טוב, שלום לכולם, ברשות הרב מיכאל שרשבסקי,
ברשות הבחורים,
ברשות כל הרבבות שמסתכלים בנו עכשיו בבית.
אנחנו רבים איתנו בבית, בעזרת השם.
אנחנו נדבר על יום העצמאות, לא על יום הזיכרון.
אני מבין שחלק מהשיחות זה על יום הזיכרון,
חלק על יום העצמאות ועל החיבור ביניהם.
אני בחרתי לדבר,
בעזרת השם יתברך,
על היבט מיוחד שעולה מתוך עולת ראייה הסידור של הרב קוק.
נקודה מיוחדת שאפשר לקשר אותה, אבל לא,
אפשר לקשר אותה,
אלא היא היא הליבה של יום העצמאות,
כפי שאני רואה את זה.
לפני שנראה את הדף שמצולם לפניכם,
ואילון,
אם יבוא עוד אנשים,
אז תחלקו להם,
בסדר?
בעזרת השם.
לפני שניכנס לדף שלכם,
אני רוצה כמה מקורות מקדימים,
שלא צילמתי אותם כי חלק מהם חשבתי עליהם אחרי שצילמתי לשיעור,
וחלק הם קצרצרים.
בכל אופן, הרב צודה זצל,
הייתה לו שיחה מאוד מפורסמת, שדרש אותה במרכז הרב.
נדמה לי,
מיכאל,
שמעתי פעם שהיית בשיחה הזאת,
מזמור י"ט
למדינת ישראל.
שמעתי עליה.
שמעת עליה.
כן.
אז את השיחה הזאת לא נלמד כעת.
איפה, ברוך הבא.
יש פה עוד דפים מצולמים.
אותה שיחה נקראת מזמור י"ט למדינת ישראל,
כי היא ניתנה בשנת הי"ט למדינה,
שנה מיוחד במדינה,
שנת תשכ"ז,
שהיא השנה של שלושה וחצי שבועות אחרי כן,
פרצה מלחמת ששת הימים,
בכ"ו אייר,
בכ"ח שחרור ירושלים, זה היום רביעי.
בכ"ו פרצה מלחמה, יום שני.
וזה יום פטירתו של רמח"ל, זכותו תגן עלינו.
מי שבא עכשיו יש דף מצולם, בסדר?
מקדימה.
עכשיו,
באותם ימים,
ואני הייתי אז נער בן 12,
אני עוד זוכר את זה,
באותם ימים הייתה רוח במדינה,
בארץ,
מצד אחד של נפילה גדולה,
מיתון וירידה מן הארץ,
מצד שני,
כמו שקורה תמיד במשברים,
ציפייה לדבר גדול,
וידוע שאז השיר של נעמי שמר על ירושלים של זהב,
היו פלקטים בירושלים שבפסח תלו אותם כל מיני חבר'ה צעירים,
אנו עולים לפרברים,
כי הר הבית בשבי.
הקטעים שלא כאילו מובן מאיפה זה בא כי מי
חשב אז על הר הבית מי שבא עכשיו אילון
צריך להעביר את זה
אולי תעבירו את כל הדפים אחורנית
זהו זה יותר הגיוני יש פה עוד דפים
בכבוד יש פה עוד דפים
יש מספיק טוב אם יהיה צורך
ואז מופיעה ההרצאה הזאת,
השיחה החוצבת על העוצמה הזאת של הרב צודה,
שנקראת מזמור י"ט.
י"ט,
כי זה י"ט שנים של המדינה,
אבל לא רק מפני זה,
אלא מפני שהרב צודה היה רגיל באותם ימים,
הרב צודה היה רגיל באותם שנים,
כל שנה ביום עצמאות,
לחזור על הפרק שהשנה,
הוא היה הפרק של השנה,
והוא גם נותן את הקריאת כיוון לשנה הבאה,
פרק בתהילים.
הרי שנת 67' למניינם, זה 19 שנה
אחרי 48' למניינם, אז...
תשע עשרה שנה מתאים להסתכל בפרק תהילים ולהתבונן מה היה השנה
ומה קורה בתהילים הסתכלות הדדית כזאת מהוראות האלוקים אל כתבי הקודש
ומכתבי הקודש להוראות אלוקים מתוך הבנה שאנחנו גולשים לתוך השנה הבאה
שנת העשרים עם ההערה של השנה התשע עשרה ובאמת
פלא פלאים,
בשנה ה-19 ההיא שזכינו לעלייה בקודש גדולה מאוד,
למלחמת ששת הימים ששחררנו את הר הבית,
יהודה ושומרון,
הגולן,
סיני,
כשזכינו כל הגדולות והנפלאות האלה,
הפרק בתהילים המקביל הוא פרק יש דפים, חבר'ה.
הפרק בתהילים המקביל הוא פרק שמדבר על שני שלבים בהופעת השם בעולם.
השלב הראשון זה השלב הטבעי.
אם אתם זוכרים מה כתוב שם,
פרק י"ט,
על השמש ועל הירח וכוכבים ועל הארץ ועל כל פעילי הבריאה.
והפסוק השמיני,
כמו שתמיד שמונה הוא מעל הטבע,
דניאל הדף,
הפסוק השמיני הוא עובר לתורה.
התורה שייכת לשמונה,
כמו
שברית מילה היא מעל הטבע,
כמו שצו שמונה שמחולק בימים האחרונים הרבה,
הוא צו שהוא מעל הטבע, אני אומר את זה בחצי בדיחה,
ונשמה הזאת היא אות שמונה,
כל דבר,
שמינייצרת הוא מעל הטבע של שבעת ימי הסוכות ושבעת ימי השבוע,
טוב.
אז בפסוק השמיני עוברים לרוחניות,
ואמר הרב צבודה,
ככה,
יהיה,
ככה קורה עכשיו בעם ישראל,
ש-19 שנה בנינו את הכלים,
את החומר, ומעכשיו אנחנו נקראים ביום השמיני,
בפסוק השמיני,
בשנת ה-20,
כשאנחנו יוצאים משנת ה-19,
אל הצד הרוחני, אל פרק ב',
אל חלק ב' בפרק י"ט.
אתם מבינים, חבר'ה?
בונים בחול.
ואחרי זה מקדישים,
מתחילים בצד הטבעי,
הארצי, הגלוי,
ועולים למעלה.
כפי שנראה,
בעזרת השם,
גם בצילומים בדף המצולם לפניכם עוד רגע.
ואז הוא מספר באותו שיחה שאפשר
לשמוע
אותה גם ביוטיוב בצורה של אודיו,
ולא רק אודיו ווידאו,
כלומר,
לא רק אודיו,
אלא גם וידאו,
גם לראות אותה.
והוא מספר שלפני 19 שנה,
שהכוונה היא בשנה הראשונה של יום העצמאות,
אחרי מלחמת השחרור,
הוא הסתובב בחוצות ירושלים.
ומה הוא עושה שם בחוצות ירושלים?
ליל יום העצמאות.
ואז היו רגילים...
כל העם לצאת לרחובות ולרקוד.
לפעמים הריקודים היו פחות ראויים מבחינתנו,
מעורבים,
לפעמים היו ריקודים מפרדים,
תלוי.
לצערנו לא היו הרבה דתיים,
אז דתיים לאומיים,
ולכן הריקודים היו בדרך כלל מעורבים,
אבל זו שמחה,
שמחה של העם,
שמחת גוייך,
שמחת נחלתיך,
והוא יצא לרחובות,
כמובן.
הוא לא היה חלק מריקוד מעורב,
אבל הוא הלך לראות את עם ישראל ששמח,
הוא הלך להיות שותף לשמחה,
הוא הצטער שהוא הזקן היחידי,
שהוא תלמיד חכם היחידי שמה,
הוא בא בטענות למה לא כולם באים, ואם יבואו
כולם אז ממילא גם האווירה בקדושה תהיה יותר גדולה.
הוא אומר,
אבל בשנים הבאות, כלומר,
אחרי כמה שנים,
ייסדנו בישיבה,
כנראה כשהתחיל את ראש הישיבה,
אחרי
שנפטר הרב יעקב משה חרלפ זצ"ל,
מתשי"ב,
שזה שלוש שנים אחרי,
שלוש-ארבע שנים אחרי קום המדינה,
ייסדנו בישיבה את המסיבה.
שזו המסיבה,
שמחה,
חגיגה,
שבה הוא מדבר את השיחה הזאת בשנת הי"ט.
ואז הוא נותן לה כותרת,
נותן לה שם למסיבה הזאת,
שכבר הרבה שנים,
כשאני לומד את המזמור י"ט הזה למדינת ישראל,
ערב יום עצמאות,
אני מאוד...
מתרגש מהכותרת הזאת שנותן לאותה מסיבה שעושים במרכז הרב,
שעשו ועושים ויעשו עזרת השם בה' אייר ובח' אייר.
הוא קורא לה מסיבת קודש
של קדושת קבלת עול מלכות שמיים.
אנחנו מכירים את המושג
קבלת עול מלכות שמיים.
יהודי אומר שמע ישראל מקבל על עצמו בוקר וערב.
קבלת עול מלכות שמיים,
ולפעמים יש בכותל,
אומרים קבלת עול מלכות שמיים,
כולם צועקים שמע ישראל בתפילות מיוחדות.
כאן אומר קדושת קבלת עול מלכות שמיים.
מה זה המילה הזאת, קדושת קבלת עול מלכות שמיים?
ובנוסח אחר הוא כתב קבלת קדושת עול מלכות שמיים,
בנוסח אחר של ההרצאה שלו,
ובמקור אמר,
כפי שנקראת לכם,
קדושת קבלת עול מלכות שמיים.
התשובה היא
שיש הבדל בין אם יחיד או הרבה יחידים
מקבלים מהם עול מלכות שמיים, לבין אם כלל ישראל,
שקם לתחייה מהאפר של ההרוגים בשואה, ומ-2000 שנות גלות במזרח ומערב,
כשכלל ישראל מתגבש לציבור ומכריז על מדינה בחסדי השם ובדם בנינו,
ומודה לקדוש ברוך הוא על המתנה שהוא קיבל,
ומתחיל את הדרך,
את המסע הארוך עם כל הקשיים והצללים,
אבל המסע הזה של התגבשות העם לציבור, הפיכתנו למדינה,
לממלכה,
עד שנזכה מלכות בית דוד,
הרי שזה עובר מקבלת עול מלכות שמיים פשוטה.
עם כל ערכה,
אבל היחיד, לקבלת עול מלכות שמיים ציבורית,
ואז הקדושה עולה כפל כפליים.
תמיד יש קדושה, זה המצב היחיד.
אבל כשמדובר על כלל שנרתם למצווה הזאתי של הקמת מדינה,
ההגנה על עצמנו,
פתיחת השערים לקיבוץ גלויות,
סקיפת הקומה הלאומית של ישראל, וממילא כל
פריחת התורה שאנחנו מוצאים במדינה שלנו,
הרי שהקבלת עול מלכות שמיים הופכת להיות
מסיבה,
כשזה ביום העצמאות,
ובכל השנה,
קדושת קבלת מלכות שמיים.
כל חייל שיוצא לצבא,
הוא לא יוצא לצבא פרטי,
איזה פלנגה.
הוא יוצא לצבא ישראל.
צה"ל, ראשי תיבות,
צבא ה' לישראל, נכון חבר'ה?
בכל אופן,
כל חייל שחובש מדים,
בין אם זה בסדיר,
בין אם זה במילואין,
אז הוא מקבל על עצמו קדושת קבלת מלכות שמיים.
כי זה עובר מן היחיד לכלל,
וכשהכלל מחובר למילואי מצווה אלוקית,
לא לאיזה דברי הבל,
אלא למילואי מצווה אלוקית,
אז יש כאן קדושת קבלת מלכות שמיים.
היה לי חבר, תלמיד חבר,
כבר נפטר, שניבדל לכם ארוכים.
בכל אופן, הוא קיבל מילואים בחודש אלול.
הוא היה עצוב מזה מאוד.
כל חודש אלול,
במקום להיות בישיבה,
בישיבה ולהתכונן,
בישיבה אז זה ישבה תקיעת רבה שבה למדתי,
לימדתי,
אז במקום להתכונן לראש השנה על מילואים הנוראים מתוך לימוד תורה,
הוא יוצא למילואים,
חובש מדים,
ויוצא מילואים.
ניסיתי לעודד אותו.
אמרתי לו,
כשאתה בישיבה,
אתה ספק לומד,
ספק לא לומד,
ספק מתקדם,
ספק לא מתקדם,
מתאמץ.
אבל מה יקרה בדיוק, אינך יודע.
כשאתה נמצא בצבא, מרגע הראשון של לובש מדים,
עד שאתה פושט אותם בסוף תקופת מילואים,
אתה כולך בקדושה.
אתה בקודש לכל אורך הדרך.
תשמח,
אתה תתכונן לראש השנה מתוך קדושה קבועה ותמידית,
ולא מתוך קדושת ספק.
זה מזכיר מה שהנהר אמר לרבי פנחס בן יאיר במסכת חולין,
דף זין,
שאמר לו,
אתה
ספק,
אתה הולך לעשות רצון קונך.
ספק מצליח,
ספק לא מצליח,
אבל אני,
הנהר,
עושה רצון קוני וזורם כל הזמן,
לכן אני לא מוכן להיבקע לפניך.
ככה הוא העיז רגע אחד לדבר בפני רבי פנחס בן יאיר,
עד שהוא יהיה מעליו רבי פנחס,
שהוא יפסיק את מימיו לעולם,
אז הוא נבהל נורא.
ופתח לו את הנהר כדי שיוכל לבוא למצוות פדיון שבויים.
שנזכה גם בימינו לפדיון שבויים,
כמובן בגבורה ובגאון ובקידוש השם.
נחזור לענייננו,
ניסיתי ככה לעודד אותו,
לא בטוח שהצלחתי.
כשהרב שר יישוב כהן זצ"ל רבה של חיפה,
התחתן,
אז הוא בא לחופה עם מדי צה"ל.
הוא היה אז רב צבאי של חיל אוויר, בא עם מדי שרד,
מדי הייצוג,
המדים היפים.
וכמה מחכמי וזקני ירושלים קצת עיקמו את האף.
הם מכירים בגדים אחרים של חתן,
איזה קפטאן עם שטריימל ולבוש מסורתי.
אז אחד מהם פנה אל הרב זצ"ל ואמר לו,
מה זה הדבר הזה לבוא עם מדי צהל?
אז ענה הרב,
אתה יודע,
לגבי הקדושה,
המקור,
השורשים הרוחניים של הקפטאן והשטריימל,
יש לי קצת ספקות,
אני לא משוכנע עד הסוף.
אבל לגבי הקדושה של המדים שלו,
הבגדי קודש שלו,
לא,
כהן,
הרב שיישוב כהן,
הבן של הנזיר,
לגבי זה אין לי שום ספק.
לגבי הקדושה של מדי צהל, אין לי שום ספק.
אז יש לך מה שאומרים עכשיו,
מכוח קדושת מלכות שמיים.
ואיך הסברנו?
שבכלל הקדושה היא ברמה אחרת לגמרי.
עוד שתי הקדמות קצרות לפני שנראה את הדף שנמצא לפניכם,
ואותו ספר שממנו לקוח הדף המצולם,
זה עולת ראייה, חלק א', קריאת שמע קטנה,
שמסתיימת בברכה ברוך מקדש שמו ברבים.
בנוסח אשכנז ממש זה בשם מלכות,
ברוך אתה השם המקדש את שמו ברבים.
נוסח ספרד,
נראה שגם הספרדים לא מזכירים שם מלכות,
נכון?
ברוך מקדש שמו ברבים,
אבל לא אומרים ברוך אתה השם,
נכון?
אבל הרב זצ"ל,
עולת ראייה,
הרב זצ"ל התפלל בנוסח אשכנז,
אז זה כמו שאתם רואים בסוף,
בי"א, זה ראשי תיבות ברוך אתה השם.
באותו סידור בעולת ראייה כתוב על עקידת יצחק.
שזה קצת לפני,
אם אתם זוכרים,
בבוקר,
מי שמספיק לקום בזמן ולהגיד את כל החלקים
האלה של התפילה לפני פסוקי דזמרא,
ברכות השחר,
כולם אומרים,
אבל עקידת יצחק,
לא כולם אומרים את העקידה,
נכון? וקורבנות לא,
אצל הספרדים יותר,
אשכנזים קצת פחות,
זה קריאת שמע קטנה.
על כל פנים,
אנחנו קוראים משם,
מסביר הרב את הקשר בין אברהם לבין יצחק.
והם עדיין יחידים,
זה לא כלל,
הם הגרעינים של הכלל.
הוא אומר שכל אחד אפיין, כל אחד ייצג.
תחום אחר בקדושה העולמית,
בהופעה אלוקית.
אברהם את התחום הגלוי, ויצחק את התחום הנסתר.
אתם יודעים, נכון?
כי אברהם הוא
אחד משלושת האבות שלנו, אחד משלושת העמודים,
הוא כולו גמילות חסדים, הוא כולו עשייה,
כולו פעילות,
נכון?
גלוי.
זאת אומרת, הופעת קדושה.
את הנפש אשר עשו בחרן,
הלוך ונסוע,
הנגבה,
לימוד זכות על אנשי סדום,
מלחמה נגד ארבעת המלכים,
בשחרור מהשבי,
כמו שכבר הזכרנו,
בעזרת ה' שנזכה בימינו,
גם בגאון ובקדוש ה' משחררו מהשבי.
והמון המון פעילויות,
אין סוף,
של הכנסת אורחים וכדומה.
לעומת זאת יצחק,
הוא נסתר, נכון?
כי אין הרבה תיאורים למרות שהוא
ודאי היה חסיד ואיש עושה חסד,
אבל לא מוזכר,
נכון חבר'ה?
והכול הוא מאוד מאוד נסתר,
ופסיבי,
והברכות בלי ידיעתו,
והאישה, מביאים לו,
ואחרי זה,
איך
שיעקב בורח, זה גם כן ככה,
קצתי בבנות חטא,
והיא לא אומרת את כל הסיפור שעשיו רוצה להורגו וכולי.
עשיו הוא במקום,
סליחה,
לא עשיו,
יצחק הוא במקום עליון.
בייחוד אחרי העקידה,
פרחה נשמתו ונעשו דמעות מעיני המלאכים,
ותכהין עיניו מראות רועה הרבה מאוד.
לא נהיה עיוור
בשמות הפשוטה,
אלא ראה, שורשים
ואוכלים.
יצחק נמצא בשמי מרומה אילאה.
ככה התרגום שנותן ואונקלוס לקדוש, קדוש, קדוש.
הקדוש האחד זה קדיש על הרעה ועד גבורה,
אבל לפני זה קדיש בשמי מרומה אילאה.
שמי מרומה אילאה זה יצחק.
קדיש על הרעה ועד גבורה זה אברהם.
קדיש לעולם.
ולעלמי עלמיה זה יעקב,
יעקב זה החיבור בין שני אבות, גם עולם,
זה העולם שלנו,
וגם עלמי עלמיה שזה שמי מרומה,
שמיים גבוהים,
ויעקב זה אנחנו,
בני יעקב,
בני ישראל,
יעקב זה כבר
התחלת ההופעה של הכלל,
י"ב שבטיה,
הוא כבר מחבר את השניות לאחד, אבל אצל יצחק ואברהם
ולא שאנחנו כעת ממהטים במהלכם,
אלא הם בונים את היסודות של גמילות חסדים ושל תפילה.
גמילות חסדים זה יותר אברהם,
ותפילה,
עבודה,
זה ויצא יצחק לָשׂוּחַ בשדה,
הוא
מתייחד עם קונו.
אחר כך מגיע התורה,
תיתן אמת ליעקב,
של יעקב עם השלמות שבה.
טוב,
אז אם כל אחד לוקח צעד, אומר הרב זצל,
בביאור המדהים שלו, הנפלא שלו,
לעקידה,
ואני בטוח שאתם מכירים את זה,
זה מתפרס לאורך דפים ענקיים,
כמעט כל מילה,
99% מהמילים של הפסוקים הוא מביא בעומק,
חוץ מזה ארבעה מילים שאיכשהו נשמטו,
אבל אז אצלו,
אבל אז הוא אומר,
ואולי אצלנו בדפוס,
אני לא יודע,
ויקח אברהם את עֲצֵי הָעֹלָה,
וישם עַל יִצְחָק בְּנוֹ.
תאמרו לי אתם חבר'ה,
עצי העולה שהם לא בוערים עדיין,
ושהם לא כמו האש שהזכרתי,
למה אני אאחס אותם?
לנסתר או לנגלה את עצי העולה?
זה לָחוּם או לגלוי?
תאמרו אתם חבר'ה?
חתום.
למה חתום?
כי בעצי העולה גנוז, האופציה הזאת שיתדלקו.
אבל ברגע זה,
כשהוא נמצא בבאר שבע,
ונותן ליצחק,
כבר שם על גבו, על כתפיו,
את
עצי העולה, ויעש מיצחק בנו,
אומר הרב זצ"ל,
אני קורא את זה בפנים, עצי העולה,
שכוח ההקרבה של העולה הוא חתום וגנוז בהם עתיד,
יש להם קשר עם יצחק.
שסוד ההקרבה שלו הוא סוד,
הוא לא בעניין,
הוא לא שמע מה הקדוש ברוך הוא העליהו שם לעולה.
הוא מרגיש בפנימיותו, הולך להיות מפעל מדהים.
בקרב נשמתו התורה הגדולה בעילום שלה,
עילום
העילום שהיא נעלמת. לעומת זאת, מה אברהם לוקח בידו?
הוא ייקח בידו את האש.
ואת המאכלת,
המאכלת זה סכין, אלה מכשירים גלויים,
יודעים בדיוק מה תפקידם.
אין שום תעלומה, הם אצל האבא הקדוש.
האבא נגלה,
הבן נסתר.
אבל שני הדברים האלה בונים יחד
את הופעת הקדושה בעולם,
את
הקדוש קדוש הראשון,
שמופיע אחרי זה בקדוש השלושי אצל יעקב.
ולכן, וילכו שניהם, מה אומר המשך הפסוק?
מה אומר סיום הפסוק? וילכו שניהם יחדיו?
והיחדיו הזה זה לא רק שהם ילכו יד ביד,
הוא גם לא היה ילד קטן, אברהם,
הוא היה יצחק,
הוא היה בן 37,
אלא יחדיו הכוונה ששני הצדדים האלה בנו יחד את ההופעה האלוקית.
עוד רגע תבינו למה אני חותר בהקשר של יום העצמאות.
זה הכנה לקראת מה שנרצה לומר יום העצמאות.
הלכו שניהם יחדיו,
אומר הרב,
הגלוי והחתום הם תמיד מתאימים.
ובעולם,
העולם החומרי,
העולם הרוחני,
אם תתבוננו בעולם,
תראו שהעולם בנוי תמיד בשני צדדים.
בצד של הגלוי יותר, ובצד של החתום יותר.
איש ואישה,
האיש הוא פעיל,
עושה פעולות בחוץ וכולי,
והאישה כל כבודה בת מלך פנימה.
לפחות עד הפמיניזם ככה היה, אישה יותר נסתרת,
יותר הנה באוהל.
וגם אם היא יוצאת לפעילויות ומלמדת, אבל היא לא שייכת להפגנתיות,
לפומביות.
ואילו האיש הוא השר החוץ,
אישה היא שרת הפנים,
ואין שום תפקיד יותר חשוב מהשני,
שניהם התפקידים החשובים ביותר,
וככה כל העולם בנוי בחתום וגלוי יחד.
אצל אברהם זה הרבה יותר גלוי, עליהו שם לעולה,
ואילו אצל יצחק זה נסתר,
ואז יצחק שואל את אביו מה זה להיות כאן,
ואביו רומז לו,
וגם אז הם הולכים יחדיו,
לא משתנה
הזיקה הזאת והקשר הזה בין השניים, ועדיין יצחק
שייך לתשוקה הפנימית של הנשמה הטהורה,
שלא בדיוק יודעת מה קורה,
ואברהם,
נדמה לו לפחות שהוא יודע מה הולך להיות,
הוא הרבה יותר גלוי.
אז אנחנו מוצאים את שני הצדדים,
של החיבור בין הגלוי לבין הנסתר,
או אם תרצו,
בין הנסתר לבין הגלוי,
בקדושה הזאת שאמרנו שמופיעה בעולם,
הקדושה שהיא מושלמת כשיש בה את שני הצדדים.
ממשיך הרב זצל כמה עמודים אחר כך,
לעולם יהיה אדם ירא שמיים,
תמשיכו את הביטוי חבר'ה,
לעולם יהיה אדם ירא שמיים,
מה כתוב שם בהמשך?
בסתר ובגלוי.
אז זו
דרישה מהאדם הפרטי,
כמה שאתה יכול,
תהיה ירא שמיים בתוכך,
בצד החתום הסודי,
הפנימי,
הנשמתי,
וגם בצד המעשי,
בדיבורים שלך,
במעשים שלך,
בשפת הגוף שלך.
האם אפשר להיות ירא שמיים רק בסתר?
ולא כל כך בגלוי.
האם אפשר להיות ירא שמיים בגלוי, אבל בלי בסתר?
אומר הרב,
זה לא ילך,
זה לא אמיתי.
אם אדם יהיה ירא שמיים בסתר,
אבל הוא לא יודע איך להתנהג עם הבריות,
ובבית הוא צעק על אשתו,
ומעשה חסד לא מעניינים אותו, מה זה מעיד?
שהתוך הפנימי הוא מזויף,
הוא לא אמיתי,
הוא לא יראה שמיים בסתר.
הצד החתום, הצד הפנימי, הגנוז, הוא לא אמיתי.
אבל אם הוא יראה שמיים אמיתי בסתר,
זה חייב להופיע במעשים,
בדיבורים וכולי.
וניקח להפך,
אם אדם מלא פעילות,
מבוקר עד ערב,
אבל בתוכו אין לו דבקות,
אין לו אהבת השם, אין לו יראת שמיים.
הוא לא טוב לו בקשר כדי שהוא,
אבל הוא יודע,
צריך לעשות.
אז הוא כל היום רודף אחרי מצוות,
אבל בלי תוכן פנימי,
אז זה גם כמזויף.
אני אקרא את זה בפנים,
ברשותכם,
זה עדיין לא נמצא בדף שלפניכם.
הוא אומר, הקדושה מורכבת משני כוחות.
יראת שמיים בסתר,
זה הפנימי,
החתום,
ויראת שמיים בגלוי.
שהן מאוחדות זו בזו,
זורמות זו על זו ופועלות זו בתוך זו באחדות נפלאה.
יראת שמיים שבסתר היא אצילית, רעיונית,
שכלית, מופשטת,
ויראת שמיים שבגלוי,
יראת שמיים בדיבור,
בתנועות,
שפת הגוף,
במעשים,
שתיהם הם חלקים של דבר אחד שגורם להופעת הקדושה בעולם.
אבל אם תהיה יראת שמיים,
זה מה שאמרתי בעל פה,
עכשיו נקרא בפנים,
אם תהיה יראת שמיים שבסתר בתכונה כזאת שלא תשפיע על המעשים,
על ההופעה החיצונית,
על הדוגמה האישית,
אז היא אות שהיא חלשה לגמרי מצד עצמה,
ושהיא לא באמת קשורה לקודש האלוקי,
אלא היא דמיונות של האדם.
אני ירא שמיים, אני דבוק בשם, אני מאמין באלוקים.
זה
לא נכון.
אם היית ירא שמיים, היית נחמד לבריות,
היית אהוב על הבריות, היית עושה מעשים טובים.
ואם להפך,
אדם עושה מצוות מבוקר ללילה ומפרסם את זה,
והוא רוצה שכולם יראו,
יראת שמיים גלויה,
כאילו כזאת,
שאינה פועלת.
בפנים,
את הרושם העמוק בנשמה הפנימה,
לא מתוך אור אלוקי עליון של יראת שמיים נסתרת בה,
היא לא יראת שמיים אמיתית,
היא לא יראת שמיים טהורה,
אבל האדם שראוי לצורתו ולשמו,
הוא נועד להיות בלא הפסק כלל,
אלא לעולם עומד באופי השלם,
ותמיד,
לכן אומר הפסוק,
לעולם,
לעולם כנראה...
Forever for good,
לעולם יהיה אדם יראה שמיים בסתר,
ומתוך כך בגלוי בחיבורם יחד,
החיבור של אברהם ויצחק,
וילכו שניהם יחדיו ההופעה של יעקב,
שהוא כבר כלל את קדושת קבלת מלכות שמיים,
שמלכות שמיים בכלל היא שלמה,
ועכשיו נגיע אל יום העצמאות.
עכשיו נגיע למשמעות העמוקה שאני הקטן רואה,
מתוך הדברים של הרב דצל בסיום של אותה קריאת שמע קטנה,
עומדים בבוקר בתפילה,
לעולם יהא אדם ירא שמים בסדר גודלו,
זה הסיום.
אז יש לכל אחד דף מצולם, נכון חברים?
אז אני מקווה שאתם, יש לכם כוח לשמוע.
יש כאן שלוש פסקאות,
יפהפיות, מתוקות מאוד.
ביחס לביטוי שם של הפרק הזה של קריאת שמע קטנה,
קדש את שמך על מקדישי שמך,
וקדש את שמך בעולמך.
יש עוד משהו שדילגתי,
הוא היה מאוד מאוד ככה גבוה,
ומעל היכולת שלי ללמוד ובוודאי ללמד,
ואז הוא מיד מסיים,
ברוך אתה השם המקדש.
את שמך ברבים.
לזה אני שואף להגיע,
שברבים,
וזה מה שקורה מיום עצמאות הש"ך,
זה כבר לא יחידים במסירות נפש של לימוד תורה,
או במסירות נפש להיהרג על קידוש השם,
זה גם לא בציבור כזה או אחר של קהילה או משפחה,
איזה כפר ואיזה יישוב,
אלא זה כל כלל ישראל.
זה העניין של יום עצמאות,
קידוש השם,
בגלל שבכלל יש את שני הצדדים שדיברנו עליהם בדקות האחרונות,
הצד הפומבי הגלוי והצד היותר מקורי כמובן,
את יצחק יתחיל בו,
הצד העמוק הפנימי,
הצד של יצחק שמוביל לצד שקדם לו של אברהם.
זה מה שיש בציבור, זה מה שיש במדינה.
ואם תגידו לי על מה אתה מדבר,
לך תפתח את ערוצי התקשורת,
תסתכל מה קורה פה בבית המשפט, בבג"ץ,
תראה פה, תראה שם, כל מיני צללים,
נכון.
כשהולך ונבנה דבר, אז יחד עם האור, בא החושך,
יחד עם התוך הפנימי,
יש גם קליפות שמנסות לעכב,
יש כל מיני משפטים על ידי האו"ם,
כל מיני דברים שאינם טובים במדינה,
נכון.
אבל הדברים האלה הם צללים שבאים עם האור.
הקמת המדינה,
המתנה האלוקית הזאת,
על כל הדברים הטובים שיש בה,
עניינה קידוש השם ברבים.
ברבים במובן של כל כלל ישראל נגאל כאן.
כל כלל ישראל עומד על רגליו.
גם יהודים שבחוץ לארץ.
אין שום קיום ליהדות בגולה מאז השואה,
אם לא על ידי החיבור שלה לעוגן,
עם כל הקשיים ה-26 כאן,
לעוגן של ארץ ישראל,
של
מדינת ישראל.
אז בואו נקרא בפנים ברשותכם.
ומיכאל שושבסקי,
יש לך את הדף?
יופי.
אלון טרבלס, יש לך?
דניאל מנאייב,
יש לך?
הזכרתי את השמות שאלה שאני כאן מכיר היטב.
אני בלי משקפיים,
אז אני לא רואה את כולם,
אני מניח שאני מכיר עוד אנשים כאן את השמות שלהם.
קדש את שמך על מקדישי שמך.
הרי יש לנו עניין בכלל,
מהרב קוק,
הרב זצל, עם הקודש הגלוי,
ועם הקודש הנעלם.
איפה יש כאן קודש גלוי וקודש נעלם?
הקודש הנעלם זה שלך, אתה, הקדוש ברוך הוא,
שלית מחשבה תפיסה בך כלל, שהוא למעלה מכל השגה.
לית מחשבה הכוונה אין מחשבה תפיסה בך כלל,
אבל הוא משפיע עלינו.
ומהקודש שבו שהוא נעלה מעלינו אין סוף מדרגות,
זה שמך,
אתה מקרין קרניים כמו שמש, אי אפשר להסתכל בה,
אבל האור שלה מגיע אלינו,
על מי?
עלינו.
מי זה מקדישי שמך?
לא הגויים.
לא הבעלי חיים,
אפילו לא המלאכים,
אלא מקדישי שמך,
זה אלה שפותחים את הקדושה בעולם.
אחר כך מלאכים מצטרפים,
אבל באמת קידוש השם זה מאיתנו.
אז כאן יש בקשה מהקדוש ברוך הוא,
תחבר את הקדושה הפנימית,
הנסתרת,
העליונה,
האלוקית,
אל הקדושה שלנו, תן לנו.
כמובן גם קדושה גלויה שתהיה בנו,
אבל שמקורה יהיה בסתר או בגלוי,
מה שמתבקש היחיד לעשות,
ולא תמיד הוא מצליח,
בכלל,
בהופעה הכפולה כפליים הזאת,
שם זה יהיה בקידוש ה' גדול.
הרי יש לנו עניין בכלל עם הקודש הגלוי
ועם הקודש הנעלם.
עם הקודש שנתפס בכבודו באיזה רעיון שכלי אנושי,
מה שבני אדם מסוגלים לתפוס.
בכוח שכלם,
ועם הקודש האלוקי שזורם עלינו,
הקודש שמתנעלם מכל רעיון, מכל מחשבה, ואנחנו
יודעים שהדברים באמת קשורים זה בזה,
כמו שקראנו על ויכו יחדיו,
ועל זה שאי אפשר אחד בלי השני,
ושכל כוחה של הכרת הקודש הגלוי באה מהופעתו הפנימית,
שהקודש הנעלם מי ראשון למי,
למרות שאברהם קדם ליצחק,
אבל במדרגות אנחנו אומרים קדוש קדוש קדוש קדישי שמיא מרומא עלאה,
ואחרי זה קדיש על ערבות גבורתיה.
כי שמיא מרומא עלאה של יצחקו הקודם.
סעודות שבת, מי שכאן מאחינו ספרדים.
סעודת ליל שבת, כנגד מי?
תגידו אתם, חבר'ה.
יצחק.
לכאורה תגיד, אברהם יצחק, יעקב לא.
כניסת השבת היא יצחק אבינו. ככה בזוהר הקדוש, נכון?
אל תחשדו בשנידי. ויש תמיד בזמירונים, יש את ה...
לשם ייחוד.
אז הסעודה של שבת,
ברוכים הבאים.
סעודת ליל שבת זה כנגד יצחק אבינו.
וסעודת הבוקר זה אברהם.
סעודה...
סעודה שלישית זה כבר ה...
שילוב של שתי הסעודות הראשונות, נמשיך הלאה.
ואנחנו יודעים שהדברים באמת קשורים זה בזה,
ושכל כוחה של הכרת הקודש הגלוי,
באה מהופעתו הפנימית של הקודש הנעלם,
האלוקי,
היצחקי, הבא מיסוד ההתגלות האלוהית העליונה.
וכאשר בזמן שאין עניינים מתוקנים,
כשהקודש הנסתר הפנימי,
לא תמיד מקרין על הקודש הגלוי,
על המעשים הגלויים, נגיד בגלות, בחורבן,
בסוף ימי בית, בית ראשון, בית שני.
על כן אנחנו מבקשים, בייחוד כששבים אל הארץ,
והכל מתייחד ומתחבר ומתאחד,
אנחנו מבקשים הערת הפנים העליונים,
שיקדש הקדוש ברוך הוא את שמו בקדושתו העליונה הגנוזה.
שהוא ייתן לנו מהאור האלוקי האינסופי,
הנסתר,
פנימי פנימי,
הגבוה,
הרם ונישא,
הרם וגבוה.
גבוה ורם,
העומד למעלה מכל השגה,
מכל תפיסה וקריאת שיח,
שנוכל לגעת בקדושה הזאתי,
שנוכל ללכת יחדיו,
להתחבר אליה ביחס,
זה צריך לוקח כאן יחס,
מקושר וחופף כבוד עלינו, מקדשי שמך,
על ידי הכרתם ותפיסתם ושורשם וכוחם.
והתחום הגלוי לא יישאר מצומצם רק מה שאני מסוגל להגיע אליו.
מה שחבריי מסוגלים להגיע אליו,
מה שאדם בכוחותיו האנושיים,
אלא יהיה יונק מהכוח האלוקי.
וכולי,
כי אם שיהיה האור,
אני בשורה האחרונה,
של קדושת השם העליון יורד ומופיע על
אור הנדפס ברעיון המחשבה של נשמה.
אמרתי בתחילת הלימוד שאני מקווה לדבר על יום עצמאות,
ועכשיו אני רואה שבעצם אני רוצה גם לדבר על יום הזיכרון.
כי אותם חיילים שיוצאים להילחם,
בצפון, בדרום, בכל החזיתות.
ואותם חיילים,
כמו הבן של הרב יורם,
ששמעתם אותו כאן לפני חצי שעה,
ומסרו נפשם מתוך ידיעה,
זה לא במקרה,
אלא ידעו שיש ריזיקה,
ידעו שיש סיכוי,
כמו שכל חייל יודע,
וכשהוא רץ לתוך האש בחזית,
הוא יודע,
הוא שייך לזה שני הרמות האלה.
נכון שהוא עושה מעשה ששייך לקודש גלוי,
והוא פועל פעולה שנראית...
מדהימה אבל זה יונק בין לימוד דתי לבין מעשה,
כיפה לא כיפה זה לא משנה זה יונק מההנשמה היהודית
שדבקה ונוגעת באור אלוקי שבא דרך כלל ישראל זה הצינור
כלומר כשהוא
ואתם רואים את זה אם תלכו לאוהל הגבורה
כל הדברים שהם כתבו,
או בסטיקרים,
כל מיני ציטוטים,
שאתה אומר,
וואו,
מי ילד לי את אלה?
איזה מעלות גבוהות, איזה דיבורים.
אתה שומע מהרבה חברים,
מספרים לאחד שנפל,
מה הוא אמר לפני,
מה הוא שר לפני, כל מיני לחנים, מנגינות וכולי,
שלא נדע, כן?
שכולם ייבדלו לחיים ארוכים,
שלא נצטרך יותר,
שהקרבות שעומדים לנו כנראה,
שיגמרו רק בהשמדת האויב.
תגידו אמן, שיאבדו כל אויביך השם.
אבל מה שהיה עד עכשיו במלחמה הזאת,
בכל מיני מלחמות ישראל,
מאז תש"ח,
וכמובן גם לפני כן,
זה החיבור הזה בין הקדושה העליונה האלוקית הנסתרת,
הבלתי נתפסת,
שקשה כל כך להבין איך אדם
יונק ממקור שבו הוא אומר,
אני מוסר את הכל, מוסר את נפשי,
אל הפעולה המעשית של הקודש הגלוי.
בואו נקרא את השורות האחרונות שוב פעם,
שיהיה האור,
זו הבקשה של קידוש השם,
של קדושת השם העליון יורד ומופיע על
האור הנתפס ברון המחשבה שמקדישי שמך.
עכשיו,
האם אנחנו רוצים שהאור הזה יצטמצם רק אלינו?
מה,
אתה מצפה בשאלה ששאלתי עכשיו,
שהגויים יקבלו משהו מהאור החתום,
מהאור הנסתר?
נדמה לי שאלעזר נכנס?
ברוך הבא,
האם יעלה על הדעת שניצוץ אלוקי נסתר נפלא
נשמה פנימית יבוא גם לנפש הגויים?
לא נשמה לה לנפש?
לא, אבל מהקדושה שבאה אלינו
דרך המעבר הזה מהקדוש ברוך הוא לכלל ישראל ולפרטי ישראל,
אפשר גם טללים רסיסים של קודש גלוי
שיבוא גם כניחיד עם ממלכות העולם.
הרי יש ממלכות עולם,
אומר אליהו הנביא,
גם רוח הקודש,
באופן פרטי,
לא
לאומי,
לא עם שלם,
אלא יש כאלה מהמתוקנים שבהם,
האצילים שבהם. מאיפה להם הדבר הזה?
מאיפה חסידי אומות העולם צצים?
אלא זה במסלול הזה.
קדש את שמך לא רק עלינו,
אלא דרכנו גם על עולמך.
בואו נראה את הפסקה השנייה.
התוכן של הקודש הולך ומתעלה מעלות כלפי מעלות.
הקודש העליון,
החבוי בחיק העוז האלוהי,
שנמצא אצל הקודש
ברוך הוא,
ומתגלגל משם אל הכלל ישראל בצורה נסתרת יותר,
ואצל גדולי ישראל בצורה יותר מוחשית,
המופיעה לא על ידי שום הכרה רציונלית,
אקדמית,
ידיעה שכלית בעולם,
כי אם בהתגלות דבר השם מלמעלה למטה,
לא מלמטה למעלה,
התגלות אלוקית שמתנה שהוא נותן לנו,
ורוח הקודש הדר העליון,
עומדו למעלה מציור הקודש המוכר של לאיזה דרגה אני מסוגל להגיע מעצמי,
ומה השכל שלי מבין.
המתגלה בצורה ההכרתית גם ביותר שלם שבני אדם,
הכירית זה הכרה,
מקדישי שם השם. אמנם,
אותו אופן שציור הקודש המצויר בלבם,
בייחוד של גדולי ישראל, אבל באמת נמצא אצל כל כלל ישראל,
הרי הוא עומד למעלה מכל הופעה של חיים ושל טבע שורה בעולם,
ואין מה לצפות שהאור האלוקי הקדוש העליון
יופיע גם על אומות העולם.
ערלים,
וגם אם הם מעלים את עצמם בליטוש הם עדיין ערלים,
ולמזכת לא לגנותם אלא הם שייכים לארץ,
לטבע,
אינם אצולים מתחת כסא הכבוד,
חיה שמימית שנמצאת ברקיע ומקדישה את שם השם,
אבל אנחנו מבקשים שכשם שיקדש השם ברך את שמו,
שמו הנפלא הנסתר,
בהופעה של הקדושה הסתומה וגנוזה על מקדישי שמו
ושזה יופיע אלינו ויתורגם אל הידיים,
לרגליים, למעשים שלנו,
אל הפעילויות שלנו באופן הקדוש הגלוי,
כך יקדש את שמו בעולמו.
כלומר,
שאותו אור שמתורגם מהאור הנעלי האלוקי לאור הקדוש הגלוי,
מהפנים אל החוץ,
מהנסתר אל הנגלה שהחלק הגלוי המופיע בלב אורים קדושים יופיע על כל
מלאכי הגויים שבעולם כולו ואז ימלא העולם והמתוקנים שבגויים והיותר נקיי דעת
שבהם ויש כאלה ואנחנו מכירים בהיסטוריה כאלה שנצנצה בהם רוח קודש
אז,
באופן יחידי,
אני אומר לאומי,
אז ימלא העולם דעה והשכל,
רוח חן ומוסר,
ואור שלום ואהבה ימלא את כל היקום,
כי זה סוף סוף הרצון שלנו,
להיות לאור לגויים,
כל
אחד ואחד כפום דרגי,
כל
כל אומה ואומה כפי קליטתה.
ומלא כל היקום כשיקדש בורא כל עמים את שמו בעולמו,
אבל זה רק אחרי העיקר,
אחרי היסוד,
אחרי הצינור הישראלי,
שהם,
לנו יש את הייחודיות של להידבק באור האלוקי הפנימי,
העליון,
הנסתר,
המעל הטבע,
אחרי שהתקדש שמו על מקדישי שמו,
וקדש ממך גם בעולמך. ועכשיו הסיום.
והסיום, כמו שאמרתי,
זה השיא.
זה השיא שמחזיר אותנו בביטוי של הרב ציודה במסיבה
של יום עצמאות שקורא לה קדושת קבלת נוכחות שמיים,
כי ברבים זה לא רק קבלת נוכחות שמיים,
אלא זה קדושה שלמה.
ברוך אתה השם המקדש את שמך ברבים.
מה שאנחנו כל כך
שואפים אליו,
ששתי הקדושות, האלוקית והארצית,
או החתומה ונסתרת,
וזאת שממנה באה וגלויה,
בסתר או בגלוי,
כל
כך רוצים שתהיה בעולם,
כי אנחנו מבינים שרק היחדיו הזה גורם להופעה השלמה האלוקית בעולם,
הקדוש קדוש,
ואחרי זה בחיבורם יחד ביעקב.
גם דרך אגב הקערה של הסדר שאנחנו סידרנו אותה
מי שסידר אותה על פי השולחן ערוך או ארי יש
שמה חסד ויש שמה גבורה ויש שמה תפארת כלומר חסד
זה אברהם גבורה זה יצחק והתפארת זה
השלמות של שניהם יחד זה יעקב שהוא
שייך לרבים ככה שמים בצד אחד מרור ובצד שני זרוע
אני עכשיו לא יכול לחזור לזה בדיוק אני חושב שאני
אטעה אבל בואו נראה לכאן מה שאומר הרב זיטל
ברוך אתה השם המקדש את שמך ברבים
סגולה מיוחדת, יש לציבור בכללו לרבים.
ועד שהגענו לה' אייר, תש"ח,
ליום הגדול הזה,
ששבנו בו אל המקור,
תש"ח זה בגימטריה היה שבות,
עד שהגענו ליום המופלא הזה,
שלושים יום לפני שבועות,
כשמתחילים להרגיש את התורה,
מתן תורה,
עד אז היינו בבחינת היחידים.
אני מדבר מאז חורבן בית המקדש.
היינו בבחינת הפרטים,
כשעוד מימי בית המקדש כבר לקו בסיני,
התחילה שיצרה לנו את הפירוד הזה.
והנה באותו יום,
עם כל החולשות ועם כל הצללים שאחרי זה,
אבל הקימה הזאת על הרגליים,
הזקיפות קומה הזאת של להכריז נגד רצון אומות העולם,
ארה״ב היא זירה.
קראו לו אייזנהאוול הנשיא,
אם אני לא טועה,
או טרומן,
אני לא זוכר,
טרומן,
טרומן,
אייזנהאוול זה כבר במבצע סיני,
אני חושב,
אבל טרומן,
הוא הזהיר אותנו
שימנו נכריז,
על כך ש
הם לא יכירו בנו,
אם הם לא יכירו בנו,
השם ישמור,
והכריזו,
וזה היה אומר לזכותו של בן גוריון,
עם כל מה שיש לנו נגד דברים אחרים שהוא עשה,
כמו על אלטלנה,
אבל זה ודאי זכותו,
הכריזו,
ומיד אחרי זה ארצות הברית והאומות אחרות,
הכירו במדינת ישראל.
וכמה היהודים החליטו על הקמת המדינה?
עשרה.
הם היו מניין.
אין דבר שבקדושה פחות מעשרה.
וכמה הם היו?
שש נגד ארבע.
שש היו בעד,
וארבע בתוכם משה שרת,
שאותו כל אז התנגדו,
ולא מתוך הלב אלא
פחדו מאוד.
ויגאל ידין שהיה אז בפועל הרמטכ"ל אמר,
50-50 אנחנו עוברים את המלחמה,
50 אחוז,
50 אחוז אם ננצח.
מבחינת כוח אדם,
כלי נשק עולים עלינו בהמון,
מבחינת היכולות, המוטיבציה,
אנחנו נהיה עליהם,
ואז הוא יצא שעשרה יהודים יתכנסו להחליט.
וארבעה יתבטלו לשישה.
זה עובדות אמיתיות משמעותיות,
אני לא אמצא את זה עכשיו.
סגולה מיוחדת שיש לציבור,
שקם על רגליו,
וגם שהקדימו את הכרזת המדינה על יום שישי,
כדי לא לפגוע בקדושת השבת,
כי הבריטים עזבו בשבת, 15 במאי או משהו כזה.
אז הקדימו את זה יום שישי,
שעה אחת לפני,
כדי שזה יהיה בקדושה,
זה ממש נפלא.
סגולה מיוחדת,
מה?
סגולה מיוחדת שיש לציבור בכללו, לאין ערוך.
באותה העת, בייחוד בישראל,
שסגולת האחדות הכללית של חיבור שני הצדדים שאנחנו מדברים עליהם עכשיו,
הקדושה הפנימית והקדושה הנגלית,
הקדושה הנסתרת,
הקדושה המעשית,
שוכנת בו מעולם.
מי כעמך ישראל?
גוי אחד.
אחד הכוונה, לא שני צדדים, אלא מחבר.
קושר את הכל יחד.
כל אחד בארץ,
כמו יעקב ויהודה,
אחד בגימטריה.
שהקדושה היותר גלויה, א',
זה אברהם,
והקדושה היותר נסתרת,
ב',
והב'
הזה הוא ביסוד, הוא הקודם,
קודם שם מרומם אמרנו ואחרי זה הלאה,
מתאחדת ומתמזגת בציבור,
איזה ציבור,
של נשמת ישראל,
כפי שעלינו במחשבה התחילה ולפני בריאת העולם.
ישראל קדמה לכל,
ורשתה קדמה לכל,
והכל מאוחד וייחודי.
הקדושה היותר גלויה,
והקדושה היותר נסתרת,
מתאחדת ומתמזגת,
לא בצורה מלאכותית,
ולא באיזשהו קושי, אלא בסינתזה כזאת מקורית,
באופן מותאם בכוחם של הרבים.
גם אם זה לא רציונלי כל כך,
גם אם אי אפשר בצורה מתמטית להוכיח את זה,
אבל מי שיש לו נשמה פנימית קולט
איך שברבים זה אור אחר לגמרי.
אני זוכר את עצמי יוצא למלחמה, מלחמת ששת הימים.
אתה מרגיש שאתה נישא על גלים אחרים.
אני זוכר כילד, אבא שלי לוקח אותי למצעדי צה"ל,
מצעד צה"ל, היה בו קדושה.
להכיר את מעשי השם,
אתה מרגיש שאתה במקום אחר לגמרי.
כלומר,
כאשר אתה חלק מהופעה כללית,
וככל שנזכה לאחדות בעם ישראל,
אז נשוב אל הימים הגדולים של האחדות,
אז ממילא תופיע הקדושה המאוחדת הזאת של הפנימיות
האלוקי עם הגילוי המעשי הארצי שלנו הישראלי,
אידאה אלוקית ולאומית,
כמו שקורא הרב קוק.
מתמזגת באופן מותאם בכוחם של הרבים.
אז כ"ו באייר זה הפוטנציאל,
זה ההתחלה,
זה היציאה לדרך,
זה המתנה האלוקית.
פרסום ההתגלות מיוחדת לרבים,
הרי ברור שרבים יכולים לעשות דברים שיחידים לא עושים.
ברבים יש כוח עצום.
הלאום הוא מדברים ההולכים לקראת הפומביות,
רבים יוצאים למלחמה, בעזרת השם שנשמיד את החמאס.
ברבים יש פומביות,
יש ציבור, וואו, לראות כוח טנקים.
אני אומר טנקים כי אני באתי משם,
אבל זה לא רק טנקים,
כמובן.
ולעומת זה, יש ברבים סגולת טמירה,
שאנשים בעלי מעלה גדולה יכולים לקלוט אותה,
לקלוט אותה.
ולקראת ששת הימים קלטו אותה,
נעמי שמר קלטה את זה בשיר שלה,
ומעניין, הרב צדוק,
הרב צדוק קלט את זה בשאלה שהוא שאל,
איפה חברון,
איפה שכם,
איפה יריחו,
שאף אחד לא חלם על זה,
באותו מזמור י"ט שפתחנו בו היום את הלימוד.
לעומת זאת,
סגולת תמירה,
שגם אם אתה לא קולט אותה,
אבל היא קיימת,
ישנה בעניין הרבים.
מה שאי אפשר כלל לצייר,
להגיע לדרגה,
לקלוט,
ביחיד,
למרות שנאמר,
לעולם ידע מראש מים בסדר גלוי,
אבל אם הוא קשור לכלל,
זה יהיה גדול.
אם הוא לא קשור לכלל, זה יהיה מוגבל.
היחיד מופיע בשכלו עד גבול מסוים בקראתו,
עד מקום שידו מגעת,
שככה משיג והידענות,
שידע,
שלא מגיע שם.
אבל הקשר הכללי,
שלא נמצא אותו בתקשורת,
לא נמצא אותו באוניברסיטאות,
בטח שלא בבג"ץ.
איפה נמצא אותו?
בעולמה של תורה.
משמה יושפע שפע רב על כל ישראל
להבין את הערך האמיתי של הרבים.
אבל הקשר הכללי שיש לנו לרבים ולדברים העליונים מושגי הקודש,
הוא הרבה יותר נעלה מאותה מידה הנכנסת בהכרתו של כל יחיד,
גם אם הוא גאון גדול,
גם אם הוא צדיק.
ביטוי ידו של הרב קוק,
של הרב דצל,
לקרסוליה של כנסת ישראל.
בהכרתו של כל יחיד ולכן אותה צורה.
הכוח רוחני הנעלה הזה של הרבים,
המתעלה כל כך בקשר אמיץ,
חזק,
מהודק היטב כפי שהשם יצר אותו שנברא העולם בשורש
נשמת ישראל עד כדי קיום בעמדה חזקה לדורות עולם
על העולם שהוזכר ביחיד פה כבר קיים
לא צריך לדרוש אלא זה קיים בכל מה שהוטבע בעומק
התכונה של הרבים הוא בא מתוך הפגישה מה שאני
לבד לא הייתי מעלה על דעתי,
אבל הרב צה"ל פוקח את עינינו ואומר,
זה ה-DNA.
כמו שבמים יש H2O,
יש מימן וחמצן,
בהופעה של קדושה יש את שני האורות האלה,
הגלוי והנסתר,
הפנימי והחיצוני,
האלוקי והישראלי,
בחיבורם והלכו שניהם יחדיו.
הוא בא מתוך הפגישה,
אברהם ויצחק, מתוך הפגישה של אותם שני האורות בצורותיהם השונות,
איפה זה בא לידי ביטוי בשיא
במכפלת הכוח בעוצמה מקדש את שמך ברבים.
בהתאחדות גמורה גובה הקודש החתום ומתוכו גובה הקודש הגלוי
ואנו מברכים, ולכן כל כך חשוב,
שהמדינה תהיה יותר ויותר על ידי,
בייחוד אנשי התורה שהובילו את זה,
מתאימה את עצמה לגובה הקודש החתום.
שגובה הקודש הגלוי,
בין אם זה בבית המשפט,
בין אם זה בכנסת,
יושב ראש הכנסת.
בין אם זה במשטרה שב"כ,
בצבא,
בין אם זה בהתיישבות,
בתקשורת, בתעשייה,
שהכל הגלוי יהיה באמת ראוי לשמו,
ראוי למקורו,
ראוי לצד האלוקי שהוא זה שמקורו ומחיה אותו.
גובה הקודש החתום וגובה הקודש הגלוי יהיו מאוחדים יחד בהתאחדות גמורה.
ואנו,
בטלה
זה כמו שבת,
קביעה וקיימא.
גובה הקודש הגלוי זה כמו יום טוב,
שבבית דין, בישראל תלוי,
עיקרי הקודש
ואנו מברכים להשם האל הקדוש.
המקדש את שמו הקדוש באותו הצוויון,
צריך לקרוא כאן,
המיוחד,
הכופל
מלשון כפל,
כפל,
הכופל יותר נכון,
כפל של שני הצדדים,
את
תכונת קדושתו בסגולת הרבים,
ברוך אתה ה' לפי נוסחי אשכנז,
סברה ברורה
המקדש את שמו מתי ברבים.
הרב צבי יהודה
שואפים שנזכה יותר ויותר שיתגלה בציבור ברבים איך מתאחדים
לגאולה שלמה
תודה רבה יש כעת שיעור מאוד חשוב אז קצת ינוח אנשים
יש שיעור כעת של הרב יאקי,
השם יקום דמו
גיא שבתאי היה מפלאי הבחורים של מכון מאיר,
ממש מופלא שבו מופלאים,
ונפל יחד עם הרב אבי גולדברג,
שהשם יקום דמם
אתם יודעים,
סמל דרך כזה שלו
ועכשיו יבוא הרב,
גיא, הרב יאקי,
שהוא ידיד נפלא,
יוחד ממנו, וייתן שיחה.
תודה רבה לכולם.
