בואו נראה, יש כאן מדרש רבא, רציתי לראות אותו ולא ראיתי אותו,
מקווה שנבין את הדברים, מקור אחד.
בגמרא מועד קטן, מעשה ומתו בניו של רבי עקיבא,
וכולי, אולי אפשר להביא לי את הגמרא, סליחה, ממש לא, לא הספקתי לראות את זה.
אולי יש פה ש"ס, איפה?
הנה, כאן תראה אולי,
יש גן ש"ס גם,
יש ש"ס? מה זה?
נכון, ממש.
בואו נראה. לא, זה כזה גמרא מאוד חשובה, היא דיברה אליי גם מכל מיני סיבות,
הגמרא הזאת,
מועד קטן חפה לי.
מה?
מועד קטן.
כן, ככה. מעשיהו מתו בניו של רבי עקיבא,
נכנסו כל ישראל והספידו מספד גדול.
זה לא, לא כתוב כל זה. בשעה פטירתן, אמר רבי עקיבא על ספסל גדול ואמר,
אחינו בית ישראל, שמעו,
אפילו שני בנים חתנים מנוחמו בשביל כבוד שעשיתם.
כלומר, זה מנחם אותי
שבאתם עם כל כך הרבה אנשים ללוויה.
זה עושה לי ניחום.
איזה כבוד עשיתם לילדים שלי.
זה מה שאני מבין.
כן.
אפילו בית בנים חתנים, כנראה שהם עוד לא צעירים, כאילו, נראה לי.
קברתי מנוחם אני, מרוב כבוד שעשיתם לי.
ואם
בשביל
רבי עקיבא באתם,
הרי כמה עקיבא בשוק.
אם באתם בשבילי, יש הרבה עקיבא בשוק. זה לא...
זה לא...
ואותם לא הלכתם לנחם.
אלא כך אמרתם, כנראה אמרתם, תורת אלוקיו וליבו,
כל נחשכן של שכרכם כפול, לכו לביתכם לשלום,
לכו לביתכם לשלום.
אז רואים שיש ערך לכבוד של רבים, שיש איזה,
כנראה שדיון על כבוד רבים, כבוד יחיד.
אז שואל,
השם משמואל,
מאמר זה אומר דורשני.
כי וכי רבי עקיבא היה רודף אחר הכבוד, חס ושלום?
כן, הוא אומר,
בשביל הכבוד שעשיתם, אז זה מנחם אותי.
מה, הוא רודף כבוד?
מה העניין?
וגם אחי, בשביל כבוד יהיה מנוחם על בניו שמתו?
איך זה יכול לנחם אותו?
ואי פנייה נשגבה, אומר השם לשמואל.
וחומר העניין יש תאמר בהקדם מאמרם ויהי קרא בה.
כתוב ויהי קרא בה,
ויהי תברכה לי לששון לשמחת לבבי,
כי נקרא שמך עליי.
כיוון ששמע אהרון שבניו,
לא יודע, זה באופן פשוט ירע שמיים, אבל לא יודע איך זה זה, שתק.
עוד שם, פקודי השם מסמכי לב,
כיוון שנתייחד עליו הדיבור שמח. כלומר, אהרון שתק, ובזכות זה כתוב,
בדרך כלל אין בתורה, יש כמה פעמים, יש פעמיים אולי, שלוש בתורה,
וידבר השם אל אהרון לאמור, כן?
וכאן זו פעם יחידה שנתייחד אליו דיבור, שהשם דיבר אליו באופן אישי.
אז כיוון שרד הדיבור שמח,
הוא אומר, עוד יותר גם קשה כאן, חס ושלום, שהיה אהרון עצב על מיטת בניו,
כי בלתי ספק, היה עומד מדרגה של כל מה דאביד לחמד על היתה בביד.
אז מה כאן פתאום, מה, מה...
כלומר, ודאי שיש אדם שמת לו בן, הוא עצוב, הוא
פוחה עליו וזה. לא, לא, יש הבדל בין צער לעצבות.
כן? אז כנראה שהוא כאן, הוא לא היה עצוב על זה.
כי כצדיק, הוא כל זה עבד לחמד על היתה בביד.
הוא מבין את הדברים.
אלא הוא אומר ככה, העניין שהכוהנים הם פנימיים.
ובפרט הכוהן הגדול שנכנס לפני ולפנים, מקור שתיים למעלה,
ועל זה מורה שם אהרון,
נבואר כל זה במערל, ולכך היה מתיירא מן העונש שהגיע להם,
ונקפם והוציאם לחוץ,
שהם אמרו, הם נדחו לגמרי.
לכן היה עצוב.
כלומר, הוא חשב שהם נדחו, הם נדחו מכל מעלה,
מכל קדושה, מכל דבר.
אבל עכשיו שהשם אומר לו, בקרובה יקדש, ומשה אומר לו, בקרובה יקדש,
והוא מבין שזה מתוך איזה מעלה ואיזה צדקות,
אז לכן הוא נרגע.
כששמע שהם יראי שמיים ונתקדש,
כן, כשהשם אמר, בקרובה יקדש, היה צריך לקדש את המקדש במיתת צדיקים כאלה.
שכולם יבינו איזה קדושה יש למקדש.
אז כמובן שהוא הבין שזה מתוך מעלה,
בקרובה יקדש, לכן וידום אהרון.
עכשיו הוא מסביר כאן.
שעיקר בריאת האדם היא להרבות כבוד שמיים.
כמו שכתוב, אבא זוהי עצרתי לידי יספרו.
ולאחר שנתקדש עם שמיים על ידם,
כבר עשו את שלהם בעולם.
והלכו לאור באור החיים, וזוכר לדבר הבא.
אבל כל אדם,
יש לו איזה תפקיד,
כל אדם מישראל, הוא צריך לקדש,
אני זוכר ש...
היה לי משהו כאן שקראתי את זה, וזה היה לי איזה...
כן, אתם יודעים שגם הבן שלי נהרג באי מלחמה.
וגם נהרג נחתן, נדמה לי ככה חודשים, ותודה ברכת, אדוני גדול וקדושי.
לפני שקראתי איזה השבוע, זה נשא לי איזה כזה,
מין תובנה כזו,
שכמו שיש,
נדב האביהו,
שכיוון שנתקדש שם שמיים על ידם, כבר עשו את שלהם בעולם,
והלכו לאור, באור החיים זכו בחלקם לעולם הבא.
כן, יש, כל אדם, כן, יש לו את הזמן הקצוב שלו,
כמה זמן הוא צריך לקדש את השם בעולם?
ואם הגיע הזמן לעזור, אז הגיע הזמן קורה.
הוא לא יכול להגיד על החתן שלי, שהוא היה
עצום חכם גדול מאוד,
נחסית לגילו הצעיר, וגם נסתר, וגם הלכה, וגם
שם דבר.
כנראה שעשה את שליחותו בעולם.
הוא אומר, לכן וידום אהרון, בשורה 11,
ושמח עוד בקידוש שם שמיים, שיצא מהילדים שלו.
ועל ידי ששמח שמחה שלמה בקידוש שם שמיים,
שנצמח מזה, עד שמיטת בניו לא תפסה אצלו מקום כלל. שוב,
מה זה אומר? לא צער,
לא צער, לא עצב, צריך להגיד ככה, לא יודע.
הרי שהייתה לו השתקקות עליונה בלי שום אמצעי,
זכה והתייחד אליו הדיבור מאת ה' בלי שום אמצעי, לא דורך משה.
וזה עניין גופה, גם ברבי עקיבא. זאת אומרת, שמאי שנתקדש שם שמיים,
וכל השם נתרבה על ידי בניו,
לכן היה מנוחה.
טוב, זה דברים גבוהים.
בואו נראה למקור שלוש.
במדרש רבה, זה פלא, דבר גדול, המדרש הזה.
אמר רב אברהם, כל מ"ם יום שעשה משה למעלה,
היה לומד תורה ושוכח.
אמר, ריבונו של עולם, יש לי ארבעים יום, ואני יודע דבר.
מה עשה הקדוש ברוך הוא? כשהשלים ארבעים יום, נתנו את התורה במתנה.
על זה כתוב בפרשה שלנו, וייתן אל משה ככלותו לדבר עמו.
כן? נתנו את התורה במתנה.
נדמה לי, בעל התורה תמימה,
למה עובד על העמידה? הוא אומר, מה,
ראשון רבנו שוכח?
הוא היה עם כישרונות עצומים,
אז הוא מביא איזה ירושלמי, הבא לתורה תמימה,
וזה בא לחזק את הטיפשים,
ניקח את הלשון.
כשאדם לומד תורה, רואה שהוא שוכח, הוא מתייאש.
עכשיו, מה יהיה איתי? אני לא יכול להבין את זה.
הוא אומר לו, יאללה, אל תתייאש. הנה, גם ראשון רבנו למד ושכח עד שהוא הצליח.
זה לחזק את הטיפשים.
הוא אומר, מעין זה,
עכשיו, הוא שואל, מה? אז כל 40 יום שהוא היה שם, אז הם חסם הלכו לאיבוד, סתם הוא בזבז 40 יום.
ויש להבין, שורה 5,
אם כן, כל 40 יום שהיה לריק, חס ושלום,
כהן יגיעו, למה הזכיקו לברכו לכך?
ועוד, למה אמרו חז"ל, בכל מקום שהתורה ניתנה, ל-40 יום,
הרי כאילו ב-40 יום הוא לא עשה כלום.
עכשיו זה נפלא, תשמעו.
נראה לפרש שמכל מקום נשאר בכל פעם רושם הלימוד,
עד שביום הארבעים נקבצו, באו בו כל הרשימות.
ומזה היה נעסק לי מוכן לקבל המתנה,
עד שלא היה שכח עוד.
ואלמלא הרשימות שנתקבצו אצלו,
כל ארבעים יום לא היה מועיל מה שניתן לו לסוף מתנה,
שעדיין היה שכח.
כן? מה הוא אומר?
הוא עכשיו יגיד כאן דוגמה לכל אדם.
אדם לומד, אומר שכח, מה זה משנה? אני אין לי כישרון, אני לא זה, לא כדאי שאני אלמד.
הוא אומר לו, את הכל לימוד שאתה לומד,
גם כשאתה שוכח, זה עושה איזה רשימו, זה עושה איזה משהו בלב.
ובסוף פתאום זה הכל מתקבץ ואתה מרגיש את זה.
אחרי שנה אתה פתאום, וואו,
אדם שנה מאחרון מאיר, אפילו פחות היו.
הוא לומד, אחרי זה כבר, אתה רואה אותו אדם אחר?
אתה רואה אותו אדם אחר?
מדהים.
וכאין דוגמה זו, הוא מי יש לומר ביום השבת,
שכל הטורח שאדם טורח בששת ימי מעשה בעבודת השם יתברך,
אף שבכל פעם שוכח ממנו על ידי תואר המלאכה בפרנסה,
מכל מקום נשאר רשימו, וכשמגיע השבת מתקבצות כל הרשימות,
שאפילו מחשבה טובה לבדה אינה נאבדת,
אלא כל אלה נעשה הכלי לקבל את השבת.
כן? אתה אומר, זה אדם בימי החול, אז הוא, הכל נשכח.
לא, כל יום אתה, במהלך השבוע אתה אוסף
רשימו
לשבת עצמם.
וכשמגיעה השבת,
מתקבצים כל העבודות של ימי החול,
להשתרגיש אור שבת מיוחד.
שורה 20, מכל מקום, נשאר מהם רשימו.
כשמגיעה השבת, מתקבצים כל הרשימות, אפילו מחשבה טובה לוודאי אינה נאבדת.
אלא מכל אלה נעשה כלי לקבל את השבת.
ויובן, לפעמים שכתבנו,
הגענו בפירוש מה שנאמר, וכוי השמיים והארץ, שהבריאה כל יום ויום הייתה בפני עצמה.
ובשבת היא נשמת הבריאה. נעשה כולם כלל אחד.
כמו שהנשמה שבאדם מאחדת את כל חלקי האדם לעשותם אחד,
גם אגיד,
כמו
כמו הנשמה שבאדם מאחדת את כל חלקי האדם לעשותם אחד,
כל איבר כלול מכולם, שהרי אינה סומה מוליד סומה,
וזה מחמת כוח הנשמה שבו.
כן, עיוור לא מוליד עיוור,
כי הנשמה שלו מתוקנת, זה לא...
כן הוא בשבת שבעולם, ועל כן השבת מאסף ומאחד כל הרשימות
וכל האירועים הטובים,
והם עושים אותו כלי ראוי לקבל שבת.
אפשר מכאן לימוד לאדם, שלא ייפול ליבו עליו,
בראותו שהוא לומד ושוכח,
ומכל עבודתו, עבודת הקודש, הוא נופל
כפעם אל פעם.
אל יחשוב כי לריק חס ושלום יגיעו,
שמכל אלה נשאר לשימו,
ואינו נאבד מאומה.
חס ושלום.
והם עושים אותו כלי מוכשר, לימים יבואו.
ואם לא בעולם הזה, יהיה לעולם הבא. וקודם כל, לא יאבד מאומה.
אל תחשוב, אדם ממש שווה לי ללמוד. ואני שוכח, ואני זה, ואני הולך חייף לדף יומי, ואני נרדם, ואני זה.
דברים נקלטים,
עתיד לבוא הם יופיעו.
או בקרוב או ברחוק.
או בקרוב,
שאדם ירגיש עוד ברכה בלימוד שלו, או בעתיד לבוא.
אל תתייאש, אל תחשוב שזה מיותר.
עסקה אחרונה,
אהרון, כן, מנסה לעכב את אנשי חטא העגל, כן, אנחנו יודעים פה זה הפרשך את העגל.
הוא מנסה, הוא אומר להם, פרקו את
התכשיטים מאוזני נשיכם, ותביאו לי. אמר אהרון, עד שאני בונה מזבח,
יבוא משה כבר ירד.
בנה אותו, ולא ירד משה עדיין.
מיד והשקיעו ממחרת.
יש להבין, הוא אומר, איך חשב שבתוך שהוא בונה לעצמו ירד משה?
אבל הוא לא ירד עד יום המחרת, ברור שהיה.
יום הארבעים למחרת.
שיום העלייה אין ללא אמו, נמצא ארבעים יום קנים בשבע עשר בתמוז, שהוא מחרת בניין המזבח.
גם יש להבין באמת למה לא יתעצל בבניין המזבח עד שלא יגמרנו היום, אלא מחרת,
אחר ששעות, שהיה זמן ירידת משה,
תתעצל עוד.
מכל אלה נראה שגם אהרון טעה בחשוון,
ולא ידע שיום העלייה לא חשים משום שאין ללא אמו,
ובכן בכל רגע ורגע חשב שמשה ירד עד המקוש, עד המקוש האחרון.
אפשר לומר שהתהוד נצמחת מזה כי הנה הלילה הוא הכנה ליום שאחריו,
כסדר עבודתו של עולם.
כן, הלילה הוא הכנה ליום שאחריו.
כבר יהיה רבעי בוקר.
מחשבה בלילה, מעשה ביום.
מחשבה היא הכנה למעשה.
כן, הוא עבודת האדם בלילה הוא הכנה ליום ש... ליום. כמו שאמרו חז"ל, לילה לקדושה ויום להרצה.
ובאשר ארבעים יום שהיה בהר,
או שכן היו כעין ארבעים יום של יצרת טבלת,
וכל יום הוסיף לשלמות, היה כל לילה הכנה ליום שהיה הבא.
ולפי זה היה צריך גם ביום הראשון להיות ללא אימו.
אבל הנה משה היה תמיד מוכן לנבואה,
לא היה צריך להכין עצמו לנבואה.
כמו שהוא אומר, עמדו וישמע מה יצווה השם.
ואם כן, הם שידעו מעלת משה חשבו שכמו שלמטה אני צריך להכנה לנבואה, ככה גם למעלה.
ולכן אצלם נגמר יום ארבעים לפני,
ולטלטה המחנה, ושהוא גם יאמר, לא, נחשב בכלל.
אבל זה טעות,
מקור חמש, כמו שכתוב בש"ס,
וכי משה היה הגון ללמוד תורה מפי הגבורה,
אף שהיה לו נבואה מעולם הגון,
כמו שכתוב במדרש שאימא של משה רואה אותו, בטעו אותו כי טוב,
הוא הגון לנבואות,
אינו דומה לימוד תורה מפי הגבורה לנבואה.
על כן אין ראייה מנבואה ללימוד תורה בשמיים,
לשום יצא הכנה,
ועל כן אין יום ראשון שלא היה ללא אמו.
טוב, מכאן לימוד לכל אדם שמסדר היום תלוי,
שסדר היום תלוי בלילה.
ולפי הכנת לילה כן אם היום. כמו שהיה מאמר חסידים הראשונים בראשון אשכנז,
אז משלפט
גוט דוואנט מאן גוט.
אם ראשונים טוב, גם מתבללים טוב, כן?
הכל תלוי בהכנה,
בן אדם יודע, ישן טוב בלילה, הוא קם כל היום שלו, זורם ועושה וזהים,
אז כל היום הוא עובר ואפוף.
טוב, היו כאן דברים של הכנה,
הכנה מהכנה למעשה עצמו.
וכן, לימוד שאתה רוצה,
היום שלך יראה טוב לפי הלילה שלך.
זה גם ברוכלי, אדם אבא אומר, תעת שמע, אומר, זהו, לקח איזה ספר קודש, לומד, ירדם עם זה.
אז היום שלך היה לא חזק.
שיראו לה בשים.
פרו וסמאר ופלטו.
