ערב טוב, אנחנו בסימן מ"א, פרק 12, סימן מ"א.
המשך
דרוש האותיות של הדרדיקי
באטב"ש.
ראינו מידת צדיקים, זאת אומרת, ברשעים,
אז היה דרשה אחת,
ומידת צדיקים, ראינו בל"ט, אבל מידת צדיקים, אטב"ש,
הולכת הדרשה.
תודה רבה, שי.
אבל מידת צדיקים, הטבש,
אם אתה בוש,
אז גרדק, אם אתה עושה כן,
גור בדוק,
הציצה הווי בינך לבין אף,
זה אחת טס, ואין אתה מזדעזע מן השטן.
בואו נראה את זה לפני שנמשיך הלאה.
ה צדיק ופ,
הצ ו,
הציצה,
חץ כמו חציצה הווי בינך לבין אף וף,
וף כמו אף.
אף על פי שכל העולם כולו מלא מרירות החיים,
יד הרשעה מתפשטת
בגסות
היא הולכת ביד רמה,
ובשביל כך
סובלת היא ככה מידת הצדק, המוסר והקדושה,
וטהורי הלב מלאים חלחלה מכל מה שנעשה תחת השמש.
וכל זה גורמים עם הציורים האבקיים שהאדם והיצורים
בכלל קולטים מצד הגבלתם מכל ההוויה כולה.
אבל האדם יכול להינצל מימי המבול של הזדון והרשע על ידי התעלותו הפנימית,
שיסודה היא הבושה העליונה,
והכירו שכל אלה דרכי התעייה
אינם כלום לעומת הזוהר העליון המופיע באמת בתוכיותה של כל נשמה טהורה,
שזהו יסוד העולם,
כי על עמוד אחד העולם עומד, וצדיק שמו.
אז אף על פי שהמים הזדונים,
שהם הם המביאים את האף והאחרון בעולם,
הם מקיפים את החיים כולם,
מכל מקום על נפש הנקייה הרי מאושרת בהיותה חוסה בצל הקדושה של התום והיושר הטהור,
שהוא פורס את סוכת שלמה עליה ועושה
חציצה, כמו תיבת נוח בימי המבול.
בינה ובין זף החיים הסוענים והסוערים בהבלי רשעתם,
ועל ידי העמדת האופי הנפשי בצורה האידיאלית,
המביאה את האדם גם בהיותו אסור במאסרי החומר להיות מכל מקום גר בדוק,
אז
גם מצד החושך של החומר המצריכו להיות בכל זאת אחוד בחבלי חיי התבל,
מכל מקום חציצה בינך לבין האף.
טוב, צריך להחזיק ראש ממה שראינו בפעמים הקודמות, אחרת
אנחנו עובדים לגמרי.
אז מה ראינו? אמרנו ש"אבל מידת צדיקים את באש, אם אתה בוש",
אז הבושה
מהזיו האלוהי החופף את כל היש ומלא הוא בכבודו,
אז היא מאירה את כל המחשכים, הבושה הזאת.
במקום שהחוצפה של הרשע, אשר לא ידע עול בושת,
אשר הפכה את הסדרים הכלליים לכלכלם,
אז תופסים הצדיקים את רשמי הקלקולים ומיישרים אותם.
זוהי מידת הצדיקים.
אם אתה בוש, אז אתה גר בדוק.
אם אתה עושה כן, גור בדוק.
כי העולם הגשמי דומה לחקיקה של חותם, ראינו שכל האותיות בו הן הפוכות
והציורים המגושמים הם עושים את רישומם עלינו הפוך במציאות העליונה הקיימת,
במציאות השממית הרוחנית העליונה.
ויסוד הקדושה משפיע על החיים את הזיו של
אלא הוראה העליונה היא מונחת בזה שאדם קולט את מהות הדברים על פי שורשם העליון.
מתוך כך אדם מתמלא בושה מפני עזיו הנשגב של העולם העליון,
המלא כבוד השם באמת,
והוא מכונן את כל הלכות חייו. אם הוא תופס שפה
זה תמונת ראי למציאות השורשית,
אז הוא תמיד עסוק בשיקוף פה עלי אדמות של שיקוף הרעיונות הפנימיים,
ושם זה מדורר קבוע.
ואם אתה עושה כן, אז אתה גר בדוק.
אתה גר בדוק במציאות השמימית העליונה,
אשר בהיכלו כולו אומר כבוד.
אז זה מה שראינו עד כאן.
עכשיו, האץ ואף,
הציצה האב ובנך לבין אף.
זאת אומרת,
ממה שהבנתי בקריאה הראשונה,
ואפילו אם אתה לא, זאת אומרת,
מצד הרעיונות, אתה באמת גר בדוק,
בדוק שמיים, במציאות השמימית הרוחנית העליונה.
אבל נו, בפועל החיים שלך, הגוף שלך נמצא פה,
ופה יש הרבה מהומות.
מכל מקום,
למרות שמדורך, עניינך,
מעייניך העיקריים, זה שם במרומים,
גם פה עלי אדמות יש איזה חציצה.
חציצה בין המהומה הכללית, בין המבול הכללי
לבינך.
נאמר לי שזה בגדול מה שהרב יאמר פה, עכשיו נראה את זה בוודאות בפנים.
אץ ואף חציצה ובינך לבין אף אף על פי שכל העולם כולו מלא מרירות החיים,
יד הרשעה מתפשטת והגסות, היא הולכת ביד רמה,
ובשביל כך סובלתי ככה מדת הצדק, המוסר והקדושה.
תיאורי הלב, שמה שמעניין אותם זה הצדק, המוסר והקדושה, זה לא פשוט, לא כל כך גן עדן פה.
הם מלאים חלחלה מכל מה שנשא תחת השמש.
וכל זה גורמים עם הציורים העבקיים שאדם והיצורים בכלל קולטים מצד הגבלתם מכל ההוויה כולה.
אתה חי פה,
נולדת פה,
והמציאות היא נראית כמו שאתה קולט בחושים,
ואיך שאתה קולט אותם בחושים זה לא התפיסה הנשמתית העליונה והטהורה,
אלא היא הפוכה.
וממילא האדם מתרשם,
קודם כל, מהמציאות החושית שלו.
וזה תופס את המציאות בצד גבוליותה, הצמצומה,
הסובייקטיבי, וממילא המבטים האלה הם לא המוחלטים,
ויש להם גם השלכות במציאות המוסרית וגם בתחושות שהם לא אגן עדן,
אלא ההפך מזה.
ומכל מקום,
האדם יכול להינצל מימי המבול של הזדון והרשע.
והוא לא באמת בהכרח
שבוי פה בידי הקונספציות הגסות,
החושניות, שנגזרות מהתודעה הטבעית, חושית, פשוטה שלנו.
כי על ידי התעלותו הפנימית,
אם יעשה חשבונו של עולם,
תהיה בו את הפושה הפנימית, את הכרה שיש פה ערך מוסף,
הזיו העליון,
תוכן שהוא גדול מהחיים,
והוא קורן פה מקיף ואולי גם חודר במציאות.
אבל מעבר למציאות הפשוטה והחילונית והפרטית,
יש פה תוכן של ערך מוסף.
וכשהוא מתעלל לזה,
מתעלל בהתעלותו הפנימית, הנפשית,
התודעתית, המחשבתית.
מתוך כך
יגיע לכך שגם ירגיש ככה.
שיסודה של כל ההתעללות זה הבושה העליונה,
הכרת יראת השמיים, הכרת השגב, הכרת העליונות של התוכן המקורי, לעומת המציאות המצומצמת הסובייקטיבית שלנו.
בהכירו שכל אלה דרכי התעייה אינם כלום לעומת הזוהר העליון המופיע באמת בתוכיותה של כל נשמה טהורה,
שזהו יסוד העולם.
התביעות הנשמתיות לשלמות, לצדק, ליופי,
לאמת, לחיים, לשלווה,
לשמחה,
לוודאות, לכל צדדי הערכים.
התביעה הזאת, איזה תביעה,
אלה הן תביעות טהורות של הנשמה,
וזה הרבה יותר מציאותי, הרבה יותר יציב, הרבה יותר ממשי,
מאשר כל התחושות הפיזיות הממשיות.
כי על עמוד אחד העולם עומד, וצדיק שמו.
זאת אומרת,
תפוס את יסוד המוצר, את התביעה האידיאלית והאחריות ביחס ל...
אמת,
משפט, צדק,
האז, אף על פי שמים הזדוניים,
שהם מהם המביאים את האף האחרון בעולם,
המים הזדוניים זה כל התחושות הטבעיות,
היומיומיות,
הסובבות,
והמים הזדוניים האלה מקיפים את החיים כולם.
מכל מקום,
הנפש הנקייה הרי מאושרת בהיותה חוסה בצל הקדושה של התום והיושר תאור.
בכל דבר, לא להתפעל מהתחושות והצלצולים,
אלא מהרעיון האידיאלי, המוסרי שבעניין,
והנפש מסוגלת לשים לב לאיכר ולהשעות את עיניה מן הטפל החושי.
והזוהר
העליון
של התוכן הפנימי,
הנפש הנקייה הרי מאושרת
בהיותה חוסה בצל הקדושה של התום והיושר הטהור,
שהוא התום והיושר הטהור,
הוא פורס את סוכת שלמה עליה, על הנפש,
ועושה חציתה.
זאת אומרת, יש
את העמדה הנפשית שיכולה להיות גיבורה במה שהיא
מבדלת עצמה מכל התודעות החושניות הגסות,
ושמה לב אל התום והיושר הטהור.
ואז הוא כמו תיבת נוח.
בימי המבול,
בינה ובין זעף החיים הסוענים והסוערים בעוולי רישתם.
ועל ידי העמדת האופי הנפשי בצורה אידיאלית,
שאדם יקבע את עצמו,
שימו לב, לעשות את העיקר עיקר ואת התפל תפל,
ושיקבע את,
יעמיד את האופי הנפשי בצורה אידיאלית,
המביאה את האדם, גם בהיותו אסור במאסרי החומר,
להיות מכל מקום גר בדוק,
בסדר,
הוא מתפקד בכל התפקודים החומריים שצריך לתפקד,
אבל עולם הערכים שלו ומה שמעניין אותו,
שחשוב לו באמת,
זה איפה שהוא גר שם. איפה שהוא גר שם, הוא גר בדוק, הוא גר בטוהר,
בזוהר,
בזוהר העליון המופיע באמת בתוך יוד כל נשמה טהורה,
וזה מה שעושה לו אכפתי מהתום והיושר של צל הקדושה.
אז כשאדם הוא ככה מצליח לקבע את עצמו
והוא גר בדוק,
אז אפילו לא רק מצד זה שעיקר מעייניו זה נמצא שם בשמיים,
אלא גם מצד החושך, מה זה החושך? התחושות היומיומיות,
התחושות הפיזיות
שהן אינן מאירות.
או זה מתי שיש את החיים האידיאליים. חושך זה החיים לא אידיאליים.
זאת אומרת שבעצם תחושת החיים,
הטבעית,
מצד הנטיות, הדחפים הנפשיים הפשוטים של היצרים, הגרועים,
טביעות החוש והגוף,
כל אלה מוגדרים כחושך.
החושך זה מה שנקרא החומר.
אז גם מצד החושך של החומר, צריכה להיות בכל זאת אחוז
בחבלי חיי תבל.
מה, אתה צריך...
בן אדם צריך לאכול, וצריך לנסוע, וצריך, בקיצור, המון דברים פה פיזית הוא צריך.
מכל מקום,
זה לא מוציא אותו מהאיזון הנפשי, לא מוציא אותו מהעמדה הנפשית.
יש חציצה ה"ו בנך" לבין האף,
מצד הסואן,
ומה שהוא יוצר את האף, מה שהוא יוצר את
התחושה של סבל מהדיסוננס, מהניגוד
שבין הרשעה המתפשטת והגסות ההולכת ביד רמה,
והסתירה בינה ובין תביעת הצדק, המוסר והקדושה,
שתורעי לב מלאי חלחלה מכל מה שנעשה תחת השמיים,
הם
יש להם הגנה.
הם לא נצחפים בזה.
על אף שהם קולטים את הציורים החושיים שהם בהחלט מוציאים את האדם ממקום מגוריו הנשמתי, הטהור, התם והישר, מכל מקום, אם הוא תופס את העמדה
של הבושה,
של ליאת השמיים, של הכרת הערך העליון,
זה בעצמו מציל אותו אפילו במציאות הסואנית.
הארצית
של מאסרי החומר.
זע,
חס, תן,
זין,
עין,
חס, ס, ט, נ ואי, אתה מזדעזע מן השטן.
הביטחון המלא שיש לו לאדם העולה במעלות הקודש ומתעלה על ידי הנהגתו את חייו על פי עמידה של הבושה העליונה,
שהוא כבר מוגן על ידיו בחציצה שבינו לבין האף הזועף של העולם החיצוני,
בסדרי החיים הקולקלים של הבריות השקועות בעוולי העולם
וברשתות השקרים,
שבאו על ידי הציורים ההפוכים מן האדם,
הנקלטים על ידי רשמי הטעייה של החושים הגסים המאפילים
על האדם את האור הטהור של נשמתו העליונה,
ביטחון זה מביאו לידי ביטחון יותר נמרץ.
זהו הביטחון מפני כל הכובד של הרע שנמצא בעולם,
בשביל המטרה הכללית אשר יצר בורא כל העולמים,
שגם כן הצד השלילי נמצא בעולם בכל הערכים,
בין ברוחו של אדם פנימה,
ובין בכל הבריאה כולה, החומרית והרוחנית.
זהו השטן,
שהוא גם היצר הרע, והוא גם מלאך המוות.
ההורס והמכלה שמטרת הווייתו היא כדי שהטוב המוחלט יתגבר עליו בכל הערכים כולם,
וכדי שסוף כל סוף יהפוך אותו לעבודת הטוב ולאימוץ הקודש והאמת.
הנה החציצה הזאת שבין האדם אשר בחר לו בחייו את דרך האמת,
שהיא מוליכה אותו למשכנות השאנלות הנצריים,
הרי היא נוטלת ממנו גם כן את הפחד והזעזוע מכל הכוח הכללי של הרע,
בין אותו שהוא בהכרח טמון ברוח הפנימי של האדם,
בין אותו שהוא מתפשט בכל ההוויה כולה,
שאף על פי שאין שום חציצה מועדת להפסיק את השפעתו לגמרי,
שהרי הוא נדרש להיות מצוי בכל השטחים,
כדי להגביר את כוח הטוב עליו ולהופכו גם כן מחריד לתכונה הכי טוב ומוחלט.
אבל כל זמן שמלאכת הקודש הזאת לא נגמרה עדיין בפועל,
ביצורים כולם ובכל העולמים,
הרי כוח השטן הוא עצום מאוד.
אמנם מגדל עוז שם ה'
בו ירוץ צדיק ונסגר,
ואין הזעזוע הנורא הזה של השטן,
שמציאותו כל כך מוכרחת במציאות,
חל עליו כלל ואין את המזדעזע מן השטן.
אז המשך, הכל ברציפות אחת.
אם אתה עושה כן, אם אתה בוש,
אם אתה בוש,
את בש,
אז וגר בדוק,
והצחף, וחציצה, ובינך אל בין האף, יתרה מזאת,
אתה אפילו לא תזדעזע מן השטן.
זעך אסתן.
הביטחון המלא שיש לו לאדם העולה במעלות הקודש,
ומתעלה על ידי הנהגתו את חייו על פי המידה של הבושה העליונה,
שעליה דיברנו בסעיפים הקודמים,
שיש לו אי-התבוש, אם אתה בוש,
אז אתה מקבל ביטחון,
אתה מתעגן, הדירה שלך זה בדוק,
ופה עלי אדמות יש לך
מחיצות הגנה,
אז הביטחון המלא שיש לו אדם העולה במעלות הקודש, שהוא מתעלה על ידי הנהגתו את חייו על פי עמידה של הבושה העליונה,
שהוא כבר מוגן על ידה בחציצה שבינו ובין האף הזועף.
האץ, האץ, וף.
של העולם החיצוני וסדרי החיים המקולקלים של הבריות השקועות באבלי העולם וברשתות השקרים.
רשתותינו מקבלים משמעות חדשה,
חוץ ממה ששרה מתכוון.
ואני בחור במילה הזאת.
וסדרי החיים המקולקלים של הבריאות השקעות בעוולי העולם וברשתות השקרים,
שבאו על ידי הציורים ההפוכים מן האדם,
הנקלטים על ידי רישמי התהייה של הרוחשים הגסים.
זאת אומרת, האדם זה לא התודעה החושית שלו,
זה מה שנקרא בשר אדם.
אבל בשר אדם לא ייסח,
סימן שהאדם זה לא הבשר שלו.
ועם רוחי נגררת גם גווייתי, אז השם לי ולא יראה. האדם זה רוחו.
ויחד איתו נסחבת פה הגבייה הזאת.
אז האדם מקבל הבטחה.
יש הציורים ההפוכים מן האדם.
האם הציורים ההפוכים מן האדם? זה התודעות החודשיות שלו,
התודעות הגופניות שלו.
הן הפוכות מתודעת האדם.
כי האדם
נקרא אדם על שם אדמאל העליון.
אותם צדדים באישיות שלנו,
שהם שואפים את כל המילים הגבוהות האלה שהזכרנו מקודם, ודאות, וצדק, ונצח,
ומוחלטות, וטוב, ושמחה, ואהבה, וחסד, וגבורה, וחוכמה, וכל המילים המופשטות,
זה האדם.
הבקשה של זה, השאיפה של זה, זה האדם.
וכל
מה שהוא רואה בעיניו, וחש בידיו, ובקיצור, מה שקולט בחמשת החושים,
זה מסיח את דעתו מדעתו.
זה הציורים ההפוכים מן האדם,
והם נקלטים על ידי רשמי התעייה של החושים הגסים,
המאפילים על האדם את האור-טהור של נשמתו העליונה.
הם מסיחים מדעתו מדעתו.
אבל יש לו ביטחון,
כשהוא שומר על העמדה של הבושה,
הכרת הערך הנשגב
שעומד ביסוד הכל פה,
שממלא בזברו את העולם,
אז מקשר אותו אל עצמיותו והוא גר בדוק וגם בהץ וכף,
אם יש לו מחיצות
מהאף החיצוני של חושיו
הגסים המפעילים על אדם את האור הטהור של נשמתו העליונה.
אבל הביטחון הזה,
המצב הזה שהוא מאובטח
במה שלא תוסח דעתו עם כל העסק,
החושי והרעש הגדול שהוא מרעיש את התודעה,
זה יביא אותו לביטחון עוד יותר גדול.
ביטחון זה מביאו לידי ביטחון יותר נמרץ.
איזה ביטחון?
שאפילו השטן נתן לו פחים.
זה הביטחון מפני כל הכובד של הרע שנמצא בעולם בשביל המטרה הכללית,
אשר ירצה הבורא כל העולמים,
שגם כן הצד השלילי נמצא בעולם בכל הערכים,
בין ברוחו של האדם פנימה, בין בכל הבריאה כולה.
החומרית והרוחנית זהו השטן,
שהוא גם היצר הרע והוא גם הלחם המוות,
ההורס והמכלה,
שמטרת הווייתו היא כדי שהטוב המוחלט יתגבר עליו בכל הערכים כולם,
וכדי שסוף כל סוף
יהפוך אותו לעבודת הטוב ולאימוץ הקודש והאמת.
טוב, כל זה היה משפט אחד.
עוד פעם.
הביטחון המלא שיש לו לאדם, העולה במעלות הקודש,
שהוא מתעלה על ידי הנהגתו את חייו על פי המידה של הבושה העליונה,
הוא כבר מוגן על ידה בחציתה שבינו ובין האף הזו אפס של העולם החיצוני,
וסדרי החיים המקולקלים של הבריות השקועות
באבלי עולם וברשתות השקרים,
שבאו לידי הציורים ההפוכים מן האדם הנקלטים על ידי רשמי התעייה של החושים הגסים המאפילים את האדם ואת האור טהור של נשמתו העליונה.
ביטחון זה מביאו לידי ביטחון יותר נמרץ.
מהו ביטחון?
הביטחון נגד השטן.
זהו הביטחון מפני,
הנה השטן.
הגדרה של השטן.
הכובד של הרע שנמצא בעולם למטרה,
בשביל המטרה הכללית, אשר יצר בורא כל העולמים.
למה ברא הקדוש ברוך הוא את צרור ברכו שלא מבורא רע?
למה הוא ברא את השטן?
שיהיה גם כן הצד השלילי נמצא בעולם בכל הערכים.
הקב"ה מעוניין
שהצדדים השליליים יהיו בעולם בכל הערכים.
איזה ערכים?
בין רוחו של האדם ורוחו של הבן אדם.
אז יש נטיות שליליות, נטיות...
הרסניות, נטיות רעות,
ברוחו של אדם פנימה, ובכן בכל הבריאה.
יש כוחות, בכל הבריאה,
מי, אני יודע, רעש אדמה ועד קוץ שדוקר אותך, או נחש שמקיש, או יטוש עוקץ, וכדומה ועוד.
אז בכל המציאות יש איזה אלמנט של רוע,
בכל המציאות.
ולמה, למה זה?
בכל הבריאה כולה, חומרית ורוחנית,
זהו השטן.
כל ארע שמפוצר בכל מקום והוא מטריד הן את האדם פנימה והן את המציאות,
הוציאו אותה מן הסדר והתקן שלה אל ההרס
והשלילה
כי השטן הזה הוא שטן, אני יודע, תקלות
עולמיות
יצר הרע זה התקלות הפסיכולוגיות, הנטיות הרעות שבלב האדם,
אבל זה אותו דבר.
השטן העולמי זה היצר הרע הפסיכי.
והוא גם כן מלאך המוות.
זה דבר אחד, אם מה שבסיכומו של דבר
משבית את החיים ושלח אותם
לנתק בין הגוף לבין הנשמה.
וזה הכוח ההורס והמכלה.
בשביל מה זה טוב הדבר הרע הזה?
זה טוב הדבר הרע הזה.
מטרת הווייתו היא כדי שהטוב המוחלט יתגבר עליו בכל הערכים כולם,
ולא יישאר רק טוב, אלא יהיה לטוב מאוד.
אותו טוב שמסוגל להתמודד עם הרע,
מנצח אותו.
אז למה נוצר השטן?
הוא גם נקרא, אתם יודעים, סמא אל.
הוא, יש שם שם עליו.
מה שם שם עליו? כי הוא גם כן.
קנינה ושטן לשם שמיים התכוונו.
כי עומק כוונת הרע זה בשביל הטוב.
למה נוצר רע בעולם? להתגבר עליו.
ועל ידי שתתגבר עליו,
אז הטוב יהיה יותר טוב,
מאשר טוב שלא מסוגל להתמודד מול הרע.
אז זו המטרה האמיתית של הרע בעולם,
ועל כן הרע מפוזר בכל מקום.
והוא עניינו לאתגר את האדם, את התרבות, את המציאות כולה,
כדי שתרשוף את תעצומת הנפש
העליונה שלה,
שמה שלא מחסל, מחשל,
והרע מחזק את הטוב,
מרשם,
מעצים אותו.
מטרת הווייתו היא כדי שהטוב המוחלט,
טוב המוחלט, יתגבר עליו בכל הערכים כולם.
בכל תחום שיש רע
ואין תחום שאין בו רע, ותמיד צריך להתגבר עליו.
ואז זה יהיה טוב מאוד.
וכדי שסוף כל סוף יהפוך אותו לעבודת הטוב, אל אימוץ הקודש באמת.
ואז יסתבר שהרע הזה הוא טוב.
הוא פשוט, הוא צריך להיות נתון כעבד בידו של הטוב,
שישתלט עליו ויעשה את חפצו.
אז יוצא שהרע הזה הוא לא רע אותו.
אז זה עשתה.
וכשאתה דר בדוק,
בגלל שאתה בוש,
אז זה נותן לך כוח לא רק להתמודד פה עם זה שאתה מקביע מחיצות ומנתק קשר ולא נותן לרשמים החושיים להיות המעצבים את מדיניות חייך,
אלא הם בשליטה ובהכוונה של השכל והצדק והיושר הפנימיים.
ויש מחיצה בין הדרכי התעייה האלה שעלולים לסחוף ולפתות ולגרות את האדם,
לבין העמדה הנפשית של אדם שמחזיקה מעמד. אבל יתרה מזאת, סוף דבר,
הנה החציצה הזאת שבין האדם אשר בחרנו בחייו את דרך האמת,
ולא להתרשם מהמציאות החושית הגסה,
שאמור הולכה אותו למשכנות השאננות הנצחיים אולי.
למשכנות השאננות הנצחיים.
משכנות שאננים שם בדוק, אתם מבינים? שם
מי שגר בשמיים, השמועה אומרת שרגוע שם.
אז נמצאים שם בשאנן ולא ידעו רעה.
הרי היא נוטלת ממנו הדירה בדוק,
זה שהוא המגורים שלו,
הקיבעון הנפשי שלו הוא במרומים,
ונותן לו את העוצמה לא להיסחף פה על ידי הגורמים המטעים ברשת
חושים זה יתרה מזאת, נוטל ממנו גם כן את הפחד הזה וכל הכוח הכללי של הרע.
אז הרע הוא לא מבהיל,
לא מפחדים מהרע, הוא מאתגר.
הוא מאתגר ומשמח,
כי גיבור,
שהוא נקרא להתמודדות כמו בספורט,
הוא ניגש ברוח ספורטיבית אל הרע.
עניינו להתגבר עליו.
אז לא בדיכאון אוי ואבוי, מה איזה אסון בא עלינו פה.
לא, זה לא אסון, זה אתגר.
אתגר מה שצריכים להתמודד איתו.
והוא שמח להתמודד.
כל העולם הזה זה עולם הניסיון, כמו שכתוב בספרים,
וצריך להתמודד, אז הוא יתמודד.
אז הוא לא מפחד.
לא מפחד ולא מזועזע.
הוא גיבור.
נוטל ממנו את הפחד והזעזוע מכל הכוח הכללי של הרע.
הרע לא יוכל עליו.
גיבור מכיר את גבורתו והוא לא מפחד מזה שצריך להתמודד איתו, הוא ינצח אותו.
בין אותו שהוא בהכרח טמון ברוחו הפנימי של האדם,
הרע בכל מקום, אדם לא מפחד ממנו.
יש בורא פנימי? הוא יודע שיש בורא פנימי.
גם איתו נתמודד.
בין בערך חיצוני?
גם איתו נתמודד. בין שהוא מתפשט בכל ההוויה כולה.
בין שהוא יצר רע, בין שהוא שטן.
במקום חביב,
יסתדר איתו.
שאף על פי שאין שום חציצה מועלת להפסיק את השפעתו לגמרי,
אין מצב, ההצעה, די, לא רוצה פה את הזבובים,
ולא רוצה פה את היצר הרע, ולא רוצה פה את הגירויים, ולא,
זה לא ניתן,
כי הם תמיד יהיו.
אבל
הם לא מפחידים ולא מזעזעים, תתמודד.
שהרי הוא נדרש להיות מצוי בכל השטחים,
ולהפך.
השטן הזה והיצר רע הוא עבד עושה את תפקידו,
הוא עושה את תפקידו.
השאלה אם אתה עושה את תפקידך,
אבל הוא עושה את תפקידו.
ותפקידו הוא צריך להיות מפוזר בכל מקום.
בשביל מה? כדי להגביר את כוח הטוב עליו.
כדי לאתגר את הטוב ולגרום לכך שהטוב ינצח אותו.
ולהפכו גם כן בחיד לתכונת הטוב המוחלט.
לא רק יתגבר,
אלא ישווה אותו ויהפוך אותו לטוב.
כי אם הרעל לא הצליח לפתות את האדם או לגרות בו,
אז מה יצא על ידי זה? האדם נהיה יותר חסון,
ויותר צדיק, ויותר גיבור,
אז יוצא שמה פיתח לו את השרירים הרוחניים האלה?
זה המלאך הזה.
המלאך?
צדיק.
בכל פנים, עשה דבר טוב, יצא מן אותו.
הרב, סוגריים אני אומר, בבעולה טרייה,
באיזשהו מקום שם בפרקי אבות,
אז הרב אומר שזה מה שיוביל בסוף את הרע להתאבד.
בגלל שהוא יבין,
השטן יבין שעם כל הכישרונות שלו וכל העוצמות שלו וכל הניפולציות האין סופיות שלו,
מה יצא מכל זה פאנצ' ליין? קידוש השם יותר גדול.
אז למה זה אנוכי?
כל ענייני זה שיהיה, אבל בסוף יוצא מענייני את ההפך, אז יותר טוב שאני כבר לא אהיה. אז לכן אני מתאבד.
אז בסדר. ואז הרשעה כולה כי עשן תכלה, כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ.
אבל זה לא, מי שישמיט את הרע, זה הרע עם השמיט את עצמו.
ואתה רק עסוק להתגבר עליו, זה הכול.
לגבר עליו, לנצל אותו להיות יותר טוב.
אבל כל זמן שמלאכת הקודש הזאת לא נגמרה עדיין בפועל,
ביצורים כולם וכל העולמים,
אז עם כל הכבוד לעתיד הגדול שיש לשטן וליצריו ולמהלך המוות,
שהם באמת, בסיכומו של דבר, יתעיינו,
או ליתר דיוק, בשלב הראשון הם יהפכו להיות למומנטים המעצימים את צדדי יצירתו
ובקשת הטוב והאמת והצדק והחיים.
כי הניצחון על השטן הוא גם ניצחון על המוות.
בסיכומו של דבר,
עדיין לא עשינו את זה,
המצימה הזאת והמטרה הזאת עדיין לא הושגה.
אז הרי כוח השטן הוא עצום מאוד,
בשלב זה הכוח הוא עצום מאוד.
אמנם
נגדל עוז שם ה' בו ירוץ צדיק ונסגר.
הכוח הוא עצום,
והצדיק,
שאחוז ביראת שמיים,
הוא בוש.
יש לו את הבושה של
יראת השם על פניכם לבלתי תחטאו,
מצד ההכרה של הזיו העליון הממלא פה את הכל,
ומצד זה יש את הבושה הפנימית
שתובעת את האדם להדהד את השגב בכל ענייניו,
עד שגם מחולל בו את תודעת יראת החטא, שלא תשלח היד
לעשות את המעשה הלא רצוי במקום הלא נכון.
אז המציאות הזאת,
אם כי עדיין לא הגיע הזמן שבו כבר אין שטן ואין מלאך המוות ואין יצרה,
ועם כל עוצמתם העצומה.
בכל מקום,
בכל מקום, הביטחון הנפשי
והשקט הנפשי
של הצדיקים
הוא עוד לא מופרע.
כי הוא גר בכוח היראת שמיים הזאת בדוק,
ופה יש לו מחיצה,
וגם לא מזדעזע מפני הרע.
בסדר, נכון, כוחו עצום,
ובסיכו של דבר
הוא לא מפחיד, הוא משמש לנו אל המטרה של הטוב המוחלט.
בין הזעזוע הנורא הזה של השטן,
שמציאותו כל כך מוכרחת במציאות, חל עליו כלל.
אז בסדר, השטן, מלאך המוות, יצרה,
המציאות מזעזעת כל המציאות.
אבל את הצדיק,
הבוש,
ביראת שמיים אמיתית,
זה לא,
הפחד מפני השטן לא חל עליו,
והזעזוע מפיוניו לא חל עליו,
ואין אתה מצדעזע מפני השטן.
ים קול,
אמר שר של גיהינום לפני הקדוש ברוך הוא,
דומני שפה מתחיל ניהר חדש.
כן, כן, זה המשך הדבש, אבל זה לא,
דומני, אני לא יודע,
דומני שפה זה לא,
אם אתה בוש, אתה גר בדוק ויש לך מחיצה וגם לא מזדעזע עם השטן, אלא עכשיו עוד רעיון.
ים קול,
מה זה ים קול? אמר שר של גיהנום לפני הקדוש ברוך הוא,
ריבונו של עולם, לים קול
נושא חדש.
ים קול,
רש"י, גיהנום קרוי ים.
לפי שהרוב הולכים לשם.
אה, או ים קול אולי.
כן, גם לי.
רק חשבתי אותך לא לקרוא את זה, אבל אני רואה שזה
מראש
עודדו אותנו כן לקרוא את זה.
אתם אומרים, זה הכלל הידוע, אם זה במרובע,
אז כן לקרוא את זה. הרי העניין, שהוא ניסיון שאני רואה
שמשתבש הרבה פעמים, מרובע ולא מרובע.
כן. על כל פנים, אז כן.
ים כל, גיהינום קראו ים כל. למה? לפי שהרוב הולכים לשם. זה מקום רחב,
כולם שם.
כולם הולכים לשם.
אמר שר של גיהנום לים שלי,
אמר שר של גיהנום,
לים שלי תן את כל העולם,
אפילו את ישראל, תן את כל.
בת הייתה לו לאברהם ובכל שמה.
מה זה בכל?
כנסת ישראל.
ככה הרמב״ן אומר כידוע.
אז יוצא לים כל,
עם כל,
אז גם את כנסת ישראל, גם אל כלל ישראל, כולם אצלי.
אז זה באמת מעניין.
כי אז התשובה היא,
אחס בתא גיף.
אז ענה לו הקדוש ברוך הוא, אמר הקדוש ברוך הוא, אני נכנס אליהם לפני שבעטו בגיף.
בואו,
בים כל הוא כבר מתחיל את הסוגיה הבאה שהדרשה היא כבר לא באדבש,
אלא באחס בתא גיף.
שזה חלוקת אותיות שלישית.
טוב,
ים כל, אמר צר של גיהנון לפני הקדוש ברוך הוא,
ריבונו של עולם לים כל.
כל היצורים כולם נבראו שלא בתכלית שלמותם,
העתידה לבוא בזמן שכל העולם כולו יתוקן
והכל יהיה מתוקן לסעודה.
ובשביל כך, מראשית כל של ההוויה בא שיברון
ונבראו
עולמות שנחרבו,
שאמר עליהם הקדוש ברוך הוא דלא עניין לי,
דלא עניין לי,
עד שנברא עולם יותר משוכלל, שעליו אמר,
השם יתברך דן עניין לי.
אומנם גם העולם המשוכלל הרי הוא צפוי לעבור לעולם חדש,
השמיים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה,
אמר השם.
ובוראי העולם של עכשיו, גם בעולמנו זה,
שזכות קיום ניתן לו מבורא כל העולמים,
בכל זאת הרי הוא וכל יצוריו, בין החומריים בין הרוחניים,
עומדים לקבל צורה חדשה יותר מפוארה,
יותר שלמה ויותר מהירה.
וההשלמה תבוא על ידי הקדמת ההיעדר להוויה המחודשת.
והגיהינום, שהוא כור המצרף לרוחות והנשמות,
שבגלל חטאיהם יצאו מעולמיו החומרים במצב של קלקול,
הוא-הוא הכוח שעל ידו יבוא לידי יצירה חדשה ויותר מושלמת,
יסורו השיגים מהכסף הטהור של רוחות החיים ושל כל מה שיחובר להם,
ועל כן ישנה שאיפה עצומה לכוח המחלב והמשבר הזה לאגור אל קרבו את הכול,
לשלוט אליהם בשליטת כליונו,
כדי שאחר כך יחזרו להופיע באופן יותר שלם,
ועל כן הוא דורש מיוצר קול ברוך הוא,
שהקול יבוא אל הים הגדול הזה,
השוטף כיליון על כל הצורות הקדומות,
אשר עם כל כוח הדין הנורא,
עם כל ייסורי הצלמוות,
הרי המעבר הזה,
הוא יהיה הצד המשלים את צביונה של היצירה בכללותה.
ועל כן אמר שר של גיהנון בפני הקדוש ברוך הוא, ריבונו של עולם,
לים קול,
טוב, אז הבנתם מה שאני הבנתי, אני מתאר לעצמי,
אני מבין שאתם הבנתם מה שאני הבנתי,
שפה הרב מתחיל להסביר לנו את ענייני הגיהנום.
אז מה זה גיהנום, מה זה טוב.
בשביל מה זה טוב גיהנום?
זה מעניין לעניין, המשך לעניין.
אם השתכנענו כמה טוב השטן והיצרה במהלך המוות,
אז בהזדמנות זו בואו גם נסביר כמה טוב הגיהנום.
אז בשביל מה טוב הגיהנום?
ים קול, אמר שר של גינו מלפני הכדרה שבחורים,
ולא משהו לעולם לים קול.
יצורים כולם נבראו שלא בתכלית שלמותם.
העתידה
לבוא בזמן שכל העולם כולו יתוקן, והכול יהיה מתוקן לסעודה.
טוב, אז כמה דברים חשובים למדנו מהמשפט הקצר הזה. א',
אולי הבנו מה זה הביטוי הכל מתוקן לסעודה.
מה זה הכל מתוקן לסעודה?
זה הזמן שכל העולם כולו מתוקן.
זה נקרא סעודה.
לא מסביר למה זה
נקרא סעודה,
אבל לכל אופחות הבנו על מה מדובר, לא מתוקן סעודה, איזה סעודה, מה סעודה.
כשהכול יהיה מתוקן זה נקרא סעודה.
מתי תהיה הסעודה? לעתיד.
מתי יהיה העתיד הזה?
שהכל יהיה בשלמות תכליתו.
כשהכול יגיע לשלמות תכליתו זה נקרא הסעודה.
ובינתיים,
מה קורה פה במציאות?
הכל רק מתוקן לסעודה.
אנחנו לא,
מתוקן הולך ומתקן, היצורים נבראו כולם שלא בתכלית שלמותם,
שתכלית שלמותם היא תהיה לעתיד לבוא בזמן שכל העולם כולו יתוקן והכל יהיה מתוקן לסעודה.
ובשלב זה, העסק לא מתוקן לסעודה, אלא מתקן והולך.
וממילא היצורים כולם הם איך נגיד, הם לא מתוקנים.
וככה נברא העולם, העולם נברא בצורה
לא מתוקנת.
ובשביל כך,
מראשיתה של ההוויה בא שיברון
ונבראו עולמות שנחרבו,
שאמר עליהם הקב"ה דלא הניין לי,
עד שנברא עולם יותר משוכלל, שעליו אמר השם יתברך
דן הניין לי.
אמנם גם העולם המשוכלל הרי הוא צפוי לעבור לעולם חדש,
השמיים החדשים והארץ החדשה שאני עושה,
אמר השם,
ובורי עולם של עכשיו, גם בעולמנו זה,
שזכות קיומו ניתן לו מבורא כל עולמים.
בכל זאת,
הרי הוא וכל יצורה,
בין החומריים ובין הרוחניים,
עומדים לנו לקבל צורה חדשה,
יותר מפוארה,
יותר שלמה,
יותר מהירה.
את אותו רעיון
גם ממה שכתוב פה זה הדברים מובנים,
אבל מכל מקום אקרא את זה מפה.
היצירה האלוהית המתגלה בעולם
כוחם מלא עולמים.
מופיע כוחה הזה על היצורים כולם,
ושואף לשלמות היותר עליונה.
ומתוך כך,
הרי הוא מבלה את מעשי ידיו,
יוצר יצורים,
ומוציא את צורתם השלמה עליו פועל,
והצורה מתאזרת בגבורה, ומתגברת ליצור יצירה יותר נשגבה, יותר מפוארה, יותר דינה ומושגבת,
והיא מוחקת את התגלמות הצורה הבלתי נשלמה,
ועושה את דרכה בהופעה של חיים יותר שלמים,
של המציאות היותר מתוקנת.
זהו.
זה סוד היש.
בסוד היש הזה הוא המתנסח באותה אגדת חזן המופלאה
שהיה בורא עולמות ומחריבן.
מה זה בורא עולמות ומחריבן?
זה הרעיון הזה.
בורא עולמות ומחריבן זה העיקרון של המציאות.
המציאות
הוא הופעת כוח היצירה האלוהית,
שהוא יוצר את המציאות, אבל
הוא יוצר את המציאות
באופן כזה,
שנבראו היצורים שלא בתכלית שלמותם,
אלא הם צריכים להגיע להיות בתהליך השתלמותם.
אבל ההשתלמות יכולה להיות
נובעת משתי צורות.
צורה אחת,
שכל מדרגה שיש לה את האידיאל של מעליה,
הסערה הזאת צריכה להגיע לא לשתי סנטימטר, אלא לשתיים וחצי סנטימטר.
הסערה הזאת גם כן, ככה, הכל גודל, מה האידיאל שלו, כל אחד חצי סנטימטר בשמן רודשו.
אבל המציאות היא באמת,
היא נובעת מכוח יצירה אלוקית,
וכוח היצירה האלוקית לא חושב על שתי סנטימטרים,
הוא חושב על האלוקות.
הוא חושב על מחשבתן של ישראל, שכדומה לכל דבר.
הוא חושב על הטוב האלוקי המוחלט,
והטוב האלוקי המוחלט הוא המופיע פה במציאות.
וממילא הפער שבין המצוי לבין הרצוי הוא קולוסלי,
והוא גורם למתח יצירה כזאת שהדברים נחרבים,
הדברים פשוט נשברים.
כי מרוב תביעת שלמות, שזה האמת,
שהכל מונה פה והכל נמצא פה,
ואולי נשתמש במין טרמינולוגיה כזאת.
אמת האמת, על פי הפסקאות הקודמות,
האמת האמת, איפה שבאמת נמצאת המציאות,
נמצאת בשלמות האינסופית.
זו המציאות המציאות.
והמציאות שהיא דיסוננסית לזה,
היא המציאות של הברואים.
והברואים זה התודעות החלקיות שלהם, הפרטיות שלהם, הגופניות שלהם.
וזה לא כל כך מציאות.
זה בכלל לא מציאות.
זה מציאות, רק אנחנו חשים ככה מציאות, והיא מטעה אותנו, כי היא מנתקת אותנו מהתביעה הכללית האינסופית.
זאת המרומית.
וכתוצאה מזה,
אז יש אלמנט של התגבשות המציאות בכל מרקמיה,
היא לעולם
עומדת לקריסה,
לקריסת מערכו.
כל תוכן מגובה שהוא תוכן גופני, כל תוכן גופני,
הדבר הכי בטוח פה זה ההתפוררות שלו.
למה?
כי משהו גדול ממנו, גדול מהמציאות, גדול גם מהמקסימום שלו,
הולך ופועל בו כבר עכשיו,
וממילא הוא הולך ומאדיר אותו, מוחק אותו,
מה יהיה בהמשך?
שוב תהיה התגבשות, היא כבר תהיה יותר טובה.
אבל המציאות היותר שלמה היא לא באה מזה שהדברים רק הולכים פה בצורה של
אבולוציה כזאת איטית.
לא, יש פה דחף נשמתי, פנימי, אדיר, אינסופי,
ותביעת השלמות הזאת, היא המריצה פה את הכל,
ותגיד,
ותגיד,
רגע, אבל
זו
תוכנית אלוקית לא כל כך מוצלחת.
היא לכאורה יותר טוב,
ודברים לא יעשו, יתקדמו לאט לאט.
זה לא נכון,
בגלל שההצעה הזאת, היא מציעה
למדר פה מהמציאות את הערך האלוהי.
כי אם הצד האלוהי מנהל פה את הדברים, אוי,
יש לי הברקה עם סגנון דרשה לפרשת השבוע,
אבל זה ממש פרשת השבוע.
תראה מזאת, זה בדיוק השניים קרב אחד תרגום, כפי שאתה תגרה,
של מה שקראנו היום.
אז,
הנה על חטא העגל מה היה העונש שלהם?
הנה מלאכי ילך לפניך,
כי לא ילך בקרבך.
כי פן אחי לך.
כי מאחר שאתם חטאתם,
אז לא יכולה השכינה להמשיך ללכת עם עם ישראל,
ובמקום זה נהנוכי שולח מלאך.
וישמע העם את הדבר הרע הזה ויתבלו והסירו איש עדיו מעליו.
זה כבר ישן את השבוע.
וזה אפשר להסביר בדיוק על פי מה שאנחנו מדברים פה עכשיו.
כמו של דבר זה היה
עצלון גדול, ומשה רבנו נאבק,
ובסיכומו של דבר, פניי ילכו ובניחות ילך,
מימי פניך הולכים, אל תעלנו מזה, ובמאי ודאי פה,
שנפלינו אני ומוחם מכל העם אשר על פני אדמה, ובלכתחי עמנו, ונפלינו אני ומוחם מכל העם אשר על פני אדמה.
אני אומר, הדיון הזה זה בדיוק מקביל לסוגיה שלנו פה.
זאת אומרת, השאלה,
זאת אומרת, כן,
המציאות יכולה להתנהל על פי מלאך,
לא על פי שכינה,
לא על פי התוכן
של המלאך ששמי בקרבו, אלא לא, להפך,
אלא
לא אלך בקרבכם.
זאת אומרת, התביעה האלוהית המוחלטת לא נמצאת פה,
אלא במקומה, לכאורה יש מחיצה של ברזל בין ישראל לאבים שבשמיים,
והמציאות מתנהלת על פי כוח
בינוני ומטה שדוחף אותה בגובה,
תיפנה מעל הגובה שלה. ואז הדברים הכול אולי הולכים על דמי מנוחות, אולי,
ואין משברים גדולים,
אבל
הערך המהותי של הכול הוא של נתק בין התוכן האלוהי
ובין המציאות.
וזה האסון הכי גדול.
וישמעם, ויתבלו, ויסירו כל הרעיון של מתן תורה. אתם זוכרים? למדנו על מתן תורה. כל רעיון זה
לגלות את התוכן האלוהי פה בארץ,
במציאות הממשית,
לחרוז בכיסא הכבוד ולתן להם תשובה,
כל הסוגיה האדירה הזאת שלמדנו שם בצד תורה, זה הגילוי של התוכן האלוהי כפי שהוא הולך בקרבנו.
אבל מכל מקום, כיוון שהתוכן האלוהי הולך בקרבנו,
אז הערך הוא נשגב,
אבל גם את התוצאות,
איך אני אגיד?
יש בהם צדדים מרים.
"צרור המור דודי לי",
אבל דודי לי.
ועדיף שיהיה דודי לי, בן שדאי אלין,
שיהיה דודי לי.
אף על פי שמיצר וממר לי, דודי לי.
וההצעה האחרת זה נתק מוחלט.
זה הסדר של העולם. הסדר של העולם,
שהתוכן האלוהי מנהל אותו, אבל כיוון שהוא מנהל אותו,
אז כיוון שהעולם התגבש,
אז הוא לעולם, התוכן התביעתי, העליוני,
הוא בעוצמות כאלה ששום דבר לא יכול לעמוד בו.
וזה סוד ההוויה.
בורא עולמות ומחיוון. אמר, דן עניין לי, דן לא עניין לי.
מאחר שזה ה...
אני אגיד, מילה מאוד לא מוצלחת, אבל המכניזם שבה המציאות פועלת,
אל תתפלא שיש את האלמנט שנקרא גיהינום.
הכיצד?
בואו נראה בפנים.
מאורות ישראל, מאורות ישראל, פרק, באיזשהו פרק.
בפרק ה' יג'.
אז עוד פעם פה בפנים.
ים כל, אמר שר של גיהנון לפני הקדוש ברוך הוא, בינו של עולם לים כל,
הצורים כולם נבראו שלא בתכלית שלמותם,
בפועל
אבל דווקא בתכלית שלמותם, בכוח.
אבל לכוח הזה הוא לא מרחף מעליהם,
נוגע ואינו נוגע, אלא הוא בקרבך קדוש,
הוא פועל בתוכם.
אבל הוא מתגלה כנשמה,
אבל הגוף
היא לא בתואר הנשמתי, ויש
דיסוננס בין הגוף
ובין הנשמה האלוקית.
היצורים כולם נבראו שלא בתכלית שלמותם.
העתידה לבוא בזמן שכל העולם כולו יתוקן וכל העולם יתוקן לסודה.
סוף דבר, בסוף, בסוף,
הכל יהיה מתוקן לסודה,
אבל בשלב זה הברואים הם לא מתוקנים.
ובשביל כך, מראשית ההוויה בא שיברון.
זה פשוט הסדר.
וגם זה, אם תרצו,
עד שאני אראה לכם דרשה, פניי אלך ואני חוטי לך וזה, וזה.
זה לוחות ראשונים, לוחות שבורים.
ולוחות שבורים ולוחות שניים.
הלוחות שניים זה לא אותו גבוה של לוחות ראשונים,
אבל מהם בולחים ובונים?
אז הנה, בא שאי ברון.
בשביל כך, מראשיתה של ההוויה, בא שאי ברון,
ונבראו עולמות שנחרבו.
שאמר אליהם הקדוש ברוך הוא דלא הניין לי,
עד שנברא עולם יותר משוכלל, שאליו אמר השם ידברך דן הניין לי.
אמנם,
משוכלל משוכלל,
גם המשוכלל הוא אף פעם לא יהיה משוכלל כמו התוכן האלוקי המוחלט.
אמנם גם העולם המשוכלל,
הרי הוא צפוי לעבור לעולם חדש.
השמיים חדשים והארץ החדשה אשר אני עושה,
עומדים לפניי נאום השם.
אמר השם
וברואי עולם של עכשיו,
גם בעולמנו זה שזכות קיום ניתן לו מבואי עולמים.
סך הכל, יש.
תגיד
המציאות אם תביעת השלמות תהיה יותר מדי נוקבת,
אז שום דבר לא, שום דבר לא יתקיים.
אז בכל שלב
יש רשות ממרומים להתנהל בכל זאת.
יונתי בצל בסתר המדרגה.
יש מדרגות ויש רשות למדרגות עד שנחרבת המדרגה כדי לעלות למדרגה גבוהה ממנה.
בכל זאת,
אז ניתן, יש זכות קיום ניתן לו מבורא כל העולמים במדרגה הבינונית.
בכל זאת, הרי הוא וכל יצוריו, בין החומרים ובין המוחנים,
עומדים הם לקבל צורה חדשה.
עוד יותר עליונה, עוד יותר טהורה, עוד יותר שלמה, וכדומה ועוד.
יותר מפוארה, יותר שלמה, יותר מהירה.
אבל זה הסדר.
לבישת צורה מתוך מחיקת צורה.
והשלמה תבוא על ידי ההדר להוויה המחודשת.
אתם זוכרים?
לכל הוויה קודם ההיעדר, ככה הרמב״ם מלמד אותה.
ההיעדר הוא מוכרח להעדיר,
יש צורה, ויש היעדר צורה, ואז
באה הוויה המחודשת.
וזה הגהינום.
הגהינום, הגדרה, מה זה גהינום?
הוא כור המצרף לרוחות והנשמות,
שבגלל חטאיהם יצאו מעולמם החומרי במצב של קלקול,
והוא הכוח שעל ידו יבוא לידי יצירה חדשה ויותר מושלמת.
יש דרך לתיקון הגוף,
ויש דרך לתיקון הרוח והנשמה.
ותיקון הרוח והנשמה באותו עיקרון של תיקון הגוף,
של מחיקה לצורך כתיבה,
הריסה לצורך בנייה,
כמו שעושים את זה בבניין פיזי,
גם במרקם הרוחני, הנשמתי.
גיהינום זה המצב של מערכת שעניינה מחיקת הרוחות,
מחיקת הנשמות,
תתהפך כחומר חותם,
ויתייצבו כמו לבוש,
והחותם, הצורה,
הנשמה,
הרוח,
היא הופכת להיות כמין חומר ונמחקת
והופכת להיות כלבוש אל התוכן
העליון ממנה.
וככה הולכת ונוצרת יצירה חדשה ויותר מושלמת,
על ידי שיסו השיגים מהכסף הטהור של רוחות החיים.
הגו סיגים מכסף ויצא לצורף כלא.
אז יש קור, צירוף.
אז הגיהנום הוא מקום שמצרף, מזכך,
כי צרוף כסף
מהסיגים עד שיצא כסף מזוקק טהור שבעתיים.
ויסו הסיגים מהכסף טהור של רוחות
החיים ושל כל מה שיחובר אליהם,
ועל כן עכשיו נבין
את הטיפוס הזה, שהוא הגיהנום.
לי כל,
לים כל.
הוא רוצה שהכל יעבור אליו.
הוא לא כל כך רע, הדבר הרע הזה.
על כן, ישנה שאיפה עצומה
לגיהנום, מה זה גיהנום? הגדרה,
כוח המחלב והמשבר.
הכוח המחלב והמשבר את הרוחות, הדשמות.
ויש בו שאיפה עצומה לאגור אל קרבו את הכול.
לשלוט עליהם בשליטת כליונו.
זה הרצון למחוק את הצורה של הכל באמת לצורך מחזור,
לצורך יצירת צורה עוד יותר עליונה,
כדי שאחר כך יחזרו להופעה באופן יותר שנים.
ועל כן הוא דורש מיוצר קול ברוך הוא שהקול יבוא אל הים הגדול הזה,
השוטף קיליון,
זה פרפרזה על פסוק בישעיהו,
שטף קיליון חרוץ,
על כל הצורות הקדומות,
שאיפת הגהינום זה הבקשה להאדיל את כל הצורות,
כל הנשמות,
כל הכוחות, כל מה שלא מתגלם, כל מה שיוצא מהמציאות הקדוש של הקדוש ברוך הוא, יצא מהמציאות של הקדוש ברוך הוא, הוא כבר לא הקדוש ברוך הוא, הוא כבר לא השלמות המוחלטת הוא שלמות מוגבלת שלמות מוגבלת הוא צריך לשינוי צורה, לעיבוד צורה, למחיקת צורה לצורך הופעת הצורה יותר מדומה אשר אם כל כוח
הדין הנורא,
עם כל ייסורי הצלמוות,
כי המטמורפוזה הזאת, שינוי הצורה הזאת,
אז לבעל הצורה,
זה פשוט מחיקת הצורה שלו.
אבל עדיין, הרי המעבר הזה,
הוא יהיה הצד המשלים את צביונה של היצירה בכללותה.
זה דווקא מה שמניע, זה המנוע הפנימי שמניע את כל היצירה אל האידיאל היותר עליון שלו.
ועל כן אמר שר של גינון בפני הקדוש ברוך הוא,
ריבונו של עולם, לים קול.
טוב,
יצא פה לעצור.
מה, עוצרים בירה? אולי זה לא רע, זה בדיוק הבירור,
שגם כי ניחם השם ציון, ניחם כל חורבותיה,
וישם מדברה כעדן וערבתה כגן השם.
והגיהינום הפוך.
עתיד הגיהינום להתהפך לגן עדן.
כי בעומק העניין, אם מבינים טוב מה זה הגיהינום הזה,
זה גן עדן.
זה אותו דבר, זו השאלה איך אתה מוכר אותו.
אבל זה אותו דבר.
כי מה זה גן העדן?
המקום שמוצמח בו העדן,
התמיעה של העדינות של הכול.
עכשיו, אלא מאי, ישרים דרכי השם,
צדיקים ילכו אובם ורשעים יקש לאובם.
אז כמו שכתוב בספרים, שגן עדן לגיהינום, זה אותו מקום.
אנחנו נוהגים להגיד,
בספרי חסידות כתוב ממש ככה, זה אותו מקום,
רק לאלה זה גיהנום, לאלה זה גן עדן.
אבל בצורה קצת יותר ציורית,
איך עוד פורים אני אספר לכם.
זאת אומרת שגיהנום זה מקום בשמיים, זה פשוט הוא מקום,
אולם ענק,
וכולם נמצאים שם, והכול מלא שם סטנדרים לגמרות.
וזהו, זה מה שעושים שם, לאלה זה גן עדן ולאלה זה גיהנום.
טוב,
פורים שמח.
ושכל הגהינומים שלנו התבררו לנו כגן עדן,
וכל הגהינומים שלנו התבררו לנו כגן עדן,
והיו לטובה ולברכה.
::::::::::::::::::::::::::יש
הר הר הר הר הר הר
