוש האידיאולוגי של מרקס הוא קטסטרופה.
כל התנועות הגדולות באו
מתוך הקודש. השאלה היא כזאת,
מי בקודש מסוגל לטפל בחוץ?
זה תמיד הקליפה החיצונית.
כתוב וירא את ריח בגדיו.
אשר ברכו השם.
אומרים חז"ל, אל תקרא בגדיו אלא בוגדיו.
כי הבוגדים בישראל הם אלה בעלי ההשפעה יותר גדולה.
מרקס, פרויד,
איינשטיין,
אולי גם ישו.
כן, כלומר, אנשים שביצעו מתוכנו,
הם מקולקלים,
ודווקא הם יכולים לתווך את האור של ישראל לעולם.
כן, זה,
איך לומר,
אין לי הסבר משהו.
יש בביולוגיה שריח טוב,
זה מבחינה מולקולרית, זה ריקבון.
כלומר, זה ריקבון שנותן ריח טוב.
לפעמים ריקבון נותן ריח רע,
לפעמים ריקבון נותן ריח טוב,
אבל זה אותה פעולה.
כן, אז הרקובים, הם יכולים לתווך את זה.
כי בתוך הקודש פנימה, האור גדול מדי.
כן, מה אתה אומר?
מה? מה?
אתה רוצה להשאיר לנצח את הסתירה הזאת,
בין פנים לחוץ?
אי אפשר.
הרב יש לו תביעה לאחדות.
זה למה?
כי הוא מונותאיסט.
לא, בין הפנים לבין החוץ.
הפעולה הפנימית של הקודש וההקרנה שלה.
ואולי גם מי שבתוך הקודש שיוכל לפעול?
בוודאי. כן?
טוב, אז...
למשל, אני רוצה לומר משהו.
מי השפיע הכי הרבה על התפתחות החברה הישראלית בימינו?
יודע מי?
הרב צבי יהודה קוק.
ישב לו בתוך חדר ארבע אמות על ארבע אמות,
והוא שינה את כל החברה.
שמעת על ההתנחלויות?
כן, זהו.
תאר לעצמך שלא הייתה התנועה הזאת,
איך מדינת ישראל הייתה נראית היום?
אחרת.
זה פה מהפכה תרבותית גם, והשקפתית,
שיוצרת בעקבותיה גם התנגדויות.
אבל זה,
איך נאמר,
אנשים שעושים הבדל בעולם, יש מעט.
אחד מהם זה זה.
נכון,
טוב.
אז איפה היינו?
החמלה,
אז אני שוב קורא
את הטקסט, בסדר?
החמלה.
החמלה על אחינו,
על בנינו הצעירים,
שמתוך מה שנתגלה להם העולם הזר
בגילוי הגון, כלומר, מה שבחוץ
נראה יפה,
נראה טוב,
ולעומת זה, העולם הפנימי הישראלי,
בית המדרש,
סגור וסתום בפניהם לגמרי.
הם לא מבינים מה יש לחפש שם.
היסוד של החיים הישראליים.
כלומר, שום דבר יהודי
אותנטי לא חודר בתוך הנפש שלהם.
ומכל שכן,
שאי אפשר להיות להם ציור של גודל הערך של הפרטים.
כלומר,
ודאי שאם אתה תיכנס איתם לפרטים של מצוות,
הם לא מבינים מה אתה רוצה מהם.
של קיום התורה והמצוות ברגש קודש בשם השם,
החמלה הזאת
צריכה להיות בוערת,
כאש,
בלב כל איש בעל נפש מרגשת.
ובכוחה של החמלה הזאת,
אנחנו צריכים להיות מזורזים,
לעשות כל מה שיש בכוחנו.
למשל,
יש אחד מתלמידי ערב,
שכל כך כאב לו הדבר הזה,
שהוא הקים את מכון מאיר.
בעוז ובאמונה.
עובדה.
החמלה הזאת,
זאת אומרת,
פעם אצל הרב צבי יהודה קוק,
הרב צבי יהודה לימד אורות התשובה.
ודיבר על זה שצריך שכל עם ישראל יחזור בתשובה וכו'.
אז היה איזה צעיר שבא מהקיבוץ,
דב ביגון,
אמר,
אתם סתם מדברים,
אתם לא מתכוונים לעשות את זה.
אז הרב צבי יהודה אמר לו,
אז תעשה את זה.
טוב,
החמלה הזאת
על עמנו בכללו
ועל פרטי בנינו
תגיר מעינינו דמעות
הרבה יותר ממה שיתארו רוחנו להיות מתרכזים ומתקצפים.
אתה יכול להגיד, אה, הם לא בסדר.
אבל זה רוגז וקצף,
לעומת החמלה.
אז יש פה שתי רגשות סותרות,
שיש סותרים, שנמצאים בתוך אותו לב.
אומר הרב,
הרגש של החמלה צריך להיות הרבה יותר משמעותי מאשר הרוגז.
למראה העזובה הנעשית בבית ישראל ביחס תורתנו הקדושה
וברית השם אשר עימנו.
מה?
לא הבנתי.
כלומר,
אני שואל את עצמי, כן?
איפה הגבול של החמלה?
מתי הם, לא יודע, צריכים לטבוע?
אני לא יודע,
צריך להגיד את זה.
אבל זאת השאלה שלי.
כי הרי תמיד אפשר לחמול על מישהו שהוא לא מבין,
כי הוא לא מבין,
הוא לא רואה את התמונה המלאה.
איפה המקום של המאבקים, אתה שואל?
איפה, איפה מישהו מפסיקים לחמול עליו?
או שלא מפסיק לחמול. אתה אף פעם לא מפסיק לחמול,
רק אתה לא מפסיק להיאבק.
אתה צריך לראות,
יש ספרים שיצאו על הרב קוק,
להראות את המאבקים הציבוריים שהיו לו.
הוא ביקש, זה דבר שאנחנו מעלים על דעתנו,
הוא ביקש מהנציב העליון,
הרברט סמואל,
שהוא יוציא חוק,
שמי שמחלל שבת בפרהסיה, מקבל קנס.
אתה רואה?
דברים כאלה היום לא היה לו לדעת בכלל.
לא.
אנחנו צריכים לציין...
מה?
זה שמדובר על שתי פעולות.
יש פעולה של חמלה,
ויש פעולה של מאבק ציבורי.
זה שני דברים שונים.
אנחנו צריכים לציין בעצמנו,
כי
בעומק הנפש...
אבל אתה לא צריך בשביל זה להוציא כל
יום בבוקר איזה פשקביל או שימוש בפומבי,
אלא אתה צריך לפעול בחוגים הרלוונטיים לפעולה.
הם לא צריכים להיות פומביים,
והם לא צריכים לשדר
אגרסיביות.
אנחנו צריכים לצייר בעצמנו,
כי בעומק הנפש,
שרוי צער, גנוז ויגון נורא בלב כל בן ישראל.
כלומר,
זה שכואב לך על החילול הקודש,
דע לך שגם מחלל הקודש כואב לו.
הוא רק לא יודע שזה כואב לו.
הנשמה שלו יודעת ובוכה.
הכל היו חפיצים להיות ניגשים אל השם,
לטעום טעם נועם השם,
טעם געגועים שלמים וקדושים לתורה,
לרגשי קודש,
אל אמונתנו הטהורה,
ולאור האלוהי המתנוצת,
באור של שמחת קודש.
לכל מקיימי מצוותיה באמונה ותום לב.
אבל,
מתוך שהלכו בדרך מרחוק,
טובעו בבוץ.
ולא שאינם חפצים,
כי אינם יכולים להיכנס בתוך אותו האור.
אינם יכולים להאמין, לחוש, להידבק בתורה ובמצוות,
כאשר יעטה לאיש הישראלי,
בין מצד דאגתו לעצמו ונפשו,
רוצה עולם הבא,
בין מצד ייחוסו לאומה כולה והפרחתה לעתיד.
על כן, עלינו לסלק את עיכובים הדרכים,
לסכל את המסילות,
לתן לרחוקים הללו האפשרות לאחוז בית חיים.
כל מה שאומר הרב,
יש צורך
בהסרת מכשולים. כלומר, האמונה קיימת,
אתה לא צריך להמציא אותה.
אבל מה שיש,
יש לה עיכובים,
יש מחסומים בדרך לגילויה.
אז התפקיד שלך זה להסיר את המחסום.
אז יש תקווה גדולה שבשמחה יוחזרו ויתמכו
בעץ חיינו ואכלו גם הם מפריו וחיים.
על כן עלינו לבאר את הסיבות
שהביאו את הכפירה להתפשט
בעולם במידה כזו,
ולהראות את היסודות המוטים שבהם פעלה ללבבות,
עד שיוכלו נבוכי דרך
למצוא דרכם אשר באמת אותה הם מבקשים.
אז מה הסיבות?
אז זה נראה בפעם הבאה, בעזרת השם יתברך, אמן סלה.
