טוב, אז שלום לכולם.
היום אנחנו נלמד על הפטרת פרשת פקודי.
כמו שאני מציין תמיד ביחס לפרשיות האחרונות של ספר שמות,
לפעמים גם תחילת הפרשיות,
ההפטרות של ספר ויקרא,
זה שבתות שהרבה פעמים הן נופלות על פרשיות,
ארבעת הפרשיות,
כן?
יש לנו...
את פרשיות שקלים,
זכור,
פרה והחודש,
ואז בשבתות מהסוג הזה אנחנו לא קוראים את ההפטרה המקורית של הפרשה,
אלא קוראים את ההפטרה של אחת מארבעת הפרשיות,
אבל ישנם שנים שזה לא כך,
ופרשת פקודי היא גם פרשה שלפעמים היא נופלת על אחת מארבעת הפרשיות,
ואז קוראים שם את ההפטרה של אותה פרשה,
אבל ישנם גם שנים שיש הפטרה מיוחדת לפרשת פקודי,
ולכן צריך להכיר גם אותה.
ההפטרה של פרשת פקודי,
דבר ראשון רק מבחינת המקור,
זה מלכים א',
פרקים ז'-ח', שזה משתנה בין ספרדים לאשכנזים.
יש חלק מהספרדים שמתחילים ממלכים א' פרק ז',
פסוק מ'.
עד סוף הפרק, ויש כאלה שגם ממשיכים הלאה לפרק ח'.
האשכנזים מתחילים מפרק ח' ומסיימים בפסוק ח"א.
עכשיו,
זה דבר מעניין,
אני מציין את זה חוץ מאשר שנדע את המקור,
שפרשת ההפטרה של פרשת ויקהל היא גם הייתה ממלכים א'
פרק ז'.
ושם,
זה מעניין,
כאילו,
האשכנזים,
שחלקם סיימו את מלכים א' ממש פרק ז' עד בסוף,
אז הם ממש ממשיכים את ההפטרה בפקודי,
הפטרה לאחר מכן,
מיד בהמשך הפרק הבא,
והספרדים, שסיימו שם, הם בפסוק מ',
הם פה מתחילים...
ממשיכים,
זאת אומרת,
יש לנו פה תופעה די ייחודית,
אני לא מכיר אותה הרבה בהפטרות,
שההפטרות עוקבות אחת אחרי השנייה,
כן,
פרשיות ויקהל פקודי,
אז גם ההפטרות הן
ממשיכות באותם פרקים,
וממש המשך של הפסוק שהפסיקו ממנו בהפטרה הקודמת.
טוב,
אז זה מעניין כשלעצמו,
אבל הנושא הכללי,
גם כאמור בהפטרת ויקהל וגם בהפטרת פקודי,
זה בניין בית המקדש הראשון על ידי שלמה המלך,
והקשר כמובן ברור,
כי פרשיות ויקל פקודי
עוסקות ב...
בבניין המשכן,
אבל להראות את הקשר העמוק שבין כל פרשה לבין ההפטרה,
זו המטרה שלנו,
בעיקר להוריד את זה לרמה הנפשית,
האישית,
הקיומית.
אז לגבי הפטרת ויקל,
אני רק חוזר,
כי זה במקרה הזה,
כאמור,
זה ממש עוקב.
דיברנו שם בהפטרת ויקל,
שהמלך שלמה,
שהוא בונה את בית המקדש,
אז...
יש כמה מרכיבים שבספר מלכים א' פרק ז' מאוד מדגישים,
הנביא מאוד מדגיש.
אחד מהם זה שני העמודים, יחין ובועז.
היו איזה שני עמודים בתוך בית המקדש,
שהם לא שימשו להיות איזה קיר תמך או לתלות עליהם משהו,
אלא היה להם ערך מצד עצמו.
יחין,
מלשון העתיד,
הקדוש הוא יכין עוד את העולם הבא,
ובועז זה ההווה,
בועז.
דיברנו על זה שזה הימין ושמאל,
שמאל וימין,
זה כן,
היכין זה העמוד הימני,
ובועז זה העמוד השמאלי,
שזה קשור גם בעשיית המשכן.
יהיה צד עתידי, שזה בצלאל בן אורי,
שהוא שבט יהודה,
הוא מכין את העתיד של כלי המקדש,
לעומת אהליאב בן אחיסמך למטה דן,
שהוא מצד שמאל,
הוא כאילו שייך על ההווה.
יש פה חיבור של כל הכוחות בעם ישראל וכל הכוחות בעולם,
גם ההווה,
גם העתיד.
לבניין בית המקדש,
זה היה נקודה אחת שם בהפטרת ויקל.
ונקודה שנייה שהיה,
על העמודים הללו,
היה פרח שושנה,
היה מפוסל פסל שושנה,
כן,
שושנה זה כנסת ישראל,
זה פרח שמייצג איזה יופי מדהים.
שהוא לכאורה מוקף בקוצים כשושנה בין החוחים,
ככה גם בית המקדש,
הקדושה,
היא בין כל המציאות המורכבת שבעולם.
יש את השושנה העליונה,
יש את היופי שאי אפשר לגעת בו,
ודיברנו על דבר נוסף,
שהים של שלמה.
הים של שלמה,
זה היה איזושהי בריכה,
שהייתה מונחת על 12 פסלים של עגלי בקר,
שזה היה למעשה הקיור,
שמשם היו מטהרים את הידיים והרגליים בבואם לבית המקדש,
אז גם הסברנו,
יש כאן איזה מים שמבטאים טהרה מנחושת,
הכל עשוי נחושת,
גם יחין ובועז,
שזו אמרנו מתכת מיוחדת שהיא...
היא נעשתה לכאורה,
נכון,
כמו הקיור בזמן המשכן,
מראות הצובאות,
זה נעשה מאיזשהו חומר ששימש אפילו לעבירה,
כן,
לפיתוי,
אבל
מביאים את זה דווקא אל הקודש,
וזה גם מגלה הבקר,
הבקר זה ביטוי לחומריות,
למציאות הגסה,
שעליה הטהרה...
נמצאת, הים של שלמה נמצא על הבקר.
במילים אחרות,
בית המקדש זה המקום שבו כל מרכיבי המציאות,
גם הגסים ביותר,
הדומימים ביותר,
גם מה שלפעמים משמש בעולם שהוא לא בית מקדש,
לחטאים, לדברים שליליים, בבית המקדש הכל מגיע.
אלא טהרה,
זה כאמור היה בהפטרת ויקל,
וכאן בהפטרת פקודי אנחנו גם במלאכים א' פרק ז',
עד סוף הפרק אנחנו מביאים תכף נראה כל
מיני מרכיבים נוספים שהיו שם בבית המקדש,
שממשיכים את אותו רעיון.
ובפרק ח' במלכים א',
שם יש נושא חנוכת בית המקדש בפועל,
איך שלמה חנך את בית המקדש,
שזה באמת עיקר העניין של ההקבלה לפרשת פקודי.
ועכשיו אני עושה שוב איזשהו סקירה על פרשת פקודי,
ומתוך כך נגיע,
כאמור,
שוב להפטרה.
אז ככה,
פרשת פקודי זו הפרשה שחותמת את ספר
שמות והיא חותמת את מלאכת המשכן.
אנחנו התעסקנו
במהלך חמש פרשיות בנושא המשכן,
פרשת תרומה,
תצווה,
כי תישא ויקל פקודי.
למה צריך כזה פירוט אדיר הזה?
טוב,
דיברנו כבר שהמשכן זה המקום שבו יש ריכוז של כל הכוחות במציאות,
כל סוגי ה...
הדומם כל סוגי הצומח,
כל סוגי החי,
כל המחשבות של בני...
הכל מרוכז במקום אחד שבו השכינה שורה,
והדבר הזה מופיע בשלבים.
פרשת תרומה,
זה היה כאילו חומרי הגלם,
להביא תרומה,
כן,
הצד המופשט של המשכן.
פרשת תצווה זה דיבר יותר על בגדי הכהונה ועל תפקיד הכוהנים.
פרשת כי תישא היה שם גם השלמות של כל מיני כלים במקדש,
אבל עיקר הרעיון היה שם חטא העגל.
איזו אזהרה שבזמן שאדם מתעסק עם העולם
הזה ורוצה שתהיה קדושה בתוך המציאות של הבקר,
של העגלים,
של ה...
של העולם הזה,
יש חשש שהוא בן אדם יישאר בתוך המעגליות שלו,
ועוד יעשה את חטא העגל,
זאת אומרת,
יתמכר לעולם הזה,
ולא יבין שהעולם הזה הוא רק כלי לשכינה היותר עליונה.
ופרשת ויקל, זה כבר, דיברנו על הביצוע.
של
מלאכת המשכן על ידי כאמור בצלאל בן אורי ואהליאב בן אחיסמך,
איך הם הרכיבו,
זאת אומרת,
לא מספיק רק ההבנה המופשטת של חומרי הגלם,
אלא גם איך יצרו בפועל את כלי המשכן ואת הקרשים ואת העמודים,
והנה ועכשיו מגיע פרשת פקודי.
פרשת פקודי היא החותם של כל המהלך הזה.
איך משה רבנו מקים את המשכן פה בפועל?
זאת אומרת,
גם בפרשת ויקל,
בצלאל ואהליאב,
אוקיי,
הם בנו את הכלים,
אבל ממש ההקמה של המשכן והשכינה ששורה ביום,
שמשה רבנו באחד בניסן,
כן,
חונך את המשכן,
זה כאמור פרשת פקודי.
פקודי,
כן,
אז אלה פקודי פתות,
זה אלה המספרים,
כן?
זה המספר של עם ישראל שהיו אז,
אבל המילה פקודה,
כמו שכולנו יודעים,
זה משהו שהוא,
שוב,
כמו שאנחנו אומרים בצבא, כן המפקד.
זאת אומרת,
מפקד זה משהו שבא להראות על הנוכחות פה בעולם הזה,
על ביצוע מלא.
של הרעיון בעולם שלנו,
וזה כאמור מה שקורה בפרשת פקודי.
פרשת פקודי מבחינה פשט היא מתארת איך,
זאת אומרת,
יש שם סיכום כזה של כמה זהב היה באדנים ובקרשים,
ושל כלי המשכן איזה סיכום,
ואז יש שם את התיאור איך משה רבנו מקים בפועל את המשכן,
והרעיון הוא ש...
משה רבנו לוקח את כל העולם של עם ישראל ופוקד אותו,
מוציא אותו אל הפועל
כאן בתוך המציאות הארצית.
זה בא לידי ביטוי למשל שהרבה פסוקים
בפרשת פקודי הם נאמרים בציווי למשה,
בניגוד ל...
תרומה תצווה ויקהל, ששם זה נאמר בלשון רבים, כן?
תרימו תרומה להשם וכולי.
פה זה, וקמת את המשכן, וחיברת את האדנים.
זאת אומרת,
זה נאמר למשה,
כאילו,
לקחת דברים גדולים ולנקז את זה,
בסופו של דבר,
אל החובה האישית.
של כל אחד,
משה רבנו מייצג את כל כלל ישראל,
אבל של כל אחד ואחד להקים את המשכן בלב שלו.
לפקוד בתוך הלב שלו את המשכן הקדוש ברוך הוא,
את השכינה,
את הקדושה.
זה בא לידי ביטוי בזה שמשה רבנו מושך בשמן את כלי המשכן,
בא' ניסן,
כן,
שמן זה...
כן,
זה ביטוי תמיד למשהו ששייך אל הקדושה שנמשכת,
כן,
המשיח נקרא,
כי מושכים אותו בשמן.
שמן זה חומר אנרגטי, לוקחים זית,
כן,
בכוח אדיר מוציאים ממנו נוזל,
והנוזל הזה משמש לתאורה.
זאת אומרת,
זה איזה סוג של מעבר בין העולם הזה לעולם הבא,
בין עולם החומר לעולם הרוח.
ועכשיו שמקימים את המשכן,
אז הנה,
אפשר למשוך אותו בשמן,
כמו שמושכים את המלכים,
כמו שמושכים את המשיח.
הנה, עכשיו הדברים מתחילים לרוץ בפועל,
וזה יבוא לידי ביטוי במדרש היפהפה, שחז"ל אומרים
שכאשר משה רבינו,
כן,
רצה להקים את המשכן,
אז בהתחלה המשכן לא הצליח לקום,
עד שמשה רבינו...
אמר פסוק,
ויהי נועם השם אלוהינו עלינו,
ומעשה ידינו כוננה עלינו,
ומעשה ידינו כוננהו,
ואז המשכן כאילו הוקם מעצמו.
ויהי נועם,
המילה נועם זה נעימות,
נעימות זה מה שאנחנו מכנים הרמוניה.
מעשה ידינו כוננה עלינו,
המעשים,
המעשה ידינו,
הם יוצרים את הכוננות,
כוננות זה הבסיס, את ההכנה לקדוש ברוך הוא.
ומעשה ידינו כוננהו,
זאת אומרת,
והקדוש ברוך הוא באמת מופיע בתוך מעשה ידינו.
במיליכות, אם אני מסכם, מה זה פרשת פקודי?
פרשת פקודי
זה לגשר
על הפער בין העולם העליון לבין העולם שלנו,
כן?
הפער בין הרצוי למצוי.
יש את הרעיון הגדול של המשכן על כל העשייה שלו וכל הכוונות,
ועכשיו שמצליחים גם לא רק להישאר ברמה המופשטת,
אלא להוריד את זה לחיים שלנו,
זה יוצר את תחושת הנועם.
מתי אדם מרגיש תחושת נועם?
כאשר הוא מרגיש סוג של יצירה.
אדם יוצר משהו בעולם הזה,
היה לו איזה חזון,
היה לו איזה רעיון גדול,
והוא מצליח עכשיו לממש אותו כאן בעולמנו,
לפקוד את זה בעולמנו,
הוא מרגיש את התחושה הזו של הנועם.
תחושה של השלמות, העולם הבא מופיע בעולם הזה,
זה הרעיון של גן עדן,
ונהר היוצא מעדן,
עונג גם, הביטוי הזה זה מושג קבלי,
עונג זה...
תחושת
העונג,
כמו שכולנו,
יש לרב קוק מאמר נפלא,
נקרא העונג והשמחה,
שהוא מדבר על הדבר הזה.
איך כאשר אדם נמצא במצב של שלמות בעבודת השם,
הסתכלות כזו,
אני מקריב את העולם הזה למען שעוד
80-90 שנה בעולם הבא אני אקבל איזה שכר,
אלא כמו שחכמים היו מברכים אחד את השני בארץ ישראל,
עולמך תראה בחייך.
אתה רואה איך כל השכינה,
כל הקדושה,
היא מופיעה פה בחיים שלנו,
בעולם הזה,
וזה יוצר את תחושת העונג,
תחושת העדן.
הכל מתחבר, הכל מסתדר.
כאן בדיוק אנחנו צריכים להיות.
זה הרעיון של פרשת פקודי,
זה הרעיון של מעשה המשכן,
זה מה שקרה באחד בניסן באותה שנה,
שהוקם המשכן על ידי משה רבנו.
ועכשיו אותו דבר.
הולך וחוזר בצורה יותר עמוקה ויותר עמוקה,
יותר מחודדת
בימי בית המקדש של שלמה.
אז עכשיו אנחנו מגיעים אל ההפטרה.
שוב, אני...
האלה שקוראים, הספרדים שקוראים מלכים א',
פרק ז',
מפסוק מ',
אז זה באמת סוג של השלמה של מה שראינו בפרשת ויקהל,
נקרא את זה בזריזות,
וייתן את המכונות, סליחה.
והיה אז חירם,
חירם זה היה איש הביצוע של שלמה,
הוא היה הבצלאל שלו,
כן,
האחד יהודי שהגיע מיוחד מהעיר צור,
היה לו איזו אומנות מיוחדת,
מכל העולם מגיע,
כל הטכניקות מכל העולם,
הוא ידע ליישם אותם פה בעולם הזה,
והיה אז חירם את הכיורות ואת היעים ואת המזרקות,
ויכל חירם לעשות את כל המלאכה אשר עשה למלך שלמה בית השם.
עמודים שניים,
כן,
עמודים שניים זה אמרנו יחין ובועז.
וגולת הכותר של ראש העמודים שתיים,
והסבכות שתיים,
לכסות את שתי גולות הכותר של ראש העמודים,
ואת הרימונים ארבע מאות לשתי הסבכות,
שני טורים רימונים לסבכה אחת,
לכסות את שתי גולות הכותר של ראש העמודים,
את המכונות עשר ואת הקיורות עשרה על המכונות,
ואת הים האחד,
הים האחד זוכרים,
זה הים של שלמה,
הברכה.
ואת הבקר 12 תחת הים,
כן,
גם יש פה איזה סוג של סיכום,
כן,
זה מקביל לפרשת פקודי שהיא מסכמת את מלאכת המשכן,
אז הנה גם פה החלק הזה מפרק
ז' הוא מסכם את מלאכת המקדש הראשון,
ואת המכונות,
גם נתון שלא הזכרנו עכשיו,
הזכרנו בהפטרת ויקל,
זה היה איזה סוג של איזה...
דלפקים גלגלים,
כן,
קראו לזה מכונות,
כי מבחינתם גלגל וזה,
זה היה משהו ש...
כן,
סוג של מכונה,
שהיו עליו גם איזה קיורים,
גם קשור לטהרה.
ואת המכונות עשר ואת הקיורות עשרה על המכונות,
היו עשרה קיורים על עשר מכונות שהיו ברחבי בית המקדש,
ואת הים אחד ואת הבקר השתים עשר תחת הים,
ואת הסירות ואת היעים ואת המזרקות,
ואת כל הכלים האלה אשר עשה חירם למלך שלמה,
בית אדוני נחושת.
ממורד,
כן,
הכל עשוי נחושת,
דיברנו כבר מה המשמעות של המתכת הזו.
בכיכר הירדן יצקם המלך במעבה האדמה בין סוכות ובין צרתן,
וינח שלמה את כל הכלים מרוב מאוד מאוד,
לא נחקר משקל הנחושת.
ויעש שלמה את כל הכלים אשר בבית אדוני,
את מזבח הזהב,
את השולחן אשר עליו לחם פנים זהב,
ואת המנורות חמש מימין וחמש משמאל לפני הדביר,
זהב טהור והפרח והנרות והמלקחיים זהב,
והסיפות והמזרקות והמזרקות והכפות והמכתות,
זהב טהור והמפתות.
לדלתות הבית הפנימי,
לקודש הקדשים,
לדלתי הבית לאחד זהב,
ותשלם כל המלאכה אשר עשה המלך שלמה בבית אדוני,
ויבא שלמה את קודשי דוד אביו,
את הכסף,
את הזהב,
את הכלים,
נתן באוצרות בית אדוני.
הנה כאן מסתיים הפרק,
והנה כאן אנחנו ממשיכים לפרק ח' שזה...
חנוכה בפועל של המשכן.
אז בואו נראה, אנחנו באותו מעמד, כן?
פרשת פקודי זה חנוכת המשכן
שהייתה אז, וכעת חנוכת המשכן שהייתה בימי שלמה.
שימו לב מה ההבדלים.
ואז יקהל שלמה את זקני ישראל,
את כל ראשי האבות נשיאי...
האבות לבני ישראל אל המלך שלמה ירושלים,
לעלות,
סליחה,
את ארון ברית השם מעיר דוד לציון,
כי זכור,
ארון ברית השם היה בעיר דוד עוד מימים שדוד העלה את זה.
נו,
הרי היה שם את כל הסיפור שהארון ברית השם נשבה על
ידי פלישתים והגיע לבית שמש והיה שם תקופה מסוימת.
קיצור,
דוד העלה את הארון כבר בפעם הראשונה,
הוא העלה את זה לעיר דוד ואז היה שם תקלה,
בדרך הארון נשמט ועוזה,
נכון?
ניסה לעצור שם את הנפילה,
והקדוש ברוך הוא הכה בו פרץ עוזה,
באמת היה כאן איזה משהו,
מציאות עוד לא שלמה.
ארון ברית השם נמצא בעיר דוד,
לא עדיין בבית המקדש,
ויקהלו אל המלך שלמה כל איש ישראל בירח האיתנים בחג,
הוא החודש השביעי.
אז שימו לב להבדל הראשון.
חנוכת המשכן הייתה באחד בניסן,
לעומת זאת חנוכת
המקדש הייתה, שימו לב, בחודש תשרי ירח האיתנים.
ניסן ותשרי
זה שני החודשים שהם במובנים מסוימים שני ראשי השנה של עם ישראל.
או של ראשי השנה, לא, לא בדיוק של עם ישראל.
באחד בניסן זה ראש השנה למלכי ישראל.
זה ראש השנה מיוחד לעם ישראל,
עם ישראל נולד,
חודש ניסן,
פסח וכולי,
יציאת מצרים.
באחד בתשרי אומרת המשנה,
ראש השנה למלכי אומות העולם.
בסדר,
נגזרת ההלכתית זה מבחינת שטרות שהיו אז בזמנו,
היו,
כן,
קיצור,
הספירה,
נקרא לזה הבינלאומית,
התיארוך הבינלאומי לעומת התיארוך העברי.
הרעיון שחודש ניסן וחודש תשרי,
זה למעשה שאנחנו נמצאים בשני מעגלים של הזמן,
של השנה.
בחודש ניסן נולד עם ישראל.
עם ישראל זה המציאות העליונה,
הטהורה,
כן,
שהיא שייכת רק לנו,
בלי שנגעו בזה ידי זר.
זה המשכן.
חודש תשרי ירח האיתנים,
כן,
נקראים איתנים על שם האבות,
שנקראו איתני עולם.
זה כבר החודש שהוא שייך לכל העולם.
ראש השנה,
אנחנו מתפללים,
ידע כל פועל כי אתה פעלתו,
יבין כל יצור כי אתה יצרתו,
כל באי העולם באים לפניו כבני מרון.
זאת אומרת,
חודש השביעי זה החודש שבו אנחנו מקדשים לא רק את עם ישראל,
אלא את כל העולם.
אם נקביל את זה לכיוון שאנחנו מדברים עליו כל הזמן,
אמרנו,
מה זה הרעיון של המשכן?
מה זה הרעיון של המקדש?
הרעיון זה לצמצם את הפער בין האידיאל לבין המציאות.
כן,
יש את האידיאל הגדול,
את העולם השמיימי,
ויש את העולם שלנו פה,
בעולם הזה.
איך זה נעשה?
על ידי זה שעם ישראל מקדש את כל העולם כולו.
זה מתחיל, דבר ראשון, מחנוכת המשכן ופרשת פקודי.
חנוכת המשכן ופרשת פקודי זה הבנייה של העולם הפנימי בעם ישראל.
ומתוך זה,
עכשיו שלמה המלך,
שהוא המלך שהשלום שלו,
המלך המושלם,
המלך שנושא אלף נשים כדי לגייר את כל העולם,
שמלכת שבא,
כל מלכי מזרח ומערב שומעים את שמו.
המלך שלמה, שהוא הביטוי למצב השלם של עם ישראל.
במצב הזה,
עם ישראל לוקח את הקדושה ומרחיב את הקדושה,
את השכינה,
לכל העולם כולו.
כמו שגם נראה בהמשך הפרק,
שהוא מתפלל, שלמה המלך.
על בית המקדש,
אומר גם הנוכרי אשר יבוא מארץ רחוקה תשמע פה את תפילותו.
זאת אומרת,
אנחנו בונים פה עכשיו משהו שהוא יחבר את כל העולם כולו.
זו ההשלמה של פרשת פקודי.
פרשת פקודי זה היה
ההתחלה של השכינה פה בעולם הזה.
בתוך עם ישראל, בתוך...
כאן אנחנו כבר מגיעים למעגלים רחבים יותר.
השכינה הולכת ופורצת לכל העולם.
קראתי לזה, זה על שם, תכף נראה פסוק פה.
השם אמר לשכון בערפל,
שכינה בערפל,
ככה קראתי לשיעור הזה.
השכינה בערפל,
ערפל,
יש שכינה,
שזה,
כמו שאמרנו,
הקדוש ברוך הוא שוכן בעולם הזה,
שזה גם משימה לא פשוטה,
ראינו,
צריכים חמש פרשיות בתורה בשביל להבין איך הקדוש ברוך הוא,
יהיה לו כאן בית פה,
בעם ישראל,
במשכן וכולי.
אבל זה עדיין באור,
זאת אומרת,
זה בתוך המציאות הבהירה של עם ישראל.
ערפל, זה כבר המציאות היותר מסובכת.
בתוך המציאות המורכבת,
האינסופית של העולם שלנו,
לא רק של העם היהודי.
של כל המרחבים של התרבויות והאנושות,
ובעומק העניין כל המרחבים של הקוסמוס,
כן,
דיברנו על זה,
זה הרעיון של בית המקדש והמשכן,
שזה מכיל את מרכיבים של הדומם,
הצומח,
החי,
בעלי החיים.
בתוך כל המרחבים הללו, השכינה שורה.
זה התפקיד של שלמה המלך.
אני קורא שוב,
אז יקהל שלמה את זקני ישראל,
את כל ראשי המטות,
נשיאי האבות לבני ישראל,
אל המלך שלמה ירושלים,
להעלות את ארון ברית השם מעיר דוד היא ציון.
דוד הוא הביטוי לשלב של עם ישראל, כן?
דוד הוא הנקודה הפנימית של עם ישראל,
דוד מלך ישראל חי וקיים,
זה, אם תרצו גם.
דוד,
זה כאילו נמשל הלבנה,
שזה הכוכב שמבטא את הכנסת ישראל.
שלמה זה כבר שלב יותר.
גדול, לתקן עולם במלכות שדי.
שלמה,
כן,
ממזרח שמש עד מבואו,
מהולל שמי בגויים.
שלמה זה כבר סוג של שמש.
שלמה זה כבר,
כן,
כמו שהוא יגיד שם בקהלת,
אין כל חדש תחת השמש.
זאת אומרת, אני, שלמה הוא כבר...
לוקח את ארון דוד,
לוקח שוב את הנקודת הרצוי,
את הנקודה הפנימית האידיאלית,
ומגשר אותה אל המצוי,
ומרחיב אותה פה עכשיו אל כל מרחב המציאות.
ויקהלו אל המלך שלמה כל איש ישראל.
שימו לב, שלמה הזמין רק את זקני ישראל.
אבל באופן ספונטני מגיעים כל איש ישראל.
כולם מבינים
שהחגיגה הזו של חנוכת בית המקדש,
זה לא משהו שהוא שייך רק לאליטה.
אתה מבין,
באיזשהו מקום,
בפרשת פקודי,
עם ישראל חגג את
השכינה.
פה באמת המקדש הראשון זה כבר יותר מזה, אז בסדר,
אז בתוך עם ישראל זה בא לידי
ביטוי שאתה מזמין את זקני ישראל,
שהם כביכול מייצגים את הגרעין הקדוש של עם ישראל,
אבל מגיעים כל עם ישראל,
שהם מייצגים את הכיוון של העולם כולו.
ויבואו כל זקני ישראל ויישאו הכהנים את ארון.
ויעלו את הארון ואת אוהל מועד
ואל כל כלי הקודש אשר באוהל,
ויעלו אותם הכהנים והלווים.
והמלך שלמה וכל עדת ישראל הנועדים עליו איתו לפני ארון,
זבחים צאן ובקר אשר לא ייספרו ולא יימנו מרוב.
זה הנקודה,
שימו לב.
צאן ובקר אשר לא ייספרו ולא יימנו מרוב.
אנחנו פה עכשיו מביאים את השפע לכל מקום.
אין,
היה פה איזה תהליך ארוך,
שבהתחלה הוא התחיל באיזה משהו מצומצם,
בארון ברית השם,
בעיר דוד,
במשכן,
בתוך החצרות הפנימיים של עם ישראל,
ועכשיו בחנוכת בית המקדש,
אין,
אנחנו עכשיו השכינה.
מצליחה לנצח את הערפל.
נכנסים עכשיו לכל מקום,
לוקחים את כל הכוחות הכי גסים וכמותיים שיש,
כן?
צאן ובקר אשר לא ייספרו ולא יימנו מרוב,
אין כמעט ביטוי כזה בתנ״ך.
הכל פה בלי גבול, בלי גבול, הכל הולך...
היכולת הזו לקחת את השכינה שתשכון בערפל,
היכולת הזו להרחיב את המעגלים,
היכולת הזו לקחת את הקודש,
את המשכן,
ושכל המציאות כולה תתחבר,
זה הכישרון של שלמה המלך.
זה הכישרון שכל אדם שלומד את פרשת פקודי והפטרת פקודי,
הוא צריך לאט לאט לחפש בעצמו.
חז"ל אומרים משפט חשוב.
מי שיש בו יראת שמיים,
דבריו נשמעים.
היה לי תקופה מסוימת.
כשהדרכתי,
מה שנקרא, מורים, קוראים לזה מדריך,
כן, מדריך פדגוגי,
הדרכתי מורים בהוראה, איך לעמוד מול כיתה בצבא,
אלא זה שלב שעזרתי בהכשרת הקצינים,
בלעמוד מול קהל,
ואני שמתי לב שיש
שני סוגי מורים, שני סוגי קצינים.
יש סוג של מורה קצין
שהוא נכנס לחדר,
הוא נורא רוצה שיקשיבו לו,
והוא משתמש בכל הפירוטכניקה.
היום מאוד מדברים על זה, תראה מצגות,
תסתובב בין השומעים,
תספר סיפורים,
כאילו,
תנסה להתחבב על הקהל,
ולמרות שהוא עושה את כל הפירוטכניקה הזו,
לא יודע,
לא מצליח.
לעומת זאת, יש סוג של מורים קצינים,
שהם רק נכנסים לחדר,
ובלי שהם אומרים מילה,
יש איזה
זרם חשמל שעובר באוויר.
כל המבטים מתמגנטים אליהם.
קוראים לזה היום כריזמה.
כריזמה ביוונית זה מתנת האל.
אני מעדיף במקום המילה כריזמה את המילים
עוצמה אישיותית.
כריזמה אמיתית,
יש כריזמה מזויפת,
שוב,
שבן אדם הוא...
זה לא תופס, אנשים בסוף עולים על זה.
גם אם בהתחלה יש איזה קצת עושים אפקטים,
ואנשים מתרגשים מאיזה חצוצרה שמלווה את הבן אדם
שנכנס לכיתה,
זה לא נשאר לטווח.
כריזמה אמיתית זה משהו שבן אדם משדר
איזושהי אנרגיה של שלמות עם עצמו.
אני שלם לחלוטין עם המקום שאני נמצא בו.
זה לא משהו רק שנולדים איתו.
הרבה אנשים חושבים, נולד תקרי זמן נתון כזה.
זה כמו כל דבר,
יש איזה צד מולד,
אבל יש גם צד שאפשר לשכלל בחיים.
כאשר בן אדם יש לו משכן בתוך ליבו,
כאשר בן אדם נמצא ודאי עם מה שהוא רוצה להגיד,
אם הוא מאמין שהוא עכשיו,
שהקדוש ברוך הוא נמצא במקום הזה.
זה משודר כלפי חוץ.
לעומת זאת,
כאשר בן אדם עומד בעמדה בלי משכן פנימי,
עומד באיזו שפת גוף כזו שמשדרת,
גם אני לא יודע בדיוק מה אני עושה פה.
מסלול חיי הטראגי הביא אותי לכך,
שאני בגיל 37 צריך לעמוד מול כמה ילדים זועפים,
כי אני חייב את המשכורת, מתי השיעור הזה נגמר.
הילדים קולטים את זה,
קולטים את זה באנרגיה.
זה בכל תחום, מי שיש ביראת שמיים דבריו נשמעים.
היכולת ליצור השפעה,
שוב,
השפעה אמיתית,
זה מאוד בלבל,
כי הרבה אנשים אומרים,
מה,
יש הרבה אנשים כריזמטיים שהם משקרים ומביאים לרוע ולשלילה,
הרבה אנשים רעים בעולם היו כריזמטיים.
נכון, לא לטווח ארוך.
טווח קצר,
בסדר,
אתה מצליח לגרום לאנשים באיזושהי דמגוגיה ללכת אחריך על משהו מסוים,
אבל אם זה לא אמיתי,
אז זה בסוף מתנפץ.
אבל אם אתה נוגע פה לאיזושהי נקודה נכונה ואמיתית,
אתה מוצא את האלוקות במקום,
אתה תראה.
אתה תוכל לקחת צאן ובקר אשר לא יספר ולא יימנה מרוב.
אז זה,
זה,
זה,
ההשפעה היא תלך ותחלחל בצורות אינסופיות.
גם אם לא באופן ישיר,
שבן אדם יודע שזה מה שאתה אמרת,
או זה התוכן
הספציפי הזה,
זה הולך ומכה גלים במציאות.
זה הרעיון
של ההפטרה פה של פרשת פקודי.
ויביאו הכוהנים
את ארון ברית ה'
אל מקומו,
אל דביר הבית,
אל קודש הקודשים,
אל תחת כנפי הכרובים.
ארון ברית ה' מגיע סוף סוף הביתה.
כאשר השכינה מגיעה הביתה,
אז הנה,
יש פה את ההשפעה.
כי הכרובים פורסים כנפיים אל מקום הארון,
ויסוכו הכרובים על ארון ועל בדיו מלמעלה.
כן, יש איזה הכרובים, הכנפיים שלהם...
הם בדרך נס התחילו לפרוס על הארון.
יש כאן איזה, השכינה היא פרוסה פה על המקום הזה.
ויראו ראשי הבדים מן הקודש אל פני הדביר,
ולא יראו החוצה,
ויהיו שם עד היום הזה.
כן, אחרי זה המתארים, זה היה פה נס.
הבדים זה הכוונה,
המותות,
ארון ברית השם היה
כן,
בשביל לסחוב אותו,
היה צריך את המותות.
ארון ברית השם בקודש הקודשים
ושמו את הפרוכת,
כן,
את המסך הזה,
שמבדיל בין קודש הקודשים למקדש,
הם התחילו לצמוח הבדים.
זאת אומרת, המותות האלה התחילו להתארך,
ואז הם בלטו.
לא לגמרי,
קצת בלטו מקודשי קודשים שם בפרוכת על הפסוק בן שדה ילין.
המקום יניקת החלב,
השפע שהאימא מעניקה לבן,
ככה הקודש יוצא מקודש הקודשים לעם ישראל.
יש איזה משהו שמבפנים ויוצא קצת כלפי חוץ.
בצניעות הראויה,
שזה הביטוי לשפע האלוקי שהולך ומניק,
כן,
כולנו יונקים,
כולנו תינוקות,
כתינוק בפני אביו,
אנחנו עומדים פה מול השפע שיוצא מקודש הקודשים.
אין בארון רק שני לוחות האבנים,
אשר הניח שם משה בחורב,
אשר כרת אדוני עם בני ישראל בצאתם מארץ מצרים.
ויהי בצאת הכוהנים מן הקודש,
והענן מלא את בית אדוני.
שימו לב, הנה זה, שוב, בפרשת פקודי זה לא נאמר.
פה, בהפטרת פקודי, זה נאמר.
יש פה איזה ארון ברית השם,
שממלא,
כן,
את הבית,
והם צריכים לצאת מהבית.
הקדושה, שוב,
הפער בין הרצוי למצוי מתאחד.
השכינה עכשיו היא שורה באופן מלא בתוך הסיבוכים של העולם הזה.
אגב,
זה מאוד מזכיר,
ירח האיתנים,
חודש השביעי,
זה הרי חודש תשרי,
השיא של חודש תשרי זה חג סוכות.
מה זה סוכות,
נכון?
זכר לענני הכבוד.
סוכות זה גם, זה בית,
כן, משהו שאנחנו גרים בו, העולם הזה, אבל...
תחת צילא דמאמנותא, כן, בית לא בית,
שערא לא שערא,
איזו מציאות כזו שאתה חי בתוך ענן,
אתה חי בתוך הקודש.
הרעיות של העולם הזה,
עדיין יש בו איזו ממשות מסוימת,
ודווקא בעולם הזה המזוכח,
אתה רואה את הכוכבים מתוך הסכך,
אתה רואה את השמיים,
וזה ממלא אותך.
אתה עכשיו אוכל ושותה בתוך הסוכה.
זה החיים מתמלאים מתוך הקדושה.
ויהי בצאת הכהנים מן הקודש והענן מלא את בית ה' ולא יכלו
הכהנים לעמוד לשרת מפני ענן כי מלא כבוד ה' את בית ה'.
אז אמר שלמה, ה' אמר לשכון בערפל.
הנה, זה המילים
שמייצגות פה את הכל.
איפה השכינה שורה?
בערפל.
אדם חושב, איפה שכינה שורה?
שכינה שורה,
בעולם הבא,
שהכל בהיר,
הכל פשוט,
הכל מואר,
העולם בלי סיבוכים,
שהכל טוב לי בחיים.
לא, לא, דווקא בערפל, זה כל הנקודה.
בתוך המציאות המורכבת והמסובכת והניסיונות והקשיים,
זה כל המלאכה של המשכן והמקדש בא ליצור באדם.
איך אתה מצליח להתנהל בתוך הערפל?
בנו בניתי בית זבול לך מכון ישיבתך עולמים.
וייסב המלך את פניו,
ויברך את כל קהל ישראל,
ואת כל קהל ישראל עומד.
ויאמר, שימו לב עכשיו, ויאמר,
ברוך אדוני אלוהי
ישראל, אשר דיבר בפיו עם דוד אבי.
ובידו כילא לאמור,
מן היום אשר הוצאתי את עמי את ישראל ממצרים,
לא בחרתי בעיר בכל שבטי ישראל לבנות בית להיות לשמי שם,
ואבחר בדוד להיות על עמי ישראל.
חז"ל מתארים...
כלומר הידועה,
ששלמה אמר 24 רננות,
אמר המון מזמורים כדי שיפתחו שערי,
כן,
הוא בא עם כל עם ישראל,
עמד מול הדלתות הנעולות של בית המקדש,
והן היו צריכות להיפתח כדי שעם ישראל ייכנס בפנים.
אז שלמה,
כן,
בשביל לפתוח אותן,
הם לא נפתחו הדלתות.
מה עשה אמר שלמה?
אמר 24 רננות,
אמר כל מיני תפילות,
לא נפתחו הדלתות.
עד שהוא אמר, בעבור דוד עבדיך, אל תשב פני משיחך.
זה גם אנחנו אומרים את זה,
כשאנחנו מכניסים את הספר תורה חזרה לארון,
בסוף,
אחרי שקוראים בתורה.
בעבור דוד עבדיך,
אל תשב פני משיחך,
ובנחו יאמר,
שוב השם,
רבות אלפי ישראל.
כן,
ובזכות שהוא הזכיר את המילה דוד,
נפתחו שערי ההיכל,
אומרים חז"ל,
נעשו פניהם של שונאי דוד,
כשולי קדרה.
כל השונאים של דוד,
והיו הרבה שונאים לדוד,
כידוע,
הם כולם,
מה שנקרא,
אכלו אותה, ברגע שהם ראו שבזכות דוד נפתח ההיכל.
יש לרב בן אייל,
זה מהלך מאוד מאוד חשוב ויפה,
כדאי להתבונן שם.
הרעיון הכללי הוא ש...
מה שדיברנו לאורך כל השיעור הזה.
אמרנו, המשכן והמקדש, המשכן זה הנקודה הפנימית,
והמקדש זה כבר ההרחבה של הקודש בכל המעגלים.
על אותו משכן, דוד ושלמה.
אמרנו, דוד זה הנקודה הפנימית, ושלמה זה
המרחב הגדול.
בסופו של דבר,
בשביל להגיע למרחב הגדול,
חייבים את דוד.
זאת אומרת,
חייבים את הלאומיות הישראלית,
כן,
שנראית לכאורה מצומצמת.
דוד לא יכול לבנות את בית המקדש,
כי דמים רבים שפכת,
נכון?
אתה בשם עם ישראל,
בשם הלאומיות,
בשם המאבקים,
אתה הרגת פה,
נכון?
זה נראה משהו מצומצם,
איך הקדושה,
איך השכינה יכולה לשרוד ככה?
לא,
שכינה תשרה,
נכון,
שבסוף שלמה הוא זה שבונה בפועל,
אין מה לעשות,
יש פה תהליך היסטורי,
צריך,
ויש תפקידים שונים,
ולדוד היה את התפקיד להקים את הגרעין הראשוני,
וכמו שמשה רבנו לא נכנס לארץ ישראל,
בסדר,
יש מחירים בזה שבן אדם יוצר פה את הנקודה הפנימית,
אז הוא לא תמיד רואה את הפירות בחייו,
אבל ההמשך
הוא בזכותו,
בזכות דוד אבי.
כן,
אל תשב פני משיחך,
בזכות זה השערים נפתחים,
בזכות זה עכשיו אפשר לקדש את כל העולם כולו.
אם נתרגם את זה שוב לעבודה האישית של האדם,
אמרנו,
בן אדם רוצה שיהיה לו מעגלי השפעה רחבים,
שוב, הוא...
הוא חייב לטפח את הנקודה הפנימית של דוד.
נקודה הפנימית של המשכן,
של האדם קודם כל בונה את עצמו,
לפני שאתה הולך עכשיו ומסתובב בכל העולם וזה,
קודם כל תבנה את עצמך,
תלמד תורה,
תבנה את האישיות האישית,
ואז שזה בנוי,
יהיה אפשר להוציא אחרת,
יש שם איזה רעש בחוץ,
אתה יכול לבקש מהם שם.
נראה איזה מעגלי השפעה שמגיעים,
מגיעים מזה.
בסדר, בירור, אבל אפשר בבקשה להגיד להם ש...
או שהם הלכו.
זה היה בסדר?
הלכו?
מצוין, כל טוב.
הלאה, אז רק בואו נסיים פה את הפרק.
ואם לבב דוד אבי לבנות בית לשם אדוני אלוהי ישראל,
ויאמר אדוני אל דוד אבי,
יען אשר היה עם לבבך לבנות בית לשמי,
היטיבותה כי היית עם לבבך,
רק אתה לא תבנה הבית,
כי בנך היוצא מחלצך,
הוא יבנה הבית לשמי.
אז
שוב אותו רעיון,
נכון שדוד בפועל לא יכול היה לבנות את הבית,
אבל מי שיוצא מחלציו הוא זה שיבנה.
ויקום אדוני את דברו אשר דיבר,
ואקום תחת דוד אבי,
ואשב על כיסא ישראל כאשר דיבר אדוני,
ויבנה הבית לשם אדוני אלוהי ישראל.
טוב,
כאן מסתיימת למעשה ההפטרה,
מן הפסוק האחרון,
ויעש שם מקום לאהרון,
אשר שם ברית ה' אשר כרתי עם אבותינו,
בהוציאה אותה מארץ מצרים.
מן הפסוק האחרון, סוגר לנו את הפרשת פקודי.
פרשת פקודי,
כשיצאנו מארץ מצרים,
היה לנו את המשכן,
ועכשיו...
כשאנחנו מתחילים את מלכות ישראל,
כן,
אנחנו הולכים ומרחיבים את מעגלי ההשפעה,
אז זה אותו רעיון,
רק הדברים הולכים ומתפשטים.
הלאה, השכינה בערפל, נעצור כאן.
