הנושא שלנו תודה רבה
הנושא שלנו היום כן נושא מסתורי
נושא מסתורי נושא ככה מהדברים כישופים של התורה האובות והידעונים
האובות והידעונים.
פרשת קדושים,
בפרשת קדושים,
אחר כך קדושים,
פרשת קדושים,
נמצא ציווי על האובות והידעונים.
פרשת קדושים יש בה הרבה מצוות שקשורות לנושא של כישוף,
כן?
לא תנחשו,
לא תעוננו,
זה דברים שקשורים לגילוי הנסתרות העתידיות.
אבל יש בה גם את המצווה של האובות והידעונים,
לא תפנו לאובות ולידעונים.
אבל מה שמיוחד במצווה הזאתי,
בציווי הזה,
אתם יודעים מה מיוחד בפרשה בציווי הזה?
מה שמיוחד שזה מצווה שלא שמים,
זה ככה עובד לנו מתחת לרדאר,
לא שמים לב לזה כל כך,
אבל הציווי הזה,
האיסור הזה,
ההזרה הזאתי,
אל תפנו אל האובות ואל הידעונים,
זו ההזהרה שמופיעה, מה?
יפה,
שלוש פעמים,
צבי לי שלוש, שלוש פעמים בפרשה, איך שמת לב לזה?
שלוש פעמים בפרשה,
מה קורה ככה בפרשה לא כזאת ארוכה?
אבל שלוש פעמים אותו ציווי,
לא בדיוק אותו ציווי,
תכף נראה את ההבדלים ביניהם,
אבל על אותו נושא, לא לפנות לאובות ולידעונים.
זאת אומרת שיש בזה איזה שהוא משהו מאוד מרכזי,
דווקא באוב והידעוני הזה,
דווקא בהם
שזו טומאה מאוד מרכזית,
טומאה מאוד מרכזית שהפרשה מדגישה דווקא אותה.
השלוש פעמים יש, למה שלוש פעמים?
פעם אחת זה עצם ההזהרה עצמה,
האיסור עצמו.
פעם שנייה זה העונש
למי שזה,
ופעם שלישית זה...
זה העונש לאוב והידעוני עצמו,
כן,
לאוב והידעוני עצמו.
תראו את הפסוקים,
בפרק י"ט פסוק ל"א,
כן,
אל תפנו אל האובות ואל הידעונים,
אל תבקשו לטומאה בהם,
אני ה' אלוהיכם.
זה האיסור הראשון, ציווי הראשון,
לא לפנות אליהם.
אל תבקשו לטומאה בהם.
ציווי שני,
פעם שנייה זו אותה פרשה,
אנחנו פרשת קדושים כל הפסוקים האלה,
כן?
והנפש אשר תפנה אל האובות ואל הידעונים,
זה לא אחד אחרי השני,
זה גם מחולק,
זה מחולק ככה.
אתם רואים,
פה זה פרק כ',
פסוק ו',
בקודם כל זה היה פרק י"ט בכלל.
והנפש אשר תפנה אל האובות ואל הידעונים לזנות אחריהם,
כן,
ונתתי את פניי בנפש ההיא והכרתי אותו מקרב עמו.
אוקיי?
זה כאילו האזהרה למי שבא לשאול, אז כאילו שכרת.
ובסדר,
שהוא שאל באוב, זה סיפור בפני עצמו,
זה לא הנושא שלנו עכשיו.
והפסוק שחותם את הפרשה,
פסוק שחותם את הפרשה,
ואיש או אישה,
כי יהיה בהם אוב או ידעוני,
מות יומתו,
ויהיה וירגמו אותם דמיהם בהם.
כלומר,
זה מי שעצמו הוא בעל אוב או בעל ידעוני,
שהורגים אותו.
שלוש פעמים באותה פרשה ציווי על אוב וידעוני.
דבר מאוד מיוחד,
כן,
לא ככה, לא רגיל.
יש עוד פעם אחת בתורה שנמצא, וידעוני, בספר דברים.
כאילו,
אוב וידעוני זה משהו מפורסם,
רוב הזה זה בפרשת קדושים.
הפעם השנייה, הנוספת,
זה כתוב בספר דברים,
זו הפעם הרביעית,
כן,
עוד פעם בספר דברים קצת חוזר,
לא יימצא בך מעביר בנו ובתו באש,
קוסם קסמים,
עונן ונחש ומכשף.
כן, וחובר חבר ושואל אוב וידעוני ודורש אל המתים.
אז שם גם כן נמצא הציווי הזה.
אבל עיקר הפסוקים, עיקר הציוויים,
מרוכזים בפרשה אחת,
פרשת קדושים.
והתורה
אומרת, תראו בפסוק הראשון,
אל תבקשו לטומאה בהם.
אני אשכנע שיש בהם טומאה מיוחדת
באוב ובידעוני, לטומאה בהם.
יש בהם טומאה מיוחדת שהתורה גם מדגישה את זה.
באיזו פרשה היא מדגישה את זה?
בפרשת קדושים.
פרשת קדושים מדברת על הקדושה בעם ישראל, כן?
קדושה בעם ישראל, קדושים תהיו.
אז
האוב והידעוני כנראה הוא בדיוק צד הפוך כנגד הקדושה.
צד הפוך מהקדושה שמרוכז בהם.
לכן, יש בו הדגשה כזאת שחוזרת על עצמה שלוש פעמים.
אז בעזרת השם ננסה ככה לרדת לעומק העניינים,
באמת נראה דברים מאוד מעניינים,
גם על אוב וגם על ידעוני,
מה זה הדברים האלה?
איך...
מה קורה שם?
מה בעצם הטומאה המיוחדת שיש בהם?
דווקא בהם,
באוב ובידעוני,
שהתורה כל כך מדגישה את זה בפרשת קדושים.
מה הטומאה המיוחדת של שני האלה?
אז קודם כל, מה זה אוב?
מעלה באוב, כולנו יודעים,
זה להעלות מתים,
כן?
תיאור רש"י כותב,
אל
תפנו אל האובות,
רש"י כותב אל תפנו אל האובות,
בעל אוב,
זה פתאום המדבר משיחיו.
כן?
הכוונה,
פתאום,
כאילו,
הפה שלו סתום,
אבל איך הוא מדבר משכיו?
אז הגמרא אומרת,
נבאתם פה,
הגמרא בסנהדרין אומרת שהוא כאילו מעלה את האוב,
מעלה את המת בין
הפרקים שלו.
בין הפרקים,
כאילו,
נמצא בשיחיו בין הפרקים,
בין הפרק של היד לגוף,
אז המת יושב שם,
על בשיחיו, שם הוא יושב,
ופתאום הפה שלו אטום,
כאילו,
הפה של הזה אטום,
הוא לא מדבר,
מי מדבר?
המת מדבר, כן?
המת מדבר,
זה בעל אוב. כשהמת מדבר,
מעלה אותו על שכיו,
והמת מדבר והפה שלו אטום.
כן, זה בעל אוב.
ומה זה ידעוני?
אז ידעוני,
אומרת הגמרא ורש"י מביא את זה כאן, זה חיה ששמה ידוע.
שימו לב, איך עושים את הקישוף הזה של הידעוני.
איך עושים את הקריאה בנסתרות של הידעוני.
כן, וידעוני מכניס עצם חיה ששמה ידוע לתוך פיו.
והעצם מדבר.
והעצם מדבר.
כלומר, לוקח חיה ששמה ידוע.
איזה חיה זאת?
עוד מעט נראה.
בעזרת השם,
ומה כל כך מיוחד בטומאה שיש בהם,
לוקח אותה ששמה ידוע,
כן, לוקח את העצם שלה, מכניס לתוך פיו,
בסדר, והעצם מדבר.
וככה העצם מגלה את הנסתרות.
כן,
התורה עוד
לא הגיעה לקוראים בקפה,
וכל הזה,
זה לא היה,
אבל היה בעל אוב,
ידעוני היה,
קוראים בכל מיני דברים אחרים,
זה עוד לא היה כנראה,
אבל...
על ידי תומה, עשיית המעשים על ידי התומה הזאתי,
אז בעצם הרי משהו שואלים באוב. שואלים באוב
כל מיני דברים שאנחנו רוצים לדעת, דברים,
או דברים עתידיים שעתידים לקרות,
או דברים שעכשיו נסתרים מעינינו שאנחנו רוצים לדעת אותם,
ומגלים אותם בדרך האוב ובדרך הידעוני.
אז
ככה עושים את ה...
תראו,
יש מחלוקת אם הדברים האלה הם אמיתיים או לא אמיתיים,
בראשונים יש מחלוקת בזה.
באופן פשוט נראה שזה כן דברים שהיו אמיתיים ככה.
יש עוד מחלוקת בשאול.
בשאול יש
שם מחלוקת גדולה בראשונים,
אם זה היה אמיתי או לא היה אמיתי.
לא!
אמיתי או לא אמיתי,
הכוונה אם בכלל הוא שקרן,
בעל האוב הזה הוא שקרן לגמרי.
אם יש בזה משהו בכלל או שהוא סתם שקרן.
אבל תראו,
יש פה עכשיו באמת...
אז קודם כל זה בעל האוב והידעוני,
מצד הפירושים הפשוטים שלהם.
אנחנו
רוצים להבין מה התומה המיוחדת שמונחת שם,
בשני האירועים האלה,
בשני המעשים האלה,
דווקא בשאול וידעוני.
כן,
אז ידעוני, רש"י אמר שהוא יודע בשעת הזכרתו, כן?
וגם האבן עזרא כותב, למה זה נקרא ידעוני?
תראו את האבן עזרא, הוא
כותב
מגזרת דעת.
שיבקשו לדעת העתידות.
כן, ידעונים מלשון דעת, לדעת את העתידות.
ככה הוא מסביר. רואים שיש בידעונים באמת את המילה דעת שמונחת בה.
אומרת המשנה,
בואו נתחיל עם הערה,
הערה כאילו מאוד מעניינת,
מאוד יפה גם,
על כל הנושא הזה של שאילה באוב,
וגם זה קשור לקריאה בקפה,
וכל דברים כאלה,
הערה מאוד מעניינת על זה,
מאוד יפה על זה.
המשנה אומרת ככה, בעל אוב,
ואז נדבר על הנושא המרכזי שלנו,
על הטומאה המיוחדת של האוב והידעוני.
אומרת המשנה, בעל אוב זה פיטום המדבר משיחיו,
וידעוני זה המדבר בפיו.
הרי אלו בסקילה,
הורגים אותם,
מי שבעל אהוב אוהבים אותם,
והנשאל בהם בעזרה.
כלומר,
את
הנשאל לא הורגים,
כי זה לאו שאין בו מעשה,
הוא רק מי
שנשאל בהם,
הוא רק בעזרה.
בלאו,
הוא עובר עליו,
אבל לא מקבל עונש של בית דין,
לא סוקלים אותו.
מי זה הנשאל?
מי זה הנשאל בהם?
לא, עוד אחד שואל את זה
בדבר אוב וידעוני.
זה שבא לשאול אותם בעצם.
זה שבא לשאול.
אז איך הוא צריך להיקרא?
איך הוא צריך להיקרא באמת?
השואל, בדיוק.
זה טוב, השאלה שלך טובה, כן.
הוא באמת צריך להיקרא השואל בהם.
לכאורה הוא צריך להיקרא השואל בהם, לא הנשאל בהם.
הנשאל זה באמת משמע כאילו הוא נשאל.
לא, אבל הנשאל פה במשנה הכוונה לזה שבא לשאול.
האוב וידעוני זה אוב וידעוני עצמם.
הנשאל זה זה שבא לשאול.
עזרה בכלל, מה הבעיה?
לא, הכוונה לא עונש של בית דין, כאילו.
לא עונש של בית דין,
לא סקילה,
כי זה לאו שאין בו מעשה.
בכל אופן,
כן, נשאיר לקדוש ברוך הוא.
אבל זה לא עונש של בית דין.
בכל אופן, הנשאל בהם בעזרה.
למה הנשאל ולא השואל באמת?
ככה המשנה אומרת.
זו באמת שאלה גדולה על המשנה לכאורה.
אז מה, תראו איזה תשובה יפה יש פה.
מה?
בסדר,
אבל הוא בא לשאול את בעל האוב,
הוא בא לשאול אותו, תגיד לי מה הוא אומר על זה.
הוא נשאל כאילו זה.
בסדר,
אפשר למצוא אולי ספרים כאלה קצת מה שאתה רוצה,
אני שואל מה שאתה רוצה לומר.
אבל אומר הרש"ר הירש,
תראו איזה הברקה של הרש"ר הירש,
שמה הוא אומר פה.
הוא אומר,
שאיפה אנחנו עוד מכירים את המושג הזה,
שאדם שבעצם שואל ונקרא נשאל,
איפה עוד מכירים מושג כזה?
באדם שבא, אדם שבא לשאל על נדרו,
איך זה נקרא?
הוא בא...
הוא בא לשאל על נדרו,
הוא לא בא לשאול על נדרו,
נכון?
אדם שבא להתיר את הנדר,
אדם נדר משהו,
רוצה להתיר אותו,
הוא בא לחכם.
זה נקרא, בא לשאל על נדרו,
לא בא לשאול על נדרו.
למה בא לשאל ולא בא לשאול?
כי בעצם, מי בעצם, איך יתירו לך את הנדר?
איך החכם יתיר לך את הנדר?
הוא יחקור אותך,
הוא ישאל אותך,
הוא
ישאל אותך,
נכון?
מי אתה,
כאילו,
אם היית יודע שככה וככה,
היית נודר, אתה יודע,
ואתה תענה לו,
ולפי זה הוא יתיר את הנדר.
כלומר,
אתה
בא לשאול,
אבל אתה בעצם הנשאל פה.
אתה בא לשאול,
אבל אתה בעצם המתושאל.
אתה המתושאל על ידי החכם,
וכך הוא יתיר לך את הנדר.
כך נשאל על נדרו,
אומר רשע ריש,
אתם מבינים?
אומר שאתה בא לקוראת בקפה.
אתה בא לקוראת בקפה, כן?
לקורא בכוכבים, אני יודע מה.
אתה בא, אתה בעצם בא לשאול אותם.
איך הם יודעים להגיד לך?
אתה זה?
איך הם יודעים מה?
רואים איפה אתה,
שואלים אותך דברים,
אתה בכלל לא שם לב שהם שואלים אותך,
כן, מדברים איתך,
כאילו,
בזה שומעים ממך כל מיני דברים שאתה יודע עליך,
ועל פי זה הם אומרים לך מה שאתה רוצה לשמוע.
אתה נשאל פה בעצם,
אתם מבינים?
אתה לא שואל, אתה שואל אבל אתה בעצמך נשאל.
אתם מבינים מה זה,
איזה הערה גאונית, תראו את השארי שזה אומר ככה,
כן?
תסתכלו פה, השואל את בעל האוב, קרוי נשאל.
כן?
שהרי בעל האוב שואל את האוב על עניינו,
ונמצא עניינו נשאל מן האוב.
זה
קצת כמו שאמרת מקודם, נכון?
זאת אומרת, אתה נותן אותו למשנה, אתה מעין ביטוי זה.
כן? גם בנדרים מצאנו לשון, זו נשאל על נדר.
סביר יותר לומר,
שלשון זו מגדירה את עצם מושג השאלה.
אין כוח בידי החכם לאסור ולהתיר.
אין שואלים אותו, אלא הוא השואל את הנודר.
חכם שואל את הנודר.
הוא מחפש את הנימוקים להתרת הנדר בגוף הנדר עצמו.
נמצא שהנודר העומד לפני החכם הוא הנשאל.
כן?
אפשר שזו גם משמעות לשון נשאל בבעל אוב.
והמשנה נוקט ללשון,
זה
דרך לעג.
דרך לעג, זה לועג על מי שבא לשאול בעוב,
בא לשאול בקפה,
כן?
לעומתו של דבר, השואל את בעל העוב, הוא הוא הנשאל.
רק אחרי שבעל העוב חקר ודרש את השואל,
יוכל לתת לו,
כי אין תשובה,
עכשיו הוא יכול לתת לך תשובה שאתה רוצה לשמוע.
ביסודו של דבר, בעל העוב שומע מהנשאל על ענייניו,
יותר מהנשאל שומע מבעל העוב.
איזה הערה גאונית,
איך הוא מכניס את כל השרלטנות של
הדברים האלה לתוך לשון של המשנה,
לתוך מילה אחת במשנה, נשאל בבעל אוב,
נשאל...
כל השרלטנות שיש בדברים האלה, שככה
עובדים על אנשים וזה,
הוא מכניס את זה למילה אחת במשנה.
בסדר,
אז זו הערה מאוד יפה של הרא"ש.
עכשיו אנחנו רוצים להגיע לנושא שלנו,
מה המהות המיוחדת,
מה המהות המרכזית בבעל אוב הידוע?
איך טכנית?
אה?
ב...
או תראה רש"י,
תראה רש"י סנהדרין,
תראה רש"י לפני הרא"ש,
פתאום, אומר שם המכשף,
המדבר משחיו מעלה את המת מן הארץ, בסדר?
ומושיב לו בשחיו תחת זרועותיו, הוא מדבר משחיו. אתה מבין?
הוא מעלה את המת, מצליח להעלות את המת אליו,
והמת מדבר מתוך השחי שלו.
לכן הוא לא פותח את פיו.
איך אדם מדבר מתוכו?
אה?
לא, לא, יכול להיות שזה אמיתי.
יש בזה,
יכול להיות שזה דברים אמיתיים.
קודם כל,
את זה שאדם יכול,
ברור שאדם יכול לדבר מתוך הבטן בלי זה.
יש כל מיני הצגות כאלה,
שאדם בא מתוך הבטן ולא,
זה,
ברור שאפשר לעשות את זה.
אם זה,
אבל גם יכול להיות שזה אמיתי,
שהוא מנהל את ההוא בצורה אמיתית,
זה גם יכול להיות. כן?
טוב. כן?
ברור?
זה מה קצת,
זה מחלוקת,
שאול המלך הלך לשאול באוב.
אז האם שאול המלך,
בעלת האוב,
העלתה לו את שמואל באמת,
או לא?
מחלוקת ראשונית גדולה שם.
האם העלתה לו באמת את שמואל?
ככה משמע, שהעלתה לו באמת את שמואל.
זה המשמעות הפ
אולי,
לא, אבל...
כן, אבל...
יכול להיות, אבל באופן...
הראשונים יחלקו אם זה באמת עובד או לא
באמת. יש עוד שיטות ראשונים שם, גדולה מאוד.
מה זה?
רבוי שיח
עם זה.
באופן פשוט נראה שכן היה דברים האלה.
נגיד, אני חושב ש...
לא יודע אם זה אמיתי...
נראה לי יותר נוטים לשם הראשונים,
נראה לי יותר נוטים לשם,
אני חושב.
שיותר נוטים לכך שזה אמיתי הדברים האלה,
שכן אמיתיים.
לא יודע.
היום כבר לא יודע,
פעם היו יותר כוחות טומאה בעולם.
היום אני לא יודע,
אבל פעם זה היה יותר כוחות טומאה.
אם זה אמיתי או לא,
אני לא יודע.
ברוך אתה, ה' אלוהינו מלך העולם, שהכל נהיה בדברו.
עכשיו מדברים,
בתורה,
בזמן התורה,
לפי הרבה ראשונים,
היה את הדבר הזה,
זה ודאי עבד, ועבד באופן הזה.
חלק מהראשונים אומרים שלא,
בסדר, אבל...
טוב,
אז מה הטומאה, הטומאה שיש בזה?
טומאה העקרונית, המרכזית, כאילו, באוב ההידיעוני.
אומר קודם כל,
רש"י אומר,
זה טומאה,
הוא אומר,
זה טומאה למה?
כי הוא אומר, לשון של טומאה זה בעצם לאבד את ה...
כאילו,
הוא אומר,
טומאה זה כאשר אתה מוותר על הבחירה החופשית שלך.
מוותר על החופש שלך, זה כאילו לכרוע לו,
זה להיות טמא.
להיטמא הכוונה,
אתה מוותר על החופש שלך,
על
הבחירה החופשית שלך,
כן?
כי הוא אומר,
ברגע שאתה מותר על זה,
אתה כאילו הולך אחרי הדרכה כאילו חיצונית לתורה,
אחרי הדרכה חיצונית לתורה.
אז אתה בעצם עושה דברים שהם נגד רצון השם.
אתה לא הולך לפי השיקול דעת שלך,
לפי הבחירה החופשית שלך,
אתה נמשך אחרי,
כן,
אתה מוסר את עצמך כאילו להדרכה אחרת מהתורה,
ראיית עתידות וזה,
באוב הידועוני.
הוא אומר את זה על לשון של טומאה,
זה בעצם לשון של כמו...
טמא או ליטמה,
מה זה ליטמה?
יש טומאה ויש ליטמה.
ליטמה זה כאילו,
אתה ניטמה בתוך משהו יותר גדול.
ליטמה, אתה נבלע בתוך משהו יותר גדול, זה ליטמה.
תיטמא ושקע.
זאת אומרת,
כשאתה נבלע בתוך משהו יותר גדול,
אז אתה כאילו מאבד את עצמך.
אתה כאילו מאבד את עצמך לכוח יותר גדול.
אז ככה,
אוב ידועוני,
אז הוא מאבד בעצם את עצמו,
את החירות שלו,
את
הבחירה החופשית שלו.
להדרכה,
כאילו,
שמדריכים אותו אנשים מבחוץ,
שאומרים לו מה לעשות ואיך להתנהל.
הטומאה שיש בדברים האלה.
ההסבר של הרש"ר של הדבר הזה.
אבל זה שהיה כאילו גם למכשף,
גם למעונן,
גם לכל הדברים האחרים. אנחנו עדיין רוצים
למה דווקא אוב ידועוני,
יש בהם את הטומאה שלהם,
לאו דווקא באוב הידועוני.
אז בואו נתחיל עם האובות.
אובות, אמרנו,
זה לשון של מעלה באוב.
אנחנו רוצים לרדת לעומק למה זה נקרא לעלות באוב.
מה הלשון הזאתי באוב,
כן?
איזה מילה זה מזכיר לנו אוב?
איזה מילה זה מזכיר?
איוב.
איוב זה מעניין, נכון?
או, זה יותר טוב, נכון, זה יותר קרוב גם.
אב.
אוב מזכיר מילה אב,
זה יותר קרוב מאשר אוב זה קצת תוסיף יודי,
הוא מרחיק קצת מילה.
המילה אב
מאוד מזכירה את המילה אוב, אוב מזכיר את המילה אב.
הרב קוק, יש לו ספר שנקרא ראש מילין,
בסדר?
ראש מילין זה ספר שבו הרב,
כאילו,
ספר נסתר כזה,
שהוא מדבר על
המשמעויות הפנימיות של האותיות באלף בית,
ושל הטעמים בתורה,
יש שם המון דברים כאלה,
מאוד ככה נשגבים ונסתרים.
אבל מה שלא פחות מכירים,
שיש גם לרב קוק בראש מילין,
שזה,
בהוצאות מסוימות יש את זה שהוא מדבר גם על השורשים בשפה העברית.
על השורשים בשפה העברית.
ואומר הרב,
שהשורשים בשפה העברית,
אנחנו מכירים ששורש,
כל מורה ללשון יגיד לנו,
שורש מכמה אותיות זה מורכב?
משלוש או ארבע.
אבל
הרב אומר שגם בשפה יש שתי אותיות.
יש שורשים של שתי אותיות, בסדר?
אז הוא אומר,
ואז הוא מדבר ככה על שורשים של שתי אותיות,
יש כמה שורשים כאלה שהוא מדבר עליהם.
ואז אחד השורשים שהוא מדבר עליהם זה שורש אב.
במילה העברית יש שורש אב,
שמרכיב כמה מילים,
כמו אוב,
וכמו אב, אבא.
וכמו מה,
הוא
אומר ככה,
מה המשמעות של שורש אב?
הוא אומר,
המילה אב,
המילה אב עכשיו,
אב,
שהיא בעצם היא המבטאת,
השורש היסודי של המילה הזאת היא אב,
ויש לזה שתי משמעויות מרכזיות.
הראשון זה מלשון אבא,
מה המשמעות השנייה של אב?
מה אתם אומרים?
לא, בעברית.
בעברית זה.
רצה, רצה, נכון.
אב זה לרצות, לאבות,
לאבות זה לרצות בעברית,
לאבות זה לרצות.
לא אביה במי,
לא רצה לאבם אותי,
לא אביה במי,
זו מילה בעברית?
אביה, רצייה, אביה זה לרצות.
אומר הרב, תראו איזה משהו, מה הוא מסביר.
הוא אומר, תראו איזה עומקי עומקים הוא מביא אותנו.
הוא אומר, אב, נתחיל עם אב.
אב,
למה לשון הקודש מציינת לי את האבא,
את ההורה,
לאב,
לרצון?
הוא בא להגיד לנו,
מהו באמת הרצונו של האדם?
מה באמת רצונו של האדם מהעולם הזה?
מה האדם באמת רוצה להשיג מהעולם הזה?
אנחנו כאילו,
הרבה פעמים נתפס אצלנו שהרצון של האדם,
זה רצון כאילו כמה שיותר ליהנות מהעולם הזה.
או מן ההיבט, כמה שיותר לקבל מהעולם.
כמה שיותר לקחת,
כן?
להגיע אליו.
זה כאילו, זה הרצון שהאדם טוב לו איתו.
זה רצון שטוב לאדם.
לא,
זה עוד את העתיד עכשיו.
זה כאילו, איך היית מציג,
זה אמצעי.
מה בעצם הוא רוצה?
הוא רוצה להשיג משהו.
הרצון הוא רוצה להשיג דברים.
רוצה להשיג כסף,
רוצה להשיג הנאות,
רוצה להשיג תואר,
רוצה להשיג...
כל הדברים להשיג, בסדר?
לקבל.
אומרת לנו התורה, אומרת לנו לשון הקודש במילה אב,
שזה רצון וזה אב.
כלומר, אתם יודעים מה הרצון האמיתי?
זה תסתכל על האב.
מה הפעולה שהאב עושה?
מה האב פועל בעולם?
מה הוא עושה בעולם?
וכנראה לפני זה הוא מוליד.
הוא מוליד, מה הוא, כלומר,
הוא מעניק,
מה הוא נותן,
מה,
אב הוא נותן,
אב זה כולו נתינה,
אמור להיות,
אב כולו נתינה לילדים שלו,
כן? כלומר, קודם כל מצד עצם היצירה,
הוא מעניק להם את החיים,
הוא מביא את הלידה, כן, מביא את הלידה,
כן?
את ה...
קודם, מחולל תולדות, מוליד תולדות.
אז זה הנתינה הכי גדולה.
יש
נתינה לתת עזרה,
יש נתינה לתת חסד,
נתינה לתת מילה טובה,
יש נתינה לתת כסף.
מה הנתינה הכי גדולה?
לתת חיים.
זו הנתינה הכי גדולה שאדם יכול להגיע אליה.
איפה נמצאת הנתינה הזאת? באב, באבא.
שם נמצאת הנתינה הזאת, כן?
אז האב נותן חיים.
ולכן אומרת הלשון הקודש,
אתה יודע מה זה אב?
מה זה רצון אמיתי של אדם?
זה לא להיות,
זה להוות.
זה לא לקחת, זה לתת, אתם מבינים?
לא לקחת, לתת, בסדר?
לא להגיע אלי,
אלא להעניק החוצה,
להשפיע את בחינתו של האב.
זה הרצון האמיתי של האדם.
זה הרצון האמיתי של האדם, אתם מבינים?
לכן אב ואבה זה בא ביחד, ככה הוא מסביר.
ומתוך כך, עוד מעט נגיע לעוב, פה תהפכו דף,
תהפכו דף, אומר הרב שמולין, שורש אב,
אב הנושא המוליד, המחולל את התולדות,
מקושר עם שורש אבה.
אתם רואים,
זה שתי משמעויות,
אב הוא מחולל את התולדות,
מקושר עם שורש אבה,
אבה הוא שורש הרצון, אביה זה רצון בעברית.
שורש הרצון ביסודו,
שימו לב,
הוא לא הרצון לחיות,
להיות,
אלא הרצון להחיות, להוות.
בסדר?
להעניק, לתת, להשפיע.
אנחנו מתבלבלים בחיים,
מתבלבלנו,
אנחנו רגילים שאנחנו רוצים רק לקחת מהחיים, למצוא עצמם,
לא.
הרצון האמיתי שלך באמת מה שיעשה לך טוב,
מה שיעשה לך טוב,
מה שבאמת יגדל אותך,
מה שייתן לך הרגשה טובה,
זה דווקא רצון שאתה מעניק החוצה,
נותן מעצמך.
זהו עומק הנקודה של רצון החיים,
של צביון עמדת היש.
כשהרצון מתעלה, כשהוא פושט את גשמיותו,
את גבולו ואת פרטיותו, נשאר הוא בתכונתו המאירה,
בתכונה המלאה עדינות ונעימות קודש,
והוא הרצון להוות, לחולל, להרבות חיים וישות.
כאילו, הרצון השלם הזה היה מלא.
עכשיו,
מגיעה לנו המילה אוב.
למה זה נקרא מעלה באוב?
מה, אוב?
זה בדיוק, זה אותו דבר.
אוב,
כאילו,
זה בעצם להעלות את המת,
להעלות את המת.
אומר הרב, מה קורה כשהמת, כשאדם נפטר?
אומר,
הנשמה בעצם עולה למעלה,
אבל נשאר מקושר לגוף,
זאת אומרת,
קמצוץ, כן?
נשאר בגוף, בגוף שנשאר רק באדמה,
נשאר איזושהי קמצוץ של הנשמה שם, על הגוף הזה.
הוא קורא לזה שהוא כאילו איזה קורט של חיים נשאר שם.
כן?
הרי בסופו של דבר מהגוף,
תמיד הגוף עתיד להיבנות גם,
כן? אז נשאר בו איזשהו קורט של חיים,
איזושהי קמצוץ של חיים נשאר על העצמות של הגוף,
בעצמות של הגוף.
בעל
האוב
כאילו מתחבר לחיים שנשארו שמה,
מתחבר לחיים שנשארו שמה,
וכאילו מושך אותם אליו,
וכך הוא מעלה את המת.
איזה...
כי אי אפשר,
אתם מבינים,
אי אפשר לשלוט במת,
איך בעל האוב מצליח...
זה על ידי יכולות טומאה כאלה.
אבל איך הוא מצליח לקרב את המת,
להביא את המת אליו?
הוא לא מצליח לתפוס את הנשמה שכבר עלתה למרומים.
שהיא התרחקה,
עלתה למרומים,
זה כבר הלכה מהעולם הזה,
אי אפשר לשלוט בה. שאריות הנשמה שנשארות מחוברות לגוף,
הוא אומר.
שאריות הנשמה שנשארות מחוברות לגוף,
הוא קורא לזה קיסטה דה חיוטה.
קיסטה דה חיוטה,
כאילו איזשהו שאריות של חיים שנשארו מחוברות לעצמות.
מה נשאר בעצמות של האדם המת?
מה נשאר שם?
איזה תכונת חיים נשארה?
נשארה תכונת חיים, כאילו, ההפוכה מהחיים.
אם החיים זה כאילו, אם החיים זה
מתבטא באב, זה ההשפעה הנתינה,
אז מה שנשאר בעצמות של המת, מה זה?
הקבלה, אתם מבינים?
רצון של קבלה.
לכן זה נשאר בעצמות.
מה זה, עצם זה מלשון מה?
עצם זה מלשון מה?
עצם, לשון של עצמי, עצמי, נכון?
עצמי, אני, כאילו, שייך אליי, שייך אליי.
הרצון של החיים שנשאר במת, בעולם הזה,
נשאר במת, זה הרצון, החיים שלו, החיים הפרטיים.
כאילו האגואיסטיות,
הדאגה לעצמי,
זה כאילו מה שנשאר.
ולרצון הזה באה למת מיתה,
לבחינה הזאת של המיתה,
בעל האוב מתחבר ומחבר אותה אליו,
מחבר אותה אליו, אתם מבינים?
וזה כאילו התאומה שיש כאן.
בואו נקרא קצת,
תראו את הדברים בפנים ובתוך הרעב,
תראו איזה דברים יפים זה.
אז הבנתי,
יש לנו אב ואווה, כן?
רצון ואבא שמוליד תולדות.
ויש לנו רוב, אומר הרב, ולהפך,
להפך מהרצון השלם, המאיר, המעניק חיים,
להפך מהרצון הזה,
ולהפך במעמק הרצון,
בתחתיתו,
תראו מה הוא אומר עכשיו,
תראו את המשפט הזה,
ברשמי החיים שאינם זזים גם מהגווייה המתה.
ראיתם?
נשאר על הגווייה המתה, נשארים רשמי חיים.
ככה, איזשהו קורט של חיים שנשאר שם,
בגווייה המתה,
בעצמות של הגווייה.
גם מהעצמות,
אתם רואים?
בעצמות נשאר.
למה עצמות?
רצון רצון עצמי,
דואג לעצמי,
לעצמיות שלי,
כן,
לדאגה הפרטית שלי.
אשר אורח חיים היה פעם מקושר עמם,
נשאר רק השורש מהרצון היסודי, מה?
תראו מה הוא כותב, רצון אהבה.
מה זה רצון להבות?
מה זה להבות?
זה להיות, יפה.
כלומר,
לא להבות, כמו שהוא אמר מקודם,
באב הוא אומר,
זה רצון להבות,
לתת חיים,
להעניק,
להשפיע החוצה.
במת,
וזה,
תמיד זה אדם מת באמת,
אדם מת זה כאילו אדם שכאילו דואג רק לעצמו.
הרצון שלו מתבטא, לאן הרצון שלו מנוטה?
לקחת אליו,
רצון האהבה, רצון החיים שלי,
בסדר?
הוולה דה גרמי, קיסטה דה חיוטה.
כן, שבעלי האוב, הנה תראו איזה בעלי האוב,
מטפלים בהם על ידי ההתייחסות לאותו אקורד של החיים המופשטים,
מכשהוא פועל באיזה גווייה.
כן?
אבל מקושרים הם עדיין לצוצי חיים הללו באיזה קשר רפוי,
איזה יחס היקפי,
שאף על פי שרק השארית יותר מאופלה של רצון החיים,
כאילו זה רצון החיים
לדאגה לעצמי, כן?
אבל זה רצון אפל כזה.
מאופל שרצון החיים נשאר באותם השרידים של הגוף.
שהיה חי במלוא החיים,
בכל זאת השרידים הללו,
רק ממקור הרצון לחולל ולהראות הם באים.
מהאבות, מהאביה,
מהתאווה הפנימית,
המאירה את סוד החיים,
את
סוד האב,
שממנו לקוח גם כן השם אוב.
אב ואוב,
שהנשאל בהם נטמא גם כן,
הנה,
הנשאל בהם,
אתם יודעים עכשיו מה,
זה הטומאה.
במה הוא נטמא?
נטמא גם כן בטומאת שיירי הרצון בשרידיו המעופלים.
זה שיירי הרצון, זה הפסולת של הרצון.
כי הרצון האמיתי שלך אמור שתיתן,
שתעניק.
השיירים של זה שאתה חי את עצמך,
שאתה דואג לעצמך,
שאתה לוקח מהעולם,
זה שיירי הרצון.
בעל אוב נתפס בזה,
ברצון הזה שנשאר בעצמות של המת, הרצון המאופל הזה,
שכל אומר תמיד חייב ומתעלה מכל אלה,
אל
תפנו אל האובות.
הבנתם איזה יופי?
עכשיו,
אתם רואים איזה יופי גם רואים את זה בגמרא.
אתם יודעים מה הגמרא אומרת על המתים?
המתים יודעים מה שקורה בעולם הזה או לא?
יודעים,
שאלה בגמרא שם.
טוב,
הגמרא שם אומרת משפט,
שנראה בסרט ביחוד,
שאומרת,
עכשיו רציתי להביא את זה כאן,
לא הספקתי.
הגמרא אומרת שהמתים יודעים,
תראו את זה,
יודעים, בצער דידהו יודעים,
בצער די אחרנין לא יודעים.
שמעתם?
בצער דידהו יודעים.
כלומר, בצער שלהם הם יודעים.
מרגישים הצער,
בצער של אחרים כבר הם לא יודעים,
לא מעניין אותם.
זה מת.
ככה הגמרא אומרת. היא אומרת את זה בקשר
לבני של רבי חייא, אני חושב שם.
בני של רבי חייא אמרו, האם אבא של
כי בצער די אחרנין לא יודעים.
כאילו, אבא לא יודע את הצער של הבנים שלו.
אתם מבינים עד כדי כך.
זה ממש הבחינה הזאת של מת. אתם מבינים מה זה להיות מת?
להיות מת זה להיות מה?
לא, כולו אגואיסטיות, כאילו.
כולו עצמי.
בצער דידהו יודעים.
אתה רואה רק לעצמו, רק הוא מצטער.
לא מעניין אותו הצער של אחרים,
לא מעניין אותו מה אחר צריך,
איפה האחר נמצא.
בצער עד איד הוא יודע, בצער עד איד אחינו לא יודע.
זה הגדרה של מת.
אולי יעבוד זה מבחינה אחרת,
אני לא יודע.
אולי יעבוד זה מבחינה אחרת.
מהגמרא כתוב ככה, זה משפט מהגמרא ששמעתי לך עכשיו.
בצער עד איד הוא יודע,
בצער עד איד אחינו,
בגמרא ברכות דף י"ח,
אני חושב.
בצער עד איד הוא יודע, בצער עד איד אחינו לא יודע.
בגמרא אומר שזה רבי חייא,
כאילו,
רבי חייא לא יודע,
לא יעבוד,
אולי מה יצא,
אני לא יודע,
אולי זה עוד בחינה,
אני לא יודע.
לא זה,
אבל באופן פשוט מת רגיל,
זה מה שהגמרא אומרת.
הבנתם?
אז אתם מבינים, זו הבחינה של להיות מת.
בצערו העצמי דואג רק לעצמו, העצמות שלו.
לזה בעל האוב מתחבר,
אתם מבינים?
לזה הוא מתחבר.
את הכוח הזה של המת הוא שואב ומעלה ומחבר אליו.
אין זה הטומאה.
זה טומאת הרצון!
בבעלי האוב זה טומאת הרצון.
זו
הטומאה המרכזית בפרשת אובות וידעונים,
זה טומאת הרצון.
רצון של דואג לפרטיות שלי,
לאנוכיות שלי, לקחת מהעולם ולא להעניק לעולם.
וזה האוב שההפך מהאב.
בסדר?
כך מסביר לנו הרב,
אני מקווה שזה מה שהוא מסביר,
ברשימות פה,
אם הבנו נכון את הכיוון הזה של הרב,
אבל אתם בצער של עצמם יודעים.
יפה. מה זה?
לא, זה יכול הרב מסביר, למה הרב
כאילו מסביר את
הדבר הזה.
בין אב אבה,
אב אבה זה רצון,
לבין האוב,
העלייה באוב.
עכשיו, בסדר?
בואו נעשה עכשיו ידעוני.
מה הטומאה של הידעוני?
ידעוני...
עיר האהובות.
טוב, אני לא, לא...
בסדר, אוקיי, לא יודע, לא נייחס לזה.
בסדר, אולי יש די.
מה זה ידעוני,
אמר לנו רש"י,
אמרה הגמרא בסנהדרין,
חיה ששמה ידוע.
חיה ששמה ידוע,
שלוקח עצם מהחיה הזאת,
היא מניחה לתוך פיו,
והעצם הזאת מגלה לו את הנסתרות.
מי זאת החיה הזאת?
זה אני שואל.
מי זאת החיה הזאת?
לא, כתוב חיה ושמה ידוע.
או, מי זאת החיה הזאת ידוע?
זה
משהו מאוד מופלא.
החיה הזאת ידועה,
יש משנה,
תראו משנה שעומדת מסכת כלאים,
אומרת ככה,
ועדני השדה חיה, רבי יוסי אומר, טמטום בועל כאדם.
יש חיה במשנה שנקראת
עדני השדה.
עדני השדה.
מה זה החיה הזאת?
תכף נראה.
בכל מקרה,
הגמרא שם נחלקה תנאים,
זה לא גמרא,
זה משנה.
התנאים נחלקו לפי תנא קמא.
תנא קמא אומר,
עדני השדה,
זה בעצם יש לה דין של חיה.
כן?
ורבי יוסי אומר,
לא,
יש דין של טומאה,
כלומר,
חיה הכוונה,
אם היא מתה,
אז היא מטמאה
כטומאת נבלה.
חיה מטמאה בנבלה.
אבל רבי יוסי אומר, לא,
היא מטמאה
באוהל כאדם.
יש דין של טומאת אוהל כאדם.
אתם מבינים מה זה אומר?
כלומר, מה? שאם החיה הזאת מתה באוהל, כל האוהל טמא.
כמו אדם.
כלומר,
אנחנו רואים מכאן שזאת חיה בעצם מיוחדת,
שיש לה דין של אדם לפי רבי יוסי בדבר מסוים.
כלומר,
זה יוצא מכאן שזו חיה שדומה לאדם.
היא מטמאה באוהל כאדם לפי רבי יוסי.
בסדר?
לא רק בנבלה, זה רק
טומאת מגע.
נבלה זה רק טומאת מגע.
טומאת אדם זה טומאת אוהל.
ככה רבי יוסי אומר.
זאת אומרת שחיה שיש לה שייכות לאדם.
מה זאת אומרת שיש לה שייכות לאדם?
אומר הירושלמי,
מה זה אדני השדה?
תראו מה ירושלמי אומר, מסכת כלאים.
בר נש דתורו.
מה זה בר נש דתורו?
כלומר, בר נש זה אדם, תור, מה זה?
ערים, כאילו, משהו כזה.
איש הערים כזה, כמו להגיד איש הערים.
משהו כזה, כן, איש הערים.
כן, איש הערים.
והוא חיה מן הטבורא, נפסק טבורו,
לא חיה.
הוא
חי מטבורו, נפסק טבורו, לא חי.
מה זה הייצור הזה?
מסביר רבנו עובדיה מברטנורא על המשנה של אדני השדה.
אומר ככה,
אדני השדה אומר,
חיה הגדלה בשדות,
כן, וכמין חבל גדול יוצא מן הארץ
שגדלה בו אותה חיה, בשמה ידוע,
והוא ידוע מן הכתוב בתורה,
זה ידוע מן הכתוב בתורה,
ומחובר בטבורו באותו חבל היוצא מן הארץ.
בצורתו צורת אדם,
בפרצוף ידיים ורגליים.
הוא נראה כמו אדם, פרצוף ידיים ורגליים, כן?
ואין כל בריאי הרשע להיקרב אליו,
כי הוא הורג וטורף כל הקרב אליו, זו חיה קטלנית.
עכשיו, לאן אל תתקרב אליו?
לכל מה שהוא יכול להגיע, כן?
הרי אם הוא חובר בחבל,
אז איפה שהרדיוס של החבל מגיע?
שם הוא תופס, כן?
הוא חובר חבל לארץ, כן?
הוא אומר עכשיו, איך
אפשר
להתגבר עליו?
איך אפשר לצוד אותו?
אז הוא אומר ככה, כשרוצים לצוד אותו, מה עושים?
יורים בחיצים בחבל, כן?
לוקחים חץ, יורים ככה, עושים
תחרות קליעה למטרה, כן?
עד שהחץ פוגע בחבל,
כנראה כמה חיצים אולי צריך,
לא יודע,
עד שנפסק.
עד שהחבל נחתך,
ואז צועק בקול מר ומת מיד.
ואליו רמז באיוב כי עם אבני השדה בריתך.
הבנתם?
זה אדני השדה לחיה ידועה, כך כותב גם הספר החינוך,
ספר החינוך על המצווה הזאת שלא לשאול בידעוני,
אז הוא כותב,
מה זה לא לשאול בידעוני?
הוא כותב ככה,
והעניין הזה הוא שמשימה מחשף עצם חיה ששמה ידוע לתוך פיו,
ואותו העצם מדבר על ידי כשפה,
וזאת החיה ששמה ידוע,
ראיתי בספר מן הגאונים שהיא גדלה בחבל גדול,
שיוצא מן הארץ,
כן,
חבל הקישויים והדלויים,
נכון,
כאילו לדלויים,
לדלעת כזאת יש כזה משהו
כמו
חבל טבור כזה,
וצורתו כצורת אדם בכל דבר בפנים וגוף ידיים ורגליים,
ומטבורו מחובר לחבל,
ואין כל בריאה יכולה להיקרב אליה,
כי מלוא החבל לפי שיעור סביבותה,
כי מלוא החבל טורף כל מה שיכולה להשיג.
כשבאו לצוד מורים וחצים אל החבל עד שנפסק והיא מתה מיד.
וברשם ודקיליים אמרו זיכרונה לברכה,
כן,
פירוש כי מבנה השדה בריתך,
ברנוש דטורא,
והוא
חי מן טבורו, פסק טבורו לא חי.
מה יוצא פה?
יש פה בעצם,
מה זה החיה הזאת?
גם אנחנו לא יודעים מה זה בפועל,
זה לא משנה,
אולי זה היה פעם,
לא ניכנס לעניין המציאותי של זה,
אבל
הראשונים,
אתה
יודעים מה זה הידוע של התורה?
זה בעצם חיה שהיא בדמות אדם.
היא בדמות אדם,
אבל היא כאילו,
היא בדמות אדם,
היא
תחפושת של אדם,
היא לא אדם באמת.
לא אדם באמת.
ויש לה יכולת לייצר טומאה כזאת,
לייצר טומאה אצל האמיתי ששואל בה.
למה יש לה יכולת כזאת?
כי מה קורה פה בעצם?
מה זה האדם באמת?
האדם,
האדם באמת,
אנחנו יודעים,
זה לא כאילו הגוף החיצוני.
זה לא הבשר, זה לא העור של הזה, זה לא הלבוש,
זה לא הגוף.
אלא האדם זה הנשמה שיש בו, כן?
הנשמה שיש בנו, זה האדם.
העולם הפנימי,
כן,
הנשמה שבתוך הגוף הוא האדם באמת.
אז
אדם באמת צריך להתעסק, מה המרכז של החיים שלו?
לתת מקום לעולם הנשמה שלו, לתת מקום לעולם הרוח שלו,
כן, לרוחניות בחיים,
לנשמה בחיים.
אבל יש פה איזושהי חיה שהקדוש ברא אותה בצורה דומה לאדם,
אומר לכם,
תראו מה אדם יכול להיות.
לאן אדם יכול להגיע?
אדם יכול להגיע למה?
להיות יונק כל החיים שלו, מחובר עם הטבור.
כן, הטבור זה כמו איפה שהתינוק יונק מהאימא, נכון?
מחובר עם הטבור שלו למה?
מחובר לארץ.
זה החיים שלו, כלומר, סביב מה החיים שלך סובבים?
סביב מה?
סביב העניינים של הארציות,
סביב העניינים של הגשמיות,
סביב העניינים של העולם הזה,
סביב החומר,
סביב העולם של החומר.
בזה אתה מתעסק, בזה אתה מתרכז.
האדם נשקע בחומריות,
אתה מבין?
הוא שקוע בחומרניות.
זה כאילו הציור הזה,
הקדוש ברוך הוא בא בעולם הזה שהוא ציור של דמות אדם,
שהוא בעצם דומה,
הוא בא להגיד לבן אדם האמיתי,
תראה.
אתה יכול להיות כמו אדם כזה.
כאילו, כמו החיה הזאתי,
אתה יכול להתנהג כמוה.
להפוך מה שאדם באמת, הנשמה, לא.
הוא מעניין אותו רק הגוף, רק ה...
הוא מחובר לארץ, מחובר לחומר.
אתם מבינים?
שקוע בתוך החומריות,
שקוע בתוך החומרניות של החיים.
זה האדם איזה...
זה הדני השדה הזה.
והוא כל כך שקוע שמה,
כל
כך שקוע שמה,
לכן,
לכן,
איך הצדים אותו אומר?
יורים לו בחץ, מנתקים לו את חבל הטבור והיניקה מהארץ,
ואז כאילו הוא צועק בקול מר ומת,
נכון?
צועק בקול מר ומת.
מה
זה זה?
אתם יודעים שהגמרא מסכת ברכות אומרת,
שכאילו האנשים שמחוברים,
כן,
האנשים שמחוברים יותר מדי לעולם הזה,
אז כאילו להוציא אותם מן העולם הזה,
זה כמו להוציא איזשהו קרש שהסתבך בשיח קוצני,
להוציא משם איזה משהו שהסתבך שם.
קשה להוציא אותו משם.
אבל אדם שהוא כאילו נפטר במיטת נשיקה,
או אדם שנפטר בקלות,
איך נפטרים בקלות,
אומרת הגמרא?
זה כמו להוציא מה?
שערה מתוך כוס חלב.
כלומר, אתם מבינים, אדם שהוא...
העולם הזה הוא מבין,
חשוב,
אבל בסוף העולם הזה הוא...
העראי,
זה עולם זמני,
העיקר זה העולם הנצח,
העולם הרוחני,
כן,
הנשמה שלנו,
זה העיקר.
אז בקלות,
כסערה מתוך כוס חלב,
אתה מוציא את הנשמה שיוצאת בקלות.
כשמנתקים אותו מהעולם הזה,
הוא לא צורח בכל מר, כאילו, זה בקלות.
אבל תביני,
אדם שכאילו יוצא,
שהוא מחובר לעולם הזה,
הוא מחובר לארץ,
הוא מחובר לענייני החומר,
בחבל הטבור הוא יונק מהארץ,
הוא
מחובר לזה.
עכשיו אתה בא להוציא אותו מכאן,
זה כבר,
זה כמו להוציא מסבך קוצים,
להוציא משם צמר מסבך קוצים עכשיו,
איך אתה מוציא את זה?
קשה, זה כואב.
כן,
זה צועק מרה,
מנתק אותו מהחומר,
מנתק אותו מהארץ,
כן?
זה מה שכותב בארתינו, מנתק אותו מרה.
אז
לכן זה התאומה שנמצאת בידיעונית,
אתם יודעים,
התאומה שנמצאת בידיעונית,
זה בעצם הקדוש ברוך הוא מצייר לנו ציור בעולם,
הוא אומר לך,
תראה דמות אדם,
יש
לך פה חיה,
שהיא בעצם דמות אדם,
שעדיים ורגליים,
פרצוף של אדם וזה,
אבל מה כל עניינה,
היא עונקת את כל החיים שלה,
כל החיים היא עונקת מאיפה?
מהארץ,
מהגשמיות, שוקעת בחומר.
תדעו לכם,
ככה אתם יכולים להיראות,
ככה אתם יכולים להיות.
אם אתם לא תבינו שהאדם באמת זה ההתעסקות בנשמה,
ההתעסקות במרכז החיים הרוחניים שלך,
אם אתה תעשה כך להשיג את הענייני החומר מהעולם,
אתה תשכב,
אתה תהפוך להיות חיה כזאת,
שיונק את הכל מהארץ,
ואז שיפסיקו את החוט הזה,
יחתכו את החוט הזה,
צועק בכל פה,
קשה לעזוב את העולם הזה כאשר אתה כל כך...
כאשר אתה כל כך מחובר אליו.
לכן זאת הטומאה של הידעוני.
אז אתם מבינים?
זאת אומרת,
עכשיו,
הידעוני,
אמרנו,
זה מלשון של דעת.
זהו,
מלשון של דעת.
מה זה דעת?
מה זה דעת בעברית? נכון? דעת זה מה?
דעת בעברית, מה זה?
הבנה, נכון?
אבל בעברית היסודית,
מה זה?
זאת אומרת, חיבור, דעת זה חיבור, נכון?
לדעת זה לחבר,
להתחבר, לדעת זה חיבור.
אז, אתם מבינים?
אז יש לנו פה, האובות זה בעצם, מה זה דעת?
זאת אומרת,
אתה ידעוני, מה הדעת שלך? לאן אתה מחובר?
אתה מחובר לנשמה או שאתה מחובר לחומר?
אתם מבינים?
הידעוני זה דעת,
הסברנו כאן ידעוני,
מלשון דעת מחובר לאן?
לארץ.
בחבל הטבור מחובר לארץ.
כן?
יודע את הארץ.
חי רק את המציאות החומרית,
רק את החומרניות של החיים,
את התאוות החומריות, זהו חי.
זה לבוש אדם, זה תחפושת של בן אדם.
וזה הטומאה שיש בזה.
אז יש פה בעצם האובות, זה טומאת המה?
טומאת הרצון.
אתם מבינים?
טומאת הרצון.
האובות מלשון אביה זה רצון.
מהי טומאת הרצון?
טומאת הרצון זה לא...
הרצון האמיתי, אמרנו, זה לתת להעניק.
זה אהבה.
האוב זה לקחת, זה לקבל.
כן, זו הטומאה שנשארת במת.
המת זה כאילו, אתה חיים...
בצער אדיר,
אני יודע רק את הצער של עצמו,
לא צער של אחרים.
זה טומאת הרצון.
ידעוני זה טומאת הדעת.
טומאת הדעת,
כלומר,
למה אתה מחובר,
כן,
למה החיים שלך מחוברים,
מחוברים לעולם נשמה,
עולם של קדושה,
הרי זה עולם של קדושה נשמתי,
או אתה מחובר לממשות הגשמית והארצית,
היא
זאת שמנהלת אותך ומנתבת לך את החיים.
וזה שתי הטומאות המיוחדות,
ולכן החשובות והידעונים,
הם כל כך,
תביני,
מרכזיים בפרשה וחוזרים
שלוש פעמים,
כי יש בהם טומאות מאוד גדולות כאלה,
שאדם יכול להכניס לעצמו,
כן,
וכל מהלך החיים שלו משתנה,
בין ברצון ובין בדעת התחתיה
טוב, הצורך כן, סיום.
