טוב,
אחד הרגעים המרתקים
ומלאי הוד
בימים שלפנינו זה הרגעים של הצפירה.
יום השואה הייתה צפירה אחת,
ליל יום הזיכרון צפירה,
וביום הזיכרון עצמו עוד אחת.
ויש איזה, אולי נקרא לזה לחץ דתי מסוים,
מה לעשות בצפירה.
מה שאנחנו מבינים שאין בזה כל הסיפור
של חוקות הגויים לא רלוונטי בדבר הזה,
בגלל שתי סיבות.
קודם כל,
שמעתי שהגויים גם אוכלים ארוחת בוקר,
אז
בגלל זה לא נאכל ארוחת בוקר.
דבר שיש בו איזשהו טעם והיגיון, והוא לא סרח
עבודה זרה, זה...
אין בו שום בעיה.
דבר שני,
אני לא מכיר אף מדינה שעומדים,
שיש צפירה ועומדים דום.
עומדים דום,
אבל לא בצפירה, אני לא מכיר, אולי יש
גונג ביפן, בזה של האטום,
אבל זו צפירה שעם שלם עומד.
אני חושב שזה גם הרבה מאוד מעלות,
כי הרי מה שמבדיל בינינו זה הדיבור.
הדיבור מבדיל בינינו,
יש עמדה כזאת,
לך יש עמדה אחרת,
מדברים,
מתווכחים,
פעמים רבים.
והשתיקה היא מייצרת איזה מכנה משותף של שתיקה, של התבוננות.
האם צריך דווקא בזמן הזה להגיד תהילים או משניות,
וכאילו למלא את זה באיזה משהו דתי, כאילו לעשות,
לעשות מה? לעשות לעלוי נשמתם של הנופלים?
הם לא זקוקים לעלוי נשמה שלנו,
הם מסרו את נפשם. אנחנו זקוקים להיות קשורים אליהם.
אז במובן הזה, אולי דווקא השתיקה...
וההתבוננות וההתאחדות עם כולם,
בלי לעשות עכשיו משהו שדווקא מבדיל,
היא זאת שפועלת את הפעולה. יש ערך לשתיקה.
שתיקה היא בעלת ערך.
שתיקה, מליאת מחשבה, מליאת תשומת לב
על האנשים,
בחורים,
בחורות,
צעירים,
צעירות שמסרו את נפשם
ועל המשפחות שלהם שממשיכות לשאת את הכאב כדי שאנחנו
נוכל להמשיך להתקיים כאן בארץ ולפתח אותה ולהתקדם בה.
הדבר הזה,
הוא מצדיק
תשומת לב ומחשבה.
במיוחד שזה נעשה יחד עם כל עם ישראל,
בשל
שתי דקות פעמיים בשנה,
כן?
לא יודע,
לא יודע מאיפה באה הטענה.
לא יודע, היא לא מחזיקה מים.
אז זה האירוע.
יוצא, שלא כל שנה זה יוצא,
אבל השנה זה יוצא,
שאנחנו קוראים,
אנחנו נעמוד בצפירה ונשתוק בדיוק.
בשבוע שבו קראנו מצד אחד על שתיקתו של אהרון הכהן,
ומצד שני על פרשת הטהרות,
כן?
שאהרון שותק בעקבות
מות בניו.
אז קודם כל אני אומר,
בואו רגע נעצור ונתבונן בדבר הזה.
אהרון שותק, וידום אהרון, הוא עומד דום,
צפירה שעומדים בדום.
ויש בצפירה שעומדים דום גם ביטוי של איזושהי קרבת דם,
והוא שותק.
השתיקה היא יכולת התבוננות, יכולת איזושהי הפנמה,
הבנה שאני עומד מול משהו שהוא גדול ממני,
הרגעים של מוות וחיים,
חיים שמגיעים לעולם וגם חיים שעוזבים את העולם,
בטח של לוחמים גיבורים, זה רגעים שבהם אנחנו...
מבינים שאנחנו לא מבינים.
אתמול התארחה אצלנו בקהילה אימא שקולה,
אימא של התצפיתנית נועם,
אברמוביץ',
משפחה, אדווה קוראים לה אימא,
היא דיברה מאוד מרגש,
מאוד יפה,
והיא בין שאר הדברים שהיא אמרה,
היא אומרת,
עד שמחת תורה חשבתי שאני מבינה את העולם,
היה לי איזשהו זה,
משם אני מבינה שאני לא מבינה.
אנחנו ניצבים מול ה...
מול המוות,
במיוחד אם זה מוות במלחמה,
שהוא לא מוות צפוי.
גם מוות צפוי,
גם מוות בזקנה,
הוא גם כן סוג של איזה פלא,
סוג של איזה...
אבל ודאי מוות כזה.
אנחנו עומדים,
הדבר היחיד שאנחנו יכולים להגיד שאנחנו לא מבינים.
כלומר, התגובה ההגיונית היחידה היא בעצם לשתוק.
ואנחנו פוגשים את זה אצל אהרון, אהרון שותק.
אני רוצה לנסות יחד איתכם להיכנס עוד
היכל אחד פנימה בתוך היכל השתיקה.
אחרי שהבנו שלשתיקה יש ערך בפני עצמה,
שתיקה יש לה ערך.
הרמב״ם אומר,
חז"ל אומרים מילה בסלע שתיקה בית רבע,
הרמב״ם אומר,
לעולם...
במסכת אבות אומרת, לעולם יהיה הרבה אדם בשתיקה,
נכון?
אם שתיקה זה רק היעדר דיבור,
אז איך אפשר לעבוד בשתיקה?
אם אתה
לא מדבר,
רואים ששתיקה זה איכות בפני עצמה,
זה לא רק שאני לא מדבר,
אלא שתיקה,
בכלל השתיקה בעצם נמצאת הקשבה,
התבוננות,
יכולת להפסיק לייצר משהו ורגע
להסתכל בו.
להתבונן בו,
יש גם ימים כאלה של שתיקה,
ימים שקורים אחרי איזשהו מופע גדול,
איזו מופע של גודל,
יש לאדם צורך לשתוק ולעכל את הדברים.
תן לי דיבור, וכן על זה הדרך.
אני רוצה,
דרך
לימוד קצר
וכמה מדרשים,
על הפרשה שהייתה ושתהיה,
לנסות להיכנס עוד צעד צעד פנימה
אל קודש הקודשים.
המקום,
המקום הכי הכי קרוב להשם יתברך,
זה
קודש הקודשים במשכן, וזה מסירות נפש בחיים.
כשאדם מוסר את נפשו,
הוא בעצם,
הוא מסר את נפשו,
את חייו.
ועוד
עם ישראל,
זה הביטוי הכי קרוב, הכי נאמן של השם יתברך, מי
שמוסר את הנפש למען עם ישראל,
הוא מוסר את הנפש למען הקדוש ברוך הוא.
אז בואו ננסה רגע להבין את
העניין הזה.
בואו נראה קודם כל קצת על השתיקה, אומר המדרש.
נורא אלוהים ממקדשך.
אמר רבי חייא בר אבא,
אמר רבי יוחנן,
אמר רבי חייא בר אבא,
אמר רבי יוחנן,
אל תקרי ממקדשיך למקודשיך.
בשעה שהקדוש ברוך הוא עושה דין במקודשים,
מתעלה ומתקדש.
וכן אתה אומר,
לא מתו נדב ואביהו,
אלא התקדש בכבודו של מקום,
שנאמר,
בקרובי אקדש.
מתו על קידוש השם.
ויכר רמיזה,
לכתיב ונועדתי לך שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי.
וכיוון שידע אהרון
שבניו ידועי מעלתם, שתק
וקיבל שכר על שתיקתו
שנאמר וידום אהרון,
וכן דוד אומר דום להשם,
עמידת דום,
הנה כבר אצל דוד,
והתחולל לו,
אף על פי שהוא מפיל לך חללים,
דום.
כלומר, הניסיון,
הניסיון להסביר,
הניסיון להכניס את זה לאיזשהם תבניות מובנות,
הוא נידון מראש לכישלון.
אנחנו מנסים מאוד מאוד להסביר,
אבל אי אפשר להסביר את זה.
את הרגע הזה של חיים באים וחיים עוזבים,
וכל מי שיש לו במעגלי המשפחה הקרובים,
או הרחוקים,
או חברים כאלה שנהרגו,
יודע שאתה לא יכול להסביר את זה,
אתה לא יכול להסביר למה הוא כן ואני לא.
בסדר, למה?
אנחנו אחד,
הוא,
הטנק שלו עלה על מטען,
והטנק שלי לא עלה על מטען,
למה? כאילו, אי אפשר להסביר את זה.
אז אתה ניצב.
כן, איך אומר דוד?
אף על פי שהוא מפיל לך חללים, דום.
זה הרגע שבו אנחנו מבינים שאנחנו לא מבינים.
אז מה כן אפשר לעשות?
לשתוק.
באמת, השתיקה, הצפירה.
כן, צפיר זה גם לשון בוקר.
זה גם לשון כוח, צפירעיזים.
היא נותנת כוח,
כי אנחנו מבינים שאנחנו לא מבינים,
ובאיזשהו מקום זה מרגיע.
כלומר,
אם זה היה באחריותי,
אז הייתי עושה איזה משהו,
אבל זה לא באחריותי,
זה לא...
עלי עצום.
העניין הזה.
אז זה מה שעשה אהרון, וידום אהרון.
וכמו שדוד הוא אומר,
דום להשם ויתחולל לו,
אף על פי שהוא מפיל לך חללים,
ואף שלמה אמר,
עת לחשות ועת לדבר.
פעמים שאדם מדבר,
הוא מקבל שכר על דיבורו,
נשמט לי כאן השורה האחרונה,
ופעמים שאדם שותק,
הוא מקבל שכר על שתיקתו.
טוב, אז עוד קצת על האיכות
המשמעותית של השתיקה, אני באופן אישי,
משתדל דווקא לא להגיד,
פרקי משניות ותהילים בזמן הצפירה.
אם אדם הוא באמת מהסוג האנשים שלא מבטל דקה,
אז בסדר,
גם הדקה הזאת שיגיד תהילים,
אבל אנחנו שם,
לא כל דקה אצלנו מנוצלת.
אז למה
אומרים תהילים?
לעלוי נשמתם של מי שנפלו.
הם לא צריכים תהילה שלנו,
האנשים הקדושים הללו,
שפשטו את הבגדים הפרטיים שלהם,
ולבשו את הבגדים של עם ישראל,
ובאקט הזה חייהם נפסקו.
הם נמצאים במקום שנקרא הרוגי מלכות,
ששם אף בריה לא יכולה לעמוד במחיצתן.
והעבודה היא שלנו, אנחנו צריכים לקשור את עצמנו אליהם.
אנחנו צריכים לזכור את המדרגה הגבוהה והנישאה הזאת,
ולהיות ראויים לה וקשורים אליה.
ולזה לא צריך להגיד משניות,
אלא צריך מה?
לחשוב על הדבר הזה,
להתבונן בו, לעיין בו,
להעמיק בו,
דרך הצפירה,
יחד עם כל ישראל.
כי זו מדרגת כלל ישראל.
ואין מדרגה יותר גבוהה
ממדרגת כלל ישראל, באמת, שפת אמת.
בפרשת, דרך כלל יום העצמאות יוצא ליד פרשת קדושים.
אז שפת אמת בפרשת קדושים חוזר המון המון פעמים על העובדה
שהקדושה המרכזית היא קדושה בכלל ישראל.
וכשאדם יכול להיות בטל לכלל זה המדרגה הכי גבוהה.
ואין קדושה יותר,
כי כתוב,
דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם קדושים תהיו. מהי הקדושה?
כשאדם אומר אני כלל ישראל.
אין מדרגת כלל ישראל גבוהה יותר.
זה
שאדם אומר,
אני מוותר על כל החיים שלי והולך להגן על עם ישראל,
למשפחה,
אישה,
ילדים,
וזה,
מוותר על הכל,
ואני רוצה לחזור בשלום,
אבל כל אחד מבין.
חתן למה יוצא מחדרו, וכלה למה יוצאת מחופתה,
ולמה לובשים מדים ונושאים נשק.
טוב.
עכשיו אני רוצה להגיד לכם,
ללמוד איתכם ביחד איזו הערה שהעירה לי ממש השנה בצורה נפלאה.
נדב ואביהו מתים.
למה הם מתים?
כי הם, הם על דרגתם למעלתם,
אבל הם נכנסו...
אל
קודש הקודשים לא לפי ציווי.
הרגישו שיש להם,
הייתה להם תחושת קודש מאוד מאוד גדולה,
דבקות עצומה.
הרגישו את הקטורת ונכנסו.
בקדושתם, מהדבר הזה הם נפגעו.
מה יכולה להיות תגובה הגיונית למעשה שכזה?
תגובה הגיונית יכולה להיות שהקדוש ברוך הוא יגיד לאהרון,
תקשיב,
לא נכנסים מתי שרוצים.
לקודש הקודשים יש נוהל סדור.
מתי נכנסים לקודש הקודשים שלו?
תחתק כמו הבנים שלך.
ולכאורה זה משמעות הפסוקים, נכון?
נשמט לי כאן פסוק, אז בואו נקרא רגע את ההתחלה.
פרשת אחרי מות, שהיא נאמרת אחרי
מות.
אז
הקדוש ברוך הוא אומר, נכון, וידבר ה'
אל משה,
אחרי מות שני בני אהרון, בקרבתם לפני ה' וימותו.
ואז הפסוק הבא שכבר לפניכם,
אומר ה'
אל משה,
דבר אל אהרון אחיך,
ואל יבוא בכל עת אל הקודש.
אחרי מה,
זה
התפרצות פה,
כל אחד עושה מה שהוא רוצה.
יש כאן נוהל מסודר, לא בכל עת.
מתי כן?
מתי?
אחת בשנה, לכאורה, נכון?
יום כיפור.
אני טיפה מדלג על הפסוקים,
וזה אחרי זה אני נראה אותם בצורה איטית.
היה לי אבו מחולק על הקודש,
מבית לפרוכת,
אל הכפורת וכולי.
בזאת יבא אהרן,
פר לחטאת,
יש סדר שצריך לעשות,
פר,
כתונת בד,
זה,
כל הגורלות.
אני מדלג, מדלג, מדלג.
והייתה לכם,
זה לא לפניכם,
פרק 2,
פסוק כ"ט,
והייתה לכם לחוקת עולם בחודש השביעי בעשור לחודש,
תענו את נפשתיכם,
כי ביום הזה יכפר עליכם,
לטהר אתכם,
שבת שבתון,
וכיפר הכהן אשר ימשח אותו,
אשר ימלא את ידו לכהן תחת אביו,
ולבש את בגדי הבד,
וכיפר את מקדש הקודש וכו',
והמזבח יכפר,
ועל כל הכהנים,
ועל כל
עם הקהל יכפר, זהו, והייתה לכם,
לזאת לכם, לחוקת עולם, וכפר על בני ישראל,
אחת בשנה,
אחת בשנה.
נפלא.
מזה למדנו שמה?
שהכהן הגדול רשאי להיכנס לקודש הקודשים פעם אחת בשנה,
וגם זה לפי מה?
איך?
לפי הציווי, על פי הנוהל שמופיע כאן.
נכון?
אומר הגאון מווילנה,
בעקבות המדרש שמופיע כאן,
שזה לא כך.
אהרון יכול להיכנס מתי שהוא רוצה.
הכוהנים אחרי אהרון,
הכוהנים הגדולים אחרי אהרון, הם לא יכולים.
הם נכנסים רק ביום הכיפורים פעם בשנה,
ולפי הסדר שמופיע כאן.
אבל
אהרון יכול להיכנס מתי שהוא רוצה.
למה?
בואו תראו, בואו נראה את המדרש.
אהרון.
כן, בדיוק, כן.
זה בעצם מדויק מהפסוקים.
בסוף, שכתוב אחת בשנה, אז כתוב על
הכהן, נכון? איך זה כתוב שם?
מה קורה פה?
אני צריך להשתנע תמיד לידי.
כשמדברים על הכהן הגדול שיהיה בהמשך הדורות,
אז כתוב,
וכיפר הכהן אשר ימשח אותו,
אחד הכהנים שיהיה,
אשר ימלא את ידו לכהן תחת אביו.
ולבש בגדי הבד, וחיפר את מקדש הקודש וכולי,
ועל כל הקהל,
והייתה זוכרת מחוקת עולם,
מכפר על בני ישראל מכל חטאותם,
אחת בשנה.
אז זה מדבר על הכל, אבל מה עם אהרון?
אומר,
הגאון מווילנה בעקבות המדרש שנקרא כעת, בוא נקרא את המדרש,
מקטיב למעלה מעניין, ויאמר השם אל משה,
דבר אל אהרון אחיך.
אמר רבי אבין, אמר לו, לך נחמו בדברים.
איך תנחם אותו?
אהרון שותק.
זה התגובה שאמרנו הראויה.
אבל משה, צריך לנחם אותו.
כדעת אמר, תברו עליו ירושלים.
ואל יבוא בכל עת,
אמר רבי יהודה ברבי סימון,
צער גדול היה לו למשה בדבר זה.
אמר, אוי לי,
שמא נדחה אהרון אחי ממחיצתו בכל עת.
אולי בגלל שבניו של אהרון חטאו,
אז גם אהרון נענש,
והוא לא יוכל יותר להיכנס לקודש הקודשים.
כי
הקדוש ברוך הוא אומר, אל יבוא בכל עת.
אז מתי כן?
אולי זה פעם בחמש שנים, פעם בעשר שנים, פעם ביובל.
יש עת ליום.
יש עת שנאמר מים במסורת תשתה,
יש עת לשנה שנאמר ויהי לתשובת השנה,
יש עת לי"ב שנה,
עד עת בו דברו,
יש עת לשבעים שנה שנאמר למלות לחָרְבוֹת ירושלים שבעים שנה,
יש כל מיני מחזורי זמנים.
ואומר עד עת בוא ארצה,
יש עת לעולם שנאמר ונתתה שמחה בליבי מעת דגנם.
אז מתי?
אולי אהרון ייכנס רק פעם אחת, הוא לא ייכנס בכלל.
אמר הקדוש ברוך הוא למשה,
לא כשם שאתה סבור,
לא ברכה,
לא עת לשעה,
ולא עת ליום, ולא עת לשנה, אהרון לא צריך
לחכות לשעה,
וגם לא יום,
וגם לא בית שנה, ולא שבעים שנה,
ולא עת לעולם, אלא בכל שעה שהוא רוצה להיכנס,
ייכנס,
רק שייכנס בסדר הזה.
בום.
כשהוא רוצה אהרון,
עושה את הדברים האלו,
אתה יכול להיכנס.
רבי יוסי ברבי אלעזר אמר, בשלושים ושישה זוגים,
בשלושים ושישה רימונים,
ורבנן אמרי בשישים ושתיים זוגים,
בשישים ושתיים רימונים.
כלומר, הוא צריך גם להיכנס עם הרימונים פעמון ורימון.
אז אם זה ככה, זה פלא עצום.
כי הבנים של אהרון עשו אותו דבר, ונענשו.
ואהרון עושה אותו דבר.
מה שהוא רוצה,
הוא יכול להיכנס,
רק לעשות את הסדר הזה.
הם הקטירו קטורת, הוא מקריב קורבנות, עדיין זה...
והם נענשו והוא לא נענש.
ואצלו זה אדרבה, כרטיס כניסה חופשי.
למה?
מה הסיבה?
מה ההבדל?
שימו לב מהו ההבדל.
זה הבדל גדול מאוד.
לדעתי, זה סוד הצפירה.
סוד הסודות.
בני אהרון,
נדב ואביהו,
נכנסו
אל המשכן
עם מה?
עם?
מה היה בהם?
קטורת. עם קטורת.
מה
מבטא את הקטורת בעבודת השם?
איך?
את הריח, כן, אבל מה היא מבטאת?
הקטורת בעצם ענן, כי בענן אראה על הכפרת.
הקטורת בעצם מבטאת את
השכינה של השם יתברך,
כן?
כשהכהן הגדול נכנס לקודש הקודשים
ומעלה את הקטורת,
הוא
בעצם מנכיח את השראת השכינה.
הקדוש ברוך הוא מתגלה בענן,
יש ענן שהקדוש ברוך הוא מביא בעצמו,
ויש את הענן שאנחנו מעלים,
והקדוש ברוך הוא משאיר את שכינתו,
אנחנו כאילו מכינים את המסגרת של הענן,
והקדוש ברוך הוא מגלה את שכינתו,
בסדר?
הר סיני יש עליו,
כי שכן עליו הענן.
על המשכן שכן עליו הענן.
משה רבנו נכנס לתוך הענן.
נדב ואביהו נמשכים אל הענן הזה.
הם נמשכים אליו,
הם רוצים להיות קשורים אל הקודש,
קשורים,
בטלים אליו.
נפשם יוצאת אליו.
כבר במעמד הר סיני,
ברוך הבא.
כבר במעמד הר סיני, כתוב שנדב ואביהו הסתכלו,
ויחזו את האלוהים,
ויאכלו וישתו,
הם נמשכים אליו.
ולכן,
בחנוכת המשכן,
היה איזו התלהבות והתלהטות מאוד מאוד גדולה,
והם
נכנסו פנימה כי הם רצו מה?
נקרא להשתעבה בגוף הדמלכה.
ממש כאילו להיות,
קצת להתנתק מעם ישראל ולהיכנס למה?
לתוך קודש הקודשים, לתוך להיות דבוקים לגמרי ב...
אז אומר להם הקדוש ברוך הוא, לא.
לא.
בשביל דבקות רוחנית,
שהיא אמיתית, היא לא זה, אבל בשביל דבקות רוחנית,
אין לכם רשות להיכנס כשאתם רוצים.
אתה
רוצה לדבק בדבקות רוחנית?
אומר הקדוש ברוך הוא, יש סדר.
דבקות רוחנית עוברת דרך מצוות.
כשאני מצווה,
אז תעשה, ואז תקבל דבקות רוחנית.
אתה רוצה לדבק בעיקר זה? זה לא.
אם אתה מגיע בעצמך, יהיה לזה מחירים.
כי נדב אביו רצו דבקות רוחנית.
הקדוש ברוך הוא.
אהרון,
מה סדר העבודה שלו?
שמביא אותו.
הגאון כך פוסק את זה להלכה, כן,
הוא אומר.
בזאת יבוא אהרון אל הקודש.
בכל פעם שאתה רוצה להיכנס, תעשה את העבודה הזאת. מה העבודה?
מה תוכנה?
בואו נקרא את הפסוקים עוד פעם.
ויאמר ה'
אל משה,
דבר אל אהרון אחיך,
ואל יבוא בחולת אל הקודש,
מבית לפרוכת,
אל פני הפרוכת,
אשר על אהרון ולא ימות,
כי בענן נראה אל הכפורת.
כלומר,
אני בענן על הכפורת, אם תיכנס לא כדת,
אתה
תישאב עוד פעם,
יקרה לך מה שקרה לבנים של אהרון,
אתה
תישאב עוד פעם אל הקודש פנימה,
ואני לא רוצה שזה יקרה, תחליט שלך להישאר פה.
בזאת יבוא אהרון אל הקודש, בפר בן בקר לחטאת
ואיל לעולה.
אם תעשה את הדברים האלו, תוכל להיכנס.
מה התפקיד הזה?
כותונת בד קודש, בגדים פשוטים,
לבנים,
מכנסי בד,
לבנים,
בגדים של עם ישראל,
בעצם זה מדהים.
פותח
פה סוגריים.
הבגדים של הכהן הגדול, כל השנה,
ובוודאי ביום הכיפורים,
היו צריכים להיות בגדים של כלל ישראל.
הוא לא היה יכול ללבוש בגדים שהוא קנה בכספו הפרטי.
גם אם הוא קנה בגדים בכספו הפרטי
כי הוא רצה לשדרג את הבד,
אז צריך להקנות את זה חזרה לכלל ישראל.
כשהיינו במילואים, עכשיו בסבב האחרון שהיה בצפון,
בחגים,
אז
ביום כיפור היינו, הייתי בצבא,
ו...
לא, ביום כיפור הייתי בזה, זה היה בראש שנה,
הייתי בצבא,
והיינו,
נכנסנו באיזה מקום,
והרמט שלנו אמר לי,
נו, הכל דבר אגב,
תגיד משהו.
אז אמרתי, תראו,
הכהן הגדול,
ביום הכיפורים,
הוא נכנס לקודש הקודשים,
והוא...
אסור לו ללבוש בגדים פרטיים,
הוא
צריך ללבוש רק בגדים של כלל ישראל.
וזה מה שמכפר על כל עם ישראל.
האנשים היחידים שלובשים היום בגדים שאינם שאליהם אלא של כלל ישראל,
לא הספקתי לדמות את המשפט,
והרמט שלנו,
אלוף משנה,
אמר,
זה אנחנו.
כאילו, זה הדליק אותו.
אתה לובש בגדים שהם לא שלך בעצם,
של עם ישראל,
עם ישראל נותן לך את הבגדים האלה.
אה?
הבטים זה לא תרומות,
כל הטקטי הזה,
יש כהן גדול טקטי.
אז קודם כל הבגדים שהוא לובש הם בגדים כלליים.
זה
בגדים שעם ישראל קנה לו.
טוב, מה התפקיד?
ומאת עדת בני ישראל
ייקח שני שעירי עיזים לחטאת
ואיל אחד לעולה.
וכיפר בעדו ובעד
ביתו. קודם כל אהרון מכפר על עצמו ועל בני ביתו.
אחר כך הוא ממשיך.
ויעמיד אותם
פתח אוהל מועד
שני גורלות,
גורל אחד,
מכירים את הפסוקים.
ויקריב אהרון את השעיר וכו'.
לעזאזל
לכפר עליו, לשלח אותו לעזאזל למדבר.
מכפר,
אגב,
לכפר עליו,
הפשט זה לכפר על הקדוש ברוך הוא.
נכון, זה הפשט, יש לזה הרבה מאוד אריכות, אבל...
כיפר על עם ישראל מכל העבירות שלהם.
וכיפר על הקודש מטומאות בני ישראל ומפשעיהם לכל חטאותם.
בתוך טומאתם.
בבואו לכפר בקודש עד צאתו,
וכיפר בעדו ובעד ביתו ובעד כל קהל ישראל.
כלומר,
אהרון אומר לקדוש ברוך הוא,
אני רוצה להיכנס כי אני רוצה לדאוג למי?
לעם ישראל,
הצטברו פה חטאים,
הצטברו פה בעיות,
אני רוצה לכפר על הבנים שלך.
אני רוצה,
יש לי כמה דברים להגיד עליהם,
כמה זכויות.
ולכן מה אמר המדרש?
הוא
צריך להיכנס בדברים האלו וגם במה?
השורה האחרונה,
אמר ב-36 זוגין,
36 רימונים,
פעמון,
פעמון ורימון,
והרמב"ן אומר על הפעמון,
פעמון ורימון שנמצאים בשולי המעיל,
שזה נועד להזכיר לכהן,
לאהרון,
את מי?
את הריקנים שבך,
שמלאים מצוות כרימון,
כי אתה נכנס, אתה משמיע רעש, תזכור בשמי אתה נכנס.
אתה מצד עצמך, הכהן הגדול.
כל הכבוד לצדיקות,
מצד עצמך,
אתה לא חשוב להיות.
גם אם תביא קטורת, גם אם תגיד, אני קשור.
קטורת זה ט'
וש' מתחלפות.
אני קשור, אני דבוק,
אני זה...
אדוני,
קשור, דבוק, יש סדר.
פעם בשנה תיכנס.
אבל אם אתה דופק ואומר,
אדוני המלך, כן, אני לא כאן בשבילי.
אני כאן בשבילם.
בשבילם?
פתוח, כנס.
אתה בשביל עם ישראל, אתה באת לחפר עליהם, לחפר,
לכסות את הפשעים שלהם,
לטהר,
ללמד עליהם זכות,
להילחם עבורם,
למסור נפש בשבילם.
הדלת לקודש הקודשים פתוחה לך מתי שאתה רוצה.
או תגיד
אתה.
מה
כתיב למעלה?
למה זה רק אהרון ולא שאר הכוהנים?
מה?
לא בגלל זה,
כי אהרון,
אני חושב,
המדרש מתחיל,
נכון?
למד נחמה בדברים, תודה.
זאת אומרת, מכיוון שאהרון למד את סוד השתיקה,
כשקרה לו האסון וידום אהרון, הוא זה שמבין.
שאר הכהנים,
אתה יודע, כשהוא נכנס,
אי אפשר להתעלם מהעובדה,
במיוחד כהני בית שני,
כשאתה נכנס,
אתה נכנס לחפר וכולי,
אבל בכל אופן,
יש גם התרגשות וגם,
אני טיפה חושב על עצמי אולי, ויש בזה,
מה? כן, קוביד 19. קורונה.
אז, אבל אצל אהרון, זה מאה אחוז.
כשאהרון נכנס, אחרי מה שהוא עבר, אחרי
המות בניו, אחרי שהוא שתק
והבין את הסוד הזה,
אומר הקדוש ברוך הוא לאהרון,
אתה היחיד שיכול להיכנס,
כי
אצלך אני בטוח שכשאתה נכנס,
זה רק,
אתה יודע,
זה קצת כמו...
תראו, במלחמה הזאת,
בוא נגיד, עשית דברים דורגרים, בסדר?
אני הייתי, התגייסתי לצבא בגיל 19,
בסדר?
ולא רק אני, כל החברים שלי, רצינו מאוד להתגייס.
זה היה בושה לא להתגייס.
אתה גם רוצה,
אתה רוצה להתגייס מהסיבות הנכונות,
וגם מהסיבות הפחות נכונות.
אתה
רוצה להתגייס מהסיבות הנכונות,
כי זה להגן על העולם והסביבה.
אתה
רוצה גם מה?
תנופוני!
אתה רוצה בשכונה!
אשק!
אתה,
אה,
שמאלים,
עניינים,
וגם קצת להוכיח את עצמך,
להוכיח את עצמך שאתה מסוגל,
ועוד ועוד ועוד, נכון?
יש הרבה דברים משמשים בערבובייה בגיל הזה, 18, 19,
20.
אבל אני הייתי במלחמה הזאת בכמה וכמה ניחומי אבלים.
של,
נזכיר את הקדוש מרדכי המויאל,
מלוד.
שהוא,
זכיתי שהוא הגיע כמה פעמים לשיעורים שלימדתי,
וגם היה אצלי בבית.
הוא היה כבר בגיל פטור.
הוא עשה שירות קרבי.
אני אומר,
אני מספר לכם עליו,
אבל כמוהו,
רבים,
רבים,
רבים.
הוא,
זהו,
עכשיו יש לו משפחה,
ילדים,
ברוך השם,
יש לו משפחה גדולה,
יש לו חיים מלאים.
בסדר?
והוא עשה את שלו, תרם את חלקו, זהו,
הוא בפטור.
יש מלחמה, מה,
הוא לא אוהב מלחמה?
אז הוא נלחם לחזור.
החזירו אותו,
הוא היה אחורי,
החזירו אותו,
היה בגדוד גולני.
בגדוד סיוע מנהלתי של חטיבת גולני.
בסדר גמור.
הביא אספקה, מוציא אספקה.
לא, לא מספיק לו.
לא מספיק לו.
זה לא קרבי.
אז הוא נלחם, רב עם כל העולם, עד שהגיע לכרמלי.
כרמלי זה כולם יוצא גולני.
עכשיו הוא רגוע.
מה?
זה בשביל שופוני?
זה בשביל...
גם אמרת להוכיח לכולם. היית גולני, סיימתם עשרים שנה מילואים.
יש לך אישה, ילדים וכל זה.
מה זה?
זה אהרון הכהן.
זה לכפר בקדש על כלל ישראל.
זה להגיד, עם ישראל צריך אותי, אני הולך.
שם הוא נהרג בלבנון.
תחזיר לכם את המשפחה,
את
הבן שלו.
עוד לעשות בר מצווה.
כאלה יש הרבה.
החיינית שלנו,
היא השתחררה.
אני חושב שהחיינית שלנו, עדי, היא...
לצערנו הרב, נהרגו הרבה חיילות
במלחמה הזאת.
תצפי תלמיד וזה,
אבל אני חושב שהיא המילואיניקית היחידה שנהרגה.
היא הייתה השתחררה כבר,
הייתה שנתיים משוחררת,
על העסק,
לצילום וכל זה.
והיא חופרת למפקד שלה,
תגייס אותי,
תגייס אותי,
תשלח לי צו שמונה,
מה קורה צו שמונה?
תשלח לי צו שמונה.
עד שהוא שלח לצו שמונה,
היא הייתה צריכה להקים איזה חמל בשדרות,
היא הגיעה לשדרות והיה שם צבע אדום,
היא יצאה מהרכב, נשכבה,
ונהרגה ממכה.
אלה מדרגות,
שאתה אומר,
זהו,
אנשים גמרו להוכיח מה שיש להם להוכיח,
זהו. יש להם חיים מלאים.
הפלא הזה שנקרא מילואים,
אדם יש לו חיים מלאים,
יש לו אישה,
יש לו המון המון
מה להפסיד.
זה לא ילד בן 18 שיש לו רק מה להרוויח.
פה, מאחורה, יושב לך שזה גם...
אבל אף אחד לא הולך לצבא,
הוא חושב שהוא...
נלך, נחזור.
תביא לך הרבה מאוד דברים,
ואת הזה, ואת המעמד,
וגם את הערכיות,
אני לא בא למזלזל,
אבל כשאדם הולך למילואים,
ויש לו
אישה וילדים,
הוא רואה בעיניים
את המחירים,
והוא הולך.
וכל החלקות בארץ,
מלאים באנשים כאלו.
עם שמונה ילדים,
עשרה ילדים, משפחה,
עם עבודה,
עם עסק,
עם זה.
זה אהרון הכהן.
הוא כאילו,
אצלו אתה יכול להיות בטוח שכשהוא נכנס...
אז זה רק עבור כלל ישראל,
זה לא בשבילו.
לכן אומר הקדוש ברוך הוא, מתי שאתה רוצה.
אתה מוזמן להיכנס.
בכל עת,
הבנים שלך נכנסו בשביל מה?
חוויית הדבקות הרוחנית,
שהיא חוויה מאוד חשובה,
אני לא יכול, אני לא אומר שהיא חוויה מצוינת ומשמעותית ויקרה,
אבל
אם זה דבקות רוחנית,
והתעלות וכל הדברים האלו,
אז יש סדר,
בבקשה,
פעם בשנה.
אבל אם אתה עכשיו מוכן מה?
ללבוש את מדיך למען כלל ישראל,
אתה נמצא בקודש הקודשים באופן מיידי.
באופן מיידי.
נכון?
הרבה פעמים אנשים אומרים,
אני לומד תורה בשם כל ישראל.
תראו,
אני חייב להגיד שללמוד תורה
זה מצווה חשובה מאוד,
ויקרה, ועושה המון המון זכויות לעם ישראל.
זה גם כיף.
לפחות אני מאוד נהנה מלימוד תורה.
אתם גם נהנים מלימוד תורה?
זה נכון, לא סובלים.
יושבים,
עומדים,
זה נעים, זה מתוק,
זה תורה,
נכון,
פיקודי ה' ישרים,
משמחי לב,
כך כתוב,
תורה מתוקה.
זה חשוב,
זה בונה את ה...
אבל זה גם עמוק,
זה גם כיף,
זה...
וזה גם,
לפחות בדורות שלנו,
זה לא דורש מאף אחד מסירות נפש.
זה דורש להתאמץ ולהתרכז,
אבל אף אחד לא מת מזה שהוא למד תורה.
לעזוב את כל החיים שלך,
וללכת
פשוטו כמשמעו להגן על עם ישראל.
זה להגיע לדבר הזה, במדרגת לימוד תורה,
צריך להיות רבי עקיבא.
רבי עקיבא שמלמד תורה ברבים,
הוא מלמד תורה,
ותופסים אותו,
והורגים אותו,
הוא,
הוא מוסר נפש.
איפה אנחנו,
איפה
רבי עקיבא?
אבל כל אלה ששוכבים כאן בהר הרצל,
הם כולם רבי עקיבא,
אחד אחרי השני.
וידוע הסיפור, שלמה זלמן אורבך שהיה,
שהולך לתלמידים בחודש אלול,
נוהגים לעלות על קברי צדיקים,
והוא אומר,
אני הולך פה להר הרצל,
אז אנחנו עושים להר הזיתים,
וכל מיני רבנים,
יש לי פה את הצבא
ולכן הקברים בהר הרצל הם שווים
בבתי אלמין הצבאים.
בשנים האחרונות זה קצת נחלש העניין הזה.
שמים דגלים, שמים זה, וחלק מהפעילים ממש מצבות,
והצבא לא רוצה,
משרד הביטחון
לא רוצה להתעסק איתם,
אבל יש בזה המון המון עומק.
שאתה אומר, אם זו מדרגה פרטית,
תלכו לבית עלמין אזרחי.
הצדיק יש לו ציון על הקבר,
כזה גדול וכזה,
ואדם פשוט,
לפעמים יש לו מצבה על הרצפה.
אם זה מדרגת צדקות פרטית, אז באמת יהיה הבדל
במצבות.
אבל כאן המדרגה היא לא בגלל המדרגה
הפרטית של מי היית או מה היית.
לפחות ביום הזיכרון.
לכל לוחם שנפל יש לו גם את התאריך שהוא נהרג בו.
שם באמת זה הזמן לעסוק בדמות שלו וכולי.
אבל ביום הזיכרון,
זה יום שבו אנחנו מציינים את הרוח הגדולה שהניעה
אנשים לעזוב את הבתים שלהם בכל מלחמות ישראל,
וללכת ולהגיד, אני צריך להיות שם למען כלל ישראל.
אני צריך להיות שם,
אם אני לא אהיה שם,
אף אחד לא יהיה שם.
לעזוב משפחה,
לעזוב ילדים,
לעזוב הורים,
להילחם,
להתעקש, להתקשר,
צו שמונה ו...
במלחמה הזאת היו המון, יש המון המון סיפורים כאלו.
אז במובן הזה הקברים נשווים.
כולם במדרגה הכי גבוהה.
וכל המוסיף בהקשר הזה קצת גורע.
כל המוסיף איזה ביטוי אישי, בסדר,
אתה
דולקת פה איזה אלומת אור אינסופית,
אתה מדליק לידי הנר קטן,
הנר לא,
לפחות לא ביום הזיכרון,
לא מתאים ש...
זה מה שאומר כאן המדרש.
הסיבה שאהרון יכול להיכנס בכל עת,
זה
כי הוא מגיע בשם כל ישראל.
כי הוא לבוש מדים.
מדים! בגדים של כלל ישראל.
וכי הוא נכנס בשם כל ישראל, כדי לכפר על כל ישראל.
לכן הוא יכול להיכנס, בכל עת.
קברי צדיקים, בבקשה.
אלה הצדיקים הגדולים.
מה צריך לעשות בצפירה?
לעמוד, לשתוק, ולהתחבר אל הדמויות האלו.
אתה מייצר, עוד פעם אני מייצר, עוד פעם אני הנושא.
אני מייצר תהילים, אני אומר שטויות, אני זה.
אני זה.
לא אתה הנושא.
הם הנושא.
אנחנו צריכים להתקרב אליהם.
אל מדרגת מסירות הנפש, מדרגת המחויבות, מדרגת ה...
כן, מדרגת הערבות, האחווה.
הרי
בשמחת תורה, כל מי שנהרג בשמחת תורה,
חוץ מהחיילים שהיו בגזרה שהם היו על משמרתם
אבל כל מי שנהרג שם זה אנשים שלא צריכים
להיות שם לא צריכים להיות שם הם שמעו שיש
בעיה קחו את עצמם ונסעו היחידות הרי לא הגיעו
אולי אני עשיתי הכללה לא כל היחידות שהגיעו
בסוף כן קראו למה הרבה מאוד מאלה שנהרגו
סלוצקי
קלמנזון,
ועוד רבים,
שפשוט שמעו שיש מתקפה, לקחו את עצמם והלכו.
כי עם ישראל צריך אותי, כי אנשים אחרים במצוקה.
הם מיד בקודש הקודשים.
כי כשאני מגיע לא בשביל עצמי,
אלא בשביל מישהו אחר,
הקדוש ברוך הוא אומר,
בבקשה,
תיכנס,
מה אני יכול להגיד לך?
כולך אוצר
אלה עצומים.
אז
זה ההבדל,
זה הסיבה מדוע נדב ואביהו נענשו,
כשהם נכנסו ומתי שהם רצו,
ואילו אהרון,
לא רק שהוא לא נענש, אלא הוא מקבל היתר, ומקבל,
הקדוש ברוך הוא אומר,
מתי שאתה רוצה,
אתה בשביל הבנים שלי,
דופקים על הדלת לאב בשביל הבנים,
בבקשה
הדלת פתוחה,
תיכנס,
בכל עת תבוא,
חוקה
אתה לבוש מדהים, פתוח לגמרי.
היינו במילואים,
בסדר, בראשון,
עשינו חופה.
אחד החיילים התחתן, טל פארס,
ואז היה, הזמר היה עקיבא, שהוא היה בדיוק במילואים
בגדוד מקביל אלינו,
ואני הייתי כזה עורך החופה,
וערך את החופה הדוד שלו,
יש לו דוד תמיד חכם ירושלמי,
חרדי כזה,
ספרדי, הוא הגיע עם עשה,
הגיע לטל פארס וכל זה,
ואת האוכל ארגנו מושב יונתן,
הייתה חופה חבל על הזמן.
ואנחנו פעם אמרנו,
אם יהיה גשם סגול,
אז איפה הולכים וכל הדברים האלו.
והרב, התלמיד החכם שערך את החופה, הדוד,
הוא היה,
הוא כל כך היה ב...
אני יכול להצטלם אתכם,
אני יכול כאילו ל...
כאילו, זה היה...
כאילו,
התחושה הזאת,
אפילו הרמב״ם,
שכתב,
שבמלחמת מצווה יוצא חתן מחדרו וכלה מחופתה,
גם הרמב״ם לא דמיין שבמלחמה הזאת,
לא צריך לצאת,
כי אתה בבסיס.
חתן מחדרו זה אומר שהוא יצא הביתה, התחתן,
וחזר.
כמו הבן שלנו שהתחתן,
ואחרי שלושה ימים חזר הצבא ונכנס ללבנון.
לא,
לא צריך בכלל לצאת, כי החתונה בבסיס.
ונגמרת החתונה,
הכלה חוזרת עם ההורים,
והחתן נכנס לנוהל קרב.
ולא היה מקרה חתן מחדרו, כמה וכמה מקרים.
לפני כמה שנים כתבתי את הטקסט הבא.
ואני שם אותו כאן לפניכם.
צפירה.
קראתי לזה אנשי הדממה.
צפירה.
קול אחיד
שחודר ונכנס אל תוך חדרי הלב,
ומאחורי הצפירה מסתתרת דממה.
אומה שלמה עומדת ודוממת ביחד
מה עניין הדממה ומה היא באה לחשוף?
הדממה היא פינוי מקום.
הקול האישי שלי נעלם.
ובכך אני מפנה מקום לקולות אחרים,
קולות שאולי עדיין לא שמעתי.
ולפתע כשדוממים,
האוזן מתחילה לשמוע קולות חדשים שכלל לא היו ידועים לי.
כי הרעש והעמולה שאני עצרתי,
הדיבור שאנחנו מדברים,
הסתירו אותם ממני.
מתברר שהקולות האלו שהם תוצר הדממה הם קרובים לי.
אני חש כי על אף השוני יש בינינו קרבת דם.
דם אחד זורם בעורקים.
ומה שנראה עד עתה כמשונה רחוק, ואולי אפילו זר,
מקבל פתאום צורה של קרוב,
כמו איבר ריחה החרח מאותו גוף,
כשבשנינו זורם אותו דם.
ואם מעמיקים בדממה,
ונותנים לה זמן ומקום,
שתי דקות דממה זה לא מעט זמן.
אז מצליחים לראות שבעצם רב יותר לעין ארוך הדומה עולה על המפריד,
שכולנו רקמה אחת פשוטה,
ועל אף השוני ישנו גם דמיון רב בכוונות,
במעשים,
וכי ניתן להגיע לאחדות אפילו ברובד החיצוני של החיים,
לא רק להגיד,
בפנימיות אנחנו אחד, גם ברובד החיצוני.
הדממה אם כן היא פתח לאחדות אמיתית, אחדות עמוקה,
שמתבוננת,
דוממת ודוממת,
ויודעת כי בעומק פועם לב אחד,
שיום אחד בשנה מצליח להעמיד את כולנו דום יחד.
ולכן גדול מאוד כוחה של הצפירה.
דווקא השתיקה,
ההקשבה, ההתבוננות,
הם אלו שיכולים לתת לנו את הגודל הראוי והנכון לימים האלו.
מסירות שהיא למעלה מיכולת של מילים לתאר,
שהרי הרעות
נסוך בלי מילים.
ואילו השתיקה היא אין סוף.
בדיוק כמו גבורתם של כל אלו שבחייהם נתנו לנו מדינה,
מכוחם אנו ממשיכים כאן את השליחות ואת המשימה.
היכולת לעמוד ולשתוק.
ובשתיקה אפשר להגיע בשתי דקות ממעמד הר סיני עד אלינו.
כשבראש מתנגנת מנגינת עמוד האש כזאת.
ולהתחבר אל העמוד האש הזה שנקרא כלל ישראל, נצח ישראל,
ולצאת,
להיכנס אל הצפירה אדם אחד,
ולצאת ממנה אדם אחר.
מחויב יותר,
נצחי יותר,
מעוניין יותר לתרום את חלקו לכלל ישראל,
מודע למחיר העצום ששילמו כאן,
כל כך הרבה אנשים, הרי אין אדם
ברחוב שלי תפגוש שאין לו איזה,
ככה אני חושב,
שאין אדם ברחוב שלי תפגוש ואין לו
איזה קרוב משפחה או חבר או משהו,
שהוא
במעגל כזה או אחר,
של נופלים או פצועים או משהו כזה.
אנחנו מדינה שלמה באירוע חירום.
והמסירות הזאת, המופלאה,
היא בעצם בעיניי
הסוד המדהים של השתיקה והצפירה.
דווקא השתיקה, דווקא וידום אהרון לכולנו,
היא המדרגה הכי גבוהה שמתאימה לצפירה,
וכל דיבור וכל איזה לימוד,
דווקא זה פחות מוצלח.
אף כזה,
עוד רגע פחות נמוכה.
אנשי הדממה יודעים את סוד השתיקה
ואת סוד האחדות, הם שותקים ודוממים בצפירה,
הם
מתייחדים עם זכרם של אלו,
שכיפרו עליהם ועל כלל ישראל,
והלכו,
רק במקום שזה יהיה דם פר,
זה היה הדם שלהם,
בדמם הם כיפרו על עם ישראל,
ויכפרו על בני ישראל,
ומסרו את נפשם,
ואנחנו בשתיקה הזאת מנסים להצליח,
לאחוז.
גלימתם, שיפולי שיפולי גלימתם,
באמת להיות ראויים למסירות וההקרבה הגדולה הזאת.
שתזכה.
תהיו.
