שלום וברכה,
קהל קדוש.
אנחנו ממשיכים בלימודנו החשוב והנפלא בספר דרך השם,
ואת רבנו משה חיים לוצ'אטו.
זכותו יגן עלינו אמן, ואנחנו בחלק הרביעי,
בפרק ראשון,
הנקרא בחלקי העבודה.
אומר את האמת,
שבפעם שעברה כבר קראנו את הפסקה הראשונה.
אז לכאורה היה ראוי שנעבור ישירות אל הפסקה השנייה.
עם כל זאת, נראה לי שתהיה תועלת,
למרות השעמום הנורא של אלה שכבר יודעים מה כתוב,
תהיה תועלת לקרוא שוב את הפסקה הראשונה.
כלל העבודה, כלומר, זה מה שנקרא, מה אני עושה?
זה דומה לשאלה של החכם באגדה.
חכם, מה הוא אומר?
מה העדות והחוקים והמשפטים אשר ציווה שהיו לנו אתכם.
כלומר, אני כבר יודע מי אני,
אני כבר יודע למה אני שייך,
כל מה שנשאר לי לדעת זה איך עושים את זה.
כן, זו העמדה של החכם באגדה של פסח.
אפשר לומר שאחרי שאדם למד את שלושת חלקי דרך השם,
הוא כבר יודע מהו העולם.
מה מעמדו של האדם בתוך העולם של הקדוש ברוך הוא.
תודה רבה.
ועכשיו השאלה היא, מה עושים?
זה חלקי העבודה.
כלל העבודה,
עכשיו מדובר פה על העבודה של האדם.
כלל העבודה מתחלק לשני חלקים.
האחד התלמוד,
והשני המעשה.
פשוט.
יש לי, אני אדם, אז מה אני?
אני מחשבה,
אני בעל מחשבה, בתור בעל מחשבה יש לי עבודה,
בתור בעל מחשבה.
חוץ מזה, יש מה שאני עושה.
עכשיו, הרבה פעמים בתרבות האנושית,
שני התחומים האלה מתנגדים זה לזה.
למשל,
הנצרות מול המרקסיזם.
הנצרות לימדה שעיקר עניינו של האדם זה תחום האמונה.
מה שהאדם מאמין זה מה שאו מושיע אותו או זורק אותו לגיהינום.
לפי האמירה הגויית הידועה,
הדרך לגיהינום
רצופה כוונות טובות,
זה עמדה גויית.
היהדות סוברת שאין דבר שאדם עושה מתוך כוונה טובה שאין לו ערך.
עכשיו,
זה,
אז כשהנצרות
הנחתה דורות רבים להתמקד אך ורק בתחום הרוחני,
גם הריאקציה.
ריאקציה זה המטריאליזם המרקסיסטי,
שאומר, זה שטויות, אתם מדברים על רוחניות,
כדי להרדים את העם.
כי העם זקוק לצדק חברתי,
ואתם, הכנסייה, לא נותנים את זה.
ואז הם התמקדו אך ורק במעשה.
הייתה אמירה בקולחוזים,
אין יותר אספקת נשמות היום.
אין אספקת נשמות.
כמו שלא הגיעו העגבניות, לא הגיעו הנשמות.
אפשר להסתדר בלי הנשמה.
כן, זה המטוטלת, בעצם אפשר לומר שהמרקסיזם הוא מתחייב מתוך הנצרות.
זה לעומת זה.
אז זה הקצה, בעוד שהיהדות מדברת על תלמוד ומעשה,
כמבואר בספר הכוזרי,
בדברי המלאך.
אל מלך כוזר, שאומר לו, כוונתך רצויה בעיני האלוה.
אך מעשך אינו רצוי.
אז מזה אני לומד שיש שני דברים שצריך לטפל בהם,
גם בכוונה, גם ברצון,
גם במעשה, סליחה.
כן.
הרב אומר ש...
זה
בדיוק זה, אנטיתזה נולדת מהתזה.
זאת אומרת,
אם אתה נותן בכורה לממד אחד,
אתה מזמין ריאקציה לממד השני.
בסדר?
אם אתה אומר שהכל,
מה שחשוב זה הרוח,
יבוא נגדך מי שאומר שכל מה שחשוב זה המעשה.
בסדר?
ודאי שהכומר היה אומר לתקן את המעשים,
אבל המעשים רק בתחום של החטאים.
לא ב...
אין לכנסייה אג'נדה כוללת מה עושים כדי לתקן את החברה,
את הכלכלה, את הביטחון וכולי.
את זה היא משאירה למלך.
כן, האדם הפרטי.
אבל האדם הפרטי, העיקר קודם כל במה הוא מאמין.
אם האדם מתוקן במעשיו,
אבל לא מאמין נכון, לפי הכנסייה,
הלך עליו.
אז הוא לא יוכל להינצל.
כן,
יש אדם שיש לו מעשים רעים,
אבל אמונתו נכונה,
אז יש לו סיכוי לחנינה.
ברוך אתה אדוני,
אלוהינו מלך העולם,
שהכל נהיה בדברו.
כן, כל התנועות המטריאליסטיות ממשיכות את זה.
טוב,
המעשה מתחלק לארבעה.
אגב, זה צריך להבין,
יש ביהדות איזה משהו דומה לפעמים לנטייה הנוצרית,
אם כי באופן הרבה יותר מוגבל,
זה המושג המזעזע, השתדלות.
מכיר את זה?
השתדלות.
השתדלות, מקורו במילה העברית השתדלות,
ופרושו של הביטוי זה שלא צריך להתאמץ יותר מדי.
צריך לעשות השתדלות.
כן, אבל הקדוש ברוך הוא יעשה את הכל בסוף.
תן מקום לקדוש ברוך הוא.
לעומת זה, המטריאליסטים שבתוכנו אומרים, מה זה, אין דבר כזה השתדלות.
צריך לעשות.
היה איזה יהודי אחד חשוב שהתראיין אצל גדי טאוב.
הלה אמר לו, טוב, נצליח בעזרת השם.
ענה לו אותו יהודי חשוב,
ובהרבה מעשים ובהרבה התמדה וכולי.
כן.
המקור הזה כאילו,
במצב של השתדלות זה לחיות חיים רגילים,
לא לעשות מעט.
לא,
אני מסביר מה המשמעות של הביטוי הזה אצל אלה שמשתמשים בו.
כן,
הוא אומר,
תראה, צריך לבנות כביש, נכון?
בוא נעשה עשרה מטרים של כביש.
מה עם השאר?
נשאיר משהו לקדוש ברוך הוא,
עשינו השתדלות .
לא,
אבל המושג האמיתי זה השתדלות,
זה לעשות את כל הכביש.
ברור,
לכן אמרתי שיש הבדל בין השתדלות ממעל לבין השתדלות מלמטה.
בסדר?
טוב.
מה שאתה מכוון זה משהו אחר,
זה בספר חסידים לרבי יהודה החסיד,
הוא אומר שאדם שעושה מעשה רע מתוך כוונה טובה,
מקבל שכר על הכוונה הטובה ועונש על המעשה הרע.
משהו אחר,
זה טיפול כולל.
זה לא אחד לעומת השני.
המעשה מתחלק לארבעה.
האחד תמידי, השני יומי, השלישי זמני, הרביעי מקרי.
כן, כלומר, תמידי זה כל הזמן.
למשל,
יש מעשים שאני חייב בהם כל הזמן.
ויש פעם ביום.
ולפעמים בזמנים מיוחדים, ודבר שהוא באופן מזדמן.
טוב, בואו נראה.
את כל ארבע המעשים האלה.
פסקה ג', התלמוד לא מחלק אותו כרגע?
האם הוא מחלק אותו כרגע?
מה אתה אומר?
לא.
לא,
אז למה אתה שואל?
טוב,
ג', התמידי,
הוא מה שיחויב בו האדם תמיד.
כגון,
אהבת השם ויראתו.
יש מצוות שהן מצוות תמידיות.
אהבת השם זה מעשה,
מעשה האהבה.
היומי,
מה שיחויב בו בכל יום, והיינו.
הקורבנות בזמן הבית,
זה קורבן התמיד.
כל יום היו מקריבים את קורבן התמיד.
ועכשיו התפילות וקריאת שמה.
שימו לב מה שהוא אומר כאן,
משתמע שבזמן בית המקדש לא הייתה מצוות של קריאת שמה?
לא,
היה גם.
אבל בזמן הבית היה גם קורבנות.
הזמני, מה שיחויב בו בזמנים ידועים,
כגון שבתות וימים טובים.
מה?
נכון.
והתלמוד הוא לא כתב,
הוא עוד לא פירט שום דבר, נכון?
זה תלמודי אהבת השם?
זה מעשה,
מעשה המחשבה.
כמו שבעדים זוממים מצאנו דיבור שהחשיבו הכתוב כמעשה.
ואומנם,
אז איפה היינו?
והזמני...
כן, אהבת השם זאת פעולה.
זאת פעולה,
נכון, בנפש.
למה שכתוב,
הרי יש מצווה לאהוב, נכון?
ואהבת את השם אלוהיך.
אם זה אומר שזה בידי להחליט מה אני אוהב או לא.
נכון?
אז הפעולה הזאת של ההחלטה לאהוב,
היא מחייבת אחר כך שורה של מעשים מחשבתיים או נפשיים,
וזה מעשה.
הלאה.
לא, יש הרבה דברים שהם במעשה.
תלמוד.
לא, לאו דווקא.
יעויין בתחילת ספר מסילת ישרים.
ששם הוא אומר, יש אנשים שאומרים שיש להם עיסוק
בפלפולי ההלכות,
יש כאלה שעוסקים ברפואה,
ויש כאלה שעוסקים באסטרונומיה,
ומעטים הם העוסקים בתיקון המידות.
מה?
נכון, מי אמר שלא?
הלאה.
הזמני, מה שהוא חייב בו בזמנים ידועים,
כגון שבתות וימים טובים.
למשל,
בשבת אני חייב לעשות קידוש.
מה עם עכשיו?
עכשיו זה לא שבת,
אני לא עושה קידוש.
המקרי, מה שהוא חייב בו,
לפי מה שיגיע לו מן המקרים,
כגון חלה ומעשר, פדיון הבן וכיוצא.
יכול להיות שאני לא אעשה שום בצק בעולם מימיי,
ולכן מצוות חלה לא חלה עליי.
או למשל,
פדיון הבן.
אדם שאין לו בן בכור,
אז הוא לא יכול לקיים מצוות פדיון הבן.
לא יכול.
זאת אומרת, זה מה שנקרא מקרי.
יש מקרים שיוצרים את החיוב,
לפעמים לא.
עשין ולאוין
סור מרע ועשה טוב
סור מרע
ואומנם , עיקר כל העניינים האלה בדרך כלל.
נתבאר בחלק הראשון פרק רביעי שהוא הפנייה אליו יתברך ובקשת קרבתו
כפי הדרכים אשר חקק לנו להיות מתקרבים לו ומתדבקים בו.
והנה צריך שנשתדל להסיר כל מניעות הרע הדבק בחושך החומריות והעולם הזה
ולהתאמץ בהתקרבות לו עד שנדבק בו ונשתלם בשלמותו שזה כל חפצו יתברך
וכל תכלית בוראו את הבריאה כמו שזכרנו.
אך זאת אומרת שכמו שבספר מסילת ישרים ושעריה, ויש,
שמגדיר שם המידה,
דרך קניית המידה,
המרחיקים מן המידה ואיך להישמר מן המרחיקים,
כן?
אז זה האופן של המעשה.
כן,
אגב, הרעיון הזה של חלוקת המצוות לסוגים שונים,
של מה שמזדמן, מה שקבוע,
מה שלפי זמנים מסוימים או מקריים,
מהרמח"ל
המקור זה בספר שערי קדושה,
לרבי חיים ויטל.
כן , שערי קדושה של רבי חיים ויטל הוא התשתית הספרותית
מסילת ישרים
בסדר?
טוב.
אך
פרטי העניינים הם כפי מה שהוחקו חוקות האנושיות והעולם בכל בחינותיהם,
והדרכים שניתנו לאדם להשתלם בשלמות ולהשלים עמו את הבריאה כולה,
כפי
סדריה בכל מחלקותיה,
בשרשיה ובענפיה.
ונבאר עתה קצת מהם,
היותר שייכים ונוהגים בכל מקום ובכל זמן.
הרמח"ל
רמח"ל
למשל, כל ענייני המדינה.
רמח"ל
ענייני המדינה זה לא עניין
את היהודים,
זה עניין את השליטים באיטליה.
כן,
מקיאבלי
עם הספר שלו, הנסיך, ודיאלוגים וכו', זה
דברים שאנחנו כמעט ולא מוצאים להם הדים
בספרות היהודית.
בגלל שעבור היהודים כל השאלות על כיצד
צריך לנהל מדינה היו שאלות תיאורטיות,
ידענו אותן, למדו את זה,
למדו את מה שהפילוסופים כתבו וכו',
אבל שום יהודי לא חשב שיש לו מה לעשות עם זה,
כיוון שזה הגוי שמחליט.
בימינו השאלות האלה הפכו להיות מעשיות.
איך בונים מערכת חוקים,
איך בונים צבא, איך בונים חקלאות.
כן, מה?
שמה?
לא.
מה, רמח"ל לא ציפה לגאולה?
אתה יודע מה שהוא כתב בנושא הזה?
הוא כתב ספר 70 תיקונים,
וגם ספר התפילות, תקטו תפילות,
שהכל זה מסביב לגאולה.
מה אתה מדבר?
וגם הוא עלה לארץ מתוך מגמות.
יש גם רבנים שעסקו בהלכות מדינה, למשל הרמב״ם,
כתב ספר הלכות מלכים ומלחמותיהם.
מלבד הרמב״ם, הרמב״ן למשל,
והר"ן
בספר הדרשות,
שם יש לו הרבה דברים בענייני מדינה.
מה?
כי הרמח"ל אומר,
אני אסביר לך דברים שנוהגים כעת.
והוא אמר את זה.
כלומר, הוא מבהר, הם היותר
שייכים ונוהגים בכל מקום ובכל זמן.
כן, הוא נותן ספר רלוונטי לבן זמנו.
זה לא שזה לא אכפת לו,
לגאולה הארץ ישראלית המעשית.
כן, כל הרמח"ל זה כולו כמיהה אחת גדולה לגאולה.
להפך.
כן.
כן, נכון, פה הוא מדבר על הפרט.
הוא לא מתייחס לכלל,
כי הוא עושה את זה כבר במסילת ישרים במידת החסידות.
במידת החסידות שם הרמח"ל מסביר
שהחסיד מוסיף,
מוסיף על החיוב, נכון?
חייבים ככה, אבל החסיד עושה יותר.
והפסגה של החסידות
זה שהוא מתפלל על כלל ישראל.
אז זה הוא חושב שייתכן מאוד שעבור
רוב הציבור בימיו השאלות האלה לא רלוונטיות.
רגע, זה לא שהוא חולק על זה,
הוא לא מבליט את זה, זה הכל,
בסדר.
נדבר על ההקשר מסוים של זמנו לפי הצרכים של בני דורו.
בסדר?
אגב, זה גם טוב לנו,
כן?
מה?
מה הוא בא להגיד לפסקה ה'?
הוא בא להסביר שהמעשה,
אם אתה מרחיב את המושג הזה, זה כולל הכל.
אנחנו עסוקים במעשים, כל בני אדם וגם אנחנו.
עבודת השם, אבל הכל הוא שייך לעבודת השם.
הגמרא אומרת, לא נברא העולם,
אלא בשביל פריה ורביה.
שנאמר,
לא תוהו ברא לשבט יצרה.
לא כתוב פרו ורבו.
היה מסר שיש משמעות לקיום העולם.
הרבה מהלכים עשינו,
וכולי.
תלוי למי.
יש ספר נקרא מסילת ישרים,
שם יש ביאור מידת הקדושה,
מכיר?
מה כתוב בביאור מידת הקדושה?
שאצל הקדוש,
לכל יש משמעות.
כן,
טוב.
זה מה שקורה, אגב, יש בעיה, אנשים
לומדים מסילת ישרים עד פרק י "א.
למה?
זה תורה?
לא.
לא.
לא,
אני רוצה לענות.
אתם רוצים לענות,
אבל גם לי מותר לדבר פה,
לא רק אתם.
זהירות, זריזות, נקיות.
נחמד, כן?
זהירות, לא לעשות רע.
זריזות,
להשתדל לעשות טוב.
נקיות,
לא לרצות לעשות רע.
לא מחפש יותר.
בסדר,
זה עוד איכשהו אני יכול.
פתאום מגיעה מידת הפרישות.
מה כתוב בפרישות?
גם מה שמותר אל תעשה.
האנשים משוכנעים שאם הם יקראו את הספר עד הסוף, הם ימותו ברעב.
אז אכן, רוב הלומדים פורשים במידת הפרישות.
וזה חבל,
כי אם הם היו קוראים עד פרק כ "ו,
כולל פרק כ "ו,
היו מבינים שהרמח "ל עושה מה שנקרא מהפכה קופרניקאית בתורת המוסר.
כל המידות עד
המידה של...
של הקדושה,
זה בעצם עלייה רוחנית.
במידת הקדושה זה בדיוק הפוך,
שהכל מתעלה,
ובבחינת עולמך תראה בחייך,
בניגוד למה שהוא כותב בהקדמת הספר,
שחובת אדם להתענג על השם והוא מקום העידון ההוא
בעולם הבא.
אחר כך הוא כותב,
לא, זה בעולם הזה.
ולכן אומר,
תכליתו של דבר,
האדם לא נברא עבור מצבו בעולם הזה,
אלא עבור מצבו בעולם הבא.
אבל מתי אפשר להגיע למצב שבעולם הבא?
אפשר גם בעולם הזה.
אבל אדם צריך לדעת שזאת המטרה.
כלומר,
הרב הנזיר זצ "ל,
כשהוא למד את מסילת ישרים בפעם הראשונה,
התחיל עם הפרק האחרון.
כי הוא רצה לדעת למה מגיעים.
טוב,
יש כאלה שהקשו על זה
שהרמח "ל כתב את הפרק האחרון בסוף.
אז למה הנזיר מתחיל מהאחרון?
תשובה,
אם הוא היה בהתחלה,
הוא לא היה האחרון.
טוב,
הרב הנזיר לא היה נזיר.
הוא התנהג בנזירות, אבל מעולם לא נדר נדר נזירות.
בסדר?
זה נכון,
זה נכון.
זה נטייה אישית.
לרב הנזיר הייתה נטייה אישית לצדדי מוסר של בעלי תורת המוסר.
הרמח "ל כן פותח עם הכלל הזה,
אם אתה יודע לקרוא בהקדמה.
אתה קורא רק את השורות הראשונות של ההקדמה,
אתה משתכנע שהוא מדבר רק על עולם הבא.
אתה קורא עוד קצת,
הוא אומר, אם תעמיק עוד בדבר,
תסתכל שם מה שהוא כותב,
הוא כותב את מידת הקדושה.
כבר בהקדמה.
לכן צריך לקרוא את הביאור שכתבתי על מסילת ישרים.
זה לא קידום מכירות, אבל...
טוב,
הנה, אני קורא עכשיו בחלק ד' פרק שני,
בתלמוד תורה.
מישהו לפני כן שאל מה עם התלמוד?
מה אני עניתי?
זה הגיע, אז הנה זה הגיע.
טוב,
א', הנה תלמוד התורה, וזה אגב, זה אחד
הדברים שהם לא נתנו כמה חשובה הסבלנות.
א',
הנה תלמוד התורה הוא עניין מוכרח.
לפי שזולתו אי אפשר להגיע אל המעשה.
זה החלק הראשון של התלמוד.
כי אם לא ידע מה הוא מצווה שיעשה, איך יעשהו?
אמנם זולת כל זה,
יש בתלמוד תכלית גדול לשלמותו של האדם,
וכבר הזכרנו העניין בקצרה בחלק ראשון פרק רביעי,
אמנם עתה נאריך יותר.
כלומר, לימוד התורה,
יש לימוד תורה פרקטי ויש לימוד תורה תיאורטי שהוא היותר עליון.
יש בספר תהילים פסוק,
עת לעשות לשם,
הפרו תורתך.
נכון?
עת לעשות לשם,
הפרו תורתך.
פירוש הדבר, צריך לעשות משהו.
למה צריך לעשות משהו?
כי הפרו תורתך.
אז אנשים טובים אומרים,
טוב, כיוון שהפרו את התורה, צריך לעשות מעשים.
בסדר?
יש דרש לזה בתלמוד,
שלפעמים מפירים את התורה כדי לקיים את התורה.
כן?
שזה ביטולה של תורה,
הוא קיומה לפעמים,
וזה היה ההיתר של רבי יהודה הנשיא לכתוב את התורה שבעל פה,
למרות שאסור לכתוב תורה שבעל פה,
אבל הוא אומר, עת לעשות להשם, הפירו תורתך.
והזוהר מסביר את זה אחרת.
הזוהר אומר,
כשאנשים מתעסקים רק במה לעשות לשם,
עת לעשות לשם,
מסקנה,
הפירו תורתך.
כלומר, הפירו תורה דלעלה.
כלומר, במה מתעניינים לומדי התורה?
במה שעושים.
אז זה הפרת התורה של מעלה.
מה?
ולא במעשה מרכבה.
עכשיו, מעשה מרכבה זה החלק היותר עילאי של התורה,
שעל זה אמרו חכמים,
דבר גדול, מעשה מרכבה, דבר קטן,
הוי יודע באיזה אבר.
כן, כלומר, מה זה יהדות?
מעשים.
רק מעשים?
אז זה הפרת התורה.
וזה ההבדל בין תורתנו לתורתך.
זה מפורש בספר תהילים, פרק א',
אשרי האיש,
אשר לא הלך מעצת רשעים,
ודרך חטאים לא עמד,
ועכשיו יצאו להשב,
כי אם בתורת השם,
חפצו.
הוא רוצה תורת השם,
ומה הוא עושה למעשה?
תורתו יהיה גרמה בלילה.
זאת אומרת, במקום לעסוק בתורת השם, שזה חפצו,
למעשה הוא הוגה בתורתו, הוא.
בסדר?
לא הבנתי.
כן, יש כאלה.
למשל, יש ספר איש ההלכה של
הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ 'יק.
אבל סוגיא הזוהר בעצם מתרעם על זה שאנשים לא עוסקים בתורת השם,
אלא רק בתורת המעשה,
בתורתם הם.
מעשה מרכבה יש בזה שתי סברות.
יש הסברה של בעלי הפשט,
הרמב״ם למשל, ויש של המקובלים.
בעלי הפשט,
דהיינו הרמב״ם, אומרים שמעשה מרכבה זה המטאפיזיקה.
ואילו המקובלים אומרים שזה העיסוק בעולמות והשפעתם על כללות המציאות.
אוקיי?
טוב.
אז איך אני אומר,
יש בתלמוד תכלית גדול,
וזה מה שכתוב בגמרא,
גדול תלמוד,
שמביא לידי מעשה,
מחלוקת
בין חכמי ישראל, אלה אומרים
תלמוד גדול ואלה אומרים מעשה גדול.
נכון?
נועדו כולם ואמרו,
גדול תלמוד שמביא לידי מעשה.
אז מה גדול?
מעשה.
זה תלוי, זה מחלוקת בין הבנת הביטוי הזה,
בין מסכת ברכות למסכת קידושין.
הרמח "ל אבל
קריאה בין מעשה.
עכשיו,
אני רוצה להסביר.
באחת הגמרות, עכשיו בקידושין,
משתמע שהביטוי גדול תלמוד שמביא לידי מעשה,
זה שהתלמוד הוא הגדול.
אלא מה?
הוא כל כך גדול,
שהוא גם מביא לידי מעשה.
המבחן בזה שהתלמוד שלך הוא תלמוד אמיתי ולא הבל,
זה שאתה עושה את המעשה.
אז גדול תלמוד.
לפי הגמרא במסכת ברכות,
כך הפך לפי הבנת התוספות,
זה בדיוק הפוך.
גדול תלמוד שמביא לידי מעשה,
סימן שהמעשה גדול יותר.
בסדר?
אז אפשר להבין ככה ולהבין ככה.
טוב.
אם אין מעשה, התלמוד הופך להיות חוכמה.
אבל אם יש מעשה, מה יותר גדול?
המעשה או התלמוד?
אפשר גם וגם להגיד.
אז לכן יש הבדל בין מסכת קידושין למסכת ברכות,
לפחות לפי הבנת התוספות,
ששתי הסוגיות סותרות זו את זו.
כלומר, זו את זו.
אם אתה עוסק במעשה מרכבה,
אז גם המעשה כלול בזה.
לכן זה גם מעשה מרכבה.
מה?
לימוד הלכות לא מביא אותך לידי מעשה,
הוא מביא אותך לידי הידיעה מה צריך לעשות.
זה משהו הרבה יותר קטן.
מה?
אני עושה עם זה משהו,
זה נכון.
כלומר, אני יודע מה צריך לעשות,
אבל זה לא המעשה האמיתי.
המעשה האמיתי הוא מעשה שמלווה בכוונה של המעשה.
וזה לומדים במעשה מרכבה.
ב.
בכלל ההשפעות הנשפעות ממנו יתברך לצורך בריותיו.
יש השפעה אחת עליונה מכל ההשפעות,
שעניינה הוא היותר יקר ומעולה מכל מה שאפשר שיימצא בנמצאים.
והאנושי הוא תכלית מה שאפשר שיימצא בנמצאות מעין המציאות האמיתי שלו יתברך,
ועיקר הוא מעלה מעין אמיתת מעלתו יתברך,
והוא מה שמחלק האדון יתברך שמו מכבודו ועיקרו את ברואיו.
ואומנם קשר הבורא יתברך שמו את השפעתו
זאת בעניין נברא ממנו יתברך לתכלית זה,
והוא התורה.
כן, כן, מרכזיות של לימוד התורה.
יש בישיבת וולוז 'ין,
היו משמרות,
כדי שלא יהיה רגע אחד ביממה שבו אין אדם שלומד תורה.
אז היו עושים משמרות.
פעם אחת המשמרת הייתה של הרב קוק והחברותא שלו.
הם למדו כל הלילה,
ואמר לו הרב קוק,
ייתכן שאתה ואני מקיימים עכשיו את העולם כולו.
כי כל העולם ישן ואנחנו לומדים.
אז אולי בעצם כל העולם כולו עומד עלינו.
יפה.
אתה שואל האם הוא לא ידע לפני שש שעות, מה אתה חושב?
אני חושב שהוא כן ידע, יפה.
אבל הוא אמר את זה על דרך העידוד,
העידוד המוסרי.
חוץ מזה יכול להיות שהוא מתכוון דווקא לפי השעון של ארץ ישראל,
כי הרי ליטא היא אותו אזור שעות כמו ארץ ישראל.
אז לכן אומר כאן,
והוא התורה, ועניין זה נחלק בשתי בחינות,
בהיגיון ובהשכלה.
וזה מה שבארנו שם,
כי הנה חיבר האדון ברוך הוא כלל דבריו
ומאמרים שהם כלל חמישה חומשי תורה ואחריהם במדרגה
נביאים וכתובים וקשר בהם ההשפעה הזאת באופן
שכשידוברו הדיבורים ההם תימשך ההשפעה הזאת
למדבר אותם ובתנאי שיהיה ההיגיון הזה בגבולים שהוגבלו לו וכמו שזכרנו לפנים
וכן בהשכלת מה שנכלל בדיבורים ההם לפי
דרכיהם האמיתיים תימשך ההשפעה הזאת למשכיל אותם.
כלומר,
יש ערך גם ללימוד,
כלומר, האמירה של המילים וגם ההבנה של הנאמר.
כן, כמו שמספרים על בחור ישיבה,
מתעניינים מה מצבו, כן,
הוא בסדר גמור, הוא לומד כל היום.
בבוקר כן, ואחרי הצהריים גם,
בערב גם.
האם הוא גם מבין?
לא,
כי אין לו זמן לזה,
כי הוא לומד כל הזמן.
זה ברור שצריך להקדיש זמן גם להבין את הנלמד.
ואומנם,
מדרגות מדרגות יש בהשפעה הזאת,
ככל שאר ההשפעות והעניינים שבמציאות.
ונתחלקו המדרגות האלה בחלקי ההיגיון וההשכלה,
כפי מה שראתה החוכמה העליונה להסתדר ולצאת,
שבחלק אחד מן ההיגיון תימשך מדרגה אחת מן ההשפעה,
ובחלק אחר, מדרגה אחרת,
וכן בהשכלה,
אך אין לך חלק מתלמוד התורה שלא תימשך
בו מדרגה אחת ממדרגות ההשפעה הרמה הזאת,
אם שמרו בו התנאים המצטרכים.
טוב,
פה הוא מדבר קצת סינית, הוא רומז למשהו.
הוא רוצה לומר שכל מדרגה ומדרגה של
לימוד מכוונת כנגד אחיזה מסוימת בעולמות.
יש מה שמכוון כנגד האצילות, בריאה, יצירה, עשייה,
ספירה זאת, פרצוף זה וכולי.
אז לכן זה חשוב ללמוד את כל סוגי
תלמוד התורה ולא רק סוג אחד בלבד.
זה כמו מאכל, מאכל שבנוי על פי מתכון,
במתכון הזה יש הרבה מרכיבים,
קצת מלח,
קצת קמח,
קצת זה וזה.
זאת אומרת, כל זה ביחד יוצר את המאכל הראוי.
אם אתה משתמש רק במרכיב אחד,
אתה מעוות את הטעם של הכל.
גם, אגב, בכל תחום ותחום צריך לדעת את הכל.
למשל,
אדם לומד תורה שבכתב,
הוא צריך ללמוד את כל התורה שבכתב.
אדם לומד משנה, צריך ללמוד את כל המשנה.
למה?
כי אם לא,
אז הוא, אם הוא מצטמצם בלימוד שלו
במרחב מסוים, מסכת מסוימת,
התמונה שלו, של התורה, היא תמונה מעוותת.
הוא כבר לא יודע מה התורה אומרת.
לכן צריך ללמוד הכל.
מה?
קיצור
שולחן ערוך.
כן,
קיצור שולחן ערוך, כן.
אומרים שהחיי אדם,
קרא לספר שלו חיי אדם,
כדי שלא יעשו מזה קיצור.
כן, מה אתה אומר?
נכון,
נכון.
לומדים גמרא, זה גם אחד מהעולמות.
זה עולם, הגמרא זה אני חושב,
זה עולם הבריאה, אם אני לא טועה.
תסתכל בהקדמה של החוק לישראל שם,
בשם רבי חיים ויטל,
הוא מביא את כל המדרגות כולה
.
ואומנם...
והנה זה פשוט,
שכל מה שתתעלה ההשכלה,
תגדל יותר מדרגת ההשפעה שתימשך על ידה.
כלומר,
יש אדם שלמד
פסוק בתורה,
הוא לא הבין אותו, והשני הבין אותו.
השלישי השכיל מה שהפסוק אומר.
ודאי שזה מדרגות מדרגות.
כן, מסופר על החכם שושני,
צריך אותו להגן עלינו,
שכאשר הוא הגיע לקיבוץ,
איזה קיבוץ זה היה?
בארות יצחק,
נכון?
אז הוא שאל שם את האדם הראשון שהוא פגש,
זה היה פרופסור להיסטוריה,
אמר לו, האם יש לכם תנ״ך?
אמר, כן, יש.
תביא לי את התנ״ך שלך,
כי ממילא אתה לא מבין כלום.
וגם כולכם לא מבינים כלום.
ואני אסביר לכם מה כתוב שם.
אמר אותו פרופסור,
והוא צדק.
אנשים קוראים שנים אחרי שנים,
ופתאום לא מבינים מה כתוב.
צריך לדעת מה כתוב.
והנה,
אז לכן אומר כאן רמח "ל,
הנה זה פשוט, שכל מה שתתעלה ההשכלה,
תגדל יותר מדרגת ההשפעה שתימשך על ידה,
ולא ישווה מי שישכיל
לשון המקראות לבד,
עם מי שישכיל,
כוונתם.
ולא מי ש...
יש פעם איזה רב אחד ששאלו אותו,
האם יש סתירה בין תיאור מעשה בראשית שבתורה,
לבין התיאוריה של המפץ הגדול?
אז ענה אותו רב,
אני לא יודע מה זה תוהו,
אני לא יודע מה זה בוהו,
אני לא יודע מה זה בראשית,
ולכן, וגם במפץ הגדול אני לא מבין,
ואני לא רוצה להבין.
המשפט, התוספת, ואני לא רוצה להבין,
זה קצת מפריע לי.
אבל ברור שצריך קודם כל להבין על מה אתה מדבר, כן?
והארץ הייתה תוהו ובוהו, מה זה אומר?
זה לימוד.
אגב, זה לא רק זה.
לא תרצח.
יפה מאוד, נכון?
אבל מה זה לרצוח?
גם מזה הגדרה.
והנה זה פשוט, כן.
ולא מי שישכיל הכוונה השטחית שבהם,
עם מי שיעמיק בהם יותר.
ולא מי שיעמיק בהם קצת,
עם מי שיעמיק בהם הרבה.
אמנם היה, מחסדו יתברך, שבכל חלק מן ההשכלה תימשך מדרגה מן ההשפעה.
זאת אומרת, גם שאם אתה לא מבין את הכל עד הסוף,
גם זה עושה לך משהו.
עד שכל מי שהשכיל בה,
ירוויח מן ההשפעה הגדולה הזאת,
מה שנקשר בהשכלה ההיא.
להגות לבד,
כבר יהיה אמצע הכלל שיחולק גם לו קצת מן ההשפעה הזאת,
ונמצא רובם של ישראל זוכים לה,
מי מעט ומי יותר.
יש אחד, הוא קורא...
כן,
הוא לא מבין על מה הוא מדבר באמת,
כן, הוא אומר,
ואהבת את השם אלוהיך.
הוא קורא לאהבה, איבה.
כתוב במדרש, שיר השירים רבא,
שגם הוא, עליו נאמר, ודגלו עליי אהבה.
ואל תקרא דגלו, אלא דילוגו,
ויש אומרים, לגלוגו עליי אהבה.
בסדר,
אז הוא לא אמר את זה נכון.
בדיוק, שובר כל עצמותיו, אחת מהנה לא נשמרה.
לא
הבנתי, הגמרא אומרת שסיני עדיף מעוקר הרים.
אבל יש הבדל בין עדיף לגדול.
סיכום עכשיו, יש ביטוי יפה, חכם
עדיף מנביא, שמעת על הביטוי הזה?
האם זה אומר שהחכם גדול מהנביא?
לא.
אלא מה זה אומר?
שהוא יותר יעיל.
אז גם כן, סיני יעיל יותר מעוקר הרי.
זה לא אומר שהוא גדול מעוקר הרי.
בסדר?
טוב.
מה?
השפע הכוונה שפע שבא ממעלה למטה.
גם לאדם וגם לעולם,
זה הוא הסביר את זה בחלק הראשון.
הוא אומר, הסברתי את זה בחלק הראשון.
הוא אומר גם בכל דבר.
ואומנם, זולת זאת ההדרגה,
הנמצאת לגמול השתדלות בין...
אגב, זה משל,
יש גמרא במסכת מנחות,
שאם אדם אמר קריאת שמה שחרית וערבית,
כבר קיים והגית בו יומם ולילה.
והגית בו יומם ולילה,
ואין אומרים את זה לעם הארץ.
כלומר, לעם הארץ הוא צריך ללמוד כל היום.
אבל האמת היא שאם הוא אמר קריאת שמע בוקר וערב,
יצא כבר ידי חובת והגית בו יומם ולילה.
ואומנם,
זולת...
מה?
מה שהוא אמר, שכל ישראל זוכים למדרגה הזאת,
מי יותר ומי פחות,
ומי פחות ומי יותר,
זה...
כולם יש להם שייכות כלשהי.
כן.
למשל...
יש תשובה של הרב קוק בנושא,
האם החילונים של ימינו הם בכלל מומרים?
אז הוא אומר, לא,
כי הם מכבדים את התנ״ך בתור הספרות העתיקה שלנו,
ומתפארים בזה שאנחנו עם התנ״ך.
למשל, צה״ל מחלק תנ״ך לכל חייל.
האם החייל אמור, יודע שהוא צריך לעשות מה שכתוב בתנ״ך?
לא,
הוא לא יודע, אבל זה שייכות,
זה חלק מבניין הזהות שלו.
לא, אז הם לא, לא.
זה כבר שאלה אחרת.
כי יש להם שייכות אל התורה.
שממיר את התורה,
הוא לא רוצה את התורה.
אז הם רוצים בדרגה מולקולרית,
אבל יש את המולקולה.
ואומנם...
זאת ההדרגה הנמצאת.
למשל,
פגשתי פרופסור אחד שאמר לי,
אני אוכל חמץ בפסח,
כי אני לא צריך כבאים כדי לדעת שיצאתי ממצרים, הייתי שם.
אז הוא אוכל חמץ,
זה אחר יציאת מצרים,
זה גם שייכות.
יש הגדרות של מומרים, יש מדרגות מדרגות,
בסדר?
ואומנם...
זולת זאת ההדרגה הנמצאת לגמול השתדלות בני האדם בה כשיעורו האמיתי,
עוד נמצא בה הדרגה וחילוק לפי מה שצריך לתקן בה כלל הבריאה,
עד שאין חלק ממנה שלא יתוקן על
ידו ויושלם חלק מחלקי כלל הבריאה.
זאת אומרת, לא רק שאני יצאתי ידי
חובה מינימלית בזה שאמרתי קריאת שמע,
גם תיקנתי את ההוויה כולה במידה מסוימת.
באופן מולקולרי, אבל תיקנתי.
ונמצא שהרוצה לעבוד לפני בור או עבודה שלמה,
צריך שיעסוק בכל חלקיה כפי יכולתו,
כדי שיגיע ממנו התיקון אל חלקי הבריאה כולה.
ועל דרך הזה אמרו חכמינו זיכרונם לברכה,
לעולם ישלש אדם מימיו שליש במקרא,
שליש במשנה, שליש בגמרא.
ובכלל זה כל חלקי התורה שיחלק בהם זמנו,
עד שיוחס בכולם ולא יניח ידו מאחד מהם.
זאת אומרת, אתה צריך להיות שייך לכל.
אגב, סידור התפילה בנוי בצורה כזאת,
שבסידור התפילה, האדם שמתפלל לפי הסידור,
פגש גם מקרא, גם משנה, גם גמרא,
גם חסידות, גם קבלה, הכל יש בסידור.
עכשיו זה הרבה פעמים זה משמע שאדם כבר לא יודע
מה כן מה לא אבל הוא שייך לכל הדברים.
מעשה מרכבה יש גם בסידור.
מה?
שליש זה לא כמותי הרמב״ם כותב במפורש שמה שכתוב
שליש בחלוקת הזמן זה בתחילת דרכו של אדם.
אבל לא בהמשך דרכו,
כן?
לא,
לא,
לא, לא,
אתה רואה איזה נס?
יש פה הלכות
תלמוד תורה.
אני יודע שזה כתוב בקידושין,
ממש אתה משכנע אותי,
שכנעת אותי, רגע, רגע,
רגע,
רגע.
לא, זה לא בדיוק אותו דבר,
זה המשך של זה.
הוא כותב,
במה דברים אמורים?
בתחילת תלמודו של אדם.
אבל כשיגדיל בחוכמה,
ולא יהיה צריך לא ללמוד תורה שבכתב,
ולא לעסוק תמיד בתורה שבעל פה,
הוא לא יודע.
יקרא בעיתים מזומנים תורה שבכתב ודברי השמועה,
כדי שלא ישכח דבר מדברי דיני התורה,
ויפנה כל ימיו.
לתלמוד בלבד, לפי רוחב ליבו ויישוב דעתו.
צריך להיות תירוץ שהביא לחוסר ידיעה של התורה,
בגלל שהאנשים לא...
זה מה שקורה היום,
אם אני מבין נכון.
האם זה מה שהרמב״ם אומר?
לא.
לא, אז זה...
מה זה תלמוד, אתה שואל?
כן, זה גמרא, תלמוד, אותו דבר.
המילה גמרא זה תלמוד בארמית,
תלמוד זה בעברית, גמרא בארמית.
הרי הייתה תקופה שהצנזורה של הגויים
אסרה לכתוב כל מיני,
להדפיס כל מיני מילים, כגון המילה גוי,
או המילה תלמוד.
המילים האלה נאסרו,
ויש לך שס שהודפס בגרמניה, נדמה לי,
כתוב שם גמרא בבלי,
כדי לא לכתוב את המילה תלמוד,
גמרא בבלי.
כן,
אז או למשל המילה גוי,
אז מחקו את זה,
במקום זה כתבו עקום.
עד כדי כך שיש גמרות שכתוב ומי כעמך ישראל עקום אחד בארץ,
או למשל גוי שאינו עובד עבודה זרה,
אז עקום שאינו עובד עקום.
זה נראה להם שהמילה תלמוד היא מילה פסולה,
כי התלמוד זה ספר נורא ששונאי ישראל כבר לימדו שצריך לשרוף וכולי.
אז הצנזורה אמרה, טוב, אל תכתבו את המילה תלמוד.
בסדר,
כתבו גמרא.
בסדר.
איפה אנחנו?
ובכלל זה כל חלקי התורה שיחלק בהם זמנו
עד שיוחס בכולם ולא יניח ידו מאחד מהם.
אך
שיעור ההישג שיעסוק בכל אחד מהם ראוי שיימדד לפי
מה שהוא האדם ולפי כל המקרים הקוראים אותו.
וכבר דיברנו מזה במאמר בפני עצמו עיין שם.
למה הוא מתכוון?
יש לו מאמר שנקרא דרך חוכמה.
ושם הרמח "ל מסביר בדיוק איך לחלק את זמנו,
והוא מסביר
שיש תקופה שבה האדם צריך לשים את העיקר בתורה שבכתב,
תקופה מאוחרת שהעיקר בתורה שבעל פה,
ובסוף העיקר בתורת הסוד.
כן?
ומשאר חלקי התורה לא יניח ידו,
אלא דבר ביום ביומו בחיבובה של תורה.
כן,
ככה הוא כותב.
כן, כלומר במהלך ההתפתחות של האדם, יש תקופת התפתחות
שבה האדם צריך לעסוק בעיקר בדעת אלוהים
לפי מעשה מרכבה.
הרב קוק כותב בעקרו אחרי גיל 60.
אחרי גיל 60 צריך שתלמידי חכמים שכבר מלאים
בש"ס ופוסקים וזה יעסקו בעיקר בסטרי תורה.
נגיד ככה,
לא בכל גיל האדם הוא בן 60.
זה כמו שאמרו, בן 40 לבינה.
אבל לא בכל גיל האדם הוא בן 40.
יש אדם שהוא בן 40 בגיל צעיר,
ויש אדם שהוא בן 15 בגיל מבוגר.
אך התנאים הצריכים להתלוות לתלמוד, הנה הם.
כן, כלומר, זה דבר מפתה ללמוד,
ללמוד, זאת חוויה אינטלקטואלית,
מענגת מאוד.
ואז אדם יכול ליפול למכשול של האינטלקטואליזם,
שהוא עוסק כל הזמן בחוכמה,
והוא במקום, ואין לו יראת השם.
זה המהר"ל בתחילת
תפארת ישראל בהקדמה,
שואל שאלה חריפה.
הוא שואל, מדוע תלמידי חכמים לא אוהבים את השם?
הם עוסקים בתורה.
זה אומר כי הם אוהבים את התורה,
אז אין להם זמן לאהוב את השם.
ככה הוא אומר.
אלא מה?
הוא אומר, זה מה שאמרו, שלא בירכו בתורה תחילה.
כי בברכת התורה, אתה אומר, ברוך אתה השם, נותן התורה.
למה התורה חביבה?
כי אומר המהר"ל,
התורה חביבה על לומדיה, זו מכשלה עצומה,
אתה שוכח את הקדוש ברוך הוא.
אלא מה?
אתה צריך לאהוב את השם,
ואז אתה אוהב את תורתו,
כי היא מאת השם.
בסדר?
כמו שאדם, נגיד,
יש לו אהובה,
והאהובה הזאת היא השאירה אצלו חפץ.
הוא מסתכל בחפץ, נזכר באהובתו.
עד שיכול להיות שלב שהוא אומר,
בעצם הוא אוהב את החפץ.
הוא שוכח את אהובתו,
כן.
מה?
שבירת הלוחות,
שמה?
כן, בדיוק, כן,
טוב.
וזה,
אז מה שאומר כאן הרמח "ל גם כן,
אך התנאים הצריכים להתלוות לתלמוד הנה הם,
היראה בתלמוד עצמו ותיקון המעשה בכל עת.
החסידים הלכו עם זה בכיוון רחוק,
הם אמרו, אם אתה לא מלא התלהבות
ודבקות בשם כשאתה לומד, אל תלמד.
ועל זה כבר כתב השל"ה,
עוד לפני שהתפתחה החסידות,
הוא כתב בספר השל"ה,
אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לעסוק בתורה שלא לשמה,
על מנת להגיע לשמה.
מה אחשוורוש?
כן,
כן, ברור,
ואז מה אתה רוצה לומר בזה?
אה, בסדר, כן, כן, ברור, אז באמת הייתה תגובה חריפה של המתנגדים,
אתה רואה גם בספרות המתנגדים הרבה פעמים שצריך
לעסוק בתורה גם אם אין לך דבקות.
אבל יש, אם אין לך יראת שמיים,
כולי עלמא ולא פליגי, שאין לעסוק בתורה,
עד שלא חוזרת היראת שמיים.
וזה,
כי הנה כל כוחה של התורה,
אינו אלא במה שקשה.
תיקון המעשה בכל עת זה הכוונה שאתה לומד,
ואם אתה לומד תוך כדי לתקן את עצמך לפי...
לא,
זאת אומרת שאתה לא עובר עבירה, זה הכוונה.
מה?
אסור ללמוד תורה.
אדם שאין לו יראת שמיים,
אסור לו ללמוד תורה.
זה רק יקלקל אותו.
איך יודעים שיש לו יראת שמיים?
זה הכרה מסוימת, כן?
וזה כי הנה,
אני זוכר פעם,
הרב צבי יהודה זצל הגיע לישיבה ואמר,
צעק, אין לי יראת שמיים.
ואז שאלו אותו, למה אתה אומר שאין לך יראת שמיים?
הוא אומר,
כי כתוב בחז "ל שמי שיש לו יראת שמיים,
דבריו נשמעים, ואתמול אמרתי שיעשו כך וכך ולא עשו.
ואז עשו.
למה אתה אומר את זה?
וזה,
כי הנה כל כוחה של התורה אינו אלא
במה שקשר ותלה יתברך את השפעתו העיקרית בה,
עד שעל ידי הדיבור בה וההשכלה תימשך ההשפעה הגדולה ההיא,
אך זולת זה לא היה הדיבור בה,
אלא כדיבור בשאר העסקים,
או ספרי חוכמות והשכלה,
בכל שאר מושכלות המציאות הטבעית למיניהם,
שאין בה אלא ידיעת העניין ההוא.
זה כמו למשל שלומדים תורה באקדמיה.
לא רוצה להכליל את כולם,
אבל זו גישה שקיימת.
אתה לומד בתוך תוכן אינטלקטואלי מעניין.
ואין מגיע ממנו התעצמות יקרת מעלה כלל בנפש הקורא,
המדבר והמשכיל, ולא תיקון לכלל הבריאה.
זה גם באורות הקודש חלק א',
בפרק הראשון ראשון.
כן ידוע, מה זה חוכמת הקודש?
איך נקרא הפרק?
חוכמת הקודש הפועלת.
חוכמת הקודש נעלה מכל חוכמה בזה שהיא מהפכת את הרצון והתכונה
הנפשית של לומדיה לקרבם לאותה הרוממות שהיא בעצמה מתעצמת בה.
כלומר,
כמו שהמורה למתמטיקה איננו הופך להיות משולש,
כי המשולש רחוק ממנו בעולם
האידאות והוא סך הכל סתם בן אדם.
מה שאין כן,
חוכמת הקודש, שהיא מרוממת את האדם למדרגה של העצמיות ההיא.
מה שאין כן כל החוכמות העולמיות,
אף על פי שהן מציירות,
עניינים נשגבים, יפים ואציליים,
אין להם אותה התכונה המפעלית
להמשיך את המהות העצמית של ההוגה בהן אל ערכן,
ובאמת אין לה יחס כלל ליתר הכוחות
והעצמיות של האדם חוץ מכוחו המדעי לבד.
וטעם הדבר הוא, למה זה ככה?
למה כשאני עוסק בחוכמת הקודש,
אני מתעלה למקור,
ואילו כשאני עוסק בחוכמות העולמיות, זה לא קורה?
כי כל ענייני הקודש ממקור חיי החיים הם באים.
מיסוד החיים המהווה את הכל,
מה שנקרא תורת סדר העולם, נכון?
ויש בכוח התוכן המקודש להוות עולמות אין תכלית,
לנטוע שמיים ולסד ארץ,
מקל וחומר להטביע צורה חדשה ומבולטת על הנפש ההוגה.
וכל המדעים של חול,
אין בהם זה הכוח.
כי הם אינם מחדשים ומחוללים חדשות מצד עצמם,
אלא הם מציירים ומציגים לפני ההשקפה השכלית את מה שהוא נמצא במציאות,
ועל כן אינם יכולים גם לעשות את ההוגה בהם לבריאה חדשה,
לעקור אותו מעצמיות תכונותיו הרעות ולהעמידו במצב של מציאות חדשה,
טהורה וחיה באורח חיים האמיתיים העומדים לעדי עד.
לא, זה כבר מחובר לחוכמת הקודש.
נכון.
נכון.
טוב,
זה נכון.
השאלה מאיזה סוג שינוי,
כן?
אותם פילוסופים שלנו,
רק התעסקו בזה.
הם הגיעו לאיזה סוג של ידיעת השם.
אבל השאלה היא אם הם הגיעו למדרגה של החוכמה עצמה.
לא משנה, נגיד שהם כן הגיעו.
מה שהרב כאן, מה שהרמח"ל אומר פה זה על התורה.
בואו נסתכל על התורה.
אבל המדעים עצמם זה חלק מהתורה של מעלה.
יאללה, יאללה, יאללה.
מה?
מה שאמרנו לפי מה שהבנתי מהרב זה שמי שלא מאמין כאילו בתורה
מהשמיים או משהו שקורא את התורה אין לה שום השפעה עליו.
אין לו את ההשפעה של השתנות האישיות והעיקר וכולי.
וזה מה שאמרנו, שבעצם שמי שאין לו,
רק מי שלא ילמד,
כי אין לה השפעה בכלל.
נכון.
ואומנם ההשפעה הזאת, הנה עניינה אלוהי, כמו שזכרנו,
ולא עוד אלא שהוא היותר עליון ונשגב שבעניינים הנמשכים ומגיעים ממנו יתברך,
אל הברואים.
וכיוון שכן,
ודאי שיש לו לאדם לירא ולרעוד בעוסקו בעניין הכזה,
שנמצא הוא ניגש לפני אלוהיו,
ומתעסק בהמשכת האור הגדול ממנו אליו.
והנה צריך שיתבייש משפלותו האנושי,
וירעש מרוממותו יתברך.
והנה יגל מאוד מחלקו הטוב שזכה לזה,
אך ברעדה כמו כן, ונכלל בזה שלא ישב בקלות ראש,
ולא ינהג שום מנהג ביזיון,
לא בדבריה ולא בספריה,
וידע לפני מי עומד ומתעסק,
ואם הוא עושה כן,
אז יהיה תלמודו מה שראוי לו להיות באמת.
ותימשך על ידו ההשפעה שזכרנו,
ויתעצם בו העיקר האלוהי,
וימשך תיקון והארה לכל הבריאה.
אבל אם זה,
אם תנאי זה יחסר ממנו,
הוא לא תימשך ההארה על ידו,
ולא יהיו דבריו, אלא כשאר כל הדיבורים האנושיים.
הגיונו כקורא איגרת, ומחשבותיו כחושב בדברי העולם.
לאשמה תיחשב לו שקרא בקודש בלי מורא,
ומקל ראשו לפני בוראו,
עודו מדבר לפניו ומתעסק בשבחו יתברך.
ואולם,
לפי מדרגת המורא,
בשיעור הכבוד לזהירות בו,
כן יהיה שיעור יקר הלימוד ומדרגת ההשפעה נמשכת על ידו.
כן.
הלומדים הם אנשים מאוד חמורי סבר?
זה מה שזה אומר?
לא, הם מלאי יראה ורעד.
למה?
למה?
יראה ורעד זה לא אומר שאתה לא שמח ולא משתעשע.
זה נקודת המוצא, אתה מתחיל ביראה, אתה
מבין שהנושא הזה הוא נושא חשוב,
רציני.
עכשיו, זכית לזה, אז אתה מלא שמחה וכיף.
מה טעות הדפוס
?
איפה אתה רואה את זה?
מה הבעיה?
למה זה טעות דפוס?
האלוהי זה איך שאומרים,
אלוקי זה כדי להדפיס,
כדי שאם זה ייפול על הרצפה,
לא ביזית השמות הקודש.
זו הסיבה שכותבים בקוף
את השם אלוה.
כן,
מה הבעיה?
הוא אומר תתרגש, זה בעצם מה שהוא אומר.
מצד שני,
כשאתה לומד, אתה צריך לא לוותר על האמת.
זה קצת בעיה, זאת אומרת, אני ניגש מתוך יראת שמיים,
אבל עכשיו אני צריך לחשוב.
אז זה באמת משימה לא פשוטה,
כן?
ההשפעה היא בעצם מצד האדם עצמו,
שהוא משפיע על עצמו,
זה מבפנים.
זה לא מה שהוא אומר,
זה לא מה שהוא אומר.
כי זה קורה בתפיסה שלי,
את מה שאני קורא.
אם אתה תופס נכון,
אז באה אליך השפעה מן העליונים,
זה מה שהוא אומר כל הזמן.
זה לא משהו סובייקטיבי, זה משהו שחל.
זה לא סובייקטיבי, זה חל באדם על הסובייקטיביות שלו.
האדם הוא כלי יפה מאוד.
פם, פם,
פם, פם,
פם, פם, מה?
נו.
לא, זה אומר שהוא היה כל כך עסוק באלימות שלו,
שהוא לא הבין מה קורה לו.
כן.
על
ריש לקיש.
