טוב, שלום, צהריים טובים.
אנחנו, השבת, בעזרת השם, נקרא פרשת פרה.
נקרא שבת טהרה גם.
מתכוננים להיטהר לקראת
פסח.
אז אנחנו נלמד היום תורה אור לפרשת פרה.
חלק מדרשה בפרשת חוקת.
צריך פה קצת הקדמות כדי להבין את האירוע.
זה נושא שאדמור הזקן עוסק בו הרבה מאוד,
רצו ושוב
רצו ושוב.
או ציטוט מספר יצירה, אם רץ לבך,
שוב, גם פה יש גרסאות, שוב לאחור או שוב לאחד.
אדמור הזקן גורס שוב לאחד.
וזה נוגע מאוד מאוד לפרשת פרה.
בואו נסביר רגע את העיקרון ואחרי זה נראה את האותיות מחכימות.
יכול להיות מצב שבו
אדם חווה איזושהי התעלות רוחנית, דבקות,
באופן שעלול להביא אותו למצב שהוא כאילו רוצה לפרוש מהעולם.
רץ ליבך, הוא ברצו,
הוא ברצו.
ועל זה אומרת לו,
אומרת לו התורה,
התנועה הרוחנית השלמה בנויה מנדנדה,
מרצו ושוב,
כן?
הרצו אמור להביא אותך,
בסופו של דבר לא לפרוש מהחיים,
אלא,
וגם לא לבטל את האנרגיה של הרצו,
אלא לחזור אל החיים בעוצמה אדירה,
ולחפש לממש את העוצמה הזאת
בתוך החיים עצמם.
זה האירוע.
זה הנדנדה של הרצו ושוב.
אדמור זקן מדבר על זה גם מתוך חוויה קיומית שלו,
כי הוא בעצמו עבר כמעט ככה הוא מתאר,
שהוא בצעירותו,
זה בדרך כלל שייך לאנשים צעירים,
תוהו כאלה,
בצעירותו הוא היה לו חברותא עם רבי אברהם המלאך,
ככה קראו לו,
ושניהם ביחד נכנסו לזה דבקות מאוד מאוד יתרה,
ועוד רגע הייתה פורחת,
ואז הוא נזכר,
אם רץ לבך שוב לאחד,
והוא יצא, הם עמדו באיזה מקום, והוא טיפה נרגע,
והוא אומר,
היא שעמדה לי,
כי רבי אברהם המלאך כתוצאה מהדבר הזה חלה ונפטר.
גם כשהוא היה בכלא,
אז היה לו כל כך עונג מזה
שהוא מוסר את הנפש על תורת הפנימיות.
הוא כל כך התענג שהוא פחד שהוא לא יצליח לצאת מזה,
ואז הוא נזכר שהתכלית היא לצאת מהכלא ולהשתחרר
וללמד ולכתוב את הספרים וכן על זה הדרך,
וליצוק את כל המאורעות הללו
בתוך הפנימיותו.
זה איזה מין תבנית כללית.
עכשיו אנחנו עוסקים כאן בעצם בפרשה בענייני טומאה.
אדם נטמא,
נטמא, בין אם זה טומאת מוות או כל טומאה אחרת,
ועכשיו הוא רוצה להיפטר מהטומאה הזאת.
אז מה הדרך?
אז מה זה כאן רוצה להגיד?
שהדרך שהאדם עובר,
התהליך בפרה אדומה,
הוא תהליך של רצו ושוב.
כלומר,
קודם כל,
מגבירים בו מאוד מאוד את הרצון להיות,
כאילו,
לפרוש מכל ענייני טומאה,
ולהיות דבוק בהשם יתברך,
עד לכזה מקום שהוא,
מצב שהוא עלול לרצות להגיד,
אוקיי,
אז אני בכלל לא רוצה את החיים האלה,
אני רוצה רק להיות דבוק בהשם יתברך.
ואז מה?
חזור חזרה.
בואו נראה איך זה קורה, אבל בפנים.
זה חלק, אני לא הבאתי כאן את הכל כי זה ארוך.
על העשיית האפר.
הנה,
העניין דהנה על דרך משל כששרפים עצים.
ועל זה נשים אפר,
שהאפר הוא מהותו ועצמותו של העץ הנשרף,
כי כלו היה מן האפר,
רק שנרכבו בו עוד ג' יסודות,
אש,
רוח,
מים,
אל האפר שהוא עצמותו,
ועל ידי השריפה באש, אזי ג' יסודות, אש, מים ורוח,
שהיו בעץ חלפו וכלו בעשן המתהווה מהרכבתן,
והיסוד הרביעי שהיה בעץ,
שזהו עצמותו,
שהוא האפר,
שהוא הנשאר קיים,
והוא האפר.
כלומר,
בשריפת הפרה אנחנו מנסים לגעת בנקודה שקראנו לה בעבר,
נקודת העצמי.
כן, מה נקודת העצמי?
באפר, בפרה ובך.
כששואלים את האדם, תגיד, מי אתה?
טוב, קוראים לי, לא, לא, אבל מי אתה?
בסוף,
המי אתה,
הרביעי או החמישי,
יביא אותנו לתשובה של,
תקשיב,
בעצם מי שאני זה
מי שאני זה,
אותם דברים שעליהם אני מוכן למסור את הנפש.
זה מי שאני באמת.
זה הנקודה הפנימית, זה ה...
כדי לבטא אותם,
עושים איזה מין,
לוקחים את הפרה,
כוחות החיים,
יחד עם העץ,
ושורפים,
ומגיעים פה לאיזה נקודת עצם,
הרי את האפר הזה אחרי זה נזהה על האדם,
נכון?
אז כאילו רוצים להגיד לאדם,
תהיה אתה,
תהיה מי שאתה באמת.
טוב, מי אני באמת?
אני באמת זה הגוף?
אני באמת זה הבגדים?
זה הגוף?
לא, מי האדם באמת?
כמו למעלה ממש,
שיש לכל אחד אחד מאיתנו,
זה מי שאנחנו באמת.
זה כאילו להעביר את האדם עם המוות.
בוא נגיד ככה, אם
המוות קורה הרי בגוף, הנשמה לא מתה.
המוות קורה בגוף,
הוא לא קורה בנשמה.
הנשמה היא חיה לפניו, חיה אחריו.
האפליקציה שנקראת נשמה בתוך גוף, נפרדת.
שם קורה המוות.
אגב,
לא אצל כולם גם המוות קורה בתוך הגוף.
אתמול
הייתי בהר הרצל,
ליד הקברים של
שני אליהו.
אליהו חכים ואליהו בצורי.
בהר הרצל.
לא, קראו לזה רצח.
אז שני אליהו, הם ניטלו במצרים.
למה הם ניטלו?
בגלל שהם התנקשו בלורד מוין.
למה הם התנקשו בלורד מוין?
הלורד מוין היה שר המושבות הבריטי,
הוא היה במצרים,
והוא היה זה שחתום
על
סיפור של האונייה סטרומה.
הייתה אוניית מעפילים שיצאה לדרך,
והייתה אונייה רעועה ביותר,
נתקעה בלי מנוע,
נגררה לטורקיה,
ושם הבריטים הפילו לחץ,
הבריטים הפילו לחץ,
שלא יאשרו
למעפילים האלו,
היו שם מה זה מעפילים,
היו שם נשים,
ילדים וכו',
אפילו לא אישרו אפילו לרדת לחוף,
לנמל,
כלום,
השאירו אותם בנמל על האונייה איזה שבועיים.
וההסתדרות הציונית,
סתם עשר מתנים בבריטים,
תנו לנו להעלות אותם,
ותורידו לנו מהמכסות,
היה אז 5,000 סרטיפיקטים,
משהו כזה,
שזה היה מעט מאוד,
אבל תורידו,
לא,
הוא הוביל את ההתנגדות,
ובלילה שחור ואפל אחד, זה היה בחודש,
אולי אפילו זה היה בדר, אני חושב שזה היה בחורף,
בלילה, צריך להסתכל מתי זה היה,
בלילה שחור אחד,
פשוט באה הגוררת,
נקשרה לאונייה סטרומה,
וגררה אותה ללב ים, האונייה הייתה בלי מנוע.
הייתה מקולקלת, ולא היה בה גם צוות ימי.
ככה,
ללב ים,
בלי שום דבר,
כי הבריטים לא רצו שיהיה לחץ...
לחץ ציבורי אדר באדר תש"ב.
לא רחוק מאיתנו, טוב שאנחנו מזכירים אותם.
ואחרי 24 שעות פגע בטיל,
טרופדו,
לא יודע אם זה רוסי או גרמני,
לא משנה כרגע,
וכולם טבו.
חוץ מאחד, 768 מעפילים טבו,
אחד ניצול, קראו לו דוד סטולר,
והוא ממש כמו שבסרטים, החזיק מעמד על איזה קרש,
הוא ניצל,
הגיע לארץ,
נלחם פה במלחמת השחרור,
נלחם פה במלחמת השחרור בגבעתי.
אחרי המלחמה,
אחרי כמה שנים הוא עבר לארצות הברית,
ירד לארצות הברית,
ושם הוא חי,
נפטר בגיל 90. בשנת 2000 ומשהו.
אז מי שהיה אחראי על זה, הלורד מוין.
אז הם התנקשו בחייו והרגו אותו.
הלורד מוין היה כאן פשקבילים בירושלים,
גזר דין מוות הלורד מוין,
והם הלכו וביצעו את זה.
אבל תפסו אותם.
והם נתלו.
כשחתמו את הסכם השלום עם מצרים,
אז חלק מההסכם היה שמחזירים,
מביאים את הגופות שלהם לארץ.
ויצחק שמיר,
שאז היה ראש הכנסת,
קראו לו למעבר הגבול,
אמרו לו,
תשמע,
החיילים שלך מגיעים,
בוא תקבל את פניהם,
ועשו להם זיהוי, והוא כותב בספר שלו.
והוא כותב,
יצחק שמיר,
פתחו את הארון,
הם היו שלמים.
פנים אדומות, עוד ראו את הסימן של החבר'ה על הצוואר.
30 שנה אחרי.
הגוף,
בדרך כלל הגוף זה,
אבל יש כאלה צדיקים,
מוסרי נפש,
גם כשהם,
הנשמה עוזבת את הגוף,
היא משאירה שם איזה פעימה קטנה,
ופעם בשנה הלב שלהם עושה פעימה.
זה משאיר את הגוף ב...
בסדר?
כל פנים,
העניין כאן הוא שאנחנו בעצם,
מי שחווה מוות,
אנחנו רוצים להחזיר אותו לחיים.
אז איך מחזירים אותו לחיים?
קודם כל, תשמע, בוא תתחבר לנקודה
העצמית שלך.
ואיך לחבר אותך לנקודה העצמית?
לוקחים פרה, אפר, שריפה, שורפים, שורפים, שורפים.
זה נהיה כאן עכשיו איזה נקודה עצמית.
את זה נזהה עליך כדי לעודד כל אחד מאיתנו,
להתחבר לנקודה העצמית שלנו.
ובנקודה העצמית אין מוות, המוות הוא רק בגוף.
הגוף הוא חשוב,
הוא יקר,
הוא משמעותי,
אבל הוא לא מי שאנחנו באמת,
נ
תשאלו כל אדם,
תמיד שיהיו בריאים וכל האיברים והכל סבבה והכל זה,
אבל מה אדם יעדיף,
שיורידו לו את ידיים ורגליים,
או שימחקו לו את הזיכרון?
אדם שלם,
בריא, בלי זיכרון,
זה לא בן אדם.
אדם בלי ידיים ובלי רגליים זה בן אדם.
פה.
כן, עזרו לו, וכל מיני דברים טובים שעושים היום.
אבל...
אז לכן מי הנקודה העצמית שלנו?
נקודת הרוח.
טוב,
אז את זה עושים עם שריפת הפרה.
והוא גם כן עניין חומר וצורה,
שבכל דבר יש חומר וצורה,
והחומר הפשוט של העץ הוא יסוד האפר.
וגם ליסודות,
אש רוח ומים,
רק הצורה של העץ,
ועל ידי שריפת העץ נשאר העצם החומר שלו הפשוט.
והנה, עכשיו הוא עושה, זה המשל, עכשיו הנמשל.
והנה כך על דרך משל בעבודת השם.
יש בחינה על דרך זה והוא,
כי הנפש הבהמית
נשתלשלה גם כן מפני שור מהשמאל,
כמו בחינת פרה דקבלית משמאלה.
וכמו שמבחינת פרה נמשך אחר כך השפעה לחיצוניים,
כך מן המידות לנפש הבהמית נמשך החשק והתאווה
לתענוגי עולם הזה ביתר או באיסור חלילה.
זה חזק מאוד,
אולי נקרא עוד משפטים,
עוד שני משפטים ואז נבין את זה יותר.
והנה כשהאדם חושק וחפץ את הדבר מענייני העולם הזה הגשמי,
הנה אותו הדבר הוא כלי להרצון והתשוקה שבלב האדם.
וכן אותיות המחשבה והדיבור שמעורר ומדבר איך להשיג את הדבר הזה,
הם גם כן כלים להרצון ההוא.
וכל שכן המעשה,
שהם כולם מבחינת כלים ולבושים להרצון,
גם הם כמו צורה לחומר לעצם הרצון,
שהוא על דרך משל כמו החומר הפשוט,
והם הם הצורה להיות רוצה כך וכך.
הוא מסביר לנו מה עושים.
לוקחים,
כאילו הפרה הזאת היא בעצם איזה מין ביטוי לכוח רוחני
שקיים במציאות.
כוח רוחני שקיים גם בתוך כל אחד ואחד מאיתנו.
מהו הכוח הזה?
הכוח הזה הוא כוח שמשתלשל מהפנים של השור במרכבה העליונה.
המרכבה העליונה זה צורת ההנהגה של השם יתברך,
שהוא מנהיג את העולם,
ויש גם צורת הנהגה של שור.
מה זה שור?
שור כאילו, מה זה?
כוח של אני רוצה, בא לי, כן?
זה כאילו הבהמה,
היא רוצה עכשיו את הכל כאן ועכשיו.
אז לוקחים את הכוח הזה, מבטאים אותו,
מבטאים אותו באמצעות הפרה,
אבל לא מסתפקים רק בפרה,
אלא שורפים את הפרה,
כלומר,
לוקחים את הכוח הזה ומאוד מאוד מעצימים אותו,
מגבירים אותו,
כן?
כאילו רוצים להפגיש את האדם שנטמא בטומאת מת.
והוא עלול להגיד,
אוקיי,
כיוון שכולם בסוף מתים וזה,
אז מה,
אני צריך את כל הבלאגן הזה,
יאללה,
לא בא לי לחיות,
כאילו,
אני לא רוצה לחיות ככה.
כאילו, הוא קצת מתייאש מהחיים.
לא, מה פתאום, אל תתייאש!
אנחנו עכשיו נפגיש אותך עם מה?
עם הרצון, הרצון שלך.
עם ה...
זה,
כן,
קח את כוח השור המרכבה,
זה הפרה,
נשרוף אותה,
וזה ונזה עליך, אוקיי.
מה יורד מלמעלה?
יורדים רצונות.
הרצון יורד.
הרצון זה כלי.
עכשיו, לאן אתה לוקח אותו, זה כבר תלוי בך.
זה כבר תלוי לגמרי בך.
עצם הרצון, עצם ההתאוות, הוא לא בעיה.
הבעיה היא,
נגיד שאדם
מתאווה לנצח.
אדם רוצה להיות נצחי.
נכון?
זה לא נצחי,
זה דבר חיובי מאוד.
מישהו אחד ייקח את הנצח הזה לטובת מעשים של נצח,
משפחה,
ילדים,
לא יודע מה,
ספרים,
לכתוב,
להשפיע על אחרים,
דברים שיישארו אחריו,
זויין.
מישהו אחד ייקח את זה לכסף,
כי גם כסף,
לא שכסף זה דבר בעייתי,
כן,
אבל הוא כאילו ישקיע את כל הכל בכסף,
כי גם כסף,
יש לו איזה ניצוץ של נצח.
מישהו אחר ייקח את זה לכוח,
לשליטה,
גם שם הוא ירגיש את הנצח.
לאן אתה לוקח את זה, זה כבר תלוי בך.
אבל עצם הכוח שיורד מהשמיים, כוח הרצון החיים הזה,
ה-vitality הזה שיורדת, הוא טוב.
תראו, הוא אומר את זה כאן.
הנה עצם הרצון.
רצון החיים.
אף כשנתלבש בתאווה רעה,
והוא רע גמור, כי זה בתאווה רעה מכל מקום.
אין מהות כוח הזה חטא ורע מצד עצם עצמותו.
שהרי עצם עצמותו,
מהותו הוא רק כוח המתאווה,
והרי הוא יכול להיות כוח המתאווה לטוב,
כמו שהוא עכשיו מתאווה לרע.
כלומר, אם אדם לא התאווה בכלל, זה הכי גרוע.
זה זומבי כזה,
לא?
אבל אם אדם מתאווה, אוקיי, טוב מאוד.
הבעיה שאתה מתאווה לרע,
אבל אל תבטל את כוח התאווה,
אלא תעשה לו המרה,
לטוב, זה מה שעושים בטהרת הפרה.
לוקחים,
כאילו האדם שעבר איזה חוויה של החשפות
למוות ועלול לקבל איזה חולשה וכל זה,
אנחנו מעצימים אותו מחדש,
מפגישים אותו מחדש עם כוח המתעווה,
נכון?
וכוח המתעווה
של הפרה,
כמו שדיברנו בחבורה,
גם פרה,
גם עץ ארץ,
גם אש,
כל זה בסוף נוצר אפר.
האפר הוא מין איזה תמצית
של כוח חיות.
אבל במקום שהוא יתעווה לכל מיני דברים לא טובים,
הוא מתעווה לדברים האמיתיים.
למה?
מה התאווה האמיתית?
נצח.
להיות דומים להשם יתברך.
לתורה,
למצוות, לגאולה, לכלל ישראל, נכון?
זצ"ל אומר,
שהיום להשתמש במילה אני אוהב,
אני אוהב את אשתי,
הוא אומר,
חל פיחות במילה,
כי האדם גם אומר אני אוהב שניצל.
על אותו זה.
הוא אומר,
להגיד היום, אז תגיד חבר.
אני חבר של אשתי.
כי במילה חברות,
לא חל פיחות,
אף אחד לא אומר אני חבר של שניצל,
כן,
זה לא,
זה לא קורה, עדיין, אני מקווה שלא קורה, נכון?
אז, מה?
קניבלים, כן.
יש עליהם הרבה בדיחות.
אספר לך בדיחה על קניבלים, רוצה לשמוע?
אנחנו עדיין בימי הדר.
היה במסגרת הפרוגרס וכל הדברים האלו,
בחברת הייטק בארצות הברית,
החליטו לקבל שבט קניבאלים לעבודה.
וואלה,
אז קיבלו אותם,
אבל בתחילת זה,
המנכ״ל נפגש עם ראש השבט,
תקשיב,
אתם מתקבלים לעבודה וכל זה בלי שטויות,
בסדר?
לא,
כולם נשארים במקום, לא, אנחנו השתקמנו וכל זה.
אחרי שבוע,
חודש,
עשרים מישיבת צוות,
עם הזה,
ראש האדם,
אז הוא אומר לו,
תשמע,
אנחנו מרוצים מכם חבל על הזמן,
והשתלטתם על העבודה,
שרק שאלה קטנה.
הייתה פה מגישת קפה, ולא ראיתי אותה בזמן האחרון.
אתה, יש לך מושג?
הוא, לא יודע איפה היא נעלמה.
ועכשיו הוא יוצא,
קורא לכל השבט,
חבר'ה,
מי אכל את מגישת קפה?
אני אומר,
תשמע,
בוס,
הייתי רעב,
היא בדיוק הגיעה,
ולא הייתה לי ברירה.
אני אומר לו,
תראה,
יש פה כל כך הרבה סמנכלים,
זה שם היית אוכל,
אף אחד לא היה שם לב.
היית חייב לגעת במגישת קפה.
אתה אכלת את זה.
כן?
אז...
קיצור, אף אחד לא...
אני חוזר חזרה ל...
אני חוזר חזרה ל...
בסדר?
אז...
כוח המתהווה עצמו הוא כוח חיובי.
הבעיה לאן אתה לוקח אותו.
אז לוקחים את האדם שעבר איזה חידלון,
שעבר איזה משהו כזה,
מעצימים אותו,
בואו שור,
פרה,
אבל תתהווה למה,
נכון?
הכל על ידי הכהן הגדול,
הכל על ידי הסגן הכהן הגדול.
תתהווה לדברים האמיתיים, אל תבזבז את זה.
כאילו,
אתה לוקח את כוח המתהווה שלך ומשתמש במילה אהבה על שניצל,
תחילה.
אהבה זה מילה גדולה,
אהבה,
ואהבתה את ה' אלוהיך,
ואהבת לרעך כמוך,
ואהבתה...
אתה אוהב מה שצריך,
אל תגיד,
תגיד,
טעים לי שניצל,
אני אוהב את אשתי,
טעים לי שניצל,
אני אוהב את התורה,
כאילו,
לוקחים אותו,
נוגעים בנקודת העצמי,
ואומרים לו,
תקשיב,
את זה לשמה.
נכון?
אלא שה...
כן?
כי כוח המתאוה,
הרי הוא יכול להיות כוח מתאוה לטוב,
אלא שהרע הוא מה שאתו,
והמשיך כוח המתאוה להיות מתאוה לרע,
ונעשתה בו הצורה רעה מאוד.
ונתלבש בלבושים צואים,
עד שנמשך לסור ממצוות עשה,
או להתאוות לאיסור.
אבל מצד כוח המתאוה בעצמו,
הרי יש בכוח זה,
להפוך מן הקצה אל הקצה,
להיות מתאוה ואוהב וחפץ,
לדבקה בהשם יתברך.
כמו שכתוב, נפשי אויתך,
וכמו שאוהב ומתאוה בחיי נפשו.
אל תוותר על הכוח הזה,
אל תדלג עליו,
תגידו,
אני רוצה,
כאילו,
הוא מנסה לפרק את המשוואה,
שאם אני הולך לצד הלא טוב,
אז שם זה מלא חיים,
מלא איזה,
אם אני הולך לצד של הקדושה,
זה כזה,
נבוב כזה, כן?
לא?
נכון.
והרבה פעמים, הרבה פעמים העוצנות שאנחנו חווים
בצד של הטומאה,
זה כדי ללמד אותנו איך צריך להיראות את הצד של הקדושה.
ראיתם פעם מישהו כועס?
אבל האמת, לא...
הרבה פעמים, טוב.
כן,
אנשים כועסים לפעמים,
לפעמים בכביש,
אנשים מאבדים את זה,
הם באים וצועקים,
אתה רואה,
יאללה,
הם פה,
אדום וכל זה.
אוקיי,
בסדר,
אולי גם כל אחד,
אולי זה קרה למישהו מאיתנו,
אני מקווה שלא.
אבל מזה תלמד איך זה אמור להיראות.
כשאתה אוהב.
כאילו, למה כשמישהו כועס על מישהו, הוא צועק עליו?
וכשהוא אוהב אותו,
הוא אומר לו,
כן,
אני אוהב אותך,
אתה...
למה לא ניצח כאחד הלשים את הדברים הטובים?
למה לא נשתמש בכוח הזה, כוח המתגלה, כוח הזה?
אבל ראית איך הוא נראה בזה, נכון?
תראו עכשיו כשאתה צועק על הילד שלך.
אתה חמור, שמעת?
אתה מטומטם, כנראה?
אבל בקטע, לא נבין אותו, כן?
הרבה אנשים צועקים על הילד, מה אתה עשית?
את הדברים הטובים.
היום כ"ף אדר, היורצייט של רבי אלימלך מליז'נסק.
קודש קודשים, נכון?
זה היום.
לא אומרים תחנון.
אז רבי אלימלך אומר,
מה?
לא רק חסידים, מה?
מי לא קשור לרבי אלימלך מליז'נסק?
כן, אתה יודע למה אומרים, יורצייט של תנא קמא.
תמיד אפשר.
תמיד אפשר.
אז רבי אלימלך אומר בתפילה,
יש לו מילה, מילת קסם.
הוא אומר,
נכון,
שלא נסתכל בגנות חברנו,
אלא אדרבה,
תן בליבנו שנראה מעלת חברנו ולא חסרונם.
מה זה אדרבה?
מה זה המילה הזאתי אדרבה?
להפך.
או, זה לא להפך,
כי אז להפך,
אדרבא זה כמו זה, אבל
יותר גדול, רבא זה יותר גדול.
כלומר,
קח את מה שאתה רואה,
איך אני אדע,
איך אני אדע כשאני אומר למישהו מחמאה,
איך אני צריך להגיד מחמאה?
אני אגיד לך איך אתה יודע,
תסתכל איך נראות התלונות.
תהפוך את זה, ותשבח.
וקצת יותר, כן?
כשמישהו מתלונן,
אז הוא בטח כאן מפורט,
זה לא היה בסדר,
וזה לא היה בסדר,
וזה,
נכון?
נגיד אתה היה בבית מלון ולא היה טוב,
רשימה,
המצעים לא נקיים,
האוכל לא היה טרי,
המלצרים איחרו,
החביתה לא הייתה בזמן,
אההה,
לחזרה.
היה לך טוב, אז אותו דבר.
ועוד אחד,
תוסיף עוד סעיף אחד בסוף,
לפחות כמו ה...
זה נקרא לקחת את כוח המתאבל,
הכוח הכאילו הזה השלילי, ולהפוך אותו לטוב.
אל תוותר.
יש אחד שהוא אהבה,
אומר,
לא אכפת לי,
אני גם ככה חופשי,
תשים אותי עם שק שינה על הרצפה,
טוב לי.
אני לא רואה, לא, זה לא טוב ולא רע.
טוב, אז ממנו אין מה לצפות.
אבל אם כבר יש לך איזה כוח כזה,
אז תהפוך אותו.
אז לאדם שחווה חוויית חידלון ומוות,
אנחנו רוצים להגביר בו את כוח החיים,
להגביר בו את כוח המתאבל,
אכן לוקחים מפני אהל מועד להטהרה,
אבל לא מסתפקים רק שיזה את הפרה, שורפים את הפרה,
עוצמה פוגשת את הפרה הזאת, היא גם אש,
וגם זה, והאפר, ואת האפר הזה עצמו נזה עליו.
ואז הוא כאילו מקבל איזה, כמו איזה בוסטר כזה,
של רצון אמיתי לחיות, אבל חיים אמיתיים.
לא לבזבז, האמת גם המילה חיים,
גם היא מילה
יקרה וקדושה,
וגם אותה אנחנו מבזבזים על שטויות,
לעשות חיים, לעשות כיף, אתה יודע מה זה.
הנציב אומר שהמילה חיים,
אי אפשר להגיד אותה על כל דבר.
אי אפשר להגיד את המילה חיים על כל רגע בחיים.
נגיד ככה, יש רגעים בחיים שהם קצת פחות מהחיים.
כשאדם נפטר אומרים נפשו צרורה בצרור החיים.
נפשו צרורה בצרור החיים זה בודקים,
שוקלים את כל החיים שלו,
ובודקים
כמה רגעים,
זמנים,
ימים בחיים היו ראויים לשם חיים.
הוא עסק באמת בענייני החיים.
לא יודע למה אתה אומר.
אני אומר כולם צדיקים, אבל בודקים.
ואז אוספים את זה, וזה הצרור של החיים.
כל השאר זה אם אדם ישן.
חייבים לישון, נכון?
אבל זה לא...
אם אדם אומר,
קריאת שמע על המיטה,
אומר,
אני אשן כדי שיהיה לי כוח,
מצוין,
כל הכבוד.
אם אדם ודאי מבזבז,
אם אדם עשה מעשים לא טובים,
אז זה ודאי לא חלק מצורך החיים.
וכן, אז זה הדרך.
אז גם המילה חיים היא מילה יקרה.
אז מפעילים פה על האדם איזה מין
עוצמה כזו,
שהוא רוצה,
הוא חוזר חזרה לרצות לחיות,
אבל,
ואגב,
זה באמת מה שקורה,
כשהולכים ללוויה,
חז"ל אומרים בית העלמין,
כן,
ללכת טוב ללכת לבית האבלים,
בית המשתה,
אז זה מה שקורה.
כלומר, יכולים לקרות אחד משני דברים.
אפשרות אחת זה להיכנס לייאוש,
נגיד,
אה,
בסוף כולם מגיעים, אז מה היה לנו?
אז זה אכול ושתה כי מחר נמות, נגיד, זו תפיסה.
גם ככה אנחנו כולנו בסוף, אז בואו נהנה.
ואפשרות שנייה זה להגיד, וואו, החיים זה דבר יקר.
צריך לנצל אותם.
ולמה אני מבזבז כל כך זמן על שטויות?
ולמי בכלל יש זמן לריב ולכעוס?
כאילו,
אתה הולך, שומע כל מיני מעשים טובים
על אנשים ומה הם עשו בחיים וכל מיני חסד.
אתה מקבל, אתה יוצא מבית האבל עם יותר כוח.
להיות אדם טוב.
נכון?
עכשיו נפטרה אצלנו אישה חשובה בקהילה,
בלה פפר, אמא של אהרן פפר, אתה זוכר אותו?
אז נפטרה, הייתה אישה מבוגרת, החולה, נפטרה.
והשבעה היו שם סיפורי,
סיפורי חסדים.
יצאנו משם מהשבעה,
גם אשתי וגם אני,
עם מוטיבציה לעשות חסד.
כתוב במודעה, יש את החסד.
נכנסה מישהי ואומרת,
מה שכתוב,
יש את החסד,
אני החסד.
היא הייתה עובדת אצלה בניקיון,
משהו כזה,
ופשוט נשארתי איתה.
נמצא אותה, כאילו הילדים קראו לה דודה.
הם לא ידעו בכלל שהיא איזה...
אתה נכנס לכזה מקום,
אתה יוצא כזה,
תשמע,
כאילו,
צריך יותר להתאמץ.
נכון?
כוח המתהווה.
טוב, אז
גם בפרה אדומה.
לאן זה ילך?
האם זה ילך לחידלון וייאוש?
או שזה ילך לתגבורת חיים?
אבל לא! גם בתגבורת חיים יש לך צומת.
תגבורת חיים, יאללה.
יאללה,
צריך ליהנות,
אחי,
קדימה,
בזבז את הכסף,
אני לא רוצה...
פחות מוצלח.
או את אותה תאווה, לקחת לאן?
לחיות חיי נצח.
לחיות חיים אמיתיים, משמעותיים, להיות משמעותי.
יש איגרת נפלאה.
אתם חייבים לקרוא אותה, של הרבי לאלי ויזל.
אלי ויזל הרי היה ניצול שואה.
הוא היה חסיד ויז'ניץ'.
לפני השואה הוא היה ברומניה חסיד ויז'ניץ'.
הוא היה באושוויץ',
ויצא, והוא בעצם, למעשה הוא סופר השואה הראשון.
נכון,
אחריו כתבו עוד,
אבל הוא היה הראשון שתיאר את השואה,
איך זה נקרא,
לילה,
הספר הראשון שלו,
אני לא זוכר.
והוא היה בקשר עם הרבי.
זיכרון השואה וזיכרון השואה וכל זה,
והרבי כותב לו איגרת ארוכה.
ואומר לו,
זיכרון השואה זה חשוב מאוד,
אבל הדבר הכי חשוב זה,
זה מה?
זה להמשיך,
להמשיך.
הוא היה בן,
מעל גיל 40 כבר,
אולי אפילו יותר, אולי 50,
ואתה עדיין לא התחתנת.
ואז הרבי אומר לו, תתחתן,
ותוליד ילדים,
ומלכו בדרך השם,
ויהיו חסידים,
ולא אכפת לי אם זה חסידי וישניץ או חסידי לובביץ',
לא אכפת לי מה,
אבל תתחתן.
והוא שמע בקולו,
הוא התחתן בגיל מאוחר ונולדו לו נדמה לי שני ילדים.
וכאילו, זכות...
תקשיב,
אתה צריך להמשיך את החיים,
נצח! הוא כותב כותב,
בסדר,
חשוב מאוד,
אבל בסוף זה...
יפה.
עכשיו, יש בעיה שלישית.
מה קורה אם אדם בוחר את הבחירה
הנכונה כתוצאה מהמפגש הזה עם פרה אדומה,
והוא בוחר לא ללכת לחידלון, אלא לחיים,
וגם בתוך החיים הוא בוחר לא לעשות חיים,
אלא לעשות חיים.
כן?
לא כלה, אלא ללכת אל הנצח וכל זה.
עכשיו יש פה סכנה אחרת.
מה הסכנה?
הוא יסתכל על העולם הזה בזלזול.
מה?
יתנתק.
רצו.
הפעלנו עליו רצוא,
שהוא פתאום,
כל מיני דברים של עניינים של זה,
אין לי זמן לכל הקשקושים וזה,
הוא רק רוצה כל היום להיות באורות, בדיוק.
אז כן, עלול להגיע לפרישות.
אז רגע, בוא נסיים רגע את ה...
רק את הכוח המתאווה.
כי באמת כוח המתאווה,
בשביל לפתרון הימית,
ימצא על עצמו בשורשו וביסודתו,
בקדושה עליונה, מבחינת שור ומרכבה.
כמו שכתוב במקום אחר על הפסוק איתה וכולי,
אלא שבלילת המדרגות ונפילתם בשבירת הכלים,
כן?
המדרגות ירדו ועת שבירת הכלים,
נמשך שיהיה כוח המתאבה גם לדבר עבירה.
אבל זה כאילו,
זה תקלה,
זה תקלה באג קטן במערכת,
אבל לא צריך בשביל זה לחבל בכל המערכת.
זה פשוט, סדר את זה, בסדר?
במקום שהכוח המתאבה ילך לכיוון טוב,
הוא הולך לכיוון, לאפליקציה שלילית.
אבל אסור לוותר עליו.
ולזאת,
כשישוב אל השם,
יוכל להפוך ליבו מן הקצה אל הקצה,
שגם כוח המתאווה,
שהיה מלובש בתאווה רעה,
ישוב לאהבת השם,
כמו שהיה בשורשו מבחינת שור.
מה שאין כן,
המעשה הרע,
אשר מתאווה על מחוות שהוא באמת רע,
גם הוא מצד עצמו,
הוא לא נכלל בקדושה,
ואין התקנה לביטולה.
אז את המעשה,
בקיצור אומר, את המעשה הרע תפסיק,
את הנטייה שהביאה אותך,
אל תפסיק אלא מה תמצא לה?
אפליקציה אחרת, בקדושה.
בסדר?
אל ת...
זה קריטי,
אדם לא יודע מה,
יש לו כישרון לתיאטרון,
הצגה.
אז הוא הולך ומציג כל מיני הצגות וכל זה,
עם כל ה...
הרי כשאתה מציג בתיאטרון,
אתה בעצם פושט מהאישיות שלך,
ומציג לפני קהל,
ויש לך גם הרבה,
וכל מיני דברים כאלה וזה.
טוב,
ואז הוא פתאום מבין שזה לא טוב,
אז הוא עוזב את זה.
וזה וזה.
ומה עכשיו?
יכול להיות שיש תקופת ביניים שהוא לא יציג בכלל.
אבל השלב, התיקון המלא, זה שהוא חוזר להציג,
לוקח את הכישרונות האלה ומשתמש בהם כדי לקדם ערכים.
כאילו אם לפני כן
העיקר היה הוא,
שאני בתור שחקן אקבל את התפקיד הכי מדהים,
לא משנה אם התפקיד הזה הוא דמות שלילית או דמות חיובית,
העיקר אני.
פה הוא אומר, לא, לא, אני דרך
הכישרון המדהים שנתן לי הקדוש ברוך הוא יכול לקדם,
יכול לקדם דברים טובים בעולם דרך ההצגות.
בסדר?
מישהו פעם בדק דבר מאוד מעניין.
רונלד רייגן,
שהיה נשיא ארה״ב,
יפה,
הוא היה נשיא ארה״ב משנת שמונים עד שמונים ושמונה,
לפני כן הוא היה מושל קליפורניה,
ולפני כן הוא היה שחקן.
ולפני כן היה מציל.
מציל בבריכה, הוא הציל אנשים.
הוא הציל...
אז מישהו, והוא, אומרים שהוא היה
הנשיא הגדול האחרון של ארה״ב,
אולי טראמפ עכשיו עקף אותו בסיבוב,
אני לא יודע,
אבל עד...
אז בדקו בתור שחקן,
וראו שהוא שיחק באיזה 200 סרטים,
וב-190 ומתוכם הוא
שיחק את ה...
בסדר, אבל בסרטים יש לך את ה-good guy ו-bad guy.
מי הוא היה?
הוא תמיד היה ה-good guy.
הוא היה זה שמציל, זה שמושיע, זה שמגיע,
זה...
אז זה ה...
כאילו אתה...
טוב.
זה עניין שריפת הפרה.
טוב בעיניי מתנגד נלהב מחסיד פושר.
כן.
זה תהיה קפוא, יהיה חסיד נלהב, וזה...
נכון, נכון.
טוב בעיניי...
מי אמר לך את זה?
זה אומר, היא אומרה יפה.
טוב בעיניי מתנגד נלהב מחסיד פושר, כן.
זה ה...
כן, אדם יהיה קפוא כזה.
אתה יודע, מספרים, עכשיו אני אספר לכם סיפור לפסח.
אתם יודעים שחסידי בריסק,
שתלמידי הבריסק,
הם נורא נורא מחמירים על המצות,
הם שורפים אותם עד שפשוט נהיה פחם.
זה ברור שזה לא חמץ, אבל זה גם,
אבל כאילו זה המצות שלהם, פחם.
פעם הלכת לבריסקר לאפיית מצות.
והוא ככה שורף את המצה שלו וכל זה,
ולידו עמד איזה חסיד ברסלב,
כל אפיית מצות,
הוא רוקד,
הקדוש ברוך הוא,
טאטה,
אני אוהב אותך,
וזה,
והוא כל כך התלהב מהזה,
אז הוא אומר לו,
תשמע,
אתה עושה מצות,
זה כזאת שמחה,
וזה,
אפשר להתחלף במצות?
הוא אומר לו,
כן,
אתה יודע מה,
בסדר,
הכל שלשם מתברך,
אין בעיה,
קח את המצה שלי,
אתן שלך.
הברסלבר קיבל את המצה פחם,
והוא קיבל את המצה של הזה.
טוב,
מגיע הבריסקר חזרה וזה,
והרב שלו רואה אותו ואומר לו,
מה זה?
כאילו, מה זה הפיתה שאתה מחזיק ביד?
אז הוא אומר לו,
תשמע,
הלכתי לאפות מצות,
והוא כל כך רקד ושמח ודבקות,
אז אמרתי,
אני רוצה כזאת מצה.
אמר לו הרב, תראה, החסיד ברסלב,
שרקד ושמח והתפלל לקדוש ברוך הוא,
הוא זכה במצה כשרה.
ואתה,
שיש לך ספקות על רמך, קיבלת חמץ.
בריסקר נשאר בריסקר עד הסוף.
טוב, בכל פנים, זה עניין, שריפת הפרה,
שהיא נשארה לאפר, צריכים עוד להצפיק, להגיע לעיקר.
שהוא עניין עצם עמידות הנפש הבהמית דהיינו מבחינת כוח המתאבה על
דרך משל כנ"ל שהחומר הפשוט אבל הצורה והלבושים השווים חולפים
בקלות לגמרי דהיינו שלא יהיה כוח המתאבה מלובש בהן עוד לא במחשבה
וישיח דעתו לגמרי לחשוב ולדבר זה וכל שכן למעשה חלילה אבל זה
אירוע אדיר כי הוא מפרק את המשוואה
בדרך כלל עושים איקס על הכל
לא על המעשה ולא על הנטייה אומר
אדמור הזקן מה פתאום את הנטייה
תשאיר הנטייה היא מפני השם המרכבה העליונה את המעשה תזיז וגם
תחליף פשוט.
במקום לעשות,
אם הנטייה הזאת מעשה כזה,
כן,
אדם יש לו כוח הדיבור.
אז במקום ללעוג על אחרים ולצחוק עליהם בציניות,
תשתמש בכוח הדיבור שלך כדי לחבר וכדי
לקרב וכדי לעודד וכן על זה הדרך.
טוב?
אבל עכשיו הסכנה, כמו שאמרנו, היא הפוכה.
והנה בחינה שריפת הפרה לאפר,
הוא להיות ואהבת בכל לבביך בשני יצריך,
והוא בחינת רצו.
אם רץ ליבך,
יסוד האש שבלב,
האש הרי עולה למעלה רוצה להתעלות.
ואחר כך צריך להיות בחינת שוב.
ואיך זה שוב?
והוא בעניין מה שכתוב ונתן עליו,
מים חיים בכלי.
בתוך הפסוק הזה יש גם מים שהם קרים.
תתקרר פתיפה אחי, תתקרר, תתקרר,
אתה בורח לנו מהזה, הלו, תתקרר.
מים חיים, וגם,
המילה הכי חשובה,
כלי.
כלי.
קח את כל הרצונות הגדולים האלה,
תן להם כלי.
אחד השלבים היפים בחתונה, לקראת חתונה,
בני זוג, לקראת חתונה, עכשיו אני...
בעונת החתונות זה עכשיו עונה עמוסה,
כי כולם רוצים להספיק להתחתן לפני ספירת העומר.
אז בשבוע הבא יש כמעט כל יום חתונה חופה של הקהילה או...
משפחה גם.
אז בני זוג אוהבים אחד את השני וכל הדברים האלה.
ואז מגיע השלב שצריך להתכונן לקראת החתונה ולסדר את הבית,
צריך לקנות כלים.
מקרר,
תנור,
זה,
קונים כלים,
מיטה וכל הדברים האלה.
נכון?
אז יש
כאלה שזה מכניס אותם ללחץ, אבל הפוך.
זה לקחת את האהבה
וממש לברוא לה כלים.
זה לא מיטה, זה המיטה שלכם.
זה לא מקרר, זה המקרר שלכם.
זה לא זה שלכם.
יש פסוק, מה תעירו, מה תעירו את האהבה?
עד שתחפץ,
אהבה רצינית היא אהבה שבסוף מגיעה לחפצים.
היא לא רק נשארת למעלה, היא יורדת עד למטה.
אז הוא אומר,
כאן ניתנים מים חיים אל כלי,
זה כמו מים חיים הם נובעים מתחת הארץ,
מקורם הוא בהעלם בתוך הארץ,
ונמשכים מהעלם אל הגילוי,
המעיין פורץ מתוך
מעבה האדמה, לא התייאש,
המים שחלחלו למטה וכבר התייאשו,
פתאום קיבלו איזה כוח אדיר ומצליחים לפרוץ.
כך הנה הוא התפרץ, נקרא מקור מים חיים.
הקדוש ברוך הוא,
כי הוא סתימו דכל סתימין ותמירו דכל תמירין,
אנכי אשר אנכי וממנו יצאו מעט מים חיים,
היא התורה,
שהיא בחינת חוכמה עילאה,
שנאמר בה,
והחוכמה תחיה בעליה,
ולכך נאמר,
ימותו,
ולא בחוכמה.
אם אדם מת,
כתוצאה מכיסופים יתרים,
זה בגלל שהוא לא הכניס את הרצונות האלו בתוך
התורה, והתורה כוללת בתוכה גם את מה?
את המצוות.
אז יש לנו כלים.
יש כלים רבים להכניס את כל האורות,
וזה המצוות.
לכן התורה מאוד מאוד מרבה במצוות.
למה צריך כל כך הרבה מצוות?
למה לא נותן לנו מעט מצוות?
שבע מצוות וכל זה.
מעט מצוות מתאים למעט התלהבות.
אם אדם יש לו הרבה התלהבות,
אז הוא רוצה הרבה מצוות.
אני יכול לבטא את האהבה שלי לקדוש ברוך הוא גם בזה,
וגם בזה,
וגם פה,
וגם שם,
וגם...
מלא מלא כלים.
קח את כל האהבה הגדולה שחווית,
ותוריד אותה לתוך הכלים.
כי החוכמה היא בחינת עץ החיים,
הכיני המשכה זו של מים חיים היא אל כלי
דווקא שמעשה המצוות שהם בחינת כלים, רמ"ח
מצוות עשה
יש לנו 248 מצוות עשה, נקראים רמח איברים דמלכה.
כל מצווה,
מצווה ומצווה היא מבחינת כלי מיוחד לגילוי אור.
כמו בתפילין, הגילוי מבחינת מוחין.
אדם רוצה לקבל מוחין מהשם?
שים מצוות תפילין על הראש.
זה כמו איזה בוסטר רוחני כזה, נותן לך איזה...
פותח את כל המנועות.
אתה רוצה, יש לך איזה כיסופים להבין?
שים מצוות תפילין.
או, אתה רוצה להעניק?
מצוין! תן פרוטה לצדקה.
תן כסף לצדקה.
אומרים שכשאדם נותן צדקה, ככה בן איש חי יאמר.
כשנותנים מטבע לצדקה, היום...
רוב הצדקות זה לא מטבעות,
זה הכל ביטים,
שמיטים,
כל העניינים,
וזה,
נכון?
מה?
הרבי אומר שהצלצול הזה ממתק את הדינים.
אשתי גילתה אפליקציה, כשאתה נותן צדקה, זה תרעש.
אני כל היום שומע אותו בטלפון.
כל היום, לוחצת שם כל היום.
אז...
סיפר לי חבר שזה בית כנסת,
הוא רואה את הגבאי,
בית כנסת ידוע,
הוא רואה את הגבאי,
הולך עם קופסת צדקה ועושה ככה,
ואין רעש.
כנסת של יקים, כן?
אז הוא לא יצטרך,
אז הוא מסתכל פנימה,
רעש שהם שמו ספוג.
אבל הקשקוש של המטבעות
ממתק את הדינים.
הבן איש חי אומר...
הבן איש חי אומר, שכשאדם נותן צדקה,
אז זה שם השם, יוד הי ו הי...
כי היד יוד,
נכון?
זה כאילו יוד והיי,
זה חמש,
זה היי,
וזה יוד כאילו,
ואז המטבע שנופל זה וו,
והיד הפשוטה זה היי.
אז כשאדם נותן צדקה, בינו לבין העני, נוצר
שם אהיה.
אתה
רוצה להעביר את כל שפע החסדים?
תן צדקה!
וכן נוטיות הכל, כן?
אלא תהיו אותו רגע ככלים.
וכל זה הוא בחינת שוב לאחד.
אם רץ לבך, אם אתה עף,
תחזור חזרה חביבי.
למי?
תאחד את הרוח הגדולה עם הכלים.
שוב לאחד, והיינו שלאחר בחינת הרצו.
שהוא עניין אפר הפרה, הסברנו אותו,
צריך להיות בחינת שוב,
להמשיך גילוי אור אין סוף ברוך הוא,
מלמעלה למטה,
הכתובת היא העולם הזה,
לא העולם הבא,
הכתובת זה כאן,
אל תיעלם לי פה.
תחזור לכאן,
מלמעלה למטה על ידי עסק התורה והמצוות.
וההמשכה הזו היא ממקור מים חיים ממש,
שהוא מבחינת מקור התורה אינסוף ברוך הוא.
התורה נותנת לנו המון המון כלים,
נכון?
עושר אינסופי של כלים,
גם בלימוד תורה וגם בקיום המצוות.
הרי בעצם התורה זה החוכמה של המצוות.
ואז אדם מתמלא מלא בכלים,
לשפוך לתוכם את האורות.
כי רוח הייתי רוח ואמשיך רוח של ידי מרצלי
בך וכולי ביתה בך חשוך לנאורה לנפש הבאמית.
וזהו בחינת תשובה,
תשובת הנפש הבהמית,
שהיא פועלת בכוחותיה הבהמיים בעולם הזה,
אבל לצד הקדושה ולא לצד ההפוך מזה.
כלומר, תשובת הנפש הבהמית היא לא שהיא מתנתקת.
אומר,
טוב,
לא נעים להיות בהמה בעולם הזה,
אני אצטמצם ואהיה איזה כלבלב פודל.
לא, נפש הבהמית, צריך אותה.
אבל לא לצד ההוא, אלא לצד הזה.
תרוץ לפה, למטה.
ואיתה פחשו הנאורה,
זה מבחינת תשובה.
על זה זה ממשיך מבחינת מקור מים חיים,
ולכן צריכה להיות נתינת האפר על גבי המים.
גם אחר בחינת שוב,
מכל מקום,
צריך להיות ניכר יישומו של הרצוא.
זה לא כאילו שיש את האפר,
ושופכים עליו את המים,
אלא יש את האפר,
שופכים עליו את המים,
ואז שמים את האפר על המים מחדש.
כלומר,
אל תתקרר יותר מדי, זה מה שהוא אומר.
כשאתה חוזר לכלים,
אל תהיה כזה קריר, שנרגיש בך את הרצוא,
אבל אתה מכניס אותו לתוך הכלים, בסדר?
זה ה...
נגיד, אחת הדוגמאות לרצוא,
זה נקרא רודתו בכלים לתיקון.
נגיד אדם, יש לו
מלא מלא,
הוא אוהב מישהו,
אז לפעמים הוא כאילו מציף אותו במלא אהבה.
מוגזם, אחי, זה לא מתאים.
צריך להכניס את זה לתוך כלים,
לתוך סדר,
אין בעיה,
צריך להכניס את זה לתוך סדר.
אבל כתוב שאהבה מקלקלת את השורה.
אם זה הכל רק לפי סדר, התקשחת יותר מדי.
קצת מדי פעם צריך לברוח לך, קצת.
אם אדם כל היום הציף את אשתו במתנות.
אמר, תקשיב, אחי, זה לא ככה, זה לא, זה...
אה,
טוב,
בסדר,
אז הוא רושם בפנקס,
אז הוא קונה מתנה רק ביום הולדת,
ביום נישואים,
ולא יודע, כאילו.
זהו, רק אז.
לא בורח לך מדי פעם?
תשמע,
ראיתי,
ראיתי זה משהו יפה,
אמרתי,
אני אביא לך אותו.
זה סתם ביום של חול.
זה עבר, אז צריך שיישאר רושם של הרצון.
ושגם כי המעט אפר והרצון הגורם המשכת מים חיים וכו'.
ובזה יובן גם כן מה שכתוב,
לקח הכהן עץ ארז ואזוב ושני תולעת,
וישליך אל תוך שרפת הפרה.
עד שדיברנו על הפרה ועל המים החיים עכשיו,
עץ ארז ותולעת,
דהנה כתיב,
אל תיראי תולעת יעקב מתי ישראל.
יש פה עוד אפשרות לכלים.
מה?
תולעת, בשפת חכמים, זה הביטוי לעולם התפילה.
גם עולם התפילה, זה עולם
שלתוכו אפשר להכניס את הרצונות שלנו,
ולתרגם אותם לתפילה.
במקום סתם להגיד אני רוצה.
תתפלל.
התפללת על זה?
ביקשת על זה?
יש לנו חטופים.
טוב, מי שצריך לעשות, יעשה מה שהוא עושה.
התפקיד שלנו, תתפלל עליהם.
תכיר את השמות שלהם, תתפלל,
לבקש עליהם, תתפלל.
תהפוך אנרגיה לתפילה, תסכול לתפילה,
כעס לתפילה, צער לתפילה.
כאילו, התפילה צריכה דלק.
אם אדם מגיע להתפלל על ריק,
הוא קורא את המילים,
אבל זה לא זז לשום מקום.
אבל אם יש לך איזה תסכול או קושי,
אתה מתרגם אותו לתפילה,
זה זז,
זה מנוע.
דיני כתיב על תיראי תולעת יעקב מתי
ישראל ואמרו חז"ל מה תולעת זו,
למה כהארזים האלה בפיה כך ישראל אין להם איזה תפילה וכן בדיבור
התורה גבי דוד שהעוסק יושב בתורה היה מעדן עצמו כתולעת כי המאמר
חז"ל על הפסוק הכל כל יעקב היינו
עם זה בזוהר וכולי פרשת תרומה
וגם כי עסק התורה בפה נקרא מים חיים צריך להיות בדיבור דווקא
כמו שאנחנו מדברים כאן וכמו שכתוב ודיברת בם ולא סגי בהיגיון
הוא מחשבה לבד,
לא סגי,
זה לא סגי שאני תמיד מזכיר בה,
זה,
זה,
עכשיו,
לא סגי בסתר,
כן.
וכנודע גם כן...
שכל המצוות צריך לקיימן במעשה ודיבור ומחשבה.
אנחנו חושבים איך לקיים את המצווה,
מדברים עליה,
לומדים את ההלכות,
ובסוף גם מקיימים במעשה.
וגם המצוות אינן נוהגות אלא בפני הבית,
שאי אפשר לקיים במעשה,
אבל בדיבור אפשר לקיימן.
כמאמר חז"ל, כל העוסק בתורת עולה כאילו קרבו לה.
בעניין שעל ידי דיבור בדברי תורה נמשך
ומתלבש כוח הדיבור העליון בפי המדבר,
כמו שכתוב,
דבריי שתמתי בפיך,
וכולי וכולי.
אז אם כך...
עץ,
ארץ,
מתולעת,
וכל איזה עוד אפליקציה,
איך לייצם את כל הרעיונות הגדולים,
איך?
בלימוד תורה על ידי דיבור.
כשהוא אומר כאן לימוד תורה על ידי דיבור,
זה בדרך כלל חברותא,
דבר על עצמך.
נכון?
אומרים בחברותא, הסברתי לחברותא פעם אחת,
והוא לא הבין.
הסברתי לו פעם שנייה והוא לא הבין.
הסברתי לו פעם שלישית ואני הבנתי.
אתה מסביר לעצמך,
בסדר?
אז זה חברות, אבל גם בתפילה.
תפילה היא עולם של...
עכשיו, זה גם כן חידוש עצום.
אמרתי, תפילה צריכה דלק.
תפילה זה רכב, נגיד.
בכלל עם כל הזה,
אבל רכב בלי דלק או חשמל,
לא נוסע לשום מקום.
מה הדלק שמניע את התפילה?
מצוקות החיים.
קשיים בחיים.
זה הדלק.
זה התפילה הכי יפה בשנה בעיניי.
אחת הכי יפות זה האושנות.
מה זה האושנות?
אתה בעצם מקיף.
מסתכל מלא מלא חסרונות שיש במציאות, ומתפלל עליהן.
הושענה את זה,
הושענה את זה,
הושענה את התבואה,
הושענה את הגשם,
הושענה את בית המגדל.
ולכן צריך להסתכל, על מה אני צריך להתפלל?
תפילה לא מנותקת,
אני נכנס לבית כנסת,
יש לי איזה טקסט,
אני צריך להגיד 20 אלף מילים בבוקר,
ועוד איזה עשר במנחה,
ולא.
תפילה ניזונת,
הדלק של התפילה זה הרצונות של החיים.
אז יש כאן עוד משהו שעוזר לנו לקחת רצון,
נכון,
ולהפוך אותו לשלב בתוך אותיות התפילה,
שנזכה לזה,
לטהרה וקדושה,
חזקו וברוכים,
שבת שלום,
חיים לחיים.
