שלום וברכה, אנחנו היום לומדים על הפטרת פרשת צו. פה חייבים להגיד
שזה מאוד מאוד נדיר שאנחנו בכלל קוראים את ההפטרה של פרשת צו,
שאני כבר אומר לכם את המקור שלה,
זה ירמיהו פרק ז',
פסוק כ"א,
עד...
פרק ח' פסוק ג',
פרק ט', פסוקים כב', כג', בסדר?
תכף נראה את זה יותר בפנים.
אבל אני אומר, זה די נדיר שאנחנו קוראים בכלל את ההפטרה הזו,
למה?
כי בדרך כלל פרשת צו יוצאת לנו בשבת הגדול,
השבת שלפני חג הפסח,
ואז אנחנו קוראים את ההפטרה ממלאכי,
הנה,
אני אוכיח
שאולי איך לכם.
את אליהו לפני בוא יום השם הגדול והנורא,
אז לא כמעט לא קוראים צו,
עכשיו מתי לפעמים כן,
בשנה מעוברת,
אז באמת צו לא יוצאת שבת הגדול,
אבל אז היא כמעט תמיד נופלת על אחת מארבעת הפרשיות,
כן,
של שקלים זכור פרה או חודש,
אז קוראים את ההפטרה של אחת הפרשיות.
יוצא פעם, לא יודע בדיוק סטטיסטית,
אבל מאוד נדיר שקוראים את פרשת צו, את הפטרת צו.
אבל אנחנו פה בסדרה שלנו,
הפטרה של נפש,
מכסים את הכל,
גם את הפרשיות של השבוע וגם אמרנו את פרשיות האקסטרה.
אז פה זה חלק מההפטרות,
סליחה, הפטרות השבוע וגם את ההפטרות האקסטרה.
ופה זה בוודאי הפטרה שהיא גם חלק פה מהפלייליסט.
אז חז"ל,
תקנו אותה על פרשת סב,
צריך להבין מה המשמעות שלה.
אז ככה,
בואו ניתן את,
כמובן, סקירה טכנית מהירה של פרשת צו
ואת הפטרת צו,
מה הקשר הפשט ביניהם, ואז את העומק.
אז ככה, אנחנו נמצאים בספר ויקרא,
שזה הספר של הקורבנות.
פרשת ויקרא כבר פתחה לנו.
בכל הנושא של הקורבנות,
ופרשת צו היא ממשיכה את הנושא של הקורבנות,
אבל הפעם מהזווית של הכוהנים.
זאת אומרת,
מי שבפועל מקריב עושה את עבודת הקודש,
יש כאן צו ותארון ואת בניו לאמור,
זאת תורת העולה,
היא העולה על מוקדם.
ובעצם חוזרים על כל הקורבנות שדיברנו קודם,
פרשת ויקרא,
הפעם מהזווית של הכוהנים,
מה התפקיד שלהם,
מה הם צריכים לעשות שם,
את הכל,
ואז יש שם גם את כל התהליך של מינוי הכוהנים,
כן,
שמקדשים את הכוהנים,
אז יש...
הם
מקריבים קורבנות מיוחדים,
מדם הקורבן,
או שמים בצנוח האוזן הימנית,
ועל בוני הדונמית,
ובקיצור,
יש שם איזה תהליך שלם של הקדשת הכוהנים.
והשבעת ימים הללו,
שבעת ימי המילואים,
היו שבעה ימים
שעשו להם את טקס החניכה,
מה שנקרא,
ובשבעה ימים האלה,
ככה מסתיימת פרשת צו,
הם יושבים...
בפתחו אל מועד, והם לא יוצאים משם,
איצור,
הם נשארים לשמור את משמרת השם,
ויעש,
ככה מסתיימת הפרשה,
ויעש אהרן ובניו
טוב, ואז,
ביום השמיני,
זה כבר הפרשה אחרי זה,
יש שם את הסיפור של נדב ואביהו וכל הבלאגן,
אבל בשבעת הימים הללו של חנוכת המשכן,
הם בפרשת צו מתואר את התפקיד של הכוהנים,
בסדר?
זה ה...
הפרשה,
וההפטרה בירמיהו,
בפשט, מה הסיפור פה? שההפטרה מתחילה בפרק ז',
פסוק ח' א',
אלהי ישראל,
עולותיכם,
שפו על זבחיכם ויאכלו בשר.
בקיצור,
יש שם איזה,
תכף נראה בדיוק מה המילים,
אבל יש כאן איזה קובלנה של הנביא,
שלא מקריבים את הקורבנות כמו שצריך.
אז,
ולכן זה קשור לפרשת צו,
טוב.
זה,
אתם מבינים לבית שזה קשר קצת קלוש,
כי שאר ההפטרה מדברת על דברים אחרים.
מדברת על העבודה זרה שעבדו ישראל,
בגי בן הנם,
והם יקשו את תורפם,
הראו מה אבותם.
לכאורה זה לא העיסוק המרכזי של פרשת צו,
רק הפסוק הראשון.
אחרי זה יש פסוק נוסף,
כי לא דיברתי עם אבותיכם ולא ציו אתכם ביום
הוציאי אותם
טוב,
אז הנה,
זה עוד המשך.
שבזמן יציאת מצרים, כן,
בפרשיות הללו,
ויקרא צו,
אז דיברתי איתכם משהו מסוים על הקורבנות,
ואתם לא עושים את זה.
אבל אפילו לא מוזכר כאן המילה לוויים,
או נגיד אפילו עדיין קורבנות,
יש עוד מקומות בנביא שהנביא מוחה על הקרבת קורבנות לא
כמו שצריך. למה דווקא נבחר הנביא פה ירמיהו בפרקים ז'-ח'
לבטא את הקשר לפרשת צו? אז ככה.
קורבנות,
ככה הסברנו גם בשיעור,
גם על פרשיות פרשת ויקרא וגם על ההפטרה של ויקרא,
צריך להבין מה הרעיון של הקורבנות,
אני אומר את זה ממש בקצרה.
קורבנות זה לא איזה ניסיון לתת לאלוקים אוכל בשר שיהיה מרוצה,
אנחנו לא פגאנים.
הרעיון של קורבן זה שהאדם בזה שהוא מקריב קורבן,
הוא עובר תהליך שפותח אותו אל הקדושה של הקדוש ברוך הוא,
כמו שתפילה.
איך אדם מקריב קורבן? בזה אמרנו שעבודת השם בקורבנות
היא לא רק בצורה סטרילית כזו שהאדם אומר מילים,
אלא הוא עושה מעשים שמשתפים את כל חוויית החיים שלו.
כן, כל האדם, כל החושים, הריח, הטעם,
יש כאן איזה תהליך שאדם הולך ומתקרב אל הבורא,
כן, המילה צו,
אם תרצו,
פרשת צו,
זה צו,
זה לא רק ציווי,
אלא צו זה גם עניין של צוות,
זה חיבור,
כן,
גם צו,
אדם מצווה את הציוות שלו,
את החיבור שלו,
איך הוא צריך להתממש בעולם.
ומי שאחראי,
מי שאחראים על כל התהליך הזה,
זה כאמור הכוהנים באהרן. זה הנקודה.
שוב,
אני אומר את הדברים שאני בונה על זה שלפחות חלק מהשומעים
פה מכירים את הרעיון שהרחבנו אותו בהפטרת ויקרא ופרשת ויקרא.
מה המטרה של הקורבנות?
המטרה של הקורבנות...
כאמור,
שהאדם יעבור תהליך שישתף את כל האישיות שלו, מלמעלה ועד למטה.
גם את המחשבות, גם את הרגשות, גם את הגוף שלו.
זה מה שהאדם עבר כשהוא הגיע לבית המקדש.
ובכל קורבן היה לו את ה...
את הזווית של ההתקרבות,
קורבן עולה,
קורבן חטאת,
קורבן אשה, מצבים שונים בחיים,
רגישות אשה, רגישות שמחה, בשלמות.
לכל נקודה בחיים יש את היכולת של האדם להתקרב אל הבורא,
לעבור איזה מהפך אישיותי שיקיף את כל החיים שלו מלמעלה ועד למטה.
מי שאחראי לעשות את זה
זה הלוויים והכוהנים.
לוויים מלשון התלוות,
הם מתלווים אל עבודת הקודש,
כהנים מלשון הכנה, הם מכינים את העבודה הזאת.
למה?
לכאורה למה שלא בן אדם בעצמו יעשה את הדבר הזה.
תשובה,
בן אדם,
אם הוא ינסה להתקרב לקודש בעצמו,
להקריב קורבנות בעצמו,
יש חשש שזה יביא אותו לדברים לא טובים.
נכון שכל חוויות החיים שלנו הן קדושות,
וזו המטרה של בית המקדש ועבודת הקורבנות,
שכל האסתטיקה והטעמים והריחות,
הכל יהיה חלק
מהמכלול הזה של למצוא בו את המשמעות והקודש.
אבל,
כמו שכולנו יודעים,
זה לא תמיד קורה.
כאשר אדם מתקרב אל הקודש,
לא על ידי הדרכה נכונה.
לא על ידי מתווכים,
אלא מתקרב אל הקודש בצדדים הנמוכים של האישיות שלו,
זה לא מביא אותו לגן עדן,
זה מביא אותו לגיהינום.
אני אנסה לנסח את זה עוד פעם לעולם שלנו היום.
בהכל יש עבודת השם,
נכון?
גם בזה שאדם משחק כדורגל, הוא מופיע את הקדושה.
ומי שפה בתי המדרש של הרב קור,
בכלל ההתעמלות שצעירי ישראל עוסקים בה אומר הרב קוק
כי היא מעלה ונותנת כוח לצדדים היותר עליונים.
כן,
זה נכון.
אבל כולנו יודעים
שיש גם לפעמים מצב שבן אדם משחק כדורגל
וזה לא מביא אותו לקדושה,
אלא מביא אותו לדברים אחרים.
למה?
לכאורה מה?
גם הגוף שלי הוא חלק מעבודת השם,
וספורט,
והכול וזה.
נכון.
אבל,
יש נטייה לגוף גם ללכת לכיוונים הנמוכים.
מה אנחנו עושים?
אנחנו מתקרבים על ידי הקדוש,
מתקרבים לקדוש ברוך הוא על ידי למשל השכל שלנו.
בזה שאנחנו לומדים תורה,
אנחנו מרוממים גם את הרגליים במשחק הכדורגל.
שוב, יש מקום למשחק הכדורגל.
וגם במצבים עליונים וזה,
יש
גם קדושה בפעילות הגופנית.
אבל
כשאנחנו לא נמצאים פה בגן עדן,
אנחנו נמצאים בעולם שלנו,
הגוף מושך אותנו למטה.
אנחנו
צריכים למצוא איזה מתווך
שיחבר בין הצדדים הגופניים שלנו לבין הצדדים העליונים שלנו.
אז בעולם הפרטי שלנו זה השכל,
או
לא יודע, תקראו לזה, עולם הרוח.
בעם ישראל זה הכהנים והלווים.
הכהנים והלווים זה קבוצת אנשים שהם מופרשים מעם ישראל, אין להם נחלה,
הם לא מתעסקים בעבודה היומית,
ותפקידם ללכת ולחבר את עם ישראל,
להסתובב בחברת ישראל,
עם ישראל מגיע למקדש,
ולרומם את עם ישראל אל הקדושה.
חייבים את
הליווי הזה, חייבים את התיווך הזה.
גם אז וגם בימינו.
היום, לא יודע, מי זה רבנים, דמויות,
קדושות.
אדם חייב את התיווך.
וזה דבר שפרשת צו היא מביאה אותו מכל מיני כיוונים.
תראו את הקורבנות,
הקורבנות שדיברנו עליהם קודם בפרשת ויקרא.
תראו, מי יכול להקריב את הקורבן הזה?
הכהנים, הם יכולים להקריב,
כן.
וצו את אהרון ואת בניו לאמור,
זו תורת העולה היא עולה על מוקדה המזבח כל לילה עד הבוקר,
ואש המזבח תוקד בו.
אש,
זה נכון,
זה משהו שמעביר מעולם חומרי לעולם רוחני.
האש
היא מבעירה את חומר הגלם.
ומעבירה את חומר הגלם,
וזה יוצר שינוי מצב צבירה,
שמהעץ הוא הופך להיות גז.
ממילא אש, נר השם, נשמת אדם,
האש היא ביטוי בספרות התורנית למעבר הזה,
מעולם חומרי לעולם רוחני.
כן,
איש נקרא מלשון אש,
יש צד שאדם נקרא גם אדם מלשון אדמה.
שהוא,
שוב,
משחק כדורגל,
אז הוא מוריד את הדברים למטה.
כשהוא לומד תורה, הוא מבעיר אש.
תורה נקראת אש, הלא כל דבריי כי אש נאום השם.
זה התפקיד
של הכוהנים בפרשת צו.
אני אומר פה את הדברים בקצרה,
כי שוב,
זה
בנוי על זה שכבר אנחנו מכירים את זה מפרשת ויקרא.
אנחנו מקריבים אש בזוויות אלה ואחרות.
בשביל לחבר,
לתווך את המצב הנמוך שלנו אל המצב העליון.
זה מה שעושים הכוהנים.
וכעת מגיעה הפטרה ומסבירה
מה קורה שזה לא כך.
כה אמר ה' צבאות אלוהי ישראל,
עולותיכם ספו על זבחיכם ואכלו בשר.
אומר הנביא ירמיהו,
שימו לב מה קורה.
כאשר בני אדם
לא משתמשים במתווכים,
לא משתמשים בצדדים העליונים שלהם כדי להתקדם בעבודה רוחנית.
אלא אומרים,
שמעו,
הנה,
למדנו פה קורבנות,
זה היהדות.
לא, שבן אדם, גם כשהוא עובד הוא מופיע את הקדושה,
וגם כשהוא אוכל, וגם כשהוא בצבא, נכון?
כל הצדדים הגופנים, יש בהם...
ערך אלוקי ומשמעות וזה.
מה קורה אז?
עולותיכם ספו על זבחיכם ואכלו בשר.
אומר להם את זה כאילו בציניות.
בואו,
תיקחו את העולות שלכם,
שכביכול מקריבים להשם,
תוסיפו את זה על זבחיכם,
כן,
לדברים שאתם זובחים להשם,
ויאללה,
ותאכלו בשר.
כולנו יודעים לאן זה בסוף מוביל, בשביל לאכול בשר.
ברעיון הכללי של מה זה היה עבודת הקודש בבית המקדש של הכוהנים,
כן,
הארי הקדוש אומר,
הוא אומר, זה נקרא עליית העולמות.
הכהן, שהוא היה אוכל את הקורבן,
בעצם האכילה שלו הייתה מרוממת את הקורבן.
הקורבן זה חי, כן?
צומח,
יש שם סולת,
מנחה,
שמן,
שזה,
הכהן אוכל את זה,
הוא מעכל את הקורבן בתוך הקיבה שלו,
ואז הקורבן, הוא עולה בעולמות שלו.
ממדרגת חי וצומח,
הוא עולה עכשיו למדרגה של קדושה שבן אדם.
אז יש באמת קדושים עליונים,
הכהנים,
תלמידי חכמים עצומים,
שהם אוכלים, והם,
הזבח שלהם זה בשר, והם אוכלים סעודת מצווה וזה וזה.
אבל אומר הנביא, אתם לא כולכם ככה.
נכון,
שאתם עכשיו משתמשים בעולם הזה לא מתוך התיווך הנכון,
לא מתוך הדרכה תורנית,
לא מתוך אנשים קדושים וטהורים שיודעים,
כן,
כמו שאומר הרמח"ל,
אותו צדיק שעומד על המבוך ונותן לנו פה את המפה איך להתקדם,
אז אנחנו לוקחים את כל החיים שלנו ובעצם זורמים את זה לתאוות.
כי לא דיברתי את אבותיכם ולא ציוויתיכם ביום
על דברי עולה וזבח.
זאת אומרת, אני כשדיברתי אתכם,
הוצאתי את אבותיכם מארץ מצרים,
לא דיברתי איתם על עולה וזבח שאדם ייקח לעצמו.
דיברתי איתם איך בן אדם,
פרשת הלכות,
שאיך צריך לעשות את זה,
על ידי כהנים,
על ידי כוחות עליונים.
כי אם את הדבר הזה ציוויתי אותם לאמור,
שמעו בקולי,
והלכתם בכל הדרך
אשר אצוה אתכם למען ייטב לכם. מה מטרת הקורבנות?
לא לאכול בשר.
מטרת הקורבנות שאני ציוויתי על עולה וזבח כדי שאתם תהיו לי לעם,
כדי שבן אדם ימצא את המשמעות בתוך החיים שלו.
ולא שמעו ולא הטו את אזנם,
והלכו במעצותם בשרירות לבם הרע,
ויהיו לאחור ולא לפנים.
ומה קרה?
ושוב,
עם ישראל לא חדרות, אל תקח את זה לכיוון לא טוב.
למען היום אשר יצאו אבותיכם מארץ מצרים עד היום הזה,
ואשלח עליכם את כל עבדי הנביאים השכם ושלוח.
ולא שמעו אליי,
ולא הטו אזנם,
ויקשו את ערפם, הרעו מאבותם,
ודברת אליהם את כל הדברים האלה, ולא ישמעו אליך,
וקראת אליהם,
ולא יענו אתך.
ואמרת אליהם,
זה הגוי אשר לא שמע בקול אדוני אלוהיו,
ולא לקח מוסר,
אבדה אמונה ונכרתה מפיהם.
בסדר,
הוא אומר,
ועכשיו הדבר הזה,
כמובן יהיה לו את המשמעות,
את
ההשלכות,
את העונש.
גזי נזרך,
תגזור את השיער שלך, והשליכי,
הוא שיא,
על שפים קינה,
כן,
על השפתיים תגידו קינה.
כי מאס ה' ואיתו שדור עברתו,
הדור שעשה עברה, שעשה חטאים,
הקדוש ברוך הוא ישליך אותו.
כי יעשו בני יהודה הרע בעיני נאום אדוני,
שמו שיקוציהם,
שיקוציהם,
שיקוציהם,
סליחה,
בבית אשר נקרא שמי עליו לטמו.
כן, מה הם עשו?
בנו פה במות לעבודה זרה,
והנה כאן המשפט שהוא המפתח של ההפטרה.
ובנו במות התופת אשר בגיא בן הינום
לשרוף את בניהם ואת בנותיהם באש,
אשר לא ציוויתי ולא עלתה ליבי.
קראתי לשיעור הזה צו קריאה לגיהנום.
אני אסביר.
המושג גיהנום
הוא לקוח כאן,
מההפטרה הזו,
מהנביא ירמיהו סימן זין.
למה נקרא גיהנום גיהנום?
כי היה מקום בירושלים,
נקרא גיא בן הינום,
איפה שהיום זה ברכת הסולטן,
ושם הייתה עבודה זרה זוועתית.
מה האנשים עשו?
היו מתכנסים שם כל עובדי העבודה זרה בלילה,
כן,
מטופפים,
מטופים,
לא יודע,
לפידים עניינים,
והיו נכנסים שם לאיזה...
איזה אקסטאזה של עבודה זרה,
ואז בשיא של האקסטאזה היו לוקחים את הילדים,
הילד הבכור,
ההורים היו לוקחים אותו בידיים ושורפים אותו במדורה,
בסדר?
נשמע לנו הרי משהו חולני.
אבל מכאן,
מזה המילה גיהנום, כן?
זה המקום האיום ביותר ונורא
שבעולם הזה, אז זה כאילו משל בתורת הסוד,
לעונש הנשמה הכי גרוע שיכול להיות בעולם הבא.
הרעיון הזה של עבודת המולך,
של מה שהיה שם בגיא בן הינום,
הוא בעצם התוצר
של מה שקורה שלא משתמשים בצדדים העליונים בחיים,
בלוויים,
בכהנים,
בשכל, בתורה,
בשביל להתרומם מהעולם הזה.
מה זה עבודה זרה?
עבודה זרה,
גם דיברנו על זה בהרבה שיעורים,
זה לא סתם חבורת אנשים שמשתחווים לפסל.
זה שהאנושות אלפי שנים עבדה עבודה זרה,
צריך להבין שיש כאן איזה משהו עמוק
נפשי שבני אדם מחפשים עד היום.
עבודת עלי עבודה זרה
זה בעצם
לקחת כוח מסוים בעולם הזה, כוח הומרי,
ולהתמכר אליו עד הסוף.
שוב, יש דבר נכון בכל, בעולם הזה יש הרבה כוחות.
יש כוחות טבע,
יש שמש, יש רוח, יש אדמה,
יש כוחות בנפש,
כעס,
אהבה,
מיניות,
זה דברים שקיימים בנפש.
המצב העליון בעם ישראל זה לקחת על ידי הכהנים,
על
ידי הלווים,
על
ידי ההצטוות אל השם,
על ידי המצוות,
לקחת את הכוחות האלה ולרומם אותם אל העולם הרוחני המופשט,
המשמעות,
שאז נשאר בתוך העולם הזה,
אבל
מתוך כיוון מאוזן ואמיתי ונכון.
עבודה זרה זה לקחת את העולם הזה בלי הכהנים,
לקחת את העולם הזה בלי התיווך,
וכאמור להפוך את זה מגן עדן לגיהנום.
אדם עכשיו לוקח איזה יצר מסוים שקיים אצלו בנפש
ורואה בו את חזות הכל,
זה נקרא עבודה זרה,
לקחת איזה כוח חלקי ולהשתחוות,
והוא חש בזה איזה תחושת התמכרות ומיצוי זמנית,
זה הולך להיגמר.
אבל בשלב מסוים זה נותן לו תחליף לאלוקים,
פייק אלוקים.
עבודות זרות
שאמרנו עבודת המולך,
היה גם עבודה משונה שנקרא עבודת פאור.
מה זה פאור?
הם היו יושבים מול פסל ועושים את הצרכים שלהם.
שוב, זה משהו חולני לחלוטין.
מאיפה זה בא?
עשיית צרכים,
עכשיו הוצאת הפסולת מגוף האדם,
זה דבר מסוים שהוא גם נצרך לעולם הזה.
שוב,
בתחתית הנפש האנושית יש גם את הדבר הזה,
ולכן יש גם איזה סוג של הנאה,
סוג של
סיפוק שהגוף מוציא
את החומרים האלה מהגוף.
עבודת הפיאור זה היה לקחת את הדבר הזה.
ולהפוך את זה לאיזה טקס שאדם מרגיש בזה
איזה הנאה חולנית וקיצונית שנותנת לו את ה...
אוקיי,
נותנת לו את התחושה הזו של מיצוי דמיוני
של משהו מאוד מאוד נמוך בנפש.
זה היום
העולם התרבותי שאנחנו נמצאים בו היום,
כמובן לא בכזאת צורה קיצונית,
אבל היום כל התרבות, הבידור בעולם,
היא מובילה,
היא שואפת להגיע לדבר שנקרא אקסטאזה.
אקסטאזה זו מילה יוונית שמורכבת משתי מילים,
אקס,
אקס זה
משהו שהיה בעבר, משהו מחוץ, כן, כבר מחוץ,
סטאזה, סטטוס, סטטוס, מצב,
מחוץ למצב.
שוב,
התחושת האדם הנורמלי,
הנורמליה לצערנו,
המצב,
האדם הממוצע כיום
מרגיש שהחיים
הם בלי משמעות,
בלי כיוון,
אני רק מתעסק בדברים טכניים.
שוב, אני לא מצליח לרומם את החיים שלי,
אני הולך לעבודה,
אני מרגיש משועמם,
אני באותה משפחה,
אין לי כבר כוח לאשתי,
אין לי כוח לילדים.
ועכשיו,
אם אדם מתחבר לחיים,
אם אדם מתחבר,
מצטרף אל הקדושה,
אז הוא הולך לאט לאט ומוצא את המשמעות והאיזון בחיים שלו.
אבל כאשר זה לא קורה,
בן אדם...
הוא מתמכר לאיזה שהן חוויות חושניות,
זה יכול להיות מוזיקה,
זה יכול להיות סמים,
זה יכול להיות אלכוהול,
זה יכול להיות אפילו שאדם מתמכר,
שוב, לאיזה תוכנית בידור,
לאוכל,
והוא עכשיו מרגיש שהנה, עכשיו אני...
אקסטאזה,
אני
מחוץ למצב, אני עכשיו נמצא בהופעה,
אני שוב נמצא באיזו חוויה קיצונית, אקסטרימית,
ועכשיו לא מעניין אותי כלום,
הנה,
אני עכשיו מרגיש איזו תחושה כזו של התעלות,
תחושה של הנה,
יש איזו משמעות בחיים שלי,
לא מעניין אותי מה היה בעבר,
לא מעניין אותי מה יהיה בעתיד,
מה ההשלכות,
אתה עכשיו עושה פה משהו,
אתה בוגד,
אתה זה,
זה לך תדע איך זה ישליך לך,
כך לא מעניין אותי כלום,
אני מחוץ למצב, אני באקסטאזה,
ואז זה נגמר.
וכשזה נגמר,
זה כמו בלון שמוציא ממנו את האוויר.
זה ממש שהם בגיהינום.
זה גיהינום.
ביום שאחרי,
בבוקר שאחרי.
שבן אדם רואה שהכוחות הגוף
לא הביאו אותו אל העושר,
אל הסיפוק, אל המשמעות.
אלא הביאו אותו לאיזה חולניות ואיזה סיפוק מאוד מאוד עוצמתי,
אבל זמני,
שהורס אותו לטווח הרוחב.
על זה הנביא ירמיהו מדבר.
כאשר לא...
עובדים נכון, יחד עם לוויים,
יחד עם כהנים.
כאשר אדם לא משתמש בצדדים העליונים של החיים שלו, השכל,
התורה.
בסופו של דבר,
העיסוק הזה בקורבנות,
העיסוק הזה בעולם הזה,
בחוויות החושניות, מביא אותו לגיהינום.
בנו במות התופת אשר בגיא בן הנם,
לשרוף את בניהם ובנותיהם באש אשר לא ציוויתי ולא עלתה לבי.
לכן הנה ימים באים נאום השם.
לא יאמר עוד התופת וגיא בן הנם,
כי אם גיא ההריגה,
תדעו מה הולך להיות פה?
הולכים להיות פה גוויות בכל גיא בן הנם.
אתה מתמודד מהדבר הזה.
זה
לא יוביל אתכם למה שאתם רוצים,
זה יהרוס לכם את החיים.
וקברו בתופת מאין מקום.
והיתה נבלת העם הזה למאכל ולעוף השמיים ולבהמת הארץ ואין מחריד.
שוב, הצדדים הכי נמוכים במציאות, הבהמות,
הם יאכלו אתכם,
הגוף שלכם יהיה תולעים.
והשבתי מערי יהודה ומחוצות ירושלים,
כל ששון וכל שמחה,
כל חתן וכל כלה, כי לחורבה תהיה הארץ.
בעת ההיא נאום אדוני,
והוציאו את עצמות מלכי יהודה,
ואת עצמות שריו,
ואת עצמות הכהנים,
ואת עצמות הנביאים,
ואת עצמות יושבי ירושלים מקבריהם.
כל הדמויות שהיו אמורות היו להיות מתווכות,
שהמלכים,
הכהנים, שהיו אמורים היו להביא את החיבור
הזה בין העולם הזה לעולם הבא.
ושטחום לשמש ולירח ולכל צבא השמיים אשר אהבום.
אבל הם התמכרו לכל העבודות אלילים האלה,
חשבו שהשמש,
הירח,
הכוכבים,
הבידור,
הדמוקרטיה,
לא יודע מה,
כל איזה ערכים בעולם הזה,
אנושיים,
שזה חזות הכל,
זה עיקר החיים.
והלכו אחריהם,
ואשר דרשום,
ואשר השתחוו להם,
לא יאספו ולא יקברו,
לדומן על פני האדמה יהיו.
הם התפזרו, העצמות שלהם התפזרו.
זה ביטוי להגיד, אדם לא ימצא מנוחה.
לא ימצא מנוחה נכונה תחת כנפי השכינה.
יצאו אותו מהקבר.
ונבחר מוות מחיים לכל השארית הנשארים מן המשפחה הרעה הזו,
אשר הדחתים שם נאום אדוני צבאות.
ככה,
אנחנו בפרק ח' שם פסוק ג',
ואז מדלגים,
כדי לא לסיים בדבר שלילי,
אמרנו לפרק ט',
לפסוקי הנחמה הקרובים.
כה אמר אדוני,
אל יתהלל חכם מחוכמתו,
ואל יתהלל הגיבור בגבורתו,
אל יתהלל עשיר באושרו.
שוב,
אל תתמכרו לדברים בעולם הזה,
לחוכמה,
לעושר,
לגבורה,
כי אם בזאת יתהלל המתהלל,
השכל וידוע אותי,
כי אני,
אדוני,
עושה חסד,
משפט וצדקה בארץ,
כי באלה חפצתי נאום אדוני. תזכרו,
מה המטרה בחיים?
זה הפטרת צו.
העולם הזה הוא עולם מלא טוב,
מלא שמחה,
מלא קדושה, מלא טהרה.
אם מחברים את העולם הזה אל,
דרך הלוויים,
דרך הכוהנים,
אל הקדושה ואל הקדוש ברוך הוא.
אבל אם לא,
זה יהרוס אותך.
כן?
זה יהרוס אותך.
זה ייקח אותכם לכיוונים של גהינום.
חז"ל אומרים, רשעים בחייהם קרויים מתים.
אדם שבחייו הוא כבר נמצא בגיהינום.
שוב,
הוא נמצא בתחושות האלה שלה,
שהחיים לא מובילים לשום דבר,
והוא בורח מאיזה חוויה אקסטזית אחת לחוויה אקסטזית אחרת.
כשהוא צעיר,
אז הוא ארפס את האוכל, שהוא...
כשאתה יותר מבוגר,
אז את הטיולים בחוץ לארץ,
את הטיול פה,
את הטיול שם,
את החוויה היצרית הזו,
החוויה היצרית אחרת,
ואחרי זה שהוא גדל,
אז הוא בסדר,
הוא
מחפש איזו חוויה אינטלקטואלית שתיתן לו עכשיו את העבודה הזו,
שהוא יוכל להשתחוות אליה,
ומוצא גם דברים.
לשנוא, שנותנים לו חוויה אקסטאזית, בסדר?
יש לו
עכשיו את ביבי שהוא יכול לשנוא,
ואני יודע מה,
איזה עולם שהוא מחפש עכשיו הטיול מסביב לעולם.
זה למות שאתה חי.
לעומת זאת אומרים חז"ל,
צדיקים במותם נקראים חיים.
אדם צדיק הוא חי לנצח.
גם שהוא פיזית פה וגם שהוא פיזית לא פה.
הוא כל הזמן שייך אל המשמעות.
הוא שייך כל הזמן אל הציווי האלוקי,
הוא שייך כל הזמן אל הכהונה,
והדברים מופיעים בחיים בצורה נכונה,
בכל הכוחות,
בכל הקורבנות,
בצורה מאוזנת,
מדויקת,
שאדם מוצא את המשמעות,
יודע איפה לשים את הגבול,
איפה
להרחיב את הגבול,
ואז ראה חיים עם אישה אשר אהבת.
הוא אומר,
אשתך כגפן פוריה בירכתי ביתך,
בניך כשתילי זיתים סביב לשולחניך,
הנה כי כן יבורך גבר יראה השם.
זה המצב האידיאלי שעליו אנחנו שואפים,
וכאמור,
ההפטרה והפרשה,
לשם הם מכוונות.
נעצור כאן.
