טוב, שלום לכולם, אנחנו היום נלמד, בעזרת השם, את ההפטרה של פרשת ויקל.
עמדתי כבר בפרשיות הללו, באזור תרומה, תצווה, ויקל, פקודי וכולי, זה לפעמים פרשיות שנופלות לנו במקביל לארבעת הפרשיות, שקלים, פרז, החור והחודש, ולכן
לפעמים בבית כנסת אנחנו קוראים לא את ההפטרות המקוריות של הפרשיות של ויקל וכולי, אלא את ההפטרות של הפרשיות המיוחדות.
אבל עדיין יש שנים שבהם גם פרשות כמו ויקל, יש להם את ההפטרה המקורית שלהם, לכן צריך להכיר גם את ההפטרה הזו.
מה עוד שזה גם קשור, הדברים קשורים למאורעות הזמנים הללו,
אז כדאי להכיר.
פרשת ויקל מבחינת המקור זה ספר מלכים א', פרק ז',
הספרדים מתחילים פסוק י"ג,
האשכנזים פסוק יותר מאוחר,
אבל מכל מקום, מלכים א', פרק ז', פסוק י"ג עד פסוק נ',
זה ההפטרה של פרשת ויקל.
והרעיון הכללי הוא שפרשת ויקל, שתכף נפרט אותה, היא עוסקת במלאכת המשכן, אז בספר מלכים א', פרק ז',
מתוארת שם מלאכת המקדש של שלמה המלך, ולכן ההפטרות הוצמדו.
אז מה העומק שקיים בפרשת ויקל, ומתוך כך בהפטרה?
קראתי לזה בשם מעניין, להיקהל סביב פרח השושנה.
לא יודע, תכף אני אבין מה המשמעות של המילים הללו.
אבל הרעיון הכללי, נתחיל במילה הראשונה, ויקל.
פרשת ויקל עוסקת בהתאספות,
בהתקהלות של כל עם ישראל ושל כל עושי המלאכה לעשיית המשכן.
וכפי שנראה,
גם בהפטרה בספר מלכים, כי אני נותן פה כבר את הפרומו,
יש שם איזו היקהלות עוד יותר רחבה,
גם של אומות העולם וגם של כוחות שונים במציאות,
שכולם הולכים ומתאספים למלאכת הקודש.
הרעיון הכללי של הפרשיות וההפטרות של מלאכת המשכן, כבר דיברנו על זה, זה לא רק לתאר את הצדים הטכניים והאסתטיים, אנחנו לא פה עכשיו בית ספר לאומנות,
התורה, היא נכתבה לכל עם ישראל, לכל הדורות. כמובן שיש גם צדדים,
אנשים, אנשי מקצוע שעוסקים בהדריכלות, ואומנות ואסתטיקה,
אבל רואים שכל עם ישראל צריך ללמוד את הפרשיות הללו. למה?
כי כל המפעל המופלא והאדיר הזה של מלאכת המשכן והמקדש,
זה מלאכה שהרעיון שלה להראות איך מתקהלים, איך מתאספים מכל מעגלי המציאות.
כל המרכיבים של הדומם, של הצומח, של החי, המתכות השונות,
הצמחים השונים,
בעלי החיים השונים וכל היצירה האנושית,
ל"ט המלאכות שמרכיבות את היצירה האנושית,
כולם הולכות ומתאספות פה,
בתוך מלאכת המשכן, הלב של הקודש, הלב של העולם.
והרעיון הוא שכמו שהמשכן הוא איזה מיקרוקוסמוס, המקדש זה מיקרוקוסמוס של כל הכוחות במציאות,
ככה גם אדם צריך להבין שבלבבים ישכן אבנה.
איך אדם בתוך הלב שלו לוקח את כל המרכיבים בכל המציאות ויוצר איזושהי תמונה הרמונית ויפהפייה, זה הרעיון של היופי,
של האסתטיקה, לקחת הרבה פרטים ולחבר אותם במינון מדויק,
באופן שיבטא את השלמות פה בעולם הזה.
שלמות זה האלוקות,
שלמות זו האמת, שלמות זו האינסופיות שמופיעה בתוך העולם הסופי שלנו,
במשכן ובמקדש והפרשיות וההפטרות הן עוסקות בכך ואני עושה פה עכשיו רק איזה מה שנקרא אישור קו או
איזושהי הקדמה להבין את הנקודות המרכזיות בפרשת והקל.
פרשת והקל מתחילה, כן, אחרי שבפרשיות תרומה דיברנו על זה שצריך להביא את כל החומרי הגלם, כן, שעם ישראל תורם את חומרי הגלם למשכן ופרשת הצווה עסקה בעשיית בגדי הכהונה
והעבודה של הכוהנים עכשיו בפרשיות ויקהל, ופקודי עוסקים בבניין המשכן בפועל,
ודווקא פותחים את זה, ויקהל משה את כל אדם בני ישראל ואומר אליהם, אלה הדברים אשר ציוונא לעשות אותם.
ששת ימים תעשה מלאכה, ויום השביעי יהיה לכם קודש, שבת שבתון לנאי, כל העושה בו מלאכה יומת,
לא תבערו אש בכל מושבותכם ביום השבת. כן, פתאום מכניסים לנו שני פסוקים שעוסקים במלאכת שבת, וכל מלאכת השבת,
כל הל"ט מלאכות שאסורות בשבת הן נלמדות פה מהחיבור הזה שבין האיסור חילול שבת למלאכת המשכן. למה?
כי זה הרעיון, כפי שאמרנו.
אם המלאכת המשכן היא מבטאת את היצירה העולמית, האנושית, היהודית, האישית,
המושלמת,
שבת זה הנקודה שפעם בשבוע אנחנו שובתים ממלאכה, שובתים מיצירה, כדי להסביר שוב,
בשביל מה כל המלאכה הזו?
כל המלאכה הזו היא נועדה כדי לגעת בנקודה הפנימית שיש יום בשבוע שבו אנחנו שווים, כן,
שביתה מלשום ולשוב,
שווים אל הנקודה המקורית, נזכרים שהכל פה זכר למעשה בראשית,
וממילא יש ביום השבת כל מלאכתך עשויה מעין עולם הבא, איזה מציאות כזו של 24-25 שעות,
שבהן אנחנו נמצאים שהמשכן כבר בנוי בלבבינו,
ולכן אנחנו לא יוצרים שום דבר, לא מבערים אש, כן אש, זה הביטוי למלאכה הכי מוחשית פה בעולם הזה.
לכן בהרת סוגריים אנחנו עושים הבדלה במוצאי שבת, כי אדם הראשון, כך אומרים חז"ל, גילה את האש במוצאי שבת. זאת אומרת, במוצאי שבת יש את החידוש של היצירה האנושית,
אז בשבת עצמה אנחנו לא שופטים,
ומתוך כך אנחנו מבינים את הערך של מלאכת המשכן. עוד פעם, בשביל מה נועדה מלאכת המשכן? לא בשביל עבודה לעולם הזה,
אלא העולם הזה נועד בשביל העולם הפנימי, בשביל העולם הבא.
וברגע שזה מובן, אז עכשיו ממשיכים את מלאכת המשכן.
אנחנו מתוך השבת ניגשים לכל ימי השבוע, לכל העבודה, לכל השגרה, לכל פרטי הפרטים,
ואז אנחנו רואים, ויש כאן פירוט מדהים של כל המרכיבים של המשכן, קחו מאיתכם תרומה, כל נדיב ליבו,
זהב, כסף, נחושת, תכלת, ארגמן, תולע עדשני, שש ועזים, ורוטלים ודמים, ושמן למאור, ואבני שוהם, ואבני מילואים.
כל דבר יש לו את המשמעות שלו, קצת דיברנו על זה בהפטרות ובפרשיות הקודמות.
כל דבר יש לו את הערך ואת המיקום המדויק שלו. אמרנו, זה מה שיוצר את ההרמוניה,
את הדבר הזה שכל פרט בסופו של דבר מתארג לו בתמונה הכללית,
ומשם זה ממשיך לגבי המשכן, את עמודה ואת הדנב, את הארון, את הכפור, את פרוקת המסך, את השולחן, את המנורה, יש פה פירוט של כל המרכיבים של המשכן,
כאילו רק של חומרי הגלם, אלא המרכיבים עצמם.
ואז יש גם תיאור,
ויבואו כל איש אשר נשאו ליבו, וכל איש אשר נדבר רוחו, הביאו את תרומת השם למלאכת אוהל מועד, ויבואו אנשים על אנשים, כל נדיב לב, הביאו כך, נזם, טבע, תקומה, אז כל כלי זהב,
וכל מרים תרומת כסף, וכל אישה חכמת לב בידיה תבוא, והביאו מתווה, וכל אנשים אשר נשא ליבם אותנו בחוכמה,
והנשיאים הביאו את אבני השואה.
כל הכוחות בעם ישראל, הגברים, הנשים, הנשיאים, פשוטי העם,
כולם הולכים ומתחברים למלאכת המשכן. כל אחד מוצא את המקום שלו, נותן את החיבור שלו אל הקודש,
ואז, לאחר שהבנו את זה,
ממשיכה פרשת והקהל ומביאה את האומנים המרכזיים שהוציאו אותה לכל,
סליחה, הוציאו את הכל אל הפועל,
בצלאל בן אורייל למטה יהודה,
ואהולייב בן אחי שמח למטה דן,
בסדר? שהם שני,
נזז גם שני כוחות שמוציאים מהכוח אל הפועל את כל הנדבה,
ואת כל התרומה,
ואת כל הרצונות הטובים של עם ישראל.
בצלאל, בצל אל, כן? היכולת הזו להיות בצילו של אלוקים,
וכמו הצל, זאת אומרת, יש שמש,
והצל הוא מאפשר לאור השמש להופיע בעולם הזה בצורה שאנחנו יכולים לחיות, לא באופן מסנוור מדי.
אז זה הרעיון של בצלאל,
הוא יכול לקחת את האור האלוקי ולהכניס אותו פה לעולם הזה בכל, כן, בחוכמה, וימלא אותו רוח אלוקים, בחוכמה, בתבונה, בדעת, בכל מלאכה, בסדר? יש כאן גאונות שהיא מעבר לגאונות הטכנית.
יש כאן איזה שאר רוח שמכניס לחשוב מחשבות, אגב, המילה מחשבה היא במקור עשויה מלאכת המשכן,
חשב האפוד, ראינו את זה בפרשת תצווה,
שהאפוד זה היה איזה סוג של כזה חלוק שהיה לו כזה רצועות מאחורה,
רוחסן כזה, שחיבר את הכל מאחורה, זה נקרא חשב, זאת אומרת חשב, מחשבה,
זה לקחת הרבה פרטים ולחשב אותם ולחבר את הכל למחשבה אחת. זה הרעיון של מחשבה,
זה הרעיון של היצירה,
לקחת את כל המרכיבים ולדעת למצוא את הקו החורז ביניהם, את האחדות ביניהם,
את הכלליות, הכל, זה הלב של מה שאנחנו מכנים עבודת השם.
אז כאמור יש לנו את בצלאל שזה מצד אחד התפקיד שלו, ויש לנו דמות נוספת,
האולייה בן אחי שמח למטה דן.
שימו לב,
בצלאל הוא משבט יהודה, והעוליה בן חסמח למטה דן. שבט יהודה זה השבט הכי בכיר בעם ישראל, הולך בראש המחנות, והפוך, דן זה השבט הירוד ביותר בשבטים. הוא הולך בסוף המחנה,
הריינו שמשני הכיוונים,
מלמעלה ומלמטה,
גם הכל מתחבר ונעשה את האומנות של המשכן.
בלשון הקבלה זה מכונה מימין לשמאל ומשמאל לימין.
מימין זה כאילו הצד העליון הרוחני, ושמאל זה הצד הנמוך, הגשמי.
אז בצלאל הוא מימין לשמאל, הוא כאילו מביא את ה... מהעולם הרוחני, הוא יורד אל המרכיבים של העולם הזה, והעולייה ונכיסמח זה הפוך, הוא מלמטה למעלה, הוא כאילו לוקח את המציאות של הפרטים ומחבר אותם לכלל.
בצלאל זה מהכלל אל הפרט,
והעולייה זה מהפרט אל הכלל,
זה כל היצירה,
כל המרכיבים של יצירת החיים שלנו.
אנחנו יודעים שאנחנו מצד אחד,
יש לנו את החזון,
זה הכוונה מלמעלה למטה, יש כאילו את התמונה השלמה, איך זה ייראה,
ואז יורדים אל הפרטים,
ויש גם את הצד שאנחנו, שוב,
אנחנו ניגשים אל הפרטים, ומתוך כך הולכים ובונים את החזון.
שבונים בניין, נכון? אז איך בונים בניין? דבר ראשון, יש את השלט,
כאן ייבנה מרכז מסחרי וכולי, יש כבר את הוויז'ין.
והוויז'ן הזה הוא נותן עכשיו את היכולת עכשיו למשך שנים לאבק וחול וסכנה, כאן בונים וכשבונים את הפרטים הקטנים אז זה קשה,
אתה לא רואה פה את התמונה השלמה, צריך כל הזמן את הבצלילים,
צריך את האומנים, החכמים,
חושבי המחשבות שהם שומרים על התמונה הגדולה, איך המציאות צריכה להיראות וצריך את הפועלים,
את האורליאבים, את אלה שמלמטה, שפה בהווה
ייתנו את הכוח ללכת ולבנות את הדברים.
מכל מקום זה פרשת והקל,
והחלק החצי הנוסף של פרשת והקל זה כאמור פירוט של העשייה עצמה, את הקרשים, את הבריחים, את האדנים מסגרת טופח,
סביב, כאילו איך עשו בדיוק פה את המסגרות,
וקיצור, יש פה גם את הכלים, את ארון הברית,
את המזבח, את המנורה,
כל הדברים, איך הם נעשים בפועל, בדיוקי דיוקים.
אז שוב, אז בתוך פרשת ויקל, איך כל פסוק ואיך כל מילה, היא מדייקת משהו אחר בנפש, כן? איך הקרשים הם ביטוי לגבולות של המציאות,
ואיך הבריח, כן? מה שמחזיק את כל הקרשים, זה כאילו לעמדה, החוסן ששומר על הכל לא ליפול,
ואיך ארון הברית הוא מבטא את הרגש והמנורה מבטאת את השכל, כן, דווקא מקשה זהב, משהו שכאילו הוא איזה יחידה אחת שהם אחרי זה מפסלים בה, ולא איזה יחידות שמחברים,
לכל דבר יש משמעות, לשמן, למאור, לפסמים, לעמודים, לבבים, כן,
למיתרים, אומרים שזה כמו גוף האדם, כן,
שהקרשים זה העצמות של האדם, המיתרים זה הגידים,
הארון זה הלב, המנורה זה המוח, שולחן לכם בפנים זה עקבה.
כאמור, יש לזה פירוט אדיר ומדויק, אבל זה לא הנושא שלנו, אנחנו פה עסוקים בהפטרה.
מי שמעוניין יותר לרדת לפרטים,
אז יכול גם בשיעורים שדיברנו בזמנו על פרשת ויקל,
זה נמצא ברשת,
וגם בספר, בפירוש המלבין.
של פרשיות המשכן, לב המשכן, שם יש את השפה שלו, קצת
שפה עתיקה,
אבל הוא גם נותן הסברים מדהימים על כל פרט ופרט במלאכת המשכן.
זה כאמור הפרשה,
ואנחנו חותרים פה אל ההפטרה. זוכרים, קראנו לזה להיקהל סביב פרח השושנה.
למה?
בספר מלכים א' הולך ומתואר איך
שלמה המלך, כאשר הוא מקים את המקדש, אז זה כבר המשכן באקסטרים,
זה המשכן בשכלולו, שלמה, בשעות שלמות,
נישא מרום מראשון, מקום מקדשנו,
איך שלמה גם מקהיל, כן, גם מחבר כוחות
מכל המציאות כולה,
אפילו יותר ממה שהיה במלך את המשכן. איך זה מתחיל?
שהוא במלכים א', פרק ז', פסוק י"ג,
ויעש, חירום שם, בואו נקרא את זה לפה יותר פשוט,
נתחיל, חלק מתחילים מפסוק י״ד,
אבל אני קורא מפסוק י״ג,
וישלח המלך שלמה ויקח את חירם מצור.
מעולה. כבר מוזכר בספר מלכים שהעצים לבית המקדש,
הם הגיעו מצור, מצור זה שם בלבנון,
והיה מלך בשם חירם מלך צור,
כן, לא להתבלבל, בין הדמות שעכשיו, אחירם, הוא ככה יותר נקרא,
מלך צור,
שהוא שמח מאוד להיות חלק ממלאכת המקדש, שזה הביטוי ששלמה המלך הוא הולך, וגם הגוי אשר יבוא מארץ רחוקה, כמו שהוא אומר בתפילה שלו,
שם בחנוכת בית המקדש הראשון,
כולם, כל העולם כולו, לא רק עם ישראל, האנושות כולה הולכת ומשתתפת, אפילו השדים אומרים חז"ל, כן, השמידה היא, נראה פה כל הכוחות במציאות,
בפריפריה הכי רחוקה שלהם. שלמה המלך יודע את שפת העופות, שפת החיות, שפת העצים, שפת הרוחות.
שלמה הוא הביטוי למצב האידיאלי של עם ישראל, שבו גם חירם מלך צור, הוא שולח את הארזים שלו,
הארז אשר בלבנון, את הכוחות החזקים שקיימים בעולם להתחבר אל בית המקדש,
ומתברר ששלמה,
גם את האומן שהוא מחפש, שיעשה את המלאכה של המקדש,
הוא מחפש דווקא את מישהו מצור,
בן אישה אלמנה וממטה נפתלי ואביו איש צורי, כן,
מאזור צור או מלשון צור אבן,
חורש נחושת וימלא את החוכמה ואת התבונה ואת הדעת לעשות כל מלאכה בנחושת,
ויבוא אל המלך שלמה ויעש כל מלאכתו.
שלמה מחפש דמות מסוימת, מאוד מזכיר את בצלאל. זוכרים? בצלאל, לחשוב מחשבות בחוכמה, בדעת ותבונה,
אז זה מה שהוא אומר פה,
גם, ואם עלה איתו חוכמה, תבונה, דעת, זה ברור שזה חיבור של אותם כוחות.
אותו חירם הזה היה עמו משבט נפתלי, אביו איש צורי,
אז כנראה גם יהודי, רק שגר בצור, יש דעות שאפילו לא יהודי, אבל מכל מקום חירם עצמו הוא יהודי, הוא עמו עם משבט נפתלי,
שגם נפתלי, אגב, זה שבט שתפקידו לעצור חיבורים,
כן, הוא נפתלי, איילה שלוחה, גם פתיל תכלת,
כאילו לקחת את ההרבה חוטים ולחבר אותם יחד,
הכל נרמז בשמות של הדמויות הללו, שהן באות,
שלמה מביא אותן, איך מצליחים לחבר, כאמור להקיל את המציאות כולה
סביב הקודש, שכל דבר ימצא את המשמעות, זה הרעיון של להתחבר סביב הקודש, שכל המשכן, המקדש,
זה איזשהו מקום במציאות שמלמד אותנו איך לכל דבר בעולם יש מקום מתוך
העולם הרוחני, המשמעותי, הערכי.
וצריך פה כאמור מישהו שהוא מתמחה במלאכה בעיקר במלאכת הנחושת,
בסדר? נחושת, זאת אומרת, זו הייתה מתכת,
מבחינה טכנית זו הייתה מתכת שהיא נראית כמו זהב,
בסדר?
אבל היא לא זהב, בסדר? מתכת יותר זולה,
אבל זה היה אז באותו זמן,
נקרא לזה, שרצו לעשות משהו באומנות,
השתמשו בנחושת, ונגיד זהב, זה היה משהו שלא...
אז יש גם בבית המקדש, כמובן, מקומות מסוימים זהב,
אבל שמחפשים עכשיו את החומר גלם המתכתי שאפשר לעבוד איתו במשכן, זה דווקא נחושת. עכשיו, נחושת,
אתם זוכרים,
יש לזה לפעמים הקשרים שליליים בעם ישראל.
למשל, נחש הנחושת.
הנחשים, הנחושת, נחש, זה אותיות מתחלפות.
נחושת זה הרבה פעמים ביטוי למשהו זול שזוחל על הקרקע. זאת אומרת, משהו שהוא זיוף.
נראה כמו זהב, אבל הוא לא באמת כמו זהב.
נחש, זה משהו מפודל.
יש מושג שאנחנו קוראים מצח נחוש.
כן, היום אנחנו משתמשים במילה נחוש כמשהו טוב, אבל בתנ״ך
זה חצוף, כמו נחושת שהיא מתכת שהיא לא מזיעה.
כאילו, היא לא חודר לתוכה, היא לא מוציאה נוזלים, כן?
משהו יבש כזה, אז ככה,
מצח נחוש,
שמיים, אה, שמיים נחושים,
שמיים יבשים, שמיים שלא מורידים גשם, מצח נחוש זה כאילו אדם
אטום כזה, שהוא,
שוב, הוא לא אמיתי, הוא לא באמת מניב את ה...
כן, כמו שהנחושת היא לא מוציאה כאילו מים, אז השמיים הם יבשים, ככה אדם,
מצח נחוש זה אדם חצוף, עקשן כזה, שלא נותן לשום דבר לחדור לתוכו,
ומתוך כך לא מניב דברים החוצה.
הרעיון הוא שגם את המתכת הזו, שהיא בעייתית,
היא זו שמצליחים בבית המקדש להפוך את הנחשים
השרפים לנחש הנחושת שכל הרואה אותו מביט וחי.
כן, זה גם הרעיון של שם בספר במדבר,
שהקודש מסוגל להפך את הרע לטוב.
זה הרעיון שעומד מאחורי הדברים,
והשמיים הנחושים הם יכולים בסופו של דבר להוריד את הגשם,
והנחש הוא הופך לטובה.
זה הרעיון העמוק של בית המדרש, ואנחנו צריכים אנשים מהסוג הזה.
זה האנשים שמחפש שלמה,
זה אנשים שמסוגלים להפך את הרע לטוב.
כתוב שבבית המדרש של המשיח עומד איזה בכניסה שומר, איזה סלקטור,
ואומר, כל מי שלא יכול להפוך
נאוכשוכה לנאורה ומרירו למתוקה, לא יאי לפה, לא ייכנס לפה.
מי יכול להיכנס לבית המווה של המשיח? מי יכול להתחבר לקודש, להקים את המשכן?
רק מי שמסוגל להפוך את הרע לטוב,
את המרירות, את החושך לאור, את המרירות למתיקות.
זה הרעיון של הנחושת.
ואז, מה עושים עם כל הנחושת?
ויצר את שני העמודים נחושת, שמונה עשר אמה, קומה, עמוד האחד,
וחוץ שניים עשר אמה, יסוף את העמוד השני.
בתוך בית המקדש, ואחרי שבית המקדש כבר בנוי, והכול מושלם ויפהפה,
יש שני עמודים אדירים, בסדר? זה שמונה עשר אמה, לא יודע כאן, זה שניים וחצי מטר, משהו כזה,
ושתי כותרות עשה לתת על ראש העמודים מוצק נחושת. כל העמודים הם מנחושת, כן?
זה הכי רם צור הזה, זה היה התפקיד שלו.
500 קומה הכותרת האחת ו-500 הכותרת השנית.
בראש העמודים יש איזה, קוראים לזה כותרת.
יש איזה פיסול בנחושת של סבכים מעשי שבחה גדילים מעשה שרשעות לכותרות, אשר לראש העמודים,
שבעה לכותרת האחת ושבעה לכותרת השנית.
מה נעשה מתוך הדבר הזה? איזה שהן סבכות, שכבות
שנראות
כמו פרח שושן, תכף נראה פה את הביטוי.
יש איזה שושנים שהם נמצאים על שני העמודים הללו,
לכסות את הכותרות של ראש הרימונים, יש שם גם רימונים,
וכן נסע לכותרת השנית וכותרת על ראש העמודים, מעשה שושן בעולם ארבע אמות.
זו מילת המפתח.
יש שני עמודים
שיש עליהם שושנה,
שושנה מנחושת.
שני העמודים הללו נקראים, אני יודע איך עמודים,
יכין ובועז.
זה משהו מאוד מרכזי בתוך בית המקדש.
כן, אחרי זה שהנביא ירמיהו מקונן על חורבן בית המקדש, מדבר על חורבן בית המקדש, אז הוא מדבר הרבה על החורבן של שני העמודים הללו.
שני העמודים הללו, בדרך כלל בשביל מה עושים עמודים?
עמודים כדי לתמוך בתקרה או לתלות עליהם דברים.
זה לא היה המטרה של העמודים הללו.
עמודים, היה בית מקדש, היה בנוי.
באמצע יש פתאום שני עמודים
שיש להם ערך מצד עצמו,
יכין ובועז.
תכף נבין גם את השמות וגם מי היה בצד ימין ומי היה בצד שמאל. אני אעשה לכם פה איזה לינקג'
למה שדיברנו על בצלאל ואוליאב,
מימין לשמאל, משמאל לימין, אבל לפני זה רק נבין.
מה הרעיון?
יש שושנה.
שושנה זה פרח שהוא מילת קוד של הרבה בתורת הסוד,
שושנה עליונה.
שושנה זה פרח,
כן, לאו דווקא בדיוק אם זה הפרח שושן שלנו, אבל
בכיוון שהנבואה מדברת עליה,
זה פרח שיש לו פתיחות לכל הכיוונים.
שכבות שכבות, שבע שכבות,
שפונות לכל המציאות.
זה ביטוי למשהו עליון שמחבר את הכל.
וכשושנה בין אחוכים, כן רעייתי בין הבנות.
השושנה, היא נמצאת, גדלה בין קוצים, נכון? בין השושנה יש שם קוצים.
העמדה הזו של לחבר את הדברים,
היא מגיעה מזה שיש קוצים מסביב.
נאמר על אסתר,
שהיא הייתה שושנה בין אחוכים,
רבקה באיזשהו מקום, גם נאמר עליה,
שהיא הייתה שושנה בין החורכים,
דמויות שגדלו בין קוצים,
דמויות שגדלו במציאות לא פשוטה,
ועם כל זה שמרו על השושנה שלהם,
שמרו על השלמות שלהם, על היפהפיות שלהם.
זה הרעיון העמוק של הקודש שנמצא בבית המקדש.
בתור כל הפער, האסתטיקה,
יש שושנות נחושת.
יש את היכולת
לקחת גם דברים שהם לא פשוטים ומורכבים וליצור פה משהו שהוא מאיר לעולם כולו,
שהוא נמצא במציאות עליונה שפונה ומעניקה את הקודש לעולם כולו.
וכותרות על שני עמודים גם ממה לעומת הבטן אשר עליה בסבכה והרימונים 200 טורים סביבה לכותרת השעוריות,
היה כאילו שני טורים של רימונים.
והיה כאן את העמודים לעולם ההיכל,
ויקום את העמוד הימני ויקרא את שמו יכין,
ויקום את העמוד השמאלי ויקרא את שמו בועז. שוב, כשאנחנו מעמידים בקודש, אנחנו רוצים ליצור את המשכן,
כשאנחנו רוצים ליצור את המקדש,
אנחנו רוצים שהכול יתקהל סביב השושנה העליונה, הכול יתקהל סביב המציאות של הקודש, שמחבר את הכול ומצליח לנצח את כל הקוצים ואת כל הנחושים ואת כל הנחשים,
אנחנו מעמידים שני עמודים.
יכין ובועז. יכין זה לשון עתיד.
המציאות העליונה שאנחנו מכינים שתבוא לעתיד.
זה צד ימין.
זה, כמו שאמרנו, החזון הגדול.
בצלאל, כן, יש את ה...
לאן אנחנו רוצים להגיע?
ויש את העמוד השמאלי, בועז, בו-עוז, את ההווה.
בסדר? יש את העתיד ויש את ההווה.
יש את המלמעלה למטה ויש את המלמטה למעלה.
יש מימין לשמאל ומשמאל לימין.
החיבור של המציאות כולה, היא הולכת ומופיע פה,
בתוך בית המקדש.
ועל ראש העמודים מעשה שושן ותתום מלכת העמודים.
זה דבר אחד שאנחנו לומדים בספר בהפטרה של פרשת ויקל.
מרכיב נוסף שהיה בבית המקדש של שלמה,
והיעש את הים מוצק עשר באמה משפתו עד שפתו עגול סביב וחמש באמה קומתו וכובע שלושים באמה יוסב אותו סביב.
ובית המקדש היה, קוראים לזה ים של שלמה. הייתה איזו בריכת מים אדירה שהייתה בעצם, היו יוצאים ממנה סוג של ברזים שהיו משמשים ככיור, ששם היו מטהרים ורוחצים את הידיים והרגליים של הכוהנים ושל העם שבאים אל הקודש.
זה היה בריכה אדירה, יש פה תיאורים של הכמות,
עשר באמה, כאילו הקוטר משפתו עד שפתו, חמש באמה, קומתו, העומק,
סליחה, הקו שלושים באמה, סליחה, הקוטר זה השלושים באמה,
כמות אדירה של מים,
שגם היה עשוי מנחושת,
ואני מזכיר לכם שגם במשכן, זוכרים מה היה עשוי מנחושת?
הכיור, ממה יעשו הכיור נחושת?
אומרים חז"ל, מהמרות הצובעות, כן, התורה אומרת, מסבירים חז"ל מה זה מרות צובעות,
שהנשות ישראל, בזמן שהיו משועבדים למצרים והגברים לא רצו להיות איתם, רוב העבדות והזה של גזירת פרעה וכולי,
מה הם עשו?
הם השתמשו בנחושת, זה היה המראה של פעם, אתם מבינים, לא היה להם מראה כמו היום.
נחושת זה משהו שיש בו איזו השתקפות עמומה
של מי שמסתכל עליו, והיו מייפות את עצמם,
בסדר? ועל ידי כך גורמות לבעלים לבוא ולהקים מחדש את עם ישראל ולהוליד ילדים.
אז זה משהו שהוא כביכול, נכון? משמש לפיתוי, משהו, הנחושת פה זה משהו שלכאורה לצדדים נמוכים, אז כמו שאמרנו,
הנחש הופך
למשהו שעליון,
לוקחים את זה ועושים מזה את הכיור לטהרה.
התומאה, הפוטנציאל טומאה הופך לטהרה.
דווקא זה מה שמביא את כל הקידוש ידיים ורגליים, את הצדים הנמוכים של המציאות שהולכים ומתקרבים אל הקודש.
אז כאמור, הים של שלמה זה היה באקסטרים,
זה היה משהו ענק,
והוא לא סתם,
הבריכה הזו על מה הייתה היא עומדת.
עומד על 12 בקר,
שלושה פונים צפונה, שלושה פונים ימה, ושלושה פונים נגבה, ושלושה פונים מזרחה,
והים עליהם מלמעלה וכל אחוריהם ביתה.
היו 12 פסלים של עגלי בקר,
שלושה לכל רוח, צפון, דרום, מזרח, מערב,
שעל גבי זה היה את הים של שלמה.
המים היו יוצאים אלי מהפה של הבקר,
זה הסוג של הברז.
עכשיו שוב, בקר זה ביטוי לחומריות, נכון?
זה למציאות הבהמית,
אבל אתם מבינים, הבקר שפונה לכל רוחות השמיים, כמו השושנה, שפונה לכל ששת הכיוונים של המציאות, במקרה הזה,
כן, 12,
6 כפול 2, לא משנה, יש 12 בקר,
כמו 12 השבטים,
יש משמעות למספר הזה,
משהו שמבטא מרחב, כן, שישה צעדים למציאות, ימין, שמאל,
קדימה, אחורה, למעלה ולמטה, אז כפול שניים. כאילו, אנחנו פונים פה לכל מרחבי המציאות,
לוקחים את הבקר ושמים על זה את הטהרה, את הנחושת.
מסופר בספר שמואל, נכון? שהפלישתים,
הם שברו את ארון ברית ה' והכניס אותו לבית אלוהי דגון, ואז
התמוטט להם שם הפסל, אז הם החליטו להחזיר את הארון לעם ישראל. איך הם עשו את זה?
לקחו עגלה עם בקר,
עם פרות כאלה שיסחבו את העגלה עם ארון ברית השם, אמרו, בוא נראה לאן הבקר ילך,
ולפי זה אני יודע אם באמת זה שייך לעם ישראל, הוא צריך להשאיר את זה אצלנו,
והעגלות והבקר הלכו ישר, פרות הלכו לבית ג'מש.
אומרים חז"ל שבזמן
שהפרים שם, הם סחבו, הפרות סחבו את ארון ברית השם, הם שרו
"רוני, רוני השיטה", כן? "תשירי השיטה" זה התבואה.
המציאות כולה, את מבינה, הבקר,
גם של הגויים,
גם הצדדים של החקלאות, של הטבע,
הכול הולך ושר, הכול הולך לו אל גבול ישראל, אל בית שמש, ומשם לירושלים,
זה הרעיון של הים של שלמה שנמצא על הבקר,
להכיל את המציאות כולה סביב השושנה,
סביב כנסת ישראל,
וככה מסתיים הים של שלמה, עוביו טפח ושפתו כמעשה שפת כוס פרח שושן, אלפיים בת יחיל, כן, הוא מכיל אלפיים בת, אלפיים בת, כל בת זה שלוש שאים, כמות אדירה של מים,
והקצוות של הבריכה הזו הם כמו פרח שושנה.
שוב, יש שם איזה
עיכול כזה באומנות שיוצר פה כמו איזה שושנה שמכילה את המים, שזה על הבקר שמרים את העולם כולו,
מקיל את העולם כולו.
יש לנו את יחין ובועז ויש לנו את הים של שלמה,
ואז איך ההפטרה מביאה עוד מרכיב אחד,
יש עוד הרבה,
אבל ההפטרה מסתיימת בפסוק נ',
ויעש את המכונות עשר נחושת,
ארבע באמה אורך המכונה אחת, וארבע באמה רוחבה, ושלושה באמה קומתה.
היה מכונות, מה זה מכונות?
עגלות עם גלגלים, זה היה המכונות של אז, מזה,
אנחנו משתמשים במילה מכונה,
משהו שיש בו איזה מורכבות כזו.
היה איזה,
לא יודע, היום זה, לא יודע, עגלת אוכל כזו עם גלגלים,
שהיה לה איזה כלי קיבול,
ובתוכה היו שמים כיורים נוספים שהיו מפוזרים במשכן, חוץ מהמשל שלמה, היה כל מיני כיורים,
הכל מנחושת.
וארבע בהמה, כן, שלוש בהמה, ארבע על שלוש,
וזה מעשה המכונה, מסגרות להם ומסגרות בין השלבים.
היה מסגרת ושלבים זה ברזים כאלה.
היה את המסגרת והברזים שהיו יוצאים מהם,
והם היו מעוטרים בכל מיני קישוטים.
על המסגרות אשר בין השלבים אריות בקר חובים,
ועל השלבים קן ממעל ומתחת לאריות ולבקר להיות מעשה מורד.
עוד פעם, היה ציורים שם של כמו מעשה מרכבה, נכון? יש לנו שם אריה ונשר,
וקיצור, בעלי חיים שמבטאים גם כיוונים שונים, אז גם פה היה אריות ובקר,
שוב, המציאות הבהמית, קרובים, מלאכים,
וליות.
ליות זה ביטוי שחוזר פה עוד הרבה פעמים,
לווית חן.
זה איזה תכשיט שמוסיף לווית חן,
ויש שדרשו בחז"ל שזה כמו זכר ונקבה שמחוברים זה בזה.
קיצור, איזשהו קישוט שביטאה את הזוגיות שהולכת ומתחברת
בבית המקדש, כמו שהכוחות מתלווים אחד אל השני.
זה גם כתוב שהכרובים שהיו על הפרוכת,
אז הם היו כליות כאיש המלווה בבת לוויתו.
זאת אומרת, כשישראל עושים מוצאונו של מקום, היה פה חיבור בין הכרובים,
וכאשר לא, אז הם היו גב אל גב.
יש כאן איזה רעיון עמוק, אתם יודעים,
שהנקודה הפנימית של החיבור, של ההתקהלות, שהיא באה לידי ביטוי בזוגיות בין איש ואישה,
היא נמצאת פה בקודש.
וגם הטהרה של הכיורים, כמו שאמרנו, של הנשים שעצובות אל פתח אוהל מועד,
בעם ישראל מחברים את הכול אל הקודש.
את כל הכוחות, את כל
מעגלי החיים,
יש את הנקודה הפנימית של הטהרה. זה קשור לכל הנושא גם של הטהרה בעם ישראל, בזוגיות,
למה מקפידים על זה כל כך?
ואם
יש מקדש בתוך הבית,
יש משכן בתוך הבית.
ואז הוא מוסיף,
מתחת לכיור הכתפות יצוקות, מעבר איש להיות.
צריך לראות את התמונות, קשה להסביר את זה פה בעל פה.
תסתכלו, יש כל מיני מפרשים שעושים ציורים גרפיים של זה, איך בדיוק היו הקישוטים ככה,
שיוצאים מתוך המכונות הללו.
ופיהו בית לכותרת ומעלה באמה, ופי וגול מעשה אמה ואמה וחצי אמה וכולי.
וארבעת האופנים מתחת למסגרות ועידות האופנים במכונה, אופן זה הגלגלים,
וקומת האופן אחד אמה וחצי אמה,
ומעשה האופנים כמעשה אופן המרכבה. נכון? אנחנו מכירים את המושג הזה, מעשה מרכבה, מהנביא יחזקאל.
אופנים ושרפים וחיות הקודש. אופנים זה הגלגלים, זה הכוחות שמניעים את המציאות.
זה הרעיון של הגלגלים שם בבית המגדל.
הכיורים הללו הם זזים.
יש כאן משהו שמניע את העולם, מניע את החיים.
ובראש המכונה חצי אמה קומה עגול סביב, ועל ראש המכונה ידותיה ומסגרותיה, ויפתח,
כן, אותו חירם מצור, ויפתח על הלוחות ידותיה ועל מסגרותיה, קרובים, אריות ותימורות
קמאר איש ולוויות.
כן, אמרנו שהקמא,
זה פה הסבר, כן, בין אותו רעיון של איש המעורה בלוויה שלו,
ככה אומרת הגמרא במסכת יומא.
בסדר, החיבה הזו בין ישראל לאביהם שבשמיים, זה כמו החיבור בין איש ואישה,
ואז כזאת עשה את עשר המכונות, מוצק אחד, מידה אחת, קצב אחד לכולנה,
והיעש עשרה חיורות נחושת, ארבעים בת יחיל, גם
כמות של מים,
והכיאור האחד, כל כיאור יש בו 40 בת, אמרנו שלוש שאים זה בת,
ארבע באמה הכיאור האחד, כיאור אחד על מכונה אחת לעשר מכונות,
וייתן את המכונות, חמש על כתף הבית מימין, חמש על כתף הבית משמאל,
חמש, עוד פעם, ימין ושמאל, שני הצדדים של המציאות, יש כיאורים מכאן וכיאורים מכאן,
ואת הים נתן מכתף הבית הימנית קדמה
מול נגב,
זה הקיצור, זה דווקא נקרא הצד הצפוני,
קרוי נגב, שהוא כאילו מנוגב מהדרום, הוא רחוק מהצד הדרומי של בית המקדש.
זה קשור כבר, רוצה להעשיר יצפין, רוצה להחכים ידרים, צריך להבין מה המשמעות של זה.
קודם כל, כאן מסתיימת,
אה, סליחה, מחילה, זה פסוק מ', אז אני פה מחילה, מבלבל פה וזה. בואו נקרא בזריזות רק את ה...
עד פסוק נ'.
ויעש חירום את הכיעורות ואת האיים ואת המזרקות. ויחל חירם לעשות כל המלאכה שעשה לעמיך שלמה בית השם.
עמודים 2 וגולת הכותר של עמודים 2 וסבכות 2 נכנסות לשתי הגולות הכותרות של עמודים. ואת הרימונים 400 לשתי השכבות שני תורים רונים לסבכה אחת.
נכנסות לשני גולות הכותר של פני עמודים. כמו במשכן יש לנו תיאור כללי,
ואחרי זה יורדים שוב אל הפרטים איך זה בדיוק נעשה.
תראו כמה זה היה חשוב לנבואה לכל פרט וכל דיוק.
את המכונות עשר ואת הכיירות עשרה למכונות ואת הים האחד ואת הבקר שנים עשר תחת הים ואת הסירות ואת הים ואת המזרקות ואת כל הכלים הללו. עשה חירום להמלך שלמה בית השם נחושת ממורט, כן? נחושת כזו מבריקה, נקייה.
בכיכר הירדן יצקם המלך במעבה אדמה בין סוכות ובין צורתן וינח שלמה את כל הכלים מרוב מאוד מאוד לא נחקר משקל הנחושת.
והיעש שלמה את כל הכלים אשר בית השם את יזבח הזהב ואת השולחן אשר עליו לחם,
פנים זהב את המנורות חמש מימין וחמש משמאל לפני הדביר סגור והפתח והנרות ומלקחה עם זהב והסיפות והמזמרות
והמזרקות והכפות והמחטות זהב סגור והפוטות לדלתות הבית הפנימי לקודש קודשים לדלתי הבית להיכל זהב
ותשלם כל המלאכה אשר עשה המלך שלמה בית ה' ויאבא שלמה את קודשי דוד דבדי את הכסת הזהב את הכלים נתן באוצרות בית ה'
וככה מסתיימת לנו
הפטרת פרשת ויקל, שיהיה לכולנו המשך יום טוב.
של של של
