טוב,
אנחנו,
בשיעור שהכותרת לא היא אורות הנפש,
אבל אנחנו,
בעזרת השם, מתחילים עכשיו עם סדרה חדשה.
כן, מאמרים של הרב קוק באדר היקר.
אדר היקר זה ספר שנקרא,
על שמו של הרב האדרת.
האדרת,
רב תאומים, היה החותן של הרב קוק.
זאת אומרת,
הבת של האדרת הייתה נשואה לרב קוק.
לא מסובך יותר מדי.
בסדר?
אנחנו היום נלמד את המאמר העונג והשמחה.
נא לפתוח, זה עמוד קי "ז.
בסדר?
לדפדפהו.
יש לכם ספרים?
יפה מאוד.
הסיבה היא שבאמת עמוד קי "ז,
לדפדף,
הרב קוק,
הכהן הגדול מאחיו, כל...
יש לך ספר צדיק?
אז יש לך שם בהתחלה,
אתה רואה?
שמתי שם...
ואם ברגע שיגיעו אנשים נוספים,
מקסימום תלמדו ביחד וזה,
אחרי זה נתארגן על יותר ספרים,
בסדר?
פשוט הכל ברוך השם.
טוב,
אז כמה הקדמות.
הגדלות של הרב קוק הייתה ביכולת שלו להמשיג,
כלומר, לתת מושג לכל דבר.
אתם יודעים, עיקר הקושי שלנו בחיים זה שאנחנו חשים איזושהי תחושה,
אבל כמו שהרב קוק גם כותב בעצמו,
חכם עדיף מנביא.
מה זאת אומרת חכם עדיף מנביא?
נביא זה דבר מקסים.
אבל נגיד שאתה חכם נדב,
נכנסת לאיזה חדר והתנבאת.
עכשיו אתה רוצה להעביר אליי את המסר הזה,
אז או שיש לי איזה או שאין לי איזה,
זה שאתה התנבאת, זה לא עוזר לי,
זה יפה מאוד, זה אני...
עמוד קי "ז,
קי "ז.
אולי תחפשו לך את הסיפור?
העונג והשמחה.
תבדוק.
יש לך זמן לבדוק עד שאני אגומר את הסיפור.
בקיצור,
אז הנביא, או שיש לך את זה או
שאין לך את זה, מה זה החכם?
החכם יש לו מניואל,
יש לו סדר עבודה,
זאת אומרת, אני עכשיו חוויתי דבר מסוים,
ואם יש בזה חוכמה,
אני יכול להעביר את זה לאנשים אחרים.
ברור?
כלומר, מאיפה זה מתחיל, איפה זה נגמר, מה זה אומר,
איך זה משתלב,
בסדר?
לכן חכם עדיף מנביא.
בא רב קוק,
שממש טרח על העניינים הללו,
הוא חי בערך לפני מאה שנה, מאה ומשהו שנים,
וכתב ממש עשרות ספרים סביב עולם האמונה,
כדי שבן אדם,
ברוך הבא,
כן?
כדי,
אתה צריך לשבת פשוט ליד מישהו,
כי זה עם ספרים,
בסדר?
תקבל אותו בהבנה, צדיק,
כאילו.
הוא מקבל לו כסף מכמה עמותות.
אז בקיצור, אז הרב קוק, מה שהוא עשה,
בעצם הוא הלך ובאר כל מיני דברים,
דברים שהיו נראים לפני כן חתומים,
הוא ממש באר אותם ופתח אותם,
ולכן אני חשבתי שמצאתי לנכון שאנחנו נלמד את הסדרה הזאתי.
יש פה שבעה מאמרים,
לא את כולם נלמד,
יש חלק מהמאמרים מאוד מאוד כבדים וראויים
להילמד בפורומים יותר מצומצמים לאורך זמן.
כאן אנחנו...
ננסה,
אנחנו לא נגמור כל פעם מאמר,
אבל לפחות נתחיל.
בסדר, חברים?
מקובל?
שימו חגורות,
מתחילים לטוס.
טוב.
העונג והשמחה.
העונג והשמחה הם דברים מוכרחים להיות מתלווים אל כל עסק רוחני.
בא בן אדם שעובד את השם,
אומר, מה הבעיה?
אני עובד את השם בשכל,
מה אני צריך עכשיו?
שיהיה לי עם איזה עונג?
שמחה?
מה נדחה רשמי?
מה פתאום שבן אדם יהיה שמח?
יהודי חייב להיות מדוכא,
נכון או לא?
מה זה להיות דוס?
דרוס כל דוס?
זרוק לסיד כל חסיד?
הקפדה מקובלת לחוזר בתשובה?
קיצור,
חס ושלום.
בן אדם כאילו צריך להגיד,
מה, להיות דוס זה הדבר הכי מבאס בעולם .
אומר לך הרב קוק,
מה פתאום, זה ממש תפיסה מעוותת,
זו תפיסה גלותית.
תפיסה גאולית
אומרת שבן אדם, בגלל שהוא עושה את הדבר הכי מתאים לו,
הוא חייב להרגיש בזה עונג ושמחה.
נקרא כמה שורות ויהיה ברור מה אני רוצה לומר.
העונג והשמחה הם דברים מוכרחים להיות מתלווים אל כל עסק רוחני.
אתה רוצה להתקדם ברוחניות,
זה חייב להיות בילט אין במערכת,
שאתה גם תתענג ותשמח במה שאתה עושה.
רק כשהתענג האדם וישמח במעשה הטוב והיושר,
עכשיו סיימתם שיעור במסילת ישרים חלקכם,
כתוב שאדם נמצא בעולם הזה כדי להתענג על השם.
נשמע מאוד אגואיסטי,
הרעיון הוא להתענג.
מתי אני שמח שאני עושה משהו שהוא מתאים לי,
נכון?
מתי אני מתענג שמשהו באמת פורט לי על הנימים היותר פנימיים,
וזה באמת הכל טוב לי עם זה,
אני לא מרגיש זרות,
אני לא מרגיש כפייתיות,
אני לא מרגיש שמשהו כאילו בא אליי בצורה חיצונית.
רק כשהתענג האדם וישמח במעשה הטוב והיושר,
אז יהיה חרוץ לעשותם בתכלית שלמותם ולהוסיף עליהם מדי יום ביומו.
אם אני עושה משהו בחיים,
בגלל שיש לי איזה צו חיצוני כזה,
שאומר לי, שמע,
אם לא תעשה את המצוות,
אנחנו נבשל אותך, ונצער אותך, ונשים אותך בתנור שבע.
מה צריך את השטויות האלה?
אבל אם בן אדם אומר וואו,
אני ממש מרגיש שהדברים מתאימים לי.
אני רוצה בהם, אני רואה את היופי שיש בהם,
אני רואה איך כמה שאני מתקדם מזה.
לא מהצד האינטרסי, מצד האמת.
אני אומר, וואו,
שאני לומד תורה,
שאני שומר שבת.
לא מהצד התועלתני, בסדר?
בואו נתקדם ,
ניכנס יותר פנימה.
אני רואה כל אישה ובת מדליקות נרות שבת,
זה יפה מאוד, כן?
אבל אני לא עושה את זה בגלל תחושת ההנאה.
אני ממש עושה את זה כי אני,
ממש זה מתאים לי.
אז תתענג על השם,
כן, אנחנו אומרים בקידוש.
אם תשיב משבת רגליך, עשות חפציך
ביום קודשי,
וקראת לשבת עונג לקדוש ישראל מכובד,
כן,
אז תתענג על שם,
והרכבתיך על במותי ארץ,
וכולי וכולי.
עונג אמיתי, הוא עונג שזה...
אם אני מתענג על משהו,
אני רוצה גם להרבות בו.
מחר, אם אתה דורש ממני לעשות משהו שהוא כפוי עליי,
אז המסלול יהיה רק מסלול של הליכה שהולכת ויורדת, נכון?
לא תהיה התקדמות,
תהיה הידרדרות.
בהתחלה אני עושה את הכול,
אחרי זה אני עושה קצת פחות, נכון?
מטבעם של דברים שאני לא מזדהה איתם,
שככל שאני פחות מזדהה וככל שיותר עובר הזמן,
אז ככה אני פחות עושה בהם.
אם אני מזדהה עם זה,
יש לי עונג ושמחה.
רוצה לעשות יותר?
ברור, חברים?
למשל,
נגיד שאני...
יש לי עונג ושמחה בכיבוד הורים,
בסדר?
אז אני כל הזמן אחשוב איך לעשות את זה יותר טוב.
העונג ושמחה באים בגלל ההתאמה,
אני אומר, וואו, ברור, חשים, ההורים שלי דואגים לי.
זה נכון, יש לנו קטעים עם הנוער,
מה אתה חושב שאני אכנס פה?
מה?
זה,
לא תקבל את האוטו,
כל מיני משפטים כאלה שלפעמים בטח לא נאמרים בבתים שלכם.
אולי שמעתם עליהם.
כאילו זה שתי צידי מתרס.
כאילו ההורים עומדים פה,
אני עומד שם,
מערכת של אינטרסים ואקשן ומתח.
אבל אם אני זוכה להכיר בזה, וואו,
ההורים שלי הביאו אותי עד הלום.
והם זכרו להביא לי את המוצץ.
והם החליפו לי טיטולים.
והם החליפו אותי והשקו אותי ולימדו אותי וחינכו אותי וטרחו בעדי.
יש לי הכרה בזה,
אני מרגיש בזה עונג ושמחה
ביכולת שלי לגמול להם טובה תחת הטובה שהם עשו איתי.
אני ארצה כל יום לעשות יותר טוב.
מסכימים איתי?
אם אני חש את העונג והשמחה,
אני ארצה לעשות יותר טוב.
אבל אם אני מכבד חס ושלום את ההורים שלי רק מהצד הטכני...
תכבד אותי, אני אבא שלך.
טוב, נו, מה נעשה?
מכבד אותך,
מה אני יכול לעשות?
אתה לא תביא לי את האוטו,
לא יודע, לא תשחרר לי את דמי הכיס.
אז זה חיצוני,
אז אני לא ארצה ללכת ולהשביח בזה.
ברור?
אני קורא עוד פעם.
העונג והשמחה הם דברים מוכרחים להיות מתלווים לכל עסק רוחני,
לא פריבילגיה אלא הכרח.
חייב להיות שיהיה עונג ושמחה,
אחרת זה לא ילך,
בוודאי בדור שלנו.
רק כשהתענג האדם וישמח במעשה הטוב והיושר,
אז יהיה חרוץ לעשותם בתכלית שלמותם
ולהוסיף עליהם מדי יום ביומו.
כמובן כתוב מה שאמרנו.
רק אז יחול רוח השכינה וזיו כבודה על האדם,
כי עוז וחדווה במקומו.
איפה יש עוצמות ואיפה יש שמחה,
חדווה זה שמחה, נכון, ועוז זה עוצמה,
איפה יש במקומו, איפה שהקדוש ברוך הוא מונח,
איפה שאנחנו עושים מעשים אלוקיים,
איפה שאנחנו עושים מצוות,
איפה שאנחנו עושים דבר שהוא מתאים לי.
ויעזר לו, או ויעזור לו להיות מעוטר בחוט של חן וחסד,
שימצאו מעשה ופעולותיו גם כן חן בעיני כל הבריות.
בעברית.
לא להיבהל, שורות קצת ארוכות, לפעמים משפטים ארוכים,
אנחנו נפתח אותם משפט משפט .
אם אני רץ מהר מדי,
תעצרו אותי,
בסדר?
אני רוצה להספיק,
אבל צריך שאנחנו גם נבין מה אנחנו קוראים.
כתוב לנו במסכת אבות,
כל שרוח הבריות נוחה ממנו,
רוח המקום נוחה ממנו.
זאת אומרת,
אם אני רואה בן אדם ואומר,
וואו, זה אחלה בן אדם,
אני יכול גם לדעת שמי?
שהקדוש ברוך הוא גם מבסוט עליו.
למה , למה, אולי תגידו לי אתם,
למה האינדיקציה, כן, אחד הפקטורים, אחד הבדיקות שאני עושה,
שאם אני רואה שבן אדם,
שהוא רצוי לרוב העם ורצוי לחבריו,
סימן שגם הקדוש ברוך הוא מפסוט עליו.
למה זה ככה?
הייתי אומר הפוך אולי,
כי יש להיות בן אדם למקום ובן אדם לחברו, נכון?
אם אני עובד את השם,
יאללה, עזוב אותי, יש לי עוד חברים וכל מיני,
מה שהבריות אומרים.
אני עובד מולו,
מה אכפת לי מכולם?
שאלה ברורה?
לשאול עוד פעם?
עוד פעם.
כן,
כן.
אבל למה אני אומר שכל מי רוח הבריות נוחה ממנו?
דע לך,
מי רצוי למעלה?
מי שרצוי למטה.
הייתי אומר, שמע,
תהיה רבקיסט, מה אתה חנון?
מה אכפת לך מה כולם אומרים?
תתעלם ממה שאומרים,
אני אקבל שאתה עובד מול השם.
מצוין, אתה אומר כן?
תמשיך?
כן, אתה אומר, הדברים באים ביחד, לא יעלה על הדעת.
כן,
אנחנו, לפעמים יש איזו תפיסה כזאתי,
שהמטרה מקדשת את כל האמצעים.
בן אדם אומר,
אני רוצה ללמוד תורה.
בוא,
פתאום, מפיל חללים ארצה.
מזלזל בהורים, מזלזל בחברים,
רומס אנשים, העיקר להגיע לצדיק, העיקר להגיע
לתורה, העיקר להגיע לקדוש ברוך הוא וזה.
לא סתם השם ישמרנו,
מה שקרה לפני כמה שנים ברבי שמעון בר יוחאי.
מה, אתה בא להידחק, איך זה יכול להיות ש -45 אנשים נהרגים?
אולי קצת היה שם איזה עיוות מסוים,
שבן אדם אמר, טוב, העיקר שאני יגיע לרשב "י.
טוב,
אתה יודע, אתה שם לב, יש פה ילדים קטנים,
נשים בהיריון,
זה לא שוב פעם אני לא רוצה לדון, אבל
זה לא...
זה תעודת עניות,
שבמקום של תורה, במקום של קדושה,
קורים כאלה אסונות מציאותיים, אנושיים,
בסדר?
אמר לנו חכם רפאל, נכון?
אומר חכם רפאל, ברור שבגלל שהעולם הוא
מעריך דברים ערכיים וטובים ומתוקים ומוסריים,
אז זה סוג של אינדיקציה.
אתה יודע שקדוש ברוך הוא מבסוט על מי
שהוא באמת גם ערכי וטוב ונעים ונחמד,
תוקן ומקובל וטוב ויפה,
בסדר?
אז בואו נקרא.
רק אז יאכל, קודם כל אני מגיע לך מהנקודות להרחיב.
רק אז יחול רוח השכינה וזיו כבודה על האדם,
כי עוז וכבוד במקומו,
ויעזור לו להיות נעתר בחוט של חן וחסד,
שימצאו מעשיו ופעולותיו, גם כן חן בעיני כל הבריות.
ויצאו גם הם בדרכיו.
מה יקרה?
תראה,
בוא נעשה את זה, בן אדם טרוּף.
הוא הלך למכון מאיר לפני כמה חודשים.
והיום הוא מתנהג לגמרי אחרת.
מה ירצו החברים?
יגידו, בואנה,
גם אנחנו רוצים להתנהג כמוהו.
אה, אתה רוצה להתנהג כמוהו?
תבוא למכון מאיר?
בסדר?
צריך, זהו, שהרבנים יחליפו את הרכיבים, כאילו,
צריך.
סתם, אחת השאלות.
כאילו, ברור?
זאת אומרת,
הרמב״ם כבר אומר דבר מדהים.
הוא אומר,
מה ההגדרה של תלמיד חכם?
לא כמה ש "ס הוא יודע בעל פה,
או כמה ספרים הוא יודע לדקלם מהסוף להתחלה,
אלא ראו כמה נעים דרכיו.
ראו כמה נעים מעשיו.
מה ההגדרה של אדם חכם?
אנשים שמסתכלים ואומרים וואו!
יש פה תלמיד חכם, זה חתיכה של מנטש.
יש פה מנטש ואני רוצה להיות כמוהו.
ברור?
יפה, נמשיך.
אז מה אמרנו?
בואו נגיד את זה במשפטים קצרים.
עונג ושמחה חייבים להיות בכל עסק רוחני.
הדבר הזה גם ייצור מציאות כזאת שבאמת אנשים יגידו,
וואו, איזה יופי.
הדברים נעשים בְּשׂוּם שֵׂכֶל ובנעימות וכולי,
ואנשים, מה שנקרא, ירצו להידבק בדבר הזה.
כיוון שהוא גם בא בצורה נעימה,
דרך עבודת השם וכולי.
כמו שאתם בטח מכירים, אומרים לך,
הדוסים הם בעייתיים, אבל אתה, אתה, אתה, אתה, פשוט משהו מיוחד.
הלוואי כל הדוסים היו כמוך.
אם כל הדוסים היו כמוך, הייתי איתכם.
מכיר את המשפט?
סימן שרוח המקום נוחה ממכם.
יפה.
ויעזור לו להיות נַעֲטֶה בחוט של חן וחסד,
שימצאו מעשיו ופעולותיו, גם כן חביבים לכל הבריות,
ויצאו גם הם בדרכם,
ואת הרבה הברכה והטובה בעולם.
זאת אומרת,
אם המסלול הוא כזה,
אתה יודע, אתה ממש תיצור קידוש השם,
ועוד ועוד אנשים ירצו להיות כמוך,
ולהתנהל כמוך.
ואז הוא אומר עוד כמה פצצות.
רק כשיש עונג ושמחה פנימית בלב
מצורפים למעשה הטוב והצדק,
אז הם מתבססים באדם להיות קבוע בדרכי האל הטוב ברוך הוא.
רק כשזה ככה,
זה מחזיק מעמד.
למה רק כשזה ככה זה מחזיק מעמד?
בואו רגע נלך,
אני ככה פותח פה איזה חלון,
כמה דקות מסביר איזושהי נקודה.
תמיד העולם האמוני יהיה מושפע ממה שקורה מסביב,
בסדר?
מה שנקרא בפסיכולוגיה הַעֲבָרָה.
כמו היחס שלי לאבא שלי הביולוגי,
ככה גם היחס שלי לקדוש ברוך הוא.
היחס שלי לקדוש ברוך הוא גם יהיה,
לפי הפוזיציה שלי, ביחסי העבודה,
עובד מעביד למשל.
נסביר את עצמי.
בגלות, אנשים היו תחת הַפָּחָה,
או הפריץ, או האריץ.
היה אומר לו, תשמע,
אז גְּרוֹף לי פה את הפינה,
אני רוצה שתעבוד פה עכשיו יומיים,
סוף השבוע אתה מקבל משכורת.
לא תעבוד, לא תקבל.
לא תעבוד, לא תקבל.
מה קורה לבן אדם?
גם העולם האמוני שלו בנוי באותה צורה.
הוא אומר, רגע, רגע,
גם הקדוש ברוך הוא,
אני בעצם עובד אצלו.
אם אני לא אעבוד,
אני לא אקבל, אז כדאי לעבוד.
או, אני יודע מה, אם אני נמצא
בארצות יותר נֶחְשָׁלוֹת ועולם שלישי כזה,
לא תעבוד,
וִיקַפְּחֵהוּ.
אני מעניש אותך.
אומר הבן אדם, בואנה,
אותו דבר עם הקדוש ברוך הוא.
אם אני לא עובד את השם,
ולא הולך בדרכיו, ולא מקיים את מצוותיו,
וִיקַפְּחֵנִי.
בסדר?
זה בגלות.
אבל כשאנחנו נמצאים פה בארץ ישראל,
שהכל הוא הרבה יותר נעים,
וגם אנחנו מרגישים שהכל הוא באמת מתוך הבנה,
בן אדם רוצה להבין מה הוא עושה,
להזדהות עם מה שהוא עושה,
נכון?
אנחנו דור אחר.
אתה לא יכול לבוא לבן אדם ולהגיד לו, אחי,
קח, תביא איזה עשרה חבר 'ה,
הולכים לעלות על איזה הר,
וזה, יש שק שינה, לא, יש מים,
לא, עזוב, אוכל, לא, אין כלום, תבוא.
אמר, לא, למה שאני אבוא?
תסביר לי למה?
מה ההיגיון שעומד מאחורי זה?
למה שאני אמסור את הנפש?
כן, כשאני הייתי צעיר,
היו ממללים, אשרי העם,
שככה לו, ככה זה וזהו, אין הסברים.
בסדר?
ככה זה גם...
זה סוד, כן?
ככה זה גם קטע כל הכתרים.
בסדר?
אבל זה לשיעור אחר.
בסדר?
אבל
בדור שעבר היה הרבה יותר קל לקבל את הדברים כמו שהם.
למה?
ככה.
בדור שלנו רוצים יותר הסבר לכל דבר,
רוצים להזדהות עם כל דבר.
אז כמו שאני אמור להזדהות עם כל מיני מעשים,
עבודות,
מטלות,
כך גם בעבודת השם,
ברור?
כי אני חי בסביבה כזאת שהיא דורשת הסבר לכל דבר,
דורשת הזדהות עם כל דבר,
אז אני רוצה שגם בעבודת השם שלי,
תיווצר לי הזדהות עם מה שאני עושה.
יהיה לי עונג בזה,
יהיה לי שמחה בזה.
זה,
זו נקודה אחת.
נקודה שנייה,
הפרסומות היום, כן?
אני לא יודע,
אולי אני כבר עתיק וזה,
אבל אל תצחקו עליי אם אני לא אהיה רלוונטי,
אבל אני אנסה, כאילו, הכי עדכני שאני מכיר.
תאכל קונפלקס ותהיה אלוף
כמו כספי,
נגיד, נכון?
לא מתי כספי,
עומרי כספי, נכון?
בעניינים, אה?
בקיצור,
מה, מה הקשר?
אני אוכל מלא קונפלקס,
אני רק נהיה יותר שמן.
אבל מה?
זה פועל לי על הרגש,
נכון?
תאכל קוטג' פעם, זה היה בתקופתי, אחרי זה זה נעלם,
עכשיו זה חזר עוד פעם.
יש כזה תחושה של בית,
נכון?
תאכל קוטג',
תחזור לביתיות, תחזור לביתיות,
תחזור לעונג, אתם מבינים?
עולם הפרסומות
הוא עולם רגשי.
עולם שהוא לא אומר לך, תשמע,
תאכל שתי קילו אבץ,
שלוש ברזל, ואז לא יודע מה,
כאילו, הוא אומר לך איזו נוסחה הגיונית שתביא אותך לאיזשהו מקום אחר.
רגשי,
הוא מדבר איתך רגשי,
בסדר?
אותו דבר גם צריך להיות בקטע עמוק, כמובן,
בעולם האמוני.
האם הייתי מובן בשתי הנקודות הללו?
בסדר?
זאת אומרת,
אני גם מושפע מהסביבה שסובבת אותי, זו השפה.
בגלות זו שפת הכפייה,
ובארץ ישראל זה שפת האמונה.
בגלות זה הכאה,
תכה בסלע,
ובארץ ישראל זה דבר על הסלע,
משה רבנו דבר על הסלע,
נכון?
לכן משה רבנו לא נכנס לארץ,
בגלל שהוא היכה , בסדר?
בגלות זה פתאומי, זה ניסי,
בסדר?
בארץ ישראל אמת מארץ תצמח, זה תהליכי,
זה קורה לאט לאט, צריך הזדהות.
שמה זה כובש.
ופה זה דרך הישר,
שם אני צריך לשבור את המידות שלי,
פה אני צריך לתעל את המידות שלי,
בסדר?
שתלמידי חכמים של בארץ ישראל,
שבחוץ לארץ חכמים נראים סימן טוב,
חובלים זה בזה, נכון?
זה בארץ ישראל.
מנעימים זה לזה,
בסדר?
אז אנחנו מגיעים לארץ ישראל,
השפה צריכה להשתנות, אומר הרב קוק,
בסדר?
עונג, שמחה, הזדהות,
רצון טוב, סבבה, איזה כיף להיות יהודי.
שיר אפילו,
שיר כזה, נכון?
איזה כיף להיות יהודי.
מכירים?
השם יסלח לכם.
מכירים?
של עדי רן, אני חושב.
טוב, אתם כנראה...
לא כיף לכם להיות יהודים,
או שאתם לא מכירים את אדירן,
צריך לבדוק את זה.
טוב.
הבנו את הנקודות?
הנקודות היו ברורות עד עכשיו?
אנחנו חוזרים בחזרה.
רק כשיש עונג ושמחה פנימית בלב מצורפים למעשה הטוב והצדק,
אז הם מתבססים באדם להיות קבוע בדרכי האל הטוב ברוך הוא.
מקור נפשו ימצא מים חיים,
נוזלים להשכילו ולהדריכו באורחות חיים.
כל פעולות, רגשות ומחשבות הן לעשות מצד הכרח ומועקה,
בין שתהיה מועקה חומרית או רוחנית,
אינם בתכלית שלמותם, אני לא מעוניין בזה.
והם אינם באים כדי להעמיד את האדם על המצב המוסרי הנכון,
שיהיה בו שמח ומתענג בעשות הטוב,
ובהינזרו מן הרע והכיעור,
תגיע לנפשו וישמח כבודו.
כתוב כבר ברמב״ם לפני 800 שנה,
שעבודת השם היא יראה,
היא מתאימה,
אומנם אני יודע שהם מקליטים אותי,
אבל אין מה לעשות,
הרמב״ם אומר את זה,
היא מתאימה לנשים,
עבדים וילדים קטנים.
עבודת השם היא יראה .
עוד פעם, אני זה מחילה מהאנשים.
נשים,
נשים של פעם לפחות,
ילדים וקטנים.
אז מה,
גם אנחנו עובדים קצת את השם ביראה.
בסדר,
זה יכול להיות סטארטר.
זה יכול להיות חלק מעבודת השם.
בתוך חבית הענקית של עבודת השם,
זה יכול להיות השמרים שמשמרים את היין.
ואני לא יכול לבנות היום את עבודת השם ביראה.
אני ברור,
אני צריך שיהיה בזה המון אהבה.
והמון עונג ונעימות והזדהות.
בגלות לא הייתה שום בעיה,
ככה חיו והיה להם טוב עם זה.
אני עושה משהו,
גם אם אני לא מזדהה איתו.
גם היום שומה עליי לעשות משהו,
גם אם אני לא מזדהה איתו.
אבל אני מאוד מאוד רוצה להזדהות איתו.
נכון?
היום,
בכל דבר, אנשים היום הרבה יותר מעמיקים.
זוגיות, אה,
בן אדם,
עד שהוא מתחתן,
זה לא בדיוק ככה, זה לא זה.
הולך לקורסים בזוגיות וגישות,
מחפש את העומק שהכל יהיה פיקס.
בסדר?
בכל תחום.
בן אדם היום, פעם, תשאלו את ההורים שלכם,
ובוודאי את סבתא שלכם.
במה עבדת?
הייתי נגר,
הייתי סנדלר, הייתי רופא, הייתי עורך דין.
כמה שנים?
60 -70 שנה.
היום בן אדם, מה אתה עושה?
אתה שואל אותי על היום או על מחר או על אתמול?
בסדר?
הייתי שם, עברתי, הקמתי סטארט -אפ, הלכתי לישון.
הכל הוא מאוד מאוד זז.
מאוד מאוד לא קבוע,
בסדר?
כי גם זה יותר התאים להם אז.
אז אנשים עושים משהו,
ההכרח לא יגונה, ככה זה, וצריך לעשות, והיה קטע של הישרדות,
כן?
ולחיות, לחיות, לשרוד, להביא את הפפלינוס הביתה,
את הלחם ואת החמאה, או את המרגרינה,
בסדר?
אבל היום אנשים נמצאים במקום אחר לגמרי.
כבר יש, ברוך השם,
כולם מתבכיינים,
אבל אנחנו מקום...
עם שיא בעולם במבסוטיות, אתם יודעים?
בוא 'נה לא,
מדד העושר.
כולם אומרים איזה ויץ, המדינה,
וביבי, ומה יהיה, הכל זה, בוא נצא להפגנות.
תגיד לי,
מה מצבך?
בוא 'נה לא קורה כלום.
אתם מבינים?
זה מודרני להתבאס.
אבל היום, בן אדם, בגלל שברוך השם, הקומה הבסיסית
כבר שלנו,
כאילו יש איזה סוג של,
במידה מסוימת של איזה סוג של ביטחון כלכלי, ביטחון תזונתי.
פעם בן אדם לא היה עובד,
לא היה אוכל בבית,
ילדים מתים בבית, השם ישמור.
בסדר?
היום יש את זה,
עכשיו צריך להעלות קומה.
קומה של הזדהות,
של רצון טוב.
קומה שנייה,
אתם מבינים, במובן מסוים,
אנחנו היום יותר עמוקים,
אני מדבר על הכלל.
היחידים, היו יחידים יותר גדולים מאיתנו,
כן?
הרמב״ם, הרמב״ן, איפה אנחנו ואיפה הם.
אבל הכלל,
כלל העם עלה מדרגה,
בסדר?
כשאני הייתי בגיל שלכם,
היו שלוש, ארבע ישיבות.
ולא היה מכינה, בקיצור.
והיום, 180, דיברנו על זה בבוקר בשיעור.
היום יש 180 מוסדות,
רק של הציונות הדתית, של ישיבות גבוהות,
וישיבות הסדר,
ומכינות,
מכינה עם כדורגל,
ישיבה עם כדורסל,
בקיצור, הכל.
ברור?
יש הכל, יש מגוון,
כי באמת...
מדבר על קטע, לא בקטע שיווקי,
אלא באמת באופן אמיתי,
בן אדם היום מחפש משהו הרבה יותר מדויק,
שיתלבש לו,
שיסתדר לו עם משהו,
בסדר?
טוב.
יש עוד כוחות?
יש עוד כוחות?
כן או לא?
או,
סימנת אותי, תיישר בבקשה.
רוצים להתחתן?
שאלות, משהו?
בבקשה, כן.
כן.
מה עושים?
ישראל, נכון?
ישראל שואל פה את שאלת המיליון,
ואנחנו נענה עליה בעזרת השם ובישועתו.
כן, צריך לחשוב.
לא, האמת היא שיש לי באמת תשובה לזה,
ואני אענה לך במשל.
את השאלה הזאת שאל הבן איש חי,
רבי יוסף חיים מבגדד,
יש לו בערך 80 או 100 ספרים,
כולם מכירים את הבן איש חי הלכות, נכון?
מי שלא מכיר, השם יסלח לו.
בקיצור,
אחד הספרים...
נקרא דרשות הבן איש חי,
כן?
בן איש חי דרשות.
שם הוא שואל,
הזכרתי את זה באחד השיעורים הכלליים פה למעלה לפני כמה חודשים.
יש מצוות שילוח הקן.
על מצוות שילוח הקן כתוב ככה.
כי יקרא קן ציפור לפניך,
בדרך או על הארץ,
אפרוחים או ביצים,
והאם רובצת לה, אפרוחים או ביצים,
שלח תשלח את האם,
ואת הבנים תיקח לך.
למה?
למען ייטב לך,
והארכת ימים.
בסדר?
זה התורה מתארת.
באים חז "ל, אומרים, אווו, האומר,
על קן ציפור יגיעו רחמיך,
ועל טוב ייזכר שמך, בעברית.
הוא אומר, אה, אני יודע למה הקדוש
ברוך הוא אומר להפריח את האימא.
למה?
כי הוא רוצה שנהיה רחמנים.
מה אומרים לו?
שטוק!
שטוק! המצוות של הקדוש ברוך הוא זה גזרות.
גזרה גזרתי,
אין אתה רשאי להרהר אחריה.
הקדוש ברוך הוא גזר,
אתה עושה לא בגלל שאתה רוצה להיות,
יכול להגיע לך רחמים ממקום אחר,
בסדר?
האומר מודים מודים, הוא אומר, תשמע,
אני לא חוקר אחרי המצוות.
הקדוש ברוך הוא אמר,
אני עושה,
נשמע טוב, לא?
שתוק!
גם לשני אומרים שתוק,
לא יודע.
אם אני חוקר,
אומרים לי שתוק.
אם אני לא חוקר,
גם אומרים לי שתוק.
מישהו יכול אולי להסביר לי את הפרדוקס הזה?
מה אתה רוצה מהבן אדם?
בכל מקרה הוא אומר לי לשתוק?
אז מה אני אמור לעשות?
אומר הבן איש חי,
צריך שילוב של שני הדברים.
צריך שילוב של שני הדברים.
זאת אומרת...
אני אוהב לקרוא לדיבור הזה של הבן איש חיים, למשל, הקירות והטפטים.
מה זאת אומרת?
יש פה תקרה,
נכון?
טוב, אומנם היא אקוסטית, אבל תארו לכם, התקרה שמעל, נכון?
על מה היא עומדת?
על הקירות?
כן.
אבל היא עומדת על הצבע האדום הזה?
על הספריות?
לא, נכון?
זאת אומרת,
הקירות
זה גזרות של הקדוש ברוך הוא.
אומר הבן איש חי,
אתה יודע למה לכל אחד מהכתובים לבן אדם שלא חוקר,
או שחוקר,
אומרים לו לשתוק?
כי לא רוצים שבן אדם יעשה רק מתי שהוא מבין,
וגם לא רוצים שבן אדם יהיה איזה טאבולה ראסה,
זה אֱוִיל שאף פעם לא חוקר.
זאת אומרת, רק השילוב של השניים הוא השילוב האידיאלי.
אם אני תופס אחד מהכתבים,
אני לא בסדר.
לשאלתך, שאלת רבנו,
אם אני לא מתענג ולא שמח, אולי לא לעשות.
עונה בן איש חי לעשות.
למה?
כי התקרה עומדת על הקירות.
הקירות זה הגזירת הכתוב.
אבל כדי שיהיה נעים לי לשבת בכיתה, כיתת אמונה,
שמו פה וילונות, צריך לשפץ פה אמנם, אבל שמו,
שיהיה לנו נעים.
שולחנות,
קראמיקות, עניינים, נכון?
שיהיה נעים.
אבל לא על זה התקרה עומדת,
זאת אומרת,
התקרה האמונית או התקרה של עבודת השם עומדת
על הצו האלוקי שהקדוש ברוך הוא ציווה אותנו,
כמה שזה יישמע פרימיטיבי,
זה ככה.
על גבי זה, כדי שיהיה לי נעים,
שאני אזדהה,
שיהיה לי כיף,
שיהיה לי עונג ושמחה,
אני מוסיף דברים כדי שזה לא יהיה כמו
איזה פיל לבן ומכוער שאני לא רוצה...
ברור?
בסדר?
זאת אומרת,
משל הקירות והטפטים של בן איש חי בשתי מילים,
הדבר האידיאלי הוא שיש בעצם שילוב בין הכפייה...
לגזירת הקדוש ברוך הוא, אני לואיאלי,
אני מקיים את מה שהקדוש ברוך הוא אומר,
ויחד עם זה אני כל הזמן מנסה להבין,
זה מה שאנחנו עושים עכשיו,
נכון?
נכון מאיר?
עכשיו שאנחנו לומדים את העונג והשמחה של הרב קוק.
בוא, טוב בוא נהיה,
נהיה דתיים תמימים כאלה, מה הבעיה?
הקדוש ברוך הוא אומר,
אנחנו נעשה כמו סבתא שלנו,
מתימן או ממרוקו או מפולין,
נהיה אותו דבר.
מה הבעיה?
אי אפשר
שיהיה אותו דבר.
כי המציאות היא לא אותו דבר,
וזה מה שהוא אמר בפסקה הראשונה.
בפעם היה אפשר להסתפק,
ככה זה וזהו,
ובן אדם היה מקבל את זה.
אבל היום,
שהכל הרבה יותר עמוק,
ברוך הבא מתניה,
אבל היום שהמציאות היא הרבה יותר מורכבת,
ואמרנו שהיא גם בנויה גם על העולם הרגשי, המפותח,
ועל ההתענגות והשמחה.
זוכרים,
קלטנו גם מהפרסומות, גם מהסביבה.
אותו דבר גם היום,
אני צריך גם להזדהות עם זה.
ברגע שאני מזדהה עם משהו,
אני עושה אותו כמו שצריך.
בסדר?
סיפור.
אז קודם כל, עניתי על השאלה שלך?
חזק וברוך.
עכשיו סיפור.
לפני כמה עשורים הייתי במכינה קדם צבאית.
בסדר?
הייתי ראש מכינה.
ואתה בא בהתחלה כאילו אחר ולא תמיד בדיוק בעניינים וזה,
נכון מתניה?
ואז בן אדם,
אתה כאילו עומד במזרח כאילו להתפלל,
שיהיה מישהו שמתפלל.
ובהתחלה,
אתה כאילו, כולם מחכים לך, כי בדרך
כלל התפילה שלך לוקחת יותר זמן,
כי אתה קצת חושב על המילים, ואני יודע,
ואולי חלק מהחבר 'ה שהם סופרים כאילו מתי זה כבר נגמר.
שנמשכת השנה,
אתה מחכה לאנשים האחרים.
למה?
כי הם למדו על התפילה,
והם מעמיקים בעניין הזה,
ורואים את טעמי המצוות,
והם מזדהים עם זה,
ועושים את זה לא בגלל איזושהי פוזה,
לא צריכים לרצות אף אחד,
הם עושים את זה בגלל שבאמת יש להם עונג, ושמחה,
והזדהות, והכרה,
והבנה, והפנמה,
ואז אתה זה שמחכה להם,
כיוון שהם כבר נמצאים במקום הנכון, ואתה כבר מיושן.
אתה כבר פחות בעניינים,
אתם מבינים מה אני אומר?
כל הזמן אנחנו עסוקים בבנייה של איזו תודעה מסוימת
ועונג מסוים והזדהות, עוד טפטים, עוד קישוטים,
עוד זה,
שהם חשובים מאוד.
עובר זמן, אנחנו בעצם קצת שוברים את הפסלון הקודם ובונים משהו חדש.
מה הבעיה בדרך כלל?
שבן אדם מצד אחד הוא כבר לא כאן.
בהסברים הקטנים הוא כבר לא מסתפק,
ולהסברים הגדולים הוא עדיין לא הגיע.
יש מושג כזה במאמר הדור,
שהרב קוק אומר,
את ירושלים של מטה כבר עזבנו,
ועדיין לא הגענו לירושלים של מטה,
של מעלה, ואז בן אדם נמצא באיזה כף הקלע.
אתם מבינים?
כי הסברים קטנים כבר לא מספקים אותו,
הסברים גדולים הוא עדיין לא הפנים אותם ולא העמיק בהם,
ואז הוא נמצא באיזה מציאות ביניים.
היא מציאותית, בוא נגיד ככה, זה לא עניין
של טוב או לא טוב, זה קורה,
זה פשוט קורה, זה יקרה לנו גם עכשיו בעזרת השם.
זאת אומרת, עוד כמה חודשים,
מושגים שהבנו אותם בצורה מסוימת מבחינת עולם האמונה שלנו,
הם נבנו והם סיפקו אותנו,
ועוד כמה חודשים, אולי עוד כמה ימים,
פתאום אנחנו נשאל על זה שאלה,
ואז אנחנו נראה שאנחנו מעמיקים עוד יותר.
הבנה עוד יותר מחודדת,
כאילו משהו שהוא באמת,
באמת מסבר לי את האוזן,
משהו שבעבר סיפק אותי,
עכשיו הוא לא יספק אותי,
וזה בדיוק הפסקה הבאה שנקרא בה,
כדי שיהיה טעם טוב לקראת הפעם הבאה, בסדר?
על שתי הפעולות התגלה האור הגדול הזה של חדוות אל וסוד הסמכות.
תקופה יותר מאוחרת, בין בחיי הכלל בין בחיי הפרט.
אבל התקופה המכשרת את העונג והשמחה לבוא אל חוג הפעולות,
טוב, זה קצת מהר, לא נורא,
להזיל עליו תללי ששון ואור וגילה פנימית, היא תקופת הלימוד
בשלושת מערכותיו.
הדיבור,
השינון,
ההיגיון,
שם הגרסה,
ההבנה והחידוש.
שאינם יכולים להתברך כראוי,
להביא אל דורם יֹפִי בנפש האדם פנימה,
ולאתרו עוז והדר גם מחוץ אלו, כי אם,
כשיצורף עמהם העונג והשמחה .
שרק אז ידבר בם לשמם,
רק לימוד התורה לשמה,
וההתאלסות, כלומר החיבור ממש,
באהבתה, תביא את כל התוצאות הטובות הבאות מאורה של תורה.
אנחנו נצטרך להסביר את זה בפעם הבאה,
כי זה באמת קצת פסקה עמוקה וחשובה.
אבל אני רק זורק לכם משהו לקראת הפעם הבאה.
נגיד שאתם מצאתם לכם בְּעִיּוּן,
כן, נגיד שלא יהיו פה יוונות,
בסדר?
ואני אומר לכם, בגלל שאתם חבר 'ה כאלה מתוקים,
אני החלטתי להביא לכם
מזון של תינוקות.
פעם היה מזון כזה
שנקרא גרבר או איזומיל,
איזומיל זה משהו ממש מגעיל.
כן,
זה היה על בסיס צמחי.
לפי דעתי, הקדוש ברוך הוא עתיד להחיות מתים עם הדבר הזה.
זה משהו מגעיל ברמות משוגעות,
אבל תינוקות אוהבים את זה.
הבת שלי הגדולה הבכורה,
המילה הראשונה שידעה להגיד זה,
איזומיל,
הייתה מעריצה את הבקבוק,
ואומרת, כאילו אבא תביא לי עוד מנת איזומיל.
עכשיו זה מגעיל בצורה מטורפת.
אז איך זה יכול להיות שתינוקות,
זה המילה הראשונה שלהם,
ואת זה הם אוהבים,
ואנחנו מואסים בזה?
תשובה, מה אתם אומרים?
למה הדבר שבתור תינוקות הוא היה משאת חיינו והמילה הראשונה שאמרנו
והיום אותו דבר הוא ממש
מוקצה מחמת מיאוס?
משתנים ומה עוד?
משתנים ואז מה?
לומדים דברים חדשים, דורשים גיוון,
דורשים כאילו גם ערכים קולינריים יותר רציניים,
כאילו אם יביאו לי כל יום תפוחי אדמה פה במכון מאיר,
יהיו פה הפגנות,
יום אחד עגלים מסורסים,
יום אחד ברבורים,
שליו ודגים, נכון?
דורשים גיוון.
אז אם נדרש גיוון,
גיוון בעולם הגשמי,
על אחת כמה וכמה שנדרש גיוון, כן, והעמקה
בעולם הרוחני.
אבל כל זאת,
ביום שלישי הבא.
ברוכים תהיו, כל טוב.
ברוכים תהיו,
חזק וברוך.
