טוב, שלום לכולם.
מטבע הדברים היום אנחנו לפני חג הפסח,
אז קצת נלמד עוד סוגיה שקשורה לפסח.
הדף הזה אני רואה שיצא
אותיות קצת גדולות, אז לגיל שלנו זה נראה לי
עוזר.
טוב,
אנחנו יודעים שספר גבורות השם של המהר"ל,
ספר יסודי מאוד מאוד,
לא ספר קל,
עוסק בכל עניינים שקשורים ליציאת מצרים.
וממנה עקרונות, גאולה ראשונה, כך גאולה אחרונה.
אז בפרק נ"א,
המהר"ל בונה כמה שלבים,
כמה קומות,
אנחנו מדי פעם מדברים על זה כאן לקראת פסח,
גם
מאוד רלוונטי עכשיו של התקופה שלנו.
המהר"ל בונה כמה קומות,
איך להבין את המושג הזה שנקרא מצה.
מה זה מצה?
רגע, נקדים לה כמה הקדמות.
לכאורה,
לפי הפשט,
אם תסתכלו רגע בערך 10-12 שורות מלמעלה,
אז המהר"ל מביא פסוק,
כתוב ככה,
כי הכתוב הוא כפשוטו, שורה,
תחילת שורה, אולי,
כי
הכתוב הוא כפשוטו.
מה כתוב בפסוק?
שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני,
כי בחיפזון יצאת ממצרים.
אז איך לימדה אותנו ההגדה את הפסוק הזה?
הוא אמר לנו ככה,
שאנחנו נוהגים לאכול מצות בפסח,
ובפרט כחובה בליל הסדר,
והמצות האלה,
תכף נראה,
המצה הזאת נקראת לחם עוני,
תכף נראה מדוע,
אבל מה הסיבה שאנחנו אוכלים מצה ולא לחם?
כי, הפסוק לכאורה אומר,
כי בחיפזון יצאת ממצרים.
זאת אומרת,
היות ולא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ,
כי לא היה שמונה עשרה דקות,
אז, וממילא העיסה לא תפחה, קיבלנו מצה ולא לחם,
לכן אנחנו נוהגים לאכול מצה.
טוב,
אז
יש על המשפט הזה, יש הרבה שאלות.
שאלה ראשונה,
קודם כל הקדוש ברוך הוא כבר אמר לנו בראש חודש,
ואת קורבן הפסח נאכל עם מצות.
כלומר,
זה
כבר היה בתוכנית.
אז אם הקדוש ברוך הוא מתכנן איתנו את קורבן פסח
כבר מראש חודש, ואומר שאפילו קורבן פסח יאכל עם המצות,
היה יכול הקדוש ברוך הוא
להגיד לנו,
כמו שהכינו אותנו לקראת קורבן פסח.
באחד בניסן,
בעשרה בניסן,
ואחרי זה לשחוט אותו ביום י"ד בין הארבעים,
ואחרי זה לשחוט אותו בלילה וכולי,
אז ככה גם תכינו לחמניות.
תכינו לחמניות לפני היציאה למצרים,
לפני יציאת מצרים.
מה הבעיה?
הערה ראשונה.
הערה שנייה,
הרי לכאורה היה הרבה יותר משמונה עשרה דקות,
זה לפי פשט הפסוקים וככה דורשת הגמרא.
פרעה אמר לנו בחצות לילה, בחצות הלילה,
נגיד 12 בלילה בחצות, אמר לנו קומו צאו,
זה נקרא בגמרא גאולת מצרים.
אבל היציאה בפועל ממצרים לא יצאו אלא ביום,
שנאמר בעצם היום הזה.
השאלה אם בעצם היום הזה זה נץ החמה,
עצם היום הזה זה חצות היום,
בסדר.
אבל ודאי שמחצות הלילה,
מחצות הלילה,
סליחה,
עד נץ החמה,
או ודאי מחצות הלילה עד חצות היום,
יש כמה פעמים כפול 18 דקות.
כלומר, ודאי שהבצק היה יכול להחמיץ.
אז טכנית זה לא נכון לכאורה.
הבצק היה יכול להחמיץ.
אם כן, כנראה,
כשהיציאה שלנו היא מצה ממצרים,
זו לא תוצאה של בעיה טכנית
שהעיסה לא הספיקה להחמיץ.
כי היה מספיק זמן כדי שהעיסה תהפך להיות חמץ.
לא הייתה שום בעיה.
ועוד שאקבוח הכינו אותנו כבר בראש חודש,
אמר לנו מצות ומרורים יאכלו.
אם כן, כנראה שאכילת המצה בפסח...
זה לא תוצאה של בעיה טכנית,
אלא זה דבר מאוד מאוד מהותי. אז המערל פה, בפרק נ"א,
כמובן זה חלק קטן מהפרק,
בונה ממש כמה קומות, יש פה לפחות ארבע קומות,
קומה על קומה,
מה באמת עניינה של המצה.
המערל עובד מסודר כדרכו,
קודם כל מסביר לנו,
אני כבר מכין את ה...
א', למה המצה נקראת לחם עוני?
א',
ב',
איך יכול להיות שבלילה שהוא לילה של חירות וגאולה,
לילה שאנחנו צריכים להתנהג בו כעשירים,
כבני מלאכים,
איך יכול להיות שבלילה הזה אנחנו אוכלים לחם עניים,
לחם עוני?
איך יכול להיות?
הרי לכאורה לחם עוני, עניות לכאורה,
סותרת חירות וגאולה.
לכאורה.
ג',
אחרי שאמר להסביר את זה,
הוא הסביר לנו למה יצאנו בחיפזון.
ובחודש ניסן דווקא.
וזה פשט הפסוק,
שבעת ימים תאכל עליו מצות, שלב א',
למה המצה נקראת לחם עוני,
לחם עוני.
שלב ב',
למה בליל החירות יצאנו לכאורה,
אנחנו מתנהגים כמו עניים,
ג',
מהנימוק אומר כי בחיפזון.
וד',
זה כבר קומה פנימית,
המרן מפליג נראה בהמשך,
באמת לקומה יותר עליונה.
אז בואו נלך לפי הסדר, דברים נפלאים,
מאוד מאוד מאוד של המרן,
אני חושב אי אפשר להיכנס ליל הסדר בלי המרן הזה,
זה בלתי אפשרי, מה?
מה זה לפני זה?
מי אמר לך את זה?
מה שאומר שמעון,
זה כי אנחנו אומרים בהגדה של פסח,
הא לחמא עניא.
אני מתייחס למה שאתה אומר.
שמעון אומר שהרי מצאנו,
שכתוב שההגדה מתחילה במילים הא לחמא עניא,
די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים,
זה לחם העוני שאכלו אבותינו בארץ מצרים.
הרי לכאורה לא אכלו מצות.
אם המצה היא לחם העוני שמדובר,
לא אכלו לחם עוני בארץ מצרים,
אלא אכלו מצות
כשיצאנו ממצרים.
כי לא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ במחאות.
אז נסביר פשט המשפט.
מה זה זה לחם העוני שאכלו אבותינו בארץ מצרים?
לא נכון.
על זה שרצו להגיד, יש מי שאומר מה שאתה אומר.
שבאמת אבותינו אכלו מצות גם בארץ מצרים.
ויש אפילו רשע שנמכו את זה.
היות והמצרים היו צריכים להאכיל עם של עבדים 210 שנים.
אז הם חיפשו להאכיל אותנו כמה שפחות,
כי יש להם מוצאות כלכליות להאכיל אותנו.
אז הם חיפשו אוכל שמתעכל במעיים לאט כדי לחסוך ארוחות.
אז המצה,
כך לפי דעה ידועה,
מתעכלת במעיים לאט, אז זאת ההוכחה שאכלנו מצות.
א',
זה לא כתוב בשום פסוק,
ב',
כתוב אחרת, כתוב שאכלנו בצלים ושומים,
ואבטיחים וקישואים, זה כתוב.
לא כתוב שאכלנו מצות.
לכן הסברה הזאת, עם כל הכבוד, היא סברה רחוקה,
ולכן הרב בעולת ראייה על האגדה,
הלכות העני
שזה לא הנושא שלנו היום פה.
בסדר?
אני בורח מ...
זה
לא הנושא שלנו כרגע.
טוב, אז בואו נתחיל.
אז יש לשאול, שאלה ראשונה, למה נקרא מצה לחם עוני?
התורה הגדירה, כמו שקראנו עכשיו.
שבעת ימים תאכל עליו מצות,
עליו על קורבן פסח, לחם עוני.
התורה הגדירה את המצה כלחם עוני.
אם כן,
קודם כל הבנה ראשונה,
נקודה א',
אומר המהר"ל, וזה,
כי אני שאין לו אלא עצמו,
ואין לו ממון רק עצמו וגופו,
והמצה גם כן, כאשר אין בה רק עצם,
כאשר אין בה,
פסיק,
רק עצם העיסה,
שעצמות העיסה הוא המים והקמח,
הוא לחם עוני
ולחם עוני.
ואם יש בו שיעור או חמץ,
סתם שעור וחמץ הוא נוסף על עצם העיסה וכולי,
המהר"ל עוד ממשיך בזה.
אם כן, דבר ראשון,
המצה נקראת לחם עוני,
כי התכונה שיש בעני,
היא בעצם התכונה שיש במצה.
ובכלל צריך להתרגל במהר"ל,
שהמהר"ל לא מחפש את הדברים הטכניים,
הוא מחפש את הדברים המהותיים.
מי הוא אדם אני,
או מהו האדם האני,
או מה יש או אין לאדם האני,
אומר המהר"ל הגדרה.
האני,
אין לו אלא עצמו,
ואין לו ממון,
אלא,
כן תמיד המילה אלא חסרה כביכול באמירה לפני המילה רק,
ואין לו ממון,
פסיק,
רק עצמו וגופו.
כלומר, מה ההגדרה של אדם אני?
אדם אני שווה אדם שאין לו תוספות חיצוניות.
במובן הכלכלי כאן אין לו אושר.
אז הוא לא א',
אין לו תוספות חיצוניות,
ב',
הוא לא תלוי בתוספות החיצוניות,
ג',
הוא לא מגדיר את עצמו על פי התוספות החיצוניות האלה.
זה ההגדרה של אני, אין לו אלא
עצמו וגופו.
אז אם אנחנו מחפשים עצמיות,
נמצא את זה אצל העני,
כי דווקא מפני שאין לו תוספות חיצוניות עליו,
ניקח את הדוגמה הפשוטה ביותר, אין לו רכוש,
אין לו ממון,
רק עצמו וגופו,
ממילא א',
הוא לא,
כן,
אין לו,
אז הוא לא תלוי בזה, וב', יותר חמור,
הוא לא מגדיר את עצמו על פי זה.
ולצערי הרב נראה בהמשך שכל מי שיש לו תוספות,
על גבי עצמו,
זה יכול להיות תוספות של ממון,
רכוש,
יכול להיות תוספות של חוכמה,
יכול להיות תוספות,
סליחה שאני עושה השוואה,
אבל בעיקרון, זאת העיקרון,
יכול להיות תוספות של דפי גמרא,
של שעות שיעורים במכון מאיר.
והוא מגדיר את עצמו על פי התוספות.
מה הבעיה היום?
הבעיה היום שהאדם חי בעולם,
בתרבות,
במנטליות, של תוספות,
וכל המרבה הרי זה משובח,
ונראה את זה בהמשך.
ובאמת בעולם הזה כולם עוברים איזה משובח,
אנחנו
נראה את זה,
כנראה להזכיר את זה.
אבל האדם מתחיל א',
להיות
תלוי בתוספות האלה,
וב',
האדם מתחיל להגדיר את עצמו על פי התוספות האלה. כלומר, אני,
אדם חשוב,
כי אני אשאיר...
כי
מעמד כלכלי, כי אני מכובד, יש לי מעמד חברתי,
כי יש לי שמונה עשרה אלף תעודות שתלויות על הקיר בכניסה לקליניקה,
כי סיימתי את הש"ס שמונה עשרה פעמים,
וכדומה זה הדרך.
כי כולם מנשקים לי את היד.
לא מצאנו אדם שאומר,
אני כסף.
אני
דפי גמרא.
אני תואר שלישי באוניברסיטה.
לא.
האדם אומר, יש לי כסף.
אבל יש לי, זה לא אני.
יש לי, אבל זה לא אני.
יש לי דפי גמרא.
יפה, השאלה, יש לך דפי גמרא באפסנאות.
השאלה,
אם הדפי גמרא האלה פעלו עליך,
והפכו אותך להיות דף גמרא.
זאת השאלה.
מה אצלך עיקר וטפל בחיים שלך.
לכן גם הלשון שאנחנו משתמשים בה, אני כסף.
לא, אני לא אומר אני כסף,
אני אומר, יש לי כסף.
מכאן הבנו שהאדם יודע,
גם אדם שיש לו הרבה כסף ומחזיק מעצמו בזכות הכסף שיש לו,
הוא לא אומר אני כסף,
כי הוא באמת הוא,
הוא,
הוא,
עצמיותו זה לא הכסף שיש לו,
זה חיצוני לו.
לכן כמו שהאני אין לו אלא עצמו ללא תוספות חוץ,
ולכן הוא לא תלוי בזה ובטח לא
מגדיר את עצמו על פי זה,
כך גם המצה.
לחם נורמלי שווה קמח ומים ללא חומרי גלם נוספים.
לא שמרים, לא מפירות, לא ביצים.
ב',
לחם נורמלי שווה חומרי הגלם המינימליים,
פלוס הזמן המינימלי כדי שהעיסה תהפך לראויה לאכילה.
קוראים לזה 18 דקות.
אז אין במצה לא תוספת חומרים
ולא תוספת זמן.
זה המינימום ההכרחי,
עיסה אמיתית,
הגדרה של עיסה אמיתית,
כן,
הגדרה אמיתית של עיסה שווה קמח ומים במינימום
הזמן הנדרש להפוך כדי שיהיה ראוי להאכילה.
זהו,
זה נקרא מצה.
אז למה המצה נקראת לחם עוני?
לא כי אני אוכלי מצות,
אלא כי כמו שהאני אין לו אלא עצמו,
ואין לו תוספות חוץ,
ולכן הוא לא תלוי בזה ולא מגדיר את עצמו על פי זה,
ככה מצה אין לה אלא עצמה,
קמח ומים.
ולכן,
וגם,
לא יותר משמונה דקות,
אין לה,
אלא היא עצמה.
מה זה מצה עשירה?
כי שמה,
כי אני, נהנה, להקשיב.
מצה עשירה,
זה מצה שמשהו העשיר אותה.
משהו חיצוני העשיר אותה, מפירות.
למה אנשים רוצים לאכול מצה עשירה? למה לא מצה רגילה?
כי הדבר שהעשיר את הקמח ואת המים,
את הבסיס של העיסה,
הוא נותן את הטעם במרכאות למצה.
אה,
אז מה הפך מבחינתך לדבר העיקרי?
החלק החיצוני שהעשיר את העיסה,
מצה עשירה, לכן אדם לא יוצא ידי חובה במצה עשירה,
ברור. כי כל העניין של המצה זה
לחם עוני, זה להיות היא עצמה,
לא להיות שהיא עשירה לתוספת.
אם כן, קומה ראשונה, אז זה פשוט.
הבנה ראשונה,
למה התורה הגדירה את המצה לחם עוני?
כי כמו שאני אין לו אלא הוא עצמו ללא תוספות חוץ,
ככה מצה,
קמח ומים,
אין לה אלא היא עצמה ללא תוספות חוץ.
נקרא את זה עוד פעם.
וזה כי אני שאין לו אלא עצמו ואין לו ממון,
רק עצמו וגופו,
והמצה גם כן,
כאשר אין בה רק עצם העיסה.
שעצמות העיסה הוא המים והקמח,
וזהו עצמות עיסה,
הוא בזאת לחם עוני.
לעומת
עיסה שיש בה תוספות,
ואם יש בו בעיסה,
בקמח והמים,
בלחם הזה,
אם יש בו שאור או חמץ,
טעם השאור והחמץ הוא נוסף על עצם העיסה, וכמו שאמרנו הרבה פעמים,
אתה מחפש דווקא את התוספת הזאת.
אתה קונה לחמניה מתוקה כי אתה רוצה את המתיקות.
אתה רוצה מצה עשירה כי אתה רוצה
את הטעם של התוספת העשירה שהוספת.
אז זה כבר לא מצה,
אז זה כבר לא עצמיות,
זה כבר התוספות.
אם כן, עד לכאן קומה ראשונה.
המצה מוגדרת בתורה לחם עוני,
כי כמו שאני אין לו אלא הוא עצמו ללא תוספות חוץ,
אף המצה אין בה אלא היא עצמה קמח ומים ללא תוספות חוץ.
מצוין.
פשוט.
הלאה.
קומה שנייה שואל המהר"ל רבותיי, שאלה חמורה ביותר.
אם ככה,
ואולי יקשה לך, מה עניין העניות אל החירות?
והרי שני הפכים הם החירות ועניות.
עוד איזה שאלה זועקת לשמיים, איך יכול להיות?
שבליל החירות והגאולה ביציאת מצרים,
ומאז, בשנות המדבר,
או עד כמה שאכלנו, וכו',
ובתקופה הראשונה כשיצאו ממצרים, וכל שנה בליל הסדר,
כחובה,
בפסח עצמו לא חייבים לאכול מצות,
אסור לאכול חמץ,
אתה יכול לאכול תפוח אדמה,
בסדר,
אבל בליל הסדר חייבים מצות,
על פי כשיטת וכו',
איך יכול להיות שבלילה של החירות והגאולה אז,
ובלילה של החירות והגאולה כל שנה ושנה נקרא ליל הסדר?
אנחנו
אוכלים לחם עניים, לחם עוני.
וכי חירות וגאולה היא עניות,
או וכי עניות, נגיד הפוך, יישם מלך חירות וגאולה,
הפוך.
הייתי אומר, החירות יישם מלך חירות וגאולה.
אומר מהר"ל, תראו, נפלא ביותר, ואולי יקשה לך,
מה העניין העניות אל החירות,
והלא שני הפכים הם החירות והעניות לכאורה.
אומר מהר"ל, הלא דבר זה אין קשיה.
מדוע?
כי העניות בעצמו הוראה על גאולה.
העניות היא מורה על גאולה.
מה זאת אומרת?
היא עכשיו ההגדרה.
שאין עניין הגאולה,
אלא
רק
שאין עניין הגאולה,
רק שיוצא ואין לו שום צירוף אל זולתו.
כבר נסביר?
לא כמו העבד שאינו עומד בעצמו ויש
לו צירוף אל זולתו, הוא האדון.
לכך הדבר שיש בו השעבוד אינו עומד בעצמו,
רק יש לו צירוף אל קניינו ואין בזה גאולה,
אבל הדבר שיש בו עניות,
ואין לו קניין,
רק עומד בעצמו,
שייך בו גאולה.
רבותיי, מי הוא האדם החירותי?
מי הוא האדם הגאולי?
מי הוא העם החירותי העם הגאולי?
נתחיל באדם,
כי זה יותר קל להסביר ברמה אישית.
אדם חירותי זה אדם שלא משועבד לגורמים חיצוניים.
לא תלוי בגורמים חיצוניים, הוא נאמן לעצמו.
אני חירותי.
אני בא לשיעור הזה,
ולא אכפת לי מה תחשבו על מה שאני מדבר.
תגידו טוב,
תגידו לא טוב,
תזרקו עגבניות, תמחאו כפיים, זה לא מעניין.
רגע, אין פה עגבניות.
עגבניות יקרות, אתה אומר.
כן,
אין פה עגבניות.
כן.
זאת אומרת, מה זה חירות, רבותיי? מי הוא האדם החירותי?
האדם החירותי זה האדם שאיננו משועבד.
קרי שהוא נאמן לעצמו.
קרי,
להיות אני זה להיות חירותי.
בליל החירות והגאולה צריך לצאת באמת לחירות וגאולה.
וכדי להיות חירותי וגאולי באמת,
אתה צריך להיות אתה,
ללא תלות ובטח לא הגדרה עצמית
של כל מה שהוא חיצוני לך.
אז אתה לא תלוי בגורמים חיצוניים.
זה נקרא חירות, אבל מי שתלוי בגורמים חיצוניים,
בין אם זה גורמים חוליים,
חומריים,
בין אם זה גורמים רוחניים,
זה לא משנה.
הוא לא גאול.
הוא לא שייך למושג הגאולה,
הוא לא חירותי בכלל.
לכן ברור שהמצה שהיא,
היא עצמה ללא תוספות חוץ,
שהיא בחינת עניות,
דווקא במקום העניות, שם יש גאולה.
אז מה אתה אומר,
עשיתי שאלות,
מה אתה אומר,
שבעצם צריך להיות עניים?
ובליל הסדר לא צריך להתנהג כבני מלכים אלא להיות עניים.
לא אמרנו את זה, נגיע תכף.
אמרנו,
הרב בונה פה קומה על קומה,
אנחנו הולכים לפי הסדר שלו.
אם כן, קומה ראשונה, מדוע המצה נקראת לחם עוני?
כי המצה היא עצמה ללא תוספות חוץ,
כמו עני,
הוא
עצמו ללא תוספות חוץ.
א', ב', קומה שנייה,
למה בלילה הזה,
ליל יציאת מצרים אז וליל הסדר כל שנה ושנה,
למה אנחנו צריכים לאכול מצה?
תשובה,
כי
בלילה הזה אנחנו יוצאים לחירות.
וההגדרה של המושג חירות,
זה עצמיות,
ללא תוספות,
ללא תלות בתוספות, ללא הגדרה עצמית על פי התוספות.
ולכן דווקא העני הוא חירותי.
אם כן שווה מצה, שווה עני, שווה חירות.
זאת המשוואה כרגע שהרב מייצר פה.
אם כן,
הלא דבר זה אולי קשה,
כי
עניות בעצמו מורה לגאולה,
תראו עוד פעם את ההגדרה,
שאין עניין הגאולה,
אלא רק,
רק,
שיוצא ואין לו שום צירוף אל זולתו.
שום הצטרפות לדבר חיצוני,
כמו עבד,
שהוא מצורף אל האדון,
הוא לא חירותי.
ככה האדם שהוא מצורף, הוא מצורף לכל מיני דברים,
הוא מצורף למעמד הכלכלי, למעמד החברתי,
ללחץ החברתי,
לציפיות מהחברה,
לתרבויות זרות, לאלף דברים,
זה לא אדם חירותי.
אדם שיש לו וואטסאפ היום,
הוא אדם חירותי?
למה לא?
כי הוא כל הזמן עונה,
א',
מי שלח משהו,
ב',
צריך להגיב,
ג',
ד',
ג',
צריך להגיב מהר.
א',
השכירות משלחו לי,
ב',
אני צריך להגיב ג',
עכשיו.
איזושהי עבדות?
מוחלט.
אני לא מספיק לזה
תוך חודשיים משתדל להגיב.
לפעמים מתקשר בן אדם,
אומר לי,
די.
למה?
לא הגבת חמש דקות לוואטסאפ.
צריך סימן אם אתה חי.
הוא אומר, שאלו אותך את זה.
תגיד את האמת.
זה לא מצחיק, אנחנו חיים בתרבות משועבדת לחלוטין.
כל סוגיית היח"צ,
מה יגידו.
אכפת לי מה יגידו.
אכפת לי מה האמת.
אכפת לי מה אני.
האם אני דובר אמת, זה לא מה שמעניין אותי,
לא
מעניין אותי מה יגידו.
זה לא מעניין אף אחד.
צריך איש יח"צ ולא אומר את מה שהוא חושב,
כולל מוכנות לשלם מחיר בבחירות הבאות?
זה מצב גרוע.
תהיה דובר אמת?
מה?
אין מה?
יש סוגיות מסוימות שמותר לשנות מפני השלום וכו',
ולא לחילול השם,
אין מקיף לחילול השם,
בסדר.
אבל זה סוגיות יוצאות דופן,
אין דבר כרגע ברמה העקרונית.
הרמה העקרונית היא, תהיה אתה.
מודה אני לפניך.
אני, אני.
אני ולא החבר שלי.
זה אני.
אני מודה לך על מה שאני.
ואני לא מנסה כל הזמן להיות החבר שלי,
ולכן אני לא מודה לך שהארת אותי בבוקר, ופתאום כשארת אותי בבוקר,
חזרתי שוב אל האני העצמי שלי שהוא על הפנים,
כי החבר שלי יותר מצליח.
לא.
מודה אני.
כמה אנשים כאן בבוקר רוצים להחליף זהות.
אה?
היית רוצה?
מה להיות יקה?
תימני.
צבע.
אה, צבע אחר.
למה?
אישה כושית לקח, זה יפה, אישה כושית.
טוב.
אז אם כן, רבותיי, הקומה השנייה,
ליל החירות,
אז ביציאת מצרים,
וכל שנה ושנה ליל הסדר,
זה לילה של עצמיות.
ודווקא האני,
שהוא אין לו תוספות חוץ,
הוא יכול ומסוגל להיות עצמי.
אנחנו נעמיק בזה.
מה?
גם ברמה הלאומית.
עם ישראל צריך להיות הוא.
נאמן לעצמיותו.
לעצמיותו האלוקית, לתורתו האלוקית.
ברור.
וכשאנחנו כל הזמן ניזונים ממה יגידו האמריקאים, ומה יתנו האמריקאים,
ומה יגידו לא יודע מי עוד,
אנחנו מבולבלים על כל הראש.
הלאה,
אפשר להתקדם, יש פה עוד עבודה, בואו נתקדם.
אם כן, רק אני קורא שוב את החלק השני.
כי העניות בעצמו ראה לגאולה שאין עניין לגאולה,
רק שיוצא ואין לו שום צירוף לזולתו,
כלומר,
יוצא מההשפעות הזרות,
זה הכוונה.
לא כמו העבד שאינו עומד בעצמו,
ויש לו צירוף לזולתו,
הוא האדון.
לכך, הדבר שיש בו עשירות, אינו עומד בעצמו.
כי העשירות,
היא הפחיות, הוא,
היא
חלק ממנו.
עד כדי כך,
כמו
שאמרנו מקודם,
שהוא יכול לעשות תלוי בה,
ויכול אפילו להגדיל את
ולכך הדבר שיש בעשירות אינו עומד בעצמו,
רק יש לו צירוף אל קניינו,
ואין בזה גאולה.
אבל הדבר שיש בו עניות,
ואין לו קניין,
רק עומד בעצמו, שייך בו גאולה.
אומר המרן נפלא מאוד עכשיו.
אז אם כן, קומה א',
מצה שווה לחם עוני, עצמיות ללא תוספות.
קומה ב', מצה שווה עניות, שווה חירות, שווה גאולה.
כי חירות וגאולה שווה עצמיות ללא תוספות,
שווה עניות,
שווה מצה.
מצוין.
עכשיו איך זה כתוב בפסוק?
שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני,
כי בחיפזון יצאת ממצרים.
איך?
בחינת חיפזון?
היא מנמקת,
הרי זה נימוק,
כי בחיפזון זה נימוק למה?
זה נימוק למצה שהיא לחם עוני שאותה צריך לאכול בצאת מצרים.
ומאז כל שנה בליל הסדר,
נכון?
איך המילה,
המילים כי בחיפזון מנמקות את מה שאמרנו עכשיו?
אומר המרן,
נפלא מאוד,
אני אומר רגע בעל פה,
נפלא מאוד.
המהר אומר, יש שני בחינות, שתי בחינות של זמן
בסיפור יציאת מצרים.
בחינה הראשונה, קודם כל, החודש הראשון.
יצאנו בחודש ניסן,
לא יצאנו בחודש אייר,
לא בסיוון,
לא בתשרי,
יצאנו בחודש ניסן.
שהוא החודש הראשון.
למה?
אי אפשר לצאת בחודש השלישי?
מה קרה?
ב',
יצאנו ממצרים בחיפזון, לא קמעא קמעא.
למה בחיפזון?
אומר המהר הנפלא מאוד.
היות וגאולה, חירות שווה עצמיות.
אני
מתחיל בניסן.
יש רק חודש אחד
שהוא באמת הוא.
החודש הראשון.
דרך אגב, אם אני אגיד אותו נכון,
החודש האחד, בערב ובבוקר, יום אחד.
כי הראשון הוא ראשון למי שיבוא אחריו,
אז הוא כבר משתייך למי שיבוא אחר כך.
האחד הוא אחד לעצמו.
חודש ניסן
הוא החודש האחד, החודש הראשון,
הוא
החודש היחידי
שהוא באמת, הוא הוא,
הוא עצמו.
אבל חודש אייר,
שהוא החודש השני,
הוא חודש אייר בזכות מי?
בזכות ניסן, שהפך אותו להיות אחד ועוד אחד,
שווה שתיים.
וחודש סיוון הוא חודש השלישי, בזכות ניסן ואייר.
כלומר,
אני אגיד עכשיו משפט הזוי,
כל החודשים מאייר וצפונה
הם לא חודשים עצמיים,
הם חודשים שיש בהם תוספות.
סוגריים של חצי שניה,
שזה פשוט פצצת אטום, אנחנו מתחילים להבין,
מדוע הגאולה האחרונה,
שיש בה המון תוספות,
היא לא בניסן,
אלא היא באייר.
והמון תוספות על גאולתנו האחרונה, וגאולה ראשונה,
כך גאולה האחרונה,
בניסן יגאלו,
בניסן עתידין להיגאל. מה חזר רצו להגיד בזה?
שהגאולה, ככל שהיא תתקדם,
היא תחזיר אותנו מאייר לניסן. היא
תוציא מאיתנו את התוספות החיצוניות,
של להיות החופשי בארצנו,
ככל הגויים בית ישראל,
כל הסגנון הזה,
ציונות חילונית,
ותחזיר אותנו למדרגה הפנימית האמיתית שלנו,
שבניסן יגאלו, בניסן עתידין להיגאל.
אז אומר המהר"ל,
הגאולה לא יכולה להיות באמת,
חירות לא יכולה להיות באמת,
אלא בחודש הראשון.
כי רק החודש הראשון
הוא נאמן לעצמו.
הוא חירותי,
הוא גאולי.
החודשים שיבואו אחריו, הם כבר לא נאמנים לעצמם.
הם כבר תלויים בחודשים שקדמו להם.
אז הם כבר לא הם.
אז
חודש אייר, אם אפשר לומר,
זה ניסן ועוד אייר.
חודש סיוון, זה ניסן ועוד אייר ועוד סיוון.
עכשיו נגיע לחיפזון.
אני אומר את זה בכוונה בצורה קצת מצחיקה.
כשאדם הולך בחיפזון,
אין לו זמן להוסיף תוספות,
אני עכשיו צריך להגיע מפה לחדר,
אני ריצה,
לא יודע ריצה,
הליכה מהירה,
לא יודע מהירה,
הליכה סבירה,
יפה,
אבל כשאני הולך לאט לאט,
מתחיל לטייל בכיתה,
פוגש את פלוני,
מה נשמע מה שלומך,
פוגש את הדף מקורות,
אני
מקבץ לעצמי כל מיני תוספות.
לכן היות והגאולה והחירות, החירות והגאולה,
הם עצמיות.
עצמיות זה לא תוספות,
לכן הגאולה א' חייבת להיות בחודש הראשון שהוא עצמי לעצמו,
חוץ מחודשים האחרים,
וחייבת להיות בחיפזון ולא לאט,
כי בחיפזון אין תוספות חיצוניות.
אז עכשיו זה נפלא מאוד הפסוק,
וואו, איזה מהר"ל נפלא מאוד.
שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני, מדוע?
כי לך כי מצא ולך ימוני,
זה
חירות וגאולה,
זה עצמיות.
איך התבטא עצמיות ביציאת מצרים?
כי בחיפזון יצאת ממצרים.
לא בחיפזון במובן הטכני,
אלא בחיפזון במובן המהותי.
ולכן דרך אגב,
מה שמופיע בחז"ל,
ומזכיר מעשיהם ישרים במידת הזריזות,
צדיקים כל מעשיהם במהירות.
וימאר אברהם,
ותמאר שרה וכולי,
כל הרשימה ששם מזכירה מודל.
בהתחלה מעשיהם ישרים,
פשט חדש עכשיו.
צדיקים כל מעשיהם במהירות בדרך כלל הכוונה היא שכשאתה עושה דברים במהירות,
זה אומר שאתה שייך אליהם,
אתה
מתחבר אליהם,
אתה
מזדהה איתם,
אז אתה עושה אותם מהר כי זה חלק ממך.
יפה.
לפי הפשט עכשיו, עוד יותר פנימי.
כל מעשיהם של צדיקים במהירות,
כי המהירות היא נאמנות לעצמך,
וצדיק הוא נאמן לעצמו.
הוא לא שייך לתוספות חיצוניות כל הזמן.
אז מעשיהם של צדיקים
אינם תלויים בגורמי חוץ,
אלא בנאמנות לעצמיותם,
כלומר,
במהירות.
זה מה שחזר להתכוון לפי הפירוש הזה.
סליחה מאוד.
בואו ניקרא רגע לשון המהר"ל עכשיו על החיפזון
ועל ניסן.
ומזה תבין כי הכתוב הוא כפשוטו,
שבעת ימים תאכל המצות לחם עוני,
כי בחיפזון יצאת ממצרים.
מה זה חיפזון?
פירוש.
שתאכל לחם עוני שהוא הלחם העומד בעצמו ואין לו הצטרפות אל זולתו.
ולמה תאכל זה הלחם?
כי בחיפזון, יצאת ממצרים.
כלומר,
ועניין החיפזון הוא מהירות ואין בו עיכוב בהמשך זמן.
כמו מה?
כי כשם שיצאו בחודש ראשון.
מפני שראוי חודש
הראשון לגאולה דווקא מטעם אשר התבאר.
כאן הוא מחוור כטיפה.
כי אין גאולה רק כאשר אין כאן צירוף.
וזהו חודש ראשון,
שהוא ראשון,
אבל לא היה כאן צירוף חודשים
נוספים עליו.
וככה הוא שלא תהיה הגאולה בעיכוב זמן,
בחיפזון,
רק בזמן הראשון,
מבלי המשכה ועיכוב,
ואין בו צירוף כלל הצריך לגאולה,
סלקו את הצירוף והעיכוב.
למה עוד?
רבותיי, קומה שלוש.
קומה ראשונה מצה שווה לחם עוני שווה עצמיות ללא תוספות.
קומה שנייה,
חירות וגאולה שווה מצה שווה עוני,
כי חירות וגאולה שווה עצמיות ללא תוספות.
קומה שלישית,
סדרי הגאולה מעשיים בממד הזמן,
גם הם צריכים להיות עצמיים ללא תוספות,
לכן הגאולה תהיה בחיפזון
מצוין.
עד לכאן הקדמה.
קומה ארבע.
עכשיו המהר"ל מפליג אותנו לעולם חדש.
עד לכאן המהר"ל הייתי אומר בנגלה.
עכשיו המהר"ל בנסתר.
הרב כותב באיגרת על המהר"ל,
גם הוא על המקובלים יחשב.
המהר"ל הוא קבלה.
אז עכשיו,
הנה המהר"ל עכשיו מוכיח לנו שהוא קבלה.
ועתה תדע,
עכשיו עולים קומה רביעית,
ועתה תדע איך מצוות לחם עוני יישלח אל הגאולה.
וזה,
כי אין לו דבר,
וזה עניין פשיטות,
כאשר הוא עומד בעצמו.
ודבר זה,
אם שהוא חיסרון עכשיו בעולם הזה,
שהוא עולם ההרכבה,
ומעלתו בהרכבה,
כבר נסביר,
מכל מקום הפשיטות מעלה ומצד עולם הפשוט,
ואין בו הרכבה,
ובלילה הזה,
הייתה צריכה הגאולה,
ולא הייתה גאולה מצד העולם הזה,
שהוא עולם מורכב,
רק מצד עולם העליון הפשוט.
הסבר.
העולם שלנו נקרא עולם מורכב.
מה זה מורכב?
א', הוא מורכב מהמון חלקים.
ב',
על העצמיות רוכבים הרבה חלקים.
עוד פעם, העולם שלנו,
עולם ההרכבה,
מה זה הרכבה?
הרכבה זה מורכבות.
מה זה מורכבות?
שיש הרבה חלקים.
יפה.
אבל אנחנו יודעים שיש עצמיות לאדם,
מישהו באמת,
ויש על גבי זה,
רוכבים הרבה, כן, הרבה דברים.
אז עולם ההרכבה,
העולם הזה בהגדרה,
הוא עולם מורכב,
עולם ההרכבה,
שיש בו עצמיות,
ועל העצמיות הזאת רוכבים הרבה תוספות חיצוניות.
רוכבות, הרבה תוספות חיצוניות.
כלומר, העולם הזה הוא לא עולם,
העולם הזה,
העולם הזה הוא לא עולם,
שקל בו,
לא רוצה להגיד אי אפשר בו,
אבל
הוא לא עולם שקל בו להיות עצמי.
זה עולם של לחם,
זה עולם של עשירות, זה לא עולם של מצה,
זה לא עולם של עניות.
העולם הזה,
זה עולם של קמה קמה,
זה לא עולם של חיפזון. זה עולם של חודש
זה עולם של חודש אחרי זה והלאה, זה לא עולם של חודש ניסן. זה
העולם הזה. זה נקרא עולם מורכב. אבל יש עולם
עליון שנקרא עולם פשוט.
מה זה עולם פשוט?
פשוט, עצמיות.
מה שהדבר עצמו, עצמו.
אני אגיד לך רגע בשפה אחרת, דיברנו על זה פעם.
כשאני משתמש במילה אחד בעולם הזה,
זה לא באמת אחד.
זה לא אחד באמת.
אני אומר, יש לי זוג משקפיים אחד.
הנה, זוג אחד.
לא הבנתי,
אז זה זוג או זה אחד?
זה אחד מורכב.
זה אחד שמורכב משתי עדשות.
במסגרת.
כשאני אומר,
יש כאן אטום אחד.
האטום הזה מורכב מאלקטרון ופרוטון, זה לא אחד.
הוא מורכב מחלקים.
נכון?
אז כשאנחנו משתמשים במילה אחד ביחס לעולם שלנו,
זה לא אחד באמת.
זה נקרא אחד מורכב,
לא אחד פשוט.
אבל הקדוש ברוך הוא, השם אחד.
הוא באמת אחד,
הוא אחד פשוט.
אז ככל שיש יותר עצמיות,
תראי,
עצמיות אלוקית,
כך יש יותר שייכות אל הפשיטות.
ככל שיש העדר עצמיות אלוקית ויש מורכבות,
מורכבות על עצמיות או תוספות,
זה נקרא עולם מורכב.
יפה, אומר המהר"ל, תראו איזה פלא פלאות פה.
ו נדע איך המצה שאינה לחם משייכים אל הגאולה,
וזה כי אני שאין לו דבר,
וזה עניין פשיטות.
האניות צריך לשייך לעולם הפשוט,
כי אין לו רוכבים, לא רוכב עליו כלום.
אין לו כסף שרוכב עליו,
אין לו כבוד שרוכב עליו, אין לו חוכמה,
אין לו.
כל סוגי האניות, לא דווקא אני בממון.
כאשר הוא עומד בעצמו, כמו שאמרנו מקודם.
ודבר זה, אומר המהר"ל, אף על פי,
אף על פי שהוא חיסרון עכשיו בעולם הזה,
כי העולם הזה,
שהוא עולם ההרכבה,
הוא מעלתו בהרכבה.
בעולם הזה, א',
העולם הזה מוגדר כעולם ההרכבה. ב', המעלה של העולם הזה, הרכבה.
כלומר,
ככל שיש לך יותר תוספות,
יותר כסף,
יותר כבוד,
יותר,
יותר,
יותר,
ככה אתה יותר מצליח.
המהר"ל מתבטא כך,
העולם הזה עולם ההרכבה ומעלתו בהרכבה,
נכון, אני תכף אגיע רגע,
אז איך זה הולך ביחד הפשיטות וההרכבה הזאת,
רגע,
אבל מכל מקום הפשיטות מעלה הוא מצד עולם הפשוט,
ואין בו הרכבה,
ובלילה הזה ליל יציאת מצרים דאז וכל שנה,
כל שנה ליל הסדר
ובלילה הזה שאנחנו צריכים להיות נאמנים לעצמיות,
למצה,
לעניות,
לחירות האמיתית, לגאולה האמיתית, לחיפזון,
לחודש ניסן,
אנחנו
בעצם בלילה הזה, אז והיום,
כל שנה, ליל הסדר,
זה מין התפרצות של עולם פשוט לתוך עולם מורכב.
זה מין התפרצות של עולם עצמי
לתוך עולם כל כך מסובך, של תוספות.
אז בוודאי בליל יציאת מצרים היינו בשייכות לעולם פשוט,
אבל כל שנה גם בליל הסדר ככה.
ובלילה הזה,
אני מתקדם עוד טיפה,
כבר נענה על שאלה גם איך עושים יחס בין
עולם פשוט לעולם מורכב בחיים שלנו פה בעולם הזה.
כי סוף סוף בעולם הזה אנחנו בעולם מורכב,
לא עולם פשוט.
ובלילה הזה הוציאו אל הגאולה.
ומה זה גאולה אמרנו?
עצמיות.
מה זה עצמיות לפי זה עכשיו?
עולם פשוט.
ובלילה הזה הוציאו אל הגאולה,
ולא הייתה גאולה מצד העולם הזה,
שהוא עולם המורכב, רק מצד העולם העליון הפשוט.
כלומר,
ליל יציאת מצרים וכל שנה בליל הסדר,
יש כאן התנוצצות,
התפרצות, הופעה של עולם רוחני עליון,
עולם פשוט,
בתוך העולם המורכב שלנו.
עוד משפט אחד, רגע, עכשיו נפלא מאוד מאוד.
אומר המהר"ל,
דמיון זה דוגמה לדבר,
כי
עוד דברים מופשטים,
צריך קצת דוגמה לזה.
דמיון זה כהן גדול.
משמש בכל ימי השנה בבגדי זהב.
וביום הכיפורים, כשהוא נכנס לקודש הקודשים,
בבגדי לבן לפני ולפנים.
בגדי זהב זה עולם מורכב או פשוט?
מורכב.
בגדי לבן זה פשוט.
אז אפילו כהן,
כהן גדול,
בבית המקדש, כל ימי השנה בבגדי זהב.
אפילו במקדש.
יש תוספות ורוכבות,
ועולם מורכב.
אבל יש מקום אחד,
ביום אחד,
אדם אחד
שהוא נכנס למעבדה,
ללשכה בעולם הזה
של העולם הפשוט.
יש לקדוש ברוך הוא לשכה של העולם הפשוט בעולם עמוק.
איפה הלשכה הזאת נמצאת?
קודש הקודשים.
מתי אפשר להיכנס לשם?
ביום הכיפורים.
מי יכול להיכנס לשם?
אדם אחד.
אמר על פלא פלאות.
כמו שכהן גדול ביום הכיפורים בקודש הקודשים,
עולה למדרגת העולם הפשוט,
כך, אני מתקדם כבר,
אני קורא,
כל ישראל,
בכל מקום בליל הסדר,
כשהם אוכלים מצה,
הם שייכים אל העולם הפשוט.
שורה אחרונה,
בליל הסדר, כלל ישראל,
בכל אתר ואתר,
ככהן גדול ביום הכיפורים בקודש הקודשים.
רגע, נקרא את זה.
וזה ההבדל בין בגדי לבן לבגדי זהב.
וזהו בשביל שהוא קונה,
עוד פעם,
דמיון זה,
כהן גדול משמש בכל ימי השנה בגדי זהב,
ביום הכיפורים ובגדי לבן לפני ולפנים.
וזהו בשביל שהוא קונה מדרגה עליונה שהרי נכנס לפני ולפנים.
לכן יש לו לסלק ממדרגות העולם אלא למדרגת העולם הפשוט.
ולכך יש לו לשמש בכל השנה בבגדי זהב בחוץ,
חוץ לקודש קודשים.
אבל כשנכנס לפני ולפנים,
יש לו לשמש בבגדי לבן לפי מעלת המדרגה שנכנס לשם.
כי בגדי לבן הם פשוטים,
בניגוד לבגדי זהב שהם מורכבים,
ואיך זה קשור ליל הסדר.
כי יום הכיפורים וליל הסדר זה אותה מדרגה,
אלא יום הכיפורים זה נציג אחד של כלל ישראל במקום אחד,
ליל הסדר זה כולנו בכל מקום ככהן גדול.
ולכן ציווה בליל זה לאכול מצה,
שהוא לחם עוני פשוט מכל.
ולכן רבותיי, מנהג אחינו אשכנזים,
וגם חלק מהמרוקאים השורשיים,
ללבוש פעמיים בשנה במעגל השנה, קיטל,
בגדי לבן, נכון?
חוץ מהחתונה.
גם בראש שנה אתם נוהגים,
אבל
ביום כיפור בעיקר,
למה?
ככהן גדול ביום הכיפורים ובליל הסדר.
ובגד הלבן הזה, למה? כי כהן גדול?
למה?
ביום הכיפורים אני מבין.
כי ביום הכיפורים זה כפרת עוונות,
כל התוספות הולכים,
כהן גדול ביום הכיפורים מכפר על עוונות עם ישראל,
זה אני מבין. אבל בליל הסדר, למה?
אין כפרת עוונות, יש הרבה תוספות.
לא.
בליל הסדר אנחנו עולים למדרגת המצה.
מי עולה?
כלל ישראל.
איפה?
בכל מקום.
וואו.
מי שנכנס לליל הסדר מתוך הבנה שהוא כהן גדול ביום הכיפורים,
זה מדרגה אחרת לגמרי,
זה
שייכות אל העולם הפשוט,
שייכות אל העצמיות להסיר כל התוספות.
ולכן,
א',
אני חושב ראוי באמת ללבוש את הבגד הלבן הזה,
אנחנו נוהגים,
גם
אצלנו בבית,
הנה,
הבן שלי פה יכול להעיד על זה,
אנחנו גם נוהגים ללבוש ג'לביות,
ומאז שאני גיליתי את המאמר הזה,
משתדל מאוד ללבוש ג'לביה אחת לבנה,
אני משתדל ללבוש את הג'לבי הלבנה, אמרו לי כמה מרוקאים שורשיים,
שגם אצלם,
ותיקים מה שנקרא,
שגם אצלם נוהגים ללבוש ג'לביות לבנות.
יש פה מישהו שיכול לאשש את זה?
לבנות דווקא?
שמעתי את זה, אתה לא הראשון
אז רבותי, יוצא דבר נפלא מאוד.
שליל הסדר זה לילה של איזו התפרצות
של עולם רוחני העליון לעולם שלנו.
בכל כלל ישראל יש אחלה מדרגה הזאת.
עכשיו רק השאלה האחרונה.
רגע,
אז
איך שייכים אל העולם המורכב?
תשובה.
העולם הזה הוא עולם מורכב,
עולם הרכבה,
ומעלתו בהרכבה.
אנחנו לא בעד שאנשים יהיו עניים,
לא בכסף, לא בחוכמה, לא בתורה, בוודאי שלא.
נכון.
אבל הגישה אל העולם המורכב היא מתוך העולם הפשוט.
מתוך שאני משתייך לעולם הפשוט, לעני העצמי שלי,
אחר כך כשאני אלך אל העולם המורכב,
ואני לא אטפל יותר מדי מהמורכב,
יהיו תוספות על החיים,
אבל אני אשאר נאמן לעצמי.
ווודאי עם ישראל.
אנחנו לא באמת עניים בשום תחום.
לא כלכלי, לא חוכמתי,
לא רוחני, ודאי שלא.
אבל כל השאלה איך אנחנו מתייחסים אל העולם המורכב.
האם העולם המורכב הזה משבש את דעתנו,
עד שאנחנו מגדירים את עצמנו על פיו?
או שאנחנו מבינים שבאמת כעם וכפרטים אנחנו עולם פשוט,
ומתוך העולם הפשוט הזה אנחנו יוצאים לעולם מורכב,
ואז כל המורכבות של העולם לא מבלבלת אותנו
ולא מסיתה אותנו ממי שאנחנו באמת כעם וכפרטים.
אני חושב שאנחנו נמצאים בתקופת בירור יסודית ביותר בעם ישראל עכשיו.
זה שלושת אלפים שנה,
אבל ודאי מאז התחלת הציונות,
ודאי בשנה וחצי האלה,
וזה הולך ומתחדד,
הולך ומעצים,
הולך
ונוגע בעצבים הרגישים.
איך אנחנו חוזרים אל העולם הפשוט,
ואז יוצאים אל העולם המורכב מתוך העולם הפשוט.
מילים אחרות, איך אנחנו נאמנים לעצמנו,
ולא שבויים בכל מיני קונספציות ותרבויות זרות,
שיבלבלו אותנו וסיטו אותנו
ממי שאנחנו באמת.
אם כן, המשוואה של השיעור הזה,
לפי המהר"ן.
מצה
שווה עניות,
שווה חיפזון, שווה חודש ניסן,
שווה עולם פשוט,
שווה כהן גדול ביום הכיפורים בקודש הקודשים.
שווה כלל ישראל בליל הסדר.
מדהים.
מודל מדהים.
אפשר להיכנס בלי זה לליל הסדר?
לא?
אז מה המסר לפי זה?
מה המסר העיקרי שצריך להעביר בליל הסדר למסובים,
לילדים,
למבוגרים וכולם,
כל אחד לפי הדרגה שלו?
לחזור לעצמיות?
לחזור למי שאנחנו,
עם ישראל?
מהמקום של העצמיות התורנית שלנו, האלוקית שלנו,
בכלל ובפרט,
מתוך זה נצא לעולם המורכב,
ואז נתקן את העולם המורכב.
אבל לא נקפח בגלל כל המורכבות ועד כדי לאבד את הפשוט.
בשום פנים ואופן.
לכן עם ישראל היה צריך לצאת ממצרים במצה.
למה אנחנו צריכים לצאת במצה?
כי
מצה זה תעודת הזהות שלנו.
היה אפשר להכין אותנו עם לחמניות?
היה אפשר.
היה 18 דקות?
היה 18 דקות.
אז למה אנחנו רוצים במצה?
כי המסע שיוצא ממצרים הוא יוצא עצמו,
הוא יוצא עם עצמיותו,
מתנער ממשרת אומה, מתנער מתרבות המצרית,
יוצא הוא אל הפועל.
חדר לידה של האומה הישראלית וממנה תיקון עולם.
לכן המצה
שאיתה יצאנו ממצרים וכל זה הסדר,
זה בעצם תעודת הזהות,
זה אנחנו באמת לשם שואפים,
ככה נהיה, בעזרת השם.
רק אושר ושמח, ברוכים תהיו,
ניפגש בחודש אייר,
בעזרת השם.
נא להפיץ את המהר"ל הזה,
זה
חשוב מאוד.
