טוב, שלום לכולם.
אנחנו היום נלמד את הפטרת פרשת ויקרא.
הפטרת פרשת ויקרא,
שוב,
מבחינת המקורות,
זה ישעיהו,
פרק מ"ג,
פסוק ח"א,
עד פרק מ"ד,
פסוק ח"ג. בסדר?
במקרה הזה אני לא חושב שיש הבדל בין אשכנזים לספרדים.
זה ההפטרה,
ובואו כמו תמיד נעשה קודם כל הסבר על מה עוסקת,
נעשה תזכורת על מה עוסקת פרשת ויקרא,
ואת הקשר להפטרה ברמת הפשט,
ואז נבין את העומק גם של הפרשה וגם תוך כך של ההפטרה.
הספר ויקרא,
פרשת ויקרא, פותחת את ספר ויקרא,
שזה הספר שבו,
נקרא לזה,
הקדוש ברוך הוא קורא לנו,
כן?
זה ויקרא, ככה מתחילה
הפרשה.
ויקרא אל משה וידבר אדוני אליו מאוהל מועד לאמור.
בסדר,
אם זה...
ספר בראשית עסק בלידה של האנושות,
בראשית ברא אלוקים,
יש למציאות הזו כיוון,
וספר שמות עסק בשם של הקדוש ברוך הוא
שמופיע בעולם על ידי החיים של עם ישראל.
עכשיו בספר ויקרא,
איך מנהלים את החיים מתוך קדושה,
איך הקדוש ברוך הוא
קורא לנו.
ובחיי היומיום,
זה הרעיון של הספר הזה,
שעוסק בעיקר בעבודת הקורבנות ובמצוות.
זה איך על ידי ההתקרבות, קורבן משום התקרבות,
אנחנו מוצאים את הקדושה בתוך החיים.
זה כאמור ספר ויקרא,
ופרשת ויקרא זו הפרשה שעוסקת בקורבנות.
יש כאן פירוט של הקורבנות המרכזיים שקיימים בבית המקדש,
כן,
אם זה עולה,
ואם זה מנחה,
ואם זה שלמים,
יש כאן פירוט מאוד מדויק,
איך מקריבים כל בהמה ומה מוסיפים,
ואיך בדיוק התהליך,
מתי סומכים את היד על הקורבן,
ויש לנו קורבן שלמים,
ויש לנו קורבן חטאת, ויש לנו קורבן אשם.
זה למעשה פרשת ויקרא,
שמעמד ראשון נראה משהו מאוד טכני ואפילו ככה קצת מסליד,
עכשיו נדבר על זה,
אבל מכל מקום, זה ככה מתקרבים אל השם,
ככה הקדוש ברוך הוא קורא לנו.
וההפטרה, ישעיהו פרק מ"ג,
היא לכאורה מתחילה,
כן,
בפסוקים שמדברים על זה שהקדוש הוא מתלונן על עם ישראל,
לא קנית לי בכסף,
קנה,
וכלי זבחיך לא הרוויתני,
כן,
לא הבאת לי שה עולותיך,
וזבחיך לא חיבתני,
לא,
לא,
קיצור.
אתה לא מקריב את הקורבנות, כן?
הנביא ישעיהו מתלונן על עם ישראל,
שעם ישראל לא מקריב את הקורבנות, וכאן
לכאורה הקשר בין הפרשה להפטרה. טוב,
כמו תמיד אנחנו מסבירים שגם ברמת הפשט זה קצת לא מובן,
כאילו כל הפסוקים פה בספר ישעיהו,
יש כאן כמה פסוקים שעוסקים בקורבנות, אבל יש שם...
רוב ההמשך,
הפסוקים שם בנביא,
זה עוסק בכלל על עבודה זרה,
ושעם ישראל כן הולך אחרי עבודה זרה,
במקום לעבוד את הקדוש ברוך הוא.
אז בהתחלה מוזכר שני פסוקים על קורבנות,
למה מביאים פה את כל ההפטרה,
טוב,
זה ברמת הפשט,
אבל גם אם איכשהו
נעבור את רמת הפשט,
צריך להבין פה לעומק.
גם מה כל הרעיון הזה של קורבן,
ומתוך כך,
מה הנביא ישעיהו,
מה התלונה הגדולה על זה שעם ישראל לא מביא קורבנות,
וזה,
אני נותן לכם פה כבר את הספוילר,
זה קשור לכל העבודה זרה שהנביא מתאר בהמשך ההפטרה.
אבל בואו קודם כל ניזכר,
כן,
זה מופיע גם בשיעורים משנים קודמות.
בספר פרשה של הנפש,
למי שמכיר,
שניסינו להסביר מה בעצם הסיפור של הקורבנות. קורבנות
זה דבר שמכל,
נקרא לזה הציוויים הדתיים,
אם נתנסח בשפה אקדמאית,
מכל הציוויים הדתיים זה אולי הציווי הכי
שאנחנו מרגישים כיום תחושת זרות מולו.
לקחת בעל חיים,
להקריב אותו עם הדם, עם האיברים הפנימיים,
היום אנחנו רק רואים את זה,
אנחנו מתעלפים. וזה מסתבר שזה הלב של עבודת השם.
בזמן שבית המקדש קיים,
ספר שלם,
ויקרא,
וגם מופיע כמובן במקומות אחרים בתורה,
איך מקריבים כל הזמן קורבנות.
מה,
הקדוש ברוך הוא זה מישהו בשמיים שצריך שיביאו לו קורבנות?
מה אנחנו פה...
פגנים,
עובדי אלילים ששוחטים כל מיני דברים כי
חושבים שהם מביאים את זה מתנה לאל שלהם.
מה הרעיון העמוק של קורבן?
קורבן
זה לא...
כן,
אני עושה את זה שוב בצורה הכי
בוטה שיש.
זה לא בשביל שהקדוש ברוך הוא יהיה לו מה לאכול,
יהיה לו פה,
יהיה מרוצה מזה שמקריבים.
הקורבן הוא בשביל לקרב אותנו,
לרומם אותנו אל הבורא.
זה קשור לכל,
גם
הנושא הזה של תפילה,
שאגב היום תפילות הן המקבילה לקורבנות.
כן, יש משל יפה, כאילו, מה התפילה עושה?
כשאנחנו מתפעלים מהקדוש ברוך הוא,
מה אנחנו,
כאילו,
אומרים לו מילים יפות שהוא יאהב אותנו,
כאילו,
להחמיא לו,
להתחנף לו.
אלא המשל הוא שכמו שיש רפסודה,
כן,
עכשיו קצת עתיק,
אבל עדיין,
יש איזה רפסודה של עצים שצפה על המים,
ואנחנו נמצאים על הרפסודה ורוצים להתקרב אל החוף.
מה אנחנו עושים? אנחנו זורקים איזה חבל, החבל לאסור, כן.
זה נתפס שם בעץ על החוף ואז אנחנו מושכים
את החבל והרפסודה ככה מתקרבת אל החוף.
מה קורה פה?
מהמבט שלנו בתוך הרפסודה נראה שהחוף מתקרב אלינו,
נכון?
אנחנו מושכים
והנה ה...
אבל מצד האמת מה שקורה זה הפוך,
אנחנו מתקרבים אל החוף,
כן?
זה המשל, הנמשל הוא
התפילה הקורבנות.
בוא'נה,
אנחנו בני אדם שנמצאים,
אנחנו הרפסודה,
בסדר?
הקדוש ברוך הוא זה החוף.
הקורבנות והתפילות זה החבל הזה שאנחנו
זורקים אל הקדוש ברוך הוא ומושכים.
לזה שאנחנו מקריבים קורבנות ומתפללים,
זה נראה לנו,
כן,
שהחוף מתקרב אלינו, שכאילו הקדוש ברוך הוא ככה,
הוא בעצם משתנה והוא מתלהב מאיתנו ו...
אבל מה שקורה מצד האמת זה שאנחנו אלה שמתקרבים אל החוף.
אנחנו אלה שהולכים ומשתנים ומתקרבים, כן?
הולכים ומתרוממים אל הקדוש ברוך הוא על ידי הפעולות הללו.
איך אנחנו מתרוממים?
על ידי
הקרבת הקורבנות.
אז זו הנקודה.
העולם שבו אנחנו חיים היום
הוא עולם סטרילי.
אנחנו חיים פה אחרי אלפי שנים,
אחרי מאות אלפי מיליונים,
אבל לא משנה,
מבחינת הציוויליזציה הידועה לנו,
אנחנו חיים אחרי אלפי שנות היסטוריה.
ובאלפי שנות ההיסטוריה הללו צריך להבין
שהמציאות של בני אדם השתנתה לא רק ברמה הטכנית.
אנשים אומרים,
מה ברור,
היום יש לנו טכנולוגיה,
יש לנו מחשבים,
ופעם היו רוכבים על סוסים והיו,
אני יודע מה,
לא היה שירותים אם נהיה גרה בתוך הבית,
אלא בור בחצר.
זה נכון, זה הצד הטכני.
אבל הצדדים הטכניים הללו,
הם גם משקפים שינויים נפשיים אדירים
שחלו בנפש האנושית במהלך ההיסטוריה,
ואנחנו כבר נולדנו לתוך המציאות הנפשית הזו,
שאנחנו בכלל לפעמים שוכחים איך את הבייסיק של הנפש האנושית,
תגידו,
נו,
אז למה אכפת לנו מה היה פעם?
כי הנפש,
הצדדים הנפשיים שהיו בעבר,
ואנחנו קצת שכחנו מהם,
הם עדיין מאוד מאוד דומיננטיים בתוך הנפש שלנו,
וגם הם צריכים מענה.
מה הכוונה?
היום
אנחנו נמצאים בעולם, כפי שאמרתי, סטרילי,
עולם שהוא מאוד מאוד נוגע בחיצוניות של החיים.
אנחנו קמים בבוקר, שימו לב, על ידי שעון מעורר.
אנחנו קמים בתוך חדר ממוזג,
מיטה נוחה, מזרון.
אנחנו מצחצחים שיניים,
כל פעולה ופעולה,
כן,
אתה הולך לשירותים,
אז יש לך בתוך הבית את המנגנון,
האינסטלציה שמוציא את הדברים הצורכים החוצה, בלי שאנחנו
צריכים בכלל לראות אותם או לגעת בהם.
אנחנו חיים בעולם שאנחנו עטופים כל הזמן,
אני קורא לזה ברפלקסים של חיים,
לא החיים הממשיים.
זה יוצר אנשים שהם,
עוד פעם,
לא באשמתנו,
ככה אנחנו,
שהם מאוד נוגעים בחיים ברמה המאוד מלאכותית וחיצונית שלהם.
בסדר,
יש דברים בחיים שאנחנו נתקלים באיזה משהו עוצמתי בחיים.
למשל,
אנחנו רואים דם.
אנחנו ישר...
גם כשאנחנו נתקלים באיזה רגש,
יש פה פתאום מישהו שבוכה לנו.
איזה משהו שמתרחש במציאות, מלחמה, עניינים.
יש את התחושה של,
לא,
לא,
לא,
אני רוצה לחזור לעולם העדין והרגוע שלי.
זה לא הנפש של אנשים מלפני 3,000 ו-4,000 שנה.
בעבר, אתם יודעים, אנשים לא התעוררו משעון מעורר.
הם גם לא ישנו בתוך חדר ממוזג.
אנשים ישנו באיזה,
לא יודע, צריף,
חצי מערה,
איזה אסם, תבואה,
יחד עם איזה בעלי חיים שם שנמצאים לידם.
בבוקר הם התעוררו לא מהשעון ומהפלאפון,
אלא הם התעוררו מזה שהשמש זרחה ולטפה להם את הפנים.
הם קמו בזריחה, הלכו לישון בשקיעה.
בבוקר, שוב, צריך להבין, אפילו החוויה, כן,
החוויה,
שאדם הולך לשירותים...
מה שאנחנו עוברים כל בוקר כשאנחנו הולכים לשירותים לבין מה
שבן אדם עבר לפני ארבעת אלפים שנה זה עולם אחר.
בן אדם היה צריך עכשיו לצאת החוצה,
מי שפעם היה בקמפינג או באיזה,
אז
טיפה מבין את ה...
היה צריך ללכת לאיזה מקום,
לאיזה שיח שם בחוץ.
כל יום, זה לא רק באיזה חוויה קמפינג,
שגם זה אנחנו עכשיו נמצאים באוהל קנוי ו...
ויש לנו שירותים ניידים שם ליד, בחניון.
זה היה כל בוקר, לקום,
ואתה מרגיש לא טוב,
גם אין תרופות,
אין זה.
בן אדם צריך לחיות בתוך עולם מאוד מאוד פראי,
שממילא יצר לו תחושות נפש.
מאוד מאוד סוערות,
הנה אנשים שפעם ראו דם,
הם לא התעלפו.
אנשים שהריחו ריחות חזקים, הם לא הסתחררו מזה.
הם היו אנשים שחיו בתוך המציאות הטבעית. עכשיו,
יש בזה משהו מאוד מחוספס, משהו גס וכולי,
אבל יש בזה גם משהו מאוד טבעי,
מאוד חי,
לא רפלקסיים,
הם חיים עצמם.
אותו דבר בעולם הרוחני.
אנחנו היום,
כשרוצים להתקרב לקדוש ברוך הוא,
מה אנחנו עושים?
אמרנו תפילות, באים לבית כנסת.
מה זה בית כנסת?
בית כנסת,
שוב,
זה אולם יפה,
ממוזג,
היום גם יש את הלוח אלקטרוני,
ובסדר,
בשבת אנחנו עדיין משתמשים בסידורים וזה,
בימי חול אנחנו גם מתפללים מתוך הפלאפון,
התפילון.
אתה מגיע לעולם שבסדר,
אתה אומר מילים,
אבל המילים הם מאוד...
זאת אומרת,
מתוך שגרת היומיום,
אני מנסה גם להגיד,
ברוך אתה ה' אלוהינו ואלהי אבותינו,
אני מנסה לחשוב על אלוקים,
אבל בדרך כלל,
כמו שאנחנו יודעים,
זה אפקט מאוד מאוד חלש של הנפש.
כמובן, אנחנו כל הזמן עובדים,
זה שאפקט הזה יהיה יותר גדול,
זה כל הרעיון של ללמוד תורה ול...
ועבודת המידות ולכוון בתפילה,
אבל באופן מובנה המגע שלנו עם אלוקים הוא מגע
שנוגע בצדדים האינטלקטואליים והרגשיים מאוד מאוד שטחיים בנפש.
בימים עברו, איך בן אדם היה מתקרב לקדוש ברוך הוא?
על ידי קורבנות.
החיים עצמם היו סוערים,
וממילא שבן אדם היה מתקרב לקדוש ברוך הוא בבית המקדש,
הוא לא היה נכנס לעולם ממוזג, הוא היה
נכנס לעולם שכולו חוויה גם ברמה החושנית.
הוא היה מריח את הקטורת, היה...
נוגע בקורבן, רואה את הדם.
היה פה איזה תהליך,
כן, הרב קוק כותב במאמר הטלליא,
הוא אומר שעבודת הקורבנות זה נתן מענה לנפש הילדותית של בני אדם.
שוב, ילדותית לא במשמעות השלילית,
אלא כמו ילד קטן,
נכון,
שיש לו חיים,
אנחנו רואים ילד קטן,
הוא כזה סוער,
הוא מתגלגל בתוך הבוץ,
ונכון, בגיל שלו זה טוב,
אדם מבוגר ש...
שמתגללים בתוך הבוץ זה כבר אומר על חוסר שליטה,
אבל
בילד שהוא ככה אותנטי ויש איזה סנכרון בין
העולם האישיותי שלו לבין העולם הרגשי שלו,
אז זה שהוא חי ושמח ונהנה מכל דבר עד הסוף,
זה המציאות הטבעית שאנחנו קצת שכחנו אותה במהלך ההיסטוריה.
בבית המקדש המציאות הזו הופיעה באקסטרים.
בני אדם,
כאמור,
היו עוברים איזושהי חוויה שהם היו נכנסים לבית
המקדש ויוצאים מבית המקדש שלא אותם בני אדם.
וזה בא לידי ביטוי בכל הקורבנות,
כי אני לא אומר פה את הדברים בנקודה מאוד,
בנקודות מאוד מקומיות,
כי זה לא עכשיו הנושא של השיעור,
הנושא זה ההפטרה.
אבל תכף נבין, היה קורבן עולה.
מה זה קורבן עולה?
עולה,
זה אומרים חז"ל, זה בא על מחשבות הלב.
בן אדם,
יש לו מחשבות לא טובות וכו',
מקריב קורבן עולה.
עולה זה קורבן שכולו עולה,
כן,
כולו עולה,
כולו עולה,
הוא נשרף לחלוטין.
עכשיו, בן אדם היה מביא את הקורבן.
א', להביא קורבן, תבינו,
להביא קורבן זה היה להשקיע הרבה כסף, הרבה מאמץ.
זה,
להביא קורבן זה,
אני סתם זורק,
לא יודע,
כמו היום בן אדם צריך להביא 100 אלף שקל.
אתה יודע,
לקנות עכשיו איזה בקר זכר תמים,
כן,
זה הקורבן שמופיע.
אז בן אדם עכשיו עובר פה תהליך,
הוא משקיע ממיטב כספו,
ממונו,
אז בכלל אנשים,
זה ממונם,
בקר,
זה כמו בן אדם מביא את הרכב שלו,
את
הכלי העבודה שלו,
לבית המקדש.
ואז,
שוב,
אתה לפני זה תובל במקווה,
שזה גם חלק,
אתה נכנס עם הגוף שלך למקווה טהרה,
ואז אתה עולה ו...
נותן לכהן,
סומך את ידו על ראש העולה,
כן,
זה גם היה איזה נקודה של חיבור גופני עם
הבהמה, ובעצם הרעיון הוא שזה עולה,
הקורבן עולה,
עולה כולה להשם, זה ביטוי לכך שאני גם,
המחשבות שלי הן כולם מעכשיו לשם,
הן לא הולכות ומתפזרות לכיוונים אחרים.
ברגע שבן אדם ראה את זה,
הפשיט את העולה,
ניתח אותה לנתחיה,
ואז בני אהרון,
הכוהנים, נותנים אש על המזבח ועורכים עצים על האש.
היה פה איזה תהליך שבן אדם היה עובר,
כשהנשמה הייתה דומיננטית והחוויות הנשמתיות היו ניכרות בעולם,
בן אדם היה עובר פה משהו שהיה משנה אותו.
חושב מחשבות אחרות אחרי זה.
זאת אומרת, בוודאי שהיו גם נפילות,
אבל זה היה הכיוון.
כנראה לאחרי זה יש לנו קורבן של,
קורבן מנחה.
נפש כי תקריב קורבן מנחה להשם, כן? מנחה זה משהו יותר נוח,
משהו כזה קורבן על רגשות פחות סוערים.
אז מביאים את זה מהצומח,
זה כבר לא בעל חיים,
זה משהו קצת פחות חי,
אבל עדיין, מריחים אותו,
נוגעים בו,
ומביאים עליו סולת ושמן,
שזה דברים מובחרים,
קמח מובחר,
ולבונה,
שזה קשור לקטורת,
לעבודת בית המקדש,
שזה ריחות שהיו מסחררים את הראש של בן אדם.
ואז גם יש גם סוגים של...
של מנחות, יש מנחה שנקראת מנחת מאפי תנור,
כאילו שהיא,
כן,
איזה סוג של תבשיל כזה של סולת
ומצות בלולות בשמן שהם נאפו בתנור.
יש מנחה על מחבת, כן, מחבת כמו שאצלנו.
ויש מנחת מרחשת,
זה מרחשת כאילו סגורה, אז גם אומרים חז"ל,
מרחשת זה על רחשי הלב, איזה דברים כמוסים בלב,
שבן אדם גם רוצה עכשיו לשנות אותם, לכפר עליהם,
זו המילה שחוזרת כל הזמן בקורבנות,
לכפר.
מה זה לכפר?
לכפר זה להחליף, כמו כופר נפש, כן?
אני מחליף את האישיות שלי באישיות אחרת,
את המחשבות שלי,
את
הרגשות שלי.
ואז יש לנו קורבן...
קורבן חטאת,
כן,
למשל,
סליחה,
קורבן שלמים,
אני הולך פה לפי הסדר בפרשת ויקרא,
שלמים זה שלמי שמחה,
כן,
שלמים כי הם נאכלים גם על ידי הקורבן,
סליחה,
על ידי הבעלים,
אז
על ידי הכוהנים,
יש...
מצב שאני גם שלם במקום שהקדוש ברוך הוא שם
אותי בחיים. קרא לי עכשיו איזה מאורע שמח וכולי,
ואני עכשיו מביא לבית המקדש,
ואני גם עובר פה איזו חוויה של תודה,
זה גם קורבן תודה,
יש דבר כזה,
קורבן תודה להשם.
ואז זה ממשיך לגבי קורבן חטאת,
נפש כי תחתה בשגגה,
ואז הוא מביא פר בן בקר תמים להשם לחטאת,
אם הכהן המשיח יחטא,
בכלל שהמנהיג חוטא,
פר, זה אמרנו,
בעל חיים עוצמתי,
שפרה ורווה,
וגם אותו,
אדם עובר ואומר חז"ל,
שאדם היה צריך,
בזמן שהוא רואה את הכהנים שוחטים את ה...
את
הפר ומקריבים את הדברים על האש,
הוא היה כל הזמן צריך להגיד לעצמו,
כך היה ראוי לעשות לי,
כן? גם אני, בגלל החטא שלי,
היה צריך להוציא ממני את הקרביים ולהשחית,
ולשרוף.
בן אדם לא היה חוטא אחרי זה.
אחרי שהאדם היה מביא קורבן חטאת,
הוא
לא היה חוטא,
היה חושב פעמיים לפני שהוא היה חוטא שוב.
שוב, זה עולם שאנחנו,
אצלנו היום יש חטא.
בסדר,
אז אנחנו עושים תשובה, מנסים להתפלל קצת,
לעשות
איזה שינוי אישיותי, אבל כמו שאמרתי,
זה
נשאר מאוד מאוד מחוץ לנפש.
אז כל התהליך היה התקרבות, התרוממות.
בכל כלל האישיות,
זה הרעיון של קורבנות.
בסדר,
ואני לא מפרט פה,
אבל
צריך לעבור,
פרשת ויקרא,
פסוק פסוק, ולהבין איך כל דבר מכפר,
כן? קורבן אשם,
לאדם יש רגשות אשם,
על חטאים עוד יותר חמורים ממה שמביאים על קורבן חטאת.
אז גם איך מביאים את זה,
יש
קורבן עולה ויורד,
קורבן שתלוי ב...
במצב הכלכלי של הבן אדם,
העשירים מביאים כבשים,
עניים מביאים תורים, בני יונה.
שוב,
הרעיון הזה שהקורבן מותאם לאישיות של האדם,
ועובר פה כאמור איזו חוויה שהיא הולכת ומרוממת.
זה פרשת ויקרא,
אוקיי?
עכשיו אנחנו מגיעים אל ההפטרה, שימו לב.
ההפטרה הולכת כך. אמרנו, ישעיהו,
בן אמוץ,
פסוק א',
תראו איך זה עובד.
אומר
הנביא כה,
עם זו יצרתי לי, תהילתי יספרו.
כן,
זה כמובן המשך פה של הנבואת ישעיהו,
שהוא מתנבא ומנבא גם על החטאים של עם ישראל,
גם את הנחמה,
אבל
פה בפרקים הללו,
זה
פרקים שהוא מתאר שעם ישראל לא עושה
את מה שהקדוש ברוך הוא מצפה ממנו.
והוא מתחיל,
כי אנחנו פה באמצע הפרק,
אבל עם זו יצרתי לי תהילתי,
יספרו.
מצד האמת, מה המטרה של עם ישראל
בעולם? לספר את תהילת השם, נכון?
כמו
שאנחנו אומרים בתחילת התפילה,
השם, שפתיי תפתח ופי אגי תהילתך.
תן לי לרומם את תהילתך בעולם,
תן לי להופיע את הטוב בעולם,
זו הכוונה תהילת השם,
לא להתחנף להשם,
אלא שהשם, שהשלמות,
שהאינסוף, שהאמת, הטוב תופיע בעולם,
אני רוצה להתקרב,
אני רוצה להתפלל.
אבל אז מה קורה?
ולא אותי קראת יעקב,
כי יגעת בישראל.
אומר הנביא ישעיהו, אתם לא עושים את זה נכון.
אתם
קוראים לקדוש ברוך הוא,
יגעים,
אתם לכאורה משקיעים במשהו,
אבל פול גז בנוטרל, וזה לא הולך.
מה קרה?
וזה הנקודה שההפטרה נוגעת אלינו.
הנביא ישעיהו כבר מדבר בשלהי בית המקדש.
אנחנו נמצאים עכשיו
בכלל בעידן אחר.
העידן הזה של בית המקדש,
של המשכן,
שבו באמת אדם חי את הקדוש ברוך הוא בכל חוויית החיים שלו,
והקורבן רומם אותו ושינה אותו,
זה לא המצב שעם ישראל נמצא בו עכשיו.
מפני חטאינו גלינו מארצנו, נחרב בית מקדשנו.
מתחיל להיווצר נתק שהוא הולך,
זה סטייה תקן שהיא הולכת ותופסת אזימות,
סדק שהולך ומתרחב ככל שההיסטוריה הולכת וממשיכה,
שאנחנו כבר לא נמצאים בעמדה הנבואית,
הנשמתית של קרבת אלוהים סוערת.
אנחנו...
מלאים בחיי חומר,
במציאות של העולם הזה,
בצדדים הטכניים שלו. ויש לנו,
כמו שאמרנו,
איזה מדי פעם, איזה התעוררות דתית,
שאנחנו,
יש לנו איזה איסורי מצפון,
או אנחנו רוצים משהו מאוד בחיים,
וראינו איזה חוויה כזו,
מעבר לסטטיסטיקה שאנחנו קוראים לה נס,
אז אנחנו עכשיו רוצים להקריב ולהתקרב לשם,
ללכת לבית כנסת,
ו...
ואומר הנביא.
זה לא,
אין לו.
אתם עכשיו, במציאות שאנחנו נמצאים בה עכשיו,
אתם עושים דברים טכניים
לא עם הלב שלכם.
ככה קראתי לשיעור.
להקריב עם הלב.
מה המטרה,
שוב,
בעבודת השם,
שהקורבנות הן הפרזנטורים?
עבודת הקורבנות היא הפרזנטורית של עבודת השם,
בשיאה.
זה שוב,
להתחבר עם האלוקות בחיים ממש.
לא עכשיו כזה,
להשאיר את הכל כזה ברמה מאוד מאוד חיצונית ושטחית.
והוא אומר,
לא הבאת לי שאולותיך וזוכיך,
לא כיבדתני.
לא, לא, אתה לא מביא את הקורבן. אז יש פה מחלוקת במפרשים,
האם לא הבאת לי שה,
בכלל לא הבאתם לי שה,
או שהפוך,
שהבאתם שה,
אבל בלי הכוונה.
אבל התוצאה היא אותה תוצאה,
אתם לא עוברים את ההתעלות הזו,
את השינוי הזה שאני מצפה.
הקדוש ברוך הוא לא זקוק לקורבנות,
אתה מבין?
כן, אנחנו היום כולנו יודעים את זה, ודאי.
אבל אני אומר, גם היום, שאנשים אומרים,
חושבים שהקדוש ברוך הוא,
נגיד נותנים צדקה למישהו,
שזה יפה וזה טוב,
אבל צריך להבין,
אתה נותן צדקה,
זה לא ש...
אם אתה נותן צדקה...
לא מתוך הלב, אלא שיבו כאיזו חובה דתית.
זה גם משהו,
כל דבר,
גם עדיין,
גם כשאדם מתפלל לא בכוונה,
הוא התפלל.
וגם הנביא,
כן,
אומרים פה איזו שאלה עדיף כבר שלא תקריב בכלל,
אבל זה לא הכוונה.
ברור שבסדר,
היה גם עבודות של מאות שנים בבית המקדש,
בבית שני,
שכבר לא היה כזו נבואה,
הקריבו קורבנות,
וזה גם נתן את האפקט שלו.
אבל מכל מקום, המצב השלם האידיאלי, שעבודת השם,
המעשים החיצוניים, הטכנים,
הצדקה, התפילה, כן, המלל של התפילה,
הטקסט של התפילה,
הקורבנות,
הם אמורים לעורר את הלב,
הם
אמורים ליצור פה שוב את ההתעלות הזו.
כן,
הנה תפילה,
זו אולי הדוגמה שאימת יותר מובהקת היום.
שוב,
אדם אומר את המלל של התפילה,
ודאי שהוא צריך להגיד את המלל,
אבל כשאומר את מלל התפילה בלא כוונה,
כי גוף בלא נשמה,
אין שום חשיבות לגוף,
יש איזו חשיבות,
אבל עדיין הנשמה לא מופיעה פה.
ואומר הנביא, כן,
הוא אומר בשם הקדוש הוא, לא...
העבדתיך במנחה ולא הוגעתיך בלבונה.
כאילו,
אני לא,
לא הטרחנו אותך להביא את הדברים הטכניים.
אנחנו רוצים את הלב שלך.
הקדוש ברוך הוא לא,
כאילו,
מטריח אותך,
תביא,
אני לא מוגיע אותך,
שיהיה,
העיקר זה שתעבוד כזה,
זה מס כזה,
שתביא את הקורבנות.
לא זה המטרה.
לא קנית לי בכסף קנה,
קנה בושם להקטיר במקדש, וחלז זבחיך לא ערביתני.
כאילו,
אתה,
אומר הנביא לעם ישראל,
אתה לא הבאת לקדוש ברוך הוא את עבודת הקודש.
כאילו,
אם הבאת קנה,
לא התכוונת באמת לעשות את זה לשם שמיים.
והחלב של הזבחים,
כן,
גם זה חלק בשומן שם בזבח שצריך להקריב אותו,
אתה לא הבאת את זה,
או ששוב, הבאת, אבל בלי כוונה.
מה לעומת זאת עשית?
עבדתני בחטאותיך,
עוגתני בעונותיך,
אומר הקדוש ברוך הוא
לעם ישראל,
דרך הנביא ישעיהו.
מה אבל אתה כן עשית?
אתה מייגע אותי בחטאים שלך.
במקום שוב להתחבר ולהתעלות אל הקדוש ברוך הוא,
אל המשמעות של החיים,
אל הטוב של החיים,
אתה הולך עכשיו ומתעסק במעטפת הטכנית של החיים,
שאז באופן בלתי נמנע זה מביא לחטאים.
צריך להבין, הנבואה הזאת,
כמו שאנחנו אומרים כל אורך כל השיעורים האלה,
זה לא משהו שנאמר בעבר.
אם אתה רוצה משהו, היום אין עבודת קורבנות,
גם אם אני אלמד את הנביא שם.
זה מדבר על הבן אדם היום.
מה קורה היום בתרבות שאנחנו מכנים אותה,
התרבות החילונית,
שגם אנחנו
חלק ממנה.
בן אדם,
הוא חי בחיים.
אנחנו חיים בחיים טכניים שהם רק הולכים ומתגברים כל הזמן,
נכון?
ילד קטן,
אתה רואה,
הצד הטכני שלו בחיים,
זה בסדר,
מה הוא צריך לעשות?
לאכול, לשתות ולנוח.
ככל שאדם מתבגר,
יש לו את העבודה ואת האחריות והידע והטכנולוגיה,
זה עולם הרי אינסופי בצד החיצוני.
כאשר אין התאמה עם העולם הפנימי,
העולם הפנימי חלול,
שזו המציאות שלנו היום,
שאין נבואה,
אין בית מקדש,
אין נשמה.
אדם הוא בהכרח הולך לחטאים, מבינים? כאילו, אין לו את ה...
ברגע שבן אדם אין את העולם הפנימי,
הוא חייב לפרוק את האנרגיה באיזשהו מקום,
ואז הוא הולך אל החטאים.
עכשיו, חטאים זה לא רק,
כן, שאדם עושה עבירה ממש.
זה, למשל, משפחה, זוג הורים.
ילדים קולטים.
גם ההורים צריכים להתפתח,
אתה מבין,
יש
כזה נטייה כזו,
שהורים,
הורים,
הם נשארים כל הזמן אותו דבר.
לא,
ההורים גם עוברים שנים,
יש הבדל בין הורים בגיל 30 לבין הורים בגיל 45. עכשיו,
אם יש מסלול חיים תקין,
שהבית מלא תורה,
מלא אמונה ויש משמעות,
הילדים רואים איך ההורים מתפתחים בתוך
הצד התורני,
רואים את האבא איך הוא לאט לאט הולך ולומד יותר,
והאימא.
היא הולכת וגם בונה את האישיות הרוחנית שלה,
והם נהיים יותר שקולים ויותר מיושבים ויותר מתפללים ויותר.
כאשר זה לא קורה,
הילדים יודעים שעכשיו אבא נמצא בגיל,
משבר גיל 45,
ולכן הוא עכשיו הולך לחוץ לארץ,
ההורים נוסעים לחוץ,
אז עכשיו לחודשיים.
או
קונים עכשיו איזה רכב מאוד מפואר.
זאת אומרת, אדם חייב להרגיש שהוא מתקדם בחיים שלו.
אם אין התקדמות פנימה,
אז זה נברא התקדמות החוצה.
עכשיו,
להגיד שזה אסור,
יש לזה גם מקום לפעמים בחיים,
הכל תלוי,
אבל השאלה היא מה העיקר.
האם העיקר זה הלב?
ואז בסדר,
בן אדם גם לפעמים קונה רכב חדש,
כי זה לשמש את החיים,
אני
עוד פעם,
אני מביא קורבן,
אני
מביא משהו טכני, כי איתו אני בונה את המשמעות של החיים שלי.
או שהלב חסר,
ועכשיו הכל הולך ונברא על הצדים הטכניים.
הוא אומר, אנוכי,
כן,
אחרי שאומר הנביא ישעיהו שאתם חוטאים ופושעים,
אנוכי,
אנוכי,
הוא מוחה פשעיך למעני,
וחטאותיך לא אזכור.
הזכירני,
נשפטה יחד,
ספר עתה למען תצדק,
הנביא כבר זורק את הנחמה.
בעזרת השם,
אנחנו נתכפר על החטאים האלה,
אתה תכיר,
תספר את החטאים,
כדי שתוכל לשוב בשובה,
למען תצדק.
אביך הראשון חטא,
ומליציך פשעו בי, אבל...
אדם הראשון חטא,
כאילו החטא הזה,
הניתוק מהפנימיות,
זה משהו שהוא כתוב בהיסטוריה.
ומליציך,
כן, מליציך,
זה המנהיגים שלך,
מדברים בזכותך,
הם פשעו בי,
הם לא נהגו כמו צריך.
ואחלל שרי קודש ואתן לחרם יעקב וישראל לגידופים,
ולכן יש חורבן בעם ישראל,
ומקללים אותו גידופים,
כאילו יש ביזוי של החיים,
של חיים שהם...
רק עסוקים בצד הטכני ומנסים לשרוד בלי המשמעות והעומק,
אז באופן בלתי נמנע.
זה יוצר עולם מבוזה.
ועתה, שמע יעקב.
עבדי וישראל בחרתי בו.
כה אמר ה' עוסך ויוצרך מבטן יעזרך.
אל תירא עבדי יעקב וישורון בחרתי בו.
ישורון זה גם ישראל, ישר, עם אל.
אל תדאגו,
אני,
אנחנו,
אומר הקדוש ברוך הוא,
נעבור את זה ביחד.
כי אצק מים על צמא ונוזלים על יבשה,
אצק רוחי על זרעך וברכתי על צאצאיך,
וצמחו בבין חציר כערבים על יבלי מים,
כן,
הוא ממשיל את זה,
כמו שגשם יורד על האדמה ומצמיח את התבואה,
את הערבות על יבלי מים,
ככה גם אתם,
והצאצאים שלכם,
כולכם תצמחו.
זה יאמר,
לאדוני אני,
וזה יקרא בשם יעקב,
וזה יכתב ידו לאדוני ובשם ישראל יכנה.
כן,
לעתיד לבוא,
כל אחד יגיד,
אני שייך לקדוש ברוך הוא,
אני שייך למשמעות של החיים,
אני שייך לפנימיות,
אני יודע מה,
מה,
לשם מה אני חי פה.
כה אמר אדוני מלך ישראל וגואלו,
אדוני צבאות,
אני ראשון ואני אחרון,
ובלעדיי אין אלוהים.
אני הקו שחורז את המציאות,
האמת,
השלמות,
האינסופיות,
האלוקות,
זה מה שנותן את הקו שמחבר את כל ההיסטוריה.
ומי כמוני יקרא ויגידה ויערכה לי?
מסומי עם עולם ואותיות, ואשר תבוני יגידו למה.
אני שמתי את עם ישראל כעם הנצח והאותיות, כן?
הם כותבים באותיות שלהם את
ה...
כן, זה התורה,
את האמת פה בעולם הזה.
אל תפחדו ואל תיראו.
הלא מאז ישמעתיך ואגד,
ואתם עדיי,
היש אלוה מבלעדיי,
ואין צור בל ידעתי.
הנה, ועכשיו אנחנו מגיעים, אז זה הנחמה.
אומר הנביא, תדע לך, עם ישראל בסוף יחיה.
זה הרעיון בסוף בעם ישראל, לא רק הצדדים הטכניים,
אלא החיים של עם ישראל,
אנחנו נפתח עוד חיים
פה,
בתוך
ארץ ישראל,
חיים של כלכלה,
של צבא,
של כל חוויות העוצמה של החיים,
מתוך קדושה,
מתוך טהרה.
אבל בינתיים, שאנחנו נמצאים שוב במצב שזה עוד...
כל הזמן אנחנו נמצאים גם בהתקדמות,
גם
קצת בשלמות,
אבל גם בדרך,
בתוך המציאות הזו שאנחנו עדיין לא בשלמות שלה,
יוצרי פסל כולם תהו.
אנשים יוצרים פסלים.
ברגע שאדם לא מקריב קורבן,
אם זו הייתה הסיבה שהנביא פה ממשיך
את כל הסיפור על העבודה זרה.
אמרנו,
שוב, אמרת זה שלא הקריבו קורבן,
גם,
נבין,
אמרת נחמה, בוא נסגור סיפור.
לא, ממשיכים הלאה.
אמרנו עד פרק,
עד פרק מ"ד פסוק ח"ג.
יש פה תיאור עכשיו של כל הפסילים והעבודה זרה.
כי למה?
כי הפסילים והעבודה זרה, אתם מבינים,
זה בעצם ה...
התחליף לקורבנות,
שאין עכשיו עיסוק במשמעות הפנימית של החיים,
אז עכשיו מתחילים להתעסק עם פסלי עבודה,
הפסלי עבודה זה שוב,
אדם לוקח משהו טכני,
ומנסה לדמיין שזה ייתן לו את המשמעות בחיים.
הוא בא ואומר,
יוצרי פסל כולם תהו,
וחמודיהם,
מה שהם חושבים שזה יפה,
וחמוד בל יועילו,
עדיהם בל יראו ובל ידעו למען יבושו,
כל התכשיטים שלהם,
הטכנולוגיה שלהם.
הכל לא,
זה רק יביא לכם בושה,
זה לא באמת ייתן לכם את תחושת הטעם בחיים.
מי יצר אל ופסל נסח לבלתי העיל?
מי יוצר לי עכשיו אלים מפסלים וכן,
משהו שמנסכים לו,
נסך.
מנסכים לו,
מביאים לו כל מיני קורבנות ואין לזה תועלת.
הן כל חבריו יבושו וחרשים,
המה מאדם יתקבצו,
כולם יעמדו,
יפחדו,
יבושו יחד.
כאילו אתם,
אתם הרי יוצרים כל החרשים,
כן,
חרשי,
כל עושי המלאכה,
אתם הרי יוצרים את הפסל,
אז עכשיו אתם גם מפחדים מהפסל הזה,
אתם מתביישים בפסל הזה,
אתם רואים בו אלוקות,
אתה בן אדם.
שים לב,
אתה יצרת את כל הטכנולוגיה, נכון? אתה מתרגם כל המושגים שלנו.
אתה יצרת עכשיו פה טכנולוגיה,
עולם חיצוני וזה,
סבבה, הוא נועד לשרת אותך. אז בסוף אתה עכשיו מפחד ומשתחווה לזה.
שוב,
אתה
עכשיו לא משת...
אתה עכשיו,
הרכב הפך להיות כל כך חשוב שהוא,
במקום זה אתה לא עושה את מה שאתה צריך לעשות,
כי השקעת בזה כסף או אני יודע מה,
אפילו ברמות הפשוטות.
שבן אדם מייחס למשהו טכני חשיבות יותר ממה שהוא.
לפעמים הוא אפילו לא משתמש ברכב,
להרוס את הרכב,
אז הוא לא משתמש ברכב.
אתה יודע, זה אפילו מגיע לרמות האל.
שבן אדם, נקרא, שכח לגמרי בשביל מה החיים.
כל הצד הטכני של החיים בא לשמש את המהות של החיים,
ולא המהות של החיים בא לשמש את הצד הטכני.
חרש ברזל מעצד,
מעצד זה כלי חיתוך,
יצרהו ויפעלהו בזרוע כוחו, גם רעב ואין כוח,
לא שתה מים וייעף.
כל אלה שפועלים עם המקבות,
את הפסל
את
כל האנרגיות שלהם,
יהיה להם בית יפה וכסף ורכב וטיסות לחול והכל.
בסוף גם רעב אין כוח,
לא שתה מים, נכון?
אתה מרגיש שאתה עכשיו עייף ואחרי שסיימת את כל המהלך הזה.
אז עכשיו אתה חושב ש...
כן, הוא אומר לעובדי אלילים,
אתם יצרתם את הפסלים ונהייתם עייפים,
אז אתם חושבים שזה ייתן לכם את הכוח,
כן,
כל ההשקעה הזו.
חרש עצים נטה קו יתארהו.
צבע,
כן,
ככה מסוים מפרשים,
ובמקצועות ובמחוגה יתארהו,
כן,
גם כל מיני כלי מדידה,
ויעשהו כתבנית איש,
כתפארת אדם לשבת בית.
כן, אתה עכשיו עושה פה את הפסל מדויק,
בן אדם,
עם כל הצבע וה...
כמו שאמרתי,
זה עולם נפשי שאין את הקורבנות, אין את הלב.
אדם חייב להשקיע את החיים שלו במשהו.
ואז הוא מפתח אובססיה שעוד פעם,
שהדברים בעולם הזה,
האוכל עכשיו יהיה מדויק עם הטעמים,
ועם תעשייה שלמה,
איך הדברים יהיו באופן אסתטי וטכנולוגי,
ושוב,
וזה מדהים,
ובן אדם עכשיו מתלהב מהמחשב החדש,
ומהטכנולוגיה החדשה,
והמאה החדש.
שוב, הכל נכון, הכל נכון, אבל הלב חסר.
אתה הולך ומאבד את המטרה של החיים.
לכרות לו ארזים,
כן,
אתה מקים לך איזה בית לעבודה זרה,
כורת לו ארזים,
ויקח תרזה ואלון.
צריך להבין כל מילה פה, מה המשמעות
גם של אז וגם איך זה היום,
אבל אנחנו נשארים פה ברמה העקרונית.
ויאמץ לו בעצי יער,
נטע אורן וגשם יגדל,
כן,
אדם יגדל לעצמו יער שלם כדי שיוכל,
שהגשם יצמיח את העצים ויוכל לחטוב את זה
ויעשה מזה כל מיני עבודות זרות מהעץ.
והיה לאדם לבער,
ויקח מהם,
ויחם,
ואף יאפה לחם,
אף יעשה אל,
וישתחוו, עשה פסל. אז הוא אומר, למה, מה אתה עושה
עם העצים האלה? אז אתה מסיק את התנור, עושה לחם,
אתה
מחמם את
הבית שלך, ואתה עושה מזה גם פסל. כאילו,
אתה מבין,
זו הבעיה,
אתה משתמש בצרכים של העולם הזה.
שיש דברים לגיטימיים שמת לצורכי העולם הזה,
אבל אתה ממשיך ועושה מזה גם פסל,
אתה מייחס לזה את ה... כביכול אתה
בורח מהמשמעות אלא לחפש משמעות בעולם החומר.
חציו שרף במואש על חציו,
צלי יצלה,
ושבע אף יתחם,
ויאמר,
אה,
חמותי,
ראיתי אור.
הוא אומר, תראה מה קורה איתך.
אתה לוקח חצי מהעצים, עושה מזה על האש בשר.
חצי מזה אתה לוקח,
ועושה מזה,
אמרנו,
חימום לבית,
ואתה אומר,
וואי,
איזה יופי,
חם לי,
יש לי תאורה.
ושאריתו של הפסל,
לאל עשה לפסלו,
יסגוד לו,
ומתפלל אליו, ואומר, הצילני, כי אלי אתה.
ואתה רואה שדברים משמשים אותך לעולם הזה,
המשמעות היא יותר חשובה מהצד הטכני.
ועל מה בסוף אתה עושה?
לוקח גם חצי מהעצים,
שליש מהעצים, ואומר,
אה,
זה אלוהים שלי,
ומשתחווה
להם.
בסדר,
הוא צוחק על העובדי האלילים של אז,
אבל אנחנו מתרגמים את זה לעובדי האלילים שלנו היום.
שוב,
אתה רואה שהצדדים האלה הם רק טכני,
אתה משתמש בהם, אז
איך אתה שפחה תירש גבירתה,
אז עכשיו אתה משתחווה לזה,
עכשיו זה הופך להיות הטעם של החיים. בשביל מה יצאת לעבודה, נכון?
יצאת לעבודה שהיית בחור צעיר כי רצית
כסף כדי שתוכל להקים משפחה ויהיה לך...
משמעות בחיים ושמחה וזה וזה.
ועכשיו שים לב,
אתה בסוף בשביל הכסף הזה,
שבשביל לא זה יצאת לכל הסיבוב הזה,
אתה עכשיו אין לך משפחה ואתה מסוכסך עם אנשים ואתה דורס אחרים,
וזה משהו ש...
אני מקבל המון שאלות מאנשים שעובדים במקצועות טכניים,
שגם זה פחות או יותר הסיפור אומר,
אני התחלתי פה איזה מקצוע,
הלכתי לאיזה מסלול ש...
שרציתי,
שהיו לי חלומות עליו,
ועכשיו בסוף אני מוצא את עצמי שאני מרוקן ממשמעות,
ואני בגיל 40 אין לי כוח כבר לצאת לעבודה,
וכל הכסף וכל זה לא נותן לי את תחושת סיפוק.
אז זה הנקודה,
עכשיו איך עושים את זה ומצליחים בתוך חיי היומיום,
בתוך המקצוע למצוא את המשמעות,
זה נושא ארוך בפני עצמו,
אבל כאן אנחנו לומדים את העיקרון הכללי.
בן אדם צריך להקריב קורבן,
אדם צריך להתקרב להשם בזה שהוא יוצר פה איזה שינוי אישיותי,
מהותי,
לא רק בצד הטכני של החיים.
כן,
אלא ללכת ולהתפלל בבית כנסת באמת עם
הלב ולא רק להגיד את המילים.
ואז,
לאט לאט, הוא ינצל מהעבודה זרה הזאת.
לא ידעו ולא יבינו,
כי
טָח מֵרְאוֹת עֵינֵיהֶם וּמֵהַשְׂכִּיל לִבֹּתָם,
ולא ישיב אל ליבו ולא דעת ולא תבונה לאמור חציו,
שרפתי במו אש,
ואף הפיתי על גחליו לחם, אצלה בשר ואוכל ויתרו לתועבה,
אעשה לבוא לצשגורת.
כן,
אדם לא שואל את עצמו את השאלות האלה,
מה אני, אני סוגד לעץ שאני עשיתי?
רֹעֶה אפר,
לִבּוֹ הֶטְעָהוּ ולא יציל את נפשו,
כן, האפר,
האפר, השריפה של העץ,
זה מהתל בך,
זה מטה אותך,
זה מבלבל אותך.
ולא יציל את נפשו, זה לא מציל באמת את הנפש שלך.
ולא יאמר הלא שקר בימיני.
אתה לא בשלב תופס את עצמך ואומר שיש פה שקר,
החיים שלך הם לא בנויים נכון.
לכן, מסיים את ההפטרה.
זכור אל יעקב וישראל כי עבדי אתה.
תזכרו את כל מה שלמדנו פה,
תזכרו שאתם קוראים פרשת ויקרא,
תזכרו המטרה בחיים זה לשמוע את השם קורא אלינו,
להתקרב אלינו.
איך מתקרבים?
בקורבנות, אין זה לנו היום קורבנות,
אבל הגישה להתקרב לשם זה שאדם משנה את החיים שלו באופן מהותי,
שהוא משנה את הלב שלו ומתמסר,
וכן,
אם נראה את זה לימינו,
שבן אדם עכשיו לא רק נשאר בחיים דתיים חיצוניים,
אלא הוא באמת הולך ולומד תורה ודוחה סיפוקים
ומתפלל ומוכן להקריב גם דברים למען האמת.
כן,
יש החלטות בעבודה שאתה צריך להחליט, כן,
אני לא הולך לעשות פה משהו שהוא בניגוד להלכה.
אם אתה תזכור את זה,
אז באמת
אתה תוכל לעבוד את הקדוש ברוך הוא.
כן,
בהתאם לדור שלנו,
שוב אין לנו עדיין בית מקדש,
אנחנו
מתפללים בעזרת השם שייבנה,
אבל גם בינתיים בן אדם יוכל להיות
עם בית מקדש בתוך הלב שלו.
זכור אל יעקב ישראל כי עבדי אתה,
יצרתיך,
עבד לי אתה,
ישראל.
לא תנשני,
אל תנשה אותי מהחיים שלך,
אל תסלק אותי מהחיים שלך ותכניס עבודה זרה.
מחיתי כָּאֵב פשעך וכענן חטאותך.
תשובה אליי כי גאלתיך.
בסדר?
זה הרעיון. אני...
אתה יכול לשוב בתשובה.
אתה יכול לחזור לעבוד את השם עם הלב.
רונו שמיים כי עשה השם,
הריעו תחתיות ארץ, פיצחו הרים,
רינה יער וכל עץ בו.
ישראל יתפאר,
כן,
תשתמשו בארץ,
בעצים,
בכל העולם הזה,
תשתמשו לפאר את השם,
להקריב את הדברים הללו לקדוש ברוך הוא,
להשתמש בעולם הזה,
בכל העוצמה שלו,
לשם
הקדוש ברוך הוא, לשם המשמעות, לשם האמת, לשם הטוב.
שיכפר על
הנתק הזה בין העולם החיצוני לעולם הפנימי,
בזה שאנחנו נחבר שוב את הדברים יחד.
אני מקווה שהדברים מובנים,
נעצור כאן.
