שלום לכולם,
אנחנו בהפטרה של הפרשה,
נלמד היום את ההפטרה של פרשת שמיני.
אנחנו
במהלך ההפטרות, אנחנו גם בעיקר עוברים על הסבב של פרשיות השבוע,
וגם יש לנו הרבה הפטרות שהן נוספות,
בחגים,
בארבעת פרשיות.
אבל מכל מקום,
השנה, פעם אצלנו פרשת שמיני, אחרי חג הפסח.
ומתוך כל הקדושה והטהרה של חג הפסח,
אנחנו מגיעים לפרשה הזו ולהפטרה שלה.
מבחינה טכנית,
מבחינת מקור,
ההפטרה פרשת שמיני זה הפטרה מאוד ארוכה,
ספר שמואל ב'
פרק ו',
פלוס פרק ז' עד פסוק י"ז.
זה כמות גדולה של פסוקים,
ננסה לעבור על זה כמידת האפשר.
אבל לפני זה נעשה כמו תמיד את הסקירה
המהירה על הפרשה ואת הקשר הפשט להפטרה,
ואז ננסה לגעת בעומק של הדברים.
פרשת שמיני,
כי שמה כן היא ביום השמיני של חנוכת המשכן,
אחרי שכל,
לא כל,
מאמצע ספר שמות אנחנו מכינים את המשכן,
ותחילת ספר ויקרא מכינים את הקורבנות,
את הכוהנים,
אנחנו מגיעים לשבעת ימי המילואים,
שבעת הימים שבהם אנחנו...
כן,
בא' ניסן,
מתכוננים לקראת החנוכה,
ואז מגיעים אל היום השמיני,
היום שבו היה סוף סוף אמור השכינה לשכון במשכן,
והאש הייתה אמורה לרדת מהשמיים,
ואז מתארת לנו פרשת שמיני.
דבר ראשון, אהרון מקריב באמת את הקורבנות,
האש יורדת מהשמיים,
אבל היא מתעכבת,
כן,
זה גם המדרשים מסבירים,
תכף ניגע בזה,
שהיו שם סיבוכים,
זה היה יותר מורכב ממה שזה נשמע,
ובתוך הסיבוכים הללו מתרחש משהו מאוד מזעזע,
שבעם ישראל זה לדורי דורות נצרב,
נדב ואביהו, שני בניו של אהרון,
מקריבים אש זרה,
כן,
מה בדיוק עשו,
יש לזה הרבה פירושים,
אבל בגדול הם...
אז הדליקו פה אש על המזבח בלי שביקשו מהם.
כן,
היה פה איזה סוג של התפרצות אל הקודש,
איזה ניסיון כזה פה לעבוד את הקדוש
ברוך הוא לא על פי הסדר הנכון,
והם מתים,
וכאמור,
בתנ״ך יש הרבה אנשים שמתים,
אבל פה זה,
כן,
אחרי זה יש פרשיות שלמות,
וזה אחרי מות שני בני אהרון הכהן,
ויש המון מדרשי,
איך אהרון היה צריך להתנחם,
והמון המון דברים,
תיכף נבין.
בקצרה,
אנחנו פה לומדים בעיקר את ההפטרה,
לא את הפרשה,
אבל אפשר להסתכל בשיעורים קודמים על הפרשה,
פרשת שמיני,
מה
היה הסיבוך שם,
אבל ננסה להגיד את זה פה בתמצית.
מכל מקום, המשך הפרשה זה,
שיש לנו גם תיאור של מאכלות אסורים ומאכלות לא אסורים,
צריך להבין מה הקשר,
כן,
מה,
מביא פה פירוט שכל מיני בעלי חיים שמותרים באכילה,
אסורים באכילה,
בסוף יש גם דיני טומאה וטהרה,
שזה,
אני יודע איך שהוא קשור לאהרון,
הכהן ובניו,
ואיך הם צריכים להיטהר.
כדי שלא חלילה ישנו את האסון הזה, כמו נדב ואביהו.
אבל מכל מקום זו פרשת שמיני.
טוב, מה זה ההפטרה?
ההפטרה, כאמור בספר שמואל א', פרקים ו"ז,
ששם מתואר אירוע שדוד, הוא מביא את ה...
איפה זה?
שנייה אחת,
סליחה,
שמואל,
אה,
צריכה,
הייתי פה,
פתחתי בטעות,
אני מקווה בשמואל א',
סליחה.
לא הבנתי איפה, מה פתאום אני רואה פה.
אז כן,
בספר שמואל ב',
פרק ו',
מתואר שדוד רוצה להעלות את ארון ברית השם,
שהיה נמצא בעיר דוד, רוצה להביא אותו אליו.
לירושלים, אליו,
אל ביתו, כן?
בקיצור,
להעלות את ארון ברית השם למקום יותר מכובד,
מקום יותר גבוה,
ושם, בתהלוכה,
קורה שם שהארון כאילו כמעט נופל,
וזה אחד בשם עוזה.
מנסה לתפוס את ארון,
והשם כועס עליו,
והוא מת במקום.
וגם את זה,
דוד לוקח את זה מאוד קשה,
קורא למקום פרץ עוזה.
זה, כאמור, פחות או יותר פרק ו',
ואחרי זה,
בפרק ז',
שוב ממשיכים את הסיפור של אהרון,
שאחרי שאהרון הגיע שם לביתו של דוד,
אומר דוד לנתן, בוא, אני רוצה לבנות בית מקדש,
רוצה לבנות בית קבע,
ששם ארון ברית ה' יהיה,
ולוחות הברית. ונדב אומר לו בשורה התחתונה,
אחרי כל מיני מעקבים,
עונה לו בסופו של דבר,
לא אתה תבנה את זה,
אלא שלמה.
בסדר?
זה הפרקים פה שהם ההפטרה,
שנבחרו כהפטרה לפרשת שמיני.
טוב, מה הקשר?
אז הקשר, אתם מבינים שיש פה סוג של,
בשני המקרים, גם בנדב ואביהוא,
שהם התפרצו אל הקודש וזה הסתיים באסון,
גם פה היה איזה סוג של התפרצות אל הקודש שהסתיימה באסון
עם עוזה.
אז זה הפשט,
אבל צריך להבין מה כזה נורא,
מה שעשו נדב ואביהוא,
ומה כזה נורא שעשה פה פרץ עוזה.
ואיך הדברים,
כרגיל,
מה שאנחנו מנסים לחתור זה איך זה נוגע אלינו.
אז בואו נעשה שנייה בקצרה,
כמו שאמרתי כבר,
היו שיעורים ש...
דברים שנכתבו על פרשת שמיני,
אנחנו
פה עיקר
רוצים
להתמקד בהפטרה,
אבל בשביל להבין את ההפטרה, אנחנו חייבים כמה
מילים להסביר מה הרעיון של פרשת שמיני.
פרשת שמיני, כאמור, והיא ביום השמיני,
עם ישראל מגיע אל הרגע שאליו,
כל ההיסטוריה חותרת,
הרגע הזה,
שסוף סוף יש שכינה פה בעולם הזה,
הקדוש ברוך הוא משרה שכינתו בבית,
כל ההכנות,
כל עם ישראל,
כל יציאת מצרים,
מעמד הר סיני,
הכנת המשכן,
הקורבנות,
התרומות,
הכל הכל בשביל הרגע הזה.
וכאן, כאמור, מתרחש
משהו
לא תקין. אז הדבר הלא תקין,
זה ראינו עם נדב ואביהו, זה כתוב מפורש בתורה.
אבל חז"ל מתארים לנו במדרש שהיה שם עוד משהו,
שאהרון ניסה בהתחלה להעלות את הקורבנות כמו שהוא צווה ביום השמיני,
והשם לא נענה לו, כאילו לא היה...
לא ירדה אש מהשמיים,
עד שבא אהרון,
כך אומר המדרש,
בא אהרון למשה ואמר לו,
למה אתה עושה לי את זה,
למה אתה מצווה אותי להקריב,
ועכשיו אני מתבייש לעיני כל ישראל,
גם התביישה אלישבע אשתו,
קיצור, היה פה איזה...
בושה גדולה לאהרון,
ואז משה רבינו מחזק את ידיו,
והוא כן מצליח להעלות את העולה לַשם.
ובמקביל,
גם נדב ואביהו גם מבינים שמשהו כאן לא הולך על ידי אהרון,
אז הם עכשיו מנסים להקריב את שלהם.
למה אהרון לא מצליח לעלות בהתחלה,
אומר המדרש,
למה לא מצליח לעלות את העולה?
כי בגלל חטא העגל, בסדר?
אהרון, יש לו מה לכפר,
ויש פה איזה תהליך מסוים עד שהוא
באמת יצליח לכפר על החטאים שלו.
הרעיון הכללי של כל הסיפור הזה,
גם עם אהרון וגם נדב ואביהו,
הוא שיש דרך שבה הקדוש ברוך הוא משרה את שכינתו פה בעולם.
ובשביל לעשות את הדרך הזו,
אדם צריך להתעלות,
בשביל באמת להגיע למצב שאדם מופיע את
מה שהוא צריך להופיע בעולם הזה.
זה מגיע על ידי מאמץ אדיר,
על ידי עבודה והתמודדות עם כל זה,
זה כל החיים שלנו.
הדברים הם לא מתרחשים איך שאנחנו רוצים,
אלא יש כאן
תהליך
שהוא
כל החיים שלנו וכל ההיסטוריה,
איך בן אדם לאט לאט מצליח להעלות
עולה לקדוש ברוך הוא.
אבל,
הרבה פעמים כאשר אנחנו נתקלים באיזשהו קושי,
כאשר אש השם לא יורדת מהשמיים,
אנחנו מרגישים שקיים פער,
פער בין העולם
שאנחנו היינו רוצים שיהיה לבין איפה שאנחנו נמצאים.
הפער הזה ניכר בתחושה מאוד מאוד חזקה בנפש
שנקראת בושה.
הסיבה שאדם מתבייש זה בגלל שהוא מרגיש שהתדמית שלו כלפי חוץ,
שהתדמית זה בעצם החלומות,
השאיפות,
מה שאנחנו רוצים שיהיה,
ואנחנו מאוד מנסים כמובן
להראות את זה שאנחנו נמצאים במקום הזה,
להראות את זה לכולם.
הדבר הזה,
הוא לא מופיע בפועל.
וכאשר הוא לא מופיע בפועל,
יש פה איזו תחושה
שאנחנו מתביישים.
ככה אומר עזרא הסופר, אלוהי,
בושתי וגם נכלמתי
להרים פניי אליך.
זה שהאדם מתבייש,
זה סימן טוב,
רואים חזרה,
שלושה סימנים יש באומה זו.
רחמנים, ביישנים, גומלי חסדים.
זה שהאדם מתבייש,
זה אומר שהוא מכיר בכך
שיש לו דבר עבירה.
בגן עדן, לא אדם וחווה היו עירומים ולא התבוששו.
בגן עדן,
כן,
זו מציאות אידיאלית שבה אין פער בין הרצוי למצוי,
בין החלומות לבין איפה שאנחנו.
ואז באמת לא מתבוששים.
אבל מיום שגורשנו מגן עדן,
אנחנו לובשים בגדים,
כן?
הלבוש, זה בא
מהמילה בושה.
אנחנו מבינים שהגוף שלנו כמו שהוא,
המצב שלנו כמו שהוא,
יש מה לשפר,
צריך
לכסות אותו.
זה,
אומרים חז"ל,
כל העושה דבר עבירה ומתבייש בה,
מוכלים לו על כל עוונותיו.
זה שאדם מתבייש בעבירה שלו,
זה תחילת התשובה.
מה מוכלים על כל עוונותיו?
הוא צריך עוד לעשות תשובה,
אבל יש כאן את הבסיס שמשם אנחנו יכולים להתקדם הלאה.
זה הרעיון,
שאהרון,
אהרון,
הוא בא,
יש לו את חטא העגל, יש לו את ה...
קופת שרצים,
כן,
אין ממנים על הציבור, אלא מי שיש לו קופת שרצים,
זה ביטוי לא בא להגיד שהמנהיגים הגדולים ביותר, יש להם גם מה לתקן,
זה חלק מובנה מהענווה ועבודת השם.
אז אהרון באמת מבין את זה,
הוא מתבייש,
ועל ידי זה בסופו של דבר הוא מצליח להעלות
אש זרה.
אני אוסיף כבר גם,
לפני שנגיד על נדב ואביו,
אני אוסיף שזה גם הרעיון של המשך פרשת שמיני,
כל המאכלות האסורים,
בעלי חיים,
שוב, זה לא הנושא שלנו,
אז אני אומר את זה במשפט,
שבעלי החיים שאסורים לאכילה, זה בעלי חיים...
בלי בושה,
בעלי חיים פראים,
עוצמתיים,
אכזרים, כן,
יצריים.
טוב, אני אכנס עכשיו לכל הפירוט, שהם,
מה שנקרא, לא, אין שם איזה עידון וריסון עצמי.
את זה אנחנו לא אוכלים.
אנחנו אוכלים,
כן,
אנחנו באים במגע רק עם בעלי חיים
שמוטבע בהם יותר
הפער הזה, הבושה, העדינות,
כן.
בושת פנים לגיהנום.
סליחה, אז פנים לגיהנום, אומרים חז"ל.
בושת פנים לגן עדן.
איזשהו עז פנים, זה הגיהנום.
זה
אגב גם העונש, ככה אומרים המקובלים.
זה מה זה גיהנום?
שאדם מגיע לשמיים ופתאום הוא מתבייש,
פתאום מעמידים לו מראה מול הפנים,
והוא רואה שכל התדמית הנוצצת שלו היא עכשיו נופלת.
בושת פנים לגן עדן,
מי שיש לו בושה,
מי שמבין שזה,
אז הוא מתקן את חטא אדם וחווה,
והוא עכשיו יותר שייך אל העדן האלוהי.
אז כאמור,
יש בעלי חיים שהם יותר שייכים אל הגיהנום,
אל הזה,
ואותם לא אוכלים,
ויותר בעלי חיים שייכים לגן עדן,
אל העדן, הבושה.
נדב ואביהו, וזה עיקר העניין, זה פרשת שמיני, הם
לא מבינים את זה.
נדב אביהו,
שני הבנים של אהרון,
היו מוכשרים,
היו גם צדיקים,
אומרים חז"ל,
שהם היו כל הזמן מסתובבים,
אומרים על משה ואהרון,
מתי ימותו שני זקנים אלו,
ואנחנו ננהיג את הדור.
עכשיו,
לא מדובר כאן סתם עכשיו באיזה...
שני בחורים צעירים קרייריסטים,
אנחנו פה, התנ״ך זה לא,
הדמויות שמופיעות בתורה,
נדב ואביהו,
בקרובי הקדש,
שאומר הקדוש ברוך הוא עליהם, היו קרובים אל הקדוש ברוך הוא,
רואים שמתייחסים למוות שלהם כסוג של טראומה לאומית.
הם פשוט, נדב ואביהו, רצו לקצר את ההליכים.
תקשיבו,
אנחנו רוצים להנהיג את הדור,
אנחנו מתפרצים אל הקודש.
אין לנו בושה.
אין לנו את הכרת הפער הזו שאנחנו עוד לא שם.
והם מקריבים אש זרה לפני השם.
ואז הם מתים.
זה הרעיון של פרשת שמיני.
כאשר אדם,
אין לו בושה.
אין לו את ההכרה הזו שיש עוד לאן להתקדם ויש פער בין...
זה
גם מאוד מאוד מצוי היום.
היום אנחנו חיים בתרבות שאין לה בושה.
הרבה אנשים מאוד גאים, כן וגם, מצעדי גאווה,
גאים בזה שעליהם בושה.
אמרתי לך גם פעם,
תעשו פעם ניסיון, תריצו בגוגל את המילה בושה.
תראו,
כל
מיני תוצאות,
תראו, תקבלו המון המון
ראיונות עם כל מיני סלבים וסלביות,
שהמסר הכללי שלהם זה,
אין לי במה להתבייש,
אני לא מתביישת מאף אחד.
כל מיני ביטויים כאלה, שהיום אנשים מאוד מרגישים
גאים להגיד אותם.
זה אני,
ככה אני,
תקבלו אותי,
זה הגוף שלי,
זה הנטיות שלי,
זה הרעיון העמוק של...
איך שאני עכשיו אפשר לגשת אל הקודש.
זה מה מות נדב ואביהו
מלמד לדעת.
לא, לא,
אתם רוצים להקריב אש לפני השם,
אדם רוצה להתקדם ולעשות משהו אמיתי בחיים שלו,
שיבין שהוא עוד לא שם,
ויתקדם עכשיו לאט לאט.
עכשיו אנחנו מגיעים אל ההבטחה.
בספר שמואל ב' פרק ו',
ויוסף עוד דוד את כל בחור בישראל שלושים אלף.
כן, דוד פה,
הוא הולך ומתחזק,
בסדר,
אחרי שהוא מתחיל למלוך על ישראל,
ומגיעים סביבו שלושים אלף איש,
כל עם ישראל מתקהל סביבו.
ויקום וילך דוד וכל העם אשר איתו מבעלי יהודה,
להעלות משם את ארון האלוהים,
השנקרא שם,
שם אדוני צבאות יושב הקרובים עליו.
כן,
אם אתם זוכרים,
היה ארון האלוהים, הוא היה שם מבעלי יהודה,
מנחלת יהודה,
מבית יערים.
מה הוא עשה בבית יערים, קריית יערים?
אז כשהפלישתים שבו את ארון ברית השם,
אין עוד,
בימי בניו של עלי,
חפני ופנחס,
כשמתו שם בקרב,
אז הם שמו את זה אצל בית אלוהי דגון,
ואז,
כן, זה גרם להם שם לקריסה של דגון,
אז הפלישתים שמו את זה בעגלות בקר,
ואמרו, יאללה,
בואו נראה לאן ארון ברית השם,
לאן הפרות ילכו,
והפרות הלכו ישר לגבול ישראל, לבית שמש,
ומשם ארון היה בקריית יערים.
אומר דוד, בוא, נעלה את הדברים משם
אל עיר דוד,
אל הבית שלי.
ואז,
עכשיו אני נזכר,
אמרתי פה בהתחלה שדוד העלה מעיר דוד אל הבית שלו,
אז טעות.
בכלל,
הוא עלה מקריית יערים אל עיר דוד.
זה מה שקורה פה בפרק.
אז הוא ממשיך ואומר,
ויקם וילך דוד וכל העם אשר איתו מבעלי יהודה
לעלות משם את ארון האלוהים אשר נקרא השם,
שם אדוני צבאות יושב הכרובים עליו,
וירכיבו את ארון האלוהים אל עגלה חדשה,
ויסעו מבית אבינדב אשר בגבעה,
ועוזה ואחיו בני אבינדב
נוהגים את העגלה החדשה.
כאן כבר חז"ל
מעירים פה כמה בעיות שהיו
מעשה עוזה,
גם בעוד כמה מקומות.
ראשית,
הם אומרים שהיה פה בעיה ראשונה,
שהם לקחו את ארון ברית השם בעגלה ולא בכתף.
איך נושאים את ארון ברית השם?
בכתף ישאו.
הרעיון הוא
שהאדם נושא את ארון ברית השם,
שהאדם רוצה להתרומם אל הקודש,
נושאים אותו בכתף.
בכתף זה בעצם ביטוי לכך,
אומרים חז"ל, ארון היה נושא את נושיו.
זאת אומרת, שאני, הארון הוא זה שמנהיג אותי.
אני מחזיק את הארון בכתף במסירות,
כאילו,
כן, במסירות נפש שלי,
והארון הוא מוביל אותי.
כן,
חז"ל מתארים שבזמן שהיו הכוהנים מחזיקים את הארון,
אז כאילו,
הארון היה מתרומם והכוהנים היו בעצם צועדים באוויר.
כן, הארון היה מוביל אותם.
ביטוי לבוא ולהגיד שהקודש,
המציאות העליונה,
היא מרוממת את האדם.
פה מה קורה?
שמים אותו על עגלה.
עגלה
זה ביטוי, שוב, למעגליות של העולם הזה, כן?
בקר,
כמו שהפלישתים,
כמו שהפלישתים שמו אותו בזמנו,
כן?
עגלה.
עכשיו,
זה גם משהו,
בן אדם מבין שהעולם הזה,
כל החומריות שלו,
יש מעל זה יתרון.
אבל,
זה הנקודה השנייה, מי נוהג בעגלה?
במקרה הזה,
בני אבינדב,
עוזה ואחיו בני אבינדב,
הם נוהגים עגלה חדשה.
יש כאן איזו תפיסה שאנחנו אלה שמנהיגים את הארון.
אנחנו יכולים כבר,
מה שנקרא,
להוביל פה את המציאות.
לא נותנים למציאות האלוקית להוביל אותנו לאט לאט,
לגשר על הפער הזה בין איפה שאנחנו לבין איפה צריך להגיע.
אלא אנחנו רוכבים על הסוס,
אנחנו רוכבים על העגלה,
אנחנו מנהיגים פה את הארון,
אנחנו נכווין את התורה,
נכווין את הקודש לאיפה שאנחנו,
במקום שלהתרומם לאיפה שהתורה נמצאת.
עם ארון האלוהים,
לפני הארון.
גם,
איך
לפני הארון, הוא מוביל.
ודוד וכל בית ישראל משחקים לפני אדוני בכל עצי ברושים, ובכינורות,
ובנבלים,
ובטופים, ובמנענים, ובצלצלים.
זה עוד נקודה שדוד...
נפל בה.
אומרים חז"ל,
על שקרא לדברי השם זמירות.
דוד אמר, זמירות היו לי חוקיך.
אמר הקדוש ברוך הוא,
כמו במסכת סוטה,
אה,
אתה קורא לדברי תורה זמירות,
אז אני הולך להעניש אותך שאתה תיפול בדבר שכל קטן בישראל יודע,
ולא שמים אותו בעגלה.
כן,
אתה תטעה ותגיד להם לשים את זה על העגלה,
וזה יביא את כל מה שקרה פה עכשיו.
מה הנקודה?
לקרוא לדברי תורה זמירות,
כן,
שפה הם משחקים לפני השם בכל עצי ברושים,
כינורות,
נבלים, זה בעצם...
זמירות זה להפוך את דברי תורה למשהו נעים,
שכיף לבן אדם,
שזה כמובן אידיאלי.
אבל יש כאן איזה משהו שהוא,
תלוי מאיזה גישה זה מגיע.
כשאתה קורא לי דברי תורה זמירות,
כוונה היא,
דוד,
כאילו,
היה פה איזה נקודה אצל דוד,
שבעצם התורה היא גם איזה סוג של שימוש לבן אדם.
כאילו,
זה זמירות,
זה שרים.
יש,
אנחנו כמובן היום, אנחנו כל הזמן פסוקים,
שרים, וזה לא כזה פשוט כמו ש...
יש,
היו מגדולי ישראל שלא עברו את זה,
שבבית כנסת...
הסיפור פה הולך לכיוון רק של שירים ונגינות.
שיגידו שזה הרפורמים,
כן,
הרפורמים היו עושים את זה ככה,
היה בטמפל,
בבית המגדר,
בבית הכנסת שלהם,
זה היה ממש מקהלה כמו קורל של הכנסייה.
צריך להבין שכל המזמורים עם מנגינה,
זה במקור לקוח מהכנסייה.
זה הליטורגיקה,
זה מזמור דתי.
עכשיו,
בסדר,
אנחנו כן מתירים את זה באופן מסוים,
אבל הרעיון הוא שבזה שאדם מזמר,
הוא
כאילו אומר,
אני לוקח את דברי תורה, ולא מתרומם אליהם מבחינה
שכלית וזה,
אלא עובר איזו חוויה רגשית כזו,
אני עכשיו מרגיש שאני קדוש,
וכולנו יודעים את זה,
שאנחנו עכשיו שרים פסוקים.
יש לנו איזו תחושה שוואי, אנחנו נוגעים בקדושה.
טוב,
באמת,
מי שכזה אשריה וטוב לו,
אבל כולנו גם יודעים
שהרבה פעמים אחרי שאנחנו מסיימים לשיר את השיר הזה,
תוך שנייה אנחנו עוברים לשיר אחר ולוקח
אותנו לכיוונים אחרים. מה זה מראה?
שגם קודם זה היה קצת פייק, התחושת ההתעלות הזו.
בסדר,
חס ושלום,
אנחנו משתמשים בזה,
וזה גם איזה דרך מסוימת שהאדם מתרומם,
רק שאדם צריך לדעת,
שוב,
להכיר את מקומו,
ולא עכשיו...
לחשוב שאם הוא מנגן עם איזה פסוקים,
אז עכשיו הוא כבר נביא וקדוש.
וזה נכון לכל החיים.
שוב, יש עניין של חוויות, שאדם מרגיש שהוא
עושה משהו אמיתי ונכון, אבל שהוא יהיה אהרון הכהן.
תבין,
תתבייש קצת בין איפה שאתה לבין איפה שצריך להגיע.
ואל תהיה לי עכשיו נדב ואביהו שבטוחים ש...
הם כבר עכשיו,
בלי בושה,
הם רואים עולמות עליונים ועושים את כל מה שנראה להם.
זה נושא בפני עצמו,
נושא של מוזיקה בתוך העולם התורני.
היום אנשים קצת מתבלבלים,
בגלל שמוזיקה זה נותן איזה השראה חווייתית רגשית,
אז אנשים,
מכיוון שהתרבות החילונית היום אין לה
הרגש,
זה נחשב שיא החוויה האנושית,
אז כשאנשים עכשיו שרים,
הם מרגישים כאילו עומדים במופע,
כאילו הם נמצאים פה עכשיו במעמד הר סיני.
צריך טיפה להרגיע בסיפור הזה, בסדר?
זה לא מעמד הר סיני,
זה משהו שעוזר לנו קצת לכוון את הרגשות שלנו,
אבל כמו שכולנו יודעים,
אפשר הרבה פעמים להשתמש בשירים,
במנגינות מאוד זולות,
ולהלביש עליהם פסוקים,
ועוד הרבה מאוד בעיות שמתרחשות מהגישה הזו.
כל זה קורה פה. דוד,
יש כאן איזה קטע של,
הנה, אנחנו מנהיגים את הקודש,
אנחנו נהנים מזה,
אנחנו...
העולם האנושי הוא זה שבעצם הוא העיקר פה,
והקודש הוא משרת אותנו לזה.
ואז מה קורה?
ויבואו עד גורן נכון, כן,
מקום שנקרא נכון,
קרה משהו לא נכון במקום שנקרא נכון,
וישלח עוזה אל ארון האלוהים ויוחז בו כי שמטו הבקר.
מה קורה?
כשהאדם חי בתחושה הזו שהוא מנהיג את הבקר,
הוא מנהיג את הארון,
הוא שולט פה על המציאות,
יש פתאום רגע שזה נופל.
ואז מה עושה עוזה?
שולח את היד ועוצר.
כן,
כמובן הוא מתכוון לטוב,
אבל זה כמו נדב ואביהום.
מתפרץ אל הקודש, לגעת בארון, לא נוגעים בארון,
זה מעל העולם שלנו.
אבל שוב,
כאשר אדם חי בתפיסה הזו שהוא יכול,
הוא כבר אין פער בין הרצוי למצוי, הוא כבר קדוש עליון,
אז הוא מתפרץ אל הקודש ונוגע.
מה אז קורה?
וייחר אף אדוני בעוזה,
ויכהו שם האלוהים על השל,
וימות שם עם ארון האלוהים.
מה זה של?
על השל, זה הטעות שהוא עשה, בסדר? הוא
על הדבר הזה,
הקדוש ברוך הוא מכה אותו.
כמו שאמרנו, מה?
מה?
מה?
מה קרה?
אדם ניסה לעצור, כמו נדב ואביהו, מה?
ניסינו להביא פה אל הקודש, מה?
שוב, יש כאן בעיה.
וייחר לדוד על אשר פרץ אדוני פרץ בעוזה,
ויקרא למקום ההוא פרץ עוזה עד היום הזה.
כאשר יש עזות שמנסה לפרוץ,
יש פה כישלון.
זה לא, זה מציאות שקוראת לאנשים גדולים.
דוד,
המשיח, נקרא בן פרצי,
דוד בא ממשפחת פרץ,
כן,
ויפרוץ עליך פרץ.
יש לכולנו את הנטייה הזו,
האמיתית,
לפרוץ,
להתקדם,
להגיע,
אבל...
זה
צריך להיות בצורה נכונה,
בצורה מדורגת, בצורה שמותאמת לאיפה שאנחנו.
וירא דוד את אדני ביום ההוא,
ויאמר,
איך יבוא אליי ארון אדוני?
אתם מבינים,
דוד עושה תשובה,
הוא מבין,
מה,
אנחנו עוד לא בשלים,
אי אפשר להכניס את זה
אליי הביתה.
ולא אבה דוד להסיר אליו את ארון אדני אל
עיר דוד, וייטיהו דוד בית עובד אדום הגיתי.
או מי זה עובד אדום הגיתי,
אז גם אומרת הגמרא שם
במסכת סוטה,
אם אני טועה,
הוא היה מהלוויים השוערים.
הלוויים שהם נמצאים בית המקדש, היו כמה תפקידים.
היו המשוררים, שזה נקרא לזה החבר'ה שככה.
הם כיף להם בבית המקדש, והיו את השוערים.
שוערים זה מה
שנקרא שומרי הסף.
אלה שמעמידים את הגבולות.
בית עובד אדום הגיתי,
לא משבט אדום, יהודי,
היה לוי.
רק שהוא היה,
אולי אדום,
כאילו רמזור אדום,
כזה מישהו שיודע לעצור דברים.
דוד אומר, אתה
תשמור את ארון בית השם.
צריך פה גבולות.
ואז מה קורה?
אני פשוט קורא מהר כי זו הפטרה ארוכה,
אז אני רוצה להספיק.
וישב ארון אדוני בית עובד אדום הגיתי שלושה חודשים,
ויברך אדוני את עובד אדום ואת כל ביתו,
זאת אומרת,
הילדים
שנולדו לו,
שם ילדים וכולי.
זאת אומרת,
הנה, מתברר שכאשר שומרים את הגבולות הנכונים,
אז באמת ארון ברית השם,
הוא מברך את המציאות.
והנה, הקודש לא בא להרוס את המציאות.
כן, הקדוש ברוך הוא בא להשרות את שכינתו במשכן.
רק צריך לעבוד את זה בצורה הנכונה.
וילך דוד ויעל את אהרון האלוהים מבית עובד אדום עיר דוד בשמחה.
ויהי כי צעדו נושאי ארון אדוני שישה צעדים ויזבח שור ומריא.
שימו לב,
בניגוד לתהלוכה הקודמת שהכל היה שם חינגות ושעירים וכולי,
פה יש פה שמחה גדולה שהיא באה לידי ביטוי כל הזמן בקורבנות.
ודוד...
מכרכר בכל עוז לפני ה'
ודוד חיגור אפוד בד.
כן, דוד
הוא חיגור אפוד בד,
הוא לא לבוש כמו מלך,
אלא לובש בגד של אדם פשוט,
של כהן פשוט.
שוב, דוד הוא בעמדה של אני מבין
איפה אני.
קודם היה איזה טעות קצת,
חשבנו שאנחנו זה,
אני חוזר,
מה שנקרא,
לבייסיק.
מכרכר בכל עוז, אני עכשיו מבין ש...
המקום שאני נמצא,
שם אני צריך להיות.
זה הרעיון שעומד מאחורי העמדה הזו של דוד.
ודוד, וכל בית ישראל,
מעלים את ארון אדוני בתרועה ובכל שופר.
שוב, לא במצלצלים ובוקסות וכולי.
בכל שופר,
והייתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו,
יש כאן איזו עמדה של...
גודל שהולך ומופיע,
ואנחנו מלאי שמחה להיות חלק מהדבר הזה.
ותראו מה קורה.
ויהי ארון אדוני בא עיר דוד,
ומיכל בת שאול נשקפה בעד החלון,
ותראה את המלך דוד מפזז ומכרכר לפני אדוני,
ותיבז לו בליבה.
מיכל היא בת שאול,
זה כבר קשור להבדל בין מלכות שאול למלכות דוד.
מלכות שאול זה מלכות שהיא...
היא מרוממת מעם.
זאת אומרת, זו מלכות שהיא,
כן, צדיקים, אבל מלכות שהתפיסה
שמדברת על זה
שאני מרוצה איפה שאני נמצא.
אני לא בעמדה הזו שיש לי לאן להתקדם.
אנחנו המלכים, ואתם פשוטי, המלך לא אמור להיות שם.
מה אומרת מיכל, מה זה דוד?
אתה רוצה להגיד שיש לך לאן להתקדם?
שיש פה איזה פער שאתה עומד חגור אפוד בד כמישהו פשוט?
ויביאו את ארון אדוני ויציגו אותו במקומו בתוכו אלה שנתן לו דוד,
ויעל דוד עולות לפני אדוני ושלמים,
ויכל דוד מעלות העולה והשלמים,
ויברך את העם בשם אדוני צבאות,
וחלק לכל העם,
לכל המון ישראל,
לאיש ועד אישה,
לאיש חלת לחם אחת,
ואשפר אחד,
אשפר זה מנת בשר,
ואשישה אחת זה שמן,
כת שמן,
זאת אומרת,
נתן להם את כל המרכיבים של הקורבנות.
תבין, כולנו שותפים פה ב...
בתהליך הזה שאנחנו מתעלים מול הגודל האלוהי.
יש שוויוניות במשמעות העמוקה של המושג הזה.
אלא לכולנו יש את המקום לעלות עולות
להשם. כולנו מבינים שלא מתפרצים אל הקודש,
צריך פה התעלות איטית וכולי.
וישב דוד לברך את ביתו,
ותצא מיכל בת שאול לקראת דוד, ותאמר,
מה נכבד היום מלך ישראל,
אשר נגלה היום לעיני אמהות עבדיו,
כהגלות נגלות אחד הריקים.
זה נראה לך,
דוד,
זה נראה לך, שאתה פה עכשיו מתבזה לי כמו אחד הריקים?
ויאמר דוד אל מיכל,
לפני אדוני אשר בחר בי מאביך ומכל ביתו,
לצוות אותי נגיד על עם אדוני על ישראל,
ושיחקתי לפני אדוני,
ונקלתי עוד מזאת, והייתי שפל בעיני,
ועם האמהות אשר אמרת עמם,
אשר אמרת עמם אכבדה.
את חושבת שאני פה,
יחד עם האמהות,
יחד עם האנשים הפשוטים,
אלה שמבינים שיש להם עולם להתקדם,
זה נחשב בעינייך ביזוי?
אז הנה, שם אני נמצא.
ולמיכל בת שאול לא היה לה ולד עד יום מותה.
אומר המדרש, לא, אומר לך המלבים,
לא אהבה דוד אותו דבר,
אני צריך בדיוק את הניסוח,
לא אהבה דוד
כמו שהוא אהב אותה הקודם.
יש כאן איזה משהו, איזה פער שמתגלה שמיכל לא...
לא תוכל להמשיך את המלכות.
בסוף מי שימשיך את דוד זה שלמה, הבן של בת שבע.
גם זה בן שנולד מתוך
מציאות מורכבת,
מתוך מציאות של תשובה,
שדוד מודה חטאתי,
ומשם
צומחת המלכות בהמשך.
מיכל בת שאול,
יש את המקום,
יש את הקודש,
את המדרגות של הנשים,
המוכשרים,
הטובים,
הטהורים וכולי.
אבל אלה שעדיין לא מבינים
שצריך להיות בענווה מול השם ולא להתפרץ אל הקודש,
להם אין ילד, להם אין המשכיות בעם ישראל.
ואז תראו,
הפרק,
גם אם זה הפרק ו',
ואז פרק ז',
ויהי כי ישב המלך בביתו,
וה' הניח לו מסביב מכל אויביו,
ויאמר המלך אל נתן הנביא,
ראנה,
אנוכי יושב בבית ארזים,
וארון האלהים יושב בתוך היריעה.
מה זה, אני יושב פה בווילה והארון נמצא באוהל?
בוא, אני רוצה לבנות לו בית, בית מקדש.
בהתחלה אומר לו נתן,
ויאמר נתן אל המלך,
כל אשר מלבך לך עשה,
כי ה' עמך.
אומר לו, רעיון טוב, בבקשה, לך.
אבל אז מה קורה?
מייד.
ויהי בלילה ההוא,
ויהי דבר ה' אל נתן לאמור.
לך ואמרת אל עבדי אל דוד.
כה אמר ה'],
האתה תבנה לי בית לשבתי,
אתה חושב שאתה זה שראוי לבנות את הבית?
כי לא ישבתי בבית למיום העלותי את
בני ישראל ממצרים ועד היום הזה,
כן,
פרשת שמיני,
שהיה שם את חנוכת המשכן,
מאז כבר,
לא,
אין לי בית פה.
ואהיה מתהלך באוהל ובמשכן.
בכל אשר התהלכתי בכל בני ישראל,
הדבר דברתי את אחד שבטי ישראל,
אשר צויתי לרעות את עמי,
את ישראל לאמור.
למה לא בניתם לי בית ארזים?
אתה שמעת אותי, אומר, למה אתם לא בונים לי בית?
לא שמעת אותי, אומר, זה נכון, למה?
כי המציאות עוד לא ראויה לזה,
אתה זוכר מה אנחנו פה לומדים בכל הפרקים האלה?
לא להתפרץ אל הקודש,
לא להיות בעזות ולחשוב.
יש פה מציאות איטית שצריכה להתבשל.
ועתה כה תאמר לעבדי לדוד,
כה אמר ה' צבאות,
אני לקחתיך מן הנוה,
כן,
מן המכלה,
מאחר הצאן,
מאחר הצאן, להיות נגיד על עמי ישראל,
נכון?
אתה בתור צאן, תראה לאן הבאתי אותך.
אתה התקדמת יפה בחיים, אתם מבינים מה?
מה שנתן,
למה נתן מלכתחילה מסכים ואז השם אומר לו לא?
נתן מייצג כאילו את המציאות שוודאי שדוד ראוי לבנות את בית המקדש.
זה ודאי שלאדם יש את השאיפה להתעלות אל הקודש,
וודאי שכן.
אבל אחרי שזה מובן, נכון,
באמת,
כל הכבוד,
אתה, יש לך שאיפה גדולה,
ואתה באמת עשית דרך ארוכה,
תשמע,
אתה התעלת, דוד,
מהצאן להיות מלך.
עדיין, תדע,
יש תהליכים.
בשביל להגיע לקודש,
בשביל באמת לצמצם,
אמרנו,
את הבושה,
את הענווה הזו,
ולהגיע לגן עדן,
יש תהליכים מאוד ארוכים, היסטוריים.
זה לא בך,
אתה באופן אישי דבר נפלא ומקסים,
גם שאול ומיכל,
דמויות נפלאות,
וגם נדב ואביהו,
מצד עצמם,
אנשים מלאי קדושה וטהרה.
אבל...
סטאנה שוויה, כאילו את הביטוי הזה, סטאנה שוויה זה
סבלנות בערבית,
כמעט כמעט.
דברים ילכו ויתפתחו.
אגב, בספר דברי הימים, מתואר שם ש...
כן, מה הסיבה שדוד לא יבנה בית לשמו? כי דמים רבים שפכת,
כן,
זה כולם מכירים את הציטוט,
זה
דברי הימים,
זה לא ספר שמואל ב'.
ואז דמים רבים שפכת,
אז שוב,
כל השמאלנים רואים, כן, דוד שפך דמים,
מי שלוחם,
הוא לא יכול להקים את בית המקדש.
טוב,
אז א',
יש הסבר אחר,
שדמים רבים שפכת,
אז יש הסבר שהפוך,
אתה...
הקרבת הרבה קורבנות, כן?
ולכן אם תבנה את בית המקדש,
ואם תהיה זה,
אז הוא לא ייחרב לעולם.
זאת אומרת,
זה שדמים רבים שפכת, זה מדרגה עליונה.
אבל גם אם נגיד שבאמת דמים רבים שפכת,
ששוב,
אתה לא ראוי,
כי יש משהו באמת באלימות שהיא לא בונת בית המקדש,
בסדר.
אנחנו יודעים שזה שאנחנו נלחמים עכשיו, יש לזה מחירים.
אנחנו לא נמצאים עוד במצב אידיאלי.
יש פער בין איפה שאנחנו נמצאים לבין איפה ש...
חלק מהלא להתפרץ אל הקודש,
זה גם לא לדמיין עכשיו שבן אדם נמצא בשלום ובהרמוניה.
המציאות היא לא כזו.
ודמירה מי שהפכת, עכשיו צריך עוד דמים.
זה התפקיד שלך, דוד,
לא דמירה מי שהפכת,
לא היית לו בסדר.
אתה היית בסדר גמור,
אתה עשית בדיוק את מה שאתה צריך לעשות בתקופה שלך.
ואם לא היית שופך דמים והיית פה עכשיו מנסה
לרוץ לי ולחשוב שאתה נמצא במדרגה עליונה ואפשר ככה
לבנות את בית המקדש, אז בכלל היה פה בלגן.
צריך לנהל את הדברים בצורה איטית
ועל פי הדרכת השם בכל דור ודור.
אני חוזר אבל פה לספר שמואל ב',
ואתה,
ככה בא ואומר,
כה תאמר לעבדי לדוד,
כה אמר אדוני צבאות,
אני
לקחתיך מן הנווה מאחר הצאן להיות נגיד על עמי על ישראל,
ואהיה עמך בכל אשר הלכת,
ואכרית את כל אויביך מפניך, ועשית לך שם גדול.
כשם הגדולים אשר בארץ,
ושמתי מקום לעמי לישראל,
ונטעתיו,
ושכן תחתיו,
ולא ירגז עוד,
ולא יוסיפו בני עוולה לענותו,
כאשר בראשונה,
ולמין היום אשר ציוויתי שופטים על עמי ישראל,
והניחותי לך מכל אויביך,
והגיד לך,
אדוני,
כי בית יעשה לך,
אדוני,
כי ימלאו ימיך,
ושכבת עם אבותיך,
והקימותי את זרעך אחריך,
אשר יצא ממך, הוא זה.
שלמה,
שיצא ממעיך הכינותי את ממלכתו,
הוא יבנה בית לשמי,
וכוננתי את כיסא ממלכתו עד עולם.
בסדר?
שלמה,
זה המציאות שעם ישראל יהיה בשל יותר,
העולם יהיה בשל יותר,
הפער יצטמצם,
ואז באמת תשרה השכינה מן השמיים.
אני אהיה לו לאב והוא יהיה לי בן,
אשר בהעווֹתו והוכחתיו בשבט אנשים ובנגעי בני האדם.
כן,
אם הוא יעשה איזשהו עוול,
אני,
בשטיקה,
יישר אותו חזרה.
וחסדי לא יסור ממנו,
כאשר הסירותי,
מאת שאול אשר הסירותי מלפניך.
ונאמן ביתך וממלכתך עד עולם לפניך,
כיסאך יהיה נכון עד עולם.
כי כל הדברים האלה וכל החיזיון הזה,
כן דיבר נתן הנביא,
נתן אל דוד.
טוב, קראתי לשיעור הזה לחקור על הבושה,
או אני יודע מה, לא להתפרץ אל הקודש.
זה הרעיון של הפטרה,
שהוא פרשת שמיני,
אז גם שוב,
זה
הרגע הגדול הזה שהשכינה צריכה לשהות בעולם,
אז אנחנו לומדים שם שהדברים צריכים להיות ככה בצורה איטית,
ולא לקפוץ מדרגות,
ולא להתפרץ אל הקודש.
שרוצים להביא מקום ארון ברית השם,
גם זה צריך להיות לא בפרץ עוזה,
לא ב...
בחוסר הכרת הפער בינינו לבין הגודל,
אלא בענווה,
בהתקדמות,
וככה נבנה בית המקדש, ככה מגיעים אל השלמות.
בעזרת השם שנזכה כולנו.
