טוב,
שלום לכולם,
סליחה על השיבושים,
הרב יורם הצדיק,
שכפי שידוע הוא אב שקול ששכל את בנו
במלחמה,
ידידיה.
הוא נמצא בפקקים, בבית החולים, קיצור,
וביקש אותי להתחיל יותר מוקדם,
ובעזרת השם באיזשהו שלב הוא ייכנס,
הוא היה אמור להתחיל את השיעור בשלוש וחצי,
אז...
קבלו את זה בהבנה, בעזרת השם.
אז בעזרת השם מה שנלמד,
קראתי לשיעור בסימן טוב, בן בא לנו, אתם רואים?
כתוב שם את זה בשני החלקים,
אנחנו אמורים להתחיל עם הכותרת,
עם ששב לארצו סופו שישוב לאלוקיו,
בסדר?
הכל נעשה תוך כדי תנועה עכשיו.
הנה,
רק
תגידו לו שהתחלתי את השיעור, בסדר?
זה היה רבי יורם דויק ש...
בסדר,
אז קודם כל שבעזרת השם השיעור הזה יהיה
לעלוי נשמת כל הנופלים והחזרת החטופים ולהצלחת החיילים.
בסדר, יופי, תודה רבה.
סליחה, שוב.
ישנה אמירה.
של הרב מייסים חמאל בן צבינקס,
שהוא,
הפירוש שלו נקרא משך חוכמה,
זה פירוש על התורה,
שהוא אומר שעם ששב לארצו,
סופו שישוב לאלוקיו,
כן?
חלק מהחזרה בתשובה זה בעצם זה שאנשים הגיעו לארץ ישראל.
אבל הם לא בדיוק דתיים, ולא בדיוק עובדי השם. זה
נכון שחלק מהעליות היו אנשים יראי שמיים ויראי חטא,
אבל חלקם גם לא.
אם אפשר לשים שם דפים,
אז יש שם דפים בהתחלה,
ועדו הדתה תהיה אחרי שמישהו נכנס,
כי עכשיו העיקר הוא שהשיעור יתחיל.
איך, איך?
אני לא רואה פה כרגע אנשים, אבל אפשר...
בכל מקרה, מה זה עם ששב לארצו סופו שישוב לאלוקיו?
חלק מהתשובה
זה זה שעם ישראל חוזר לארץ שלו.
כמו שאומר המהר"ל,
מה יותר חשוב, זרע או אדמה?
כן,
יש שאומרים שהזרע הוא יותר חשוב,
ויש שאומרים שהאדמה היא יותר חשובה,
ואנחנו יודעים...
שזה בלא זה לא שייך,
זאת אומרת,
העם זקוק לארץ שבה הוא יוציא את כוחותיו מן הכוח
אל הפועל, והארץ זקוקה לעם שיבוא עליה ויפקוד אותה,
ויגאל אותה,
ויוציא את כוחותיה של ארץ ישראל מן הכוח אל הפועל.
זאת אומרת,
חלק מהחזרה וחלק מזה שעם ישראל חוזר לארץ ישראל,
גם אם זה לא נעשה באופן דתי,
רליגיוזי
כן,
עם כיפה על הראש,
לפחות חלק מהעליות,
או אפילו עוד יותר מזה,
איזה סוג של התרסה,
אומר,
עוד לפני הרבה שנים,
עוד לפני קום המדינה,
אומר,
עם ששב לארצו,
סופו שישוב לאלוקם.
אל דאגה.
בשיעור שלנו,
אני רוצה בעזרת השם,
קודם כל לדבר על עצם אמירת ההלל שאנחנו צריכים להלל ולשבח.
ולהסביר את זה לצורך העניין דרך שלוש סיבות,
מה התחדש בזה שאנחנו זכינו ועלינו לארץ ישראל הקדושה,
מה השוני המהותי שמתחולל
בשבעים ושבע השנים האחרונות.
זה לא נכון שזה שבעים ושבע,
זה גם לא מאה העשרים,
זה מאתיים חמישים, כן,
עוד מימי עליית הבעל שם טוב,
אבל לצורך העניין,
כיוון שהעם ישראל חוגג שבעים ושבע,
אז אנחנו נדבר על העניין הזה.
ואני אפתח במשל.
אתם יודעים שילד קטן נולד, אז יש שמחה גדולה.
קראתי לשיעור.
בסימן טוב,
בן בא לנו,
בימיו יבוא הגואל,
כולם שמחים,
כולם ששים,
הכל טוב.
ואז מתחיל הלילה הראשון, והילד לא בדיוק מגיב
לפי כמו שתכננו,
כן,
אנחנו משקיעים בו,
ואמא מניקה אותו,
ואבא קם ומחפש את המוצצים וכולי וסופו של דבר,
הוא מחזיר לנו איזשהו משהו בתוך שני שלשולים כאלה,
ובעצם אין הלימה.
בין השמחה הגדולה שיש בזה שהילד הופיע,
לבין ההתנהגות שלו.
איך הוא מתנהג?
איך הוא לא מתבייש?
איך הוא לא מחזיר לנו דברים הרבה יותר מכובדים ומסתפק רק בזה?
ובעצם אני מבקש שאנחנו
גם ניכנס לתפיסה הזאת בתולדות עם.
מה זה 77 שנים?
מה זה 120 שנה?
מה זה 250 שנה,
כן,
ניקח את עליית הבעל שם בתולדות עם ישראל?
אנחנו ילדים קטנים.
וילד קטן,
הוא לא תמיד מגיב באותו אופן שאדם מבוגר.
כלומר, אין לנו עדיין את המוכין.
עם ישראל מגיע לארץ ישראל,
מגיע לארץ הקדושה הזאת,
אבל רבותיי,
קצת מתינות,
קצת סנגוריה על עם ישראל.
אם אני,
אם סומה עליי ויש לי חובה לסנגר על אדם פרטי,
לא כל שכן,
על כל העם.
לכן,
קודם כל,
להסתכל,
זה קצת נקשר במידות הראיה שלמדנו אתמול,
על מידת האהבה, קודם כל, להסתכל בעין טובה.
בעין טובה על המציאות הזאת.
במיוחד, אם אנחנו נדבר על
השנה וחצי,
שנה ושישה,
ושבעה,
ושמונה החודשים האחרונים,
שבהם עם ישראל מתגלה במיטבו.
אה, אבל יש כל מיני תופעות אחרות, פחות נעימות.
בסדר, אבל מה המרכז?
האם כולך יפה רעייתי ומום אין בך,
ותפיסה זו לא תסמכת עלינו מלבקר את מומיה?
יש פה קודם כל הנחת עבודה שיש פה מפה לבנה,
יש פה עם קדוש שחוזר לארצו,
זרע ואדמה שהולכים ונפגשים,
ויש אי אלו כתמים שחורים.
ובטח בתולדות עם,
או שאני בוחר להתמקד בנקודות השחורות ולהגיד,
מה,
אין פה שום דבר,
הכל הולך לאבדון,
אנחנו במציאות בעייתית וכולי.
אז שוב,
אנחנו מבקשים,
כן,
הנחת העבודה,
עוד לפני שאנחנו נכנסים לעניין.
להגיד שאנחנו זכינו,
והנה יש פה פלא גדול,
שעם ששב לארצו,
הנה,
ולאט לאט הוא גם שב לאלוקיו,
וזה תהליך,
וזה לוקח זמן,
וצריך סבלנות,
וצריך עין טובה,
ורק בתפיסה כזו
של העם שלנו,
אנחנו נזכה בעזרת השם שהדברים יתפתחו.
אז קודם כל, מה פתאום מחדשים הלל?
קצת נחזור על הראשונות,
בסדר? ציטטנו פה גמרא ממסכת פסחים, דף ז', עמוד א',
כתוב ככה.
והלל זה, מי אמרו?
אומרת הגמרא,
אתם רואים אותי נכון חברים?
רואים?
נכון?
בסדר?
רואים.
נביאים שביניהם,
אני רוצה להגיד תודה רבה לחכם דודאי שהגיע רק מהצבא,
אמרתי לו שב,
תטפל לי על זה על המחשב,
והנה ירדנו,
הדפים עוד חמים מההדפסה,
אז באמת
תודה רבה.
הלל זה מי תקנו?
נביאים שביניהם תיקנו להם לישראל,
שיהיו אומרים אותו על כל פרק ופרק,
ועל כל צרה וצרה שלא תבוא עליהם,
וכשנגלים אומרים אותו על גאולתן.
זאת אומרת, זה לא ההמצאה
מהתקופה האחרונה,
אנחנו יודעים את זה עוד לפני אלף ומשהו שנים,
שבעצם בשעה שציבור
הוא נגעל,
אז שומה עליו לומר הלל,
להלל את הקדוש ברוך הוא על הנס הגדול שנעשה לנו.
ועוד יותר מזה, תראו מה כתוב בשולחן ערוך.
בשולחן ערוך בהלכות מגילה,
באורח חיים,
סימן תרפ"ז, זה המקור השני.
שימו לב מה כתוב פה.
יכולים כל בני העיר לתקן בהסכמה ובחרם.
כלומר, אם אתה רוצה בטוב,
בהסכמה.
לא תסכים,
נעשה עליך חרם.
ובחרם עליהם ועל הבאים אחריהם לעשות פורים ביום שנעשה בו נס.
זאת אומרת,
יש איזושהי עיוות מסוים שיש בשנים האחרונות,
אולי קצת יותר משנים האחרונות,
שבו,
אם אתה פחות מודה,
אתה יותר דתי.
זה אבסורד.
כן, אנשים שאומרים, לא, לא צריך להגיד הלל.
אם אנחנו שיצאנו ממצרים ויצאנו מעבדות לחירות,
על אחת כמה וכמה שנאמר הלל על יציאה ממוות לחיים.
שלוש שנים לפני שהוקמה מדינת ארץ ישראל,
ימח שמם וזכרם,
80 אלף איש ביום אחד.
אז זה לא פשוט
שאם אני אומר בליל הסדר,
כן,
לאורך כל המועד וגם בערבו של יום,
אני אומר הליל השלם,
כן, בלילה הראשונה אנחנו אומרים הליל השלם על יציאה מעבדות לחירות.
כן, יצאנו ממצרים.
מעבדות לחירות,
ועל זה אנחנו אומרים הלל על אחת
כמה וכמה בשעה שאנחנו ממש ניצלים.
ניצלים ממוות.
בסדר?
זה
גם מה שקטעתי פה.
שימו לב, סיבה ראשונה,
למה לא אומר את ההלל?
קודם כל, יש לנו לפני כן,
שאלתי פה כמה שאלות,
אז
נקדים אותן.
קודם כל, איך מוסיפים כזה דבר?
אז אמרנו ככה,
לכאורה לא תוסיפו על הדבר אשר אנוכי מצווה אתכם ולא
תגרעו ממנו. יש לנו מצווה מן התורה של בל תוסיף,
אז מה פתאום אנחנו בתקופה האחרונה,
הרבנות הראשית
סליחה,
הרבנות הראשית,
ומתקנת לומר הלל,
מה פתאום היא בודה מליבה תפילות נוספות? היה את אנשי,
המסדרים
מה
פתאום אתה מוסיף דברים נוספים?
אז הנה תשובה,
זה נלמד בקל וחומר.
אתם רואים אותי?
שאלה,
על הדבר אשר אנוכי
אז לכאורה אנחנו עוברים על איסור תורה בזה שאנחנו אומרים הלל.
תשובה, קל וחומר,
שנו שני קל וחומרים.
אחד.
משעבוד
שאנחנו צריכים להגיד הלל שיצאנו ממוות לחיים.
סיבה שנייה,
מחירות לשעבוד,
או סליחה, משעבוד לחירות, כן, זה...
הזדרזנו,
אז יצא לנו הפוך.
יוצאים משעבוד
הכוונה הייתה להגיד פה,
משעבוד לאומות העולם
עד עכשיו היינו משועבדים לאומות העולם,
ובשעה שבן גוריון מכריז, אני מכריז בזאת,
ביום שישי זה היה, כן?
ככל עם ועם
שאנחנו כבר לא משועבדים לאומות העולם,
כולם יודעים.
שערב הקמת המדינה וערב ההכרזה על המדינה,
בעיה
כן?
ארה״ב רצתה ממש לשדל אותנו שנדחה את הדבר הזה,
כי זה לא מציאותי ולא ריאלי.
ואנחנו יודעים שמיד אחרי ההכרזה אמנם נפתחה המלחמה,
אבל ברוך השם,
ניצחנו ניצחונות גדולים.
אז בעצם משתי סיבות,
שומה
כמו שהערתי מקודם,
בן אדם שהוא עובד השם.
והוא יראה שמיים,
והוא באמת כמו שהרב קוק נוהג תמיד לכתוב את
המילה היסטוריה עם ת' ולא עם ט' מלשון היסטריה,
שאני קורא את ההיסטוריה,
בוודאי שאני צריך להלל ולשבח
על מה שזכינו לו.
ברור?
בסדר?
שאלה נוספת,
אנחנו נמצאים,
הרי אתם יודעים שיש גם מחלוקת גדולה.
לגבי
החגים, כן?
בספירת העומר,
בספירת העומר יש לנו כל מיני...
יום השואה והגבורה וכולי,
והרבנות הראשית הרי רצה לדחות את זה לעשרה בטבת וכולי.
למה?
כי
בחודש...
בכ"ח באייר,
כן,
אייר זה ימים שמסמכים,
שהם ימי אבלות.
אז איך אנחנו שמים בתוכם את יום השואה?
הרבה פעמים יש קונפליקטים כאלה.
אותו דבר גם לגבי ספירת העומר.
איך אתה יכול לעשות יום שמח?
בתוך ספירת העומר,
אנחנו נמצאים עוד לפני לג בעומר.
אז איך אתה חוגג את יום העצמאות?
זו
עוד שאלה.
אמצע ספירת העומר, רואים את זה בשאלה?
אמצע ספירת העומר,
אלו ימי אבלות, תשובה.
כל מנהגי העומר לא כתובים בגמרא,
אלא מעמדם חשוב כמנהג ישראל.
וממילא...
כאשר יש לנו מצוות,
למשל ברית מילה,
אם לבן אדם יש ברית מילה בספירת העומר,
הוא יכול להתגלח,
הוא יכול לנהוג עם מנהגי מצווה,
הרב יצחק נסים,
כמו שכתבתי פה,
תסתכלו בבקשה.
ממילא שיש מצווה שנדחים מפניו,
כמו
ברית מילה,
כך יום העצמאות.
התשובה מבססת על פסקי הרב יצחק ניסים הראשון לציון,
בהתבססו על הרב חיים פלאג'י.
מקרה שהיה, הרב חיים פלאג'י היה חי בטורקיה,
הייתה קהילה
שהיא ממש ניצלה כמעט מטבח, אמר להם, חבר'ה,
אתם צריכים עכשיו לקבוע פורים.
אתם עכשיו תגידו הלל,
אמרו לו,
כבוד הרב, להסתפר, להתגלח,
אמר,
ודאי,
תסתפרו,
תתגלחו, תלבשו בגדי חג,
כי חג היום להשם,
ניצלתם,
ניצלתם, ולכן אתם צריכים לנהוג.
על הבסיס הזה, הסתמך.
הרב יצחק ניסים, שהיה הרב הראשי לישראל.
אז זאת אומרת, מכל האמור, משתי השאלות ששאלנו.
שאלה הראשונה ששאלנו, מה פתאום אתה מחדש דברים?
אז ענינו משני סיבות של קל וחומר.
אחד זה,
אם משיעבוד לחירות,
אז בוודאי ממוות לחיים.
והשני,
שיצאנו משיעבוד של אומות העולם,
זה לגבי השאלה הזאת. ולגבי השאלה השנייה, מה
פתאום באמצע ספירת העומר אתה עושה יום חג?
אמרנו, שאם בן אדם פרטי,
כן,
יש לו ברית מילה,
אז הוא יכול לבטל את מנהגי האבלות.
ועוד ראינו שגם ציבור כללי,
כמו בזמנו של הרב חיים פלאג'י,
שקרא להם את המקרה הזה,
והרב חיים פלאג'י,
שהיה
פוסק ענק וגם מקובל גדול,
פסק להם,
אדרבה,
תעשו איזה יום משתה,
בשמחה,
ותתגלחו, ותסתפרו,
וכך גם הרב צבי יהודה היה נוהג לומר,
הכרת פניהם ענתה בם.
זאת אומרת, אם אדם רואה בן אדם, מגיע לתפילה מחר,
מגולח ומצוחצח,
שם קצת איזה אפטרשיפ,
לא יודע, משהו ככה שיבטא,
לובש בגדי חג,
זה מבטא את זה שהוא אכן שמח בכך שאנחנו נגעלנו.
אז זו, זה, קראתי לזה הסיבה הראשונה, כן?
אנחנו אומרים את ההלל מהסיבות הללו.
הסיבה השנייה,
שאנחנו בעצם יצאנו מחוץ לארץ.
היציאה מחוץ לארץ היא לא יציאה טכנית.
הגאון מווילנא קרא לחוץ לארץ בית קברות.
כמו שאתם רואים פה בטבלה.
הגלות משולה לבית קברות.
זה נכון, יש פה בני אדם.
אתם יודעים,
אבל זה כמו שבן אדם הולך ל...
כן?
לא עליכם.
בן
אדם הולך לבית אלמין,
הוא אומר,
וואו,
איזה שקט פה.
כן, אבל זה נכון,
כי אין חיים.
כולם דוממים.
כך גם הגלות.
כשאנחנו חוזרים לארץ ישראל,
הגוף הישראלי חוזר לחיות.
על הדברים הטובים שיש בנו,
וגם על הדברים הפחות טובים.
ולכן יש את כל הבלאגן פה בארץ.
בגלות,
לא היינו צריכים לדאוג ליותר מדי דברים.
כל אחד בשטייטל שלו,
שיהיה לו את העניינים,
ארבעת המינים,
יתפלל,
שחרית,
מנחה ערבית, וזה נגמר הסיפור.
חוזרים לארץ ישראל.
יש לנו צבא,
יש לנו כלכלה, יש לנו מדינה.
זה
לא פשוט,
אבל זה מהות אחרת לגמרי.
כן, כל ה...
כן, תחיית העצמות היבשות, ממש חזון העצמות היבשות.
מבית קברות בגלות,
חוזרים לחיות פה בארץ ישראל,
נזרקת בנו נשמה,
ואנחנו נדרשים לדברים מהותיים הרבה הרבה יותר גדולים.
זה לא קל.
זה לא קל.
אם בתחילת תקומת המדינה, כמה רבנים בודדים...
ועוד הרב קוק שהתעסק בזה לפני מאה שנה,
נדרשו לסוגיות הללו,
לסוגיות הכלל ישראליות,
והסוגיות של עם בארצו.
היום, ברוך השם,
גם פה מאחוריי וגם בבית המדרש שלנו ובכל ספרייה היהודית
שתופסת
את ארץ ישראל כראשית צמיחת גאולתנו,
הקמת המדינה,
כראשית צמיחת גאולתנו,
רבו הספרים.
ונתעצמו הדיונים ונשבעו הרבה קולמוסים על סוגיות כלל
ישראליות שלא נדרשנו אליהם במשך אלפיים שנה.
איך אמור להיראות צבא?
איך אמורה להיות כלכלה של מדינה מוסרית וערכית?
איך אמורים להיות הדפוסים החברתיים?
איך מדינת צדק מתנהלת?
בסדר?
אז בואו ניכנס לטבלה המקסימה שעשינו פה,
חכם...
ודאי,
הגלות היא בית קברות, ארץ ישראל היא ארץ החיים.
בגלות יש סתירה מוחלטת.
החובת הלבבות אומר בפרק ז',
כל אשר נוספה הארץ ישוב,
נוסף השכל חורבן.
בחוץ לארץ,
ככל שהחומר תופס יותר מקום,
הרוח יותר דועכת.
בארץ ישראל,
ככל שהחומר תופס יותר מקום,
הרוח יותר עולה.
כי בעצם ההגעה שלנו לארץ ישראל זה אפשרות של עוד
יותר ויותר סוגיות שבהן אנחנו מביאים לכדי ביטוי את האלוקות.
האלוקות והתורה מתרחבת לכל הרבדים.
יש לה אמירה איך צריכה לראות את הכלכלה,
ויש לה אמירה איך צריך לראות את הצבא,
ויש לה אמירה איך אמורה לראות את החברה.
בחוץ לארץ זה לא העסיק אותנו. זאת אומרת,
התחומים הנלמדים על ידי תלמידי החכמים,
על ידי כל אחד מאיתנו,
הולכים ומתרחבים. כל עולם האמונה הולך ומתרחב. אנחנו במציאות אחרת לגמרי.
לא רק שאין סתירה בין גוף לנשמה, יש גם בנייה.
כן?
אני רואה בגוף איך התמצא,
כן, איזו אפשרות להיות כלי שרת, לבוש נוסף של הנשמה.
בחוץ לארץ הכל הוא מאוד מאוד אמורפי,
מאוד מאוד לא מעשי,
בארץ ישראל הדברים הם מאוד מאוד מעשיים.
בחוץ לארץ אין מגע עם החומר,
ולעומת זאת בארץ ישראל, ואכלת.
וסבעת, וברכת, אדרבה, תיגע, תעלה את החומר.
יהודי זה ממש כמו מדורה,
הוא לוקח את החומר ומעלה אותו.
מבחינת יוסף הצדיק,
אנחנו מגיעים לארץ ישראל וממש מקדשים את כל המציאות.
אני רוצה רגע,
אני רוצה רגע ככה להנחיח את הקונפליקט,
או את הקושי.
זה לא פשוט.
אם אני עכשיו צריך להיות יהודי בתוך בית המדרש,
זה הרבה יותר קל, אבל כולנו יודעים...
טוב, אתם חבורה של צדיקים,
אבל אולי שמעתם
שכש שבן אדם יוצא החוצה,
אז הוא חווה משברים,
כי זה לא בדיוק המעבדה הרוחנית של בית המדרש.
בחטא הזה בעצם גם חטאו המרגלים,
שכאשר היינו בחוץ לארץ,
כאשר היינו בגלות, כאשר היינו במדבר,
אז אנחנו לא נדרשים לכל מיני מציאויות קונקרטיות ומעשיות.
מה עושים עם זה?
איך חיים עם זה?
ובמובן מסוים, כל אחד מאיתנו שמואס בארץ חמדה,
או שמואס בתפיסה הזאת של ראשית צמיחת גאולתנו
וההנכחה של כל הסוגיות הכל כך חשובות הללו,
ונותן את דעתו, מה אני עושה עם זה?
איך אני מגבש לעצמי תפיסת עולם תוך כדי המלחמה הזאתי?
כן, היום קראתי איזה פוסט של...
ליפסקין קוראים לו?
יש כתב אחד?
הוא כתב, מישהו ראה את זה אולי?
הוא כתב לגבי השירות הצבאי,
קיצור מה,
אני לא רוצה עכשיו להיכנס למחלוקת וזה וזה, אבל אתם...
איך, איך? כן, קמנמן ליפסקין.
הוא כבר לא קרא את זה, משהו?
טוב,
אל תקרא, כי זה מעורר מחלוקות,
אבל תראו,
אחינו החרדים המתוקים,
שנמצאים עכשיו גם בשנה ושמונה החודשים האלה,
אני יודע מהיכרות אישית,
שגם בהם העניין הזה מעורר הרבה הרבה מחשבות.
האם לעת הזאת צריך לצאת מהבית מדרש?
האם לעת הזאת צריך אולי לאכלס את
חטיבת חשמונאים ולהקים עוד חטיבות כנראה?
זו שאלה טובה.
כי בתי העלמין מתמלאים ב...
שהשם ישמור.
זה לא פשוט.
שוב, אני לא רוצה להיכנס לסוגיה הזאת,
אבל בואו נדבר רגע על עצמנו.
בואו נדבר על הצורך שלנו.
גם אנחנו עלולים ליפול בדבר הזה,
של איזשהו סוג של התכנסות בדל אמות של ההלכה,
ולהגיד,
לא,
לא,
לא,
לא,
לא עזוב אותי,
לא רוצה להיכנס לזה,
לא רוצה להתעסק עם זה.
לא אנחנו,
ולא רבותינו,
וכו' וכו',
אבל חברים,
אין מנוס.
הקדוש ברוך הוא שם אותנו בדור הזה ושם אותנו במלחמה הזאתי,
המלחמה הכי ארוכה
בתולדות עם ישראל בעת החדשה,
שנדרשים תעצומות נפש
וכוחות אדירים וברורים נוקפים.
כולנו רואים את המציאות הזאתי שעכשיו,
רק
אתמול והיום,
ראיינתי 20 חבר'ה חדשים למכון מאיר.
עשרים, אם לא יותר, חלקם יושבים פה.
עשרים אנשים.
ולפי דעתי זה רק ילך ויגדל.
תגידו אמן, ולמה?
כי ברגע שהסוגיות מתחדדות, סוגיות של חומר ורוח,
עם וארץ, מלחמה ושלום,
כולנו עסוקים בבירור,
כולנו באיזשהי סוג של מכונת כביסה אדירה,
שגורמת לכולנו לחשוב,
על מה אנחנו מודים?
על מה אנחנו נלחמים?
על מה אנחנו מהללים?
ושוב אני מזכיר את הפתיח שלי.
כמו ילד קטן,
שאתה שמח במה שיש בו,
למרות שהוא עושה קצת פשלות.
הוא עושה קצת שטויות,
ומלכלך,
ומשיב לי משהו לא נעים בחזרה.
אז בוא נתייחס ככה גם לעם שלנו, ולמדינה שלנו.
הרוב טוב, והרוב קובע,
הרוב הוא אור,
הרוב הוא טהרה,
הרוב הוא קדושה,
הרוב הוא מסירות נפש,
הרוב הוא חסד.
והמיעוט,
בעזרת השם,
ילך וישתנה וישתדרג וישים לב,
והמחלה הזאתי,
כן,
המחלה של האהבה והאמפתיה והסינגור על עם
ישראל והסינגור על החיילים והתפילה על החיילים,
היא תהיה נחלת הכלל.
זה רק עניין של זמן.
ככל שאנחנו יותר נפנים את זה,
שאנחנו אמונים על תורתו של הרב קוק
ופמלייתו, כן?
אז ככל שאנחנו נשים יותר לב לצורך
הכל כך אמיתי והכל כך אקוטי
של האמונה,
האמונה במדינה הזאתי,
על כל הקשיים שלה ועל כל הבלאגנים שלה.
זה מאוד מאוד מאוד חשוב שאנחנו נהיה בכיוון הזה.
טוב,
בוא נמשיך.
אורות ישראל, פרק ט',
פסקה ח'.
בארץ ישראל אפשר להשיג את הבשר של הגוף הישראלי.
הוא קדוש ממש כקדושת הנשמה.
זה משפטים לא פשוטים,
בוודאי לפני מאה שנה,
כן?
תארו לכם,
הרב קוק חי לפני מאה שנה,
לא היה נראה שהגוף והנשמה הולכים ביחד,
רוב העולים לא בדיוק שידרו את השדר הזה,
אולי רובם הגדול אפילו העצים את הגוף באופן בלתי פרופורציונלי,
וחלקם הגדול,
כמו שהרב קוק,
יש לך פה,
יש שם דפים,
תתנו לצדיק הזה.
בוא בוא,
בבקשה,
המקום הזה שמור לכמה ששת ימי בראשית.
אני רוצה ברשותכם להזכיר לנו קצת את מאמר הדור.
מאמר הדור,
שכולכם בוודאי מכירים אותו,
ואם לא מכירים אז נכיר אותו עכשיו בקצרה.
הרב
קוק עושה איזושהי סוג של דיאגנוזה,
ובניגוד לחלק מהאנשים שחיו בדור שלו,
שהם אמרו,
מה?
הכופים האלה,
מה להם וליהדות,
מה להם ולארץ ישראל,
הרי זה הכושן,
מה?
אם הם הגיעו פה לארץ,
כן,
זוכרים שמה אמרנו,
אבשי ישב לעצור סופו של יישוב לאלוקיו,
אם הם חזרו פה לארץ,
והסיבה שהם חזרו לארץ זה בגלל התורה,
אז למה הם לא מקיימים אותה?
למה הם לא מחוברים אליה?
ממילא הרוב הוא רע.
ממילא זה לא לעניין מה שקורה פה.
בא הרב קוק באופן מפליא,
ואמרו לו,
וגם אם תגיד שהמקובלים אומרים מה שאתה אומר,
אנחנו,
יש לנו חבר'ה מקובלים שלא אומרים כמוך.
אתם יודעים מה הוא ענה להם?
אמר להם,
יש מקובלים ויש מקובלי מקובלים.
זאת אומרת,
בענוותנותו כרבה, אמר להם,
אני רואה,
לא אמר את המילים,
אני כאילו נכנס רגע לרשותכם ואומר את זה במילים שלי.
הרב קוק אומר להם בעצם, חברים,
בואו תרכיבו איתי יחד את המשקפיים של רבי עקיבא.
זה רק עניין של זמן שהתגלה שהסיבה שאנשים
האלה בועטים בתורה זה לא בגלל קטנותם,
זו בגלל גדלותם.
כשאתה לוקח בן אדם אידיאליסט,
ואת כל התורה אתה מצמצם לו לאיזשהו אוסף של פרטים,
ולא מבהיר לו שכל האידיאלים שהוא מאמין בהם,
הם כתובים בתורה,
ולא רק שהם לא ייכבאו על ידי עשיית התורה,
וקיום התורה,
וכינון התורה,
והשאיבה ממעייני הישועה,
לא רק שזה לא ייכבה את זה,
זה ידליק את זה,
זה יעצים את זה,
זה ירווה את צימאונם שלנו,
שרק צריך להראות להם את התורה בגדלות.
וזה על זה הוא אמר כל חייו.
לפייס, כן,
הבעל שם טוב עשה את זה בתחילת דרכו,
אבל זה לא היה נחלת יותר מדי אנשים.
הפיוס בין הגוף לבין הנשמה.
כשאנחנו מגיעים לארץ ישראל,
זה לא רק פיוס,
זה הולך ביחד.
מפליא לעשות, שקושר רוחני בגשמי.
אמר להם הרב קוק, בוא נדבר איתם בגדלות.
כשנדבר איתם בגדלות, נגלה שכולם בתוך העניינים.
כמו שאנחנו רואים לנוכח עינינו עכשיו בשנים האחרונות,
בשנה וחצי האחרונות.
איזה תעצומות נפש.
אני זכיתי, אפשר ללכת כאן, מסתכלים על זה,
שרועי קליין,
זכר צדיק לברכה,
היה חניך שלי בבני עקיבא.
בירה נאה, עיר הקודש.
שבזמנו,
שסיפרו שהוא קפץ על רימון,
אז הייתה אפילו איזושהי ועדה כזאת שאמרו,
זה מעשה פלמחניקי,
או
מעשה של אנשי מצדה.
לא יכול להיות שבדור הזה אנשים אומרים קריאת שמע וקופצים על רימון.
כן,
אנחנו גם לא היו לנו פעולות בבני עקיבא שהייתי זורק רימון,
אומר חבר'ה,
קדימה,
קריאת שמע,
בוא נקפוץ.
אז איך זה קורה?
ובמלחמה האחרונה,
לא אחד ולא שניים,
עשרות של מקרים כאלה שבן אדם ידע שזה או הוא או האחרים.
סיפור אחד שהוא בוודאי מוכר לכם,
ואם לא,
אז
ראוי להכיר אותו יותר,
על ענר,
אולי שמעתם עליו?
בן אדם שאני פגשתי את אבא שלו.
ענר, ענר, לא זוכר את השם משפחה,
שפירא.
הוא היה בכניסה למיגונית כזאת,
יזרקו עליהם,
נדמה לי,
שבעה או שמונה רימונים,
והוא עם השרוולון,
הוא היה בנובה,
ולומר,
חבר'ה,
אני בוגר סיירת,
כנסו פנימה,
הבן אדם זורקים עליו רימונים,
תופס אותם ומחזיר,
תופס ומחזיר,
תופס ומחזיר.
ברימון השביעי או השמיני, הוא לצערנו התפוצץ עליו.
וואו,
מה זה הדבר הזה?
זאת
אומרת שאם לפני כמה עשרות שנים
המציאות של המסירות נפש הזאתי הייתה נחלת בודדים,
רועי קליין כזה,
גיבורנו,
כל מיני...
מדובר פה על מאות בחורים,
שחלקם הסיפורים שלהם ידועים, חלקם פחות ידועים.
עם ישראל עולה בדרגה.
אנחנו נמצאים במציאות
משוגעת בקטע טוב.
עם ישראל ממש עלה דרגה.
הרב קוק כותב באורות המלחמה,
שבתקופה, שעוד תבוא תקופה כזאתי,
שבעצם יצוצו אחד אחרי השני אנשים שהם כמו חייליו של דוד המלך.
פלא פלאות ונפלאות.
אדמונים יפי עיניים, אנשים מתוקים,
אציליים, עדיני נפש,
שיחד עם זה מוסרים את הנפש בצורה בלתי נתפסת.
בתקופה הזאת אנחנו נמצאים.
על זה אנחנו לא נודה?
איזה כפיות טובה.
איזה כפיות טובה כלפי הקדוש ברוך הוא,
איזה כפיות טובה כלפי החיילים,
איזה כפיות טובה כלפי החטופים.
אתם מבינים איזה אבסורד?
אני חוזר שוב על המשפט.
להיות אדם עובד השם זה לא אדם שפחות מודה.
כן?
אדם רץ למכולת, וואו, איזה נס!
נשאר לי חלב!
בעשר בלילה במכולת! אבל על זה שאתה...
עכשיו,
עם ישראל יצא מעבדות לחירות,
עם ישראל יצא ממוות לחיים,
עם ישראל כבר לא נהרג,
עם ישראל חי בארצו,
זה לא נס!
על זה לא צריך להודות,
בוודאי ובוודאי שצריך להודות.
עובד ה' האמיתי,
הוא צריך להשים נגד עיניו,
הודו לה' כי טוב,
כי לעולם חסדו.
בואו צדיקים,
אפשר גם לשבת פה,
כי האנושים הלכו לשיעורים אחרים כנראה.
אני קורא ברשותכם את תורות ישראל,
רק
תביאו להם בבקשה דפים.
הנה, תנו לו פה צדיק.
בואו,
שבו פה.
אנחנו כבר בעמוד השני,
אז
תושיב את החבר לידך,
ברוכים הבאים.
מאיפה באתם צדיקים?
מי שעתיים וחצי עד לפה?
כן, אפשר לפתוח, להרגיש חופשי.
כן,
בארץ ישראל,
אני קורא שוב ברשותכם את הפסקה הזאתי בראש הדף.
בסדר, אתם איתנו חברים?
בארץ ישראל אפשר להשיג את הבשר של הגוף הישראלי,
רואים?
יפה.
פרק ט' פסקה ח'.
בארץ ישראל אפשר להשיג את הבשר של הגוף הישראלי,
הוא קדוש ממש כקדושת הנשמה.
ואין צורך להרגיל את הגוף למנוחתו הטבעית.
הדברים נסוכים ביחד,
פתאום מגלים שכביכול העם החילוני,
כן, העם הכללי,
הוא מדבר באותה שפה, כולם מבינים את זה.
כי אם להעלתו ולהשלימו בטעם האמת של חיי הקודש השופעים מקדושת הארץ,
הספוגים באווירה המחכימה של ארץ ישראל.
ארץ ישראל מחכימה.
ארץ ישראל משלימה.
ארץ ישראל מבהירה שמתי שאנחנו חוזרים לפה,
כל הנשמות שחוזרות לפה,
זה נשמות מיוחדות מאוד.
הרב קוק כותב בכמה מקומות,
שבדור של הגאולה נולדות נשמות חדשות.
נשמות עצומות,
כמו שהבהרתי קודם, נשמות שהן ממש תנכיות.
למסור את הנפש שלהם.
אתם יודעים שיש כמה וכמה סיפורים על זה שיש
חבר'ה שנפצעו,
הגיעו לבית החולים וחזרו לשדה הקרב.
זה פשוט לא יאומן, זה בלתי נתפס.
ללכת לתל השומר,
למחלקת ראש.
אני לא רוצה להעציב אתכם,
אבל רק כדי באמת להעצים את הגבורה של הבחורים הללו.
היינו שמה למטה בלובי, עשינו מלווה מלכה ורקדנו ושרנו וכולי,
חלק מהפצועים יכלו היו להגיע וממש ראינו אותם ורקדנו איתם.
והיה איזה זמן מסוים שאפשרו לי ולעוד כמה אנשים לעלות למעלה,
לפגוש את הלוחמים שלא יכולים לרדת למטה,
מכיוון שהם ממש מחוברים למכשירים ולא
יכולים אפילו לרגע להתנתק מהמכשירים הללו.
מכילה המקוותכם,
אבל רק כדי באמת להרים להם, שנבין
באיזה אנשים קדושים ומיוחדים מדובר שם.
אני נכנס לחדר,
רגע לפני שאנחנו נכנסים, יוצאת איזושהי בחורה,
לבושה בכנסיים וכולי,
כאילו, בסדר.
בחורה טובה.
מה מתברר?
שהיא מאורסת לאחד הבחורים שנפצעו.
וגם אחרי שהוא נפצע,
היא מחזיקה בארוסין הללו וממשיכה לאהוב אותו ולטפל בו,
ונמצאת לידו לפעמים 20 שעות.
אמרתי, וואו, זה סיפור באמת מרגש מאוד,
שלמרות שממש נשתנו פניו כפשוטו.
בסדר,
התרשמתי מאוד מזה, כי הבן אדם שזה אמר לי,
אתה יודע,
זאת הבחורה הזאת,
הם התארסו, וגם אחרי שהוא נפצע...
שיחיה, אני נכנס לחדר,
ואז אני מסתכל,
אני רואה את החלק של הפרצוף שלו,
ואז אני ממשיך כדי להיות בצד השני,
אני רואה שבעצם יש
רק חצי גולגולת.
כל הפנים שלו מתרכזים רק בצד אחד.
והבחורה הזאת, עם המסירות נפש שלה,
ממשיכה עשרים שעות ללוות את החבר שלה.
והאהבה שלה כלפיו היא אהבה כל כך עצמית ואמיתית,
שזה לא תלוי מראה.
אתם מבינים?
מי מאיתנו,
טוב,
אתם צדיקים,
אבל אולי,
שמעתם על אנשים כאלה,
שאולי איזה מראה חיצוני יכול אולי לבטל את האהבה,
שעלולה להיות תלויה בדבר.
איזה נשמות,
איזה נשמה היא, איזה נשמה הוא.
וממילא מה זה מחייב אותנו.
הרב ליאור אנגלמן, שהיה שם, אמר משהו מדהים.
כל
הזמן אומרים,
כן,
אתם חזרתם הרי מסיור,
חלקכם מסיור בהר הרצל, נכון?
אז תמיד אומרים, במותם ציוו לנו את החיים, נכון?
אנשים שכבר לא איתנו.
הפצועים,
הם לא פחות מזה.
בחייהם ציוו לנו את החיים.
האם אנחנו ראויים לאנשים המדהימים האלה,
שבגלל ההתקדמות ברפואה, וההתקדמות באמונה,
וכל ההתקדמויות למיניהם,
הם זכו שיש להם עדיין תוספת חיים,
והם חיים בינינו,
אבל הם מרותקים לבית החולים?
איזה ציווי יש להם כלפינו?
איזו אמירה יש להם כלפינו?
איזה אנשים מצילים,
איזה גובה יהודי,
איזה גובה ישראלי,
איזה קדושה,
איזה עוצמה, איזה מסירות נפש,
איזו אהבה לעם ולארץ יש להם.
מי אנחנו?
עפר לרגליהם.
ועל כך בוודאי יש להודות.
אני ממשיך עוד פעם את הפסקה ברשותכם.
בארץ ישראל אפשר להשיג את הבשר של הגוף הישראלי,
הוא קדוש ממש כקדושת הנשמה,
ואין צורך להזיז את הגוף ממלוכתו הטבעית.
להקימו להעלותו ולהתאימו בטעם האמת של חיי הקודש השופעים,
מקדושת הארץ,
הספוגים באווירה המחיים של ארץ ישראל.
ישנה אמירה במסכת עבודה זרה, אמירה מאוד מאוד קשה.
ישראל, כן, עם ישראל,
ישראל שבחוץ לארץ עובדי עבודה זרה בטהרה.
וואו.
יש לנו עוד גמרא בכתובות, כן?
כל הדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו אלוה.
ועדיף לגור בארץ ישראל,
בעיר,
אפילו בעיר, שרובה גויים,
שלא נאמר חילוניים,
מאשר לגור בחוץ לארץ, בעיר שכולה יהודים.
בן אדם גר בברוקלין.
הכל טוב ויפה, מה יש לי לדאוג?
יש לי הכל.
מניינים,
אני יודע מה,
ליל הסדר,
מצות,
הכל,
כל הפולקלור קיים.
כן, אבל אתה יודע מה? אתה דומה כמי שאין לו אלוה.
אתה מגיע לארץ ישראל,
זו מציאות אחרת לגמרי.
אנחנו זכינו שהגענו לארץ ישראל.
אנחנו זכינו למה שלא זכו משה ואהרון.
אהרון,
515 תפילות, עומד מתחנן
ולא נכנס לארץ, משה רבנו,
עיכה בסלע או משהו לא עשה,
ולא נכנס לארץ ישראל, ואנחנו,
בשופי,
נכנסים לארץ, עולים לירושלים,
לומדים במכון מאיר,
עושים ימי עיון,
שותים קפה,
ברוך השם.
על זה לא צריך להודות, תגידו לי אנשי שערי צדק.
שערי חסד, סליחה.
בגלל סיפא הסיפור על בתי חולים,
אני בראש של בתי חולים.
נכון?
פיתחו לי שערי צדק, פיתחו לי שערי חסד.
אנחנו צריכים להודות על כל החסדים הגדולים שהקדוש ברוך הוא
עושה ויעשה איתנו.
נמשיך.
אורות הקודש.
אווירא דארץ ישראל הוא המחכים הנותן הערה
בנשמה להשכיל את היסוד של העולם המאוחד.
בארץ ישראל יונקים מאור החוכמה הישראלית,
ממהות החיים הרוחניים המיוחדים לישראל,
מהשקפת העולם והחיים הישראליים,
שביסודה ההתגברות של העולם המאוחד
על העולם המפורד.
יש במקומות אחרים,
הרב קוק כותב,
שבחוץ לארץ,
החומר והרוח לא יכולים לדור בכפיפה אחת.
זה או-או.
או שאתה רוחני,
או שאתה גשמי.
והוא אומר שבארץ ישראל הכל יכול לדור בכפיפה אחת.
ספרה וסיפה.
ארץ ישראל
היא אווירא מחכים.
יכול להיות בן אדם שהוא לגמרי מקורקע,
ויחד עם זה הוא קדוש עליון.
הדוגמה האידיאלית
לזה, יוסף הצדיק, נכון?
שמחבר שמיים וארץ, ואין לו שום סתירה בזה.
הרב קוק כותב במידות הראייה, שמי שמתוקן בבריתו,
אולי נסתכל רגע.
איך איך איך?
אז אני אומר,
נכון,
ואם הוא זכה להיות מתוקן בבריתו ולכן העלו אותו לארץ ישראל,
נכון?
העלו את עצמותיו לארץ ישראל.
תראו מה הוא כותב בערך ברית.
זה לא כתוב לכם בדפים, אבל
תאמינו לי שזה כתוב פה.
מי שבריתו שלם יכול להתרחב באורחות חיים גם כן בחומריות מרובה,
מבלי שתבלבל אותו מתוך כך מחשבה מטרדת.
מי הדוגמה לזה?
יוסף הצדיק.
אומנם לפי ערך גם הברית,
כן, זאת אומרת,
אם אנחנו זוכים להיות קדושים וטהורים,
אין לנו שום בעיה לגוע בחומר,
לא רק שאין לנו בעיה,
יש לנו עניין לגוע בחומר,
יש לנו עניין להעלות את החומר.
אתם יודעים שהיו פה בארץ ישראל צדיקים גדולים,
רבי יוחנן ורבי אלעזר,
שהם היו כריסיים,
כן? אז היו מתחת הגוף שלהם,
היו יכולים לעבור שני חמורים.
כי הם היו אוכלים רק 12 פרגיות כדי להתחיל את התיאבון.
ואחרי זה היו אוכלים את פירות גינוסר,
ואם זבוב היה נוחת להם על המצח,
היה...
לא היה מקום למחט,
כי הם היו מלאים בשומן ארץ ישראלי,
והמראה של רבי יוחנן זה המראה של שופרה,
של המראה היפה של אנשי ירושלים, שאם אתה
לוקח יין ומוזג אותו בכוס ומסתכל בשמש,
זה...
שופרה המראה היפה של אנשי ירושלים.
זאת אומרת,
אנשים כאלה שממש ראו עניין בזה להתחבר אל החומר.
כן,
אני לא נותן פה לגיטימציה להתחיל לטחון פה קרואסונים,
אבל הרעיון הוא שבאמת,
באופן אמיתי,
יהודי זה כמו מדורה.
לוקח חומר ומעלה אותו אל הרוח.
יש עניין לגוע בחומר ולהעלות אותו.
טוב,
ברשותכם נעבור לסיבה השלישית,
כיוון שאני חושב שב-15 כבר אמור להיות לכם השיעור הבא.
כך לפי התכנון.
יש הטוענים
שאם אני עכשיו מודה על הארץ,
אני בעצם משלים אותה,
משלים עם המציאות.
וכמו שאנחנו כולנו יודעים, המציאות לא כל כך שלמה.
אנחנו לא בדיוק זוכים ל... עם ביבי
הוא בחור טוב, אתה יודע, משתדל לפחות.
קצת תקלות, קצת עניינים.
בין ממנים על הציבור,
מלך שאין קופת שרצים מאחוריו.
הייתי כאלף, 4,000, אני לא יודע,
אני לא נכנס לזה.
אבל בכל מקרה,
זה לא דוד המלך.
זה גם כנראה לא שלמה המלך.
אנחנו מחכים למשיח.
אנחנו מחכים למלכות בית דוד.
אז יש הטוענים, טוב, אז אולי אם ככה,
אז לא נאמר את ההלל, ולא נודה על מה שיש.
אז ברור לנו שכמו שאני, איך קוראים לכבודו?
שחף.
שחף משערי חסד.
אז נגיד שחכם שחף מגיע לפה,
אני אומר לו,
אה,
שחף,
אני מבקש אותך לצאת החוצה.
מה, למה, כבוד הרב, מה, מה קרה?
תראה,
אני,
אתה לא נראה לי עד הסוף, אתה לא נראה,
איך אצלנו, כי אני רק צריך דוגמה שלא תעלב לי.
אני אומר את זה לך כי אני יודע שאתה צדיק.
אני אומר לך, ידידי,
תצא בבקשה החוצה.
כרטיס הכניסה לשיעור שלנו זה רק חבר'ה שהם 100% צדיקים,
צדיקי יסוד עולם.
כבוד הרב, תן לי, לא!
אל
תיכנס עד שאתה לא הולך ועושה עבודה,
עבודת הנפש ועבודת הגוף ועבודת הטהרה ועבודת המידות,
תחזור אליי שאתה מתוקן,
נראה מה יהיה.
ובוודאי שזה לא זה.
אחד שם לב.
ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שהכל נהיה בדברו.
אז כן,
למצוות עצומות, ולתקן מידותיך הטרומיות עוד השנה.
אנחנו מבינים
שלא מתנהגים ככה,
לא רק בגלל הטקטיקה או מס שפתיים באופן אמיתי.
אנחנו לא שלמים,
אנחנו משתלמים,
לאט לאט אנחנו נלך ונשלים את עצמנו ונתקן את עצמנו.
אותו דבר גם כלפי העם שלנו,
אותו דבר גם כלפי המדינה שלנו.
בוודאי שיש מה להתקדם.
אבל בגלל שיש עוד מידה אליה להתקדם,
בגלל שאנחנו רוצים ומצפים למלכות בית דוד,
אז לא נודה על המלכות שיש לנו כרגע?
יש לה קשיים,
יש בעיות.
יש עניינים,
לא הכל בדיוק שורה כמו שהיינו רוצים,
והיינו מצפים אולי שהמלחמה תהיה אחרת,
ולכל אחד פה כבר פרק ובנה ממשלות,
ויש לו כבר דוקטורינה על מלחמה,
מה לעשות,
ומאיפה להיכנס,
ומה להפסיד,
וזה לא צריך לארה״ב,
כן צריך לארה״ב.
איראן,
לא איראן.
בוא נרגע.
אם הקדוש ברוך הוא בחר לב מלכים ביד השם,
ואם הקדוש ברוך הוא בחר שכרגע, לעת הזאת,
האנשים הללו הם אלה שיניגו את מדינתנו הקדושה,
אז אנחנו צריכים בוודאי להתפלל עליהם,
שיחזרו בתשובה שלמה ויעשו את הדברים בצורה נכונה,
תגידו אמן.
אבל עד אז צריך באמת להודות על המסירות נפש.
מסירות נפש של חכם בנימין נתניהו,
לא יודע איך קוראים לאמא שלו.
ועל זה שבאמת הקדוש ברוך הוא יתקן אותו בעצה טובה,
ונכונה, ואת השרים ויועציה,
ויועציה,
באמת להתפלל על זה.
כמו שאני מתפלל על שחף.
כמו שאני מתפלל על כל בני אדם.
זה לא סתם.
התפילה הזאת שאנחנו מתפללים על המדינה הזאת,
זה באמת תפילה שיהיה יותר טוב.
ולא מסתפקים בזה, אנחנו באמת רוצים הלאה.
עכשיו תראו דבר מדהים.
הקדוש ברוך הוא מביא אותנו לפה,
וחלק מהחיבור שלנו לתורה,
אחד הטריגרים היותר מרכזיים,
זה זה שאנחנו אוהבים את העם.
ועוד רגע אני אסביר את זה,
כי אנחנו נראה את זה בתוך הפסקה.
אם אני אוהב את
עם ישראל,
נגיד שאני לא אוהב את המנהיגים,
ויש לי המון ביקורת עליהם,
אבל בגלל שאני אוהב את העם,
אני רוצה להכיר את תורתו.
בגלל שאני אוהב את העם, אני רוצה להכיר את שורשיו.
בגלל שאני אוהב את הארץ,
אני רוצה להכיר את שורשיה,
ולהעמיק באמונה,
ולהעמיק באמונת חכמים,
ולהעמיק במצוות,
ולהעמיק בעבודת השם,
שזה ייתן לי את החיבור.
זאת אומרת, אני קראתי פה סיבה שלישית. כלומר,
אנחנו צריכים להודות על זה שהקדוש ברוך הוא
גורם לנו בהכרח להידרש ולרצות עוד ועוד ועוד לימוד תורה,
כדי שאני אהיה יותר ברור,
נקרא בלשון הזהב של הרב,
שעושה את זה יותר טוב ממני.
תראו, אורות התורה, פרק ו', פסקה י"ג. אני באופן
אישי, הפסקה הזאת מאוד מאוד מאוד מחיה אותי,
ואני מקווה להדביק אתכם גם בעניין הזה,
אני לא אומר שאני מצליח,
אבל לפחות אני משתדל.
יש מוסר פנימי של שקידת התורה.
בא בן אדם,
בא בכותלי מכון מאיר,
או בכותלי ביתו, או באיזה סוג של בית מדרש,
אומר,
יש לי את כל הדיסלקציות ודיסקלקולציה,
ואני עם הפרעות קשב וריכוז,
ואני לא יכול ללמוד.
אתה יודע מה?
אומר הרב קוק.
לפעמים ההשתוקקות שלך לשקוד בתורה
היא תבוא ממקום אחר לגמרי.
אתה תתגבר על הכל. למה?
יש מוסר פנימי של שקידת התורה הבא מאהבת האומה וכבודה.
כל כך כואב לנו.
כל
כך כואב לנו על הביזיון
של אורנו הקדושה שאנחנו לא מסוגלים שלא ללמוד יותר תורה.
איך לא יוצא בן לדעת את כל תורת אומתו החביבה והקדושה,
לכל פרטיה,
עד כמה שידו מגעת באהבה נאמנה?
ברור?
זאת אומרת,
יש לי לגיטימציה,
אני לא מסוגל ללמוד,
אני לא זה,
12 שנה בקושי,
12 שנות לימוד,
התקמבנתי וזה,
והרב נתן לי מגן גבוה,
ולא יודע,
בסוף אולי איכשהו גמרתי את זה,
אני לא מסוגל לשבת מול ספר.
אתה יודע מה יגרום לך להתחבר יותר לתורה הקדושה ולעולם האמונה ולעולם
פנימיות התורה ולכל מה שיש להציע בפני הלומד הישראלי לעת הזו?
מה שיגרום לך זה בגלל שאתה אוהב את האומה.
אתה אוהב את
עם ישראל,
אתה לא מסוגל לסבול את הבושה
שכנסת ישראל,
הגבירה, מתנהלת כשפחה לפעמים.
שהשקר מנצח,
שברוך השם אנחנו באמת חווים שברוך השם הקערה הזאת מתהפכת.
במציאות, הנה הרב יורם הגיע, אז אנחנו ממש נסיים.
ברוך דברים, זאת אומרת,
הטריגר,
כן,
הזרז לזה,
אנחנו כל כך אוהבים את האומה,
ובואו נסיים עם אורות המלחמה.
כוח העם מתגברת,
הכרת עצמותה מתגדלת, כן?
בשעה שאנחנו נלחמים,
היא יודעת כבר שיש לה ארץ, יש לה שפה,
הרב כותב את זה עוד לפני מאה שנה, כן?
תחשבו מה הוא היה כותב עכשיו.
עוצמות שיש לצבא,
התחילה להכיר במלחמת עולם זו,
אנחנו מבינים על מה אנחנו נלחמים,
אנחנו מבררים,
אנחנו מעמיקים, אנחנו נדרשים לשקול סוגיות,
ועל כולם יודעת שיש לה אור חיים מיוחדים שהם מאתרים אותנו,
יש לנו צדק
יש לנו אמת,
יש לנו אור, יש לנו עומק, יש לנו בשורה לכל העולם.
ומאירים את העולם כולו על ידה,
ועל ידי כל זה יודעת את חוסנה כי עוז לה באלוקי אמת.
הכוח שלנו מגיע בזה שאנחנו כמובן נלחמים.
ואלה ברכב ואלה בסוסים,
ואנחנו בשם השם נזכיר,
זה לא שאנחנו נלחמים עם הגמרא,
אנחנו לוקחים את כלי הנשק,
את ה-1035 ואת הטנקים ואת כל ה...
אבל אנחנו קוראים עליהם בשם השם.
כך מסביר הגאון מווילנה.
כמו שאני לא אומר,
שקר החן והבל היופי,
אישה יראת השם היא תתהלל.
זאת אומרת,
זה לא שהחלק השני, סותרת הראשון,
אתה חייב להתחתן עם אישה מחוץ'קנץ ולא לאישה מיפה.
לא.
אתה יודע מתי,
שהיופי הוא כשלעצמו,
שאין מאחוריו שום דבר,
אז זה שקר.
אבל אם אישה יראת השם, בוודאי היא תתהלל בכן וביופי.
כן?
יפות תואר ויפת מראה,
אותו דבר גם פה.
אלה ברכב, אלה בסוסים, הם בסוסים וברכב.
ואנחנו בשם השם נזכיר,
על מה נזכיר?
ברשותכם, אולי כיוון שהגיעו נשים?
סליחה. בסדר?
אלה ברכב,
אלה בסוסים,
ואנחנו בשם השם נזכיר,
בואו נשכיר ממש דקה,
שתיים.
סליחה גברת.
ברור, בדיוק אנחנו...
אלה ברכב,
זאת אומרת,
ואלה בסוסים,
אבל החידוש שלנו שאנחנו קוראים עליו בשם השם.
אני ברור?
בסדר?
זאת אומרת,
אנחנו הולכים לצבא,
אנחנו נלחמים,
אנחנו נלחמים מלחמת מצווה,
אבל המלחמה הזאתי,
אנחנו קוראים בשם השם.
אנחנו ממש מבינים שאנחנו הולכים לבשר את
הבשורה של ניצחון האור על החושך.
שניצחו על המעטים מול רבים,
של טמאים מול צדיקים וכולי.
וסיימתי בפסוק מתהילים, מגיד דבריו ליעקב,
חוקיו ומשפטיו לישראל, ומשפטים בל ידעום.
אומות העולם לא מבינות את השפה הזאת.
זו שפה שהיא שפה ישראלית,
שפה קדושה,
שפה של טהרה,
שפה של אמונה.
שימו לב שאומות העולם כל הזמן מתרפקות על העבר,
נכון?
שער הניצחון, והזה, והיה פה,
ופה היו העותומנים,
ואנחנו...
גם מסתמכים על העבר,
גם נשענים על אבותינו ואמותינו הקדושות ועל ה-DNA שהם סיפקו לנו
של חסד וגבורה ותפארת וכל המידות המקסימות שהנחו לנו אבותינו,
ויחד עם זה אנחנו צופים פני עתיד.
בכל יום אחכה לו,
בכל יום שיבוא,
אנחנו מאמינים בביאת המשיח, מאמינים בבית המקדש,
אז שנזכה בעזרת השם, כולנו בעזרת השם, ל...
ביאת הגואל ולבניין אריאל,
ונזכיר שבעזרת השם,
הדברים שדיברנו כאן היו לעילוי נשמת כל החיילים הקדושים,
שעוד רגע אנחנו נפגוש את אבא של אחד החיילים,
אבא של ידידיה,
השם יקום דמו,
הרב יורם אליהו, שמלמד אותנו פה במכון.
שיהיה לעלוי נשמת כל החיילים,
ובעזרת השם,
ובלע המות לנצח,
ומחה אדוני דמעה מעל כל פנים,
וחרפת עמו יסיר,
ובעזרת השם,
כל החרפה וכל הבושה יתהפכו לססון ולשמחה,
ונסו יגון והנחה,
ונאמר אמן. ברוכים תהיו.
