תהריים טובים אחי ורעי.
אור גדול בעזרת השם
אחרי ימי הפורים הקדושים.
פורים משולש. היה לי איזה מחשבה שפורים משולש בירושלים. יום ראשון
זה יום שרק של...
היה לי שתי מחשבות.
נגיד לכם על פורים משולש שתי מחשבות.
גם
שפורים משולש,
אז בעצם זה מבודד את היום ראשון בירושלים. היה רק יום של אהבת ישראל.
כי זה רק משתה בשמחה ומשלוח מנות.
אנחנו צריכים הרבה אהבת ישראל. אז נתנו לנו השנה.
יום שלם שהוא רק אהבת ישראל, לא בלי,
לפעמים מקרא מגילה, קצת מקזז, אתה צריך לקרוא מגילה, אז אין לך מספיק זמן.
זהו, יש לך רק משתה ושמחה ומשלוח מנות.
ועכשיו, השנייה שהייתה לי,
זה, הרי כתוב ולא יעבור, נכון?
ולא יעבור.
י"א, י"ב, י"ג, י"ד, ט"ו, זמניהם, ולא יעבור.
זהו, ט"ו.
והנה אנחנו בט"ז.
עושים משתה ושמחה.
אז מזה לומדים שגם כשאומרים ליהודי לא לעבור, הוא עובר.
אין גבול, נשבור את הגבול גם.
בסדר?
לא יעבור, אז כדי שנלמד שאפשר לעבור.
יש דפים פה.
טוב,
אנחנו נפש הפרשה, רוצים לחיות עם הזמן?
והזמן הוא הזמן של אדמו"ר הזקן, הזמן של פרשת השבוע.
והיום,
מה?
כן, אני אשמח.
והיום יש פה תורה שהיא, אני חייב להגיד לכם שהיא גם מאוד משמחת אותי,
וגם באופן אישי אני מאוד הולך איתה,
גם יש לי הרבה הכרת הטוב
לתורה הזאת, אבל גם הרבה סקרנות,
ואפילו קצת איזה,
לא אגיד חשש, אבל סוג של תפילה,
שנזכה לקיים אותה כמו שצריך.
אתם יודעים שפרשת ויקל היא בעצם סוג של תהום של פרשת תרומה,
נכון?
שם זה הציווי וכאן זה הביצוע, אבל בכל אופן,
בפער בין הציווי לבין הביצוע יש הרבה מאוד דברים שמשתנים ומתחדשים,
ואחד מהם זה האנשים.
בציווי, משה רבנו,
בעיקר הקדוש ברוך הוא אומר לו את
החומרים, את צורת הכלים, תודה.
ברוך אתה ה' אלוהים.
וכאן כשזה מגיע לביצוע, אז כבר יש ציווי גם על האנשים שיעשו את זה, ואתם יודעים שהכל הכל בסוף
תלוי באנשים.
מי עושה מה? יש הרבה רעיונות חשובים.
בסוף, אם אין את האנשים הנכונים במקום הנכון, זה, כלום לא קורה.
ובתוך האנשים האלו יש שני ביטויים מאוד מאוד משמעותיים,
שהפרשנים ככה נעים סביבם,
ובחסילות זה נהיה אירוע גדול.
וזה הפסוקים של אופנינו, זה שני פסוקים לא צמודים.
וכל חכם לב בכם יבוא ויעשו את כל אשר ציווה ה'.
ובפסוק כ"א,
ויבואו כל איש,
אגי ברוך הבא אשר נשאו ליבו וכל אשר נדבה רוחו אותו הביאו את תרומת אדוני למלאכת אוהל מועד ולכל עבודתו ולבגדי הקודש.
חכם לב
זה תואר אחד ואחרי זה איש אשר נשאו ליבו לא מי הוא זה ואיזה הוא אשר מלאו ליבו.
נכון?
נשאו ליבו מוכר לנו הביטוי הזה
מאיפה הביטוי הזה מוכר? לא מהתורה מדברי חז"ל.
זוכרים?
זה הביטוי שחותם את התורה.
ולכל המורה הגדול ולכל היד החזקה אשר עשה משה לעיני כל ישראל,
אז רש"י שם אומר ולכל היד הגדולה זה מכות מצרים, המורה הגדול זה קריעת ים סוף, אשר עשה משה שהוריד את התורה לעיני כל ישראל שנשאו ליבו לשבור את הלוחות.
ומשם הלקוח.
אז ועבור כל איש אשר נשאו ליבו
וכל אשר נדבה רוחו אותו הביאו את תרומת ה' למלאכת אוהל מועד ולכל עבודתו בבגדי הקודל. אז יש לנו חכם לב,
נשאו ליבו ונדבה רוחו.
אנחנו נתעסק היום בעיקר בנשאו ליבו.
מה זה נשאו ליבו? מה הכוונה?
חכם לב, אז
אולי אני אגיד על זה, על קצת משהו,
על שני התארים הזה, ואז נתמקד בנשאו ליבו. חכם לב,
אז באמת צריך להגיד מה זה חכם לב. חכם לב זה חב"ד נקרא, חוכמה, בינה, דעת. זה אדם שיש לו ידיעות,
אבל הן מחוברות ללב שלו.
הוא מגיע אל העשיית המשכן,
והוא מגיע לא רק עם המוחין,
הוא מגיע גם עם רצון טוב,
עם רצון טוב, עם רצון חם.
ספירת הדת אצלו מחברת בין החוכמה והבינה לבין האישיות.
ואני מזכיר עוד דבר, הפרשה נאמרת בהקהל, אתם זוכרים?
למה הפרשה נאמרת בהקהל? הכוונה היא
שמשה רבנו אמר בבת אחת את הכל לכל עם ישראל.
בעוד שבדרך כלל
משה רבנו היה מלמד את אהרון,
ואז היו נכנסים בניו והיה מלמד אותם,
ואז הם נכנסים לזקנים והם ילמד אותם, ואז הם היו מלמדים את עם ישראל, בסדר?
ויש מספר פרשות שנאמרות, כל הפרשה נאמרת בהקל.
למה הפרשה הזאת נאמרת בהקל? כי הפרשה הזאת היא חתיכת אירוע.
יש כאן משכן,
מיליון פרטים, קרסים, קרשים, יריות, בריחים, לפה ולשם.
דבר כזה,
אם יעשה את זה מישהו אחד, או מספר אנשים מצומצם שהם בעלי מלאכה,
הם ידעו לתאם ביניהם וזה יתחבר.
אבל פה כל אחד מגיע,
יאללה, מי שאירוע בא, ברוך הבא.
וכל אחד עושה את זה. נגיד שהוא עושה, כל אחד יעשה את שלו הכי יפה.
אבל בסוף צריך לחבר את האירוע הזה.
אמור להתחבר, בסדר?
אנחנו גרים בבניין, שזה כאילו רצף מגדלים.
ככה, יוצרים איזה, היו אמורים ליצור איזה חצר פנימי, לא חצר, פארק פנימי כזה ביניהם.
אבל שני בניינים בנה, או שלושה בנה קבלן מסוג אחד,
חברה אחת, ואת שער הזה בנו, בנה קבלן עם זה, והם לא תאיימו ביניהם את הגבהים. כך שיצא שהחצר של הבניין הזה היא גבוהה
מהחצר של הבניין הזה, וזה ברמת גובה שכבר צריך לעשות גדר.
וככה, במקום שיהיה פארק אחד גדול שכולם יכולים, זה שם משהו כזה שחצוי ומלא גדרות וסתם מעצמם.
לא מתואר.
אז מה הסיכוי שכל כך הרבה אנשים יעשו משהו אחד?
זה יתחבר. אז לכן משה רבנו קורא להם לעכל ואומר להם,
כל אחד לפני שהוא רץ למלאכה, תסתכל,
מה שאתה עושה
אמור להצליח להתחבר
עם מה שמישהו אחר יעשה.
ולכן הקמת המשכן באלף בניסן היא לא רק איזה גמר מלאכה, היא גם ניסיון.
האם כשבנינו את המשכן
היינו חכמי לב,
ולא רק אמרנו איך החלק שלי יצא יפה, אלא איך החלק שלי גם מתחבר עם החלק של חברי.
בסדר?
אם המשכן התחבר, סימן שבזמן הבנייה כל אחד חשב על חברו.
אם החלק לא התחבר, זה אומר שכל אחד חשב על עצמו.
מכיוון שהמשכן התחבר, אז איך הוא נקרא המשכן?
תוכו רצוף אהבה.
לא רק אהבת הקדוש ברוך הוא לעם ישראל,
אלא גם אהבת עם ישראל אחד לשני.
כי אתה אומר, שמע, אני, רגע, אני צריך לראות שזה מתחבר לחבר שלי.
אני רוצה להתחבר איתו.
נפלא, נכון? אז לכן הפרשן נאמרת בהקל.
אז זה חכם לב.
טוב,
נדבה רוחו אותו, זה נדיבות רוח,
שהוא ככה מתנדב בשמחה.
אבל מה זה נשאו ליבו?
מה זה נשיאות לב?
יש בדבר הזה כמה פירושים.
נלך, מה שנקרא, נתחיל ככה טיפה לחווה מנועים, ואז בום.
יש פה רמבן על התורה,
פצצתי ביותר, ובעקבותיו כמה דיבורים חזקים מאוד בחסידות.
בואו נראה. אבל נתחיל בהרשער איש. אומר הרשער איש,
ויבוא וכולי, הרי זה משפט עומד לעצמו, לפי פיסוק הטעמים,
ובחיבור וכולי.
אכן, גם נשאו ליבו אינו זהה אם נדבה רוחו אותו.
זה שני דברים נפרדים.
נדבה רוחו אותו מציין בעיקר את הדחף הפנימי למתן תרומה.
תרומת דבר.
כן, עכשיו, דרך הפנימי יכול להיות, כי כולם נותנים. מה, רק אני לא אתן?
מה זה, כולם נותנים, אני גם נותן.
צ'רידי כזה, כן?
אבל נשאו ליבו מורה על התעלות פנימית לרמה של החלצות אישית,
המתנשאת מעל ההרגל ולמנהג שנהגו עד כה. הייתה כאן איזו רוח גדולה,
שאתה אומר, וואה, יש פה איזה... הם הבינו את הרעיון, הם הבינו שהם בונים משכן, וזה אירוע של פעם בהיסטוריה.
פעם בהיסטוריה.
איזה דבר כזה יקרה.
אז אם אתה לא באת ונתת חי שקלים, יאללה, מאה שקלים, הוא הגדול, עם הילדים, עם הזה, הלכו, תרמו.
לפיכך נראה שהמשפט ויבוא, הוא מציין קודם כל את הרושם הכללי ואת ההצלחה הכללית,
שהושגו על ידי קריתו של משה.
העם הבין את תכלית המפעל בכל רום מעלתה ומשמעותה.
לי זה מזכיר
שני דברים, זה מזכיר לי את ה... היה פעם,
לפני שהמדינה קמה,
היה, רצו לאסוף כסף
כדי לקנות לקראת הקמת המדינה, אז עשו מגבית,
מגבית כזאת, מלווה העם, משהו כזה.
לא, לא, ממש היה,
מלווה העם, ויש ממש סרטים שאנשים באו,
היו פשוט פתחו כל מיני זה, ואנשים באו, נתנו ממש שרשראות, טבעות, הורידו מהידיים, כדי שיהיה למדינה שהולכת לקום כסף לקנות נשק.
כאילו הבינו שהולכים פה להקים מדינה,
זה הטבת, כן, או לא, בסדר, אתה תזכה להיות חלק מאלה ששמו את הכסף כדי שתקום מדינה ליהודים.
זה ממש קורה פעם באלפיים שנה.
אז זה, הבינו את הרושם הכללי.
כל מי שראה את עצמו מסוגל לתת משלו לטובת המפעל,
אם בתרומה, אם בעשייה,
חש בהתעלותו האישית כאשר שיתף את עצמו בקידום תכלית שכזאת.
אני יכול לתת משהו, מה אני יכול לתת? לא יודע, אני יכול לתת טבעת.
אני יכול לתת עצה,
אני יכול לעמוד ולעשות ככה, בסדר? כאילו לעשות אוויר לפועלים, משהו.
אני רוצה להיות שותף.
מגניב, לא? מדהים.
אתה יכול לתת אותי של...
גם עכשיו רואים כל מיני חברי... אני כבר גיל טוב, אני חייב לעשות משהו.
תן לי רגע את זה, אז אני...
אני אשיא החיילים.
אני אתנדב...
אני רוצה לעשות משהו.
אתה מבין את גודל השעה.
אמ...
יש פודקאסט מאוד אה... מאוד יפה שאני ממליץ עליו תמיד, יציאת אתיופיה.
אז שמה,
בפרק השני,
אמ... מי ש... מי שבעצם הניע את כל התהליך זה אדם בשם פרד דה אקלום, הוא נפטר.
והוא בעצם הצליח לברוח מאתיופיה לסודאן,
נמלט,
והוא אמר, אוקיי, אם אני עשיתי את זה,
אז אפשר שעוד יהודים יעשו את זה.
אז הוא רצה לשלוח,
הוא היה אדם משכיל,
הוא רוצה לשלוח מכתב
לפה לארץ, שיעזרו לו,
אבל לא היה לו כסף לשלוח נכתב.
הוא הגיע חסר כל.
אז הוא הלך ומכר את טבעת הנישואין שלו
כדי לקבל כסף, והכסף הזה הוא שלח מברק לארץ.
המברק הזה הגיע למוסד, ואז משם שלחו מישהו שסוכן,
שדני לימור, שיפגוש אותו, ומשם הכל היסטוריה.
אבל הוא נתן את הדבר האחרון שהיה לו,
את הטבעה.
לפעמים קורה איזה משהו גדול, אתה אומר, אני אתן איזה משהו,
מה שאני יכול, גם אם אין לי דבר גדול לתת, אני אתן את החצי שקל שלי, בסדר?
אם בתרומה הם בעשייה,
חש בהתעלותו האישית,
כאשר שיתף את עצמו בקידום תכלית שכזאת. הם באו חדורי תחושה זו והעמידו את עצמם לרשות המפעל,
כל אחד לפי כוחותיו וכישרונותיו.
אז אני רוצה עוד משהו, תן לי לעשות את זה.
יפה.
אז נדבה רוחו גנות שונה מנדבה ליבו,
לב מבטא בראשונה את כוח המחשבה והרצון שבאדם,
ורוח זה האדם הפנימי כולו, פנימיותו כולה. בקיצור, הם הגיעו ככה, הם הבינו את גודל השער,
נכון?
שפת אמת אומר כאן, בפסוק כל נדיב ליבו יביאי תרומת השם,
פירוש להביא, עם כל הנדיבות שבו,
להניח כל הרצון שבלב,
וזאת הנדבה. עכשיו, יכול להיות שהוא הביא סכום קטן,
אבל זה היה כל מה שיש לו.
זה היה הכל, הוא נתן שם את כל הלב שלו.
וגם הפירוש על ידי נדבה הזאת יביאו את כל נדבות ליבם, כי נדבות המשכנה תיקונו כל הרצונות,
שבאמצעיות זו הנדבה יביאו את כל נדבות ליבם. בקיצור, הם שמו בעניין הזה,
נותן להפעיל את החוסרות משהו,
החלטתי כוח,
הייתי כולי בתוך הדבר הזה, הם היו כולם בתוך הדבר הזה,
אחד המרבה ואחד הממעיט.
אז זה נשאו ליבו.
ובכן, נשאו ליבו לפי פירוש הרש"ר הירש,
הבנת גודל המאורע והגעה, וואו, זה כאילו ה...
טוב,
זה נפלא.
אבל הרמב"ן פה לוקח אותנו עוד צעד.
ואני חייב להגיד לכם שהרמב"ן הזה, כמו שאמרתי לכם, הוא אדיר.
לא שהרמב"ן צריך ציונים ממישהו,
אבל הוא ממש נוקה ויורד עד עמקי תרם. מה אומר הרמב"ן? הוא אומר את זה בשני מקומות. אני אגיד את זה בעל פה, ואז נקרא את הדברים שלו.
ויש פה את אחד מהפלאים הכי הכי גדולים שהיו אי פעם בהיסטוריה.
העם הזה,
אנחנו מדברים פה כעת על ציווי, על עשיית המשקל. הציווי הזה נאמר ביום הכיפורים, או יום למחרת.
זה חצי שנה אחרי שיצאו ממצרים.
זה הסיפור.
במצרים הם היו 210 שנים,
לתוכם השיעבוד היה נגיד 130 שנה בערך, משהו כזה.
130 שנה שיעבוד זה אומר כבר שלושה דורות, אבא, סבא ונכד.
שלושה דורות עם ישראל עוסק רק במלאכות
של טית ובניין,
ומלאכות של עבדים.
זה המלאכות,
בסדר?
עכשיו,
המלאכות של המשכן זה מלאכות של אומנים.
שם צריך כישרון מיוחד, זה לוקח שנים ללמוד את זה.
וגם ללמד את זה, אתה לא מגיע לבד.
אתם יודעים איזה שיבוץ?
עד היום, שיבוץ.
אתה הולך, בוחר יהלום לאשתך, כזה יהלום, שם השיבוץ, איזה טבעה, אתה צורף, רק הוא משבץ, העוזר שלו לא יודע לשבץ. זו מלאכה מיוחדת, איך מתאימים, איך זה,
איזה אבן נותנים לאיזה, זה עולם שלם הדבר הזה, או בכלל רקמה,
יש שם רקמות מאוד מאוד מסובכות,
יש שם חוטים מאוד מסובכים, יש שם מלאכות מורכבות מאוד,
מאיפה הם ידעו את זה?
מאיפה הם ידעו את זה?
תראו מה אומר הרמב"ן, הוא אומר את זה בשתי מקומות, זה מדהים.
ויבואו כל איש שנשאו ליבו,
מה זה נשאו ליבו? זה כאילו יש כאן איזה, הלב שלו מושך אותו.
על החכמים העושים במלאכה יאמר כן.
מרוב שהתלהבתי, הדגשתי את כל הרמב"ן, אמרתי לך, אני אדיש איזה משפט, אבל כל הרמב"ן הזה, הדגשתי את הכול.
כי לא מצינו על המתנדבים נשיאות לב. מי שהביא כסף, נדבה רוחו אותו, אבל לא נשא ליבו.
אזכיר בהם נדיבות.
בטעם אשר נשאו ליבו לקורבי על המלאכה.
כי לא היה בהם מי שלמד את המלאכות האלה ממלמד
או מי שאימן בהם ידיו כלל.
לא היה להם בצלאל,
בית ספר בצלאל לצורפות וכל הדברים האלה.
אבל מצה בטבעו, היה להם בצלאל, כן, אבל מצה בטבעו שידע לעשות כן. הם הסתכלו פנימה,
הסתכלו פנימה, והרגישו,
יש לי את הכישרון הזה.
אני יודע שאני מסוגל.
מה?
תבוא למשה רבנו ותגיד, אני רוצה להיות הצורף שעושה את הזהב של הכרובים.
מי אתה?
אני מרגיש בפנים שזה.
הוא אומר,
ויגבה ליבו בדרכי ה'.
לבוא לפני משה ולומר לו אני אעשה כל אשר אדוני דובר ואין לו ניסיון בכלום.
מאיפה אתה יודע?
אני יודע כי הסתכלתי פנימה וזיהיתי בתוכי
את האוצר הפנימי הזה.
זה יכול להיות דבר כזה? תגידו לי.
זה יכול להיות דבר כזה שאדם אף אחד לא אומר לו והוא מסתכל פנימה
והוא אומר יש לי כוח פנימי ואני צריך לצאת אותו לפועל.
כשכתוב ועשו לי משכן נכון ועשו לי מקדש
ושכנתי בתוכם.
וכולם אומרים,
הפירוש היה נפלא, שהקדוש ברוך הוא לא רק שוכן בתוך המשכן, אלא שוכן בתוך כל אחד ואחד מבני ישראל.
לדעתי זה אחד הפירושים.
עשיית המשכן עזרה לבני ישראל לגלות מתוכם את האוצרות ואת הכישרונות הבלתי רגילים שהיו טמונים אצל כל אחד ואחד.
עכשיו תחשבו רגע,
תכף נסיים לקרוא את הדברים שלו,
איזה מין דבר, איזה תסכול,
נגיד שיש לנו בתוך החדר,
בתוך הנפש, כל מיני חדרים.
חדרים.
יש לך חדר מלא כל טוב,
מלא כל טוב, נגיד מישהו צורף.
צורפות זה מלאכה בלתי רגילה.
אתה יוצר דברים יפים, או מישהו רוקם,
או מישהו יכול לנגן, לא משנה מה.
חדר בתוך הנפש,
שאתה בכלל לא יודע עליו.
סגור.
כי לא היית עסוק בלהקשיב לקול הפנימי שלך הזה.
הוא כאילו רץ,
היינו עסוקים בלעשות דברים שאחרים אמרו לנו, אבל לא הקשבנו פנימה,
ואחרי מאה ועשרים יגידו לו, אתה צריך רגע סיור באישיות שלך, תראה לך פה חדר שלם, למה לא פתחת אותו? לא ידעתי, איך לא ידעת?
למה לא הקשבת לעצמך?
ויש כאלה שמקשיבים לעצמם, ואה, מה אני, בסדר, אתה יודע שאני חושב שאני, זה, אז בגלל זה כולם...
תעשה עם זה משהו!
תעשה עם זה משהו!
ויגבה ליבו בדרכי ה' לבוא לפני משה לומר לו, אני אעשה כל אשר אדוני דובר.
וכבר הזכרתי את זה בסדר אחר, תכף נקרא את זה.
והנה אמר שבאו לפני משה כל אשר נשאו ליבו לקרבה אל המלאכה
וכל אשר נדבה רוחו אותו הביאו עד תרומה
והנה משה אמר לכולם כי קרא השם בשם בצלאל באוהלייו
ואחרי כן קרא להם משה ואל כל חכם לב שיבואו לפניו ונתן להם הנדבה. בסדר אז משה רבנו ממנה עליהם את בצלאל אבל כל מי שהגיע וזה הדבר השני כל מי שהגיע ואמר כן יש לי את הדבר הזה משה נתן לו אמון נתן בו אמון
אתם מבינים מה אומר העמב"ם?
ויגבה ליבו הכוונה אתה יכול לחשוב מה?
זו גאווה חיובית, כי כתוב, היגבה לבוא בדרכי השם. גאווה,
יש לה, אתה יודע, הבעל שם טוב אומר שפרה אדומה,
התלמיד של הבעל שם טוב, שאלו אותה בעל שם טוב,
אמרת שכל דבר, כל מצווה יש לה שורש רוחני.
אז איפה השורש הרוחני של הפרה אדומה?
אז הוא אמר להם, זה הגאווה.
שפרה זה כאילו, פרה זה התפרצות, אדומה עוד יותר,
שהפרה האדומה היא מטמאה את הטהורים ומטמאת את הטמאים.
אז הוא אומר, אדם בתחילת דרכו צריך פרד אומה, להתגאות, להגיד, כן, בשבילי נברא העולם,
למי יחפוץ המלך לעשות עיקר יותר ממני, זה בהתחלה. אחרי שהוא עושה את המעשה,
הוא צריך מייד להגיד, אנוכי עפר ואפר.
אם הוא
נשאר בזה, זה מייד מטמא אותו.
אז ויגבי ליבו בדרכי השם, זה שאדם אומר לעצמו, יש לי את הכישרון הזה,
יש לי את היכולת,
ואני מסוגל, ואני לא כמו שרבנו,
אני לא אומר, טוב, מה אני, מי אני, לך על זה.
עיקר העיקרים שאומר הרמב"ן זה דבר פלא עצום.
אנשים שמעולם לא אחזו במלאכה הזאת, לא עסקו בה,
אין להם ממשלות ניסיון. מאיפה הם ידעו? איך אתה יודע מי אתה?
הוא מסתכל פנימה,
מסתכל פנימה, אומר, מה אני? מה הסיפור שלי? מה הכישרון שלי?
מה הקדוש ברוך הוא נתן לי? והוא פתאום מבפנים זה צמח לו, ואז נשאו ליבו להגיד למשה רבנו,
אני מרגיש שיש לי את זה, תן לי להיות שורף.
עכשיו, למה זה כזה דבר חידוש?
כי אנחנו בתור גדלים, בתור ילדים,
ואנחנו כל הזמן קולטים מה אומרים עלינו.
הרב קוק אומר,
הייתי צריך ללכת את הפסקה הזאת, אולי נעביר אותה,
נשפץ את הדף.
הרב קוק אומר, באורות הקודש חלק ג',
שיש כאלו ששומעים הרבה מאוד קולות מבחוץ,
רק קול אחד הם לא שומעים, אה?
את הקול שלהם, את הקול הפנימי שלהם.
עכשיו, בתור ילד אתה קולט את זה, וקולט את זה, ואתה תהיה כזה, ואתה תהיה כמו אבא, אתה תהיה כמו אמא, אתה תהיה מכבר, אתה
תראה... אבל לכל אדם בסוף יש איזה אוצר פנימי שלו,
שאם הוא מצליח לעשות השקטה של הקולות האחרים,
הוא יוכל לפגוש את האוצר הזה.
ואיתו לעבוד. זה כאילו יוצא שהרמב"ן אומר שהקדוש ברוך הוא רוצה שכל אחד מאיתנו,
כל אחד מהעושים במלאכה, יעשו במלאכה באור העצמי שלהם.
לא משהו שלמדתי כי מישהו לימד אותי,
אלא משהו שהוא שלי, מאשר יתברך, בסדר? וזה קורה על ידי סוג של עשייה הקשבה.
זה אירוע מדהים.
זה קורה, זה קורה גם היום.
אתה רואה אנשים, נגיד, שהלכו ללמוד תואר מסוים באיזה מקצוע,
אפשר להגיד שהמשפחה אולי כיוונה אותם, ההורים כיוונו אותם, לומדים את התואר, ופתאום מבינים שזה לא זה, עוברים איזשהו תהליך, אפילו לפעמים חלק מהם עובדים בזה, פתאום אומרים, לא,
זה לא מי שאני,
אני צריך לעשות משהו אחר.
איך זה קרה?
משהו, נשאו ליבו,
נשאו ליבו, לפעמים זו סיטואציה כזאת, שהם פתאום היה,
הוא ראה איזה משהו ופתאום הוא התלהב מהדבר הזה.
הקשבה פנימית למה שיש בתוך כל אחד מאיתנו, אנחנו לא רק איזה פח שזורקים לתוכו רשמים מבחוץ וזה, אלא בסוף יש לאדם איזו נקודה עצמית,
פנימית שהיא שלו,
שאם הוא מקשיב אליה מתברר שזה אצלו בכפות הידיים והוא אפילו לא הכיר את זה.
תראו, הרמב"ן אומר את זה בעוד מקום.
ראה קראתי בשם בצלל בנאורי בן חור, אמר השם למשה, ראה קראתי בשם. ומשה אמר לישראל, ראו קרא השם בשם.
והטעם,
שישראל במצרים פרוחים בעבודת חומר ולבנים.
פרוחים זה מפורקים, כמו פרחה.
ברור בעבודת חומר, היו מפורקים לגמרי.
לא למדו מלאכת כסף וזהב,
וחרושת אבנים טובות, ולא ראו אותם כלל.
לא היה להם מושג מהעניינים האלו, כסף, זהב, אבנים וטיץ, זה מה שזה המקצוע שלהם.
והנה הוא פלא, אומר הרמב״ן, אביהם של ישראל,
שימצא בהם אדם חכם גדול בכסף ובזהב ובחרושת אבן ועץ,
וחושב ורוקם ואורג,
כי המלאכות היו גם צריכות כוונה,
כי אף פעם לומדים לפני חכמים לא יימצא בקיא בכל ההמוניות כולן. זה יכול להיות, גם מי שיושב ולומד הרבה מאוד זמן, יש זמן לא מגיע לרמה הזאת.
והיהודים ורגילים בהם,
בבוא ידיהם תמיד ביתית ורפש,
לא יכלו לעשות בהם עולמות דקה ביפה, ראיתם פעם איך נראה טייח?
כל אצבע שלו ככה, כמו שתי אצבעות שלנו.
עכשיו הוא התחיל להתעסק עם כסף, עם זהב, זה כאילו מקצוע לבנות כזה, עם ידיים כאלה עדינות,
נכון?
אמרו לעצמכם דבר כזה, נכון?
יש אנשים שלומדים נגינה.
אומרים שאם אתה רואה רוסי יורד בחדר מדרגות,
בלי כלי נגינה,
סימן שהוא מנגן על פסנתר.
אבל יש אנשים שהם לא לומדים נגינה.
מה?
הלב שלהם מנגן.
הם מחפשים את הנגינה.
שים אותו על איזה פסנתר,
תעזוב אותו אחרי שעה, תחזור,
הוא על זה.
הוא מנגן מבפנים, הוא לא צריך ללמוד את זה מבחוץ. זה בפנים, קיימת בתוכו תכונת הנגינה.
אבל אם האדם הזה היה גדל באפריקה,
זה היה מנגן על עצים ועל זה, אבל אולי...
נכון?
האם יכול להיות שיש אצל כל אחד מאיתנו איזה חדר כזה
שאולי פספסנו אותו כי לא עצרנו להקשיב לקול הפנימי
של כל אחד מאיתנו?
ואנחנו עסוקים בלקלוט מלא מלא קולות והקשבות ממקומות אחרים.
כאן במשכן
הייתה כאן איזו עצירה,
ממש עומק החירות,
הייתה כאן איזו עצירה,
וכל אחד ברגע הקשיב לקול הפנימי שלו ואמר,
יש לי את זה, אני רוצה.
למרות שהוא לא למד מעולם ולא ראה את זה אפילו מעולם, אומר הרמב"ן.
"כי אף פעם לומדים לפני החכמים לא יימצא בקיא בכל האומנות כולם, והיהודים והרגילים בהם בבוא ידיהם תמיד
ביתית ורפש לא יוכלו לעשות בהם אומנות דקה יפה ועוד שהוא חכם גדול בחוכמה בתבונה להבין סוד המשכן וכל כלאיו למה ציוו ומה ירמוזו לכן אמר השם למשה שיראה הפלא הזה וידע כי הוא מילא אותו רוח רלויים לדעת כולל זה המשך זה שפת אמת כן
רבותיי ברמת עבודת הנפש זה ממש קריאה לכל אחד מאיתנו לשים מבט פנימה
גם על עצמנו וגם
גם על הילדים שלנו.
כן, רגע.
לי היה משחק שאני מאוד אהבתי אותו,
ואני רואה שלא, לא, לא...
כשהייתי באזור, כשהילדים היו קטנים,
קטנים,
ארבע, חמש, ככה, שש,
הייתי נכנס מדי פעם לחדר שלהם כשהם היו ישנים בלילה,
וכל האשכבות אחרי שגמרנו להשכיב אותם וכל זה, אוכל, ארוחת ערב, זה היה תמיד הזמנים בתוך בית, הזמנים הפיק כזה של מאמץ וזה,
וישנים ככה,
נושמים את הנשימות שלהם,
ישנים,
נכנס לחדר ומנסה לדמיין.
הילדה הזאת בת ארבע, מה היא תהיה בעוד עשרים שנה?
הילדה הזאת בת שש, מה היא תהיה בעוד עשרים שנה?
פה ישנה רופאה, פה ישנה מורה,
פה ישנה אחות,
או ישנה...
בסדר, אתה מסתכל על ילדים שלך ואומרים, רגע. לא לראות אותם רגע מהזווית, שאני אבא והם הילדים, אני מטפל בהם.
שנייה אחת רגע לשנות את הזווית ולהסתכל רגע לפי הזה, לאן זה הולך.
תסתכל כאילו פנימה,
פנימה אל ה...
לא, חלק מה שזה, זה נראה ש...
חלק באמת לא ידעתי להגיד,
אבל חלק, יש לכם יותר מובהק.
אבל עזבו גם מה ההורים מסתכלים על זה, זה גם חשוב.
מה אתה מסתכל על עצמך?
האם עצרנו פעם לשאול את עצמנו, לא לשאול, אלא להקשיב לכאבים,
להקשיב לגעגועים,
להקשיב איפה ה... מה?
לרצונות. לרצונות,
איפה הלב פועם.
לפי הרמב"ן זה גם בדברים שמעולם לא פגשנו ומעולם לא ראינו,
אבל הם יכולים להיות אחד האוצרות שלנו.
מדהים.
הנה, עכשיו קראתי, לא, לא, השגחה פרטית.
קראתי איזו כתבה על איזה יהודי מצפת,
ביטון קוראים לו.
הוא היה בכלל מורה.
והוא היה נורא משקיע בדפי קשר. היה מצייר אותם נורא יפה, מאייר אותם עוד יפה.
הוא גם צייר את הכיתה וכל זה. ההורים נורא, לא מה שהוא כתב, אבל הם נורא התלהבו מהציבור.
אחרי זה הוא עבר בית ספר, ואחרי כמה שנים הוא חזר מאותו בית ספר, והוא אמר לו, תשמע, אנחנו עדיין משתמשים בתיאורים שלך.
אז פתאום באה לו מחשבה, רגע,
אולי אני בכלל צריך להיות צייר ולא מורה?
לא, צייר.
הוא אומר, לאט לאט, בגיל 50 הוא עבר להיות רק צייר.
יש לנו ציורים שנמכרים,
וגם מפנים איזה משהו.
לפעמים אתה אומר, כן, אני דלק קשט יפה, אני לא יודע לך, אני צייר.
אבל זה מגיע רק אם אדם עוצר ומקשיב,
ולא מזלזל בקול הזה.
נכון, אומר הרמב"ן, מה שאמרת, אלי,
הוא נשאו על ליבו, ויגבל ליבו בדרכי השם. הוא אמר להגיד, טעם, נו, זה, לא, זה, יש לי פעם קול פנימי,
קול הזה זועק,
לפעמים הוא,
הקול הזה מייצר כאבים,
אל זלזל בו, תלך עליו.
נפלא.
זה שני רמב"נים שהם משנה חיים, לדעתי.
גם מסוגל ללכת בעקבותם.
בגלל הדבר הזה,
אז צריך רגע להבין, אז איך זה קורה.
איך, איך,
מאיפה מקבלים את האיתותים הללו?
אז יש פה כמה אפשרויות, בואו נראה.
שפת אמת אומר כך,
בואו, זו שפת אמת שטיפה להתעכב עליו.
וכל חכם לב בכם יבואו ויעשו.
אז הוא אומר, מה זה חכם לב בכם?
צריך להיות חכם לב מכם. מה זה בכם?
כמו שיש בתוכך איזושהי תכונה.
אז הוא אומר ככה, כמו שהמתנדבים צריכים למסור לציבור יפה יפה,
מי שתורם ממון לבית המקדש,
היה צריך לתת את זה לגמרי,
להגיד, זהו, אני תורם את זה לציבור, אני לא...
כך החכמים מסרו חוכמתם לציבור,
כדי מצינו שלא באו מעצמם, עד שקרא להם משה רבנו עליו השלום,
כי לא תלאו חוכמתם בעצמותם.
כן?
כשאדם אומר, אוקיי, יש לי איזה חוכמה, אבל
עיקר הכיסופים שלי, הקדוש ברוך הוא, שתזכה אותי,
לגלות את כל ההוצאות שלי לטובת מי?
לטובת הכלל.
מה, אתה רוצה לטובת הכלל?
תנו לו שיגלה, תנו לו ש...
כאילו, אם אני אמצא איזה כישרון, השם יתברך, אני מבטיח לך,
שאני, אחרי שאתה נותן לקראתי מתנה, מה אני אעשה עם זה?
אני אביא עם זה ברכה לרבים!
וואי, אז עוזרים לך? הם עשו את החוכמה, ואז תראו מה הוא אומר.
ויתכן לומר, על פי רמז המשנה, את זה הוא חכם הלמד מכל אדם,
וכאן כתיבה אמלא אותו,
פירוש שקיבוץ כל החוכמות שבליבות בני ישראל נמסרו לבצלאל וחבריו, ונקרא ממש חכם לב בכם.
ולכן כתיב ראו,
כן? אז הוא אומר ככה,
איזהו חכם הלומד מכל אדם?
זה בצלאל.
בצלאל קיבל את החוכמות של כולם,
אליו לתוך הלב, בסדר?
אז אם אני ממשיך רגע בניסיון שלנו,
כשאדם הולך, הוא אומר, אני רוצה ללמוד מכולם.
אני לא... אני פתוח.
איזהו חכם הלומד מכל אדם?
יכול להיות שאתה תפגוש איזה חכם
שיעורר בך, אתה תלמד ממנו איזה משהו,
זה יעורר בך, זה נקודה, פתאום משהו יקפוץ,
והוא ידפוק לך על האוצר שקיים אצלך.
אל תזלזל, תגיד, נה, אני כבר, מה אכפת לך?
לך.
איזה חכם, אני חייב לספר לכם בהקשר הזה איזשהו סיפור.
הייתה תקופה שאשתי הלכה ללמוד באיזה,
באיזשהו מקום מסוים.
מה שהיא נדמה שם, לא בדיוק הבנתי מה היא לומדת,
וגם לא הבנתי מה בדיוק היא עושה, כאילו, הכל היה כזה, אבל זה היה אחרי הגירוש, ולא היה לי גם פנאי.
והיא כל הזמן אמרה לי, תקשיב, אני נורא נורא נהנית, אבל אתה עוד יותר תהנה, אני מאוד נהנית, אתה עוד יותר תהנה. אמרתי לה, בסדר.
בסוף שנה היא שכנעה אותי לבוא איתה לאיזה יומיים של סדנה,
במקום שבו היא למדה.
ואז אני הגעתי,
ובגדול,
כאילו, לא שעשיתי את זה בכוונה, אבל כאילו די התאמצתי להראות שאני לא צריך פה את כל הקשקושים שקורים פה, וכל ה...
כאילו, לא בדיוק זרמתי, נגיד, אני ככה.
ואז בתכלל מסוים אומרת לי, תקשיב, אתה הורס לנו? כאילו חבל, כבר שילמנו וזה, בואו.
אמרתי, את צודקת.
צודקת פעמיים, גם שאני הורס וגם שכבר שילמנו, כן.
אצל דברים, דברים עוברים דרך הכיס.
ואז אמרתי לעצמי, אוקיי, אתה כבר פה.
זה לא נראה לך כל מה שקורה פה, סבבה, אבל אתה כבר פה, הגעת. אז בוא, כאילו, ברומאי תתנהג כרומאי, תשחק את המשחק.
לא בקטע, כאילו, בוא, תתמסר.
וברגע שהתמסרתי,
פתאום הרגשתי בתוכי, בתוכי, איזה חדר שמקבל איזה מרפא,
איזה מענה, זה היה כאילו סדנה בהקשבה,
הקשבה זוגית, פתאום איזה משהו.
והיא צדקה כמובן, כן, שבעצם אחרי זה, אני בעצמי הלכתי ללמוד שם, למדתי שם כמה שנים, ולא רק זה,
אבל זה הכל היה בגלל שמישהו דפק עליך,
מה?
זה היה בית מדרש להתחדשות זה נקרא, והיום, בית מדרש להתחדשות, היום יש תוכניות אחרות של אותו מקום,
מקום שאני חייב לו המון המון הכרת הטוב על ההקשבה.
אבל זה היה משהו ש...
סגור, אבל מישהו דופק,
ופתאום אתה... משהו בתוכך מהדהד.
אבל זה הכל תלוי ביכולת.
אתם יודעים, אתם אחלה, אתם תלמידים במכון מאיר,
ותלמיד זה...
ההגדרה המהותית של תלמיד זה שהוא נמצא במידת הקשבה.
זה מצוין.
אבל הקשבה זה בסדר גמור,
עד נקודה מסוימת שבה אדם אומר, אוקיי, קיבלתי, קיבלתי, קיבלתי,
אבל איפה כל זה נמצא בתוכי?
יש פה אורות הקודש שלך, חלק ג', אני חייב לקרוא את הפסקה הזאת.
יש פה?
חלק ג', אתה יכול להביא?
ינון, כפר עליך, תביא, אני חייב, הוא נמצא אותה זריז.
זה לא ברור לך, זה לא נכנס לדף.
חלק ג',
לא נורא, אם תמצא.
זה נקרא משהו, אי ידיעת האופי העצמי, נראה לי הפסקה הזאת.
הנה, פה קי"ט,
בואו נראה.
אתם מכירים את הפסקה הזאת? וואי.
לא, אבל זה לא זה.
נדבר על,
תכף אני אראה, זה הכל,
הכל אותו עניין.
אה, זה נקרא,
סליחה, נקרא בקשת האני עצמי. זה הכל אותו עניין, זה הכל באותו רצף.
הוא אומר ככה,
ואני בתוך הגולה של היחיד ושל הציבור.
האני הפנימי עצמי, אינו מתגלה בתוכויותו רק לפי ערך הקדושה והטהרה של האדם וכל זה. באים מחנכים מלומדים,
מסתכלים בחיצוניות, מסיכים דעה גם הם מן האני, מוסיפים תבן על המדורה,
משקים את עצמאים בחומץ,
מפטמים את המוחות ואת הלבבות בכל מה שהוא חוץ מהם, והעני הולך ומשתכח.
כן?
וכיוון שאין אני, אין הוא, וקל וחומר שאין אתה.
וגם לפני כן הוא אומר, הנה, או זה,
העולם הרוחני בונה כל אחד ואחד לעצמו בקרבו. זה נקרא השם העצמי וההתחדשות.
כל תכונת ההקשבה,
תלמידים הם בעמדת הקשבה, נכון?
אינה כי אם הכשרה לבניין הנצחי העצמי של היחיד.
כל מרכז התורה הוא הפסוק של שמו הפרטי.
מה הפסוק שלך?
יפה.
זה הפסוק שלי, של כל מיני פסוקים.
אתה,
השם,
אל תשכח,
היעלותי לעזרתי חושה.
שם אייל, כן?
עוד אפשר לומר. מה הפסוק שלך? מה הסיפור שלך?
כן?
אז הוא אומר,
ויש אשר הקשבתו כל כך מפולשת, איך עד שהוא מקשיב,
כל כך מקשיב, מקשיב, מקשיב, מקשיב,
עד שעובדו את הריכוז העצמי.
יודע הוא שמות רבים,
רק את שמו שכח, ולא ידע.
הוא יודע מלא מלא פסקאות, מלא זה, רק את מי הוא שכח,
אותו, הוא שכח להקשיב פנימה, את עצמו.
כל עמלול עריק ואין לו תקנה כי אם על ידי עורלת אוזן כבירה. תפסיק להקשיב
לאחרים.
תתחיל להקשיב למי?
לעצמך.
עורלת אוזן כבירה שמונעתו מכל הקשבה.
ואחרי האירוס הגדול הזה, החירשות,
הוא שב ומתחדש בצורה חדשה,
התהפך כחומר חותם והתייצבו כמו נירוש.
זה פסקה דרמטית,
כן?
מקשיב, מקשיב, מקשיב, מה, שם, תגיד מה,
מה אתה אומר?
נמשיך, כן?
מה אתה אומר?
לפעמים אתה מדבר עם מישהו, אתה שואל את השאלה,
הרב שלי אומר,
תגיד, אבל מה אתה אומר?
מה דעתך?
יש דבר כזה גם שנקרא דעתי?
לא ידעתי.
אז זה העניין,
זה הרמב"ן הזה.
תראו
מה אומר,
בואו נדלג רגע לאמר אמת.
לא, בואו נראה את רבי נתן, בואו נראה את זה.
זה שכתוב בכל מלאכת המשכן,
לשון רצון ונדיבות לב,
כמו שכתוב, כל אשר נדבה רוחו אותו, וכל אשר נשאו ליבו לבוא למלאכה.
אני חושב על זה הרבה.
כי כל מלאכת המשכן היתה מבחינת נדיבות לב ונשיאות רוח. דהיינו, מבחינת רצון.
מה זה מבחינת רצון?
אז פירשנו פירוש אחד, שאנשים הביאו ברצון את הנדבות.
אבל עכשיו הוא מפרש, וגם הרמב"ן,
שהם לא רק הביאו ברצון אליהם,
גילו את הרצון שלהם דרך המלאכה. מלאכת המשכן הייתה קלטי מלאכה שהוציאה אותם לחירות, ואין לך חירות יותר גדולה מאשר שהאדם מגלה את הנקודה הפנימית שלו.
החירות והעצמיות של האדם, זה מי שאני.
אז פתאום בא מישהו ואמר למשה רבנו, אני צורף.
תגיד, מה אתה צורף? אתה, כולך בתית. לא, אני צורף, לא, אני רוקם.
זה נקרא רצון, לגלות את הרצון לעצמי.
וואו, זה מדהים.
מלאכת המשכן אתה מבחינת ידיבות לב ונשיאות רוח, זו הייתה נכחת רצון.
על די זה הייתה כל מלאכת המשכן נעשית מאליה,
על די שהיה מאיר שם הערת הרצון. אני רוצה להסביר מה הכוונה נעשית מאליה,
בסדר?
מה הכוונה נעשית מאליה,
לדעתי, מה שהוא אומר כאן.
כשאני מדבר על מישהו שזה בתוכו הוא עושה משהו,
התוצאה היא שכשהוא עושה את זה בידיים,
זה נראה לך כאילו הוא עושה את זה מאליו בלי להתאמץ. ראיתם פעם פסנתרן כזה ש...
פסנתרן שהוא מקצועי מאוד, אומן, דרגת אומן. יושב על פסנתר,
בלי תביא, בלי נעליים,
שבע, אתה יושב על פסנתר,
חורבן וזה, נכון.
זה כל כך בתוכו, הוא והפסנתר זה אחד.
או הגיטרה, לא משנה, או יש כאלה שהם צורפים, כל מיני כאלה שזה,
זה כל כך הם, שזה נראה כנעשה מאליו, שהוא בכלל לא משקיע בזה שום מאמץ,
נכון?
כמו אדם שמתחיל לנגן, עוד פעם, לדעתי זה...
ההבדל בין תכונה טבעית לבין מישהו שלמד, אתם מכירים? יש חוק עשרת אלפים שעות, אתם מכירים את החוק הזה?
שאם תשקיע במשהו, עשרת אלפים שעות, בכל דבר שתשקיע בעשרת אלפים שעות, אתה תהיה מומחה.
החוק הזה נכון, אבל לא לגמרי,
כי אם מוצרט ישקיע עשרת אלפים שעות, או אני אשקיע עשרת אלפים שעות, זה לא ייגמר אותו דבר, בסדר?
ויש אנשים כאלו שהם,
נכון, אז כשאדם, נגיד, מתחיל ללמוד הגיטרה, אז הוא...
איך הוא הולך שם?
אה...
לי...
אה... אתה... הכול מפורג.
אחרי זה הוא לומד לנגן, הכול בסדר גמור,
הקודגים זורמים. אבל אם אתה חוזר פיליסיאנו,
מה אתם עליו?
הוא נגן, גיטרה עולה מספר אחת בעולם, עיוור.
עיוור. הוא לא רואה, בן אדם לא רואה, הוא נולד עיוור.
הוא נולד עיוור.
אני חושב שהוא נולד עיוור. הוא עיוור.
יש לו נעימה שנקראת פגאו.
נעשו אחר כך ביוטיוב פיגאו, תשמעו מה זה.
זאת אומרת,
לא יכול להיות שבן אדם מנגן כל כך מהר על כלי מיתר,
וזה לא אנושי.
זה נראה כאילו זה קורה מאליו,
או כמו בכאלה שעושים ג'אגלינג,
נכון? זה נראה כזה פשוט.
עכשיו אתה לוקח את זה ישר, כנופן לך אחד על הראש, אתה אומר, אוקיי, זה לא...
נעשית מאליה זה שהרצון זורם לך בצורה
מושלמת לביצורה, וזה קורה אם אתה חובר למה?
לנקודה העצמית שלך.
כל אחד בתחום שלו,
בסדר?
כאילו, כל אחד יש לו את הכישרון שלו, אז הוא...
זה נקרא.
ועל ידי תתקו, מלאכת המשכן נעשית מלאה, על ידי שהיה מאיר שם הערת הרצון.
כי כל הל"ט מלאכות
נעשים רק על ידי בחינת ביטול, הל"ט מלאכות, על ידי בחינת שבת,
תחילת הערת רצון.
מה אתה רוצה? עזוב מה אתה עושה, מה אתה רוצה? כאילו, תפסיק רגע לעשות ותחשוב מה אתה רוצה.
אם תדע מה אתה רוצה, תוכל להתחבר לנקודה הפנימית, וזה ייראה כסוג של קסם,
כסוג של פלא, פשוט נעשה מאליו.
נכון, יש כאלה שמציירים, תוך שנייה אני מצייר, אה, זה קרה.
יש כאלה שמציירים בכל... אפשר ללמוד, אפשר לפתח, אבל הכי טוב בעולם זה ללמוד ולפתח מה?
משהו שקיים בתוכך, שיש לך משיכה אליו.
אתה לא רק שומע קולות של אחרים ומנסה לחקות אותם.
ולכן הוא אומר,
וצריכין להמשיך הערת הרצון על הידיים, שהם כלי המעשה של כל הל"ט מלאכות, ועל ידי זה די כברך השם חלום.
המשיך את הרצון אל הידיים.
מה אני רוצה, זה המלאכה שלי,
מכאן הרצון בא אל הידיים, ואז אתם יודעים מה הקדוש ברוך הוא זיקה אותי לכתוב קצת ספרים.
ואף פעם הלכתי לאיזה סדנת, כתיבה, אני פשוט כותב איזה,
אבל בכתיבה,
אז כאילו,
יש לי איזה רעיון כזה בתוך הזה, ונשפך לי מהידיים.
אבל גם בכתיבה,
זה מדהים לראות שזה ממש תלוי ב...
כלומר, הרבה פעמים אני הולך ופשוט חושב על משהו, חושב, ופתאום בא לי הרצון, ואז כשהרצון בא, הידיים זזזות יותר מהר על המחשב.
וכשאתה כותב כזה משהו, פתאום כשיש לך דברים,
כשאתה מרגיש כמו איזה פסמתר, בום.
ואז גם הכתיבה כאילו מזינה את עצמה, זה פלא כזה, לראות איך הרצון מתחבר לידיה, אבל זה תלוי במה,
באיזה שהייה והתבוננות, מה אני רוצה להגיד,
מה מעניין אותי, מה מושך אותי, מה זה, ואז
משהו מבפנים מבעבע, והוא כבר משפריץ החוצה מהכפות ידיים, ולא הפוך.
כי עיקר הברכה משם,
משם, בחינת הארת הרצון, שמשם עיקר הפרנסה, ואז,
אזי כל המלאכה של ששת ימי החול נעשית מאליה,
כן? נראה כנעשה מאליו,
וכולי, זה מבחינת ששת הימים וכולי.
אז זה, בסדר? זו אפשרות אחת. שאדם מתבונן ברצון, המלאכה נעשית בצורה כל כך טבעית ואפילו מהירה,
שזה נראה כמו נעשה מלאב, וזה, האמת שזה מרתק להסתכל על אנשים כאלה.
מרתק להסתכל על אנשים שהם,
אני מאוד אוהב להסתכל על כל מיני אומנים,
יוצרים,
שהם, איך הוא עושה את זה? מה זה פלא כזה?
זה הוא, זה האומנות שלו.
זה הזה שלו, ואז,
לי זה נראה פלא, אצלו, מה הבעיה, כאילו, ככה עושים, מה, לא משנה אם זה תפירה או רקמה או צורפות או פלא עצוב, נכון?
האם ראמת אומר ככה,
עוד סגולה לדבר הזה, זה השבת.
ברוב מתאמים ורוח נדיבה,
יזכו לרב טוב המתענגים בה.
בשבת יש רוח נדיבה.
ומשום כך הקדימה התורה שבת למלאכת המשכן.
לשתיהם יש איזושהי רוח של נדיבה, נדיבות.
ואיתה כל המענגת השבת נותנים לו משאלות ליבו.
מה זה משאלות ליבו?
מה המשאלה שלי?
wishful thinking, מה זה המשאלות ליבו?
משאלות ליבו זה שנותנים לאדם לגלות
מה הלב שלו שואל, מה הוא מבקש.
משאלות זה לא הייתי רוצה איזה שאלה, מה הלב שלי שואל, מה הוא רוצה?
ובשם אדוני הוויסקין ז"ל, הפירוש נותנים לו רצון אמת שידע מה לבקש.
מה לבקש?
שזה יהיה הרצון שלי, ושאני לא אממש רצונות של אחרים.
כמו שהרב קוק כאן אומר,
יקשיב לקולות של אחרים ויטטט אותם.
אלא שאני אזכה להכיר את הקול שלי.
יסוד היסודות בעבודת השם ועבודת הנפש.
במשכן היה כן, זהו דכתיב כל איש אשר נשאו ליבו
וכל אשר נדבה רוחו אותו ישראל מסרו הזהב והכסף, הם מסרו
כל הרצונות שלו, יהיה להם שייכות עבור עצמם.
שבת הוא גם כן כך, שמשליכים או לחשבונות הרבין מקבלים רצון אמת לעבודת הבריאות.
אמרו לגרמי הסוג בעצמו, אז הוא אומר, כן, אני רוצה, אני רוצה הרבה כסף, אני גם רוצה הרבה שיכבדו אותי.
אבל אם אדם אומר, הקדוש ברוך הוא, אני רוצה לגלות את השליחות שלי בעולם,
תעזור לי לגלות את השליחות שלי בעולם, כי איזה אתה תסדר, תעזור לי, אז מגלים לו.
אז הוא עולה על הנקודה ומגלים לו את הרצון האמיתי,
ואז הוא זוכה לחיות על הנקודה שלו, הוא ממש מקבל נשאו ליבו.
ואפשר לבוא למשה רבנו ולהגיד לו, אני צורף, איזה צורף אתה?
אתה היית כולך בתית, אני צורף.
ומה לראות? שהוא באמת צורף.
מדהים!
מדהים!
זה דורש אבל הקשבה פנימית.
כשאדם זוכה להקשבה הפנימית הזאת,
נפתחים לפניו אוצרות של נגינה, של יצירה,
של חידוש, של כל מיני דברים כאלו. נכון ככה, ינון?
נכון?
יפה, אתה מכיר, אתה גם מנגן, גם כותב, גם זה, נכון? איך זה קרה לך, מישהו אמר לך, או שזה מה?
מבפנים!
אבל הקשבת!
יש מקומות שבו אדם כותב איזה שיר או משהו כזה, אז באים ואומרים לו,
הכל בסדר? אתה מרגיש בסדר?
אתה רוצה הפניה לפסיכולוג אולי או משהו כזה?
אה, הבנתי. לא, אסור לכתוב פה שירים, טוב.
לא, לא כלום, סתם, זה, זה, קריאן.
כן, אני כותב שירה, אני אוהב את זה.
זה יפה, זה...
שנזכה להיות קשובים,
קשובים לקול הפנימי שלנו, אמן ואמן, שנזכה לנשואו ליבו.
חמש ורבע, כה אסו חכמינו.
ר ר ר ר ר ר ר ר ר ר
