ויאמר השם אל משה דבר אל אהרון אחיך
ואל יבוא בכל עת אל הקודש
בזאת יבוא אהרון אל הקודש.
נזכיר תחילה
הערה הלכתית
מקורית
שמיוחסת לגאון מווילנה
כך כתב רבי אברהם דנציג בסוף חוכמת אדם
וגם תלמידו רבי בנימין ריבלין
מביא את הדברים
אומר הגאון מוילנה בכל הפרשה לא נזכר אלא אהרון
בזאת יבוא אהרון
ויקריב אהרון
ונתן אהרון
עד שמגיעים
לקראת סוף הפרשייה הזאת הראשונה
ואז כבר
לא מוזכר אהרון אלא כהן
והייתה לכם לחוקת עולם בעשור לחודש
שזה יום הכיפורים
וחיפר הכהן אשר יימשח אותו ואשר ימלא את ידו
לכהן והייתה זאת לכם לחוקת עולם לכפר
על בני ישראל מכל חטאותם אחת בשנה
אומר הגאון מוילנה
דווקא לכם
לעם ישראל לדורות
אחת בשנה
כלומר
כל הכניסה
ליום הכיפורים
אחת בשנה זה הלכה לדורות אבל
אהרון הכהן
היה מותר לו להיכנס כל השנה אל קודש הקודשים בתנאי
שהוא מקיים את מה שכתוב, בזאת יבוא אהרון אל הקודש
שהוא מקיים את כל התנאים.
זאת הערה הראשונה, הערה הלכתית.
הערה נוספת
כתובה דווקא בספר הזוהר הקדוש
והרב קוק
זצל
בפנקסי הראי"ה
חלק ד'
מביא את הדברים האלה של הזוהר הקדוש ומסביר אותם
הסבר פשוט
כך כותב הרב
לפסוק אל יבוא בכל עת אל הקודש
שפירש בזוהר
שאין לייחד
כל עת
אל הקודש
עת
כך מפרש הזוהר הקדוש
הכוונה
רעיון שמופיע
בתקופה היסטורית מסוימת
הרי בכל תקופה
נושבת רוח שונה
מעין אופנה של חשיבה
של רעיונות
שעמים נשבים בקסמם
שרעיונות כאלה שנחשבים לתרבות
אומר הזוהר הקדוש
אל יבוא בכל עת
אל הקודש.
לא כל אופנה רגעית של מחשבה
יש
בה קודש.
לא כל
דבר
שהוא מצוי בשוק העולמי
הוא יכול להתחבר אל הקודש.
וזו לשון הרב
בחליפות הזמנים
ישנם
תפיסות עולם
אבל אי אפשר לומר
שזהו ראיה
שכך הוא דרך השם ושצריך ללכת עמו
אומר הרב
גם אם אנחנו רואים
שאיזו רוח של זמן
היא תופסת.
כלומר,
רבים רבים הולכים אחרי התפיסה הזאת.
זה לא נכון.
לא כל עת,
לא כל רעיון זמני
הוא ראוי לבוא אל הקודש.
כי אם לפעמים
מתגלה רוח זמן כזה,
תפיסת עולם כזאת,
שדווקא צריך ללכת נגדה,
צריך להרחיק אותה,
על כן לא יבוא בכל עת אל הקודש.
אל תאמר,
מה שמצוי,
מה שרבים הולכים אחריו,
זה מצוין,
נלך איתו.
כי אם יבחין תחילה,
וכאן הרב נותן לנו את המשוואה
מה לקרב ומה לרחק
אם המתגלה בתוך העת הוא באמת דרך השם
אז צריך
לקשור את הרעיון הזה אחרי עבודה קשה ואחרי ניקוי השיגים
אל הקודש
אבל אם מה שמתגלה
הוא נגד דרך השם היסודית
צריך להרחיק את הדרך הזאת
ולא חלילה להביא אותה אל הקודש
חז"ל אמרו
אם אין דעת
הבדלה מניין
צריך לדעת להבדיל צריך להבחין
יש דברים שאפשר לחבר
אפשר לרומם,
הם לא בהכרח סוטרים את הקודש.
אבל יש דברים
שצריך לרחק לגמרי.
אל יבוא בכל עת,
עם כל סגנון שמתגלה, אל הקודש.
במקום אחר אנחנו מוצאים
דוגמה אחת שהרב צבי יהודה מדבר עליה.
בשיחות לישראל ותחייתו,
כרך ב'
של האורות,
של השיחות של הרב צבי יהודה על אורות.
אומר הרב צבי יהודה,
בעצם מספר סיפור.
הוא מספר על צ'רניחובסקי,
המשורר צ'רניחובסקי.
אני לא יודע כמה היום מכירים אותו.
נפגשנו באונייה בשעת נסיעה לארץ ישראל.
הוא היה משורר.
הוא התפאר
בשירים שלו.
קרא אותם לפני ידידיו.
רב צודה היה בספינה, הוא אומר,
גם אני התעניינתי.
הוא זכר את השירים שלו בעל פה, עמד ודקלם אותם.
יש לו כמה שירים מוצלחים במובן לאומי,
והוא דקלם את השירים שלו.
שמעתי והתעניינתי בנימוס ובכבוד.
והרב צודה מספר,
הוא דקלם במשך כעשר דקות.
עמדתי והקשבתי, לא הזדמן לי להיפגש איתו קודם.
אבל
אחרי שצ'רניחובסקי גמר לדקלם את השירים שלו והרב צודה בספינה מקשיב לו,
הוא פנה אליי ואמר,
אני מוכרח להגיד לך שהייתה לי הפתעה.
אומר הרב צודה לצ'רניחובסקי,
מה הייתה ההפתעה?
בזמן שדקלמתי את השיר
זרקתי מבט
במעוף עין וראיתי שאתה הרב צודה
באמת מקשיב
באמת מתעניין
וזאת הייתה לי הפתעה לא תיארתי לי שאתם אנשי
הקודש והתורה יכולים להתעניין בשירת החול שלנו שרניחובסקי
משורר, ממציא שירי חול לאומיים.
והרב צודה,
רב,
תמיד חכם עצום, ראש ישיבה גדול,
והוא
מקשיב
לשירים האלה.
אז הוא אומר לו, זה הפתעה בשבילי.
עכשיו מה שחשוב,
מה שהרב צודה אומר.
אמרתי
לו,
אני שומע שאתה מופתע.
אבל יש בדבריך טעות גדולה.
אתה חושב שיש ניגוד בין קודש וחול?
לכן
התעניינות של אנשי קודש
בספרות חול, בשירת חול,
עברית לאומית,
היא בעיניך חידוש גדול.
אבל באמת
זו טעות יסודית.
וכי קודש וחול הם כל כך מנוגדים עד שאי אפשר להפגיש ביניהם.
זו טעות.
אתה חשבת שאיש קודש,
כמו הרב צודה,
לא
יכול להקשיב לשיר של חול.
כי חשבת שקודש וחול אין ביניהם פגישה.
זה עולמות סותרים. אנחנו באמת אומרים,
המבדיל בין קודש לחול.
בוודאי שיש הבדלה בין קודש לחול.
ואסור לבלבל בין התחומים.
אבל האם דברים שיש ביניהם הבדלה ואבחנה מוכרחים להיות במלחמה?
לא נכון.
יש הבדלה ואבחנה,
ומתוך כך,
יש מקום ליחסים הגונים מתוך הבנה נכונה.
ייתכן יחס הגון של החול אל הקודש,
וגם גדלות קודש
שתשפיע על החול ותרומם את החול
ואז הוסיף הרב ציודה
קודש וחול
אינם מוכרחים להיות במלחמה וניגוד
קודש וחול הם שני שטחים במציאות בחיים זה לא אותו
דבר יש הבדלה ביניהם אבל ייתכן סידור נכון ומתאים
כל אחד מאיתנו
עוסק בקודש וחי גם את חיי החול שלו.
יש לנו את הצרכים שלנו, הבסיסיים, האנושיים.
אנשים הולכים לעבודה,
זה עיסוק בענייני חול.
ויחד עם זה אנחנו באים פה למכון מאיר,
לשבת,
ללמוד,
להקשיב לשיעור,
ללמוד.
מתעסקים בקודש.
זה לא אותו דבר להיות בעבודה ולהיות במכון מאיר,
זה
קודש וחול,
אבל
אפשר לסדר את היחסים ביניהם.
אבל יש שטח אחר בחיים
שהוא ניגוד לקדושה,
וזה טומאה.
בין טומאה לקדושה
אין פשרה ואין מגע ואין שייכות בהחלט.
כלומר,
אומר הרב ציודה,
יש דברים שאתה יכול לבוא איתם אל הקודש,
שאתה יכול
לחבר אותם,
להשתמש בהם כבסיס להופעת הקודש,
להרים אותם.
אז יש דברים שאפשר להביא אל הקודש.
אבל
אבל אל יבואו עמכם אל הקודש.
יש דברים שזה לא הולך עם הקודש.
טומאה,
דברים שהם נגד ההלכה,
שהם נגד התורה,
נגד אמונת ישראל, נגד
י"ג העיקרים שלנו,
זה לא.
אבל יש דברים שבהחלט כן.
