שלום וברכה ובוקר טוב, אני מקווה שכולכם התאוששתם,
ועכשיו אנחנו מתחילים תהליך משמעותי, כתוב בספר בני ישכר,
שמלחמת עמלק תהיה בין פורים לפסח.
תתחיל בפורים ותסתיים בערב פסח,
טוב?
בשנה שבה זה יקרה, זה יהיה אז, כן.
עכשיו,
אנחנו בספר נתיבות עולם מאת רבנו המהר"ל מפראג,
בנתיב העושר,
והגענו לפרק,
אנחנו עדיין בפרק א', בפרק ב', סליחה.
במהדורת ברקוביץ', המונחת לפניכם, זה בעמוד תקנ"ו,
בעמודה השמאלית.
האדם אשר נתן לו השם יתברך העושר.
יש לשמור, שלא יהיה יורד מהעושר שלו.
כי העושר הוא קל הסרה מאוד,
לכן צריך לשמור עצמו מזה.
יש בפסוק הראשון של פרקת כהנים,
יברכך השם וישמריך.
יברכך, אומרים חז"ל, ירבו נכסיך, זה ברכה.
הרבה נכסים זה ברכה.
וישמריך מן הגנבים.
כלומר, האדם יכול להיות עשיר, אבל לאבד את זה.
זאת אומרת, עניינים חומריים הם קלי העשרה.
ובמיוחד שהעושר הוא עניין שאיננו בטבע ממש.
הרי אם אתה, אם אומרים שחפץ מסוים שייך לאדם,
תקנ"ו,
אם אומרים שחפץ מסוים שייך לאדם,
מה המשמעות שהחפץ הזה שייך לו?
זה מוסכמה,
זה מוסכמה חברתית.
דרכי קניין, ירושה, לא יודע מה,
או מציאה, זה הפך להיות שלך.
אבל מצד האמת, זה הרמב״ם מעיר על זה במורה נבוכים,
לא השתנה שום דבר אצל האדם, וגם לא השתנה שום דבר אצל החפץ.
אלא מה? הוחלט
שהחפץ הזה ייקרא שלך. זה בעצם דמיון.
ולכן, כדבר שהוא תלוי כל-כולו בדמיון, עלול בקלות
ללכת לאיבוד גם כן.
לכן,
דווקא בעושר נאמר שמירה.
לעומת זה, קניין רוחני,
הוא לא עוזב את האדם. אדם קנה מעלה, איש שלו.
בסדר?
עכשיו,
כל הקניינים החומרים הם גורנישט
מצד מהותן,
אלא אם כן זה קניין שהקדוש ברוך הוא,
תודה רבה, העניק לאדם.
למשל,
ארץ ישראל.
ארץ ישראל זה קניין שהקדוש ברוך הוא העניק לאבותינו, אברהם, מצחק ויעקב, ולכן אי אפשר להסיר את זה.
אותו דבר גם החיים של האדם, זה דבר שהקדוש ברוך הוא נותן לנו,
ולכן אנחנו לא יכולים לוותר עליו.
אם זה היה דבר שאני קניתי, אני יכול גם למכור.
אבל אם זה דבר שהוא מוקנה לי במהותי,
אני לא יכול לוותר עליו.
כן, כך לגבי ארץ ישראל, כך לגבי חיי האדם.
אישה אפשר לגרש?
ברור.
אדם לא נולד עם אשתו, מה?
מה? זה קשר דמיוני, כן? כלומר, יש החלטה,
כן, זה דמיוני, במובן הזה,
שברגע שאדם נתן קידושין, מאותה שעה היא נחשבת לאשתו.
וכי הטבעת הזאת שוות ערך לאשתו?
לא.
אלא זו מוסכמה, מוסכמה תורנית, קידושי כסף.
אתה נותן חפץ,
אפילו ששווה בקושי כבר כמה פרוטות,
ואתה אומר, זאת אשתי.
אז שאת השאלה,
מה השתנה, כן? עכשיו,
לפעמים אדם נותן טבעת למי שהיא,
לא מתוך כוונה של קניין, אז היא לא אשתו.
זאת אומרת שמה שמחבר בין האיש לבין האישה הוא בסופו של דבר מוסכמה.
על המוסכמה הזאת יש הרבה מאוד השלכות.
אם תהיה למשל בגידה, אז היא צריכה לשלם על זה, כן?
יש עונש וכו',
אבל בסופו של דבר זה בנוי על הדמיון.
ובמדרש,
ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד.
זה, אם כן, הרבה מאוד רכוש.
הלכה.
שלושה, כתוב כאן שלושה, מה אני אעשה?
כתוב שלוש. מתנות
נבראו בעולם.
זכה באחת מהן, נטל חמדת כל העולם.
זכה בחכמה,
זכה בכל.
זכה בגבורה,
זכה בכל.
זכה בעושר,
זכה בכל.
כן, חכם, גיבור ועשיר.
אימתי? בזמן שהן מתנות מן שמיים
ובאות בכוח התורה.
אבל גבורתו ועושרו של בשר ודם אינו כלום.
כלומר, השאלה היא, מי נתן את העושר?
אם האושר הזה בא מאת השם, אז הוא אושר אמיתי.
אם הוא בא מבשר ודם,
לא, זה לא רציני. כמו שזה בא, זה הולך.
כן?
הכל מאת השם לא נכון.
יש דברים שהם את האדם, ולא מאת השם.
למשל, אדם עושה טוב או עושה רע,
זה תלוי בבחירה החופשית. אני מזכיר שלפי היהדות
יש לאדם בחירה חופשית, כלומר אוטונומיה.
לא, זה לא נכון.
הקדוש ברוך הוא לא ניווט כלום,
כי האדם מחליט להיות צדיק או רשע, בהחלטתו הוא, שאם לא כן, אם אתה אומר שהקדוש ברוך הוא ניווט אותו, אז לא מגיע לו שכר על להיותו צדיק,
ולא מגיע לו עונש על היותו רשע, כי השם ניווט.
אני לא מבין את העניין.
אדם נותן צדקה, הוא יכול היה גם לא לתת צדקה.
אם אתה אומר שהקדוש ברוך הוא ניווט אותו, אז יוצא שלא מגיע לו שכר.
זה בחירה שלו, זה בחירה שלו.
למי אתה תשבור חומרים לתת אותו? מה פתאום?
מה פתאום?
כי הוא בחר להיות שליח,
אבל הוא יכול היה גם לא להיות שליח.
בן גוריון היה יכול להחליט שהוא לא מקים את המדינה.
כן, מה אתה אומר?
נכון. כלומר, יראת שמיים, אומר הרמב״ם, זה כינוי לכל מעשה האדם.
ככה למדנו בפרק
שמיני של שמונה פרקים לרמב״ם.
נכון?
כן, מה אתה רוצה?
מה זה חוכמה וגבורה?
זה דברים ידועים, לא?
חכם זה מי שמשיג את האמת.
מצידו, לא משיגו. לאו דווקא, זה לא אמרנו.
שאלת אותי מה זה חוכמה.
חוכמה זה מי שמשיג את האמת.
לפעמים זה בא מן השמיים,
לפעמים זה בא מההשתדלות שלו.
גבורה,
זה שאדם הוא חזק ובריא. זה יכול לבוא ממנו, זה יכול לבוא מהשמיים.
כן?
זה לא דבר עושר,
יש עושר שבא לו לאדם על ידי מה המצב,
יש עושר שבא לו בברכת שמיים.
בסדר?
לא הכל בדי שמיים כידוע, כן?
נכון.
זאת אומרת, מגלגלים זכות על ידי זכאי,
זאת אומרת שהזכאי יכול היה לא להיות שליח.
הוא בחר להיות שליח.
אבל כל זה מבואר היטב
בפרק שמיני של ספר שמונה פרקים לרמב״ם, שא', למדנו אותו פה,
ב', שכתבתי עליו פירוש.
הוא בארכיון של המכון. יפה, יפה. טוב,
אז זה מה שאומר כאן המדרש,
מה שבא לא מן השמיים,
כמו שמה שבא בקלות, באותה קלות פשוט ייעלם.
וכן שלמה אמר,
שבתי וראיתי תחת השמש כי לא לקלים המרוץ,
ולא לגיבורים המלחמה,
וגם לא לחכמים לחם,
וגם לא לנבונים עושר,
וגם לא ליודעים חן,
כי עת ופגע יקרה את כולם.
ובאור זה.
ועד כאן זה המדרש, כן?
עכשיו זה המהר"ן, וביאור זה, כי המתנות שהן בעולם הן שלוש.
האחת הוא דבר שהוא שכלי והוא בלתי גשמי, כמו החוכמה,
שהוא דבר שכלי בלתי גשמי.
והשני הוא דבר שהוא ההפך זה, שהוא גשמי לגמרי, כמו העושר,
שאין העושר רק
בקניינים הגשמיים.
והשלישי הוא דבר שהוא כלול משניהם.
כי הגבורה שבאדם
הוא מכוח הנפש.
ואין כוח הנפש הוא נבדל לגמרי כמו שהוא השכל,
אבל הוא כוח שעומד בגוף האדם מוטבע בו, ולפיכך הוא כלול משנה.
וכאשר האדם זוכה באחד,
כאילו זכה בכולם,
במה שאלו שלושה חלקים הם מתחברים יחד.
ובכוח האחד הוא הכל,
כיוון שאפשר להיותו זולתו,
לכך כל אחד נחשב הכל.
ולכך אם זוכה באחד,
זכה בכל.
טוב, צריך קצת להבין.
אה?
מה אתה מתכוון?
מה זה גיבור?
כן, כי אי אפשר להיות,
נגיד שאדם יש לו שלמות הגוף,
אבל אם לא יהיו לו שכל ונפש,
אז הגוף ילך לאיבוד.
אם אדם יש לו נפש ושכל, אבל אין לו גוף,
גם כן, שכלו ונפשו ילכו לאיבוד.
ואותו דבר, כך כל אחד כלול בכולם, כל אחד נזקק לשני.
החלוקה הזאת של האדם לשלושה חלקים.
גוף,
נפש, שכל.
זאת חלוקה שחוזרת הרבה במהר"ל מפראג,
מקורה אצל אפלטון.
כן, אפלטון הוא זה שהבחין שבאדם יש שלושה מוקדים,
המוקד השכלי, המוקד הנפשי והמוקד הגופני.
כשלכל אחד מן המוקדים האלה יש נוכחות יתרה בכל אחד מחלקי גוף האדם.
השכל נמצא יותר בראש, הנפש בחזה,
והגוף בחלק הנמוך.
זאת אומרת,
הצרכים הגופניים באים לידי ביטוי באכילה,
בפרייה וריבייה וכולי,
ואילו כאשר האדם מתגבר, הגבורה מורגשת,
זה אדרנלין שבלב, כן?
זה נמצא בחלק האמצעי של האדם, מהשרעפת ומעלה עד הצוואר,
ומהצוואר ומעלה השכל.
זו חלוקה אפלטונית.
משתמש בה המהר"ל בכמה מקומות, הנה פה במקרה הזה זה עובד.
כן? חכם למעלה, גיבור באמצע, עשיר למטה,
ואז יוצא שהגבורה היא מידה אמצעית בין השכל לבין הגוף.
מה יותר גבוה, הנפש או השכל?
אני חושב שהשכל בהקשר הזה.
ברור, יותר מופשט.
ולכן יש שלוש מתנות, וכל המתנות קשורות
זו בזו.
תמיד רגיל להזכיר את זה שבעם ישראל הוא גם חכם, גם גיבור וגם עשיר.
עם ישראל הוכיח שהוא חכם לאורך כל הגלות.
כשהוא גיבור הוא הוכיח במלחמות,
ובמדינת הסטארט-אפ, ההייטק וכולי, אנחנו הוכחנו שאנחנו עשירים.
אבל יש רק בעיה אחת,
שזה מחולק למגזרים.
כלומר, החכם החזק,
המגזר הגיבור איננו המגזר החכם, איננו המגזר העשיר.
ואז יוצא שיש פירוד באומה מסביב לשלושות המידות האלה.
והרגע שתיווצר סינתזה של חכם, גיבור ועשיר, לא אצל אדם אחד,
אלא באופן מגזרי כולל,
אז נוכל לצפות לשיבת הנבואה,
כי אינה נבואה שורה,
אלא על חכם,
גיבור ועשיר.
בסדר?
מצאנו, ואז כרק שיש יחד שבטי ישראל,
שורה שכינה בבית המקדש.
כן.
אצל אדם פרטי שיש לו הכל. יש אנשים שהם גם חכם, גם גיבור, גם עשיר.
אבל הנבואה היא תופעה כלל-ישראלית, לא פרט-ישראלית.
כי הקב"ה משרה שם.
לא, לא.
גם כשיש נביאים בישראל,
רוח הקודש חלה על האומה בכללה ונקלטת על ידי אדם אחד.
אבל זה אפשר לומר, זה כמו האווירה הכללית.
יש אווירה כללית
של השראת השכינה,
ויש אחד שפותח את האוזניים ומקשיב.
לכן נאמר,
משה קיבל תורה משנא ומסרה ליהושע וליהושע לזקנים וזקנים נביאים.
לא כתובים שמות הנביאים.
זה צריך להיות כתוב, שמות הנביאים.
נביא פלוני שמעשה על נביא פלוני.
אלא שרוח הקודש חלה על הנבואה בכללה.
כן, התורה נמסרת דרך הנבואה.
אחר כך זה מגיע לאנשי כנסת הגדולה, ואז יש פרטים.
בסדר?
כן.
לנפש ובין האות ל...
זה בדיוק מה שהוא עשה.
אז איך נכנסת לרוח או יש נשמה רוח?
זה חלוקה אחרת. נפש, רוח, נשמה זה חלוקה אחרת לגמרי.
זה חלוקה של המקובלים.
מה?
לא, הרוח, אתה יכול לשים את זה כנפש.
ותהיה עליו רוח, ותיסח עליו רוח השם, נאמר בגיבורים של תקופת השופטים.
כן, והנפש, אומר הזוהר, נפשה וגופה אחד הוא.
כן, בסדר?
טוב.
אבל זה שהמשרד הוא חכם, זה מוכח עד עצם היום הזה.
רק שבגלל הפעילות של ארגונים אנטישמיים,
לפעמים פרס נובל מוענק גם לגוי.
זה קורה.
אבל באופן כללי,
מצחיק אתכם, אה? טוב,
עשינו הרבה שטויות, כן? ככל שיש לאדם יותר כוחות, ככה שטויות שהוא יכול לעשות יותר גדולות.
נכון? לא, לא, פה לא נדבר על יראת שמיים, נדבר על החוכמה בכלל.
יש חוכמה שהיא של יראה.
כן, למשל, הזוהר מכנה את היראה, חוכמת התאה, חוכמת ה...
איפה אנחנו? ואמר.
כן.
אמתי? כלומר, ואמר, הוא מצטט את המדרש שוב.
אמתי? בזמן שהן מן השם יתברך ובאות מכוחה של התורה.
כי כל העולם נברא בתורה,
כמו שביארנו במקום אחר,
היא רצה לומר כי התורה היא סדר השם יתברך,
ובה סידר את העולם.
מה זאת אומרת התורה שהיא סדר העולם? לא התורה שאנחנו לומדים. תורה שאנחנו לומדים היא לא סדר העולם.
כלומר, אני לא רואה
איך כשאני לומד
תורה,
אני רואה שם את סדר העולם.
אלא הכוונה,
התורה של מעלה,
שממנה משתלשלת התורה שאנחנו לומדים, היא בעצם סדר העולם, היא הסטרוקטורה הפנימית של כל ההוויה.
אז זה גם מה שהוא כותב כאן,
כן?
כי כשזה בא מכוחה של תורה, הכוונה שהחוכמה,
העושר או הגבורה תואם את הסדר של ההוויה.
כן? כלומר, זה לא סתם שהוא גיבור
בגלל שהוא עשה הרבה ספורט ועכשיו הוא חזק,
אלא הוא עושה את זה במסגרת התוכנית האלוהית הכוללת.
למשל, הגבורה של שמשון הגיבור, זה ממש אופייני לזה.
כן? זה השם נתן לו, כתוב,
ויגדל הנער ויברכהו השם.
כן? במה הוא בירך אותו? בגבורה.
כן, מה?
ואמר, מתי בזמן שמן השם יתברך ובאות מכוחה של תורה?
כי כל העולם נברא בתורה כמו שביארנו במקום אחר,
שרצה לומר כי התורה היא סדר השם יתברך
ובה סידר את העולם,
וכאשר בא לו אחד מהם בכוח התורה,
הוא הסדר שסידר השם יתברך, אשר על זה נתן השם יתברך החוכמה,
ולזה נתן הגיבורה,
ולזה נתן העושר.
וכל דבר שהוא כסדר,
יש לו קיום.
וכל דבר שהוא יוצא מן הסדר והוא שנוי,
אין לו קיום.
ולכך, כאשר, מה?
סדר וקיום. כי סדר זה הקיום.
הרי אם יש סדר לבריאה, כן? למשל, סדר לבריאה זה שהמים יהיו למעלה ולא למטה.
עכשיו, אתה לוקח, אתה משפריץ מים כלפי מעלה, מה קורה להם?
יורדים.
כן? כלומר, זה לא יציב.
אתה יצרת מציאות שיוצאת מן היציבות,
אז זה מתבטל.
היציב הוא המתמיד.
נכון.
נכון, זה מה שקרה מאז שהאדם הראשון הגיע לגן עדן, כשהוא בא לגן, מאז יש בלאגן.
ולכך אמר,
מה?
רק שבלאגן זה לא מילה עברית, זה מילה טורקית נדמה לי במקור.
מה?
זה רוסית?
אולי זה רוסית. זה לא עברית, בכל מקרה, כן.
אי סדר.
אותו הוא, אותו הוא וווהו.
כן, השאלה, אותו הוא וווהו בגימטרייה בלאגן. זה לא נכון, אבל זה לא משנה.
כן, טוב.
ולכך אמר,
למה בכלל יש בדיחות בשיעור? זה היציאה מהסדר, אבל לפחות שיזכרו משהו מהשיעור.
ולכך אמר ירמיה,
אל יתהלל החכם וגומר.
מה זה וגומר? זה המשך הפסוק, כן? כאן במקרה הזה,
המשך הפסוק זה משמעותי.
כה אמר השם, אל יתהלל חכם בחוכמתו,
ויתהלל גיבור בגבורתו,
ואל יתהלל עשיר בעושרו,
כי אם בזאת יתהלל המתהלל,
השכל וידוע אותי, כי אני השם עושה חסד, צדקה ומשפט בארץ, כי באלה חפצתי נאום השם.
נכון?
זה דברי ירמיהו,
שעליהם מבוסס הפרק האחרון במורה נבוכים, פרק ארוך ומשמעותי ביותר, שבו הרמב״ם דן בשאלה מה היא תכלית החיים, שזו שאלה יפה, לא?
אז אנחנו כעת לא לומדים את הפרק האחרון במורה נבוכים, אנחנו לומדים את המהר"ן, מה יש לו לומר על זה?
זכר כל אלו שאינם שבח,
אין חכם, גיבור, עשיר, זה מה שאמר הנביא ירמיהו.
אבל אינם שבח כאשר הם מצד עצמו של אדם ולא מן השם יתברך.
יש לך חוכמה, לא מהשם, גיבור, אתה גבורה,
לא מהשם, עושר, לא מהשם, זה לא שבח.
על זה אומר הנביא, אל יתהלל. מה?
אתה לא לומד, אתה לומד.
זה לא יותר גרוע.
זה שאדם שיש לו פוטנציאל של חוכמה והוא לא מנצל, גיבור ולא מנצל, עוד יותר גרוע.
נכון.
כן.
עושר בא מלמעלה, או שעושר אדם יוצא אותו בידו. אם הוא עשור במירו,
זו הצלחה לא באה מלמעלה? נכון.
אם הוא בא מלמעלה.
נכון. זה מעניין. למה?
ואני עניתי, יש לאדם בחירה חופשית.
אדם השקיעה
והשגיע את מרצו כדי לעשות עושר, עכשיו הוא עשיר. אז למי אתה מייחס את זה?
זה לא נחשב.
זה נקרא כוחי ועושם ידי עשה לי את החיל הזה. אלא מה?
וזכרת את השם אלוהיך, כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל.
ואז יש לך בעצם שתי אפשרויות.
אופציה אחת זה לייחס את העושר לעצמך,
האופציה האחרת לייחס את זה לשם יתברך.
אם האדם פועל מכוח,
מתוך התודעה שמאת השם הוא מקבל את השפע, אז העושר הזה ניתן לו מאת השם.
אם הוא לא בא מתוך תודעה כזאת, אז זה עושר שלו.
הכל תלוי בגישה.
זה לשונו הטהור של רבנו הרב צבי יהודה זצ"ל, שהיה אומר הכל תלוי בגישה.
אדם מתחתן עם אישה עשירה, נו, אז מה?
אבל הוא התחתן.
הוא עשה את ה... אבל הוא התחתן.
תלוי.
אם האדם בכל פעולותיו מכיר את יד ה'
אז זה מאת ה'.
אם הוא מנתק,
תודה רבה.
אם הוא מנתק את העשייה שלו מאת ה'
אז זה שלו.
ואז אין בזה ברכה.
זה מה שהוא אומר, אני לא מבין. כזה קשה לכם להבין מה שהוא אומר.
טוב.
מה?
כל ההתחלות קשות.
שבא מלמעלה.
לא, יש אושר שבא מלמעלה, יש אושר שלא בא מלמעלה.
מכוח השתתלותו של האדם בלבד,
בלי קשר לקדוש ברוך הוא, ואז זה לא מחזיק מעמד.
או נגיד זה לא ברכה, אין בזה ברכה.
מה יעשה אדם שהוא עשיר ואין לו ברכת השם?
מסכן.
הוא עזוב.
בסדר?
ואמר,
אז עכשיו אני קורא בפנים, כן?
זכר כל אלו שאינם שבח כאשר הם מצד עצמו של אדם ולא מן השם יתברך, ואמר
כי אם בזאת התהלל המתהלל,
השכל וידוע אותי.
כלומר,
כי כאשר משכיל ויודע אותי,
המתהלל בזה הוא קרוב אל השם יתברך.
ודבק בו
כאשר מכיר השם יתברך.
וזהו תכלית הצלחת האדם כאשר הוא עם השם יתברך.
ולפיכך, כאשר העלו מתנות הם מן השם יתברך, אשר סידר
אליו דבר זה,
גם כן קירוב אל השם יתברך,
כאשר הסדר האלוהי נותן לו מתנות אלו,
ואז נחשב כאילו זכה בכל העולם כולו,
ויש לדבר זה קיום.
ועוד,
כי כאשר אין לו עמלות האלו מצד סדר השם יתברך,
הדבר הזה נחשב תוספת, וכל תוספת הוא כנטול דמה,
ובפרט העושר נחשב תוספת כמו שהתברר.
זה דבר מאוד מעניין מה שכתוב כאן, כי זה לא תמיד מובן מאליו.
יש
האדם,
נגיד, בואו נחזור לדברי הרמב״ם.
הרמב״ם אמר שבני אדם שמים לעצמם ארבעה סוגי תכלית.
הוא אומר, התכלית היותר מצויה,
שאחריה רודפים רוב בני האדם זה הרכוש.
רוב בני האדם מעוניינים ברכוש.
המובן הרחב של המילה רכוש זה לא רק כסף,
אלא ששלטון, גם זה בכלל הרכוש,
כשאדם אומר זה ביתי וזה לא, לא, לא.
אני קורא כאן במורה נבוכים.
זה ביתי ואלו צבעותיי.
כן? כלומר, יש לו גם שלטון.
אומר הרמב״ם,
זה מה שרוב בני אדם מחפשים בעולם,
אבל אומר הרמב״ם, בחבל, כי כפי שאמרנו מקודם,
הרכוש הוא פרי הדמיון.
כלומר, אתה אומר שדבר מסוים הוא שייך לך,
זה בעצם מוסכמה חברתית, דמיונית,
וחבל שאדם משקיע את כל חייו בדבר שהוא במהותו דמיון.
רק כך אומר, יש כאלה שרוצים קצת...
אה?
מי הדמיון הזה?
נכון, אני מסכים.
הדמיון הוא הבסיס של הקנייה במכולת.
כלומר, הדמיון הוא דבר מאוד חשוב בכלל, הרכוש
זה מה שמאפשר את ההתפתחות של התרבות האנושית.
בלי הדמיון הזה שום דבר לא היה זז. השאלה היא מה המטרה.
בסדר? ודאי שצריך רכוש, מה?
נכון, בלבד.
לא, שזה העניין, הכוונה שזה מה שמעניין אותו.
זה כל מה שמעניין אותו. עכשיו, אדם שיש לו מטרה נעלה, טוב שהוא עשיר.
כי על ידי זה שהוא עשיר, הוא יכול לעשות את הדברים הנעלי.
עכשיו, המטרה השנייה, אומר הרמב״ם, היא יותר חשובה,
וזה הבריאות.
איך אומרים? העיקר הבריאות.
רק שנהיה בריאים. נכון? מכירים את הביטוי הזה?
ביטוי מטופש.
אבל כי הבחירי הבריאות זה כל המטרה.
אומר הרמב״ם,
כן, יש הכוח, תכלית הכוח הזה.
אומנם זה יותר מחובר לאדם מאשר הרכוש, כי זה האדם עצמו.
תכלית הכוח הזה שיוכל האדם לשבור עצם חזק.
כן,
הוא שובר את הלבנה,
ולא יגיע אל כוחו של פרד אחד חזק,
וקל וחומר לא לכוחו של הפיל.
אבל,
זה כבר יותר טוב,
זה נוגע לאדם באשר הוא בעל חיים, כן? אני בעל חיים,
ואז גם אני צריך להיות חזק כמו שהפרד צריך להיות חזק.
יש משהו שהוא מיוחד לאדם, זה המידות הטובות.
מידות טובות, כן? אין שיעורי מוסר אצל החתולים,
הם לא עוסקים במידות טובות.
אבל, אומר הרמב״ם,
גם זה לא יכול להיות המטרה, מסיבה פשוטה,
כי האדם בזה תלוי בזולתו. יש לי מידות טובות, מה אני עושה?
אני מטיב לאחרים.
ואם אין לי אחרים.
נגיד שאני באי בודד.
אז איך באי בודד? מה אני אעשה עם כל הנדיבות לב שלי? יש לי הרבה מאוד נדיבות.
הבעיה היא שבאי הזה אף אחד לא פושט יד. אני לבד.
לא לדבר מפה, זהו בדיוק כן.
עכשיו, לכן אומר הרמב״ם,
זה לא יכול להיות המטרה העצמית של האדם, למרות שזה מאוד אנושי להיות בעל מידות טובות.
אומר הרמב״ם, יש מדרגה שהיא מיוחדת לאדם באשר הוא אדם, והיא לא לבדו,
וזה השגת המושכלות,
לדעת את האמת.
וזה, על זה נאמר, יהיו לך לבדיך ואין לזרים איתך.
ועל זה אמר הנביא,
אל יתהלל חכם בחוכמתו ולא גיבור בגבורתו ולא עשיר באושרו,
כי אם בזאת תתהלל המתהלל,
השכל וידוע אותי.
אומר הרמב״ם, הנביא יכול היה לעצור שם,
אבל הוא לא עצר שם, הוא ממשיך.
כי אני השם עושה חסד צדקה ומשפט,
כי באלה חפצתי, בארץ כי באלה חפצתי.
זאת אומרת שאחרי שאדם משיג את השם,
הוא צריך גם לעשות מעשים טובים.
חסד, צדקה ומשפט.
מה קשה בזה?
לא.
כן, זה המדרגה השלישית שהוא דיבר עליה מקודם.
הוא דיבר על עושר,
למעלה מזה גבורה,
למעלה מזה חוכמה,
חוכמה הכוונה מידות טובות,
למעלה מזה דעת השם,
והמטרה אחרי שהגעת לדעת השם, מידות טובות. אז חזרת אחורה.
יפה מאוד. כלומר, יש אדם שהוא בעל מידות טובות כי הוא רוצה את טובת החברה האנושית,
אבל הוא עוד לא מכוון לדעת אלוהים.
אבל אם יש לאדם כבר דעת אלוהים,
אז המידות הטובות שאותן הוא מפעיל, חסד, צדקה ומשפט,
הם כבר גילוי חוכמת הבורא. וזה מה שאומר, הודיעני נא את דרכיך, השלוש עשרה מידות של רחמים, האל רחום וחנון וכולי.
מה?
זה נכון.
דרך ארץ קדמה לתורה ועל זה אמרו אם אין דרך ארץ אין תורה ואם אין תורה
אין דרך ארץ. איזה דרך ארץ אין?
אמרת שדרך ארץ קדמה לתורה.
אלא הכוונה דרך ארץ שהתורה מלמדת
דהיינו המידות הטובות בתור התגלות
ההנהגה האלוהית.
אז אם זה נכון מה שאומר הרמב״ם
יש לי בעיה.
כי הרי
אמרנו ארבע מדרגות אחת, שתיים, שלוש, ארבע,
חוזרים לשלוש.
לכאורה היה צריך להיות שאני אחזור גם לשתיים ואחד.
כלומר, אם הגעתי לדעת השם,
אז יש גם ערך
לגבורה ולעושר,
נכון?
אז אדרבה, אז אני צריך עכשיו, אני יודע את השם, אז עכשיו אני צריך
לעסוק גם בחוכמה, גם בגבורה וגם בעושר.
זה לא רק בסיס, זה הופך להיות קדוש, נכון?
נכון. נכון. וזה באמת בספר מסיעת ישרים,
שהאדם הקדוש,
כל המעשים החומריים שלו הם גילוי הקדושה שלו.
אז אצל הרמב״ם זה חסר,
אצל המסילת ישרים זה לא חסר. זה ההבדל בין חכמי הנגלה לבין חכמי הקבלה.
שאצל חכמי הנגלה,
אז הרוחניות או המידות הטובות הם בעלי ערך עצמי,
לעומת זה החוכמה, לעומת זה הגבורה והעושר,
אפשר לוותר על זה.
אצל המקובלים לא. המטרה היא שהקודש יגיע עד
המדרגות היותר נמוכות של הגבורה והעופה.
לכן, בגמרא כתוב שרבי, רבי יהודה נשיא,
היה מכבד עשירים.
מה זאת אומרת, הוא כיבד עשירים?
הוא היה צריך את הכסף שלהם? לא, הוא היה יותר עשיר מהם.
אלא, זהו, הוא הכיר בזה את השפע האלוהי שבזה.
כן, ברור.
אף אחד עשירים, כאילו עוד דברים.
ברור.
בלי זה הם לא יכולים להתאייך. ברור, ברור, ברור. זה כמו הקלדינים.
מה?
הקלוויניסטים
נו, אז מה הבא?
נכון, הקלוויניסטים רק לא עשו הבחנה בין עושר,
כמו שהמהר"ל עושה,
עושר שהוא מת השם ועושר שהוא מת האדם.
אבל זה נכון שבנצרות
יש לך שני זרמים,
אלה שבזים לכיהני העולם הזה זה הקתולים,
ואלה שרואים בזה אות של ההשגחה העליונה זה הפרוטסטים.
נכון, כן.
אבל אנחנו לא קתונים ולא פרוטסטנטים.
כבוד.
כן, זה מידה רעה.
זה בעמידות, זה בעמידות.
כן, זה בעמידות, אבל זה מידה רעה.
רדיפת הכבוד, מה אתה אומר?
יצר המין זה בגוף.
זה תאווה גופנית.
יש הבדל בין תאווה גופנית לתאווה רוחנית.
למשל הרמב״ם בהקדמת המשנה אומר,
אומנם אנחנו, בהקדמת פרק חלק, הוא אומר, אומנם אנחנו לא מכירים את טובת העולם הבא,
כי זה רוחני לגמרי,
אבל אם תשים לב למידת הכבוד, יהיה לך קצת מזה.
שאנשים מוכנים בשביל הכבוד, לאבד כסף,
בריאות
ולפעמים את החיים.
ובשביל הכבוד.
זאת אומרת,
שזה מראה שיש באדם משהו עילאי,
שהוא למעלה מהצרכים המיידיים של הקיום.
כן? אז כך שהכבוד,
אמנם זו מידה מגונה לרדוף אחרי הכבוד. מצד שני,
יש הכבוד, יש מצוות כיבוד אב ואם,
כיבוד החכמים, כבוד המלך, כבוד...
לכאורה,
ברגע שאני מכבד את ההורים, למשל,
אני מכשיל אותם.
כי הרי הוא ייהנה מהכבוד, אבא שלי ייהנה מהכבוד,
אז אני עכשיו קלקלתי אותו,
כי הוא רודף אחרי הכבוד.
מה אתה אומר?
או אני מכבד את תלמיד חכם.
כשאתה מתחכם, אז אתה נותן לו כבוד, מה? הרסת אותו, מה?
התורה שלו.
אה, יפה. זאת אומרת, אתה מכבד את מה שהוא מייצג, זה הכוונה.
למשל, ההורים, אני מכבד, לא מצד הערך של ההורים,
אלא מצד שהם הביאו אותי לעולם.
זאת אומרת, הם שותפים לקדוש ברוך הוא.
מצד זה הכבוד.
זאת אומרת, צריך להבין, הכבוד האמיתי זה כבוד השם.
בסדר.
אז איפה היינו?
כן, ואמר
שני חכמים וכולי.
מה זה ואמר שני חכמים?
אין ציטוט כזה.
מעניין.
יכול להיות שיש פה חיסרון,
נכון?
שפה לא הודפס ההמשך של המדרש.
ואמר שני חכמים וכולי, ורצה לומר, כדי להראות לבריות, כאשר האדם יש לו מעלות,
אולי כן,
אולי זה המדרש הקודם במדבר רבה,
לגבי שני סוגים של עושר או של חוכמה.
ורצה לומר, כדי להראות לבריות,
כאשר האדם יש לו מעלות אלו ואינם מן השם יתברך, אז נהפך לו אותה מעלה לחיסרון.
כי כאשר אינם מן השם יתברך, הן תוספות,
וכמו שהחיסרון מאבד מי שיש לו חיסרון,
כך התוספת מאבד אותו.
שהרי אמרו ז"ל, כל יתר נטול דם".
זה בדיני שחיטה, כן? כלומר, בדיני טרפות.
אם יש משהו שהוא נותר, מיותר, לעומת האיבר הנידון,
זה כאילו שהאיבר כולו חסר,
ואז הבהמה טרפה.
ולפיכך, היה חכם בישראל שלא באה חוכמה אליו, מן השם יתברך,
וכן באומות, וכן גיבור, אחד היה בישראל, וכן באומות,
וכן עשיר היה בישראל, וכן באומות, שלא באה העושר, מן השם יתברך,
והיה זה תוספת לכך נעבדו.
אז הכוונה, כן, יש חכם,
יש חכם בישראל שהחוכמה לא באה לו מהשם,
הכוונה עכשיו דואג בכיתופן.
והעושר קורח והגבורה שמשון.
ובפרט העושר שהוא יותר מוכן להיות אליו לרע,
כמו שאמר הכתוב, יש עושר שמור לבעליו, לרעתו.
וזה כמו שאמרנו, כי הדבר שהוא תוספת
נחשב לחיסרון.
ובפרט העושר שהוא ריבוי קניינים,
ודבר זה הוספה בלבד, לא כמו החוכמה והגבורה שאין בו ריבוי והוספה.
לכך העושר יותר הוא מיוחד שהוא שמור אליו, לרעתו מצד הריבוי.
כלומר,
העושר זה הכי מסוכן שיש,
כי זה תוספת על האדם.
לעומת זה, הגבורה והחוכמה זה עצמי לאדם,
כן? כמו שהרמב״ם אומר בסוף המורה.
ולפיכך,
בני גד ובני ראובן, שהיה להם ריבוי קניינים בחוץ לארץ, כלומר מחוץ לארץ קנען,
לא בחוץ לארץ ממש,
אין זה כסדר שנתן השם יתברך לישראל, כי לפי הסדר ראוי שהוא יהיה לישראל הארץ שנקרא ארץ ישראל.
וכאשר הם בשביל אהבת הממון בחרו בחוץ לארץ,
ודבר זה,
עושר שאינו כסדר הראוי, לכך נאבד העושר קודם שאר ישראל.
כן, שנחלות בני גד ובני ראובן הן הראשונות שגלו על ידי האשורים.
ועוד,
כי היה ראוי להם שיהיה להם חיבור עם ישראל,
ולא היה ראוי להם שיהיו פורשים מאחיהם.
לכך גלו קודם, ונאבד העושר שהיה להם,
ועל כן האדם שהוא רודף אחר העושר ואין לו מנוחה,
אל יחשוב כי אותו העושר יש לו קיום,
כי דבר זה הוא שלא כסדר הראוי וכמנהגו של עולם. וכבר אמרנו כי אלו קניינים
צריכים שיהיו כסדר וכמנהגו של עולם.
ואמר במדרש הזה,
כי הכתוב אומר,
כי לא ממוצא וגומר. מה זה וגומר?
אז מה ההמשך?
כי לא ממוצא וממערב ולא, משהו, הרים, מה?
ולא במדבר ההרים. כן, נכון.
ורצה לומר.
כי עוד מצד אחר אין לאושר קיום.
כי האושר אינו כמו שאר הדברים אשר הם בעולם.
כי הוא חכם,
גם אחר יכול להיות חכם.
ואין זה מבטל זה.
אבל האושר הבא לאחד וממעט את האחר.
והשם יתברך משפיל את האחד קודם וממעט אותו ומגיע לאדם אחר, אושרו.
כן, הנה אמירה מרקסיסטית טובה.
כן, נגד הקפיטליזם, כשאתה בעצם מרבה באושר,
אתה לוקח מהאחרים שאין להם.
ואז יש קנאה ושנאה ותחרות.
מה?
רגע, זה שוב, זו הטענה הקפיטליסטית.
נכון.
כן, אז יעיין על כבודו,
בקפיטל, מה שכותב על זה מרקס, שזה הכל פיקציה, מה פתאום שזה יהיה מרוכז אצל הקפיטליסט?
צריך שאמצעי היצור יעברו לידי הפרולטריון.
מה?
ראינו, כן, זה עבד ממש.
טוב, כן, ולפיכך קטעי,
כן, ודאי, הרי זו הטענה של השבטים,
כשבא רחבעם,
כן, אומר, תקל מהמס.
כן, אבל זה בגלל שזה התחיל בשלמה, כלומר,
אבא שלך העביד אותנו קשה,
אומר, אבי ייסר אתכם בשוטים ואני ייסר אתכם בעקרבים, כן.
לא, אבל כיוון שלמה כסף לא לשבת, ששלמה,
לזמן קצר,
לזמן קצר,
לזמן קצר,
והראיה, כשאתה רואה שהדבר הראשון שעושה העם כשהשלטון מתחלף, זה שהם סוקלים את שר האוצר.
לכאורה, אם זה היה כזה טוב, אם יש שלמה,
היו צריכים לברך את שר האוצר.
כנראה, כן.
איך אפשר לקבוע בזמן אמת? לא יודע.
כשאתה מלבד את חייך ומקבל החצון, תראה. תמיד זה ככה, אנחנו לא יודעים.
אנחנו משתדלים להיות כמה שיותר טובים.
הולך, הולך, לא הולך, לא הולך.
בסדר.
ולפיכך כיתיב כי אלוהים שופט זה ישפיל וזה ירים,
כי כמו שהשופט אשר יושב במשפט אי אפשר שיהיה מזכה את שניהם,
או מחייב את שניהם,
כך האושר אי אפשר שיהיו זוכים שניהם,
ולכך זה ישפיל וזה ירים.
ולכך אמר גם כן, כי לא ממוצא וממערה ולא ממדבר ההרים,
ופירש רבי אבא,
כי לשון הרים הכתוב כאן גם כן הוא לשון רוממות,
הרים להרים,
והוא נאמר עליה עשיר שהוא מתרומם,
כי אין דבר שהוא התרוממות כמו העשיר, כמו שנקרא הדל
עני שהוא נכנע,
כך העשיר יש לו התרוממות ביותר, וכדכתי ובתים טובים תבנה,
וכסף וזב ירבה לך,
ורם לבבך, ושכרת את השם אלוהיך, כן? כלומר, העושר מביא גאווה,
כי הפרש גדול מה שיראה האדם לעיניים גדולתו כמו העושר,
מה שאין כך שאר מעלות, שאינם נראים בעין אליו.
ומכל שכן, לפי מה שביארנו,
כן, האדם מגיע אל המידה הזאת רק על ידי שמשפיל את זה,
עד שהוא עני נכנע, ובזה מתרומם השני עד שהוא עשיר.
ואמר במדרש הזה, כי נקראו נכסים,
שנכסים מזה ונגלים לזה.
וביאור זה, כמו שאמרנו,
כי אין העושר כמו החוכמה והגבורה שהם לעצם האדם,
כי החוכמה היא לאדם עצמו,
וכן הגבורה לאדם עצמו.
לכך אלו שתי המעלות אינם קרובים אל הסילוק והעשרה,
אבל העושר קרוב אל הסילוק והעשרה, עד שהוא נחשב כמו האדם שהוא סוגר עיניו
ונכסה ונאבד עושרו ממנו ונגלה לאחר.
לכך נקרא נכסים,
שנכסים מזה ונגלים לזה כל כך במהירות, וכדכתיב,
אל תיגע להעשיר מבינתך חדל,
התעיף אינך בו
ואיננו כי יעשה לו כנפיים, כנשר יעוף
השמיים ופירושו ופירוש זה, כמו שאמרנו,
כי אל ייגע להעשיר שאינו מן השם יתברך העושר הזה רק מכוחו.
ועושר כמו זה, התעיף, כלומר,
כל כך במהירות, כאשר עיניו מעופפים בעושר ועוברים עיניו מצד זה לצד זה ואינו.
כי יעשה לו כנפיים ללכת עימנו במהירות היותר.
וכל זה מטעם אשר אמרנו,
כי העושר הוא דבר שאינו מתחבר לאדם, ולכך הוא עובר מן האדם בקלות מאוד,
כמו שאמרנו.
ועוד יש לך לדעת,
כי העושר, שהוא ברכת השם יתברך, ראוי שיהיה סמוי מן העין.
ולכך העושר מסוגל שיהיה נכסה בזמן היותר קצר הזה, היותר קצר,
וזה כאשר עובר בו עיניו מצד זה לצד זה,
ובצד אשר עבר ממנו עיניו מיד העושר איננו, כי בוודאי בעוד עיניו בו לא שייך לומר ואיננו.
אבל כאשר עיניו עוברים מצד זה לצד זה,
ממקום שסילק עיניו כבר איננו.
וכל זה כי ראוי שיהיה סמוי מן העין,
וראוי לו האוצר והכיסוי,
כי הוא ברכה לעולם. והדבר שהוא ברכה
הוא באוצר שאין ברכה,
אלא בסמוי מן העין, ולפיכך לזה נכסה עד שהוא באוצר,
ולאחר שהוא מוכן לו, נגלה לו.
למרות שזה דרש, כן? נכסים במקור זה לא במאוון של כיסוי,
אבל אפשר לדרוש את זה. המעגלת נכסים באה מן הארמית, נכסה זה דבר ששוחטים,
כן? כי עיקר הרכוש פעם היה
העדרים של האדם.
טוב,
עד כאן להיום, פם פללה על העולם, פם פם פם.
