טוב, שלום לכולם.
אנחנו היום נלמד את ההפטרה של פרשת החודש.
כזכור,
מעבר לפרשיות השבוע,
וההפטרות שלהן,
של כל פרשה שאנחנו קוראים במהלך השנה,
יש שבתות מיוחדות שבהן אנחנו מוסיפים במפטיר, כן?
לאחר שקראנו את הפרשה,
אנחנו מוציאים עוד ספר תורה וקוראים פרשה נוספת.
זה ארבע שבתות שנקראות ארבע פרשיות.
שקלים, זכור, פרה והחודש,
ששקלים זה כולם סביב חודש ניסן,
במעבר הזה בין חג פורים לקראת חג הפסח,
ששקלים זה מקדימים את השקלים שלנו לטובת הקורבנות של בית המקדש,
של קורבנות הפסח.
לפני חג פורים,
להקדים שקלים,
אז זו פרשה שבפני עצמה,
ויש לה את ההפטרה שלה.
יש לנו את פרשת זכור,
כן,
זכור את אשר עשה לך עמלק,
גם לקראת חג פורים.
יש לנו את פרשת פרה.
שזה עוסק בטהרה של עם ישראל לקראת העלייה לרגל בית המקדש.
בסבב של ארבעת הפרשיות,
זו פרשת החודש,
זו הפרשה שאנחנו נלמד היום.
זאת אומרת, הפרשה, ולכל פרשה יש את ההפטרה שלה.
ואנחנו קוראים בסופו של דבר את ההפטרה של ארבעת הפרשיות,
לא את ההפטרה של ה...
למשל בשנה,
כמו השנה שפרשת החודש יוצאת לנו בפרשת פקודי,
אז אנחנו לא נקרא את ההפטרה של פרשת פקודי,
אלא את ההפטרה של פרשת החודש.
אז אנחנו היום נלמד את ההפטרה של פרשת החודש.
מי שרוצה לשמוע את ההפטרות לפרשת פקודי או פרשיות אחרות,
זה נמצא כמובן באתר.
רגע, עשו לי טובה,
אני רואה שלא הבאתי לי,
חומש שמות.
בסדר?
בואו נסביר קודם כל מבחינת המקורות,
מה זו פרשת החודש.
או, תודה רבה.
פרשת החודש וההפטרה שלה.
פרשת החודש זו הפרשה בשמות, פרק י"ב,
פסוק א' עד כ',
שזה הפסוקים שמדברים על קידוש החודש ועל קורבן חג הפסח.
בסדר?
זו הפרשייה, כאמור, שמכינה אותנו לקראת חודש ניסן.
פסוקים א' עד כ'.
בסדר?
זו פרשה ידועה, תכף נחזור עליה ככה בנקודות.
זה כאמור הפרשה.
וכן, היא נקראת החודש על שם הפסוק הראשון.
החודש הזה לכם, ראש חודשים הוא לחודשי השנה.
וההפטרה היא ביחזקאל, פרק מ"ה.
מפסוק ט"ז עד סוף הפרק,
כולל פרק מ"ו עד פסוק י"ח,
בסדר?
מיחזקאל מ"ה פסוק ט"ז עד יחזקאל מ"ו י"ח.
ותכף נבין פה מה הקשר בין ההפטרה לבין הפרשה,
ובעיקר ננסה לתת את הסבר העומק,
למה ההפטרה נקבעה דווקא על פרשת החודש.
אז בואו, דבר ראשון, נתחיל מהפרשה עצמה.
ויאמר אדוני אל משה ואל אהרון בארץ מצרים לאמור,
החודש הזה לכם ראש חודשים ראשון הוא לכם לחודשי השנה.
פרק י"ב בספר שמות הוא למעשה הפרק,
נגיד הפרק הכי חשוב בתורה,
אפשר להגיד את זה על כל פרק,
אבל...
מהפרקים החשובים בתורה,
זה הפרק שאומר רש"י שמצד האמת התורה הייתה צריכה להתחיל ממנו.
כן?
במקום פרשת בראשית,
זה היה אמור להיות הפרק הראשון.
למה?
כי כאן זה המצווה הראשונה שניתנה לעם ישראל.
המצווה הראשונה שניתנה לעם ישראל זה קידוש החודש.
החודש הזה לכם ראש חודשים הוא.
ואז אחרי שנצטווינו לזה לקדש את החודש,
שיש לנו מעכשיו לוח שנה,
דברו אל כל עדת ישראל לאמור בעשור לחודש הזה,
ויקחו לכם איש שה לבית אבות,
שה לבית.
אנחנו מצטווים לקחת שה,
כן,
בזמן יציאת מצרים,
שממנו אנחנו נקריב את קורבן הפסח,
אנחנו שומרים אותו,
והיה לכם למשמרת עד 14 יום לחודש הזה,
שומרים אותו עד ערב פסח,
עד ליל הסדר,
י"ד ניסן,
ואז שוחטים אותו,
לוקחים מן הדם,
שמים אותו על המזוזות,
כן,
מה שסימן שמכת בכורות,
המשחית לא יבוא לבתי ישראל.
ואכלו את הבשר בלילה הזה,
צלי אש ומצות על מרורים יאכלו.
אוכלים את קורבן הפסח באופן של צלי לא מבושל,
תכף נבין מה ההבדל.
זה המצווה,
על קרעיו ועל קרבו,
לא תותירו ממנו עד בוקר.
ואז אחרי שאכלנו את קורבן הפסח,
היה הדם לכם לאות על הבתים אשר אתם שם,
וראיתי את הדם ופסחתי עליכם,
ולא יהיה בכם נגף למשחית,
כי מכת בכורות תדלג עליכם.
והיה היום הזה לכם לזיכרון וחגותם אותו חג לאדוני לדורותיכם,
חוקת עולם תחגו,
שבעת ימים מצות תאכלו,
ואז יש כאן פירוט של מצוות חג הפסח,
לאכול מצות.
ולא לאכול חמץ,
בשבעה ימים שאור לא יימצא בבתיכם,
כי ככל אוכל מחמצת ונכרתה הנפש היא מהדת ישראל,
וכל מושבותיכם תאכלו מצות.
טוב, זה פסוקים ידועים.
מה, עכשיו, מה הקשר להפטרה?
ההפטרה בנביא יחזקאל,
לכאורה,
היא מדברת על נושא שנשיאי ישראל אסור שיאשקו את עם ישראל.
אתה יודע, שם בחלק מהתיאור שהנביא יחזקאל...
מסביר למה היה החורבן ואיך תבוא הגאולה,
כן,
הוא הרי מנבא אחרי חורבן בית המקדש הראשון,
אז הוא מסביר שנשיאי ישראל,
המנהיגים של עם ישראל,
עברו שוד וגזל,
ובתוך כל הפסוקים הוא גם מתאר שהנשיאים צריכים להקריב את קורבן הפסח.
בסדר?
זה לכאורה הקשר בין ההפטרה לבין הפרשה.
שהשאלה הנשאלת היא, מה?
כאילו,
בסדר,
זה שמוזכר שם שהנשיאים הקריבו קורבן הפסח,
למה זה דווקא הפרק שנבחר להיות צמוד לפרשת החודש?
מה יש כל כך בסיפור הזה?
אז כאן אנחנו כאמור צריכים להעמיק בדברים.
דבר ראשון, פרשת החודש.
פרשת החודש זו פרשה מאוד מיוחדת.
לא סתם רש"י חשב שהיא הפרשה שממנה הייתה אמורה התורה להתחיל.
החודש הזה לכם ראש חודשים.
המצווה הזו לקדש את
החודש, כבר דיברנו על זה בהקשרים אחרים,
המילה חודש זה מלשון המילה התחדשות.
הרעיון של קידוש החודש זה שפעם ב-30 יום שהלבנה מתחדשת,
כן,
שהאור של הלבנה מתחיל להעיר,
אנחנו מסמנים את זה כנקודת ציון של סבב זמן 30 יום,
לאחר 30 יום שוב קידוש החודש,
והתהליך הזה מתחיל עכשיו,
מיציאת מצרים,
מאותה שנה של יציאת מצרים,
לפני זה לעם ישראל לא היה...
חודש, לא היה תאריך,
לא היה זמן.
זו נקודה מאוד משמעותית שחשוב לחדד אותה.
המושג זמן זה מושג שאנחנו לא מכירים עולם בלעדיו.
ברור שיש לנו זמן,
יש ימים,
יש חודשים,
יש שנים,
יש שעות,
יש שניות.
תדמיינו לכם עולם בלי זמן.
עולם שבו אין שעונים, אין תאריכים, אין לוחות שנה.
מה זה גורם?
דבר ראשון, זה גורם בעיה טכנית,
נכון?
אי אפשר לקבוע,
למשל,
ששיעור מתחיל בשעה 4.30 ומסתיים ב-5.30,
כן?
כי אין לך זמן מדידה,
אתה יכול להאריך,
אתה יודע,
שעון ביולוגי,
מה שנקרא,
שהשמש מתחילה לשקוע,
אבל זה משהו מאוד מאוד מעורפל,
אתה רוצה לקבוע עם מישהו משהו,
עקבה ביום זה וזה,
בתאריך זה וזה,
בשעה זו וזו,
אין לך את המילים האלה.
אז אתה קובע,
בוא נקבע עוד פעמיים אחרי השקיעה,
לא יודע,
ליד העץ הבודד מצד שמאל.
זה, הכל הופך להיות בעיה טכנית.
אבל,
מה זה?
כן, אבל אני אומר, זה התחיל מאז, כן?
עשר לחודש,
עכשיו אתה יכול להגיד ביום 14 לחודש תיקחו את זה,
לפני זה אי אפשר היה להגיד ביום ד' לניסן תיקחו את זה,
כי הם לא ידעו מה זה ביום ד' לניסן.
אבל יש כאן משהו בהרבה יותר עמוק.
עולם בלי זמן
זה עולם שבו למעשה בן אדם
אין לו תהליכיות בנפש.
כאשר לאדם יש זמן,
הוא יכול לסמן תהליך שהוא עבר במהלך הזמן.
אני,
לפני עשר שנים,
הייתי במצב X,
ועכשיו,
אחרי עשר שנים,
אני נמצא במצב X פלוס 10. בכל תחום,
בתחום הכלכלי,
בתחום החברתי,
בתחום האישיותי.
כאשר אין אפשרות למדוד זמן,
בן אדם נכנס לאיזה סוג של לופ.
כן, אפשר לסגור את זה.
בן אדם נכנס לאיזה סוג של לופ.
הוא זוכר במעומעם שמשהו היה אתמול,
הוא זוכר עוד יותר במעומעם משהו שהיה לפני חודש.
מה היה בדיוק לפני חמש שנים?
האם המאורע שהיה לפני ארבע וחצי שנים,
היה באמת לפני ארבע וחצי שנים,
או שהמאורע שהיה לפני שש וחצי שנים,
היה לפני המאורע של ארבע וחצי שנים?
זה משהו שהולך ומטשטש בעולם העתיק.
בעולם העתיק,
באיזה שלב בן אדם כבר לא ידע בדיוק לסמן את ההיסטוריה שלו.
אגב,
עד היום,
יש אנשים ממש,
זה שאריות,
אנשים עוד מבוגרים,
שלא יודעים מה תאריך היום הולדת שלהם.
נכון?
שלא היה לפני מאה שנים,
לא היה דבר כזה,
תאריך יום הולדת.
ואמא שלי מספרת שנולדתי בקיץ, כל מיני דברים כאלה.
אמא שלי מספרת שירד גשם בזמן שנולדתי,
וגם האנשים,
זה עניין של ביטוח לאומי עכשיו, כן?
אתה,
לדוגמה,
אני בן 120. כל פעם יש כזה,
נפטר האיש הכי מבוגר בעולם,
איזה מישהו סיני,
שאף אחד לא יודע באמת למדוד מה...
בדרך כלל, מתי רשמת?
אתה עכשיו אומר,
באת להירשם ועלית לארץ,
אמרת,
אני הייתי בן שבע,
נו,
והיית אז בן תשע, מישהו יכול לבדוק את זה?
זה עולם מאוד מטושטש.
ברגע שיש זמן, יש לי אפשרות ליצור קו, כן?
בעולם הקבלה, קוראים לזה עיגול וקווים.
עיגול זה ביטוי לעולם מעגלי שאי אפשר לפרוץ אותו.
בן אדם מסתובב סביב עצמו.
קו זה משהו ישר, עיגולים ויושר, זה הביטוי הקבלי.
ישר זה איזשהו כיוון ישר אל, ישראל.
יש כאן איזה כיוון שאנחנו מסמנים את העולם.
החודש הזה לכם,
ראש חודשים הוא לכם, תדעו לכם.
יש אפשרות לפרוץ את העיגול.
יש אפשרות להתחדש.
החיים זה לא רק איזה מעגל שחוזר על עצמו,
שאתה בעצם מוצא את עצמך בגיל 50,
שאתה לא מבין מה התקדמת,
ואתה כביכול חזרת לגיל 20 במשמעות הלא טובה,
שאתה כל הזמן מדשדש במקום.
לא.
אני יכול להתחדש.
במילים אחרות,
יש תקווה.
המילה תקווה זה מהמילה קו.
בדיוק,
ההתחדשות זה קו,
קווה אל השם,
חזק ויאמץ ליבך וקווה אל השם.
פרשת החודש, השבת הזו, היא פרשה מאוד מיוחדת.
אומר על זה, שימו לב, הבית אברהם, הוא כותב
כך,
שבת,
בה קוראים את פרשת החודש,
היא סגולה להכשיר ולתקן את הראש לכל ימות השנה.
אומרת המשנה, אחד בניסן ראש השנה למלכי ישראל.
ראש השנה האמיתי שלנו זה באחד בניסן.
באחד בתשרי זה ראש השנה למלכי אומות העולם,
זה לעולם כולו.
אבל עם ישראל הוא מתחדש,
הוא שנה מלשון שינוי,
חודש מלשון חידוש,
אתה משתנה ומתחדש בשבת הזו,
שבת של פרשת החודש.
הוא אומר,
להכשיר ולתקן את הראש לכל ימות השנה,
לבאר מעצמו כל מחשבת פיגול ושאר הרהורים רעים.
שוב,
הבן אדם אומר,
תקשיב,
אין מה לעשות,
אני שקוע בעבירות,
אני כל היום חוזר על עצמו ככלב שב על קיאו,
אני,
התורה,
אני לא מתקדם,
אני,
אותם מחשבות והרהורים שהיו לי לפני 20 שנה,
הם גם עכשיו,
לא נכון.
אפשר להתחדש כבריאה חדשה.
אומרים,
חז"ל, ברגע שהאדם שב בתשובה, הוא כמו תינוק שנולד.
הוא,
הלבנה התחדשה.
הכל פה,
אתה מתחיל חיים חדשים.
על ידי,
כך אומר רבי אברהם,
על ידי שיתחדש ויקבל על עצמו להיטיב דרכיו מכאן ולהבא,
מי שמתחדש ומקבל על עצמו לעבוד את השם בחודש ניסן,
מועיל לכל חודשי השנה.
השל"ה הקדוש, תקשיבו, הוא כותב,
בחודש ניסן יש לכל ימי החודש קדושת ראש חודש.
נכון?
בדרך כלל ראש חודש זה יום קדוש,
אנחנו לובשים בגדים יפים,
אומרים הלל,
אבל שאר החודש זה ימי השגרה.
חודש ניסן הוא כולו ראש חודש.
חודש ניסן זה החודש שבו יצאנו לחירות,
כשעם ישראל נולד,
הכל מתחדש.
זה גם בא לידי ביטוי אגב במזג אוויר.
האביב הוא בחודש ניסן.
במדינת ישראל לפעמים העסק פה קצת מתפקשש,
אבל מבחינה עקרונית,
כן,
הביטוי הנפלא של הרב קוק,
יציאת מצרים תישאר לעד האביב של העולם כולו.
ההתחדשות,
כמו שהטבע יוצא מהכוח אל הפועל,
מתחדש,
פורח,
יש פה קרקע בוצית,
קרקע שקפואה,
אבל הנה, כל חודש ניסן,
הדברים מתחדשים.
הרב צבי הירש מרמינוב כותב,
החודש הזה הוא הראש לכל מיני התחדשויות המעוטדים לבוא,
ויש ביד האדם לזכות אז לעוז ותעצומות הנפש,
שיוכל תמיד להתחזק ולהתחיל את עבודתו מחדש.
זה הרעיון של פרשת החודש, חודש ניסן.
לא להתייאש פעם.
אל יתפתה ל יצרו שמרמה אותו שכבר אין לו תקנה חס ושלום.
זה המצריות, מצריות זה השיעבוד לחומר וללבנים.
העמדה הנפשית של
שיעבוד מצרים זה לא רק שוב הצד הטכני שהיינו צריכים לסחוב לבנים,
אלא שאדם הוא נכנס לעולם כזה ש...
אי אפשר לצאת מהחומריות של העולם הזה.
אין, זה לא יעזור, מה שלא נעשה,
תמיד הכל בסוף ייגמר לא טוב, תמיד אני לא אצליח.
זה השיעבוד של מצרים,
אומרים חז"ל,
מעולם לא היה עבד שברח ממצרים.
מה הכוונה?
מן הסתם, בתוך
אלף שנות האימפריה המצרית,
היה פעם איזה עבד שהצליח לברוח.
לחז"ל רוצים להגיד פה אמירה אירונית.
מי שהיה במצרים,
גם אם הוא פיזית,
טכנית,
ברח ממצרים,
הוא עדיין נשאר עבד.
המצריות שלטה בו,
התפיסה המצרית שהיא שלטה אז בעולם,
שמה שיש בחיים זה רק הטבע,
רק הצדדים הגסים,
רק החומריות.
זה הרעיון של שיעבוד מצרים,
ובחודש ניסן אנחנו מתחדשים ויוצאים לחירות.
רבי יצחק לוי מברדיצ'ב כותב כך, שימו לב.
פרשת החודש באה לומר לאדם,
שלא יאמר חלילה,
כי משעה שברא הבורא יתברך את עולמו,
שוב אינו משגיח בו ומסרו ביד המקרה.
אותו רעיון.
אוקיי,
הבנתי,
העולם נברא על ידי אלוקים,
אבל מאז אנחנו,
מה שנקרא,
מתגלגלים פה.
יש פה אנרציה, יש פה חוקי טבע שאי אפשר לשבור,
הכל מקרי, אין כיוון, אין מטרה.
אל יאמר כך, חלילה לא אמר כך,
חייב האדם להאמין באמונה שלמה,
שהבורא יתברך משגיח תמיד בלא שום הפסק בעולמו,
ומחיה אותו ומחדשו בכל יום תמיד.
השגחה פרטית ומיוחדת היא על בניו ואהוביו,
ואף אם שעה קשה עוברת על האדם,
אל יפול בביטחונו,
כי קרובה ישועתו לבוא.
מקור אחרון,
השם,
סליחה,
חידושי ר"ן,
הוא כותב,
אם היה אדם יודע מה שיש בידו לעשות בחודש ניסן,
לא היה מבטל אף רגע אחד.
חודש ניסן, אתם יודעים, זה חודש כמו,
לא יודע, יום כיפור אחד גדול.
חודש שבו עסוקים כל הזמן בלהתחדש ולצאת ממצרים.
ואנחנו מתחילים את התהליך הזה,
שאנחנו קוראים פרשת החודש.
פרשת החודש,
אמרנו דבר ראשון,
מתחילה החודש הזה לכם ראש חודשים ולחודשי השנה.
ואז מה מדברים?
מדברים על קורבן חג הפסח.
מה זה היה קורבן חג הפסח?
לקחנו את השה של המצרים.
מה זה שה?
שה זה היה הבעל חיים שהמצרים סגדו לו.
אבל שה זה אותו בעל חיים שמייצג בתורה
את השיעבוד למעגליות הטבעית, כן?
שה ועגל, זה אותה משפחה.
עגל מלשון מעגל, כבש, גם אותו רעיון.
זה בעלי חיים שהם מסתובבים סביב עצמם, נכון?
יש כזה ביטוי, עדר כבשים.
איזו מציאות טבעית כזו, המצרים סגדו לשה.
לקחת את השה של המצרים, אתם מבינים?
חז"ל מתארים,
שלכן אנחנו קוראים שבת הגדול,
על הנס הגדול,
שהמצרים לא הרגו את היהודים,
למרות שהם לקחו להם את השה,
כן?
שלקחת להם את האלוהים והם לא התנגדו.
היכולת הזו, פעם ראשונה בהיסטוריה, לעקוד את השה.
לקחת את השה,
לקחת את העמדה הזו ששלטה בעולם המצרי ובעולם כולו,
שאי אפשר להתחדש וכל החיים זה רק איזה מעגליות כזאת,
שאתה שוקע יותר ויותר בתוך הבוץ,
זה הרעיון של
פרשת החודש.
ומה עושים עם השה הזה?
שוחטים אותו,
אנחנו שוחטים את ההרגלים,
שוחטים את המעגליות ואוכלים אותו.
צלי אש ולא בשל ומבושל.
מה הקטע של צלי אש ולא בשל ומבושל?
כשאתה מבשל בשר,
הבשר מתרכך ומתפזר.
זאת אומרת, סוג של התפרדות.
הבשר שהיה בגוש אחד,
הוא מתחיל פה עכשיו להתפורר לו.
צלי זה בדיוק הפוך.
מה הצלי עושה?
הוא מנקז את הנוזלים,
שואב את הנוזלים,
ואז הבשר,
קוראים לזה בלשון חז"ל,
מצטמק.
מתגבש,
בסדר?
נהיה מאוחד.
הרעיון של חג הפסח, אתם מבינים?
זה לא העמדה הנפשית הכבשית, הבישולית של ה...
אלא...
איך אדם מתחדש,
שהוא עכשיו לוקח את הכבשיות הזו,
שוחט אותה,
ומה שנקרא,
מרכז את הדברים הטובים סביב נקודה אחת,
ונותן לנוזלים המיותרים להתפזר להם, להתנקז להם.
אוכלים את זה צלי אש על קרבו ועל קרעיו,
עצם לא תשברו בו,
הכל צריך להיות שלם,
לא לשבור שום דבר.
אוכלים אותו עד תום, נכון?
צריך לסיים את זה עד סוף הלילה,
לא להשאיר שום דבר,
אחרת זה איסור כרת,
כן?
אסור זה.
אוכלים את זה חבורות חבורות, משפחות משפחות.
יש פה איזה תהליך שלם שעם ישראל
כולו מתחדש בזה סביב קורבן הפסח.
אנחנו עכשיו פה עוברים איזה תהליך שלוקחים את הבשר,
לוקחים את המציאות של העולם הזה.
מתחדשים בזה שאנחנו אוכלים את הכבשיות,
לא נותנים למציאות לפזר אותנו,
העמדה הנפשית העצלנית,
העמדה הנפשית הזו של ה...
גם ככה החיים מתגלגלים להם,
אף אחד לא יודע מה נכון ומה לא נכון,
והחיים הם פרדוקס אחד גדול,
אז מה זה חשוב אם אני קם בבוקר,
לא קם בבוקר,
לא,
לא.
אתה קם ושוחט את הכבש.
וזה גם המרכיב השלישי של פרשת החודש,
שזה הנושא של חמץ ומצה.
גם דיברנו על זה מספר פעמים,
מה הקטע של החמץ והמצה,
שעל זה כל חג הפסח עומד.
בחמץ ומצה זה בצק.
בצק זה הבסיס של חיי האדם, מזה עושים את הלחם.
אבל יש שני סוגי בצק.
יש בצק
שהוא בלי זמן,
משאירים אותו בתנור, יאללה, שיטפח.
הוא תופח, הוא תופח, הוא תופח.
זאת אומרת, זו העמדה הזו, אין התחדשות, אין זמן,
אין מה זה משנה,
יאללה,
שיישאר שם בתנור עד שנריח ריח ששווה לנו להוציא אותו.
זה יוצר
החמצה.
חמץ זה מלשון להחמיץ.
בן אדם,
יש לו פוטנציאל,
יש לו כוחות,
יש לו יכולת להוציא את עצמו,
להתחדש,
אבל הוא מתמהמה,
מתעצל,
מסתובב סביב עצמו.
מצה, לעומת זאת, זה מלשון המילה מיצוי.
מיצוי זה מדויק.
18 דקות כמצמוץ עין.
חיידקות,
המצה נמצאת בתנור, מוציאים אותה.
יש זמן.
החיים זה לא סטלנות אחת גדולה, זה לא שכונה פה.
יש זמן,
יש תוכניות,
יש מטרה,
יש תהליכיות,
יש התחדשות.
זה הרעיון של פרשת החודש.
פרשת החודש באה להגיד,
אנחנו נכנסים עכשיו לחודש שכולו נמרצות,
כולו התחדשות,
כולו התקדמות, כולו
עבודת השם.
שימו לב שאופי מצות,
מי שיוצא לו פעם להשתתף באפיית מצות,
אפיית מצות,
מה קורה שם?
זה, נכון?
הכל מהיר, הכל כזה, לעשות את זה בזרזות.
בחיפזון יצאת מצרים,
צריך להקפיד שבדיוק יהיה פה המצה,
דקה לא יעבור את הזמן והכל יהיה נקי.
זו עמדה נפשית של זריזות, של התקדמות, של דינמיות.
זה מה שפרשת החודש באה ללמד אותנו.
מה זה?
כן,
בדיוק,
מזה הגיע,
להחמיץ הזדמנות,
להחמיץ הזדמנות.
זו העמדה הזו של ה...
לא לנצל את הרגע,
זה מביא אדם שהוא מחמיץ,
אדם שלא מתחדש בחודש ניסן,
לא מגיע כל בן הפסח,
הופך להיות אדם מנוון.
וזה ההפטרה,
שימו לב.
ההפטרה שלנו, כן,
בסוף רוב השיעור על הפרשה ולא על ההפטרה,
אבל אין מה לעשות.
ההפטרה שלנו היא,
וכאמור,
יחזקאל מ"ה פסוק ט',
זאת אומרת,
זה
מתחיל,
התימנים מתחילים פסוק ט',
זה הולך שם,
השאר מתחילים בהמשך,
אבל אני מתחיל מ...
מפסוק ט',
אחרי זה גם הספרדים והאשכנזים מצטרפים,
כל אחד בזמנו החוקי,
כל אחד בזמן שלו,
אבל זה החטיבה,
מה אמרנו,
מפרק מ"מ פסוק ט' עד מ"ח,
סליחה, מ"מ ט"ז, סליחה.
אני טעיתי אותך.
התימנים מתחילים מ"מ ט',
הספרדים מתחילים מ"מ ט"ז,
אז אנחנו נתחיל מ"מ ט', בסדר?
סליחה.
הטתי אתכם.
עוד פעם,
אני אומר שם,
התימנים מתחילים מפרק מ"מ פסוק ט',
בסדר?
הספרדים מתחילים מ"מ פסוק ט"ז,
והאשכנזים אין לי מושג מה,
אין לי מושג מה הם עושים.
אבל כולם מסיימים ב-מ"ו י"ח.
בסדר?
אז זה מתחיל ככה, אמרנו, כאשר אדם הוא לא מתחדש,
הוא הופך להיות מנוון ומושחץ.
הנה זה מתחיל.
כה אמר אדוני אלוהים,
רב לכם נשיאי ישראל,
חמס ושוד אסירו,
ומשפט וצדקה עשו,
ערימו גזלותיכם מעל עמי נאום אדוני אלוהים.
נשיאי ישראל,
המנהיגים של עם ישראל,
כן,
לא יודעים בדיוק על מה הנביא יחזקאל מדבר,
האם בזמן לפני החורבן או אחרי החורבן.
נשיאי ישראל,
אלה שאמורים לרומם את העם,
לרומם את העם,
לחדש את העם,
הם לא כאלה.
הם אנשים שהם מוחמצים,
אנשים שהם נתנו לבצק שלהם לתפוח בלי זמן,
בלי עבודה אישיותית,
וזה גורם להם עכשיו לחמס ושוד.
מאיפה מגיע חמס ושוד?
כן, חז"ל אומרים, מאיפה אדם מגיע להיות שודד?
הוא אומר,
מי שאביו לא מלמדו מלאכה,
בסופו של דבר,
הוא מלסטם את הבריות.
אתה לא נותן לבן אדם,
לא מחנך אותו לעבודה יצרנית,
לזה וזה וזה.
באיזה שלב הבן אדם יגזול מאחרים?
כי זו הדרך הקלה,
במקום להתחדש בעצמך.
אתה חושב שבזה שאתה גונב מאחרים,
אז זה ייתן לך את התחושה הזו של הסיפוק,
של העשייה,
של ההתחדשות.
אסירו גזלותיכם מעל עמי, כן, אומרים פרשים,
שהם היו מגרשים יהודים מהנחלה שלהם.
כן,
היו מצליחים להכריח אותם למכור להם את הנחלה,
כן,
חובות,
עניינים.
והיו יוצרים פה עכשיו,
תראי,
היו מנתקים אנשים מהמקור החיות שלהם,
מהאדמה שלהם.
מאזני צדק ואיפת צדק ובת צדק יהיה לכם.
הם רימו במשקולות, כל מיני מידות,
איפה.
זה סוג של מידה,
מידת יבש,
אני חושב שזה 25 ליטר,
משהו כזה.
זה מידה שהייתה אז.
מי שלא מקפיד על מידות,
זה בדיוק חלק מהעולם הזה שאנחנו מדברים עליו.
איפה,
מכירים את הביטוי?
לא לעשות איפה ואיפה.
מה זה לא לעשות איפה ואיפה?
לא...
חוסר שוויוניות, חוסר...
קיצור.
פרוטקציות, מעקפים,
אפליות.
לא,
אל תעשו איפה ואיפה.
שוב,
אנשים שלא יודעים להתחדש,
שלא יודעים להיכנס לעולם הזה שאנחנו מדברים עליו,
אז זה העולם שהם מנהלים.
עולם של איפה ואיפה,
הכל כזה קיצורי דרך,
לנסות להרוויח פה,
להרוויח שם.
האיפה והבת תוכן אחד יהיה להטיח מעשר החומר,
הבת עשירית החומר והאיפה
תוכן יהיה את מתכונתו.
זאת אומרת,
תקפידו על המתכונת,
על המשקל המקורי של האיפה,
של עשירית החומר,
של הבת.
והשקל,
עשרים גרה,
עשרים שקלים,
חמישה ועשרים שקלים,
עשרה וחמישה שקל,
המנה יהיה לכם.
זאת התרומה אשר תרימו,
ששית האיפה מחומר החטים וששיתם האיפה מחומר השערים.
אומר הנביא, שישית.
שישית זה מספר שמבטא
שוב את ה...
עד איפה מותר לבן אדם לא לדייק?
למשל, ההלכה אומרת, המשנה אומרת,
מתי זה נחשב הונאה,
מתי זה נחשב שגנבת?
מתי זה נחשב שלקחת מחיר מופרז,
שזה יותר משטות,
שטות זה שישית.
כאילו, מותר לך עד שישית רווח.
ברגע שאתה עושה מעל שישית,
זה כבר גזל,
זה כבר לקחת יותר ממה שצריך.
הנשיאים צריכים להביא שישית האפה.
הם צריכים להביא תרומה מדויקת,
כן, של עד איפה מותר לבן אדם להרוויח.
הסוגיה שאנשים שקוראים את פרשת החזון צריכים להתמודד בחיים שלהם.
ואז הוא ממשיך,
וחוק השמן הבת,
השמן תרומת הבת לכרת,
עשרת הבתים חומר,
כי עשרת הבתים חומר,
ושאה אחת מן הצאן מן המאתיים ממִּשְׁקֵי ישראל למנחה ולעולה ולשלמים,
לכפר עליהם נאום אדוני אלוהים.
הנה, ועכשיו מפה מתחילים הספרדים, האשכנזים.
כל עם הארץ יהיו אל התרומה הזאת לנשיא בישראל.
הנשיא ישראל,
תפקידו לרומם את כל עם,
את כל עם הארץ.
הארץ זה כאילו האנשים הפשוטים.
מה התפקיד של ההתחדשות?
ההתחדשות היא להרים את כל החברה.
אתה הנשיא,
אתה מביא תרומה,
אתה מביא תרומה בשם כל עם ישראל.
זאת אומרת, זו אחריות.
העמדה הזו,
שוב,
של בן אדם שהוא עכשיו יוצא לחירות וזה,
זה להוציא את כל העולם יחד איתך לחירות,
לדאוג למעגלים סביבך.
זה השריר שאתה מטפח ביציאת מצרים.
איך מתחילים הגדה של פסח?
אומרים,
נו, איך זה מתחיל?
אה, הא לחמא
עניא?
די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים, מה המשך?
ייבשתם.
כל דכפין,
כל דצריך ייתיי ויפסח.
זה הבסיס, נכון?
מה הקשר?
למה דווקא עכשיו בליל הסדר אנחנו עסוקים בגמילות חסד?
מה, עכשיו ליל הסדר, נכון, אנחנו משפחות משפחות,
אנחנו עם עצמנו, ממש לא.
ממש לא.
מה זה התחדשות בעם ישראל?
התחדשות בעם ישראל זה לא שבן אדם דואג למעגל הקטן שלו.
התחדשות בעם ישראל זה עכשיו להרים את כולם.
כל דצריך ייתיי ויפסח,
כל מי שיש לו צורך,
כל מי שהוא בעם הארץ,
הוא יבוא עם הנשיא וירומם.
כל אדם צריך להיות נשיא,
כל אדם צריך להרים את כולם.
כל עם הארץ יהיו אל התרומה הזאת לנשיא בישראל,
ועל הנשיא יהיו העולות והמנחה והנסך בחגים ובחודשים ובשבתות,
ובכל מועדי בית ישראל,
הוא יעשה את החטאת ואת המנחה ואת
העולה ואת השלמים לכפר בעד בית ישראל.
אתם מבינים?
הנשיאים היו בראש שלהיות נשיא זה פריבילגיה.
כאילו, מה זה להיות בן חורין?
מה זה להיות אדם שעומד בראש העם עם זה?
זה שהוא יכול לעשות מה שהוא רוצה ויכול לנצל פה את כולם.
אני אומר, לא הבנתם כלום.
מה זה חירות בעם ישראל?
מה זה החודש הזה עליכם, ראש חודשים?
נראה לכם שיציאת מצרים היא באה לתת לנו חופש מהעבודה,
כאילו לשבת כל היום ולראות סרטים?
בדיוק הפוך.
יציאת מצרים היא באה להוציא אותך מהעמדה הזו,
שהאדם משתבלל בתוך עצמו,
שהאדם עסוק כל היום בחומר,
בלבנים,
בעבודה,
במשמעות של מה שאכפת לו,
זה רק הכסף שלו והאינטרסים שלו והדברים הקטנים שלו.
לא, אתה הנשיא, אתה האחראי,
אתה צריך להביא את העולות והמנחה והנסך בחגים,
זה הרבה כסף,
אתה צריך פה להשקיע מכספך כדי לרומם פה את כולם.
כה אמר אדוני אלוהים,
בראשון באחד לחודש תיקח פר בן בקר תמים וחיטאת את המקדש.
הנה, זה הקשר אלינו באופן ישיר אל פרשת החודש.
בראשון באחד לחודש, בחודש הראשון, חודש ניסן.
אתה תיקח פר בן בקר תמים.
פר זה בעל חיים גם, שמבטא פרה ורבה.
זה בעל חיים, עוצמתי, מלא חומריות, מלא כוח.
ואתה תביא אותו כחטאת אל המקדש.
ולקח הכהן מדם החטאת,
ונתן על מזוזת הבית,
כמו שבזמנו לקחו מהדם של הכבש,
ושם על מזוזות הבית.
המזוזות של הבית זה הפתח של הבית.
הבית שלך הוא בית...
זה חירותי,
הוא לא בית שמשועבד, זה בית ששחט פה כבש, שחט פה,
שחט בקר.
בית שלא עסוק בחומריות, בית שעסוק בהתחדשות.
גם של מזוזה,
ועל לאות על ידך ולטוטפות בין עיניך.
חז"ל אומרים, כל מי שיש מזוזה בפתחו
וציצית בבגדיו,
לא במהרה הוא חוטא.
בני חורין משומרים, כאילו מי שמוקף במצוות.
זה יהודי,
יהודי זה מישהו שהוא בכל מקום,
יש לו את החירותיות שלו,
את היציאה מה שיעבוד.
תכפר על מזבח הבית ואל ארבע פינות
האזרה למזבח ועל עזרת החצר הפנימי,
כן,
ארבע פינות האזרה,
אתה מקדש פה את כל המרחב,
אתה הנשיא,
אתה אחראי על כל המרחב שם של המקדש,
וכן תעשה בשבעה בחודש
מאיש שוגה ופתי,
וכפרתם על המזבח,
כן,
כל מיני אנשים שבטעות,
בשגגה,
בפתי,
כן,
בפתיות,
הם טימאו את המקדש,
אתם הנשיאים,
אתם אחראים
לטהר אותו.
בראשון,
ב-14 יום לחודש שיהיה לכם הפסח,
חג שבועות ימים מצות יאכל.
כן, שבועות ימים, כמובן שבעת ימים מצות יאכל.
אתה הנשיא,
אתה הראשון שתחגוג את חג הפסח,
את חג ההתחדשות.
דווקא הנשיאים,
נשיאים זה, תרצו להחליף את זה במילים שלנו,
המצליחנים.
אתם מבינים?
הפרק הזה הוא נועד לאנשים שמדמיינים שהם יצליחו בחיים.
ואם הם יצליחו בחיים,
אז הם אומרים,
אני לא צריך לחגוג את חג הפסח.
אתם מבינים?
אני...
יש לי פה כבר את ה...
יש לי מספיק פה בעולם הזה.
אני לא זקוק להתחדשות, אני לא צריך להקריב קורבן.
אני...
וישמן ישורון ויבעט.
נכון.
והתחלנו שם בקיצור זה, והדין היפה ויפה.
נאה, נכון.
וגם שם זה היה...
עמלק במידות ומשקלות, כן?
נכון.
זה אותו, צודק לחלוטין, אותו כיוון, אותו כיוון.
המידות והמשקלות,
המידות והמשקלות זה לא רק הגזל עכשיו,
זה העמדה הזו של...
כאילו, העולם הזה...
מבחינה מוסרית, יאללה,
אני עסוק רק בהנאות שלי, ברווחים שלי,
לא צריך פה.
חג הפסח הוא כל כולו הפוך,
חג הפסח,
זה הכל עם זמנים,
יש זמן ביעור חמץ,
יש זמן אכילת חמץ,
יש את הנכון דקות שאוכלים את המצה,
שיעור כזית,
הכל מדויק, הכל דינמי,
הכל
מוציא את הבן אדם מהעמדה הכבשית הישנונית,
והוא פוסח,
פסח מלשון דליגה,
לפסוח.
ואז הוא בא ואומר, אה...
איפה זה?
בראשון,
ב-14 יום לחודש,
יהיה לכם הפסח,
חג שבעת ימים,
מצות יאכל.
ועשה הנשיא ביום ההוא בעדו,
ובעד כל עם הארץ פר חטאת.
ושבעת ימי החג יעשה עולה לה' שבעת פרים ושבעת אלים תמימים ליום,
שבעת הימים,
וחטאת שעיר עזים ליום.
אתה יודע מה זה כל יום להביא?
שבע פרים, שבע אלים, ושעיר עזים.
וואי, זה...
צריך להשקיע פה.
הפרים,
אמרנו,
זה מבטא את העוצמה,
אילים,
זה גם אילי הארץ,
אילי הארץ זה מנהיגי הארץ,
זה בעל חיים כזה שמוביל בראש.
שעיר עזים זה בעל חיים סוער,
תוסס,
מתפרע,
את הכול הנשיא מחדש.
הנשיא, תפקידו לקחת את הכול ו...
לחבר את זה אל הקודש.
ומנחה איפה לפר ואיפה לאיל יעשה ושמן הין לאיפה
בשביעי בחמישה עשר יום לחודש בחג יעשה כאלה
שבעת הימים כחטאת וכעולה וכמנחה וכשמן.
אז זה כאמור פרק מ"ה.
ועכשיו תראו את 18 הפסוקים של פרק מ"ו.
כה אמר ה' אלוהים,
שער החצר הפנימית הפונה קדים יהיה סגור ששת ימי המעשה.
וביום השבת ייפתח, וביום החודש ייפתח, כן?
בבית המקדש יש את שער החצר הפנימית המזרחי,
שהוא סגור כל ימות השבוע.
אך הוא נפתח בשבת ובראשי חודשים.
יש, בית המקדש זה מקום הקודש.
כל השבוע אנחנו לא יכולים להיכנס לבית המקדש.
בשבתות וראשי חודשים יש אפשרות להתחדש,
יש אפשרות להיכנס פנימה.
ואז מה קורה?
ובא הנשיא דרך אולם השער מחוץ,
ועמד על מזוזת השער,
ועשו הכהנים את עולתו ואת שלמיו,
והשתחווה על מפתן השער ויצא,
והשער לא ייסגר עד הערב.
הנשיא נכנס ראשון.
הוא עומד שם על מזוזת השער,
והכהנים והלווים מקריבים שם את כל הקורבנות שאמרנו שהוא צריך להביא,
ושימו לב,
השער לא ייסגר עד הערב.
למה?
השתחוו עם הארץ פתח השער ההוא בשבתות ובחודשים לפני ה'.
שבתות וחודשים זה הזמן שכל עם הארץ נכנסים לתוך בית המקדש.
זאת אומרת, אתה לא אליטיסט פה.
אתה לא עכשיו,
אתה היית אומר,
טוב,
הבנתי,
אני מתחדש,
אני מתחדש עם עצמי,
אנחנו האליטה הנשיאים,
אנחנו אלה שמתחדשים,
כל עם הארץ יישארו בחוץ שם, לא קשורים לסיפור.
בשבתות וראשי חודשים כולם בפנים.
יש בימי חול,
נראה,
יש מדרגות,
אבל בשבתות וראשי חודשים כל עם ישראל נכנס פנימה.
כך אומר הפסוק,
מיד.
והעולה אשר יקריב הנשיא לאדוני ביום השבת שישה כבשים תמימים ואיל תמים,
ומנחה איפה לאיל ולכבשים תהיה מתת ידו ושמן הין לאיפה,
וכן הין זה מידה שהיו שמים שמן,
שמן,
זה גם איזה מוסיף כאילו שבח לקורבן.
וביום החודש פר בן בקר תמים וששת כבשים ואיל תמים יהיה,
ואיפה לפר ואיפה לאיל תעשה ולכבשים
כאשר תשיג ידו ושמן ההין לאיפה,
ובבוא הנשיא דרך אולם השער יבוא ובדרכו יצא.
בסדר?
הנשיא,
כאשר הוא עובר,
הוא יכול, באותו דרך שהוא נכנס, הוא גם יצא.
לעומת זאת,
בבוא עם הארץ לפני ה' במועדים,
הבא דרך שער צפון להשתחוות,
יצא דרך שער נגב,
והבא דרך שער נגב יצא דרך שער צפונה,
ולא ישוב דרך השער אשר בא כי אל נכחו יצא.
שימו לב, הנשיא יכול לחזור באותה הדרך שהוא בא.
עם הארץ לא.
מי שנכנס מהדרום יוצא מהשער הצפוני,
מי שנכנס מהשער הצפוני יוצא מהשער הדרומי.
עם הארץ,
זאת אומרת,
זה האנשים הפשוטים,
הם,
יש להם את המסלול השתחוות שלהם,
אבל פעם אחת.
נכנסים, יוצאים,
נכנס מכיוון אחד, יוצא מכיוון אחר.
אם אתה חוזר עוד פעם,
אתה נכנס לאיזה מעגל של אנרציה.
אלא הנה,
הנשיא הוא יכול להיכנס ולצאת מאותו שער.
הנשיא הוא יכול ללכת ולהתחדש כל הזמן,
באותה דרך.
מסופר על הגאון מווילנה,
שהרי רבינו הרי היה
גדול ישראל לפני כ-300 שנה.
בכל עולם התורה רצה ללמוד אצל הגאון מווילנה.
אבל הוא היה מוכן לקבל רק תלמידים מאוד מובחרים,
היה,
לא יודע,
כמה עשרות תלמידים.
אגב, גם אז היה ללמוד אצל הגאון מווילנה.
הוא היה מגיע פעם בשבוע,
חצי שעה,
אומר להם כמה מילים,
והם היו לומדים לבד.
כולם היו שם גאונים אדירים.
מכל מקום,
ככה מסופר איך הוא היה בוחן הגאון מווילנה,
את התלמידים שרצו ללמוד אצלו.
אני מבין שגם מראש,
כמי שעמד,
היו כבר מסננים קודם,
היה פה כמה מעגלי סינון,
אבל מי שעלה לשלב האחרון במבדקים,
מה שנקרא,
הגיע,
אז זה גם מבין,
היה ככה מסופר,
הוא היה,
הוא מביא לו משנה,
הוא אומר,
לו, תקרא.
ואחרי שהוא היה מסיים,
הוא אמר לו, תקרא עכשיו שוב.
ואחרי זה עוד פעם,
ועוד פעם,
ועוד פעם,
עשרות ומאות פעמים,
והוא רצה לבדוק,
והוא מבחין שכל פעם
שכל פעם התלמיד חכם קורא את המשנה באותה התחדשות,
כמו שהוא קרא אותה בפעם הראשונה.
שוב, אדם יכול ללמוד תורה,
הוא מתחדש בלימוד תורה,
אבל התחדשות כזו אינטלקטואלית,
וואי,
לומד פה ידע חדש,
נכון?
אבל עכשיו שאני חוזר פעם שנייה,
פעם שלישית,
פעם רביעית,
חלאס,
כמה אפשר.
התחדשות אמיתית,
יציאה לחירות אמיתית,
זה מישהו שנכנס ויוצא באותו מקום,
וכל פעם מתחדש.
ככה אומרים חז"ל,
ההבדל בין עובד השם לאשר לא עבדו.
מה ההבדל בין מי שנקרא עובד השם למי שלא?
עובד השם,
סליחה, לאשר לא עבדו, זה השונה פרקו מאה פעמים.
ואשר עבדו, זה השונה פרקו, 101 פעמים.
סביר אמר על מפראג, הוא אומר, המספר 100,
זה מספר שבא לבטא את שיא המיצוי האנושי.
100 פעמים חזרת,
חלאס,
אתה מכיר את החומר,
ישר והפוך,
אי אפשר,
להפך,
אתה עכשיו כשאתה לומד יותר,
אתה כבר,
מה שנקרא,
כבר זה too much,
overqualified,
מה שנקרא.
זה, כל עוד למדת מאה פעמים,
זה ביטוי לכך שאתה עשית את זה של הסיפוק האנושי שלך.
זה אתה יודע,
מאה פעמים,
פחות או שאתה שוכח,
זכרת,
זכרת.
מי שלומד מאה ואחת פעמים, הפעם הזו,
הקטע זה לא עוד הפעם שהוא חזר מבחינה,
הוא לא יזכור עכשיו יותר טוב מאה אחד או מאה פעמים,
אלא זה מראה
שהלימוד היה לשם שמיים.
לא למדנו פה בשביל ההנאה, חוויה אינטלקטואלית וזה,
אלא מאה ואחת פעמים.
אנשים גדולים הם כל הזמן מתחדשים.
זה שאנחנו הרבה פעמים מרגישים שבסדר,
החודש הזה לכם,
ראש חודשים.
אהלן, אז כמה פעמים אפשר פסח?
אני כבר בן חמישים,
חגגתי חמישים שנה פסח,
מכיר את הנוהל,
מכיר את ההגדה,
נכון?
כולנו חכמים, כולנו עוסקאים, כולנו נבונים.
אהלן, אז אין לי כוח יותר.
אפילו כולנו חכמים,
כולנו נבונים,
מצווה עלינו לספר ביציאת מצרים,
וכל המרבה לספר,
הרי זה משובח.
ורבי עקיבא ורבי יוסי הגלילי ורבי אלעזר יושבים עד שעולה עמוד השחר.
עד שבאים תלמידים ואומרים,
הגיע זמן קריאת שמע של שחרית,
חלאס.
מה?
כמה אפשר?
כמה?
אפשר לאין סוף.
מבינים?
עד שיעלה עמוד השחר.
עד שהגאולה תבוא, אדם מתחדש כל הזמן,
הולך וזה ההיא.
יש אנשים כאלה, דבר טוב.
לא רק בלימוד תורה,
אלה צעירים תמיד,
אנשים מבוגרים.
תלמידי חכמים אומרים, חז"ל, ככל שמזכינים,
דעתם מתיישבת עליהם.
נכון,
עמי הארצות,
ככל שמזקינים,
דעתן מתאפשת עליהם.
שוב,
עם הארץ,
ותמיד חכם זה אצל כל בן אדם,
יש גם עם הארץ וגם תמיד חכם,
יהיה צד בחיים שלנו,
שהוא חי מההתחדשות של העולם הזה.
נו,
אז כשאני צעיר,
יש לי התחדשות,
דברים חדשים,
חוויות חדשות,
ידע חדש וכולי.
טוב, אני מבוגר, יאללה.
זו הסיבה שהרבה פעמים רואים
בעולם החילוני,
שאנשים מבוגרים,
הלך,
היינו צעירים,
היה כיף,
עכשיו אנחנו רק מן השיממון.
בני תורה בדיוק הפוך.
ככל שמזקינים, דעתם מתיישבת עליהם.
רק עוד יותר הולכים ומתחדשים כל הזמן.
מבינים, זה...
אה?
לא שומעים?
כמו?
כמו יין, נכון?
יין ישן שדעת סקנים נוחה ממנו.
זאת אומרת ש...
נכון.
לא ברור,
זו עבודה של כל החיים,
זה לא משהו שמחליטים.
אה?
העמדה בגיל.
נכון, בגיל צעיר, ואז היא הולכת ומתגברת.
זה גם זה מחקרים פשוטים.
האנשים שבנו למשל את המחשבה שלהם במהלך עשרות שנים,
זה כמו אדם שבנה את שרירי ה...
שרירי סיבולת לבריאה שלו.
ואז בגיל 70,
עכשיו בסדר,
יצאנו לפנסיה,
זה לא עכשיו פשוט להתחיל לשמור על כושר אינטלקטואלי,
על כושר התחדשותי בכל החוויות חיים,
זו העבודה שהיא כל הזמן,
זה הנשיא,
אתם מבינים?
הוא נכנס ויוצא באותו שער והוא מתחדש.
101 פעמים.
או מספר 101,
זה מספר שגם בעולם,
בתרבות,
הוא הפך להיות סמל של לעשות מעל ומעבר.
שמעתם על יחידה 101?
מאה ואחת,
כשצה"ל הוקם,
ככה בשנות ה-50,
הצה"ל עוד היה ככה בדשדש.
אז הקימו יחידה, מאיר הר-ציון, אריק שרון.
זו הייתה יחידה שהיא יצרה את הסטנדרטים לכל צה"ל.
זו בעצם הסיירת הראשונה.
התחילו, כן, בסטאפ, זה התחיל שם.
התחילו בסטאפ, עשו דברים מעניינים.
היום,
לא יודע אם זה היה עובר,
אז לא היה בגץ,
לא,
זה...
אבל זה יצר את
הסטנדרט לכל הצבא.
היום,
כולם לא יודעים שה-101,
זה הגיע,
מלחמת העולם השנייה,
הייתה דיוויזיה אמריקאית,
one-on-one division.
זה הייתה יחידת הצנחנים האמריקאית שהוצנחה בנורמדי.
הם היו החיל החלוץ שם בפלישה לנורמדי,
אז מזה זה הפך,
זה כאילו יחידה אגדית כזו בצבא האמריקאי,
one-one division.
אז לקחו, הפכו את זה גם ל-101.
אבל כנראה שאותו קולונל אמריקאי שהחליט על one-one division,
בנשמתו פנימה הוא קרא את הגמרא הזו,
שאין לשוני 100 פעמים ולא 101 פעמים.
אולי הוא יהודי?
אתה צריך לבדוק שם, מאיפה זה, מאיפה זה בא,
והוא הלך והתחדש כל הזמן.
אתה מבין עם זה?
משם זה הגיע.
מאה ואחת.
מאה ואחת.
אה?
תבדוק, אולי היה יהודי.
מה אני יודע?
וכולי.
כן, אז בואו רק נסיים.
אז אמרנו,
בשבתות,
עם הארץ,
עמי הארצות צריכים,
הם הולכים באותה דרך,
כי הם לא מסוגלים לעשות את ההתחדשות הזאת.
הנשיא הוא יכול לחזור באותה דרך.
ובחגים ובמועדים...
תהיה המנחה איפה לפר ואיפה לאיל ולכבשים,
מתת ידו בשם מילי לאפה,
עולה או שלמים נדבה
לאדוני ופתח לו את השער הפונה קדים,
ועשה איתו לטובת שלמיו כאשר יעשה ביום השבת,
ויצא וסגר את השער החיצון איתו.
וכבש בין...
וכבש בן שנתו תמים תעשה עולה לה' ליום ליום בבוקר,
בבוקר תעשה אותו,
ומנחה תעשה עליו בבוקר,
בבוקר שישית האיפה,
שבן שלישית העין,
לרוס לסולת,
לרוס זה לזלף.
את הסולת,
מנחה על אדוני חוקת עולם תמיד,
ויעשו את הכבש ואת המנחה ואת השמן בבוקר,
הבוקר עולה תמיד.
כה אמר אדוני אלוהים,
כי ייתן הנשיא מתנה לאיש מבניו,
נחלתו היא לבניו,
תהיה אחוזתם בנחלה.
וכי ייתן מתנה מנחלתו לאחד מעבודיו,
והייתה לו עד שנת הדרור,
ושבה לנשיא,
אך נחלתו בניו להם תהיה.
בקיצור,
בימי חול,
כמו שאנחנו רואים,
אז הנשיא סוגר את השער אחרי צאתו,
בסדר?
פה בימי חול רק הנשיא נמצא בקודש,
עם הארץ נשאר בחוץ,
בסדר?
מה שאמרנו, זה לא פשוט להתחדש, צריך פה את
הימים המיוחדים, את ראש חודש.
וזה מסיים גם שהנשיא הוא,
קיצור רוצים להגיד,
אם נגיד בשפה שלנו מסיים הנביא את ההפטרה,
הנשיא הוא לא מורם מעם,
הוא לא יכול פה לעשות מה שהוא רוצה,
אלא הוא כמו החוקים של כולם,
יש לו בן,
יכול לתת לו נחלה,
יש לו עבד,
יכול לתת לו נחלה,
אבל הוא יוצא,
כן,
לחופשי,
ולא ייקח הנשיא
מנחלת העם להונותם מאחוזתם
ינחיל את בניו למען אשר לא יפיצו
איש מאחוזתו.
זה כל המסגרת פה של הפרק.
אתה הנשיא פה, לא תעשה לנו כאן מה שבא לך.
התחדשות זה לא הפקרות,
התחדשות זה לא עכשיו שאין לך מגבלות ואין לך...
יש פה, יש...
יש אמת, יש תורה,
בסדר?
וכולי.
טוב,
זה ממשיך עוד להמשך הפרק,
אבל ההפטרה מסתיימת פה.
אז אם נסכם,
פרשת החודש,
כאמור זה פרשה,
קראתי לשיעור הזה,
התחדשות בלתי פוסקת.
בסדר.
זה ה...
אה?
כן.
כל הזמן הולך, כן.
התחדשות בלתי פוסקת,
אז זה הרעיון של יציאת מצרים,
החודש ניסן,
וכאמור ההפטרה היא נותנת את זה באקסטרים,
כן,
בנשיאים שהם מובילים את העם,
אז שיזהרו שלא לקחת את ההתחדשות הזו לניוון,
אלא הפוך,
לרומם את כל המעגלים מסביב בהתחדשות בלתי פוסקת.
זה כל הרעיון,
מפסח זה לפסח הבא,
לשנה הבאה בירושלים הבנויה,
ואחרי זה עוד פעם בשנה הבאה בירושלים הבנויה.
טוב,
זו משימה, צריך לראות איך מצליחים
כל חג פסח להתחדש.
כל חג זה נכון, אבל נראה לי שחג הפסח זה עוד יותר.
בגלל שזה לילה סדר, זה...
בעזרת השם, נזכה להתחדשות.
חג כשר ושמח.
תגובה אחת
איך אפשר לראות את דף המקורות לשיעור הזה?