טוב זמן טוב זמן טוב ללומדי
המכון שבבית ובמכון עצמו אנחנו זוכים בעזרת השם להתחיל זמן חדש
זמן קיץ תשפ"ה שיהיו בשורות טובות שיהיו ישועות שיהיו נחמות
שיהיו ניצחונות גדולים בעזרת השם
ואנחנו בעזרת השם גם נתחיל היום לימוד חדש
בשלב הראשון קודם כל אנחנו נלמד תמיד תמידין כסדרן,
אנחנו נלמד
מתורת מורינו ורבנו הרב אלישע ושליצקי זצ"ל כדבר אלישע
פרשה ונפש בחבלי משיח,
זה החלק הראשון של הלימוד שלנו ביום ראשון.
חלק השני, כמו שבעזרת השם אנחנו
נתחיל היום,
יהיה בספרון סוד השבועה.
סוד השבועה של המקובל הרב מרדכי עתיה זכר צדיק וקדוש לברכה.
אני אספר לכם עליו אחר כך.
אבל ממש הרגשתי איזושהי תחושה פנימית.
במהלך בין הזמנים
שצריך ללמוד את הספר הזה
וצריך להפיץ אותו ואני כבר
הבאתי לכאן ערימה של חוברות
שהשגתי ממשפחת המחבר,
מהרב רפי נכדו,
רב רפי עטיה,
בעל דפוס עטרת,
ועטרת,
כן.
בקיצור, אנחנו נדבר בעזרת השם בחלק השני.
לימוד קצר,
שוב,
כל פעם יהיה לימוד בספר סוד השבועה,
לימוד של משהו כמו רבע שעה,
בסיום של הלימוד של פרשה ונפש בחבלי משיח.
אז אנחנו נתחיל,
נתחיל את המסע הקצר שלנו בפרשת השבוע.
למען האמת מאוד מאוד חסר לי העיסוק במשנת הרב אלישע ביום העצמאות,
יום הזיכרון, יום השואה.
כל התקופה הזאת היא תקופה
שבה,
כמו שהזכרתי בעבר,
הרב אלישע כתב בשנת היובל למדינת ישראל ספר שנקרא מדור לדרור.
ספר גדול מאוד.
שמכיל בתוכו גם דברים כתובים,
גם דברים שנערכו מתוך שיעורים,
שעוסקים ממש בכל התקופה שבין פסח לעצרת.
הוא מתחיל בפסח,
גם לפי פרשיות השבוע,
ומסתיים בחג השבועות בכמה מהלכים מאוד גדולים על חג השבועות.
זה
ממש ספר שמכיל הרבה מאוד מהרעיונות היסודיים של הרב
על תקופת התקווה המשיח,
חבלי משיח,
כל המסתעף מזה.
וזה ספר שצריך להכיר,
הוא לא כל כך נפוץ,
אבל זה ספר שצריך להכיר אותו.
והתקופה הזאת היא תקופה שלא במקרה הספר הגדול ביותר של הרב,
הוא ספר שעוסק בכל התקופה הזאת,
מכיוון שהתורה שלו הייתה תורה,
תורה של גאולה.
הוא עסק בגאולה,
עסק בציפייה לישועה, עסק בחבלי משיח,
זה היה הנושא,
כל פרשייה, בזה הוא התעסק,
כל הבירורים שלו היו קשורים לעניין הזה,
וזה היה חסר לי.
אז אנחנו ננסה לעשות השלמות קצת,
ואני רוצה לפתוח ב...
איזה נקודה אחת שתתברר פה בהמשך גם,
וזה סוג של נקודה אחת מקיפה וכוללת
לגבי כל התקופה שבין פסח לעצרת.
התקופה שבין פסח לעצרת,
שחודש אייר בעצם נמצא בתווך,
בין פסח לבין שבועות,
זו תקופה של ספירת העומר.
תקופה שיש בתוכה מימד מסוים של מתח.
הרמב"ן בפרשת אמור מפורסם מאוד אומר שזאת
הייתה אמורה להיות תקופה ארוכה של יום טוב,
חול המועד,
חול המועד ארוך שמתחיל בפסח,
בתווך יש חול המועד ארוך ומסתיים בעצרת שבועות.
ובסופו של דבר,
לאורך ההיסטוריה התקופה הזו הפכה להיות תקופה מתוחה מאוד,
תקופה דינית.
אבל היסוד של תקופת הדין שיש בין פסח
לעצרת נובע מהתהליך שנמצא בתוך התקופה הזאת.
כלומר,
תקופת ספירת העומר היא תקופה שבלשון המקובלים
היא תהליך של יציאה מקטנות לגדלות.
נסביר את זה קצת.
פסח
הוא חג שבו יש הערה מאוד מאוד גדולה.
בליל הסדר יש הערה מאוד גדולה.
ההערה הזו היא כי נשמת ישראל יוצאת לחירות.
זאת אומרת, עדיין יש הרבה קליפות,
אבל הנשמה עצמה יוצאת לחירות מוחלטת
ביציאת מצרים בליל הסדר.
אבל
מה שקורה אחרי יציאת מצרים, וזה ניכר בעצם כבר
בימי חול המועד של פסח,
ששם לא אומרים הלל שלם,
אלא כבר מרגישים שיש איזו נפילה מסוימת, נפילת מתח
ממה שהיה בליל הסדר למה שקורה בימי חול המועד.
למה?
מאיפה נובעת הנפילה הזאת?
גם וגם.
זאת אומרת,
ממש כמו שקורבן הפסח הוא קורבן שמשלב בתוכו יחיד וציבור,
הוא גם קורבן יחיד וגם קורבן ציבור משולב,
ככה גם התהליך שמתרחש בליל הסדר הוא יציאה של
כלל ישראל וגם יציאה של הפרטים שבתוך עם ישראל.
אז מה קורה מיד אחרי זה?
מיד אחרי זה יש
איזושהי נפילה,
שאנחנו ננסה לעמוד על המשמעות של הנפילה הזאת.
מה הנפילה?
אז הפשטות,
כשאנחנו מסבירים מה הנפילה,
אפשר לדמות את זה ממש כמו ללידה של תינוק.
כאשר תינוק נולד,
יוצא לאוויר העולם, מצד אחד נולדת נשמה,
מצד שני, יש פה גם נפילה.
למה יש נפילה?
מכיוון שהמצב
שבו התינוק נמצא,
הנשמה הזו נמצאת,
זה מצב שנקרא קטנות.
נגיד את זה ברמה הכי פשוטה, זו קטנות.
למה?
כי הנשמה נמצאת בתוך גוף ונפש שמבחינת התהליך שהן
נתונות בו הוא תהליך מאוד מאוד ראשוני, בוסרי.
אז גם אם הילד הזה אמור לגדול,
להתפתח,
לצמוח, השלב שבו הוא נמצא עכשיו
הוא שלב מאוד בוסרי.
ולכן הנשמה נמצאת בעיבור.
מה שנקרא עיבור.
זה נכון שהעיבור היה בעצם בעיבור.
ועכשיו הוא נמצא במה שמכונה יניקה.
ואחר כך יהיה שלב שנקרא מוחים,
אלה שלושת השלבים בעצם של ההתפתחות
אצל הארי, עיבור,
יניקה ומוחים,
כלומר עיבור זה השלב שבו התינוק נמצא במצב עוברי,
יניקה זה המצב שבו הוא עדיין לא עומד על דעתו לבד,
אלא הוא צריך לנוק
מהאימא
את החיות שלו,
במובן הזה גם את ה...
טעם שלו, הוא יונק מהאימא.
בשלב השלישי הוא יהפוך להיות עצמאי,
עומד ברשותו,
וזה נקרא מוחין.
מוחין הכוונה מלשון מוח.
יש לו תודעה עצמאית,
הוא יכול לעמוד על רגליו.
אז התהליך הזה מסביר קצת מה פשר הנפילה שיש אחרי ליל הסדר.
כי מצד אחד נולדת נשמה,
ומצד שני המצב שלה הוא עדיין מאוד מאוד בוסרי,
גולמי,
ולכן אין לנו עדיין את המצב השלם.
ברגע
שאתה עובר,
לא בעקב,
יש לך ציפיות מסוימת בתור עובר,
ברגע שיצאת,
בעצם אימצת את המאה אחוז שלך בתור עובר,
הגעת לאידיאל העוברי,
ועברת עכשיו לכיתה חדשה,
שבה יש ממך ציפיות חדשות,
בגלל שאתה לא בא עם ציפיות חדשות,
אבל בעצם יש לך נפילה.
זה הגדרה מאוד מעניינת מה שאמרת, אני לא בטוח במאה אחוז.
שזאת הכוונה של התהליך שתיארנו,
אבל בואו ננסה להסביר אותו עוד פעם
ונראה אם זה יהיה תואם את זה.
הנקודה היא כזו,
הנקודה היא שיש רגע בחיים שהאדם מתחיל שלב חדש.
לא משנה, זה עבודה חדשה או לא משנה מה.
ברגע שוואנס עשית את התהליך,
התחלת את המסע,
אתה כבר בפנים
אבל מבחינת
המקום שאתה נמצא מבחינת מקום העבודה לדוגמה
למרות שנכנסת אליו אתה מאוד מאוד בהתחלה
כי אתה לא יודע עדיין את כל מה שאתה צריך לעשות שם.
אז מצד אחד אתה בפנים, כלומר, השתנתה הזהות שלך.
הנה, אתה עכשיו התחתנת.
מצד אחד השתנתה המהות שלך מקצה לקצה.
לפני כן היית רווק, עכשיו אתה נשוי.
זה מהפך זהותי.
אבל בתוך המהפך הזהותי הזה, אתה בשלב ראשוני.
כלומר, משהו התהפך בחיים שלך,
אבל מבחינת השלב שאתה נמצא בו,
בתוך המהפך הזה,
אתה בתחילת הדרך.
אז זה תואם את זה,
בסדר,
זהו,
אז זה באמת המהות של מה שלמדנו פה.
מה שאומר,
אבל ספירת העומר היא תקופה שיש בתוכה מימד של דין,
כי דין
הוא מתח.
מתח בין מה למה.
מתח כי התחלנו תהליך ועדיין לא השלמנו אותו.
אז מתי שאתה התחלת משהו בחיים ועדיין לא סיימת אותו,
אתה נתון במצב של מתח.
למשל למה הדבר דומה?
כשאתה נמצא בתהליך של הכנה של משהו,
לא משנה אם אתה מכין אוכל,
או אתה מכין עבודה,
מאמר,
בניין שאתה צריך לבנות,
לא משנה מה.
כשהדבר עומד כבר לגמרי, הוא יציב.
אבל כל עוד הוא נמצא בתהליך הבנייה,
הוא במצב מאוד עדין.
כי כל דבר קטן יכול לפרק אותו,
יכול לערער את המצב שלו.
וזה בעצם המתח שאנחנו נתונים בתקופת העומר.
אגב, העומר בעצמו, מה תהליך ספירת העומר?
בפשטות, ברמה הכי פשוטה שלו, תהליך חקלאי
של שלב ראשון, קורבן,
אוכל של בהמה,
עומר, שעורים,
ובשלב המתקדם יותר זה חיטה, שזה מאכל אדם.
משמע שגם בתוך ספירת העומר ברמה החקלאית
אנחנו עוברים ממאכל בהמה למאכל אדם,
כלומר מתהליך של קטנות
לתהליך של גדלות.
תודעה שפלה ותודעה מפותחת,
תודעה בוסרית ותודעה בשלה.
התהליך הזה הוא חלק מה מה שקורה בספירת העומר.
ספירת העומר בעצם
היא
מעבר הדרגתי מקטנות לגדלות.
ניסויים נגיד ניסויים זה דוגמה כן
נכון נכון מאוד נכון
מה הכוונה
שוב לא הנשמה קטנה הכלים דרכם הנשמה צריכה להופיע קטנים מוחין
שוב זה לא עצוב אני חושב שהנקודה זה מתח דין
כן מתח כן
בדיוק,
בדיוק, זה בדיוק המתח שהצגתי בהתחלה, שהרמב"ן אומר
שזו אמורה להיות תקופה של חול המועד ארוך,
ובפועל,
בהיסטוריה,
אנחנו רואים שהתקופה הזו היא תמיד מייצרת
גם מצד אחד מועדים,
כמו שבתקופה שלנו,
מצד שני מתח מסוים,
שכולל,
לדוגמה,
את מיתת תלמידי רבי עקיבא,
24,000 תלמידים של רבי עקיבא,
והגמרא ביבמות מתארת,
שהם מתים בין פסח לעצרת.
מה מיוחד בתקופה הזאת?
פרעות תתנו לפני אלף שלושים שנה,
זה עוד סיפור בפני עצמו.
אנחנו רואים שהתקופה הזאת מצד אחד יש בה חסד גדול,
הערה,
ומצד שני יש בתוכה איזו קטנות.
קטנות שמבטאת גם סכנה,
יש איזה סכנה, איזה מתח באוויר,
כי מצד אחד יצאנו מזה ולא הגענו אל היעד,
ואז המתח הזה מותיר בסופו של דבר את הקושי.
כאן נכנס אלמנט ש...
שוב,
אני לא נכנס לכל פרטי פרטיו,
אבל כולם מכירים את מה שמופיע בסידורים,
שבספירת העומר יש ספירות מסוימות שמזכירים בספירה.
איזה ספירה מתקנים בכל יום, נכון?
שבוע חסד, שבוע גבורה,
שבוע טיפרת,
שאנחנו נמצאים בתוכו והתחלנו כבר שבוע הנצח וכן הלאה.
אז הספירות האלה,
מה הרעיון שלהם? מה זה הספירות האלה?
מה משמעות הספירה?
זאת אומרת, ספירת העומר בפשטות,
מה זה ספירה?
אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש, סופרים, סופרים.
הכוונה להגיע אל היעד, איך שלא נסביר.
אבל בתוך האלמנט של ספירת העומר מתווסף עוד אלמנט,
שהספירה זה מלשון ספירה.
ספירה.
ספירה הכוונה סוג של
תיקון של
שלב תודעתי שנמצא אצל האדם.
למה?
מה הנקודה הזאת של הספירה
באה ללמד?
לפי מה שאנחנו מסבירים לפי התהליך,
זה אומר שהספירות זה בעצם בשלות תודעתית
של האדם בהדרגה.
לאט לאט האדם קונה מדרגות שונות
של מה שאנחנו קוראים מידות.
מה זה מידות?
מידות זה הכלים שדרכם האדם מופיע את נשמתו בעולם.
לאדם יש נשמה,
הנשמה היא חלק אלוקה ממעל.
מה יש בנשמה?
בנשמה כל הטוב האינסופי שקיים בתוך האדם נמצא.
הכל נמצא בפנים,
הכל גלום בתוך הנשמה הזו של האדם.
אבל בהיעדר כלים הנשמה לא יכולה להופיע.
כשהכלים שבורים
אז הנשמה אפילו מופיעה בצורה
לפעמים מפלצתית, לפעמים מעוותת,
לפעמים...
כן, יכולה לגלות כל מיני סטיות שונות
ומשונות והכל נובע בעצם מאותו מקור חי.
החיות שבאדם, מה מקורה?
נשמת חיים שבקרבו.
אז איך יכול להיות שבן אדם אחד נהיה כל כך מעוות
וכל כך אכזר או פוגעני?
מה הסיפור?
הכלים.
הכלים זה מה שמבדיל בעצם בין הארה נשמתית נקייה
לבין הארה נשמתית שבורה.
זה
כל הסיפור בסופו של דבר כשאנחנו מדברים על תיקון המידות.
מה זה לתקן מידה?
לתקן מידה זה לא להמציא משהו.
הכל קיים באופן פוטנציאלי בפנים.
אתה צריך בעצם לנקות את הכלים שיוכלו להופיע את המידה בצורה טובה.
לדוגמה,
באדם יש,
עוד פעם, אנחנו מדברים על החיות של האדם.
החיים של האדם הם מהנשמה,
נשמת חיים שבקרבו.
הנשמה הזאת,
מזרימה לאדם לא רק חיים במובן הביולוגי,
אלא גם חיים במובן של הרצונות שלו.
האדם רוצה דברים, מאיפה אתה רוצה דברים?
מאיפה בא לך הרצון?
מהחיים שזורמים בתוכך.
החיים, החיות,
כוללת רצונות, שאיפות, כל מה שאתם רוצים.
כל הדברים שקשורים לחיים נמצא בתוך זרם החיים של האדם.
עכשיו,
זרם החיים הזה,
בשלב הראשון של החיים,
איך הוא מופיע?
בצורה מאוד גולמית.
מה הילד רוצה?
הוא רוצה לשרוד,
הוא רוצה לחיות במובן הכי הכי פשוט.
הוא רוצה אוכל.
זה החיות שלו, ככה הוא חי.
כלומר, כשהוא רוצה משהו, מה הוא רוצה?
לחיות.
הוא רוצה לאכול, לשתות,
לישון.
ככל שהילד מתבגר,
בעצם מה מתווסף לתוך שלב ההתבגרות הזה?
שאיפות יותר גבוהות,
רצונות יותר עמוקים,
נחשפים מימדים יותר עמוקים של הקיום שלו.
מה קרה?
מה שקרה זה שהופיעו המידות שלו.
המידות, כלומר,
הכלים שדרכם הנשמה הזו מופיעה.
ואז
פתאום מתחילים לדייק דיוקים בתוך אותה נשמה.
מידת החסד.
חסד זה הרצון להיטיב.
ואז יש לו גם רצון...
להתגבר
על דחפים מסוימים שקיימים בתוכו,
ואז מופיעה היכולת שלו לאזן בין צדדים שונים שקיימים בתוכו.
בסדר?
זה קשור לקו האמצע, ספירת התפארת וכן הלאה.
זאת אומרת,
מה זה עבודת המידות?
עבודת המידות זה...
יש שדימו את זה,
את עבודת ספירת העומר,
לליטוש אבן טובה.
כמו ספיר, מלשון ספיר, עבודת ספירה.
אתה אומר מלשון ספיר,
אבן ספיר.
יש לך יהלום גולמי, זה הנשמה של האדם.
הכל נמצא כבר בפנים.
אז למה היא לא מופיעה בצורה שלמה?
למה היא לא זורחת?
למה היא לא מאירה?
כי היא גולמית.
מי שראה פעם יהלום גולמי,
הוא לא נראה רע,
אבל הוא לא נראה טוב.
אז מה עושים?
מלטשים מתחילים
לשייף אותו, ולנקות אותו,
ואז הוא פתאום,
פתאום אתה אומר,
וואי,
זה אותו דבר שהיה לפני כן,
רק עכשיו הוא מאיר.
אז אותו דבר גם הנשמה של האדם.
בתוך האדם קיימים כל הרצונות,
כל השאיפות,
אבל אם הכלים שלו הם כלים מוגבלים,
אז זה יופיע בצורה מוגבלת.
כמובן שכל מה שאמרתי עכשיו הוא משל,
אבל צריך להבין את הנמשל בעומק.
כלומר,
מתי שהאדם מנקה את הרצון שלו,
וחושף מימד יותר עמוק ברצון שלו,
אז ההארה של הנשמה היא הארה יותר נקייה.
ואז בעצם מה קורה?
החיים שמאירים דרך האדם הם חיים יותר טהורים.
ממש אפשר לדמות את זה למים.
ככל שהמים מופיעים בכלי יותר נקי,
אז אתה רואה את הזכות של המים.
ככל שהכלי יותר חשוך,
ככל שהכלי יותר,
או נגיד יותר מזה,
הכלי מלוכלך,
אז המים יצאו מלוכלכים.
אז אתה טועם שהמים הם מלוכלכים, אין שם טעם טוב.
אז אתה שואל, מה זה המים?
לא, המעיין שממנו המים יצאו, הוא היה מעיין טהור.
אז מה קרה?
בדרך הוא סחף הרבה מאוד לכלוכים שקיימים בחוץ,
וזה יוצא לא טוב,
יוצא לא נקי.
זה מסביר,
זה באמת דבר שמתבונן עליו הרבה מאוד בכל התקופה של יום הזיכרון,
שאתה אומר, איך פתאום
אנשים שלא בהכרח למדו הרבה,
או לא בהכרח הם מגיעים מרקע מאוד מאוד אידיאליסטי.
פתאום בזמן של מלחמה משהו מאוד מאוד עמוק
מתפרץ מתוכם ופתאום אתה מגלה תעצומות נפש,
אתה מגלה הארות חיים,
כלומר אנשים שאומרים וכותבים דברים שאתה מתפלא מאיפה זה בא פתאום,
מאיפה זה?
כי מה שקורה, ההסבר הוא פשוט ועמוק.
כי ברגע של מלחמה, ברגע של משבר מאוד מאוד גדול,
ההארה של הנשמה,
בעצם אפשר לומר,
כמו מתגברת בבת אחת על כל הקטנות שקיימת באדם.
ממש כמו פסח כזה.
כמו שהנשמה יוצאת ברגע אחד מקטנות לגדלות.
ואז אחר כך,
יכול להיות שאחרי המלחמה תחזור הקטנות,
כי הכלים עצמם לא נטהרו לגמרי,
אבל באותו רגע מבחינת הנשמה היא מופיעה בגדלות.
כי בפוטנציאל הגדלות הזו קיימת שם בפנים.
פשוט היום-יום שלנו מלא בקטנות,
אז לפעמים הנשמה לא מופיעה,
בגלל שהכלי הוא עדיין עכור.
אבל...
שמה?
אין משהו חדש?
אני עכשיו במלחמה, אני ב...
משהו שאני קונה, איזו מידה,
שקפצה לי עכשיו, אתה מבין או שאתה...
אני...
כן, כן, כן, השאלה, השאלה, השאלה היא טובה מאוד.
אני אסביר,
אבל הבעיה להגיד שיש פה משהו שהוא חדש לגמרי.
ברגע שמשהו הוא חדש לגמרי,
כלומר,
במילים אחרות,
שהאדם יצר אותו,
זה הוא, יצירה שלו,
וזה לא טבעי לאדם כלומר זאת השאלה זאת
אומרת השאלה היא מה מהותו של האדם
אם בטבעו של האדם הוא בעצם נגיד חייתי ואז הוא מתאמץ
וקונה מידה הוא תמיד עלול לחזור חלילה למצב הרגרסיבי שלו
אבל אם אנחנו אומרים שבמהותו של האדם יש
משהו גרעין טוב שבעצם המידות בסך הכל
בדיוק,
זה לא יכול, אתה לא מאבד את זה.
כלומר,
אפשר להגיד שרשת הביטחון של כל אדם היא הנשמה.
וזה לא מקטין כהוא זה את העמל שהאדם משקיע בקניית מידה.
אבל אחרי ככלות הכל,
זה חשוב להדגיש שהמידה עוזרת לאדם
לחשוף את מה שקיים בתוכו בפנים.
אם אתם זוכרים,
בעבר הזכרנו את זה,
בעל התניה,
בתחילת התניה אומר,
שלפעמים הורים פשוטים מולידים נשמה גדולה.
שהיא מעבר למה שהם בעצמם.
איך זה יכול להיות?
כי הוא מסביר שם שהנשמה היא לא מההורים.
הנשמה היא מאלוקים.
אז מה ההורים נותנים?
כלים.
ההורים נותנים את הכלים להופעת הנשמה.
יכול להיות שיהיו הורים שיעזרו לנשמה לגלות את עצמה,
כי הם הורים מאוד מאוד טובים,
ויש שם מידות טובות בבית וכן הלאה וכן הלאה,
אז יותר קל לנשמה להופיע.
לא מתייסרת.
אבל הנשמה עצמה לא מגיעה מההורים.
הנשמה היא מעבר להורים,
וההורים נותנים את הכלים, הכלים הנכונים.
כמובן שאני משער שיש פה מימד גם
של מגלגלים זכות על ידי זכאי,
שהורים טובים יוכלו להוריד לעולם,
להתגלגל דרכם נשמה טובה.
והורים פחות טובים הם עלולים להיות פחות כלי להופעת הנשמה הזו.
אבל בגדול הרעיון הוא הרעיון הזה.
עכשיו, למה אמרנו את כל הנקודה הזו?
קודם כל להסביר מה קורה בספירת העומר.
ספירת העומר היא תהליך
שתפקידו הוא לגרום
לאדם או לעם להיות בשל לקבל את
מה שבפוטנציאל קיים כבר ביציאת מצרים.
כלומר, ביציאת מצרים הנשמה נולדה.
מה זה אומר?
שהתורה נולדה.
כי נשמת ישראל זה רצון השם.
רצון השם זה התורה.
זה אומר שהנשמה נולדה, התורה נולדה.
הכל כבר קיים בפנים.
אז מה קורה במתן תורה?
במתן תורה אנחנו מקבלים את הפירוט
של מה שהופיע באופן גולמי בהתחלה.
ולא ידענו עדיין להסביר אותו בפרטים.
זאת אומרת,
התורה היא כבר דברים מאוד מבוררים וכתובים
של מה שהיה בפוטנציאל לפני כן.
אבל הכל היה כבר שם.
כלומר,
זה
כמו בר מצווה לעומת לידה.
מה קורה בבר מצווה?
מה שהופיע בלידה
מגיע לבהירות.
אתה רואה פתאום מה יש פה. מי היה פה כבר כשהוא נולד?
זה מה שקורה בעצם במתן תורה.
במתן תורה יש בירור
של מה שלפני כן הופיע בצורה פוטנציאלית,
אבל הכל היה כבר שם,
הכל היה כבר בתוך הנשמה.
יש מימד מסוים,
אני חייב להודות,
ברור שהתורה חושפת מימד שגורם לעם ישראל להעפיל למקומות שהם לא היו.
בכוחות עצמה מגיעים
נכון
אבל בפוטנציאל הנשמה עצמה היא רוצה לעשות את רצון
השם והתורה בסך הכל עוזרת לה לממש את הפוטנציאל
זה הסיפור זה הסיפור בצורה תמציתית של ספירת העומר
ספירת העומר זה לידה
ואז ירידה לקטנות.
למה ירידה לקטנות?
כדי שמה שקיבלנו במתנה בלידה,
את הנשמה עצמה,
עכשיו נעבוד בתהליך של מלמטה למעלה, ללטש את הכלים,
כדי שהכלים יהיו בעבודה שלנו,
ואז נוכל עוד פעם לזכות למתנה.
זאת אומרת, האדם
מונה בתוך העולם, מקבל מתנה,
עובד כדי לקנות אותה,
ואז יוכל לעוד מתנה.
הרמח"ל כותב בפרק האחרון של מסילת ישרים,
הקדושה תחילתה עבודה וסופה מתנה.
אבל גם עצם העבודה
היא בזכות זה שקיבלנו מתנה.
אם לא היינו מקבלים את מתנת החיים,
איך היינו יכולים
לעבוד?
מה זה?
בדיוק.
אבל הסטארטר הזה הוא לא סטארטר רק מה שנקרא,
אני אתן לך דחיפה,
פוש.
את הכל קיבלת כבר.
כן.
אז זה...
נכון,
כי אז לא...
נניח,
לסתם,
למעט צורך ידוע ניתנת
על פי, או לא יודעים משהו. אז יש אחד שכזה,
אבל...
בינינו צריכים את התהליך,
את התהליך.
נכון.
כדי שישמר,
נכון. באמת, הנפילה הזאת של מיד, אחרי פסח, והתחלת ה...
נכון,
הנה, אפילו עם ישראל,
למרות שהם לא מקבלים את התורה מיד,
עצם נתינת התורה מביאה לסוג של נפילה של העגל.
זאת אומרת,
כשאתה מעביר אדם תהליך מאוד במהירות,
הוא עלול גם לאבד אותו במהירות.
והזכרתי,
אולי הזכרתי את זה כבר בעבר,
אבל גם כשאתה מעביר מישהו תהליך מאוד מאוד מהר,
הוא עלול גם לא להיות בשל לתהליך.
לדוגמה,
מה הייתה הדרך הקצרה ביותר לקחת עם ישראל ממצרים לארץ ישראל?
דרך ארץ פלישתים.
ולמה לא נחם אלוהים דרך ארץ פלישתים?
כי קרוב הוא,
פן ינחם העם בראותם מלחמה,
ושבו מצרים.
כלומר,
מבחינת היעד של התהליך,
הסיפור יכול היה להיות הרבה יותר מהיר.
וכל העיכוב נבע מזה שהנשמות עדיין לא בשלות.
לעבור את התהליך הזה.
כלומר,
גם אם תגיד, בסדר, בפוטנציאל הוא בשל.
בפוטנציאל זה עם ישראל, הוא אמור לקבל את התורה ולהיכנס לארץ.
אבל מה זה יעזור?
אני אעביר אותו בדרך הקצרה,
וזאת תהיה דרך קצרה שהיא ארוכה.
כי לאן הם יחזרו?
יחזרו למצרים.
זה קשה לקלוט את זה.
המקום שהעביד אתכם, שיאבד אתכם, השמיד אתכם,
אני מעדיף לחזור לשם.
למה?
כי זאת ברירת המחדל, זה הדיפולט.
ואם הבן אדם עדיין לא קנה לעצמו את הכלים הנכונים,
אז הוא לא יצליח לעבור את התהליך.
כן, כן, כן, נכון?
ראינו את זה הרבה.
נכון?
ואף על פי כן אני חושב שיש שלבים בחיים של האדם,
או רגעים, רגעים זה לא בדיוק לעשות תהליך מהיר,
זה רגע, זה כמו רגע מכונן בחיים שלך.
רגע מכונן בחיים הוא לא במקום תהליך ממושך,
אבל הוא מייצר משהו שדברים אחרים של
תהליך ארוך לא מייצרים הרבה מאוד זמן.
כלומר,
המלחמה הזאת גרמה להמון לוחמים להגיע למשהו שאם הם
היו בצבא עשר שנים הם לא היו מגיעים אליו.
למה?
כי זה אירוע מכונן.
זה אירוע משנה תודעה,
גם ברמה התודעתית קונספטואלית וגם ברמת הכישורים של לוחם.
אתה
נפגש עם אירועים, אתה...
באמת, המון המון אנשים עברו דברים ששנים לא עברו.
אז זה מכשיר אותם לזה.
אז זה נכון שזה לא...
כן, כן. אז זה גם זרז,
וזה גם פתאום מפגיש אותך עם משהו שלא היית...
כן, כן,
כן.
וגם זה, רואים סוג של תהליך שעם ישראל בעצמו עובר,
נגיד קריאת ים סוף.
אגב, פסח, החג היחיד, שיש לו שני שלבים.
נכון?
שבועות אין לו שני שלבים,
ולכאורה השלב השני של
יציאת מצרים.
פסח הוא החג היחיד שיש לו,
ראשון של פסח,
אחרון של פסח.
סוכות, שמיני עצרת,
זה סיפור בפני עצמו.
זה לא חלק מחג הסוכות.
יש מימד שזה קשור לחג הסוכות,
אבל זה סיפור בפני עצמו,
שהחיינו נפרד.
אבל פסח הוא חג בעל שני שלבים.
למה?
בגלל שכבר בקריאת ים סוף,
מתגלה עוד שלב בתהליכי ההבשלה של עם ישראל.
כלומר,
יש משהו מאוד ילדותי בשלב הראשון של יציאת מצרים,
שלגמרי עשו להם את זה.
הוציאו אותם משם.
הם בורחים משם.
וקריאת ים סוף חייבת להשלים איזה תהליך ולייצר איזו
מסוגלות לעמוד מול האויב שלך ולא לפחד ממנו.
זה תהליך הכרתי של הבשלה.
טוב,
אז זאת הייתה הערה,
הערת פתיחה לתקופה שאנחנו נמצאים בה,
אבל היא חשובה להבין למה מצד אחד זו
תקופה עם הרבה מאוד אירועים שמחים שמגלים יכולות,
ומצד שני כל הזמן יש בתקופה הזו מתח.
כי יצאנו משלב X ולא הגענו לשלב Y,
והמתח הזה באמצע מייצר איזה קושי.
עכשיו, בהקשר של פרשת אחרי מות שאנחנו נמצאים בה,
ו...
הערכנו הרבה בעניין של ספירת העומר,
אז
אנחנו לא נספיק לגעת בכל הנקודות פה שרציתי שנעסוק בתורת הרב,
בתורת הרב אלישע,
אבל הנקודה שהרב מדבר עליה
בפרשת החרמות,
קשורה מאוד לנקודה שדיברנו עליה פה.
הסוגיה שהוא עוסק בה זה פסוק
שנמצא בתחילת
פרשת אחרי מות.
שאגב, פרשת אחרי מות היא גם סיפור נורא נורא מעניין,
כי פרשת אחרי מות נמצאת בפרשת החרמות,
שאנחנו קוראים אותה גם
ביום הכיפורים, נכון?
ביום הכיפורים,
בשעת המנחה,
אנחנו קוראים על פרשת אחרי מות.
בתחילת יום הכיפורים,
מה אנחנו קוראים?
פרשת יום הכיפורים.
כלומר, תחילת פרשת החרמות.
תחילת פרשת החרמות והמשכה של פרשת החרמות.
מה הדבר הזה בא לבטא?
יום הכיפורים שהוא היום הגבוה ביותר.
נקרא לזה ברמה הכרתית, תודעתית.
אגב, יום מתן תורה, נכון?
לוחות שניים ניתנו ביום הכיפורים.
ומצד שני, השפלות הגדולה ביותר.
מעשה ארץ מצרים,
מעשה ארץ כנען,
תועבות ארץ מצרים,
משכב זכור,
משכב בהמה,
כל מיני דברים.
אתה אומר, מה זה התועבות האלה? מאיפה הדבר הזה בא?
מה זה?
מה החיבור של שני הדברים האלה בכפיפה אחת,
בפרשייה אחת, בא לבטא?
קודם כל זה בא לבטא שבתוך האדם
קיימת נטייה לשני צדדים.
הוא יכול להעפיל
עד לטהרה של יום הכיפורים,
ויכול ליפול לעומק השפלות
של תועבות ארץ כנען וארץ מצרים.
באותה פרשה.
ההעפלה על המדרגה הגבוהה ביותר של הטהרה והנפילה על השפלות העמוקה ביותר.
למה?
מאיפה זה בא?
מה האדם הוא סוג של יצור עם שניות
בתוכו אמביוולנטי שהוא נקרע בין רצונות סותרים?
זה לא,
זו לא הנקודה.
הנקודה היא,
וזו הנקודה שאני רוצה שניגע בה בהקשר הזה,
בתוך האדם יש שאיפת חיים עמוקה.
החיות של האדם שזורמת בו, החיות האלוקית,
היא חיות אחת, ממקור אחד,
הכל נובע.
אבל החיות הזאת,
במידה ואין לה כלים להופיע,
יכולה להופיע בכל התועבות הכי גדולות בעולם.
כי האדם
חפץ חיים,
וכל דבר שהוא ירגיש שיש בתוך הדבר הזה חיים,
שייתן לו אנרגיית חיים,
הוא יימשך לשם.
והעבודה שלנו, מה היא?
לנקות את
צינור החיים, כדי שהחיים האלה יופיעו בצורה טהורה.
כלומר,
יום הכיפורים זה לא דבר שסותר את הנטייה לעריות.
כי אותו מקור שגורם לאדם להימשך אל הטהרה,
הוא גורם לו להימשך גם למקומות האפלים ביותר. למה?
כי מבחינתו הוא שואף חיים.
פשוט אם הצינור לא נקי,
אז הוא שואף לחיים מאוד מאוד שפלים,
גסים.
ואם הצינור נקי, אז הוא שואף לחיים טהורים,
חיים של טהרה,
של טוב,
של ניקיון מכל השפלויות שיש בעולם.
אבל זה אותה נטיית חיים.
כלומר, באים להגיד לאדם,
מה?
כן,
כן.
זאת אומרת, האדם יש בתוכו אדמה.
אדם מלשון אדמה,
עפר,
מן האדמה,
ומצד שני, אדמה לעליון.
ככה נדרש בתורת החסידות.
האדם נקרא אדם מלשון אדמה לעליון. לאדם יש יכולת להידמות לעליון.
אז מאיפה זה מגיע?
מאיפה השפלות מגיעה?
ומאיפה מגיע אדמה לעליון?
פשוט הנשמה היא אותה נשמה.
ברגע שהנשמה הזו לא מוצאת ביטוי איך להופיע,
אז היא פשוט מחפשת...
את השאיפת חיים הזו
דרך החומר.
וכשהיא נקייה,
אז היא יודעת שהחומר לא ייתן לה את הדבר הזה.
אז היא שואפת למשהו גבוה יותר משם.
זה הסוד,
סוד החיות שנמצא בתוך יום הכיפורים.
אז עכשיו,
ככה הערה קטנה בהקשר הזה,
לפני שנעבור לעניין הבא.
פרשת החוקות נפתחת בפסוק דבר אל בני
ישראל ואמרת אליהם אני אדוני אלוהיכם
כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו וכמעשה ארץ
כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו ובחוקותיהם
לא תלכו את משפטי תעשו ואת חוקותי תשמרו ללכת בהם
אני אדוני אלוהיכם
ושמרתם את חוקותי ואת
משפטי אשר יעשה אותם האדם
וחי בהם,
אני השם.
על המהלך הזה של לא ללכת בחוקות הגויים,
אני השם אלוקיכם,
וחי בהם,
המהלך הזה,
הרב אלישע שואל עליו שאלה,
מביא מדרש,
ואפשר להגיד שזה כמו הרבה פעמים שאנחנו אומרים,
מצביעים,
זה מיסודות
תורת הרב אלישע, שעסק הרבה בנושא של המידות.
למה?
לפי מה שהסברנו עכשיו, ברור.
נושא המידות?
הניקוי של החיים.
ניקיון החיים, טהרת החיים.
החיים עצמם לא ניתנו לנו מעצמנו.
הקדוש ברוך הוא נתן לנו את החיים.
מה העבודה שיש לנו בעולם?
לנקות את החיים, לטהר אותם.
אז ככה הרב שואל בתחילת הפרשה.
דבר אל בני ישראל ואמרת עליהם,
אני השם אלוקיכם.
מה החידוש בפסוק הזה?
הרי כבר שמענו במעמד הר סיני, אנוכי השם אלוקיך.
מה זה אני השם אלוקיכם?
מה הסיפור?
מתוך דברי המדרש שנלמד בהמשך, עולה
שהחידוש הוא בהקשר בו נאמרים הפסוקים הללו.
הפסוקים הבאים מובאים בהקשר של ארץ כנען אשר,
מעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה.
ייתכן, כך הוא אומר, שבעקבות הכניסה לארץ ישראל,
מתחדש משהו.
במושג אני השם אלוקיכם,
ננסה לברר מה מתחדש.
כלומר,
כשנכנסים לארץ,
משהו במושג אני השם אלוקיכם מתחדש.
ממשיכה התורה, כמעשה מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו,
וכמעשה כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו.
גם העולם שממנו יצאנו,
וגם העולם שהיינו עתידים לפגוש בכניסה לארץ,
זה עולם רווי ביצרים ובמעשים שלנו להתרחק מהם.
בין אם אלו התאוות שאפיינו את ארץ מצרים,
ובין אם אלו הקלקולים שמאפיינים את יושבי הארץ הזמניים.
מתוך ובחוקותיהם לא תלכו,
איסור ההליכה בחוקות הגויים,
מבררת התורה גם את התוכן החיובי.
את משפטיי תשמרו ואת חוקותיי תשמרו ללכת בהם,
אני השם אלוקיכם,
ושמרתם את חוקותיי ואת משפטיי אשר יעשה אתם האדם וחי בהם אני השם.
אני השם.
אומר הרב כאן,
משמע מכאן שיש קשר בין תוכן המושג וחי בהם,
לבין הציווי על שמירת החוקים וההימנעות מהליכה בחוקות הגויים.
עכשיו הרב מביא מדרש, ספרה אחרי מות.
ספרא זה מדרש על ויקרא.
כך אומר המדרש.
ומה תלמוד לומר ובחוקותיהם לא תלכו?
שלא תלכו בנימוסות שלהן, בדברים החקוקים להם,
כגון תיאטראות וקרקסאות ואצטדינות.
זאת אומרת,
מה זה חוקות הגויים?
בשונה ממה שחשבנו בהתחלה,
זה לא שיש להם חוקים,
ספר חוקים,
אלא מה משמעות החוקים?
תרבות.
המושג חוקות מתפרש במדרש כתרבות ולא כחוקים.
בחוקותיהם לא תלך ופירושו,
שהתיאטרון והקרקס של הגויים תרבותם הציבורית אינה שלנו.
אומר המדרש בהמשך,
ושמא תאמר,
להם חוקים ולנו אין חוקים?
תלמוד לומר,
את משפטיי תעשו ואת חוקותיי תשמרו ללכת בהם.
אני השם אלוקיכם.
ועדיין,
אומר המדרש,
יש מקום ליצר הרע לערער ולומר שלהם נעים משלנו.
אומר הרב,
לפעמים מקננת בנפש האדם תמיהה ושאלה,
שמא תרבות הגוי מפותחת יותר,
נעה יותר?
אולי העושר התרבותי שלהם רב יותר?
המדרש מזהה את מקור השאלה ביצר הרע.
מה כתוב?
מקום ליצר הרע.
עונה עליה המדרש,
תלמוד לומר,
ושמרתם ועשיתם,
כי היא חוכמתכם ובינתכם.
זה פסוק מספר דברים, פרק ד'.
היצירה התרבותית מבטאת,
כל הדברים של הרב,
היצירה התרבותית מבטאת את מה שנמצא בעומק הנפש.
אם יש הבדל בין ישראל לעמים במאפייני כוחות הנפש,
הדבר יבוא לידי ביטוי גם באופן שבו תבטא
הנפש את עצמה בתחומי התרבות והאומנות.
התורה קושרת את הציווי של שמירת החוקים
עם הביטוי שהכי קרוב לנפש שלנו,
הרובד הבסיסי של הגדרת מושג החיים.
ושמרתם את חוקותיי ואת משפטיי,
אשר יעשה אותם האדם וחי בהם.
כלומר, במילים אחרות,
הרב רוצה להצביע פה על נקודה מאוד מאוד חשובה,
כי לפעמים יש תחושה אצל אנשים שהתורה היא איקס
מצוות או איקס הנהגות או כמות מסוימת
של פעולות או רעיונות שהאדם אמור ליישם.
אומר הרב, לא, יש פה מאבק תרבותי בסופו של דבר.
חוקותיי וחוקות הגויים הם שני מושגים של זה לעומת זה,
שלא מתחילים מפעולות מסוימות.
הם מתחילים מאיזה הלך נפש.
והלך הנפש הזה מתבטא גם בחוקות הגויים והחוקות שלנו להבדיל.
עכשיו,
הדבר המעניין הוא שהמושג וחי בהם,
שיש בתוך הפרשנים המון המון המון המון
דרכים לנסות להסביר מה זה וחי בהם.
מה משמעות המושג וחי בהם?
אז הרב מביא כאן את דברי הגמרא.
הגמרא במסכת יומא דף פה עמוד אומרת ככה.
מה זה וחי בהם?
הגמרא אומרת
שהמקור לכך שפיקוח נפש דוחה את השבת
הוא וחי בהם ולא שימות בהם.
הרמב״ם מרחיב ומבאר זאת.
אסור להתמהמה בחילול שבת לחולה שיש בו סכנה שנאמר
אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ולא שימות בהם.
הלמדת שאין משפטי התורה נקמה בעולם אלא רחמים וחסד ושלום בעולם.
כלומר,
מה זה וחי בהם, לפי ההסבר הזה?
שהאדם עלול להרגיש שרצון אלוקים הוא סוג
של רצון חיצוני שבא אליו מאיזה עריץ,
שבא ואומר לו מה לעשות.
אומר הרמב״ם, לא.
הוא אומר,
מה?
כן, בדיוק,
הוא אומר ככה.
הרמב״ם לומד לעומק את המושג וחי בהם ומבאר מפסוק זה יסוד חשוב.
מערכת היחסים בין עם ישראל לבין הקדוש ברוך הוא
הוא אינה בנויה על עריצות של גורם עליון,
הדורש דרישות שרירותיות ובלתי מתפשרות מעם ישראל.
אדרבה,
אין משפטי התורה נקמה בעולם,
אלא רחמים וחסד ושלום בעולם.
הרמב״ם מבאר,
כך הוא ממשיך,
שהפסוק בא להוציא מתפיסה שגויה של המינים והכופרים.
ואלו המינים שאומרים שזה חילול שבת.
ואסור,
עליהן הכתוב אומר,
וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם.
זו תפיסה מעוותת מבחינה רוחנית.
מטרת משפטי התורה היא לבנות את מושג החיים בכל הרבדים ובכל המישורים.
מתחיל הדבר בהגנה בסיסית של מושג החיים וחי בהם ולא שימות בהם.
ומגיע עד למקומות היותר עמוקים בנפש,
עוסקים בבירור הזהות והתרבות וכולל גם את השמירה על החוקים והמצוות.
זאת אומרת, אפשר להגיד ככה,
במידה מסוימת, מאיפה מגיעה
הנטייה שיש אצל הדתות,
גם באסלאם,
השהידים,
וגם בנצרות, הנזירות,
שבסופו של דבר מביאה לאובדן החיים?
מאיפה זה מגיע?
מזה שהדת לא יושבת על מושג טבעי של חיים.
ברגע שמושג הדת של רצון האל מופיע כמשהו שהוא זר לחיים,
כלומר לא מתחיל מהטבע,
אלא מתחיל מאיזה רצון שמעל האדם,
מיד תהיה נטייה של האדם לוותר על החיים למען הרצון האלוהי.
כי אלוהים והחיים זה שני דברים שמתנגשים.
הרצון של אלוהים והרצון של החיים זה שני רצונות שונים.
אני רוצה לחיות,
כלומר אני רוצה רצון שהוא נגד רצון אלוהים,
כי אלוהים לא מעניין אותו שאני אחיה.
מעניין אותו מה שאני אעשה את הרצון שלו.
אבל אם אתה מבין שהחיים והרצון של
אלוהים זה לא שני דברים סותרים,
מגמת הרצון האלוהי מהי?
לטהר את החיים, לא למחוק את החיים.
וזה שתי תפיסות שונות לגמרי.
זאת אומרת,
הנתינה של התורה בסוף תהליך ספירת העומר,
אם היא הייתה מיד מגיעה בתחילת התהליך,
מה הייתה החוויה שנוצרת אצל עם ישראל?
שרצון אלוהים והחיים זה לא שני דברים שהם זהים.
זה מתבטא גם,
זה מתבטא גם,
זה מתבטא גם בדברים של הגמרא המפורסמים במסכת שבת,
שאומרת
שעם ישראל לא קיבל את התורה מיד ביום שהם הגיעו למדבר,
להר סיני,
מפני חולשה דאורחא.
בגלל שהם היו חלשים בהתחלה,
והם היו צריכים לחכות קצת שיתחזקו.
אז הרב קוק שם העין היה מסביר
שאם אלוקים היה מיד נותן את התורה,
יכול להיות שהם היו מקיימים את התורה,
אבל הייתה מתקבעת אצלם איזושהי תפיסה,
בדיוק,
שאלוהים רוצה משהו,
שהחיים שלי מתנגדים אליו.
וזה באמת נקודה שמסבירה בעצם את כל תהליך ספירת העומר.
למה התהליך הזה צריך להיות הדרגתי?
כי אלוהים לא רוצה שנהיה טכנוקרטים שעושים את מה שהוא רוצה.
הוא רוצה שהחיים שלנו יצמיחו מתוכם את הרצון האלוהי.
זה דבר שדורש תהליך,
זאת צמיחה הדרגתית.
וזה עומק המושג של וחי בהם.
כאמור יש כאן עוד כל מיני נקודות רבות שלא נגענו בהן
המעוניין ימצא את הדברים בכתבי אלישע
אני רק חותם את השיחה בדברים של הרב כאן בסוף השיחה.
על
פי דברי המדרש הובאו בפתיחת הדברים חלק מהגילוי של וחי בהם,
כפי שאמור לבוא לידי ביטוי בארץ אשר אני מביא אתכם שמה,
קשור
לא רק למלכות,
אלא גם לתרבות ולאומנות.
כלומר,
לא רק שהקדוש ברוך הוא רוצה שאנחנו נמליך אותו על עצמנו,
אלא גם שהתרבות שלנו תהיה תרבות אחרת.
לא רק הפרדה כזו של התורה עם דרך ארץ,
תעשה את התורה והדרך ארץ תהיה של הגויים,
כלומר התרבות תהיה של הגויים,
אלא תורה והדרך ארץ בעצמה צריכה להיות של עם ישראל.
זה נקודה שהרב יהודה ליאון אשכנזי המניטו היה חוזר עליה הרבה מאוד פעמים,
המניטו היה חוזר עליה הרבה מאוד פעמים,
כלומר שזאת הסיבה שלומדים פרקי אבות
כל תקופת העומר.
כי זה לא תורה עם דרך ארץ של אומות העולם,
זה
תורה עם דרך ארץ שלנו.
אז צריך להכשיר את עצמנו לדרך ארץ של עם ישראל.
הרעיון הזה יוצר שניות של תרבות מסוג אחד ודת מסוג אחר.
אז זה...
אשר יעשה אותם האדם וחי בהם,
וחי במובן העמוק של המושג.
במובן של לא רק פעולות שעושות את רצון השם,
אלא שכל החיים של האדם בעצם הולכים ומתרוממים למקום
שבו הם מתקרבים לרצון הבורא.
וזה משנה את התרבות,
התרבות עצמה הופכת להיות אחרת.
אז שנזכה בעזרת השם לישועות,
לבשורות טובות,
לגאולה שלמה,
להצלחת החיילים הקדושים שלנו,
שיחזרו לביתם בשלום החטופים שלנו,
שנזכה באמת בחודש הזה,
בחודשים האלה,
להתבשר בבשורות טובות מעבר למשוער.
אמן כן יהי רצון.
תודה רבה.
