טוב שלום וברכה
ברוך השם חוזרים מבין הזמנים אחרי
הפסקה ארוכה
אנחנו בפרשה שתי פרשות ואנחנו נעסוק בפרשת קדושים
שבעצם מכריזה איזושהי כותרת כפי שרבים
מהמפרשים הסוברים
דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת להם קדושים תהיו
לא כדרישה אלא כקביעת עובדה הקדוש ברוך
הוא בא ואומר לעם ישראל אתם קדושים
קדושים תהיו, למה?
כי קדוש אני ה' אלוהיכם.
ואז מתוך הקדושה הזאת,
יש רשימה של דרישות.
איש אמו ואביו תיראו,
ואת שבתותיי תשמורו,
אל תפנו אל האלילים,
ואלוהי מסכה לא תעשו לכם,
אני ה' אלוהיכם.
דברים של קורבן,
וכי תזבחו זבח שלמים,
פיגול,
הוא לא ירצה.
ובקוצרכם וקציר ארציכם,
לא תכלה פאת שדך,
לקט קצירך לא תלקט,
לקט שכחה ופאה,
לא תגנובו ולא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו.
רשימה ארוכה מאוד של מצוות.
יש קו אחד שחוזר על עצמו,
קו אחד משותף,
וכל פעם,
אני השם.
ולא תשאו את שמי לשקר,
אני השם. לא תקלל חרש, אני השם.
לא תלך רכיל בעמך, אני השם.
כלאיים, כתובת קעקע, אני השם.
פני שיבה תקום, אני השם. ואהבת לרעך כמוך, אני השם.
ובעצם יש שאלה גדולה,
מהי הדרישה הזאתי,
או מה זה אומר להיות קדוש?
הרי אנחנו כל אחד מאיתנו,
כשהוא שומע את המילה קדוש,
יש לו דמיונות.
מה זה אדם קדוש?
אני חייב לומר ש...
הרבה פעמים הדמיון שלנו הוא לא דמיון יהודי.
אני אומר את זה בצורה קשה,
הוא דמיון נוצרי.
כשאדם מדמיין לעצמו אדם קדוש,
לרוב הוא מדמיין משהו מנותק מהחיים.
אתן לכם דוגמה פשוטה,
אני את הניסוי הזה
עשיתי עשרות ומאות פעמים,
לצערי תמיד
התוצאה היא ברורה.
תדמיינו אדם קדוש.
הוא גר במדבר יהודה או ברמת גן.
הוא אוכל סטייקים או לחם יבש.
הוא מוקף חברים או לבד?
אם התשובה זה לבד,
לחם יבש ומדבר יהודה, זה לא נזיר של עם ישראל.
זה לא קדוש של עם ישראל.
יכול להיות.
יכול להיות.
אבל פורש מן הציבור אינו חלק
לעולם הבא.
כלומר, יהודי, כדי לעבוד את השם, צריך מניין.
צריך קהילה.
הוא לא יכול לחיות לבד.
צריך להקים משפחה.
רשבי אומר, זה לא פשוט.
זה אירוע נקודתי, וכשהוא יוצא מהמערה,
זה לא פשוט איך שהוא יוצא.
הבת קול צריכה להחזיר אותו.
להחריב עולם.
מי יצאתם?
חזרו למערתיכם.
עם אמירה מאוד מאוד קשה.
למה עוד פעם י"ב חודש?
כי דין רשעים בגיהנם.
סוגיה מאוד מאוד מורכבת,
צריך להבין אותה.
זה נכון שהרבה מתורתו של רשבי בזכות המערה.
אבל יש ברור מה קורה שם.
אדם מכבד את החגים, צריך בשר ויין.
מילא נגיד הוא מתחמק כל השנה.
יגיע פסח.
צריך לאכול, קורבן פסח.
צריך לאכול.
כלומר, אין מציאות
של קדושה שמנותקת מהחיים.
אז מה זה הקדושה?
מה זה דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת עליהם קדושים תהיו,
כי
קדוש אני.
קודם כל,
חז"ל מדייקים, שכמו שרש"י מביא,
מדבר על כל עדת בני ישראל,
מלמד שנאמרה פרשה זו בהקהל.
כלומר,
כל פעם שהקדוש ברוך הוא היה אומר
משהו למשה, בדרך כלל היה סדר.
הקדוש ברוך הוא היה אומר למשה,
משה היה מזמן את אהרון ובניו, היה אומר להם,
לאחר מכן הזקנים, ולאחר מכן כל עדת ישראל.
פה,
כל עדת ישראל שמעה בבת אחת.
למה?
מכיוון שרוב גופי תורה תלויים בו.
כלומר,
אל תחשוב שהדרישה להיות קדוש זה משהו קצה כזה.
ככה ליחידי סגולה.
הרי
אדם לומד במסילת ישרים.
מתי הוא מגיע למדרגה של הקדושה?
בסוף.
מסילת ישרים הרי מחולקת לשלושה חלקים.
חלק ראשון זה איך להיות צדיק.
נקיות וזריזות,
ובכל מקרה איך להיות חסיד.
רק בסוף אתה מגיע למדרגת הקודש.
כלומר, לכאורה זה יחידי סגולה,
זה לא...
אבל זה לא מה שהתורה אומרת.
כלומר, ברור שכנראה בתוך קדושה גם כן יש מדרגות.
יש לאט לאט ללכת ולהתקדש.
אבל מהי הדרישה
הכללית לכל עם ישראל?
להיות קדוש.
מה הדרישה?
איך אני מביא לידי ביטוי
את הציווי האלוקי הזה,
או אולי גם את הסגולה האלוקית שטמונה בנו,
שאנחנו קדושים.
צריך לראות מה התורה הדביקה לזה.
התורה הדביקה המון, המון, המון הלכות.
היית אומר, אני מבין הלכות בן אדם למקום,
שבהם יש מימד של התקדשות, של דבקות בהשם.
אבל איך יכול להיות בן אדם לחברו?
לא תלך רכיל, לא תקלל חרש, לקט שכחה ופאה.
אלא יש פה יסוד עצום.
כדי להבין את היסוד הזה,
אני רוצה רגע לקחת הרמב"ן.
מה הרמב"ן מסביר?
הרמב"ן ידוע
על מה זה להיות קדוש.
הרמב"ן מלמד שיש מושג של נבל ברשות התורה.
מה זה נבל ברשות התורה?
יש חשש שאדם עלול להפוך את התורה,
להפוך את היהדות לדת.
כלומר,
יש חוקים.
אני מקיים את החוקים הללו, הכל בסדר.
מה קורה מעבר לחוקים?
מה עושה עורך דין ממולח?
אומר על אדם,
הוא
היה על פי החוק.
אה, זה מסריח,
זה נראה לא יפה,
זה לא מכובד.
זה החוק?
מה אתה רוצה ממנו?
הוא עשה הכל על פי החוק.
אומר הרמב"ן, איך נקרא אדם כזה בשפת התורה?
נבל ברשות התורה.
כלומר,
נכון, הוא אכל כשר, אבל הוא אכל כמו חזיר.
נכון, הוא קיים מצוות צדקה,
אבל הוא עשה את זה בגסות.
נכון, הוא קיים את התפילה.
נכון, יש וורט מקסים של הרב זינגר,
הרב דוב זינגר,
שאומר, יש אנשים שעובדים את אבינו שבשמיים,
ויש אנשים שעובדים את אבי שבשמיים.
כלומר, עבודת השם שלהם זה לסמן ויים.
עשיתי, נקודה, נגמר.
להיות קדוש זה ההפך מזה.
אני אתן דוגמה על כיוון אחר.
לפעמים אנחנו אומרים על מישהו,
הוא בן אדם.
מה זה אומר הוא בן אדם?
הוא באמת ככה, הוא מענטש.
איך אתה מתרגם את זה?
מה הוא עושה כדי להיות בן אדם?
זה אין ספור דברים.
זה הדרך בה הוא מדבר.
זה הדרך בה הוא מקבל אורחים.
זה הדרך בה הוא מתייחס לאשתו.
זה הדרך בה הוא מתייחס לנהג אוטובוס.
זה הדרך שבה הוא עושה...
זה מיליון דברים.
להיות קדוש
זה אין סוף דברים.
להיות קדוש זה לא סימון V. זאת מגמת חיים.
קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלוהיכם.
הקדוש ברוך הוא דורש ממך להידמות לו.
מהו רחום אף אתה רחום?
מהו חנון אף אתה חנון?
האם יש רגע שבו אדם יכול להגיד
אני רחום כמו הקדוש ברוך הוא?
האם יש רגע שבו אדם יכול להגיד
אני חנון כמו הקדוש ברוך הוא?
זה אינסופי.
כלומר,
להיות קדוש זה שצלם אלוקים שבך נוכח כל הזמן.
זה מין שיוויתי השם לנגדי תמיד.
אז זה שייך בכל מקום.
באמת, כמו שאומר רש"י, גופי תורה תלויים בזה.
כל התורה שמה.
כל התורה בתוך הביטוי הזה להיות קדוש.
אחרת היהדות הופכת להיות דת.
זה אוסף חוקים.
אני מסמן את החוקים,
עברתי,
הכל בסדר,
מה אתה רוצה ממני?
אני אזרח
על פי חוק.
אני אזרח על פי חוק, זה אומר שאני אדם מוסרי?
אני אזרח על פי חוק,
זה אומר שאני אדם טוב?
אני יכול להיות על פי חוק ולהיות נבלה.
זה ההפך הגדול של
התורה.
או, נפלא, נכון?
מה שאומרת הגמרא?
לא חרבה ירושלים,
אלא
על שהעמידו דיניהם על פי דין תורה.
ובאמת הגמרא שם תמהה.
על פי איזה דין ידינו?
דינה דה מגיסטה ידינו?
איזה דין דנינו של הגנבים?
אמר רבי יוחנן שלא העמידו דיניהם לפני משורת
הדין. הרי מה זה לפני משורת הדין?
אין לזה תרגום בעולם החוק לפני משורת הדין.
תגיד לשופט, שמע, בוא, בוא, לפני משורת...
יש חוק.
כן, כן, לא, לא.
התורה באה ואומרת הפוך מזה.
בבקשה.
ביטוי של הקדושה, נפלא.
כלומר,
האדם ששיוויתי השם לנגדי תמיד נוכח אצלו,
הוא חי את התורה.
לכן אברהם אבינו,
אומרים חז"ל,
כי להיותו נעשו לו רבותיו וקיים את כל התורה כולה.
מניין?
מזה שהוא חי קדושה אלוקית כל הזמן.
התבטלות במובן, במובן שהכל הופך להיות.
יש בעצם, אם אנחנו שמים לב, אמירה
של התורה על כל המצוות.
כלומר,
הרבה מהמצוות,
אתה
עלול לעשות אותן
באמת כחוקים.
באה התורה ואומרת, אני השם.
כלומר, למה
לא תלך רכיל בעמך?
אני השם.
כבד את אביך ואת אמך?
אני השם.
לקט שכחה ופאה?
אני השם. כלומר,
אתה צריך להיות מונחה מדבר אחד.
אני השם.
אפילו, אגב, בדרישה המעשית.
כלומר, אל תקיים מצווה
כי
אני מרגיש שזה טוב.
לא.
תקיים מצווה כי אתה רוצה להדבק בהשם.
אל תיתן צדקה כי אתה מתמלא בחמלה על האדם שמולך,
לא.
תיתן צדקה
כי אני השם.
אל תימנע מלקלל חרש
כי זה לא יפה.
לא, אני השם.
מה ההבדל?
זה הרבה פעמים מאוד מאוד קשה. אנשים מאוד אוהבים
לקיים את המצווה כשאני מזדהה איתה מצד אני.
אבל באה התורה ואומרת לו,
יש מדרגה יותר גבוהה.
אתה לא מקיים את המצווה מצד ההזדהות הפרטית שלך.
מצד שאיפה הרבה יותר גבוהה.
מצד ההידבקות בהשם. יש שתי סיבות מרכזיות לכך.
אחת,
אדם שעובד את התורה, מקיים את התורה,
כי הוא מזדהה
איתה.
כי,
וואו,
זה באמת,
אני מרגיש אדם טוב כשאני נותן צדקה.
בשלב מסוים את מי הוא עובד?
את השם או את עצמו?
את עצמו.
אתה בעצם עובד את עצמך.
אז לא ירחק היום
שהאגו שלך, שהאני שלך, יהפוך להיות האל.
אתה בעצם לא עובד השם, אתה עובד את עצמך.
שאם יש דילמה,
כלומר, זה תהיה באמת השאלה הבאה,
מה קורה כשיש דילמה בין התחושה הפרטית שלך לבין הציווי האלוקי?
כשאבא אומר לחלל את השבת,
או אפילו בדברים יותר פשוטים.
שיש מדרגה יותר יפה,
נכון.
דבר נוסף,
אם המצווה...
היא בעצם על פי המדרגה האנושית שלי.
יש רגע שבו היא נגמרת.
קיימתי אותה, וי.
סיימתי.
על פי ההבנה שלי, עשיתי מה שצריך.
אבל אם המצווה היא במדרגה,
אני השם אלוקיכם.
היא אינסופית.
כלומר, הדרישה אל הקדושה היא אינסופית.
לכן באמת,
קדושים תהיו, זה אינסופי.
אין רגע שבו אדם יכול להגיד, אני קדוש,
כמו הקדוש, אין דבר כזה.
לכן יש פה בעצם את התנועה הפנימית של כל התורה כולה.
לכן אומר רש"י,
זה נאמר בהקהל, למה?
כי גופי תורה תלויים בה.
כל מהות המצוות,
בהבנה שאני מקיים את רצון השם, הכל תלוי פה.
זה היסוד הגדול של עם ישראל.
עם ישראל זה לא דת.
היהדות היא לא דת.
היא לא דת.
כשאתה קורא ליהדות דת, יש חיים מחוץ לדת.
היהדות היא מגמת הנוכחות האלוקית בעולם.
היא העם שמבטא את מלכות השם.
עם של קודש, קדושים תהיו.
מה זה אומר?
שכשמתבוננים בכם רואים את הקדוש ברוך הוא.
שכשמתבוננים בהנהגות שלכם רואים את שאיפת
האור האלוקי.
לכן אין סוף להתפרטות.
כל גופי תורה תלויים פה.
אי אפשר להביא את כל המצוות.
למה?
אני ה'
גם את זה אני ה'
זה היסוד הגדול.
לכן פרשת קדושים
באמת חלק מהמפרשים
אומרים מה זה להיות קדוש,
זה להיות פרוש מנעריות,
זה להיות פרוש מעבודה זרה, זה התחלה.
אבל כמו שאומר המסילת ישרים,
זה גם מדרגה הרבה יותר גבוהה.
היא גם קומה אחרי קומה אחרי קומה אחרי קומה.
שאלות עד כאן?
ברור?
בסדר?
אני רוצה ללמוד אתכם סוגיה בגמרא,
שמתוכה הבירור מופלא של הרב קוק.
יש סוגיה במסכת שבת,
סוגיה קצת קשה,
סיפור קשה.
אומרת הגמרא, תנא דמיליהו.
מעשה בתלמיד אחד ששנה הרבה,
וקרא הרבה,
ושימש תלמידי חכמים הרבה, ומת בחצי ימיו.
והייתה אשתו נוטלת תפיליו,
ומחזרתם בבתי כנסיות ובבתי מדרשות.
ואמרה להם,
כתיב בתורה,
כי הוא חייך,
ואורך ימיך,
בעלי ששנה הרבה,
וקרא הרבה,
ושימש תלמידי חכמים הרבה, מפני מה מת בחצי ימיו.
ולא היה אדם מחזירה דבר.
אירוע טרגי, אלמנה צעירה,
מסתובבת, בזעקה.
למה בעלי מת?
הוא שנה הרבה,
ולמד הרבה,
ושימש תלמידי חכמים,
למה הוא מת?
מי יכול לענות לה?
אף אחד לא יכול לענות לה.
עד שבא אליהו הנביא.
יש גרסה אחרת שזה רבי עקיבא.
פעם אחת, נתארחתי אצלה.
והייתה משיחה כל אותו מעשה.
אמרתי לה, ביתי, בימי נידותך, מהו אצלך?
אמרה לי, חס ושלום.
אפילו באצבע קטנה לא נגע בי.
בימי ליבונך, מהו אצלך?
אמרה,
אכל עימי, ושתה עימי,
וישן עימי,
וקירוב בשר,
ולא עלתה דעתו על דבר אחר.
אמרתי לה, ברוך המקום שהרגו.
שלא נשא פנים לתורה,
שהרי אמרה התורה,
ואל אישה בנידה טומאתה לא תקרב לגלות ערוותה.
מה האירוע?
שואל אליהו הנביא,
תגידי,
בימים של הנידה, קרי של הדימום,
מה היה הקשר ביניך?
אמרה חס ושלום,
לא היה שום דבר.
בימי הליבון, קרי בשבעה נקיים,
כבר אין דימום, שבעה נקיים,
נידה ראיתא, מה היה?
שמה כבר אכל עימי ושתה עימי,
לא עלה על דעתו דבר אחר.
אומר לה רבי עקיבא,
ברוך המקום שהרגו.
למה?
אני אוסיף רק את השורה האחרונה,
כי אנחנו נקווה שנגיע גם אליה.
כי אמר רב דימי,
אמר,
מה הם היו עושים בזמן הליבון?
מיתה חדא הוה, היה להם ישנו במיתה אחת.
ומהרבה אומרי,
אמר רבי יצחק בר יוסף,
לא,
בכל אופן היה להם הפרדה.
סינר מפסיק בינו לבינה.
ושם נגיע גם לזה.
מה הסוגיה?
על מה אומר אליהו הנביא אשרי המקום,
ברוך המקום שהרגו?
מה ההבדל
בין שמירה על נידה בימי ליבון?
לשמירה על נידה
בימי הנידה, בימי הדימום.
מה ההבדל?
אומר הרב קוק ככה,
באיחוד המוסר,
שם צריך שמירה יתרה.
אומר הרב קוק,
כשיש לך מקום שבו המוסר האנושי הטבעי
והדרישה האלוקית תואמות זו לזו,
צריך זהירות מאוד גדולה.
כשיש לך מצווה,
כשיש לך דרישה אלוקית, כשיש לך הסבר אנושי עליה,
והיא מאוד מסתדרת עם המוסר הטבעי שלך,
שנראה לך נפלא,
פה אומר,
הרב צריך מאוד מאוד להיזהר.
כי פה יעמוד מבחן מאוד גדול.
את מי אתה עובד?
את השם או את עצמך?
אנחנו בדרך כלל להיפך.
אם המצווה היא מובנת גם על פי המוסר הטבעי האנושי,
נפלא,
קל לי לתווך אותה.
קל לי להסביר אותה, איזה יופי.
מה,
איך אפשר לא להסביר לכל אחד מה זה ואהבת לרעך כמוך?
זה מסתדר עם כולם.
מה זה צדקה?
מה זה המשפחתיות של שבת?
נפלא.
אומר הרב קוק, צריך שמירה יתירה.
כי כשהתורה והטבע נפגשים,
יהיה רגע,
שבו זה עלול לעמוד במבחן.
אני שומר שבת
כי השתכנעתי שזה בריא למשפחה.
איזה יופי, זה נפלא.
אוכלים ארוחה משפחתית.
מה קורה אם פתאום המזגן נכבה?
עכשיו כל האווירה המשפחתית נהרסת.
אני שומר טהרת הבית כי זה מוסיף התחדשות בזוגיות.
כי באמת יש בזה היגיון.
מה קורה אם אני חוזר עכשיו ממילואים ואשתי
נידה ואני תכף צריך לחזור בחזרה למילואים?
מה קורה?
כלומר,
כשאני מחובר למצווה,
בגלל הצד הטבעי,
האנושי,
יש רגעים שבהם זה עלול להתפרק.
מה היה אצל אותו תלמיד חכם?
לשמור נידה בימי דימום,
רוב העולם מבין שזה הגיוני.
אישה עכשיו,
היא בדימום פעיל,
היא באמצע המחזור, מה שייך עכשיו?
קרבת בשר?
לא שייך.
אבל בימי הליבון, בימי שבעה נקיים,
זה לא מסתדר אנושית. מה ההיגיון האנושי? מה ההיגיון
האנושי? אז מה אתה עושה אז? אומר הרב ככה,
שם צריך שמירה יתרה, שמה?
שלא יטעה האדם ולא יטעה את זולתו לחשוב
שענייני התורה משתקפים בהשקפה אחת
ובערך אחד עם העניינים הטבעיים הפרטיים.
אל תתבלבל.
התורה זה לא אמנה אנושית.
התורה זה לא מוסר טבעי,
זה מדרגה הרבה יותר גבוהה מזה.
ומכל שכן שהדבר קשה מאוד אם יעלה על לבבו
שהדברים הטבעיים הם עומדים למעלה מהעניינים התוריים.
אם בכלל הוא יחשוב זה עוד את זה,
מדרגה יותר גבוהה.
זה שאני נותן צדקה, זה מוסר אנושי, זה...
הייתי עושה את זה גם בלי הציווי של התורה.
למה
מחשבה כזאת תביא לפגום בנטיית תורת השם התמימה חלילה?
ותביא להשיא עצת חטאים שיסוד התורה היא הדרכה הטבעית לבדה?
ובזה יבואו פריצים,
ויחללו קודש,
ויתפארו להסתפק בהדרכה הטבעית לבדה,
ומרעה אל רעה יצאו לבליהם.
ההרחקה מן הנידה בימי תוקף נידותה הוא דבר מתאים לחוקי הטבע,
כולם מבינים,
אבל ההגבלה התורית בימי ליבונה
היא כבר מתייחסת אל דרכי הקדושה הנעלים הרבה מהשקפת הטבע הפשוטה,
ההיגיינית ואפילו המוסרית שלה.
התורה היא מדרגה הרבה יותר מעבר לזה.
אנחנו בואו ניקח רגע את הסוגיה למשל של העריות.
היום העולם הליברלי,
הפוסט-מודרני,
מה הערך המוסרי המרכזי שעל פיו הוא פועל?
יש ערך אחד בלבד.
אל תפגע במישהו אחר.
אל תפגע במישהו אחר.
מה פתאום אתה פוגע במישהו אחר?
על זה כולם מסכימים.
כתוצאה מכך,
אנחנו עומדים עכשיו,
מול צמתים מוסריים שאין לנו תשובה.
למה לאסור על אח ואחות מבוגרים לחיות ביחד?
מה הבעיה?
פוגעים במישהו?
תסביר
לי למה.
מי אוסר על אבא והבת שלו לחיות ביחד?
למה אתה אוסר את זה?
קטנים, אני מבין, אבל הם לא קטנים.
הוא בן שישים והיא בת ארבעים, מה הבעיה?
כלומר, כשאתה הופך את התורה לתורה אנושית,
א',
אתה מקעקע את כל יסודות הקודש,
ב', אתה מבטל את המוסר.
כי המוסר הופך להיות מוסר אנושי.
אנחנו ראינו לאן הוביל המוסר האנושי.
בשיא הפסגה שלו.
הוא הוביל לגרמניה הנאצית.
כי כשהמוסר הופך להיות אנושי בשלב מסוים,
אמרנו,
אני עובד עצמי.
אבל בשלב מסוים יכול לקרות דבר יותר חמור מזה.
מי האל,
אם ככה?
מי האל?
אני האל.
אני האל. כשאני בעצם עובד את התחושה המוסרית שלי,
אז אני האל.
זה היטלר.
זה הגזע העליון.
לכן האדם צריך
לחיות עולם של דבקות בהשם.
כשהמוסר שלי,
הוא קודם כל כי זה רצון השם.
זה רצון השם, נקודה.
למה אתה נותן צדקה?
כי יש מצווה.
לא כי אני מלא רחמים,
לא, לא, לא,
לא, לא, לא.
כי זה רצון השם.
עדיין במדרגה יותר גבוהה,
רצון השם שתהיה רחמן כמוהו.
אבל איך תהיה רחמן כמו השם?
אם תקיים את רצון השם.
אם לא, יהיו הרבה פעמים שאתה תהיה מעוות.
שתהיה מעוות.
התורה היא לא ספר פעולות.
היא לא ספר חוקים, איך האדם צריך להתנהג.
היא איך האדם דבק בהשם.
איך האדם הופך להיות לקדוש,
כי השם קדוש.
מה קרה אצל הבחור הזה?
אצל הזוג הזה, הם עשו אבחנה.
בימי נידותה, אני מבין.
בימי ליבונה,
זה כבר לא...
זה לא מתאים לרוח הכללית, המוסרית, האמת שזה לא.
אומר אליהו הנביא,
על זה הקדוש ברוך הוא לקח אותו.
אגב, מה זה
בחצי ימיו?
תראו איך הרב מסביר.
אותו תלמיד, אני באמצע הפסקה,
בתתו פדות והפרש
בין ימי נידותה לימי ליבונה, מורה לדעת
שההגבלה הטבעית עומדת אצלו נעלה מהגבלה התורית.
וכאילו הייתה הדרכה הטבעית עיקרה של תורה, והתורה האלוהית,
המרוממת את האדם בהוראת השם לאור הקדושה,
ומאירה את מחשכי העולם באור אלוהי על ידי קדושתן של ישראל,
הייתה חלילה טפלה לדברים הטבעיים.
לא רק שהוא
לא מקיים את התורה כי היא העיקר,
הוא
מקיים את הטבע,
את האנושיות,
את המוסריות,
את הפוליטיקלי קורקט,
את הנורמות החברתיות.
וזה מסתדר עם התורה,
איזה יופי,
יש לנו תורה מאוד מאוד נאורה.
הייתי באיזה שיעור שהעברתי רבנים מחתנים,
ואז היה שם זוג חילוני,
שככה סיפרו על כל התהליך שהם עברו ועל הקשר שלהם מול רבנים.
ובשלב מסוים החתן, מקורו חילוני,
אמר שאני אגיד לכם מה הכי קשה לי עם הרבנים.
שהגיע הזמן שתתקדמו.
לא יכול להיות שאתם לא מסכימים לחתן זוגות מאותו מין. זה לא...
זה לא מכובד.
זה לא מוסרי.
תתקדמו.
איך אתם יכולים להיות כאלה אטומים?
יש לך שני גברים שרוצים לחיות ביחד,
אוהבים אחד את השני,
ואתם סוגרים להם את הדלת.
צודק.
כשאתה חי עולם מוסרי אנושי, אתה צודק.
כשאתה חי עולם מוסרי, יש דין הקדוש ברוך הוא,
אין פה דיון בכלל.
אני מבין מה מוסרי, מה לא מוסרי.
אם אני דבק בהשם,
אז מתעורר בי יסוד מוסרי.
אבל יהיו לפעמים דברים שאני עלול להתבלבל ולחשוב שהם מוסריים,
אבל יש תורה.
ואם אני מתחיל לפרש את התורה מיסודה,
ולשים אותה,
כי מאוד קל לתווך את זה,
מאוד קל להסביר את התורה כשהיא מתאימה לניו-אייג'יות ולרוחות,
מאוד קל להעביר שיעור
על ואהבת לרעך כמוך, מאוד קל.
מאוד קל להעביר שיעור
על לשון הרע.
אבל תעביר שיעור יותר מסובך.
על דיני טומאה וטהרה.
על זה שבאמת חייל
שחוזר מהמלחמה ואשתו נידה,
הוא לא יכול לגעת בה.
כי יש עניין קדוש,
יש מדרגה יותר גבוהה מהחוש הפרטי שלי, הזוגי שלי.
זה הרבה יותר מורכב, אבל זה קדושים תהיו.
וזה נוכח בכל עבודת השם כל
הזמן.
הרב מסביר אגב מה זה מת בחצי ימיו.
חצי ימיו זה לא חישוב כרונולוגי.
חי 120 שנה אז הוא
מת אחרי 60 שנה, לא.
חצי ימיו...
זה בעצם באמצע הדרך של החיים,
כלומר,
לאדם יש שתי קומות בחיים.
קומה ראשונה,
במרכאות החצי הראשון,
תתמלא.
תתמלא, תיבנה, תתגדל.
החצי השני תשפיע.
תקדם.
תעביר מכוחך אל האחרים.
החצי הראשון הוא באמת מילוי.
למד הרבה, ושנה הרבה, ושימש תלמידי חכמים הרבה.
אבל אז,
איזו סכנה שהדעות שלו שהן לא נכונות,
הוא יטעה אחרים.
אז הוא מת בחצי ימיו.
לכן לקחו אותו.
כי הוא מתחיל להשפיע, לא טוב.
ואני חושב שאנחנו חיים היום הרבה פעמים,
סיטואציות שאנחנו מנסים
להראות את התורה באור של המוסר הטבעי.
אנחנו בעצם כמוכם.
גם אצלנו יש אהבת האדם,
גם אצלנו...
לא.
אנחנו מקיימים את רצון השם.
זו המדרגה הכי גבוהה ביותר.
הרבה פעמים, בוודאי,
זה יתאים גם למוסר הטבעי.
התורה דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.
יש פעמים שזה לא יתאים.
יש פעמים שזה יתאים היום וזה לא יתאים מחר,
יתאים מחר ולא יתאים אתמול.
יש פעמים.
אבל יש קודש אלוקי שהוא תמידי.
ישבתי אחר כך עם הבחור הזה.
אמרתי לו, תראה,
באמת זו סוגיה אנושית כואבת.
אדם שנולד עם נטייה,
אין לי שום טענה אליו.
באמת,
הקדוש ברוך הוא העמיד אותו באתגר מאוד גדול,
יותר מזה.
עצם הנטייה היא לא שלילית.
אדם יכול להיות הרב הראשי לישראל עם הנטייה הזאת.
הוא לא בחר בה.
המימוש של הנטייה זה כבר אתגר אחר.
באמת, זה ככה השם ציווה.
ובאמת,
אדם שעומד במבחן כזה צריך להעריץ אותו.
איזו עבודת השם זאת.
השם העמיד אותך באתגר חיים עצום.
נכון?
לפעמים הקדוש ברוך הוא מעמיד אותנו באתגר.
אבל מה היעד הקדושתי של העולם?
זה שיויתי השם לנגדי תמיד.
זה לחיות את רצון השם בעולם.
אני רוצה להספיק בכמה דקות את המשפט הזה האחרון שהגמרא אומרת.
כי עת הרב דימי אמר, מיטה חדה ובמערבה,
סליחה,
מיטה חדה ובמערבה,
אמר הרב יצחק סינר מפסיק.
מה ההבדל?
האם ישנו במיטה אחת,
או שבכל אופן הם עשו הפרדה של סינר?
מה יותר גרוע?
פה הרב מלמד יסוד מופלא.
אתן לכם
סיפור כדי להבין
מה העומק שהרב ככה מבאר.
לפני שנים היה,
לא זוכר מה זה היה,
זה משחק כדורגל חשוב,
מונדיאל או גביע,
לא זוכר מה זה היה, אני מחילה,
אני לא
בקיא גדול.
המשחק, המשחק השיא,
אמרו יאללה בוא נעשה הקרנה של המשחק,
איזה רחבת דשא גדולה כזאת עם היישוב,
מסך וכולי, והם מפרסמים.
אני שם לב
שזה נופל ראש חודש אב.
אמרתי לרכז התרבות ראש חודש אב,
נעשה פה אפנינג של צפיית כדורגל.
אמרו לי הרב, מה שתחליט,
אנחנו מקבלים.
תחליט לבטל, מבטלים.
טוב,
התלבטתי,
התחילה השמועה לרוץ שהרב חושב לבטל את ההקרנה הכללית.
ניגשו אליי, הרב, תשמע,
אנחנו ננמיך את הווליום,
לא נביא בירות,
תהיה רגוע,
זה,
אבל זה רק משחק כדורגל.
ואז ניגש אליי מישהו אומר לי, הרב,
יהיה כינוס עצום,
מלא גברים יבואו.
בואו נתחיל את הכינוס,
ההפך,
נתחיל את הכינוס בכמה מזמורי תהילים,
באיזו תפילה על עם ישראל, ואחר כך נראה את המשחק.
התקשרתי לרב צוקרמן ז"צ.
אמרתי לו,
רב צוקרמן,
זה הסוגיה.
הוא אומר לי,
זה הכי גרוע, הפתרון הזה.
זה יהיה עלה תאנה לכל האירוע,
אף אחד לא יבין בכלל מה הבעיה.
אבל לפעמים עדיף
לעשות משהו בקלקול המלא שלו,
ולא לעשות תיקון קטן שמייצר עלה תאנה.
כלומר,
מה עדיף?
ישנתם כבר תישנו במיטה אחת, או שימו איזה חוט מפריד.
חוט מפריד הכי גרוע.
כי זה עלה תאנה שנותן לך לחשוב, אני בסדר.
לא, לא, אתה לא בסדר.
אם אתה יודע שאתה לא בסדר,
יש סיכוי לתיקון.
אבל אם אתה חושב שאתה בסדר, זה הכי גרוע.
יגידו מזמורי תהילים, אז מה הבעיה?
ההפך,
אם שנה הבאה זה ייפול עוד פעם נפלא, מצוין...
איזה דבר יותר מכובד לתשעה באב,
כינוס של אמירת תהילים. אה,
יש אחר כך צפיית כדורגל?
נו, כבר,
זה נבלע.
שאלו אותי פעם הנוער, העברתי פעם שיחה
על תוכניות ריאליטי.
אמרו לי,
הרב,
אבל אין איזה תוכנית ריאליטי שאפשר לראות?
משהו, מאסטר שף, משהו?
אמרתי להם, יש תוכנית אחת.
האח הגדול.
אמרו לי, הרב, התבלבלת, זה הכי גרוע.
אמרתי,
אמת, נכון.
כדי שאתם תדעו שאתם עושים משהו לא טוב.
אם תראו משהו שאתם חושבים שהוא טוב,
אתם תשכחו שאתם עושים משהו לא טוב.
אז אם גם אתם רוצים,
תעשו את הכי גרוע.
אז יש סיכוי שתתקן.
ככה מסביר הרב, הפסקה הבאה,
את המחלוקת הזאת, את האמירה הזאת.
אני רוצה...
לקצת...
נכון.
אני מיד עושה עוד דבר. אז
לפי מה שהרב אומר להגיד לו, עזוב, אל תעשה קידוש,
כי אתה מרגיש שזה היה על הטענה. שאלה נפלאה.
השאלה,
השאלה, השאלה,
השאלה הגדולה, אתה יודע, בחוץ לארץ,
באים לך אנשים לבית הכנסת עם רכב.
מה אתה אומר?
אל תבואו.
השאלה הגדולה הזאתי,
שנשאלה בהרבה מאוד וריאציות,
היא
תלויה מה המגמה.
אם המגמה היא התקדמות,
נכון,
היא התקדמות,
היא קמעא קמעא,
מתקדמים.
אדם חוזר בתשובה ואמר,
תשמע,
אני יכול לקבל לעצמי שבת,
אבל סיגריה אני חייב.
לא, או הכל או כלום, אלא תתחיל.
זה התקדמות.
אבל,
אם זה לא התקדמות,
זה על הטענה.
אני רוצה להרגיש בסדר עם עצמי.
אני מרגיש בסדר.
זה כבר מסוכן.
כי אז בעצם החטא יפסיק להיות חטא.
אז זה יהפוך להיות כיסוי,
זה
יהפוך להיות עלי תאנה.
שאז בעצם אני כבר לא מרגיש שאני עושה משהו ההפך,
אני בסדר.
הנה, עשיתי...
עשיתי V, הבאתי כשרות.
לא.
לא, לא, זה הכי גרוע.
כלומר, האדם צריך,
אם הוא בחטא,
לא לרמות את עצמו.
וכשאדם משתמש בתיקון עלי תאנה,
אתה מרמה את עצמך.
ואז אתה חוסם מעצמך את ערעורי התשובה,
כי אין חרטה.
אין איסורי מצפון.
אומרים חז"ל,
לא עבדו ישראל עבודה זרה,
אלא כדי להתיר להם עריות בפרהסיה.
מה זאת אומרת?
בלי עבודה זרה הם לא היו עוברים איסורי עריות?
מה, לא היה בגידות,
לא היו קלקולים?
ודאי היה.
אז מה עבודה זרה עזרה?
היא עזרה לעשות את זה בפרהסיה.
כלומר, מה זה הפרהסיה?
בלי איסורי מצפון.
לא רוצה איסורי מצפון.
אני אפוך את זה לאידיאולוגיה.
אז אין לי איסורי מצפון.
כשאני הופך את זה לאידיאולוגיה,
אין תיקון כבר.
אין תיקון.
אם זה מצווה?
אם הפכת את זה למצווה, ככה, זה...
לא עבדו ישראל עבודה זרה,
אלא כדי להתיר לעצמם עריות בפרהסיה.
אין לי איסורי מצפון. מה, מה?
ככה עובדים את האל.
איך עובדים את האל הזה?
איך עובדים את בעל פאור?
ככה עובדים אותו.
מה אני?
לא, חס ושלום, אני לא בחטא, אני צדיק.
זה מה שעלי תאנה עושה.
זה מה שעלי תאנה עושה.
לכן זה מה שחז"ל מדייקים.
הם עשו את זה כדי שזה יהיה בפרהסיה.
מה הפרהסיה עוזר?
אין לי איסורי מצפון.
בסדר?
נסכם.
בבקשה.
דוגמה שהרב מתן נבל רשות התורה, שאוכל בצורה גסה, כמו
אני לא יודע מה, מביא בשר כשר, הוא חושב הכל
בדף, צריך לכל יום סטייקים. אני מסכים איתך,
כמו שמתן העלה פה, ההבחנה בין איפה זה התקדמות,
ואיפה זה עלי תאנה, זה מאוד מאוד דק.
בסדר?
אין צדיק בארץ...
לא, ודאי שלא.
אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא.
בסדר?
אבל אני שואל שאלה כזאתי.
הוא עכשיו אוכל חזיר.
שיברך עליו או שלא יברך?
שישים כיפה או שלא ישים
כיפה? ודאי שאל תברך.
ודאי שאל תשים כיפה.
לא, לא, מה, לפחות שאני אברך.
זה ברור ששמה זה לא מצד ההתקדמות.
זה מצד השקר.
אתה רוצה להרגיש טוב עם עצמך,
אז תאכל חזיר ותברך עליו,
אה,
פתאום?
אל תברך עליו.
אל תברך.
לכן, זה תלוי מה המקום הנפשי.
אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. אי אפשר
שהאדם לא עושה חטאים.
ודאי שכן.
אין.
נכון.
בדיוק.
בדיוק.
אבל, אם זה הופך להיות כיסוי,
שם לו מסווה, מה אתה רוצה?
שמו, זה לא מעידה אחת, יש מסווה.
את מי אתה מרמה?
אתה מרמה את עצמך.
ואז אתה סוגר את דלתות התשובה.
רוצה לסכם, להיות קדוש,
זה שהקדוש ברוך הוא נוכח בעולם שלך.
איפה זה בא לידי ביטוי בכל מצווה?
כל הזמן.
אני עושה את הכל כי זה אני השם.
כי זה מגמת השם בעולם.
כי אני דבק בו.
לכן אין לך מצווה שלא קשורה למקום הזה.
איפה המפגש הכי מורכב?
כשזה הופך להיות, רגע, רגע,
אבל זה גם מתחבר לי עם עצמי,
עם המוסר שלי,
עם ה...
פה הכי מסוכן.
תיזהר.
נכון?
מצוין שזה מתחבר לך עם המוסר, מצוין.
אבל אתה לא עובד את המוסר של עצמך,
אתה עובד את השם.
אתה לא עובד את הפוליטיקורקט.
אתה עובד את השם.
כי אחרת בצומת הראשונה זה יתפרק.
ולאט לאט תהפוך להיות עובד את עצמך.
ואתה תהפוך להיות האל,
וראינו לאן זה מוביל.
שנזכה להתגדל ולהתקדש.
ברוכים תהיו.
