טוב, שלום לכולם.
אנחנו, כחלק מהסדרה שלנו,
הפטרה של הנפש,
אנחנו מלמדים השנה את ההפטרות של כל פרשה ופרשה,
כל שבת ושבת,
אבל מעבר ל-48 הפטרות שהן סביב פרשיות השבוע,
יש גם,
אני לא יודע,
משהו כמו 15 הפטרות אקסטרה,
כך אני קורא לזה.
הפטרות שהן תלויות בזמן, הפטרות כמו...
ארבע פרשיות,
שאז אנחנו לא קוראים את ההפטרה של פרשת השבוע,
אלא הפטרה של פרשת שקלים,
הפטרה של פרשת זכור,
של פרה, החודש. יש לנו הפטרות סביב חג הפסח, בסדר?
הפטרה יום טוב ראשון של פסח,
שביעי של פסח,
שבת חול המועד של פסח,
ויש לנו אולי את ההפטרה.
בהא הידיעה של השנה, זאת אומרת, הפטרת האקסטרה,
נקרא לזה,
בהא הידיעה של השנה,
שזו הפטרת שבת הגדול,
שבמובנים מסוימים,
השבת הזו נקראת שבת הגדול,
השבת שלפני חג הפסח,
בגלל המילים
שמופיעות בהפטרה, תכף נדבר על זה,
אבל...
השבת הזו,
שבת הגדול,
היא כאמור השבת שלפני חג הפסח,
שבת מאוד מיוחדת.
אנחנו מתכוננים בה לקראת יום הלידה של עם ישראל,
הלידה הלאומית.
אנחנו שם,
בפרשה הזו,
אנחנו קוראים באותה שבת את פרשיית השבוע בתורה,
בדרך כלל זה יוצא פרשת צו בספר ויקרא,
אבל אז אנחנו לא קוראים את ההפטרה של פרשת צו,
אלא הפטרה מספר מלאכי,
פרק ג',
מפסוק...
פסוק ד',
אבל אנחנו נלמד פה את כל הפרק
מפרק ג', כן, מפסוק ד' עד הסוף.
וההפטרה,
כאמור,
היא אחת הסיבות שקוראים לשבת הזו שבת הגדול.
למה באמת קוראים לשבת שלפני חג הפסח שבת הגדול?
אז סיבה אחת,
כי מופיע בסוף ההפטרה,
מופיעות המילים,
הנה אנוכי שולח לכם את אליהו הנביא לפני יום,
בוא יום השם הגדול והנורא.
בסדר,
אז בגלל המילים שמסיימות את ההפטרה,
אנחנו קוראים לשבת הזו שבת הגדול,
אבל זה באיזשהו מקום, זה...
סוג של דרוש,
יש גם סיבה שהתקבלה בעם ישראל בכלל כל
הכינוי של השבת שלפני חג הפסח כשבת הגדול,
אם אני מבין טוב מבחינה היסטורית זה
משהו כמו אלף שנים בעם ישראל,
זאת אומרת כבר אנחנו מזהים בימי הביניים
שקוראים ככה לשבת הזו,
בכינוי הזה,
השבת הגדול.
אז אחת הסיבות שגם היא מכונה שבת הגדול,
זה שהגדול שבעם נותן דרשה גדולה.
שבת הגדול מקובל שהרב,
התלמיד חכם המרכזי באזור,
נותן דרשה גדולה גם בהלכה,
להתכוננות לקראת חג הפסח, שזה חג שהוא מרובה בהלכות שלו,
גם בהגדה.
אגב,
במהלך הדורות,
דרושים לשבת הגדול זה מקור לא אכזב לשיעורים נפלאים ולתכנים נפלאים.
סתם אני זורק לכם פה,
שניגע בזה קצת תוך כדי הלימוד,
שלדעתי הדרשה של שבת הגדול שכדאי ללמוד,
זה דרשת המהר"ל לשבת הגדול.
יש לה מהר"ל דרושים,
מורנו הרב רבי יהודה ליבאי מפראג,
המהר"ל מפראג.
כדאי להסתכל שם,
דרוש לשבת הגדול שלא,
אבל כמובן,
כל גדולי ישראל במהלך הדורות נתנו את הדרשות שלהם בשבת הגדול.
אבל,
אבל,
אבל, אחרי כל ההקדמות הללו,
הסיבה האמיתית שהשבת הזו,
גם אם השם שבת הגדול הוא לא מימי המשנה והגמרא,
שנעשה נס גדול,
זה כבר מופיע לנו בחז"ל,
יש
רז"ל מסבירים שבאותה שנה של יציאת מצרים,
הם יצאו בי"ד ניסן,
ובי"ד ניסן הם הצטוו לקחת את השה,
לקחת את הכבש לקורבן חג הפסח,
שכזכור הכבש היה אלוקי המצרים,
זה היה הבעל חיים שהם סגדו לו, וזה יצא באותה שנה,
כן,
מחשבים שיציאת מצרים הייתה ביום חמישי,
אז...
שי' ניסן חל אז בשבת,
אז
הציווי הזה לקחת את קורבן חג הפסח,
את הכבש,
לקרני המיטה,
זה היה באותה שבת. והמצרים,
ככה אמרו לנו חז"ל, שהם ראו שהיהודים,
העבדים שלהם,
לוקחים את ה...
את הכבש הזה,
את האלילים שלהם,
ומשפילים אותו, עוקדים אותו לקרי המיטה,
אז
באופן טבעי הם היו אמורים לבוא ולהילחם בעם ישראל ולנקום בהם,
אבל המצרים פחדו מעם ישראל, והנס הזה שהמצרים,
שהיו עד לא מזמן האדונים של עם ישראל,
פחדו מלגשת אל עם ישראל,
על זה כאמור השבת הזו נקרא השבת הגדול בהמשך,
ואנחנו מטילים את זה בנס הגדול שהתרחש אז.
טוב, כל זה כרקע לשבת הגדול.
וכעת אנחנו מגיעים להפטרה.
ההפטרה ששבת הגדול בספר מלאכי,
מה הקשר?
הקשר הוא שכתוב בסוף,
הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא לפני ביום ה' הגדול והנורא.
אבל כמו שאנחנו תמיד מנסים ללמד בהפטרות,
זה שבאמת מבחינה רשמית חז"ל קבעו בגלל שיש איזו מילה,
כן,
שמתאימה לפרשה או לאירוע גדול גדול,
אז בגלל זה עכשיו קבעו פרק שלם בתנ״ך,
דווקא בספר מלאכי,
זה כמובן המבט מאוד ראשוני על הסוגיה.
יש עוד פרקים בתנ״ך שמופיע בהם המילה גדול, בסדר?
ויש כאן קשר מהותי יותר.
טוב,
אז כולנו מבינים באופן עקרוני שהנביא מלאכי הוא מדבר על גאולה.
טוב.
אז
אם אנחנו מדברים על גאולה,
בוודאי שחג פסח,
שהוא הגאולה הראשונה של עם ישראל,
אז הנה,
אנחנו מצמידים את זה גם
לגאולות העתידיות. אוקיי,
זה רמת הפשט,
אבל עכשיו בואו ננסה טיפה להבין את זה ברמת העומק,
אז אני אתן כמה מילים להסביר,
מה שאני יכול לפחות,
את העומק של שבת הגדול.
ומתוך כך אני מקווה שנקרא את המילים בספר מלאכי
בהפטרת שבת הגדול ונבין גם את העומק שם.
ובעיקר,
כמו שאנחנו תמיד מציינים,
איך זה נוגע בנפש שלנו,
הפטרה של הנפש,
איך הדברים נוגעים אלינו כעת,
בזמן שאנחנו חיים,
כאשר אנחנו נוהגים לקרוא לזה, במאה ה-21,
איפה בדיוק הפטרת שבת הגדול מדגדגת אותנו
בהתמודדויות שאנחנו נמצאים איתן כיום.
חג הפסח,
כמו שכולנו יודעים,
יציאת מצרים,
זה מילת קוד לא רק לאיזה מאורע היסטורי שהיה לפני 3,500 שנה,
שקבוצת עבדים יצאה מאיזה מקום גיאוגרפי שנקרא מצרים,
אלא מצרים זה מלשון המילה מיצרים.
מצרים העתיקה היא הייתה האימפריה של העולם העתיק, התרבות
האלילית החזקה ביותר, לא רק
חזקה ברמה הכלכלית והצבאית,
אלא גם מבחינת התרבות.
התרבות המצרית זה הייתה עבודת אלילים קשוחה,
עבודת אלילים שהשקיעה את התרבות האנושית עמוק עמוק בתוך הגסות של החיים.
חז"ל מתבטאים שמעולם לא היה עבד שברח ממצרים.
מה הכוונה?
היה מן הסתם איזה עבד שברח ביום מן הימים,
בתוך מאות שנות האימפריה המצרית,
היה איזה עבד שברח.
אלא הרעיון העמוק של חז"ל זה שהמצריות,
התפיסה המיצרית, כן, מיצר זה הלחץ, הצמצום,
צרות החיים,
צרות האופקים,
גם מי שברח ממצרים,
טכנית,
עדיין המצריות המשיכה לשלוט עליו.
אי אפשר היה להשתחרר ממצרים.
העולם כולו היה משועבד לתפיסה,
לתרבות,
שהמסר שלה הוא שמה שיש לבן אדם זה רק להיות עבד.
עבד לתאוות שלו, גם עבד במשמעות המעמדית,
שרודים בו, אבל...
בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים.
בכל דור ודור יש את המייצרים שלו,
את
השיעבוד
שהאדם משועבד,
אם זה שיעבוד חיצוני,
על
ידי מצב כלכלי,
על ידי מצב ביטחוני,
ובעיקר,
ובעיקר,
זה יותר ניכר בדורות שלנו,
שיעבוד שהאדם משעבד את עצמו, מבינים?
לא דברים חיצוניים שמשעבדים את האדם,
אלא שאדם משועבד.
לתאוות שלו, ליצרים שלו, לעצלות שלו, לנוחות.
אדם שהוא עבד לעבודה שלו, לכסף שלו, למסכים, זה
זה הרעיון של יציאת מצרים.
איך בכל דור ודור אנחנו יוצאים מהמיצרים,
זה ההגדה של פסח,
זה כל ההכנות שלנו לחג הפסח,
חמץ, מצה.
שוב,
דיברנו על זה בשיעורים אחרים,
והדברים כבר אמורים להיות מובנים,
אני מניח,
לרוב האנשים.
יציאת מצרים זה לא...
ליל הסדר זה לא איזה לילה של פולקלור,
של סיפורים שהיו בעבר,
אלא איך עכשיו
אנחנו יוצאים מהמיצרים.
כחלק מהמכלול הזה של היציאה מהמיצרים,
יש לנו גם את שבת הגדול,
את הנס שהתרחש בשבת הגדול.
מה היה בשבת הגדול כאמור?
זה שעם ישראל לקח את השה,
את הכבש,
ועקדו אותו לרגלי המיטה,
וישמרו אותו עד י"ד ניסן,
שאז שחטו אותו כקורבן הפסח,
והמצרים כאמור לא אמרו מילה.
הכבש...
הוא לא סתם היה הבעל חיים שהמצרים סגדו לו.
בארץ מצרים המצרים סגדו להרבה בעלי חיים.
שוב,
התרבות המצרית זה נושא בפני עצמו,
זו
תרבות שהייתה,
התפרסה על אלף שנים,
שהיו בה אינסוף אלילים.
כל עבודת אלילים שתחשבו עליה הייתה גם במצרים,
הם
גם עבדו את אל השמש ואת האל רע,
ויצור עליהם.
בין השאר גם עבדו את הכבש,
אבל התורה,
חז"ל,
שמים את הכבש במרכז.
גם כי נראה שמבחינה היסטורית זה היה אז
בעל החיים שבאותו זמן שעם ישראל היה שם,
זה היה הבעל החיים הדומיננטי,
אבל גם אם בהמשך זה השתנה,
זה לא משנה.
הכבש הוא זה שמבטא את הרעיון המצרי.
כבש
זה בעל חיים שהוא,
נקרא לזה,
עדר כבשים, נכון?
הביטוי הזה, עדר כבשים.
מה זה עדר כבשים?
עדר כבשים
זה יצורים
בלי דעת,
בלי תבונה.
נמשכים אחרי העדר.
כבשים הולכים לאן שמובילים אותם.
כולם
הולכים, גם אני הולך. זה עומק הרעיון של השיעבוד המצרי.
אני,
זה
נקרא כבש,
אני הולך כצאן לטבח.
אני לא אדם שנלחם על האמת,
אני לא מי שמנסה לברר
איך יוצאים מהזרם החיים של העולם הזה.
אני נשטף בתוך החיים.
עכשיו, תבינו, אנשים כבשיים
זה לפעמים מטעה,
כי הם לפעמים אנשים נחמדים.
הם כאלה לא,
הם לא נלחמים.
הם פשוט כזה,
מה שנקרא,
כולם עושים,
הם חלק
מהעדר.
זה מאוד נוח להיכנס לעמדה כבשית,
זה
מאוד נוח לבן אדם להשקיע את עצמו בחומר ובלבנים.
בחומר ובלבנים.
ואל ישעו בדברי שקר.
אדם באיזו אינרציה של החיים שלו.
קם בבוקר,
אוכל, שתייה, עבודה,
בילוי, בידור, שינה.
אוכל, שתייה, עבודה, בילוי, בידור, שינה.
מדי פעם יש גיוונים, עושים בילויים בלי עבודה,
רק בילוי.
לפעמים יש ימים בלי בילויים, רק עבודה.
אבל עדיין בן אדם נמצא כל הזמן בחומר, בחומריות.
ויבן ערי מסכנות לפרעה.
מסכנות זה מחסנים.
וחז"ל דורשים מסכנות מלשון המילה מסכן.
אדם כל החיים שלו זה מסכנות אחת גדולה.
לקראת חג הפסח,
בעשור לחודש,
החודש הזה לכם ראש חודשים ולחודשי השנה,
יש לנו את ראש חודש ניסן,
שהוא פותח לנו את ההתחדשות,
שהנה עם ישראל מתחיל להזיז פה,
מתחיל לצאת לחירות,
העולם מתחיל להשתחרר מהשיעבוד המצרי,
מהתפיסה האלילית,
מההתמכרות הזו אל החומריות.
זה מתחיל בראש חודש, ואחרי עשרה ימים.
עשר זה מספר משמעותי.
זה מספר שמבטא סוג של שלמות.
המהר"ל מפראג מדבר על זה הרבה.
תסתכלו שם בדרוש לשבת הגדול.
זה מספר עשרת הדיברות.
זה
משהו שהוא מאוד סימטרי.
זה לא סתם שהאנושות כולה סופרת על בסיס עשר.
זה אפילו ניכר ב...
בגוף של האדם,
נכון?
למה בפשטות סופרים עד עשר בכל העולם?
נו, תחשוב, למה?
עשר אצבעות,
פשוט נכון,
האדם הקדמון,
האדם האלילי,
שרצה לספור משהו,
אז עשר אצבעות.
עשר אצבעות לי יש, מכירים שיר כזה?
זה,
זה ה...
אני עושה...
האדם אוהב להגיד,
אני בניתי את עצמי בעשר אצבעותיי,
נכון?
האדם מרגיש את התחושת ה...
בעשר.
יש איזה שלב שהאדם צריך,
אתם מבינים,
בעשר האצבעות שלו, לצאת מהכבשיות,
לצאת מהעמדה הזו,
שהאדם מסתובב כמו איזה עדר כבשים,
ומה שמעניין אותו זה רק האוכל,
השתייה.
אדם מתחיל לצאת לחירות.
איך עושים את זה?
לוקחים את הכבש של המצרים ועוקדים אותו למיטה.
מיטה
זה ביטוי בתורה, זה המשכב של האדם.
מיטה
זה אותו תנוחה שאנחנו שוכבים במיטה,
זה בדיוק
התנוחה
של הכבשיות,
התנוחה הפסיבית.
אחד הרגעים הכי קשים שלנו במהלך היום
זה הרגע של הקימה בבוקר,
שצריך לקום מהמיטה.
כשהשעון מצלצל,
כל הגוף שלנו זועק עוד חמש דקות.
עכשיו, בן אדם שנכנע לכבשיות הזו
ונשאר לישון עוד חמש דקות,
הוא עושה טעות חמורה.
הוא נשאר משועבד למצרים.
הוא נשאר עבד.
הוא לא בן חורין.
מה, אבל הוא רק יקום עוד חמש דקות.
טוב,
דבר ראשון,
הוא לא יקום עוד חמש דקות,
הוא יקום עוד שעה,
עליי.
אבל, וזה אבל הגדול,
גם אם הוא יקום עוד חמש דקות,
השריר הזה,
שאפשר לנצח את הכבשיות.
שאפשר לעקוד את הכבש לרגלי המיטה,
מבינים?
המיטה, הצדדים הפסיביים האלה.
אפשר לקחת את הכבש, מבינים?
ולנצח את זה.
לא להישאר שם.
אלא לקחת את העמדה הזו ולהפוך אותה לצד הנמוך של הנפש.
בסדר, יהיה צעד שאנחנו שוכבים במיטה.
זה הכוונה לעקוד לרגלי המיטה.
יהיה צעד שבן אדם צריך לנוח מדי פעם.
אבל מה שאדם לומד בחג הפסח,
מה שהוא לומד בשבת הגדול,
אתה יכול
לקום מהמיטה.
אל תפחד, המצרים, נכון?
זה מאוד מפחיד לקחת את האלוקים של המצרים ולעקוד אותו לרגלי המיטה.
תחשבו שוב, תיכנסו לראש של בני ישראל
לפני אלפי שנים, עבדים,
נכון?
אמנם כבר עברו עשרת המכות,
אז המצרים כבר,
מה שנקרא,
רוכחו, אבל עדיין.
אני הולך עכשיו מול הפנים של האדון שלי,
לוקח את האלילים שלו,
לוקח את הפסל שלו,
את הבעל חיים,
את עבודת אלילים שלו,
וקושר את זה לרגלי המיטה.
שוב, אנשים כבשיים,
אנשים שאוהבים לשכב במיטה, הם אנשים גם לא רק
עצלנים ומנוונים, הם גם בדרך כלל אנשים פחדנים.
פחד. לא, לא, לא, לא.
אומץ,
זה הנס הגדול שהיה בשבת הגדול.
עם ישראל
קיבל אומץ.
עם ישראל הבין שאפשר לצאת לחירות,
שאפשר לנצח את הכבשיות.
מאוסף של עבדים, משועבדים, נרפים,
מפחדים, רופסים.
יש פה משהו שנבנה בחירות לעולם כולו.
הביטוי הידוע של הרב קוק,
יציאת מצרים תישאר לעד האביב של העולם כולו.
לא סתם פסח חל באביב, שמור את חודש האביב.
אביב זה הזמן שבו הטבע יוצא לחירות.
כל החורף, האדמה הייתה קפואה,
הכל היה משועבד,
וכל הכוחות היו רדומים, היו בשנת החורף שלהם.
אנשים יש להם שינה כמו דוב, שנת החורף כזה.
ושבת הגדול תהיה גדול.
אתם מבינים?
לכן קוראים לשבת הגדול שבת הגדול.
תהיו גדולים.
תהיו גדולים מהחיים.
אל תפחדו מהמצרים.
והנה מגיעה ההפטרה.
כל זה היה רק הקדמה להפטרה של שבת הגדול.
אומר הנביא מלאכי, שימו לב, הנביא מלאכי
הוא אחרון הנביאים, נכון?
אחרוני הנביאים, חגי, שכריה ומלאכי.
יש,
חז"ל גם דורשים שמלאכי,
יש דעה בחז"ל,
שזהו עזרא הסופר.
כן, עזרא,
בימי בית שני,
שהקים את אנשי כנסת הגדולה,
שהקים את התורה שבעל פה,
הוא מלאכי, הם חוליית התפר בין ימי הנבואה,
לבין ימי התורה שבעל פה.
שוב, ימי הנבואה, זה נושא ארוך בפני עצמו,
זה ימים שבהם העולם מונע
מאיזה השראה רוחנית אדירה.
זה ימי הנבואה.
אתם יודעים,
בימי הנבואה אנשים לא פעלו כמו שאצלנו.
הם לא, היה להם
חשיבה הכרתית, הם...
אלא היה איזה...
איזה דחף כזה, לקום בבוקר,
ישר עם שמש,
אדם הרגיש מעצמו את הרצון להתפלל לפני הבורא,
להקריב קורבן,
החוויה הרוחנית,
אם אפשר לקרוא לזה ככה,
העוצמה הרוחנית הייתה נוכחת,
הנביא,
היית רואה את הנביא,
הוא היה בורא לך את הדרך אשר תלך בה,
כאילו,
הכל היה ברור,
כל החיים היו ודאים וכולי.
הפסקת הנבואה והמעבר לעידן התורה שבעל פה,
זה לא רק מעבר היסטורי,
זה מעבר של...
עידנים.
מעכשיו,
אדם כבר לא מקבל מהשמיים הוראות מה לעשות,
אלא אדם צריך מתוך התורה שבעל פה,
מתוך לימוד,
מתוך מאמץ, מתוך בחירה חופשית,
ללכת ולהתאמץ ולהחליט שאת זה צריך לעשות
גם שאין לו פה נביא לידו.
זה האומץ.
כשיש לך נביא, אומר לך, יאללה, תקרע את ים סוף.
משה רבנו אומר לך,
אומר השם, מה תצעק אלי?
דבר אל בני ישראל ויסעו.
טוב,
הקדוש ברוך הוא,
תוך כדי התיווך של משה,
אומר לך,
תקרע את ים סוף.
כולנו קורעים את ים סוף, מה הבעיה?
המים מגיעים עד פה,
יהיה בסדר,
המים יקרעו,
השם אמר.
אבל עכשיו,
מי שאומר לך לקרוע את ים סוף, מי שאומר לך לשרת בצבא,
מישהו שאומר לך,
לא יודע,
להסתכן,
זה לא נביא.
זה תורה שבעל פה.
צריך פה בהרבה יותר, אתם מבינים, אמונה.
צריך פה משהו מאוד,
לצאת ממצרים, להיות בן חורין אמיתי.
שאתה מוכן להקריב הכל,
בלי שיש לך הבטחה מיידית וברורה.
ולשחוט את הכבש,
על העצלות,
על הפחדים,
על הניוון,
על הספקות.
ולצאת ממצרים.
ככה מתחיל פרק ג' בנביא מלאכי.
שוב, בתקופה הזו, שזה הופך להיות לדור שלנו.
אתם מבינים?
ימי הנבואה זה הימים שעברו. אנחנו חיים בימי התורה שבעל פה.
אנחנו כבר עמוק עמוק,
אנחנו
כבר לקראת הגאולה,
אז יש כבר איזה...
הנבואה מתחילה טיפה להתעורר, יש לנו כבר חוויות קצת רגשיות,
אבל עדיין.
עיקר החיים שלנו זה עדיין,
אתה יודע,
מה צריך להחליט?
החלטות בחיים.
אז
גם בספק,
לא ספק,
מי יודע אם זה נכון,
מה יהיה,
מה האינטרס,
אני אקבל פרס,
לא אקבל פרס, יאהבו אותי,
לא יאהבו אותי.
יתנו לי לייק?
אולי לא יתנו לי לייק.
אולי אני אפסיד בזה כסף.
תקשיב טוב,
אומר
הנביא מלאכי.
הנני שולח מלאכי,
כן,
גם הנביא מלאכי אומר שהשם ישלח מלאך.
הנני שולח מלאכי ופינה דרך לפניי.
ופתאום יבוא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים,
ומלאך הברית אשר אתם חפצים,
הנה בא אמר אדוני צבאות.
שימו לב,
זה יגיע.
בן אדם שנמצא בספקות,
בזה,
והוא כזה דוחה,
ואני לא יודע מה נכון,
מה לא נכון,
אני...
כבש כזה שמסתובב במעגלים,
מחכה שמישהו יפתור לי את הבעיות,
שהמציאות איכשהו תסתדר.
בסדר?
העמדה הנפשית הזו,
שאגב,
זו העמדה הנפשית של החמציות,
שאנחנו כל כך נלחמים בה בפסח,
כן, חמץ,
זה הבצק הזה,
שהוא הולך ותופח לו בתנור ומחמיץ את השעה.
תדע לך,
פתאום יבוא האדון אל היכלו, יגיע רגע.
לכל אחד זה יגיע, שפתאום
יעמידו לו מראה מול הפנים.
האם אתה עבד או אתה בן חורין?
האם אתה גדול?
זה מתקרב, אתה מבין?
הג הפסח, עוד ארבעה ימים,
שבת הגדול.
השבת הזו,
שבת הכי חשובה של השנה.
מעמידים לך מראה מול הפנים.
אתה מוכן לצאת למצרים?
אתה מוכן לשחוט את הכבש?
אתה מוכן לקחת סיכון?
אתה מוכן לעשות דברים מצד האמת,
גם אם לא בטוח שתקבל את כל מה שאתה רוצה?
פתאום יבוא האדון אל היכלו.
ומי מכלכל את יום בואו?
מי זה מכלכל?
זה מי יכיל את יום בואו.
מי העומד בהראותו,
כי הוא כאש מצרף וכבורית מכבסים.
אש שמצרפת, מצרפת זה כאילו שמחטאים איזה ברזל באש,
צורפים אותו באש, מכבסים אותו כבורית.
בורית זה היה חומר כביסה,
כאילו איזה משהו,
לא יודע,
צמח כזה עם חומר כימי שהיה מנקה,
מכבס את הבגד.
העולם של יציאת מצרים,
העולם של הגאולה בעם ישראל,
זה לא עולם לאנשים כבשיים,
לאנשים שלא רוצים לעמוד במבחנים,
שלא רוצים להתמודד עם האמת.
האש מצרפת את הברזל.
מהי מצב את הברזל?
לוקחים עכשיו ברזל, נכון?
מכניסים אותו לכור,
היתוך לטמפרטורה גבוהה מאוד,
ואז מה שקורה זה,
זה היה אז השיטה אז לבדוק האם הברזל הוא אמיתי ומזויף.
החלקים שהיו מערבבים שם את
כל מיני מתכות זולות יותר, בדיל, נחושת,
הם היו סיגים,
הם היו יוצאים,
והיה נשאר רק הברזל הטהור.
זה לצרף,
כן, מזה הביטוי,
צורף, כן, לצרף את הברזל.
האש, האתגרים, הקושי, המלחמות,
הם מצרפים את הנפש.
הם מציפים את כל הצדדים החלשים ומביאים את
אמת הצרופה.
הם מחפשים את כל הלכלוכים.
רבי צדוק הכהן מלובלין אומר,
שכמו שי"ד ניסן,
זה בעצם ראש השנה שלנו,
נכון?
זה הלידה הלאומית של עם ישראל.
זה עם ראש השנה,
אתם יודעים,
זה ראש השנה בא' תשרי,
זה ראש השנה לכל אומות העולם.
זה יום מרת עולם,
היום שבו העולם נולד מבחינה קוסמולוגית,
נקרא לזה כך,
כן?
בכ"ה באלול נברא העולם, ובא' תשרי,
ביום שישי,
נברא האדם הראשון.
אז זה כאמור חודש תשרי. חודש תשרי זה הלידה של העולם כולו.
אבל,
הוא אומר,
בחודש פסח,
סליחה,
בחודש ניסן,
בחג הפסח,
י"ד ניסן נולד עם ישראל.
אז יוצא ככה הוא בא ואומר,
שי"ד אדר,
פורים, חודש לפני, זה בעצם כמו א' אלול.
זאת אומרת,
השלושים ימים הללו,
שבין פורים לפסח,
זה ימים שבהם צריך כמו חודש אלול,
להתכונן לקראת יום הדין.
זה מה שהנביא מלאכי בא לומר.
צריך להבין,
הגאולה הזו,
שהיא תלך ותופיע בעולם,
שגאולת מצרים היא ההתחלה והיא השורש לכל הגאולות העתידיות,
זה יהיה יום הדין.
הדברים ילכו ויתבררו. שוב, האם בן אדם
הוא מסוגל לשחוט את הכבש,
האם בן אדם מסוגל להתגבר על היצרים והחולשות שלו,
או שחלילה לא?
ואז הוא בא ואומר.
וישב מצרף ומטהר כסף וטהר את בני לוי,
כן,
בני לוי שהם עובדי עבודת הקודש, שהם אנשים התלווים להשם,
שם זה ייבחן באופן הכי מדויק,
וזיקק אותם כזהב וככסף.
והיו לאדוני מגישי מנחה בצדקה, כן?
איך מזקקים זהב וכסף?
פעם בעבר,
היו לוקחים המתכות אז,
היו מאוד יקרות,
היה
מסובך אז ממילא,
היו עושים כל מיני זיופים, היו לוקחים
מתכת כסף ומכניסים שם כל מיני...
לא יודע, בדיל,
נחושת,
לוקחים זהב,
מכניסים שם נחושת,
והיו מערבבים את זה ביחד,
והם אומרים,
הנה,
זה כלי זהב או כלי מכסף.
אז מה, איך היו בודקים את הזיוף? היו
מתיכים את הכלי הזה בטמפרטורה מעט גבוהה,
ואז זה היה נקרא צירוף.
זה היה גורם שהמתכות
עם המשקל סגולי השונה,
הפחות איכותיות,
הם כאילו היו,
קוראים לזה סיגים,
הם היו...
הולכות ויוצאות החוצה,
והיה נשאר לנו רק הזהב הטהור,
רק הכסף הטהור.
זה מעין משל לתהליך שיום הדין, שהגאולה,
שחג הפסח, קרב יום,
ואנחנו אומרים את זה בסוף ההגדה של פסח,
קרב יום,
אשר הוא לא יום ולא לילה.
אנחנו מתקרבים פה לגאולה השלמה שבה הדברים יהיו פה...
מעל המציאות הרגילה, הדברים יתבררו.
זה מה שאנחנו קוראים בשבת הגדול להתכונן.
יום השם הגדול והנורא.
אתה יודע, גדול ונורא במשמעות של נוראות.
נוראות לא חס ושלום כאילו משמעות של משהו שלילי,
אלא נורא מלשון עוצמה.
כאשר האמת מתבררת,
כאשר מעמידים לאדם מראה מול הפנים,
זה משהו
שיש בו גודל ויש בו נוראות.
וצריך, זה ה...
זה צריך להיות המצב של האדם לפני חג הפסח,
ארבעה ימים לפני חג הפסח,
בשבת הגדול,
שוב,
אדם מתכונן ליום השם הגדול והנורא,
ואז ממשיך.
ואומר כך,
וקרבתי אליכם למשפט, והייתי עד ממהר,
כן,
כמו עד,
שבא ממהר להעיד מה קרה פה,
ובמה היה הקדוש ברוך הוא עד ממהר?
במכשפים,
ובמנאפים, ובנשבעים לשקר,
ובעושקי שכר שכיר,
אלמנה, ויתום,
ומטי גר,
סליחה.
ולא יראוני,
כל אלה שעושים את כל העוולות ולא יראים מהשם,
אמר השם צבאות,
כן,
זה הביטוי פה,
השם צבאות,
צבאות זה הקדוש ברוך הוא שמופיע בגילוי העוצמתי שלו,
כמו מנהיג צבא.
הכל יתברר, כן, כתוב שלעתיד לבוא.
קירות ביתו של אדם מעידים עליו,
אבן מקיר תזעק,
ככה הנביא אומר,
אז
חז"ל דרושים שהאבנים של הבית,
הקירות,
הם יעידו לכל בן אדם מה בדיוק היה.
כל הזיופים שאנחנו רגילים לעשות בחיים שלנו.
שוב, להיות שם במיטה עם הכבש ככה,
להסתובב סביב עצמנו ולחשוב שאף אחד לא רואה
ואפשר לחסות את הראש בשמיכה ולהגיד לא רואים,
לא שומעים,
לא יודעים.
כל הדברים הללו הם ילכו ויעלמו.
אש מצרף כבורית מכבסים בזמן שהגאולה תלך ותופיע.
בזמן שאדם יוצא מהמצרים מתבררים פה דברים.
ממשיך הנביא ואומר,
כי אני, אדוני, לא שניתי,
ואתם, בני יעקב, לא כליתם.
הוא אומר, למה הדברים האלה קורים?
אני, ה'
לא שניתי.
כן, כל מי שחושבים שאפשר פה לזייף,
תדעו,
יש דברים שלא משתנים.
האמת של הקדוש ברוך הוא,
זה היסוד של המציאות,
זה משהו שהעולם בנוי עליו.
ואתם בני יעקב לא כליתם,
גם אתם לא תתקלו אף פעם,
כן?
נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם.
זאת אומרת,
יש לנו פה
איזה,
עוד פעם,
העמדה הנפשית הכבשית,
כמו שאני נוהג לקרוא לזה בשיעור הזה,
העמדה הנפשית המשועבדת למצרים,
זה עמדה שחושבת ש...
שאפשר כל דבר, כשנקרא, ללכת ככה בעקיפין.
כל דבר אפשר לקנות,
כל דבר אפשר לזייף,
כן,
כמו שהיום כזה משפטים שאנשים אומרים.
כל אדם יש לו מחיר, השאלה רק כמה, כן?
אפשר פה וזה,
אז דע לך,
אני פה,
אתה ככה מנחם את עצמו,
פה עקפתי,
פה הטתי,
פה גנבתי, וזה, בסדר, נו, יהיה.
זה עמדה, שוב, של...
הפקר זה שכונה,
אז זהו זה.
אני השם לא שניתי,
לכן יש פה אמת צרופה
שאותה אי אפשר יהיה לשנות.
מימי אבותיכם סרתם מחוקיי ולא שמרתם,
שובו אליי ואשובה אליכם,
אמר אדוני צבאות,
ואמרתם במה נשוב.
יהיה תשובה.
זה הרעיון של חג הפסח.
חודש ניסן זה כמו,
כן, הימים שבין פורים לפסח זה כמו חודש ניסן,
חודש ניסן זה ימי הדין,
זה ראש השנה,
זה יום כיפור.
ושם אפשר לשוב בתשובה.
זה המטרה בימים האלה.
המטרה בימים האלה לא,
חס ושלום,
לגרום לבן אדם תחושות שאין ייאוש.
אפשר,
זו גאולה,
כל הרעיון זה להיגאל ממצרים,
להיגאל על ידי שבים בתשובה.
וכאן,
שאומר,
שואלים,
כן,
הנביא שם כאילו,
יש
פה איזה סוג של דיאלוג,
כך זה יהיה עד סוף הפרק,
כשהנביא שואל,
כאילו,
הקדוש ברוך הוא אומר דברים,
ועם ישראל כביכול עונה לו.
אז אומר הקדוש ברוך הוא,
שובו אליי,
ואמרתם במה נשוב.
ועונה, כן, שוב,
יש פה,
המלאכי ועונה בשם הקדוש ברוך הוא,
היקבע אדם אלוהים כי אתם קובעים אותי ואמרתם,
במה קבענוך
המעשר והתרומה.
כן,
יקבע זה לגזול, כן?
כביכול הקדוש ברוך הוא אומר לעם ישראל,
אתם חושבים שאתם יכולים לקבוע אותי,
אתם יכולים,
מה שנקרא,
לעבר אותי.
אתם, כן, אולי...
לקבוע זה משום, כאילו, סוג של קיבעון כזה.
אתם חושבים שאפשר לעשות פה דברים לא אמיתיים?
דברים ככה שאתה קובע לעצמך איזה אמת מזויפת?
לא.
ואז עם ישראל מתומם ואומר, מה כבר ענו לך?
מה אתה רוצה מאיתנו?
הוא אומר, המעשר והתרומה.
המעשר והתרומה,
כן,
זה החלקים שהאדם צריך להביא לקדוש ברוך הוא.
אתם מביאים מעשר ותרומה.
אתם לא מוכנים באמת להקריב.
מעצמכם למען האמת.
במארה אתם נארים, ואותי אתם קובעים הגוי כולו.
במארה,
כאילו מקללים אותכם,
במארה,
מארה זה קללה,
במארה אתם נארים,
ואותי אתם קובעים הגוי כולו.
עם ישראל כולו,
יש
לו איזה קטע,
הוא,
איך מסבירים,
חלק מהמפרשים,
יש פה כל מיני הסברים,
אבל אני נותן פה איזה מיקס מכל מיני כיוונים.
אתם צריכים לתת תרומה,
אתם צריכים שוב לחיות חיים של אמת,
של מוכנות, להקריב למען מה שנכון וצודק.
אבל במארה אתם נארים, מקללים אתכם,
כי אני לא יודע,
הם באים לבן אדם במשפחה,
מה אתה נותן תרומה פה,
מה זה על חשבון הכסף שלנו?
אתה פה מאבד את הכלכלה, מה זה
אתה פה שומר שבת, לא יודע,
אתה יוצר פה בעיות לכולנו,
מקללים אותכם.
ואז בן אדם אומר,
אוקיי, אז אני לא.
שוב, אדם הוא...
זה גם חלק מהכבשיות של מצרים.
אני לא רוצה שיקללו אותי,
אני
לא רוצה ש...
אני צריך שיאהבו אותי. זה סוג של קיבעון בנפש.
אביהו אומר...
אומר הקדוש ברוך הוא,
אתם יודעים איך התגברו על הפחד הזה,
אם מקללים אתכם שאתם עושים את דבר השם?
הביאו את כל המעשר אל בית האוצר, ויהי טרף בביתי,
ובחנוני נא בזאת, אמר אדוני צבאות,
אם לא אפתח לכם את ארבות השמיים,
והריקותי לכם ברכה עד בלי די. יש הרבה שירים בהפטרה הזאת.
והריקותי לכם ברכה עד בלי די.
הוא אומר...
הפשט זה כאילו,
אתם לא נותנים תרומה,
אז בואו,
תביאו את הכל לאיזה מחסן אחד גדול,
כן,
לבית המקדש,
ומשם ייתנו את התרומה.
במילים אחרות, תצא מהפרטיות שלך.
כשאדם נמצא רק עם עצמו,
בסדר,
אז הוא קשה לו להתמודד פה עם הכל.
כאשר אדם מביא למשהו כללי, כאשר אדם שייך
למשהו גדול, לאמת גדולה, לקבוצה שהיא
לאיזה מערכת.
זה התורה שבעל פה,
הגוי כולו,
זה לא עכשיו כל אדם באופן אישי יוצא מהמיצרים הקטנים שלו.
בשביל לצאת מהמיצרים האישיים צריך להיות חלק מעם,
צריך להביא את התרומה למשהו רחב וגדול.
ובחנוני נא בזאת
הרי קוראתי לכם ברכת בלי די
אתם תראו שהברכה תופיע בעולם.
זה,
תרצו,
שאדם שבאמת חושש מלעקוד את הכבש לקרי המידה,
אדם שחושש מה יקרה איתו,
אז באמת יכול להיות שהדרך שלו להתגבר על זה,
זה ללכת ושוב,
להתחבר ל...
לראות את הדברים בפרספקטיבה רחבה.
נכון,
באופן אישי אתה עכשיו משלם מחיר על זה שאתה מקיים מצוות,
על זה שאתה עושה את האמת.
אבל כשאתה מסתכל על זה בגוי כולו,
כשאתה רואה עכשיו את ההיסטוריה של עם ישראל,
אתה רואה שהטוב מנצח,
שהברכה בסוף מגיעה.
אולי דווקא לא לך בשנייה הזו,
או בדור הזה,
אבל הדורות הבאים,
הברכה היא,
בסופו של דבר,
הקדוש ברוך הוא מריק ברכה עד בלי די.
אם אדם מסוגל, כאמור, לצאת מהמיצרים שלו.
וגערתי לכם באוכל,
ולא ישחית לכם את פרי האדמה,
ולא תשכל לכם הגפן בשדה, אמר אדני צבאות.
כן, אל תדאגו, יהיה לכם אוכל, יהיה לכם פרי האדמה.
הכל יהיה,
ואשרו אתכם כל הגויים,
כי אתם תהיו,
כי תהיו אתם ארץ חפץ, אמר עדני צבאות,
כן,
אמרנו מה הבעיה פה שאנשים מפחדים לתת תרומה,
כי אתם נרעים,
כן, מקללים אתכם,
אתם רואים פה חוסר ברכה,
הגויים לא אוהבים את זה,
אתה מרגיש עכשיו מותקף.
אתם תראו,
שכל הגויים,
כל המציאות כולה,
מי שיש בו יראת שמיים,
דבריו נשמעים,
ואחזו בכנף איש יהודי,
ואמרו,
לכו ונלכה הר ה'.
כל הגויים
יהיו איתכם.
אתם תהיו ארץ חפץ,
ארץ
שכולם חפצים להיות חלק ממנה.
שוב,
אמר,
השם צבאות,
זה המילים שכל הזמן חוזרים פה,
השם צבאות,
זה הכינוי שבפרק הזה בנבואה,
הנביא מדבר על הקדוש ברוך הוא.
השם צבאות.
כוח שמתגלה בצבאות השם.
לשם אנחנו הולכים,
זה הרעיון של גאולת מצרים,
זה הרעיון של חג הפסח.
חזקו עליי דבריכם,
אמר אדוני,
ואמרתם,
מה דיברנו עליך?
שוב, ממשיך פה הדיאלוג המדומה הזה,
בין הקדוש ברוך הוא לעם ישראל.
אמר, כלומר, הקדוש ברוך הוא, שומע אני,
חזקו עליי דבריכם,
אני
שומע מה שאתם מדברים,
וזה חזק,
חזק משמעות שזוקק התייחסות.
ואמרתם, מה אמרנו שאתה אומר שזה חזק?
פונה הקדוש ברוך הוא,
אמרתם שווא עבוד אלוהים ומה בצע כי שמרנו
משמרתו וכי הלכנו קדורנית מפני אדוני צבאות.
אנשים מדברים בתוך עצמם,
כן,
אנשים שהם יראי השם,
אנשים שהם כן רוצים לצאת ממצרים,
אבל הם אומרים,
תשמע,
מה בצע כי שמרנו משמרתו,
אנחנו עובדים את הקדוש ברוך הוא ולא רואים פה תוצאה,
צדיק ורע לו,
רשע וטוב לו,
אנחנו לא,
לא, איפה כאן ההשגחה האלוקית?
ועתה,
ככה ממשיכים היהודים להגיד לאחד לשני,
אנחנו מאשרים זדים,
גם נבנו עושי רשעה, גם בחנו אלוהים והם וימלטו.
תראו, הזדים, הרשעים, הם מאושרים, הם חזקים.
הם נבנו עושי רשעה,
תראה, בונים,
תראה מה הולך פה בעולם,
תראה כמה לייקים יש להם,
מה זה,
מה...
זה ההצלחה לכאורה איתם.
הנה, גם בחנו אלוהים,
וימלטו,
הם כאילו עשו מבחן לאלוהים,
לא עמדו במבחן של אלוהים,
ונמלטו מזה,
והחיים יפים.
אז נדברו יראי אדוני איש אל רעהו,
ויקשב אדוני,
וישמע,
וייכתב ספר זיכרון לפניו ליראי אדוני ולחושבי שמו.
כן,
כך מדברים יראי השם איש אל רעהו,
והקדוש ברוך הוא רושם בספר זיכרון
לחושבי שמו.
ראש השנה נקרא יום הזיכרון.
למה?
כי בראש השנה נפתחים ספרי הזיכרונות.
מה הכוונה ספרי הזיכרונות?
בראש השנה צף ה...
כל הזיכרון,
זיכרון זה החותם שבן אדם השאיר בשנה האחרונה.
צף איפה בן אדם נמצא,
מה המחשבות שמתרוצצות אצלו בראש.
בתפילת ונתנה תוקף של רבי אמנון ממגנצה,
שחלק מהקהילות אומרים את זה בימים נוראים,
אז יש שם ביטוי,
ספר זיכרונות,
חותם יד כל אדם בו.
כאילו,
יש את החתימה,
החתימה זה הסך הכולל של האישיות.
שוב, איפה בן אדם עומד?
אומר הקדוש ברוך הוא,
אני שומע,
ובגאולה הזו,
והנביא מלאכי,
כן,
באופן עקרוני,
אבל אנחנו קוראים את זה
לפני פסח,
בזמן הגאולה,
בזמן שהאמת נחשפת בעולם,
אז עכשיו הקדוש ברוך הוא מוציא את זה לפנַי.
איפה כל אדם היה בתקופה הזו שהייתה בדרך?
ואז מה קורה?
והיו לי,
אמר אדוני צבאות,
ליום אשר אני עושה סגולה,
כן, סגולה,
זה כאילו אוצר,
ליום שאני אופיע את האוצר שלי,
את האמת שלי בעולם,
וחמלתי עליהם כאשר יחמול איש על בנו העובד אותו.
ביום האמת, ביום הפקודה, אני אזכור.
אזכור את ה...
כל אחד, את התחושות עסקול שלו.
שוב, אדם, במהלך החיים, זה לא פשוט לצאת מהמיצרים.
זה לא פשוט להילחם נגד הכבידות,
נגד העייפות,
נגד החולשות,
נגד היצרים.
אתה אומר,
תשמע,
אני עובד,
עובד,
עובד,
ואני לא רואה,
לא רואה את הברכה.
ולעומת זאת,
פה,
תראה מה זה,
רשעים פה חוגגים וכולי.
אומר הקדוש ברוך הוא, אל תדאגו,
הכל נרשם בספר הזיכרונות.
ואז,
ובוא היום,
ושבתם וראיתם בן צדיק לרשע,
בן עובד אלוהים לאשר לא עבדו.
בסדר,
זה מה שהולך להיות ביום הגאולה,
בגאולת מצרים העתידית.
אם אכן,
מי צדיק ומי רשע?
וממשיך הנביא ואומר,
כי הנה היום בא בוער כתנור,
והיו כל זדים וכל עושי רשעה קש.
וליהט אותם היום הבא,
אמר ה' צבאות, אשר לא יעזוב להם שורש וענף.
ביום הזה,
הביטויים שמשתמשים פה,
זה ביטויים יום השם הגדול והנורא.
אנשים שרוצים גאולה,
אבל הם לא מבינים,
לא קוראים את הענבים הלכי,
לא חוגגים, לא מציינים את שבת הגדול,
אז שוב, הם...
חושבים שהגאולה זה סוג של...
איזה כיף,
יהיה איזה רגע שבו כל הבעיות ייפתרו והכל...
זה לא בדיוק ככה.
הנה יום בא, בוער כתנור.
יהיה פה
חום אדיר, חום אדיר זה אמת מוחלטת שתופיע,
וכאן הרשעים הם יהיו קש וילהט אותם,
ולא יישאר להם שורש וענף,
הם ישרפו.
זה העומק הרעיון
של עולם הבא.
שמעתי
פעם איזה ביטוי,
איזה משל יפה,
שאומר שמה זה עולם הבא?
עולם הבא,
אדם מגיע לשמיים,
מעמידים לו סטנדר וגמרא.
יש אנשים שבשבילם זה גן עדן,
יש אנשים שבשבילם זה גיהנום.
עכשיו אומרים לו,
אתה כאילו לנצח נמצא מול הסטנדר והגמרא.
עולם הבא,
גאולה,
לא משנה,
כל העניין,
זה ביטוי,
אני רוצה להגיד,
האמת מופיעה בעולם.
ועכשיו כל אחד מתמודד איתה לפי איך
שהוא בנה את עצמו במהלך כל החיים.
אדם שלא בנה את עצמו והוא רשע,
אז
עכשיו זה שורף אותו,
זה משעמם,
זה רע,
זה תסכול,
זה בושה,
זה כל הכאבים וכל התחושות
הלא טובות שאנחנו מרגישים בעולם הזה, פי מיליון. זה ה...
ולעומת זאת, אדם
שהוא חי באמת, אז כשהאמת מופיעה,
הוא בגן עדן, הוא שייך אל העדן הזה.
שוב,
וזה משהו שאדם צריך להפנים אותו לפני חג הפסח.
יש...
הגאון מווילנה,
ככה מסופר,
גדול הלמדנים של עם ישראל,
שלפני מותו,
הוא התחיל לבכות.
אז שאלו אותו, אתם יודעים, למה אתה בוכה?
מה אתה הגאון מווילנה?
איך אומרים?
אתה המסודר בעולם הבא.
אז הוא הרים את הציצית,
כן?
הוא שכב שם למיטה,
הרים את הציצית ואמר,
תראו,
הוא אומר,
בעולם הזה,
בן אדם קונה בשקל,
כן?
קונה מצווה. אומר, בעולם הבא...
זהו,
זה התפריז,
הקפאת המצב,
איך שאתה סיימת בעולם הזה,
עכשיו כבר אתה לא יכול לקנות ציצית.
כאילו, אתה מופיע as it is.
שוב,
העולם הזה,
זה הכל שנייה בעולם הזה,
זה לצאת מהמיצרים,
זה להכין את עצמם,
זה העולם הבא,
זה עכשיו בן אדם,
כל אחד מגיע איכשהו.
זה לא בדיוק מדויק,
יש דבר כזה, עילוי נשמה, נכון?
שאנחנו הצאצאים של האדם,
או זה,
תורמים לעילוי נשמתו,
אומרים קדיש.
אבל ברמה העקרונית, ההתקדמות של האדם מפה,
ואז ביום השם הגדול והנורא,
זה הולך וכל אחד משתקף איפה הוא נמצא.
ואז הוא בא ואומר, מצד אחד הרשעים כן ישרפו,
ולעומת זאת הצדיקים, וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה,
ומרפא בכנפיה,
ויצאתם ופשתם כעגלי מרבק.
שימו לב,
עגלי מרבק זה לא כבש,
עגל מרבק זה עגל דשן,
כאילו עגל מלא, שוב, במילוי, בעוצמה.
הצדיקים הם פרים ורבים.
ברגע שהאמת מופיעה בעולם,
אז היא גם הולכת ומתראה לנו פה, בעולם הזה.
ועסותם רשעים, כן, אתם תעשו את הרשעים עיסה,
כי יהיו אפר תחת כפות רגליכם ביום אשר אני עושה,
אמר אדוני צבאות.
זכרו תורת משה עבדי,
אשר ציוויתי אותו בחורב,
על כל ישראל,
חוקים ומשפטים,
והנה.
ככה מסתיימת ההפטרה.
הנה אנוכי שולח לכם את אליהו הנביא,
לפני בוא יום ה' הגדול והנורא.
ומה עושה אליהו הנביא?
וישיב לב אבות על בנים, ולב בנים על אבותם,
פן אביא והכיתי את הארץ חרם.
אליהו הנביא הוא הרי דמות מיוחדת בעם ישראל.
אליהו הנביא ה...
צדיק הגדול הוא היה גם הקנאי הגדול,
זה שהורג את נביאי הבעל בהר הכרמל,
קנא קנאתי להשם צבאות אלוקי ישראל.
אליהו הנביא, כזכור, לא מת.
הוא עלה בסערה השמיימה.
מה הכוונה? אליהו הנביא זה כוח בעם ישראל שהוא בין העולמות.
יש איזה אמת גדולה שלא רק נמצאת שם בשמיים,
אלא אמת שכל הזמן מרחפת בחלל המציאות.
והתפקיד של אליהו הנביא זה להופיע בכל דור ודור,
והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם.
תפקיד של אליהו הנביא זה לחבר בין האבות ובין
הבנים. האבות זה כאילו האמת, המסורת, כן?
והבנים זה כוחות החיים.
הוא מחבר בין העולם העליון לעולם שלנו.
הוא מתווך.
הוא איזה תזכורת לגאולת מצרים.
בכל דור ודור אליהו הנביא מופיע,
נכון,
גם בחג הפסח.
יש,
אתם מכירים,
נכון,
ליל הסדר,
את הכוס של אליהו הנביא,
כשהיינו ילדים,
היה את דוד חיים,
והיו אומרים לנו,
לכו תפתחו דלת אליהו הנביא, ואז דוד חיים
היה מופיע עם איזה סדין לבן עליו,
וכולנו היו מזעקים,
והיו אומרים,
אליהו הנביא.
בסדר,
רעיון של אליהו הנביא,
תמיד,
הוא מופיע בליל הסדר.
הוא מופיע ברגע הגאולה,
בסדר?
והוא משיב לב אבות על בנים,
הוא מביא את הגאולה.
עם הכאבים,
שגם כשהגאולה הזו מופיעה,
האמת שמופיעה,
אז
גם יש קנאות,
יש...
אליהו נביא זה התפקיד שלו, נכון?
בגמרא כל פעם,
שיש איזה ספק
שלא ברור מה האמת, אז אומרים תיקו.
תיקו, דורשים זה ראשי תיבות.
תשבי, תשבי זה אליהו נביא, אליהו התשבי.
תשבי יתרץ קושיות ובעיות.
האמת תתברר,
האמת תתברר,
בטווח הנצח.
בכל ליל סדר זה,
אנחנו אומרים, עוד יותר הולך ומתגלה.
וישיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם,
פן אבוא והכיתי את הארץ חרם.
אתם רואים,
האפשרות שלא תהיה גאולה,
אין אפשרות שלא תביא גאולה,
גאולה תבוא.
ואחרי זה,
אם לא אני אכה,
הארץ תהיה חרם,
היא תושמד.
אבל חס ושלום זה לא יקרה.
ולכן גם נוהגים לסיים את ההפטרה,
שוב,
כדי לא לסיים חס ושלום באיזה משהו שלילי,
אז אנחנו שוב חוזרים על החלק הראשון של הפסוק,
הנה האנוכי שולח לכם את אליהו הנביא לפני בוא יום השם
הגדול והנורא.
זה מה שאנחנו מכינים את עצמנו בשבת הגדול,
אני מסכם,
הרעיון,
שבת הגדול,
ההכנה לקראת חג הפסח,
בשביל לצאת מהמיצרים,
בשביל לפסוח על כל הקשיים והבעיות של העולם הזה.
אנחנו,
כן,
עוקדים את הכבש לרגלי המיטה,
אנחנו מנצחים את הכבשיות, את העמדה הזו של האצלות,
של חוסר המוכנות להילחם מול היצרים,
מנצחים את זה,
כן,
עוקדים את זה,
ומתוך כך שהאמת מתבררת בעולם, בגאולה הגדולה,
אז כל אחד מוצא את המקום האמיתי שלו,
וזה יום גדול, יום גדול ונורא, שבת גדולה ונורא.
מנהגים בעם ישראל,
דרשה גדולה,
מתכוננים לקראת חג הפסח,
גם מבחינה הלכתית,
גם מבחינה...
רוחנית,
שנוהגים לקרוא בשבת הגדול,
חלקים מהאגדה,
ועד כאן קוראים בהגדה,
כאילו בשביל הכנה זה,
יש את זה,
שהם מתכוננים.
איזו שבת שצריכה מאוד מאוד הכנה,
בעזרת השם שנזכה כולנו,
להתכונן לקראת יום השם הגדול והנורא.
