טוב, שלום וברכה.
יש סוגיה בברות הנפש שנקראת דיכאון אחרי לידה.
50-70% מהאנשים יש להם דרדוך,
כן? ביבי בלוז,
כמה ימים ו-20% יש להם דיכאון.
עכשיו, מה זה קשור אלינו? אתם לא נשים ואתם לא אחרי לידה ואתם גם לא לפני לידה, יכול להיות שאתם בעלים.
אבל קודם כל זה לאינטרנט, זה להרבה אנשים,
וגם אנחנו נדבר על הסוגיה,
על הסוגיה שהיא קורית לנו גם באומה שלנו בכלל.
סוגיה שלפעמים אתה מרגיש שזה סוג של
תהליך ענק שמתרחש איתך ובלעדיך,
ואתה צריך איכשהו למחוק את עצמך שם, למות אפילו, הייתי אומר, נפשית, כאילו להתבטל טוטלית,
כדי להופיע איזה משהו אלוקי ענק שהולך להופיע, צריך לדעת.
ואנחנו ממש בשלבים האלה.
והבאתי כמה פסקאות מהרב, אבל בעצם אנחנו נדבר על ה...
בכלל,
על כל הדבר הזה שנקרא התקופות האלה בחיים,
של גב אל גב, של ירידה צורך עלייה.
שירידה, ירידה, ירידה, תאפשר, ירידה, תאפשר. אל תתנגד לירידה, אל תתאפשר. למה? כי מתוך הירידה אתה תזכה לעלייה מאוד מאוד מאוד גדולה.
וזה נכון ברמת היחיד,
ברמת הכלל גם כן,
וזה מקומות שאתה מאוד בודד בדרך כלל,
וצריך לכבד את הבדידות הזאת, כי היא בדידות הכרחית.
למשל, אצל האישה, בין איש לאישה, זה נקרא טומאה וטהרה.
טומאה זה לא לכלוך, טומאה זה צורך בהתבודדות,
צורך בלהיות עם עצמי קצת,
ולא עכשיו ללכת לחקוד.
כי זה הזמן בדיוק להתכנס.
אז אומר הרב קוק ככה,
בפסקה שמתוך
אורות הקודש ג',
רש, סמך, טת.
יש שעות שאדם חש שנכנס רוחו כולו בקרבו פנימה.
מאוד הוא מרוכז אז בעצמיותו.
העולם החיצוני איננו פועל עליו מאומה.
הוא קשור בעומק
ההתבודדות הפנימית. זה מצב טבעי,
כן.
זה מצב טבעי
של שוב, יש לך צור ושוב.
צריך להכיר בתנונות האלה בנפש.
היה חורף, עכשיו עוד מעט קיץ,
אז בחורף תתכנס פנימה, יש לילה ויום, בלילה
תתכנס פנימה.
תרבות המערב, מה שהיא עשתה, היא צריכה לנו מועדוני לילה.
זאת אומרת שאתה בלילה דווקא ער.
ואם אתה לא ער, נעזור לך להיות ער,
על כל מיני חומרים,
כל מיני דברים וכל מיני אטרקציות,
כל הזמן להיות ביש כזה.
לא, לא, להפך.
יש מקום של עין.
זה טוב,
זה טוב שזוגות,
למשל, הם שבועים אסורים, שבועים מותרים. זה טוב מאוד,
כי זה מאפשר להם להעמיק את הקשר.
כי בזמנים האלה שהם אסורים,
לכאורה זו ירידה, אבל זו ירידה שמאפשר לכל אחד לבנות את עצמו בצורה הזאת. אז ככה גם.
הרבה דיכאונות שיש לאדם בחיים, ירידות כאלה,
לא להתפעל מזה, לא להתפעל.
ההתפעלות מהדבר מחזקת את הדבר.
אני עצוב מלהיות עצוב, לא, אל תעצוב מלהיות עצוב, תאפשר.
אדם לא צריך להיבהל מעצמו ולא להיבהל משום דבר ולהפך ולקבל עזרה כמובן,
לקבל תמיכה והכל כמובן ללכת לאנשי מקצוע והכל, אבל
יש איזה צורך לפעמים להבין שבבריאה, קודם כל זה קורה אצלה הורמונלית, יש איזה מפה הורמונלית,
הכל תחשוב, גם קורטיזול, הכל יורד, פרוגסטרונים, אסטרוגנים,
אבל גם פתאום היא בת, הופכת להיות אימא
והיא עוברת תהליך כזה.
גם לידה בכלל, אפשר לדבר על זה לפני הלידה גם בכלל,
הכנה לידה, לפני הלידה.
מה זה להוליד?
מה זה לבוא לקראת,
להיות מוכנה לקראת איזה אירוע שזה כבר לא עץ הדת,
כמו שהרבנית בזק,
מה שמעתי, אמרה.
זה לא תהליך של עץ הדת טובה, זה תהליך של עץ החיים. זה כאילו למחוק קצת את השכל שם, לאפשר לאלוקות,
כי זה כאילו, הקדוש ברוך הוא כאילו, כאילו זה תהליך, ברור שזה לא ככה,
אבל אני לידה אותיות ליד השם, ורצון זה צינור.
ואני עכשיו הופכת להיות משהו שדרכי אני מופיע חיים. זה נקרא לעשות חיים, באסלנג.
אתה רוצה לעשות חיים?
אז אתה מביא ילדים לעולם, ואז אתה עושה חיים.
ולעשות חיים זה על אמת, אתה מוסיף חיים בחיים.
ולכן,
פעם היינו עם אשתי אצל הרב,
רבי שלום משאש,
הדוד שלה.
ואז הוא אמר לה שכל אישה, כל פעם שהיא מביאה ילד לעולם,
כל אדם מתחלף,
והיא עוברת תהליך של הברכה,
כן?
היה להם 14 ילדים, אני חושב, יש? 14 ילדים.
שזה סוג של התחוכנות,
אבל ההתחוכנות הזאת,
היא מוסיפה ברכה,
היא מוסיפה עוד, זה נקרא עופת הכתר, כן? כשאתה מסלק
את עצמך,
בתהליכים האלה,
כמו שעם ישראל אנחנו עוברים עכשיו.
זאת אומרת, תחושה של פשוט תקועה כזה מצד אחד, מצד שני,
הכל מתקדם בצעדי ענק.
כלומר, הרב אם יבוא אחד ויבקרהו מבחוץ,
לא יודע את העשוי ברוחו,
צא מזה, מה אתה עצוב, תשמח,
לך תעשה הליכות, לך תעשה זה, כל מיני עצות של...
כי זמן של התכנסות,
הוא יוכל לדון עליו הרבה מצדו השלילי,
כן?
אתה מפריע.
אתה מפריע, אתה שיפוטי, אתה לא מבין שהוא עכשיו עובר איזה תהליך,
תן, תכבד.
איך שאיננו חברותי,
איך שהוא מתרחק מן הבריות, לא בסדר.
תצא, אצל השוק, תעשה.
ואיך שהכל, כל העולם וכל החיים,
הכל מוזר, לא.
כן, אין מוזר, אין מילה מוזר.
יש תנועות בנפש, צריך לכבד את התנועות האלה.
למרות שלפי עקומה מאסלו,
יש באמת צורך תמיד בחיים לשמור על הבסיס של הפירמידה הזאת, שנקראת לאכול בריא, לישון טוב, לעשות ספורט.
ונכון, שאדם הוא צריך להיות בתוך עמי אנוכי יושבת, והרבה קשר עם המציאות. אבל יש תקופות שאדם הוא צריך להתכנס פנימה.
אז זה מאוד מאוד חשוב לכבד את המקומות האלה.
ולא לחינם הקדוש ברוך הוא, סמך לידה תקופה של טומאה, שהאישה היא טמאה,
שזה ממש פשט הפסוק,
שיש איזו תקופה שהיא צריכה להתכנס עכשיו לתוך עצמה.
אז זהו, זה הזמן להיות עם התינוק, עם עצמה,
ולתת לעצמה את הצורך שלה,
כן? ולא לעסוק ביחסי ציבור עכשיו או בכל מיני דברים אחרים.
ושם צריך לדעת שזה אזורים בזמן שהחלקים הכי אצילים באישות שלנו, של התינוק ושל האימא,
מתפתחים,
כן? במקומות האלה של כלום, של עיבוד, של
שאני לא יודעת מה קורה איתי.
כל אישה, כתוב בגמר,
מסכת שבועות, כל אישה נשבעת שהיא לא תביא עוד ילד לעולם.
נשבעת. אז היא צריכה להביא חטאת על מה זה.
שהיא נשבעת, זה הילד האחרון.
אני לא מביאה יותר.
אחרי זה שנה, שנתיים, שכחתי.
וכמו שהדבר נוהג באיש יחידי,
נוהג הדבר באומה, בשלמותה, כמו שאמרנו. כשרוח ישראל מתכנס יפה בפנימיותו, הרי הוא מרגיש שלמות עליונה בקרבו.
בונה הוא אז,
עולמו עם לבדד ישכון ובגויים לא התחשש, זה ברכה.
שברגע שאתה מתכנס אתה מרגיש כאילו וואי, מה קורה, איזה מקום מסביב, זה... לאט לאט.
משהו קורה וזה תהליך של ברכה.
אינו רודף להיות עומד ושואג בעולם,
אבל רוחו בפנימיותו מתרענן,
חייו פועמים בחוזקה,
והוא יודע את כוחו ואז פועל הוא בעולם על ידי מה שפועל בעצמו.
הלבדיות הזאת, תנונה של הודיה, תנונה של
הוד, זו ספירת ההוד.
ספירת ההוד,
בקליפה, בחיצוניות, זה הרס עצמי, אוי ואבוי.
מה זה איזה הרס עצמי?
שאני לא יודע להשתמש בתקופות של התכנסות
לצורך יצירה מחדש, עוררות של כוחות חדשים שלא היו עד כה.
יש איזו התחדשות שמתרחשת בזכות
התקופות האלה של הוד,
של הודיה, של הוד, של התכנסות.
ואת הבניין, אז זה קצת, אני מרגיש שזה מה שאנחנו עוברים קצת,
עם ישראל. אנחנו עוברים איזו תקופה כזאת,
כמו פסח קצת, כן? יציאת מצרים כזה.
יש איזה משהו מאוד מאוד מאוד גדול כזה שקורה,
גאולה גדולה מאוד שצריכה להופיע,
ואנחנו לקראת איזה, אז תן,
תן, כאילו, תשחרר, תשחרר את המפגינים, אל תתייחס איתם, אל ת...
תן, אל תדאג, זה משהו טוב הולך להיות.
את הבניין ההולכת כעת להתגלות, תרופה היא.
אפשר הדבר להתחלף בין נטייה לנטייה, כשאין ההצעות דין לברר את האושר של הגברת הרוח הפנימי ושל אושר הריכוז,
אז המחשבה משוטטת תמיד,
רק בעולם החיצוני,
משוטטת לבקש אושר ואינה מוצא.
כן, יש היום מה שנקרא מדעי האושר, מה עושים מדעי האושר?
מחפשים את האושר בחוץ.
זאת אומרת, כמו שאתה עשיר יותר ויש לך ווילה יותר גדולה וכדאי אופנוע
וכל מיני, אז זה לא, זה לא, אל תחפש, אל תחפש.
עכשיו, פה, פה, במקום הזה, כאן,
כן, במקום שלך,
את העבודה דרושה
להחיות הרבה את רוח הישראלי פנימה,
להשתמש בכל הכוחות
בין הפנימיים, בין החיצון, כל אחד בתפקיד שלו, בהתמחות שלו, במומחיות שלו,
להיות הכי טוב במה שהוא עושה.
קדש שם שמיים שם.
לצורך ריכוז הרוח
והערות
תלכנה
עד כדי
הרגשה של הוד המנוחה הפנימית
וירא מנוחה כי טוב.
פסקה ראשונה.
פסקה שנייה
הולך להגיד לנו בדיוק את התהליך הזה של ה-U הזה,
כשאתה יורד, יורד, יורד, יורד, עוד צעדות, תרד, תפשר, תפשר, עוד עוד, תשע, ואז,
כן, ככה.
איזו פסקה חשובה מאוד להבין שהעצבות זה 20% מהאוכלוסייה, אנשים שסובלים מדיכאון,
והדיכאון הוא בא מזה הרבה פעמים כשאדם הוא עצום מלהיות עצוב,
ולא צריך להיות עצום מלהיות עצוב, צריך לבכות,
וצריך מתוך זה לכתוב, וצריך מתוך זה לקחת החלטות וכדומה,
אבל לא להתפעל משום דבר,
וכמובן ללכת למומחים ולטפל.
צריך האדם, אומר הרב,
לתפוס בבירור מהו הדבר הרוחני הדוחק את לבבו,
המעציבו וממהר את חייו
בלא הודאה נפשית
מתוכן הסיבה של אותה העצבנות
והמרירות.
הוא הולך להגיד לנו שיש סיבה,
חושבים שזו סיבה חיצונית, זו לא סיבה חיצונית.
אדם הוא מחליף עבודה, עובר דירה,
אדם מחליף כל מיני,
את הגרדרוב, את הבגדים, זה לא מה שעושה את ההבדל,
אלא הפערים האלה,
אומר, אדם צריך לתפוס בבירור מהו המקור הזה.
המקור הוא רוחני.
מקור של הדיכאון הוא רוחני בסוף, כן?
אז אין לנו מה לחפש יותר מדי מבחוץ.
על פי רוב,
כשמחפשים ומוצאים איזו סיבה למצב נפשי זה,
היא רק סיבה שטחית.
והאמת היא הרבה יותר עמוקה מכל מה שמצטייר ומתרשם בעניין זה בידיעה הברורה.
אבל העיצבון הרוחני הזה הוא-הוא החומר של שירת
הנשמה.
איזה יופי.
התביעה שהנשמה תובעת
את חופשה. יש נשמה, למה אדם עצוב?
אתה מרגיש מעוצב.
למה אתה מרגיש מעוצב?
אתה מרגיש שהנשמה שלי לא בא לידי ביטוי מספיק.
אה,
אה, סיבה חשובה מאוד.
אז בוא תקשיב, מה היא אומרת?
מה היא שרה לך? היא שרה לך משהו? כן, היא שרה לי הרבה דברים,
ואני לא נותן לזה מקום.
בהתחלה זה צעקה, אחרי זה זה שירה.
אז תן לזה,
תשחרר, תאפשר.
אם אתה נותן לזה להיות,
משהו הולך להיות טוב.
היא מתאבקת, הנשמה הזאת שרוצה להשאיר, רוצה...
עם כל הלחצים הלוחצים אותה.
היא חפצה, חי ידרור, כן? מה זה נשמה?
זה מקום החופש שלנו.
חיים מצילים עליונים,
ברורים ובהירים,
והיא אינה מוצא אותם מפני הרתוקות החומריים שהיא אסורה בהם, וזהו סוד עיצבונה.
כלומר, יש שירה, היא לא מצליחה להתגלות בגלל הבורגנות,
בגלל האכילה,
בגלל הסגנון חיים, בגלל התפיסות, בגלל המחשבות.
האדם הוא לא ממוקם במקום הנכון שלו.
אנשים, אתה רואה אותם באים למכון מאיר, פתאום אין דיכאון, ריפוי.
למה ריפוי? אנשים מקבלת את חלקה.
אתה חוזר, פתאום אתה מתנגן, אתה שר כזה, אתה מבסוט, מה אתה מבסוט, מה אתה כל כך מבסוט, מה?
הנשמה קיבלה את חלקה, באמת, באמת אמיתי.
תעשו סקר, תראו אנשים שבאים פה ביום הראשון,
תעשו סקר, תבדקו אותו ביום השלושים, תבינו מה אתה זה, תעשו,
טוב, מחקר.
על כן,
אז זו הפסקה שאני רוצה שנמסגר ונלמד בעל פה. על כן,
ראוי מאוד לעמוד עד כמה שאפשר על המעמד הנפשי הזה ולדלות מתוך תהום המחשכים,
על הזה רוב הפנינים ורגשות רוממות, בסדר? אני חוזר, על כן,
ראוי אתם, על כן, ראוי אתם,
בעל פה מאוד לעמוד על עד כמה שאפשר,
מעמד הנפשי על הזה,
לדלות מתוך המחשכים על הזה,
תהום המחשכים על הזה, את רוב הפנינים
ורגשות רוממות. כלומר שמה שקורה בתוך התהליכים האלה של מחיקת העצמי, של עיבוד העצמי, של מקורית אם הוא עובר הלילה,
אל תדאג לי.
תנסה לקלוט מתוך זה קליטה חדשה.
יש משהו שרוצה להתגלות דרך זה.
אז אל תתבהל מהר, מהר לצאת מזה.
יש משהו שצריך להופיע בעולם היצירתי שלך,
ולשנות משהו ביחס לאלוקות.
כן, אדם פתאום נקרא פתאום להתבודד פעם ראשונה שהוא מתחיל לדבר עם השם, מתחיל לבכות, מתחיל, ואז הוא מרגיש איזה הערה.
כי בעצם יש איזו קריאה
לסגור את הפער
בין איך שאתה מתפקד מבחוץ לבין שהנשמה שלך צורחת לך. הלו,
אתה לא נותן לי מספיק מקום.
והנה זה קורה אחרי כן המשברים האלה. אז תמיד תמיד ירידה היא צורך עלייה.
על כן ראוי מאוד לעמוד
עד כמה שאפשר על המעמד נפשי על הזה לדלות
מתום תהום המחשכים על הזה.
רוב הפנינים ורגשות רוממות, כי סוף כל סוף
התוועדותה של הנשמה אל האדם באיזה אופן שהוא הרי
היא בעצמה
הפנה של גאולה היא.
כן, זה בעצם הופעה של אור חדש על ציון תאיר.
יש מה שנקרא אורות בן, גמטרייה בהמה,
ויש אורות מל, גמטרייה אדם.
אדם הוא בהמת הושיע השם.
כדי להופיע את הישועה צריך לאפשר לשתי הבחינות האלה להופיע.
בן ואמה,
בהמה ואדם.
בן זה השבירה.
אם אתה לא מאפשר שבירה,
אתה לא מאפשר עוררות של אור חדש על ציונת העיר, כפי שאומרים החינוך האשכנזיים.
והדברים,
ואור הישועה עומדת להיגלות אחרי הכדורות הזאת,
כן, דברים ברורים.
כן, זה נורא חשוב, אני חושב, נורא חשוב,
לראות את הכדורות לא כדבר סופי, אלא כתמיד,
תמיד מעבר,
תמיד,
תמיד.
איך אתה יודע?
אולי נשאר כל ה... לא, אין דבר כזה.
הספק שנכנס בך,
שאולי זה, זה מה שעושה לך את הצרות של החיים.
הספק הזה משקר לך, בוקר, צהריים וערב, תשתיק אותו, אל תקשיב, סתם.
זה קשה לעשות,
אבל יותר טוב שנדע את זה לפני המשבר. ככה, כשאתה נכנס למשבר כבר,
כמו שאמרנו על האישה לפני הלידה.
תעבוד תוך כדי היריון על המהלך הזה שאת הולכת לעבור,
זה לא מותר.
המערב לימד אותנו להיות בשליטה,
ושהכול כזה, כל הזמן להיות חזק, ולהיות הכול טרור,
זה לא נכון.
זה לא נכון, זו טעות אופטית.
לא ככה הנפש עובדת,
אלא להפך,
כדי שהדברים לא יהיו מודחקים ולא יישארו בפנים.
אז זה הדרך, מה שאנחנו אומרים עכשיו, זה הדרך הקלה יותר.
כן?
אה, זה קל לומר, קשה, לא, זה הפוך, זה הרבה יותר קשה הצד השני,
שאדם הוא, אין לו את ההבנה הזאת.
כשאדם יש לו את ההבנה הזאת,
עשתה תאונות דרכים, מישהו נכנס בך, בום, נכנס, אה, אוטו שלי, אה, אה.
לא טוב, לא כיף, לא נעים,
אבל זה בסדר, אם זה נעשה.
כן, זה קבלת המציאות, כי המציאות היא אלוקית.
אין אדם נוקף את אצבעו,
מישהו רוצה לנקוף את האצבע.
השם, השם הכריז עכשיו.
השם הכריז.
כל מי שנוקף את האצבע, השם שמחרף. אז לידה,
כאילו,
זה כאילו לא,
זה כל העולם,
כמו חופה,
כן? מה זה חופה אומרים? בתחת לחופה כל הדורות הקודמים מופיעים, הם נמצאים שם בחופה.
אתם מבינים? אנחנו מבינים, בקיצור, אנחנו מבינים.
יש פה,
העולם הזה זה רובד אחד,
ויש עולמות עליונים שפועלים כל הזמן ונמצאים שם כל הזמן,
רק שזה באסתר.
בסדר? אז לא להתפעל מכלום.
להבין שאנחנו בתוך, בתוך התהליכים האלה אנחנו מסוגלים לצמוח.
והדברים הללו שזכרנו אינם נוהגים באיש יחיד,
נוהגים גם כן בכללות האומה,
נוהגים במובנים שונים,
לפעמים בעיקר בחיי הכלל,
מתגלים המעמדים הללו על ידי חושבי מחשבות מצוינים
מקשיבים את עד הקול של העולם ויש שהקול נשמע בתכונתו העצבנית מחיזיון הכלל כולו.
כן.
והעצבנות הזאת בעצמה גאולה היא מבשרת
והיא הולכת ובאה הולכת ונוערת.
כמו היום.
לפעמים בעיקר, כן, בחיי הכלל, מתגלים המעמדים הללו על ידי
חושבי מחשבות מצוינים,
איך זה נקרא?
ה-state, איך זה נקרא?
מי קשור? state כזה, deep state.
לא יודע, אנשים כאילו ש...
ויש קושי בלהיוולד מחדש, יש קושי בלהפוך את עצמנו מבין יוסף לבין דוד,
לעבור הילוך.
זה כאילו זה מהלך של שינוי בתפיסה,
אל תיבהל,
זה בסדר.
אנחנו מתפללים על בוני ירושלים שמשה רבי יוסף לא יהרג,
לא רוצים,
אבל אנחנו מבינים שיש כמו דרגה חדשה שצריכה להופיע במציאות, וזה בסדר גמור, זה לא פוסל שום דבר, להפך,
זה מעצים את השלב הראשון.
אז הפחד הזה, אנחנו רואים את זה בפנים של
הרבה אנשים,
ולא צריך לפחד משום דבר, אלא להפך, להבין שיש פה רובד נוסף
שרוצה להתגלות מתוך המשבריות,
מתוך המשבריות, הפסקה הבאה זה אותו רעיון,
לאפשר את ההתחוכנות.
אז מה שקראנו עכשיו זה אורות הקודש ג', קצ"ז.
אה לזה?
הוא מערבב עצבנות עם עצבות גם כן,
שכאילו אתה מאבד את זה, יש איזה רעד כזה,
שזה כאילו, אתה לא מבין מה קורה,
יש משהו שקורה, מה קורה.
אני חושב שכל, כמו שקורה אצל אישה בכל לידה,
קורה לנו גם בכל תהליך,
שאתה פתאום מאבד את זה, אתה אומר,
אדם מתגייס, היום זה גיוס, גיוס,
בן שהתגייס
בצבא ההגנה לישראל.
ואנחנו, אתה מתגייס, אז כאילו שזה מין,
כניסה לאיזה עולם אחר, עולם, פלנטה, זה לא, כאילו, הכל משתנה, כאילו.
בסדר.
אז יכול להתעורר בתוך זה כל מיני רגשות שליליים, וצריך לא להתפעל מהם,
העיקר לא להתפעל מהם.
איך שזה נקרא, פחד, הצבענות, העצבות, זה לא משנה.
איך הביטוי, זה לא משנה כל כך.
מה שחשוב, שיש איזו עוררות של איזו תגובה כזאת,
שאדם לא קולט את העד שבא מן השמיים, שרוצה להופיע, משהו מתחדש,
ואנחנו רואים שאנשים בצבא, הם עוברים לרוב תהליכים מאוד חיוביים דווקא.
כן, זה מעניין לראות איך אנשים באים עם כל מיני מחשבות טורדניות, כל מיני דברים,
כל מיני מצבי רוח כאלה, זה פתאום מקבלים זקיפות קומה ולא רק שרירים בגוף.
וזה יפה, זאת אומרת, זה יפה שבסופו של דבר התהליך, לא צריך לפחד מלרבות בקשר עם המציאות, ולא צריך לפחד מלהביא ילדים לעולם,
ובטח לא להתחתן.
וכל מה שאנחנו עושים,
שזה סוג של קפיצה, כאילו, לשלב הבא, כזה,
זה דורש מאיתנו מחיקה. אדם שרוצה ללמוד גיטרה,
בהתחלה השם ירחם, איך זה נשמע.
זה לא נשמע טוב. עדיף שאתה יודע מה? תלמד משהו אחר, אולי תלמד בישול. לא, אז עכשיו, זה, זה... די, די, די. ואז הוא לא... הוא לא מפחד מהכלום הזה, מלא לדעת, מ... אה, הוא לא מפחד מלדעת?
עכשיו הולכות להיות
הופעות חדשות.
וזה היסוד של החיים, של הענווה.
שאדם הוא לא מפחד מהמחיקה העצמית הזאת שיש בכל תהליך.
זה נכון בלידות, וזה נכון בהריונות,
וצריך המון ליווי, וצריך הרבה מאוד תמיכה
מכל המסובבים אותה,
ובכלל אנחנו צריכים על עצמנו גם לא לפחד מלבכות, לא לפחד מלרעוד, לא לפחד לפעמים מלהרגיש באסות.
לך תישן על זה.
תקום בבוקר, בריאה חדשה.
טוב, ברוכים תהיו.
זה דורש?
עצם המודעות, אתה יודע, כל התהליך של יצאת מצחים זה תהליך של גאולת הדעת.
כל הזמן של בסוף של מודעות.
איפה אתה מונח?
אם אתה מונח במקום שאתה מבין את התועלת של התהליך,
הרבה יותר קל.
הרבה יותר קל.
אם אתה עצבני,
או עצוב, או זאת אומרת שאתה לא קולט את התדר הזה, יש איזה תדר אחר שרוצה להתגלות.
אתה סובל, הילדים מתבגרים,
פתאום בבית בלגע, פתאום זה מתחיל איזה,
מה, ילדים מתוקים, הכיפה הגדולה ככה וככה, פתאום זה מתחיל לגדל איזה בלורית, פתאום זה מתחיל לקנות איזה שעון כזה, עושה ככה, ויותר מזה.
וההורים מאבדים את זה, לא לאבד את זה.
זה התפוררות של הגרעין לצורך הצמחה של עץ 50 מטר,
עם הרבה הרבה צל והרבה פירון והרבה הרבה טוב.
פה אתה צודק, המודעות זה החזקה, אבל פה זה מודעות באלוקות.
אז זו מודעות רכה.
זו מודעות אלוקית, מודעות חביבה.
כן, זה כמו חביב אדם שנברא בצלם, חיבה יתר נודע לו שנברא בצלם.
עצם המודעות הזו שנבראתי בצלם אלוקים.
אה,
אה, בסדר, אז קשה, אז אני, אני, בסדר, אנחנו בעולם מושגח.
זה לא מודעות שאדם אומר,
אני יודע, אני עכשיו בא ישו במים, כאילו זה רכות, זה כאילו מפתח אצל האדם מסוגלות בסוף להכיל את כל הנפילות, את כל הדברים.
כי בסדר, מאמינים, מאמינים בטוב.
גם כי אלה הרבה גצל, אני לא ירה רע.
אמונתך בלילות.
לא, לא אמרתי לשחרר את השכל ואת החוכמה.
השכל, הוא צריך להיות מאוד תחוב עמוק בעולם האמוני החזק.
אמרתי לשחרר את התחושות של הגוף.
את הרגע שמתגלה דרך הגוף.
כן, זה מאוד חשוב מה שאתה שואל, כי באמת יכול להיות שזה לא מובן.
יש משהו מאוד חזק שקורה אצלנו בכל המשברים האלה מצד השכל.
אני צריך עזרה עכשיו.
אני, כן, אישה למשל צריכה עזרה, צריכה עזרה בבית.
אני חייב את בעלי האהוב, אני חייבת עוזרת בית.
אני לא יכולה,
לא יכולה בעזרת בית.
אני חייבת לקחת דברים טבעיים לשינה, לשפר שינה.
אדם הוא, הוא בהחלטה, הוא חד,
אבל בחוויה,
לטיטביט, שחרר.
כי אם אתה לא משחרר,
אז זה כאילו נתקע לך, ואז אתה עצבני על זה שאתה עצבני.
ברוכים תהיו לשם.
