שלום וברכה, שבוע טוב, צהריים טובים.
אנחנו נפגשים כאן בדרך כלל ללמוד ספר שמואל,
ואנחנו נחזור לזה בעזרת השם אחרי פסח.
היום שיעור מיוחד
ללכבוד חג הפסח
בפשוט המקראות.
אני רוצה שנעבור היום על הפסוקים
וננסה להבין ברמת הפשט מה זה החג הזה.
ברוך השם יש לנו דברי חז"ל הקדושים,
אבל אי אפשר להבין את דברי חז"ל בלי שחונים רגע על הפסוקים עצמם ומבינים מה התורה התכוונה
כשהיא ציוותה אותנו על פסח. אז זה יהיה השיעור היום. מתאים לכם?
מדהים.
ידע מאוד שיהיה לכולם פה תנכים, אחרת יהיה לכם קשה. טוב.
החלוקה הידועה בין,
שיש בעצם שני חגים, נכון? חג הפסח וחג המצות, היא חלוקה שממש כתובה בפסוקים עצמם.
היא לא איזה המצאה,
זה כתוב בהרבה מקומות, תגיד באמור,
אני אתן דוגמא אחת,
כתוב
אלה מועדי אדוני מקראי קודש, ותקראו אותם במועדם, בחודש הראשון,
ב-14 לחודש בין הארבעים, פסח לאדוני, וב-15 יום לחודש הזה,
חג המצות אדוני שבו אדוני מצות תאכלו. אז זה חלוקה ידועה.
יש לנו חג פסח וחג המצות.
מהם החגים האלו?
מה עניין כל אחד מהם? זה מה שננסה ללמוד היום, בסדר?
זה נכון שהחגים האלו גם מתחברים.
מתחברים.
חג הפסח, רק נגדיר, חג הפסח מתחיל
ביום י"ד בין הארבעים ומסתיים בליל ט"ו בחצות לילה.
זה זמן
הקרבת הקורבן, הצלייה שלו והאכילה שלו.
ואילו חג הפסח מתחיל בשקיעת החמה של ליל ט"ו ונמשך, אה סליחה, ואילו חג המצות
מתחיל בשקיעת
החמה של ליל ט"ו ונמשך שבעה ימים. זה בעצם התארוך,
ואנחנו ננסה להבין מה משמעות כל חג וחג.
נתחיל מחג הפסח הוא יותר קל, יותר פשוט,
ואחרי זה נעבור לחג המוצות, ולדעתי בחג המוצות
צפויות הפתעות.
אני אגיד לכם בדיוק איפה אני קורא, בסדר?
רוב הפסוקים שלנו זה בשמות,
בפרשת בוא, שמות פרק י"ב, נגיד, נתחיל.
חג הפסח, טוב.
אז יש לנו כאן,
דברו על כל העלת בני ישראל לאמור, בעשור לחודש הזה ויקחו להם איסה לבית אבות של הבית,
ואם הבית מרטיסה לקחו ויכול, נכון, ככה תאכלו אותו.
מותניכם אכלו את הבשר בלילה הזה, צלי אש, אל תאכלו מלנועם, הצלי אש של אוכלו קרבו,
לא תתירו ממנו וכו' וככה תאכלו אותו.
מותניכם חגורים מעליכם ברגליכם ומקליכם בידיכם ואכלתם אותו בחיפזון, פסח הוא לאדוני. הנה המילה, "פסח".
פה פעם ראשונה המילה פסח.
אכלתם אותו בחיפזון, "פסח הוא לאדוני".
למה זה פסח?
התורה מסבירה.
ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה, והקיתי כל בכור בארץ מצרים,
מאדם עד בהמה ובכל אלוהי מצרים ועושה שפטים אני אדוניי
אז מצרים יקבלו מכת מוות והיה אדם לכם לאות על הבתים אשר אתם שם
וראיתי את אדם ופסחתי עליכם
ולא אוהב לכם נגף למשחית בהכותי בארץ מצרים בסדר?
אני מדלג קצת פסוקים גם בהמשך בפסוק כ"ג
ועבר אדוניי אולי פסוק אחד קודם
ולקחתם אגודת אזור והותבלתם בדם אשר בסף
והגעתם אל המשקוף על שתי המזוזות מן אדם אשר בסף, ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר.
ועבר אדוני לנגוף את מצרים, וראה את אדם על המשקוף ועל שתי המזוזות, הוא פסח אדוני על הפתח,
ולא ייתן המשחית לבוא אל בתיכם לנגוף".
זאת ההגדרה של החג, בסדר?
בואו ננסה רגע להבין מה הכוונה.
יש לנו כאן בית,
בית, הפתח של הבית צבוע בדם,
ובתוך הבית נמצאת משפחה שמזהה את עצמה כמשפחה עברית.
כלומר, היא אומרת, אנחנו שייכים לעם ישראל שעומד לצאת ממצרים, למרות שבחוץ, מחוץ לדלת,
עדיין מצרים שולטים.
אין, לא, מכות פה, מכות שם, אבל מצרים עדיין שולטים, לא קרה שום דבר.
המבחן הוא האם אתה תתנהג
כבן חורין,
למרות שעדיין לא יצאת לחורין.
הפתח הזה מאוד מזכיר לידה, כן? פתח עם דם, ומתוכו תצא משפחה אל החירות, אל האור, נכון?
מאוד מזכיר את זה. זה האירוע. ולמה זה נקרא פסח?
כי הקדוש ברוך הוא מה?
אי אפשר להגיד פסח, אלא צריך להגיד את המילה הבאה. פסח,
על, ולא פסח, מעל.
אתם מבינים את ההבדל? זה הבדל דרמטי.
לפסוח מעל, הכוונה לעבור מעל, לדלג מעל.
לפסוח על הכוונה לעבור, להיות ב.
אם אני עובר נהר ויש בו אבנים, אני לא רוצה להתרטע, ואני עובר מאבן לאבן,
אני פוסח על האבנים.
אם אני רוצה לרוץ מרוץ משוכות, אני פוסח מעל המשוכות.
בכל מקום כתוב שהקדוש ברוך הוא פוסח על בתי בני ישראל. כלומר,
הבית ששם בחוץ את הדם על המשקוף ועל המזוזות ואכל את קורבן הפסח בחיפזון,
זה הבית שהקדוש ברוך הוא פקד אותו ואישרה בו את שכינתו,
פוסח עליו.
לכן, המשחית לא ייתן לבוא אל בתיכם עם גוף, כי המשחית לא יכול להיכנס לבית שנמצאת בו ההשגחה וההנהגה האלוקית.
זה ברור?
אז פסח זה לא שהקדוש ברוך הוא... מה זה?
זה יכול להיות דילוג. השאלה אם אתה מדלג מעל או מדלג על. אתה מדלג ממקום.
הוא עובר, עכשיו זה אירוע קריטי, זה אומר שהשראת שכינה של הקדוש ברוך הוא
פגשה אותנו פעם ראשונה
במרחב המשפחה.
ולכן זה קצת מסביר לכם את הסתירה,
נכון? ואהבתי בערב מצרים, אני ולא מלאך, אני ולא שרף, אני ולא שליח, מצד אחד. מצד שני, כתוב בפסוקים,
לא ייתן המשחית, המשחית זה לא הקדוש ברוך הוא, נכון.
הקדוש ברוך הוא עובר במצרים, הוא ולא מלאך, הוא ולא שרף,
ופוקד את בתי בני ישראל ומשרה עליהם שכינתו,
והמקומות שבהם אין שכינה, שם המשחית מכה. בין אם זה מצרים,
או בין אם זה אנשים מעם ישראל שפחדו להזדהות
כעברים, כיהודים, כבני ישראל, ולא שמו את הדם על המשקוף.
עד כאן זה ברור.
לכן זה זבח פסח,
ואנחנו נתכנס בברכה המשפחתי ונאכל את הפסח כחבורה.
אחת ההלכות, או ההלכה המרכזית שמלווה את הפסח,
אלה הפסוקים שדילגנו עליהם, ובואו נקרא אותם שנית.
והיה היום הזה, אני חוזר לפסוק י"ד,
והיה היום הזה לכם לזיכרון וחגתם אותו חג לאדוני לדורותיכם.
חוקת עולם תחוגו שבעת ימים מצות תאכלו אך ביום הראשון תשביתו שעור מבתיכם כי כל אוכל חמץ ונכרתה הנפשי מישראל מיום ראשון עד יום השביעי.
ביום ראשון מקרא קודש, יום שבי מקרא קודש, כל אחד לא יעשה בהם.
שמרתם את המצות, כי בעצם היום הזה יוצא את בתיכם.
בראשון, עוד פעם יש פה חזרה, בראשון,
ב-14 יום בחודש בערב תאכלו מצות,
עד יום האחד ב-20 לחודש בערב,
שבעת ימים,
שאור לא יימצא בבתיכם,
כי כל אוכל מחמצת ונכרתה הנפש של מעלת ישראל בגר ובזרח הארץ.
כל מחמצת לא תאכלו,
בכל מושבותיכם תאכלו מצות. אני אגיד את זה בשפה שלנו.
המצווה המתלווה לקורבן פסח היא איסור אכילת חמץ.
זו המצווה המרכזית.
כל מחמצת לא תאכלו, זו הכותרת.
נכי תשאלו מה נאכל, אכלו מצות.
אכילת מצה פה בהקשר של קורבן הפסח
היא לא הדבר המרכזי, אלא הדבר המרכזי הוא מה?
לא לאכול חמץ. אחרי זה במקום אחר התורה תגיד לא תזבח על חמץ
דם זבחי. אי אפשר לזבוח קורבן פסח ובמקביל לאכול חמץ, זה לא הולך ביחד.
למה?
כי זה בדיוק העניין.
יציאת מצרים והקרבת קורבן פסח בעצם מבטאות את העת שערי רצון להיפתח, את ההזדמנות, את העת רצון שהייתה כאן לצאת.
אל תחמיצו.
את העת רצון, בסדר? אסור להחמיץ אותה. עכשיו, למה התורה כל כך
חמה על זה? כי ברקע כבר ישנה החמצה.
ישנה החמצה. מה ההחמצה שברקע?
הרמב"ן אומר את זה, אביהם של ישראל.
בברית בין הבתרים נאמר שבני ישראל יהיו במצרים 400 שנה.
אבל בפרשת בו כתוב כמה?
430. 430. 400 או 430? הרמב"ן הביא כל מיני תירוצים,
והתירוץ שהרמב"ן רואה,
הוא אומר, זה התירוץ הכי טוב,
הוא אומר, הם היו צריכים לצאת אחרי 400 שנה,
ולא רצו,
פספסו, החמיצו,
ולכן היה צריך לדחות את כל האירוע ב-30 שנה,
שדור יתחלף, וגם שיהיה יותר גרוע, ויהיו יותר גזרות,
ואז, רק אז הם יצאו. כלומר, יש לנו כבר איזו החמצה אחת ברקע.
ולכן אומרת התורה, הפעם אל תחמיתו את ההזדמנות, כי כל פעם שמחמיצים,
ההזדמנות הבאה היא כבר בתנאים יותר קשים,
יותר מורכבים, ולכן עיקר העיקרים באכילת
קורבן פסח זה איסור אכילת חמץ.
לגבי השאלה, אז מה נאכל שבעה ימים?
תראו, תאכלו מצות, בסדר?
אבל תראו, בכל מקום,
שבעת ימים מצות תאכלו,
אך ביום הראשון תשביתו את עומדיכם.
למה?
כל אוכל חמץ, נכרתה הנפש מישראל, נכון?
אחר כך עוד פעם,
כתוב שבעת ימים שעור לא יימצא בבתיכם,
פסוק שלהם י"ט: "כי כל אוכל מחמצת ונכנתה הנפשי מעלת ישראל בגדר הרעת" כל מחמצת לא תאכל ובכל מה שלכם תאכלו מצות.
העיקר זה לא להחמיץ.
אל תחמיצו את ההזדמנות, את העט שערי רצון האלה שנפתחו,
כמו שאמרנו, כי ברקע כבר יש את ההחמצה.
הרמב"ן מביא לתירוץ שלו הוכחה מיחזקאל פרק ט"ז, בואו נקרא את הפרק הזה.
אומר לנו הנביא יחזקאל, ט״ז או כ״ו? אני לא זוכר, אני מתבלבל.
בואו נראה, בואו נראה.
כ״ו, סליחה.
לא כ״ו,
ט״ז.
יחזקאל,
מה אמרתי ט״ז?
כן.
לא ט״ז, רגע.
אמרתי כ״ו, אמרתי ט״ז, התבלבלתי שנייה אחת.
כ״ו, סליחה, אמרתי כ״ו, כן.
תראו את יחזקאל פרק כ״ו:
ויהי דבר ה' אלי לאמר: בן אדם, דבר את זקני ישראל ואמרת עליהם. כה אמר אדוני אלוהים לידרוש את ה... וכולי.
ותשפוט אותם וכולי.
פסוק ה' - ואמרת עליהם כה אמר ה' אלוהים
ביום בוחרי בישראל
ואשא ידי לזרע בית יעקב ואיוודה להם בארץ מצרים
ואשא ידי להם לאמור: אני ה' אלוהיכם.
ביום ההוא נשאתי ידי להם להוציאה מארץ מצרים אל ארץ
אשר תרתי להם זבת חלב ודבש.
צבי לכל הארץ". מי שמכיר את השיר
שחיברה תלמא אליגון,
נכון? אל ארץ צבי, אל
דבש שדותיה. זה הפסוק הזה.
הלאק ודבש צבי לכל... הם הכירו תנ"ך, החבר'ה האלה יודעים תנ"ך.
ואומר עליהם, אוקיי, רוצים לצאת ממצרים? תנאי בסיסי.
איש שיקוצי עיניו השליכו,
ובגילולי מצרים אל תטמאו. אני אדוני אליכם, אתה רוצה לצאת ממצרים? אין בעיה, רק תפסיקו לעבוד עבודה זרה. אגב, יכול להיות שאם היו יוצאים ממצרים בזמן, בארבע מאות שנה,
היה הרבה יותר קל, לפחות שפרעה גם היה מסכים,
לא יודעים.
ויאמרו בי
ולא אבו לשמוע אלי איש את שיקוצי עיניהם לא השליכו
ואת גילולי מצרים לא עזבו,
ואומר לשפוך חמתי עליהם לכלות אפי בהם בתוך ארץ מצרים.
לא רצו לצאת.
פסוקים מפורשים.
לא רצו לצאת.
שלחו להם מישהו שיוציא אותם, את מי שלחו אגב,
או אהרון,
או אולי אפילו משה בעצמו.
יכול להיות דבר כזה?
תשימו אצבע כאן ביחזקאל,
תחזרו איתי שנייה אחת לשמות פרק ד',
ג' וד', הקדוש ברוך הוא מדבר עם משה רבנו במעמד הסנה,
מעריך ומבקש ממנו שילך וזה, ומשה מסרב עד שהקדוש ברוך הוא אומר לו מספיק, די.
פסוק י"ד, ואייכה, פרק ד', פסוק י"ד,
וייחרף אדוני במשה ויאמר הלא אהרן אחיך הלוי ידעתי כי דבר ידבר הוא וגם הנהו יוצא לקראתך ורעך ושמח בלבו ודיברת עליו ושמת את הדברים בפי ואנוכי אהיה עם פיך ועם פיהו והוריתי אתכם את אשר תעשון
ודיברו לך אל העם והיהו יהיה לך לפה ואתה תהיה לו לאלוהים ואת המטה הזה תיקח בידך אשר תעשה בו את האותות".
נפלא, נכון?
הנושא סגור. אתם מסכימים?
זהו, נגמר. אתה הולך,
אהרון מחכה לך,
קח את המטה,
קח את האותות, העסק נגמר. זה הקדוש ברוך הוא דיבר עם משה רבינו שבעה ימים.
טוב,
ואז מה כתוב בהמשך?
וילך משה וישב אל איתר חותנו ויאמר לו אל חנה ואשובה אל החי אשר במצרים וארע אדם חיים ויאמר יתרון למשה לך לשלום.
פתאום יש פה פסוק מאוד מוזר.
ויאמר ה' אל משה במדיין לך שוב מצרים כי מתו כל האנשים מבקשים את נפשך.
זאת ידיעה חשובה מאוד.
למה הקדוש ברוך הוא לא אמר לנו את זה במעמד הסנה?
למה הוא, מה, כאילו,
יש שכחה לפני כיסא כבודיך?
אני אגיד לו, שניה, לפני שאתה הולך, שכחתי להגיד לך משהו נורא חשוב, האנשים,
זה דבר חשוב מאוד, למה הוא לא אמר לנו את זה במעמד הסנה?
וגם אז זה, לך שוב.
יש כאלה שרוצים לטעון
שהוא הלך
בגיל 50,
הגיע 400 שנה,
אמר להם, הגיע הזמן לצאת.
לא רק שלא רצו לצאת, אלא עוד היו כאלה שזכרו שהוא היה, היכה את האיש מצרי ורצו גם להרוג אותו והוא חזר למדיין.
עברה תקופת זמן, אמר הקדוש ברוך הוא למשה רבנו, אתה יכול לחזור, לך שוב.
האנשים של זה כבר מתו, לך תוציא אותם. כך אומר הרמב"ן,
הוא לא אומר את זה, אבל הרמב"ן אומר שהתעכב כל תהליך היציאה בשלושים שנה, החמיצו,
החמיצו דור שלם, ואומר הרמב"ן, אל תטמע,
כי הנה גם במרגלים החמיצו בארבעים שנה.
יפה.
מה שאתה קורא בתור רע, זה השלושים שנים האחרונות.
לפני כן לא היה רע, וגם תמיד אלטרנטיבה.
אוקיי, רע לי, אבל לפחות אני יודע מה אני אוכל מחר בבוקר,
ואיפה אני גר. אתה רוצה לקחת אותי לאן?
לאיזה מדבר, לזה? למה שאני... מה אני עושה בעוד יומיים? מה אני שותה? מה אני אוכל?
בסדר? אז זה האירוע. טוב, כן. אז זה מובן. אז אם ככה אני מסכם.
יש לנו חג
שנקרא חג הפסח.
עניינו הזכרת הרגע שהקדוש ברוך הוא כרת איתנו ברית.
הברית הזאת הייתה בתוך המרחב המשפחתי, בתוך בית.
בית שהזדהה בתור
בית יהודי, בית עברי, כן?
ושם את הדם, דם הברית, על המשקוף.
הקדוש ברוך הוא פקד אותו, פסח עליו, פסח. עד מתי אתם פוסקים על שני הסעיפים?
עושים גם וגם. לא, לא עושים לא את זה ולא את זה, אלא עושים גם וגם. כלומר, פסיכה היא פעולה אקטיבית על הבית, פוקדת הבית.
המשחית מגיע למקומות שבהם הקדוש ברוך הוא לא נמצא.
ההלכה המתלווה לקורבן הפסח המבטא את אותם בתים שהיו נאמנים לברית וניצלו את העט רצון,
ההלכה המתלווה לדבר הזה זה איסור אכילת חמץ.
אכילת מצה בהקשר הזה היא פשוט ברירת המחדל. אתה לא יכול לאכול חמץ, תאכל מצה.
זה הכל. זה החג, זה המועד, והוא ברית, ואוכלים את הבשר,
צליעי של המצות אומרים יאכלו, ובכן על זה הדרך. ואגב, היה פסח כזה.
היה פסח שהוא היה רק פסח בלי חג המצות. מתי?
איך?
חוץ ממצרים היה עוד אחד?
לא,
לא בכניסה לארץ. בכניסה לארץ הם אכלו, כפה, אכלו ויאכלו מעבור הארץ בשנה ההיא. אנחנו תכף נדבר על זה, בסדר?
הפסח של השנה השנייה,
מסור, נכון, כתוב, ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו.
לא היה להם מצות במדבר, הם אכלו מן, אז הם אכלו רק קורבן פסח.
היה חג כזה, רק קורבן פסח.
ואז באו אנשים ואמרו למשה רבנו, רגע, אנחנו טמאים וזה, לא,
יש להם גם פסח שני.
אבל זה יהיה חג, ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו, זה הכל.
האם עד כאן?
זה מובן? חג הפסח מובן? יפה. עכשיו יש לנו חג המצות.
בואו נראה מהו חג המצות.
חג מדהים ביותר.
אנחנו מדלגים, ברשותכם, מוריי ורבותיי, לפרק י"ג בספר שמות,
פרשת בור.
וידבר אדוני אל משה לאמור,
קדש לי כל בכור, פטר כל רחם בבני ישראל, באדם ובבהמליות.
טוב, בסדר גמור.
ויאמר משה אל העם,
פרק י"ג, פסוק א',
ויאמר משה אל העם, זכור
את היום הזה אשר יצאתם ממצרים מבית הבדים, כי בחוזק יד
הוציא אדוני אתכם מזה ולא יאכל חמץ.
משה רבנו,
כמו רב טוב ומורה טוב, הוא קודם כל, לפני שהוא הולך לחדש משהו, מה הוא עושה?
חוזר!
אז יש לנו קודם כל מכת בכורות, אז קדושת הבכור,
ואל תשכחו, חוזק יד, היה ברית, לא יאכל חמץ, בסדר גמור. ועכשיו,
מתחיל מכאן החידוש
היום אתם יוצאים בחודש האביב
מי יודע להגיד לי מה החידוש העצום בפסוק הזה? זה כמו שאני אגיד לכם עכשיו, אני אשאל אתכם
היום אתם יושבים בירושלים ביום ראשון
הכל בסדר? אנחנו יודעים, אני לא צריך, ביחידה שלכם שאתם ב... אנחנו פה בירושלים והיום יום ראשון
מה היום? כ"ב?
כמה היום?
כ"ג אדר? זהו, אני צריך לחדש לכם
מה משה רבנו אומר להם פה?
מה אתם אומרים?
חברים, ללמוד תורה בפשט, בזה
פשוט, הכי פשוט, מה?
לא.
אין אביב במצרים.
המושג אביב לא קיים במצרים.
מצרים זאת מדינה, מבחינה גאוגרפית, היא על המדבר.
היא חלק מחגורת מדבר סהרה.
אין במצרים אביב. יש שם קיץ שחום גיהנום וחורף שחם רגיל. אין שם אביב.
כשמשה רבנו אומר להם, היום אתם יוצאים בחודש האביב, על מה הוא מדבר?
על ארץ ישראל.
היום אתם יוצאים בשעה שבארץ יש אביב.
זה מובן?
כלומר, הולך להיות פה חג שקשור בכלל לא ליציאת מצרים מדי, למה?
למה?
לארץ ישראל.
לארץ ישראל.
ממילא חייב להיות שמה יהיה הפסוק הבא?
היום אתם יוצאים בחודש האביב, מה יהיה הפסוק הבא רבי יצחק?
והיה כי הביאך אדוני אל ארץ הכנעני, החיטי,
האמורי,
הכי עבי והיבוסי,
אשר נשבע לאבותיך לתת לך ארץ זבת חלב ודבש,
והבאת את העבודה הזאת בחודש הזה.
בסדר? זה חג של ארץ ישראל.
מהי העבודה?
ואני מבקש לקראת הפסוקים שוב פעם ברצינות הראויה.
שבעת ימים תאכל מצות, וביום השביעי חג לאדוני.
שמעתם?
שמעתם על חג שביעי של פסח?
שביעי של פסח, מה אנחנו אומרים? קריעת ים סוף? לא, לא. בתורה, שביעי של פסח,
זה הרבה לפני קריעת ים סוף,
שבעת ימים, כתוב,
שבעת ימים תאכל מצות,
וביום השביעי חג אדוני. אתה אוכל למצות שבעה ימים, וביום השביעי, ביום האחרון, אתה עושה חג.
מהו החג הזה?
התורה ממשיכה, מצות יאכל את שבעת הימים, יאכל לך חמץ, סוב וגבולך, וכו'.
והגעת לבנך ביום ההוא, בעבור זה עשה אדוני בצירי מצרים, עוד ידיך, וכו' וכו'.
מה זה הדבר הזה? מה פשר החג הזה?
רבותיי, זהו חג
הקלעי
שבו
אנחנו מודים לקדוש ברוך הוא
על כך
שסיימנו את העונה הקריטית
של החורף,
חריש וזריעה וגשמים, חיטה,
זו חקלאות שבנויה על גשם.
ומיד מיד כשאנחנו יכולים לפגוש את החיטה,
אנחנו עושים חג,
חג על החיטה.
אוכלים שישה ימים,
מתרגלים ככה, אין מברכים על האור עד שיאותו לאורו,
נכון?
וביום השביעי, אחרי שככה אכלנו וזה, עושים חג.
חג להשם יתברך על השבח של ארץ ישראל.
אני פותח פה סוגריים.
מצרים,
גם היום אגב, היום מצרים זה 100 מיליון בני אדם, הם יבואני החיטה הגדולים בעולם.
למה הם לא מגדלים חיטה בעצמם?
למה הם לא מגדלים חיטה?
תשובה,
כבוד החקלאים, מה?
חיטה זה חקלאות, איזה?
בל, זה צריך, זה גשמים, זה שטחים עצומים.
אתה יכול לגדל חיטה פה ושם, אבל זה לא רציני, זה לא, כדי לגדל חיטה בצורה מסיבית, אתה חייב גשם.
אין בגשם במצרים, אז הם מייבאים חיטה.
מה שאומר שיכול להיות שהעצה שיוסף נתן לפרעה הייתה גם לא רק לשמור אוכל מפה לשם, אלא גם לשנות את הגידולים.
להגיד לו, תקשיב, אין ברירה, חייבים לגדל חיטה.
כי ירקות אתה לא יכול לשמור. תתחיל לגדל חיטה מעכשיו, זה גם כן.
הוא שינה את כל הכלכלה המצרית.
אין חיטה במצרים. חיטה היא אחד משבעת המינים של ארץ ישראל.
לא סתם, לא רק שחיטה היא אחד משבעת המינים של ארץ ישראל, אלא חיטה,
אתם יודעים שאהרון אהרונסון מצא את אם החיטה בארץ ישראל.
היא המקור של החיטה בכל העולם. מצא אותה ליד ראש פינה,
את החיטה הלא מתורבתת.
אז יש כאן איזה חג
שקשור להגעתנו לארץ ישראל בחודש האביב, שזו עונה שקיימת רק בארץ ישראל.
ואנחנו מיד מודים לקדוש ברוך הוא על כך שזיכה אותנו להגיע לארץ ולעבור את תקופת החורף ואת הגשם, ומיד כשאנחנו יכולים, אנחנו
עושים חג,
חג החיטה.
מה יהיה המאכל של החג הזה?
מה אוכלים בחנוכה?
לא סופגניה,
אלא מה אוכלים?
דברים בשמן. סופגניה, לביבה, ספינס, כל אחד עם הזה שלו.
בסדר? כל מאכל עם הזה שלו.
מה... דברים בשמן. מדליקים בשמן זית.
מה נאכל בחג החיטה?
מה נאכל?
הכי בסיסי שיכול להיות מצה.
קמח ומים. לא, הלחם כבר זה התנפח,
כבר שמרים, כבר הוסף את הטעמים.
אתה רוצה לטעום מעבור הארץ, את החיטה עצמה.
אתה אומר, הכי הכי בסיסי, הכי זה, רק
מצה
פשוטה
קמח ומים. זהו.
בלי שום תוספות, גם לא של טפיחה וגם לא של שום דבר.
זה החג.
החגים גם מתחברים זה בזה, כי יש איזשהו זמן שהם חופפים, נכון?
פסח וחג המצות.
יש להם חג שהם חופפים, ולכן מה היה ההלל עושה?
כורך את הפסח. המצות שלהם היו מצות רכות, כידוע לכם. היה כמו לאפה בעצם.
היה לוקח לאפה, דקה כזאת,
שם שם שיפוד כבש, מגלגל, שם בפנים מרור,
עלי חסה, אוכל
זכר למקדש, כורך את היציאה, את הברית עם שבח הארץ.
עד כאן זה מובן?
זה כתוב, נכון?
יש פה חג שהוא רק בשביעי של פסח.
כי אם מישהו יתפוס אתכם ברחוב, תשאלו אותו, תגיד לי, מה זה שביעי של פסח? הוא יגיד לך, שביעי של פסח, קריאת ים סוף,
קריאת ים סוף זה משמעות
אחרת או נוספת שהגיעה, תכף נסביר גם למה.
המשמעות הראשונה בתורה
לשבי של פסח היא
חג אכילת מצה.
עכשיו, בואו נבין עוד משהו, בסדר?
אני יודע שתגידו לי, ובצדק, רגע, מה עם אכילת מצה כי בחיפה זה נצאנו ממצרים?
מה עם לחם עונים?
אני איתכם, אני רק בינתיים קראתי את הפסוקים.
אני זורם איתכם עוד קצת.
בשמונה מקומות בתורה,
יותר אולי אפילו,
התורה מצווה אותנו לאכול מצות שבעה ימים.
בעצם בכל מקום, שיש פרשיית מועדים, בכל מקום,
כתוב לאכול מצות שבעה ימים. פה ראיתם, גם לפני כן ראינו,
שבעה ימים מצות תאכלו, גם פה,
גם בפרשת משפטים, אני, אל תדע, אני, אני מדלג איתכם, אתם, בסוף אני אגיד לכם לאן להגיע.
פרשת משפטים, מה כתוב?
כתוב, אה... אופס, ברח לי,
שלוש ימים תאכל מצות כאשר ציוויתיך, למתי?
שבעת ימים תאכל מצות כאשר ציוויתיך. למתי?
למועד חודש האביב.
מצות, אביב זה רק בארץ ישראל.
גם אחר כך בפרשת "כי תישא",
שוב יש פרשיית מועדים קצרה.
גם שם אומר הקדוש ברוך הוא למשה רבנו:
"אלוהים הסיכה לא תעשה לך את חג המצות תשמור.
שבעת ימים תאכל מצות אשר ציוויתיך". למתי?
למועד
חודש האביב. כמו שאמרנו, אין אביב במצרים. הלאה.
גם בפרשת אמור, פרשיית המועדים החשובה מכולם,
המפורטת מכולם,
אלה מועדי ה' וכו',
בחודש הראשון ב-14 פסח לאדוני ו-15 יום לחודש הזה של חג המצות ה' שבעת ימים מצות תוכלו. גם בפרשת פנחס אותו דבר. מה כתוב בפרשת פנחס?
בקורבנות?
מה מה מה מה?
בפנחס כתוב
אלה מועדי ה... בחודש ראשון, בארבעה עשירים בחודש פסח אדוני, ובחמישה עשירים בחודש הזה, חג שבעת ימים מצות יאחל.
וגם בפרשת ראה, ולזה אני מבקש שתדלגו לפרשת ראה, אנא מכם,
בפרשת ראה, בפרק
עץ זין,
גם שם כתוב שמור את חודש האביב, ועשית פסח לאדוני אלוהיך,
כי בחודש האביב הוציאך אדוני אלוהיך ממצרים לילה,
וזבחת פסח לאדנו אלוהיך, צאן בקר בסדר גמור.
זבחת פסח, מה אמרנו? אתם מצאתם פרק ט"ז?
אני רצתי מהר מדי?
רבי יצחק, אתה שם?
ראה, פרק ט"ז,
נתחיל מההתחלה.
אין בעיה, לא, אבל ראה, זאב, זאב הוא על זה.
מצאת, רב זאב?
בכיוון.
אני עושה הפסקה מתודית, כן.
ספר דברים, פרק ט"ז, פסוק א'.
יש? אתה מצאת, אם אתה מצאת, אז הכל טוב.
שמור את חודש האביב, ועשת פסח אדוני אלוהיך.
כי בחודש האביב הוציאך אדוני לך ממצרים לילה. וזבחת פסח לאדוני אלוהיך,
צאן ובקר, במקום אשר יבחר, ושכן שמו שם.
אם זה קורבן פסח, מה ההלכה? לא תאכל עליו חמץ!
נכון, אמרנו, שבעת ימים תאכל עליו מצות. אז גם פה, התורה אומרת שצריך לאכול מאותו שבעה ימים.
כלומר, ישנה מצוות עשה מהתורה לאכול מצה כל שבעה ימים.
למה אנחנו לא עושים את זה?
או אז רב אהרון, אתה צודק, תראה פסוק ח',
אני מדלג קצת, כן?
ששת ימים תאכל מצות,
וביום השביעי עצרת לאדוני אלוהיך לא תעשה מלאכה.
קודם כל, הפסוק הזה מקביל לאיזה פסוק?
הפסוק שראינו בפרק י"ב, נכון?
ששת ימים וחג רק ביום השביעי.
אבל פה כתוב שאוכלים רוצות רק שישה ימים.
איזה מין חג מוזר זה,
שאוכלים בכל מקום כתוב שבעה ימים, פה רק שישה.
איך נפרש את זה?
רש"י מביא כאן שני פירושים, שניהם מהספרה.
הפירוש המאוד מאוד מוצלח בספרה הוא הפירוש הבא.
זה חג המצות.
זה חג החיטה.
כשאתה בחג החיטה אתה רוצה
מאוד מאוד מה?
לדייק את הדברים.
בתוך החג הזה אני יכול לאכול שבעה ימים מצות מהחיטה הישנה שקצרתי לפני שנה,
אבל רק שישה ימים מהחיטה החדשה שקצרתי עכשיו, כי כדי לאכול את החיטה החדשה מה צריך לעשות?
להקריב קורבן העומר,
שישה מן החדש ושבעה מן הישן. בגלל שזה חג החיטה,
אז התורה אומרת, תקשיב,
ביום הראשון אין לך ברירה. אתה חייב לאכול מהחיטה שקצרת שנה שעברה, אבל מיד ביום אחרי שהקרבת את קורבן העומר,
תעבור לאכול מן התבואה החדשה שישה ימים,
ומה תעשה ביום האחרון, אחרי שאכלת שישה ימים מן התבואה החדשה, ומה תעשה?
חסר חג מצוין.
אז אם כך, אם לפי הדבר הזה אנחנו עדיין נשארים,
של מצוות עשה לאכול מצה כל שבעה ימים בתור לחם של ארץ ישראל.
החג של המצה הוא החג של היום השביעי.
שישה מתוך הימים האלו זה מתוך חיטה חדשה,
והיום הראשון, שהוא גם חלקו גם פסח,
זה מן החיטה הישנה.
הגרא אומר, כך הגרא פוסק,
שבלילה הראשון זה חובה לאכול מצה,
ובשאר הימים, מצווה. וכשנדבר על מצה, הכוונה מצה מקמח,
מצה שמורה.
בסדר, לא אדם, מצה שמורה, שנייה נמשך צירה.
כל אדם שאוכל מצה שמורה בכל אחד מימי הפסח, הוא מקיים מצוות עשה,
לפי הפסוקים, וככה גם פוסק הגאון מווילנה.
בלילה הראשון זה חובה.
אז זה מובן?
זה לא נגמר.
אנחנו באמצע המתח.
למה?
אמנם
סיימנו את חג,
אתם מבינים שזה לא קשור, שבי של פסח לא קשור לקריעת ים סוף.
זה לא קשור,
זה חג בתורה עצמאי שנאמר פעמיים.
גם בו וגם בראה יש חג בשביל של פסח. מהו החג? חג החיטה.
אבל זה לא נגמר.
מדוע?
מפני שעכשיו
מתחילה תקופה סופר רגישה.
מה התקופה הרגישה?
הקציר.
אוקיי, הקב"ה זיכה אותנו, והיה גשם,
וזרענו, והחיטה גדלה כמו שצריך, בגובה הראוי, וכן הלאה, זה הדרך.
מה שאתה אגיד, השנה לצערנו לא קרה, כי היה בצורת,
והחיטה לא מספיק גבוהה.
אבל בסדר גמור, אנחנו שמחים ומודים לקב"ה.
עכשיו צריך לקצור את החיטה.
זמן קציר החיטים הוא זמן מאוד רגיש. מדוע?
חיטה היא, זה לא כמו היום שהקומביין רץ,
ומיד כל הגרגירים בגב שלו,
ותוך שנייה זה מגיע לממגורה וכל הדברים האלו. לא.
שם החיטה נמצאת, איפה?
בשדה. עד שמה?
עד שזורים אותה, ועד שבוררים אותה, וכל זה. איך כתוב במגילת רות?
הנה בועז מודעתנו זורה את גורן השעורים הלילה.
למה בועז עובד בלילה?
מי עובד בלילה?
גם ביום הרבה אנשים לא באים לעבוד, אז בלילה קל וחומר.
למה? כי זה זמן מאוד רגיש.
מפני שאם ירד גשם וניסן,
אייר, סיוון אפילו, בארץ ישראל,
אלה עונות מעבר שאתה יכול לקבל איזה גשם,
אם ירד גשם על החיטה כשהיא שכובה על השדה קצורה,
הלכה החיטה.
הכל מחמיץ, הכל הלך.
אז לכן זה זמן שעובדים 24/7 כמה שיותר בהר לקצור,
לה זמן מאוד מאוד רגיש.
כן, תודה. ולכן, מיד,
שבעה, הפסוק הבא,
שבעה שבועות תספור לך, ממתי?
מאחל חרמש, מרגע שהתחלת לקצור,
כולם בדריכות.
מהר, מהר, מהר, מהר, מהר לפני שנה, אה?
ועשית חג שבועות לאדוני אלוהיך, החג נקרא על שם השבועות האלו,
שאנחנו סופרים עד שגומרים לקצור את הזה.
כשגמרנו לקצור את כל החיטה, זה לוקח שבעה שבועות,
נעשה עוד חג,
נביא קורבן, הפעם של קורבן העומר הראשון היה השעורה, כי השעורה ממהרת להבשיל,
קורבן הבא יהיה של החיטה שזכינו לעבור,
או שזכינו לעבור את התקופה הרגישה הזאת של השבעה שבועות, נאכל הפעם גם לחמל,
ואז הסתיימה התקופה, וואו.
כמובן שהבאנו שעורה וחיטה,
הגענו לשבעה שבועות,
מה נתחיל משבועות ואילך להביא את שאר הפירות
שנשתבחה בהם ארץ ישראל, המתוקים.
הראשונים יהיו הענבים, אחריהם התמרים ואחר כך הרימונים והתאנים.
הכי מאוחרים יהיו הזיתים.
בסוכות כבר אתה יכול להתחיל למסוק זיתים.
אז יש לנו כאן בעצם חג שמתחיל מפסח עד סוכות, והוא פשוט עובר על כל הפירות
של שבח הארץ ומודה עליהם, במיוחד החיטה שהיא קיומית,
ואם לא יהיה חיטה לא יהיה לנו מה לאכול,
אז לכן מודים על החיטה על השלב של החורף,
מיד נכנסים לאזור הקציר, נכון? איך שמואל הנביא אומר, הלוא קציר חיתים היום, אקרא לאלוהים וייתן,
קולות ומטר.
זה בעיה, גשם בזמן קציר חיתים. זה היה כנראה בחודש אייר.
זה הסיפור.
ברור?
נפלא מאוד.
אז אם כך למדנו.
חג הפסח הוא זבח ברית,
הקב"ה פקד את המשפחות.
אז זה לא רק יצאנו ממצרים, גם הביאו אותנו לאן?
לארץ טובה ומרחבה, ארץ שיש בה אביב,
ארץ שיש בה עונות, שהיא ממוזגת.
יש בחורף, יש בקיץ, יש באביב.
ארץ יש בה חיטה, במצרים אין חיטה.
ארץ יש בה פירות, במצרים אין פירות, יש בה רק ירקות.
אנחנו צריכים להודות על הדבר הזה. מי שהוא חקלאי, אנחנו לא חקלאים היום.
מי שהוא חקלאי והוא זרע והוא קצר, זרע בדמעה,
והוא קוצר ברינה, רוצה לעשות חג.
ודאי תעשה חג.
החג הזה,
תאכל בו
תבואה ישנה ביום הראשון כי אין לך ברירה.
מיד ביום השני תקריב את קורבן העומר ותוכל לאכול תבואה חדשה,
תאכל שישה ימים מן התבואה החדשה, וביום האחרון תעשה חג.
למה לא עושים את זה ביום הראשון?
היום הראשון כבר תפוס על ידי פסח.
אז אתה אומר, אוקיי, אני לא רוצה, אז אני אעשה את החג ביום האחרון. היום האחרון, השביעי של פסח,
הוא יום החג על שבח ארץ ישראל. אבל במקביל,
מתחילה פה עוד תקופה מאוד מאוד דרמטית של הקציר.
אולי כל מה ששמחנו הכל ילך לאל-עריק,
איך אומרים בהושענות? הושען השיבולת מצינמון.
נכון? צינמון זה גם רזה, אולי גם צונאמי.
שלא יהיה גשם, שלא ירד צונאמי על השיבולת.
אז עושים במקביל חג.
כעבור שבעה שבועות עושים חג שהוא, זהו, החיטה כבר, ברוך השם, אספנו אותה.
היא באסם,
הקב"ה מצווה את הברכה, הודו על שם כיתו, מקריבים קרובן שתי הלחם, אפשר גם לאכול חמץ, אפשר להירגע, לא צריך זה.
ומכאן מתחילים להגיד תודה לקדוש ברוך הוא בכל פירות הקיץ המתוקים,
מלאי הסוכר, ולהביא לו שבח על הענבים וכל הדברים האלה.
בסדר? הענבים, התאנים וכולי וכולי.
זה ברור? נכון? זה כתוב?
עכשיו, שואלים פה אנשים חשובים, רגע, רגע, הלאה, מה זה?
מה עם לחם חיפזון?
מה עם לחם מוני?
צודקים לגמרי.
אני לא מתנגד.
רק צריך קודם כל להבין מה המשמעות הראשונית
ומה הן המשמעויות שנוספו על גביה.
באופן פלאי
יצא
שכאשר יצאנו ממצרים
לא הספיק בצקם של אוהב אותנו להחמיץ.
אז המצה, שהיא
בגדול לחם של ארץ ישראל,
הייתה גם סימן למה?
לחיפזון של יציאת מצרים.
החיפזון קשור להחמצה,
נכון? אז פתאום המצה קצת עוברת לזה. בסדר גמור, אומר הקב"ה, אין בעיה, תאכלו מצה גם זכר לחיפזון.
ואז פתאום מישהו מרימה את זה, רגע, רגע, שנייה, יש לי עוד משהו, מה?
המצה גם הייתה לחם עוני שאכלנו בתור עבדים.
אומר הקדוש ברוך הוא מצוין, תשימו גם את זה.
זה פתאום מסביר למה יש לנו שלוש מצות
בפסח בקערה.
אחת כנגד המשמעות המרכזית של
חג של ארץ ישראל,
ועוד שניים זכר לחיפזון,
ועוד אחת זכר לחיפזון, ועוד אחת זכר ללחם עוני.
אבל מה המשמעות המרכזית?
המצה האמצעית, נאמר, מהי?
לחם של ארץ ישראל, שבח הארץ,
חג האביב, והיה כיתה, נכון, תבואו אל הארץ.
למה?
רבים לא יודעים את זה.
למה אם תתפוס בן אדם ברחוב ותגיד לו, תגיד, מה זה המצב? המצב, החיפוזון, החמוני,
שביש של פסח, קריעת ים סוף.
למה?
כי מפני חטאינו גלינו מארצנו.
אתה לא יכול לציין חג חקלאי,
רק שתבינו שבחוץ לארץ
זה אפילו לא העונה.
את החיטה קוצרים בחוץ לארץ, לא בארץ ישראל, קוצרים את החיטה שם בעונות אחרות בכלל, בחשוון, בזה, זה לא מתכתב עם כלום,
זה גם לא של ארץ ישראל.
אז ממנה מפני חטאינו גוללנו מארצנו, אז כל העניין של חג, של חיטה, לא רלוונטי בכלל, אז נשארנו רק עם,
במצה עם שתי המשמעויות של חיפזון ולחם עוני,
שביעי של פסח בכלל יתרוקן לגמרי במשמעות,
בארץ ישראל שביעי של פסח הוא חג המצה,
חג החיטה שזכינו לקבל.
בחוץ לארץ, אין לך חג כזה, אז מה נשים עם שביעי של פסח?
ברוך השם, הקדוש ברוך הוא נתן לנו מדרשי חז"ל,
וחז"ל אומרים שעם ישראל עברו את הים בשביעי של פסח. אה,
אז יש לנו משמעות לחג הזה.
ניתן לו משמעות, נייבא לו משמעות מהמדרש,
ונגיד, שביעי של פסח זה חג קריעת ים סוף, אז זה לא כתוב בשום מקום בתורה שזה היה בשביעי של פסח, נכון?
חז"ל הוסיף את החשבון שלושה ימים, הלכו, חזרו, זה יהיה השביעי של פסח.
חיטה ואין על ארץ ישראל, אז ייבאנו משמעות נוספת לחג הזה. כנ"ל לגבי שבועות.
שבעה שבועות תעשה מאחל חרמש בהקמה, תספור שבעה שבועות.
למה לספור? איזה חיטה? איזה כמה? מי קוצר? יהודים מלווים בריבית בדרך כלל, לומדים בבנקאים,
נכון?
אז מה נעשה עם חג שבועות?
אתה עושה ככה מתן תורה? זה לא כזה פשוט, כי הרי זו מחלוקת בגמרא.
בין רבי יוסי לבין רבנן,
לפי רבי יוסי, מתן תורה היה בבסיון.
אז אפשר להביא את דעת רבי יוסי ולהגיד, טוב, בחג הזה יצא באותה שנה. זה גם לא חייב לצאת, כי זה תלוי אם החודשים מלאים או חסרים וכולי.
אז נפסוק לפי רבי יוסי ונגיד שחג השבועות הוא-הוא חג מתן תורה,
אבל בתורה, חג השבועות הוא לא חג מתן תורה, אלא הוא חג ה...
שבועות.
למה קוראים לו חג השבועות?
אתה אומר ביקורים. למה קוראים? מה?
השבועות סופרים, התקופה הדרמטית הזאת, כמו להבדיל, להבדיל, אתה אומר בין המצרים.
אתה אומר חג השבועות, תקופה הדרמטית שאני סופר ואני זה.
וואו, עברנו אותה.
אבל אין לנו שבועות, אין לנו חיטה,
אין לנו שדות, אין לנו ארץ.
חג מתן תורה.
וככה החגים פשוט זזו מהמשמעות המרכזית שלהם שמופיעה בתורה,
וקיבלו משמעות אחרת, משנית יותר,
שנשענת על דברי החכמים.
אבל אנחנו, ברוך השם, זכינו לחזור חזרה לארץ ישראל.
אנחנו הרי נוסעים עכשיו בדרכים ורואים את החיטה,
מתחילה עכשיו קצת להציב כבר,
וכל זה, מתחילים, תכף נראה קומביין. אנחנו מבינים שאנחנו כרגע נמצאים בתקופה הקריטית הזאת,
של הזה, וצריכים להודות להשם יתברך, ועצמאות כלכלית, ועצמאות כמו זה.
זה אחת.
זה מה שהתורה מצווה.
בסדר?
כמובן, החגים האלה גם מתחברים זה בזה. אתה לא יכול להודות על היציאה ממצרים,
אתה לא יודע להודות על הארץ שהגעת אליה.
ארץ טובה, רחבה, ארץ ממוזגת,
ארץ שבתא שטח כל כך קטן,
יש בה כל כך הרבה מגוון של צומח, מצרים, שטח ענק, ויש בה ירקות.
לא, אבל תחיין, כי שומעים, שומעים.
בארץ אחת שיש בה גם חיטה, גם שעורה,
גם תאנים, גם רימונים, גם זה, כמות,
עשיתי עם הילדים בט"ו בשבט, ספרנו, זה יותר מ-50 פירות שגדלים בארץ. גדלים בארץ, לא ש... גדלים פה.
מה?
כן, גדלים פה.
פילי פלאות.
זה בעצם השיעור הזה. חשוב מאוד
להבין את זה, ואני אומר, מהשיעור הזה, מעבר להבנת המקראות עצמם,
יוצא מהשיעור הזה גם נפקא מינא להלכה.
מה נפקא מינא להלכה? קשה מאוד להתאר.
חז"ל אומרים על הפסוק... מה?
כן, חז"ל אומרים,
"ששת ימים תאכל מצות וביהם משווי עטרת לאדוני אלוהיך",
אז כאילו כל דבר שיצא מן הכלל, לא ללמד על עצמו, אז רשות, אז הכל רשות, אי אפשר להגיד, כי רק ביום הראשון.
אבל ככה, כמו שאמרנו, כך אומר הגאון מווילנא,
אם אדם אוכל כל יום בחג הפסח, הוא אוכל מצה שמורה לשם
קיום מצוות הצה של אכילת מצה, הוא מקיים מצווה.
בלילה הראשון זה חובה,
בשאר הימים זו מצווה, אבל אין אף צה שזה רשות.
בסדר? כי רואים, כתוב בתורה, כתוב כל כך הרבה פעמים, שבעת ימים מצות אוכל, שבעת ימים שמצות יאכל, התורה חוזרת על זה,
וגם כשהיא כותבת שישה ימים,
אמרנו, הפירוש המבואר הוא שישה מן החדש, שבעה מן הישן, אבל מצווה לאכול מצה.
מצווה ליהנות, נכון, למען, איך כתוב, איך אומר הנביא ישעיהו,
למען תינקום מזיז כבודה,
למען תשבעו מטובה, נכון? כן,
זה מצווה לטעום בפה מלא מטובה ושבחה של ארץ ישראל,
ולהודות, לא רק שאנחנו לא במצרים,
אנחנו בארץ ישראל, לא מספיק להגיד מאיפה יצאתי, אוקיי, מאיפה יצאתי, אבל לאן הגעתי?
לאן באתי?
ולכן אלה בעצם שני החגים,
חג הפסח, חג הברית וחג המצות,
חג החיטה,
חגה של ארץ ישראל,
שנזכה לחגוג את שני החגים האלה גם יחד, ברוכים תהיו!
