שלום וברכה, קהל קדוש. אנחנו ממשיכים ללא לאות בלימודנו הנפלא בספר מסכת אבות
במשנה ואנחנו בפרק ב'
בעיצומה של משנה ה'.
אז התחלנו כבר לראות את ההתחלה, הוא היה אומר "אנבור ירא חטא" ולא אמר את חסיד,
והתחלנו "ולא הביישן למד ולא הקפדן מלמד".
מה זה לא הביישן למד ולא הקפדן מלמד? קודם כל, אם מי שמדבר הוא הלל,
אז כשהוא אומר לא הקפדן מלמד, הרי חז"ל אמרו לעולם יהיה אדם נוח כהלל ולא קפדן כשמאי,
אז אולי זה מכוון כנגד שמאי,
כנגד ההנהגה של שמאי שהייתה הנהגה קפדנית.
אבל בואו נראה קודם כל מה זה לא הביישן למד.
הרי אני חושב שהתחלנו לדבר על זה,
ויש
יהודה בן תמה אומר, וזה גם מובן במסכת אבות, פרק חמישי,
עז פנים לגיהינם ובוש פנים לגן העדן.
בוש פנים או בושת פנים, תלוי לפי הגרסאות.
יוצא לפי זה שמידת הבושה היא מידה טובה,
בוש פנים לגן העדן.
כאן כתוב, לא אביישן למד.
אז כנראה שצריך לעשות הבחנה, שגם עושה אותה הרמב״ם,
בשמונה פרקים, יש הבחנה בין בוש פנים לבין ביישן.
וההבדל הוא הבדל מהותי.
בוש פנים זו המידה הטובה,
תודה רבה,
יעבדוך עמים,
בוש פנים זו המידה הטובה,
ועניינה שהאדם אומנם מכיר בלגיטימיות של הזהות שלו,
אבל זהיר שלא לדרוך, לא לרמוס
את המרחב של הלגיטימיות של הזולת.
אז יש לי בושת פנים,
אני לא משליט את עצמי
על הזולת.
זה מצוין.
ביישן לעומת זה, זה כבר הקיצוניות.
מה זה הביישן?
זה מי שמעלה ספק
בדבר הלגיטימיות של הזהות שלו עצמו.
במילים אחרות, האם זה בסדר שאני קיים?
ביטול עצמי, ההפסה של העצמיות, כן?
עכשיו, יש
בחז"ל שיש שלוש מידות באומה זו,
בישנים, רחמנים וגומלי חסדים.
שלוש מידות בעייתיות.
יש באחד המקומות, כתוב, מידות טובות,
אבל ברוב המקומות כתוב שלוש מידות יש באומה זו.
בישנים, רחמנים וגומלי חסדים.
שלושת המידות האלה הן בעייתיות,
וזאת למה?
כי לא הביישן למד, אז מה איזה ישראל ביישנים?
ורחמנים, כתוב בגמרא, במסכת באמצע, נדמה לי,
רחמנים,
חייהם אינם חיים.
כי מה זה הרחמן? זה אדם שכאשר הוא צופה באכזריות של העולם,
זה מערער את כל היציבות הפנימית שלו.
הוא לא יכול לסבול את זה.
במידה רעה.
לעומת המידה הטובה שנקראת מרחם.
כל המרחם על הבריות,
זוכר ומנהיגם לעתיד לבוא.
אז מה זה מרחם לעומת רחמן?
המרחם לא מזדעזע באופן של ביטול היציבות הפנימית שלו,
אלא אדרבה, כיוון שהוא רואה את האכזריות שבעולם,
אז הוא פועל כדי לתקן את העולם. הוא מרחם על הבריות, בסדר? זה משהו אחר לגמרי.
מה המידה השלישית גומל חסדים?
זה נורא ואיום, מידת גומל חסדים.
שהרי אנחנו אומרים בתפילה שהקדוש ברוך הוא גומל חסדים טובים.
מזה אני מבין שיש הבחנה בין חסדים טובים לחסדים רעים.
מי שגומל חסדים סתם,
זה נורא ואיום, הוא עלול להרוס את העולם. למשל, בא אדם ואומר לו, תעשה לי חסד.
מה הבעיה?
אני צריך לקנות אקדח כדי להתאבד,
אבל בדיוק חסר לי 20 שקל, האם אתה יכול בבקשה לתת לי?
מידת החסדים, גמלות חסדים, אני נותן לך.
אבל מה שאני נותן לך זה חסדים רעים.
לכן צריך גם, עכשיו עם ישראל יש לו שלושת המידות האלה, בישנים, רחמנים, גומלי חסדים.
וזה אם כן מידה קשה מאוד אצל בני ישראל.
ברוך אתה אדוני אלוהינו מלך העולם שהכל נהיה גורו.
במסכת אבות.
אני אמרתי כבר בתחילת השיעור,
איפה אנחנו?
אני לא מבין. מה קרה?
לא היית בשיעור?
כן או לא?
היית בהתחלה של השיעור?
היית.
אז אתה יודע שאנחנו בפרק ב',
באמצע המשנה ה'. אני לא מבין את השאלה בכלל.
טוב, בסדר.
עכשיו,
אבל על זה נאמר, לא הבעיה שאני ללמד. טוב מאוד שהיה לך
את האומץ לשאול.
למרות שהקפדן לא מלמד. טוב, עכשיו, אז איפה היינו?
העם היהודי יש לו חולשות.
חולשות של
רקות הלב.
ולכן אני תמיד אומר, היחידים שמקיימים בפועל את המוסר הנוצרי זה היהודים, הם המציאו אותו.
עכשיו, התורה לעומת זה באה לתת לנו כוח
לעומת החולשות האלה.
אבל מצד שני, אמרו חכמים, ישראל עזים שבאומות,
ואלמלא קיבלו תורה היו מחריבים את העולם כולו. אז צריך להבין, או שזה ביישנים או שהם עזים.
אלא הכוונה, ישראל עזים שבאומות כאומה.
אבל,
אני לא צריך כל פעם אישור על כל חצי משפט שאני אומר.
כן, תודה.
ישראל עזים שבאומות כאומה,
אבל כפרט
הם ביישנים, רחמנים וגומלי חסדים.
עכשיו אני רוצה להגיד קצת לנושא של ביישן.
יש, אנחנו האומה שמקיימת
כמעט כל שבוע כנס נוסף בהגדרת הזהות שלה.
כן?
כנס על זהות יהודית.
האם מדינת היהודים, מדינה יהודית, מה זה להיות יהודי וכל מיני דברים כאלה.
לא מצאנו שהאיטלקים, למשל, כל חודש אפילו יקיימו כנס סמינר על השאלה האם הזהות האיטלקית זה בסדר שהיא קיימת.
היא קיימת.
עכשיו, צריך להבין מאיפה זה בא אצל עם ישראל.
אנחנו האומה היחידה שקמה מתוך החלטה.
מישהו החליט להקים את האומה הזאת.
הקדוש ברוך הוא אומר לאברהם,
לך ואני אעשה אותך לגוי גדול.
מה יקרה אם אברהם יגיד לא?
לא הולך.
אז אין עם ישראל.
אותו דבר, המדינה שלנו קמה בגלל החלטת האומות.
מישהו,
נגיד לפני זה,
החלטה של הרצל.
אני עכשיו מקים את הקונגרס הציוני ואני דורש להקים מדינה ליהודים.
זה דבר לא מובן מאליו.
אין מדינה ליהודים בפלסטינה של אותם הימים.
זה חלק מהאימפריה העות'מאנית,
מזמן היהודים גלו ממנה,
עדיין נשמע רוב ערבי,
ואתה אומר, אני הולך להקים מדינה, כלומר, זאת החלטה.
וההחלטה הזאת לא נובעת מן הטבע, היא חיצונית לטבע.
לכן תמיד תהיה השאלה האם ההחלטה הייתה נכונה או לא.
זה בעצם מסביר.
אבל דברים כורכים גם הקמת המדינה לדוד בן-גוריון, האם זה היה בסדר או זה לא היה בסדר.
אז על זה נאמר, לא הביישן מלמד. עכשיו, הביטוי ביישן קרוב למילה הארמית בישה. מה זה בישה בארמית?
מזל. מזל?
רע.
רע.
בישה זה רע.
כן? זאת אומרת, הרוע, זה מתחיל מהביישנות.
שהרי על זה נאמר בגן עדן, לפני החטא,
ולא יתבוששו.
אז אם לא יתבוששו, משמע שהחטא מוליד את הבושה.
ואז יש ספק לגבי הלגיטימיות שלי.
בבוקר,
כשאנחנו פותחים את העיניים, אנחנו נמודה אני.
אני מודה על קיומו של האני שלי.
לעומת האפשרות לומר, האני שלי בטל.
או כמו שאומר הרב בעולת ראייה, חלק א',
בעמוד א',
על המילה אני.
אה, יש פה, אתה מביא עולת ראייה.
זה גם אפשרות.
א', כן, כי ב' יש שם עניון, אבל זה לא יעזור.
תודה רבה, יעבדוך עמים.
אה,
בעמוד
א',
אדם מוצא את עצמו בעצמו
על ידי אור החיים האלוהיים המופיעים בקרבו,
הממלאים אותו ברוח הטוב של רגש התודה.
זאת אומרת, לפני המילה אני, אמרתי את המילה מודה.
מודה.
אה, מודה? אני.
כן, רגש התודה של הכרת הטובה האלוהית והפתעתה.
כן, כלומר, אתה אומר תודה לקדוש ברוך הוא.
כי במה,
עכשיו פה זה כמעט,
איך שהוא אמר,
רומן אקזיסטנציאליסטי, כי במה נחשב האדם בחלישות כוחו,
באפסיותו
ובזעירותו
נגד כל היקום הגדול והעצום וכוחות הבריאה האדירים והנפלאים העוצרים אותו.
כלומר, כשאני רואה את הקוסמוס,
במיוחד מאז התפתחות המדע,
ואני יודע את העוצמה האדירה, בלתי ניתנת לתפיסה אפילו של הקוסמוס,
אז מי אני לעומת זה?
מרוב שיממון לעומתם עובד האדם את תוכן העני שלו.
כלומר, זה הולך לאיבוד, עובד, באלף.
אמנם,
בהעיר עליו אותו האור של הכרת הטובה האלוהית.
כלומר, אני אמרתי מודה.
מה זה מודה? מישהו רוצה שאהיה קיים,
וכל הסעיפים הקדושים כביר עוז הקודש היא מאירה בקרבו.
אז בא האדם להכיר את גדולת ערכו,
את עניותו, עניותו באלף, זה שיש לו אני,
והיעדר ביטולו בכללות ההוויה,
הוא מוצא את עצמו מאושר לומר בפה מלא, אני.
זאת אומרת,
בניגוד לדקארט,
שאמר
אני חושב, משמע אני קיים,
אומר הרב קוק, מודה, משמע אני קיים.
זאת אומרת, ההבדל הוא הבדל עצום.
כי כשאני חושב, בעצם זה משהו סגור בתוך עצמי,
זה גאווה.
הרי מה אומר דקארט?
אני חושב, רגע,
מי אמר שאתה יכול להגיד את המילה אני?
עוד לא הוכחת את התקפות של האמירה אני.
אז איך אתה אומר אני חושב,
משמע אני קיים?
בלתי אפשרי.
אלא מה? הגאווה של דקארט היא כזאת שהוא מאמין בשכלו,
בשכלו הוא אלוהים.
הוא ממציא את אלוהים אחר כך, הוא מביא ראייה פילוסופית לקיומו של האלוהים.
אז זאת אומרת שדקארט אומר,
אני חושב משמע אני קיים.
הוא עומד בפני מי?
בפני אף אחד.
עומד בפני עצמו.
לעומת זה, מודה ההודעה מניחה קיומו של זולת.
יש מישהו שאני עומד מולו בתור מישהו,
מי מול מי, אני מול אני.
הייתי אומר סובייקט מול סובייקט,
ולא מול אובייקט.
בסדר?
אז זה מה שאנחנו אומרים במודה אני, זה מאוד עמוק מה שאנחנו אומרים כל בוקר.
האני שלי מוצא את הלגיטימיות שלו במי שברא אני.
במילים אחרות, אם אני אומר
שאני לא לגיטימי, זה גידוף כלפי מעלה. אני אומר לקדוש ברוך הוא, לא בסדר שבראת אותי.
אז זה היסוד כאן, ולא הביישן, למד.
שתי שאלות אתה שואל, מה המשמעות של ישראל עזים שבאומות?
שתיים, האם זה קשור לעם קשה עורק?
אז נתחיל קודם כל מהשאלה השנייה, נראה לי שכן.
מה זה עזים? חזקים.
חזקים, ואז הם לא רואים ממטר.
יש פסוק, אני חושב, בעמוס,
לא, זה לא בעמוס, בטריאסר, באיזשהו מקום, אולי בהושע.
"והיה שארית ישראל בקרב עמים רבים כאריה בבהמות יער,
ככפיר בעד רצון,
אשר אם עבר וטרף ואין מציל".
זאת אומרת, זו אומה אגרסיבית, כן?
אז כן, ולא הביישן מלמד, ולא הקפדן מלמד.
למה? כי הקפדן מפחיד, כלומר,
התלמיד יפחד לשאול שאלה, יתיירא לשאול שאלה.
כי הוא יאמר,
למה לי עורר את הקפדנות כלפיי?
לעומת זה, ההלכה המפורשת היא
שהתלמיד מחויב לשאול
אם הוא לא מבין.
כן? כלומר, אם יש משהו שהתלמיד לא הבין, הוא חייב לשאול.
עכשיו, שמא יקפיד עליו רבו, אומר הרמב״ם,
התלמיד יענה לו,
רבי,
תורה היא וללמוד אני צריך ודעתי קצרה.
אין לך מה לעשות, באת ללמד אותי, תסביר לי.
ולא כל המרבה בסחורה מחכים.
אז לא כתוב שכל המרבה בסחורה לא מחכים.
לא כל המרבה בסחורה מחכים.
אז מה זה אומר?
שיש מקום לחשוב שבעיית הסחורה זה דווקא מביא חוכמה.
וזה נכון.
המרבה בסחורה הוא עשוי להחכים.
כי על ידי הסחורה הוא בא לידי מגע עם הרבה אנשים, עם הרבה רעיונות חדשים,
עם הרבה מציאויות חדשות,
וזה מחכים אותו.
אבל לא כל המרבה בסחורה מחכים, כי הוא יכול להשתעבד לסחורה.
יש בגמרא על
רבי יוחנן ואילפא.
רבי יוחנן,
מפורסם,
זה על האמוראים.
אילפא,
פחות ידוע,
והוא היה חברותא של רבי יוחנן.
והם היו,
הם למדו ביחד, הם היו דחוקים בפרנסתם.
אמרו,
נלך
ונעסוק בסחורה
כדי לקיים בנו אפס, כי לא יהיה בך אביון.
אנחנו אביונים, זה לא בסדר, התורה אמרה לא יהיה בך אביון,
אז בואו נדאג לעצמנו.
הלכו וישבו ליד איזשהו קיר נטוי,
באו מלאכי השרת.
ואמרו זה לזה, בואו נפיל עליהם את הקיר
שעוזבים חיי עולם ועוסקים בחיי שער.
רבי יוחנן שמע את מלאכי השרת,
שאל את אילפה, שמעת משהו? לא, לא שמעתי כלום.
אז רבי יוחנן אמר, אם זה ככה זה נוגע רק לי,
חזר ללמוד, ואילפה הלך לעסוק בסחורה.
והיה לו צי של אוניות סוחר.
ובינתיים אילפה חזר מן הים,
בינתיים רבי יוחנן נהיה ראש הישיבה,
כבר לא היו לו בעיות של פרנסה,
היה לו שדות וכרמים והכול.
ואז רבי יוחנן אומר, נו, אתה רואה, בסוף אני נהייתי ראש הישיבה.
אמר לו, עלה בראש התורן ואמר,
אם מישהו יביא לי תוספתא
של רבי חיה ורבי הושעיה,
שאני לא מוצא לה מקור במשנה, אני קופץ.
לא זוכר מה היה ההמשך שם, אבל בסוף הוא הסתדר, יצא מזה חי.
כן, עכשיו,
יש, איך הילפה הסתדר,
כלומר, בכל פעם, תלמיד חכם גדול היה הילפה,
הוא היה לו פנקסים, ככה כתוב בגמרי, פנקסא דה הילפה.
שכל הרעיון שהיה לו היה כותב בפנקס.
ואז היה חוזר על הכל, ידע את כל התורה כולה.
את זה מספר,
מביא את זה הרב ראובן מרגליות.
הרב ראובן מרגליות, היה תלמיד חכם עצום,
הוא היה ספרן של ספריית הרמב״ם בתל אביב.
אז כיוון שהוא היה ספרן של הספרייה,
אז הוא היה לומד תורה הרבה,
למד כל הזמן,
והיה לו פנקס,
פנקסים היו לו, ששם הוא היה רושם כל חידוש שהיה לו,
ואחר כך הוא הוציא ספרים חשובים מאוד שכולם ציטוטים.
כן, הספרים נפלאים, אגב, באמת,
במדרגווה הזה הוא אומר, אני כמו אילפה שהיה לו את הפנקס.
אז ולא הביישן למד,
ולא הקפדן באמת, ולא כל המרבה בסחורה, מחכים.
ובמקום שאין אנשים,
השתדל להיות איש.
זאת אומרת,
זה נראה כדבר של ברירת מחדל. אין אנשים, אז תשתדל אתה להיות איש.
כן? כלומר, יש מקומות שיש איש,
אז אתה לא צריך בשביל זה לעשות מאמצים.
יש מי שכבר מטפל בכל העניינים,
אבל אם אין, תהיה אתה זה שמטפל.
אבל יש גם פירוש של רבי חיים מוולוז'ין, נדמה לי, הוא אומר,
מקום שאין אנשים,
כי לפעמים אתה צריך להיות במקום שאין אנשים.
כלומר, אדם צריך להתבודד,
לשבת עם עצמו, לעשות חשבון נפש, ללמוד תורה,
לברר את העניינים, והוא צריך בשביל זה ניתוק מסוים מן החברה.
אבל גם במקום שאין אנשים,
השתדל אתה להיות איש. כלומר,
אל תאמר, מכיוון שאני לא עומד למבחן החברה,
אז אני יכול להרשות לעצמי להיות, להתרשל.
אז תשובה, לא, במקום שאין אנשים שאתה צריך להיות שם,
תשתדל להיות איש.
משנה ו',
אף הוא ראה
מזה הוא, הלל,
גולגולת אחת
שצפה על פני המים.
אמר לה,
על דעתפת
התפוך בסוף מטיפייך יטופון.
טוב, מה זה הגולגולת הזאת שהוא ראה שצפה?
קודם כל, גולגולת לא צפה.
זו גולגולת שוקעת.
מה זאת אומרת גולגולת שצפה?
הכוונה שהוא צפה משהו.
כן? זה לשון משל.
עכשיו,
צריך לזכור קצת
את ההיסטוריה האישית של הלל.
הלל, כשעלה לארץ מבבל,
חי ביריחו.
מאיה ביריחו היה ארמון,
ארמון החשמונאים,
שלאחרונה הפלסטינאים התחילו להשמיד אותו.
כן, אבל זה בארכיאולוגיה, ידוע, ארמון החשמונאים, ביריחו,
ביציאה מוואדי קלט,
שם יש בריכות.
בריכות שהיו בריכות שעשוע של משפחת החשמונאים.
ושם, בבריכה הזאת,
הלך להתרחץ הכהן הגדול אריסטובולוס.
למי הוא הלך להתרחץ? עם הבני דודים שלו,
שהיו הבנים של הורדוס.
והוא היה בחור בן 18, כן? בגיל 18 אדם אוהב ללכת לבריכה וזה וזה.
והורדוס נתן הוראה לילדים שלו,
שתוך כדי משחק
יטביעו את אריסטובלוס.
מדוע הוא רצה שיטביעו אותו?
כי הופעתו במקדש משכה אליו את העם שחשב למרוד בהורדוס ולחזור לשלטון החשמונאי.
לכן הורדוס נמאס לו מהסיפור הזה,
סידר להרוג אותו,
בעיקר באמת הוא טבע בבריכה ביריחו.
אז יכול להיות שהלל,
שגר ביריחו אז,
היה נוכח במעשה,
ראה גולגולת צפה על פני המים,
והוא רואה את הסוף של שושלת חשמונאי.
ועל זה הוא אומר, זה לא פלא, על דעתיו תטפוך,
בסוף מטיפייך יטופון.
הרי בבית חשמונאי התחילו לנהוג בצורה ברברית,
הרגו אחד את השני וכולי, אז בית הורדוס הורג אותם, וגם סוף בית הורדוס לכלות מן העולם.
כפי שקרה באמת עם האגריפס השני שנהרג על ידי הרומאים.
אז יכול להיות שיש על זה היסוד הזה.
אבל יש פה בעיה איך הוא יודע, כן?
אפשר להגיד יש צדק בעולם, על ידי הט"פ תטפו, סוף מטיפאי חיטופון, בסדר.
אבל המהר"ל דן בזה שהוא ראה שהגולגולת צפה מבגלל שטף המים.
כלומר שהמים היו חזקים מאוד, ולכן הגולגולת במקום לשקוע צפה.
ולכן אומר המהר"ל שהלל הבין שזה פה משהו חריג,
זה חלק מן המשפט, שאם לא כן,
בסדר, גולגולות לפעמים יש על פני המים, זה קורה.
אבל שמה היה משהו שלא היה כסדר העולם, אם כן ההשגחה התערבה.
בסדר? אז זה הביטוי, על דעתה התפוך
בסוף מטיפייך יטופון, אז יש בעצם השתלשלות בלתי פוסקת של האלימות בעולם.
כן? זה נורא.
כי הרי אם כל פעם, אז סוף מטיפייך יטופון, ואז אלה שגם כן הטביעו אותם, גם כן יטופון.
עד אין סוף.
לא, אז יש כתוב בסוף מטיפייך.
סוף מתווה חיתופות.
כן, שאלה,
מה זה
על דעטפט? מה זה עטפט?
אה, שוקעת.
יפה, יפה, יפה.
טוב, כן.
אני שואל, מה זה אף הוא ראה?
אני חושב שזה המשך של המשנה הקודמת.
לא, זה המשך של המשנה הקודמת במובן הזה שמה שהוא ראה עם הגולגולת זה ביטוי למה שכתוב בסוף המשנה.
שזה מקום שאנשים,
תשדל להיות איש.
כלומר, יש מקום שבו
נגמר התפקיד של איזושהי שושלת או מישהו שאחראי, אז אתה תהיה אחראי.
אגב, זה בדיוק מה שקרה,
שהילל נהיה ראש הסנהדרין.
עכשיו, זה לכן עפו, כלומר, זה תוצאה מזה.
עכשיו, יש דבר מאוד מעניין.
החשמונאים היו צאצאים של בית
המלוכה
מכוח אימם.
מה?
לא, אין לי שום מציאות.
מי האבא של כל הכהנים?
אהרון, מי האימא של כל הכהנים?
אלישבע בת עמינדב, נכון?
עכשיו, אלישבע בת עמינדב היא האחות של נחשון,
שממנו שושלת המלוכה בישראל.
יוצא שכל הכהנים הם מבית המלוכה מצד אימאמה.
אז זה מה שמסביר מדוע הכהונה מתפתה לתפוס את המלוכה, זה מה שקרה לחשמונאים.
אבל זה אפשרי מכוח,
הרי מלוכה עוברת דרך הבנים, לא דרך הבנות.
אבל אמרו חכמים, אל תיטוש תורת
אימך.
מי זאת אימך?
כנסת ישראל, נכון?
מה זה התורה של כנסת ישראל? תורה שבעל פה.
אז החשמונאים, כל זמן שהם באו להילחם למען תורה שבעל פה, כי על זה הם נלחמו נגד היוונים,
היה להם צד של מלכות, יכלו לתפוס את המלוכה. מתי זה נגמר?
כשהם נהיו צדוקים.
כשבטלה התורה שבעל פה אצלם, אז נגמרה השושלת החשמונאית.
אבל אז מתחילה שושלת חדשה של הנשיאים מבית הלל.
הרי הלל הוא הראשון בין הנשיאים שבנו ובן בנו וכולי וכולי הם נשיאים.
והלל היה מאיזה משפחה?
היה משבט בנימין מצד אבא שלו
ומצד אמו מבית דוד.
זאת אומרת, הוא מחליף את השושלת המלוכנית
בתוך שושלת של הסנהדרין, בסדר?
ולכן בנו של הילל היה גם כן נשיא וכו'.
ובן בנו, מי זה היה בן בנו?
רבן גמליאל, נכון? לזקן.
ומי היה בנו של רבן גמליאל הזקן?
רבן שיבות, בן גמליאל.
ומי היה בנו של רבן שמעון גמליאל?
רבן גמליאל השני, ליבנה.
ומי היה בנו של רבן שמעון גמליאל השני?
רב יהודה הנשיא.
מי הנשיא אחרי רב יהודה הנשיא?
רבן גמליאל, בנו של רב יהודה הנשיא.
זה השלישי.
ומי היה הנשיא אחרי רבן גמליאל?
רבי יהודה נשיאה.
שהוא גם כן נקרא רבי יהודה הנשיא,
אבל הוא הנכד של רבי יהודה הנשיא ראשון.
ומי המשיך אותו?
רבן גמליאל.
ומי היה בן של רבן גמליאל? הלל הקטן.
הלל השני,
או הקטן, שהוא זה שבעצם איבד את הנשיאות בגלל ההתערבות המרושעת של הביזנטים.
מרערה יאבד.
טוב, הם עבדו מזמן.
טוב.
אהההההההההההההההההההההה משנה זין.
הוא היה אומר,
מרבה בשר, מרבה רימה.
זה ביטוי של זלזול.
אתה אוכל הרבה, אבל תדע לך שבסוף אתה נותן את כל הדברים האלה לתולעים. מרבה בשר,
מרבה רימה.
למה הוא אומר את זה?
הוא רוצה להראות
שאל תתייחס אל העולם הזה כאל קניין של קבע.
אנחנו פה בביקור, לא בקביעות.
מרבה נכסים.
אז תגיד, בסדר, נכסים זה לא נאכל על ידי התולעים,
תודה רבה, זה יישאר לדור הבא,
אבל מרבה דאגה.
כן, אדם שיש לו הרבה נכסים, הוא צריך,
תודה רבה על האישור.
אדם שיש לו הרבה נכסים,
הוא כל הזמן ללא שקט.
אז מה תגיד, בסדר, אז נביא הרבה ילדים לעולם, שזה כבר יותר נאצל.
אז מרבה נשים,
אז מהרבה כשפים.
כלומר, נשים יש להן נטייה לכישוף יותר מאשר לגברים.
לכן התורה אומרת מכשפה
לא תחיה, למרות שמעיקר הדין גם מכשף לא תחיה. כלומר, זה לא משנה.
אלא שכשפים מצויים יותר אצל נשים מאשר אצל גברים.
מה?
כי הן יותר נשלטות על ידי הדמיון מאשר על ידי השכל.
להרבות בפריה ורבייה כן, אבל למה להרבות נשים?
כן, זה העניין.
כן, הרי מצאנו בתורה
שהזוג הראשון היה איש אחד, אישה אחת.
אדם חווה.
ונאמר, ושבע דורות יותר מאוחר,
וייקח לו למך
שתי נשים.
ואז מה קורה?
זה מביא את דור המגול.
למה, כי למה,
למה למך צריך שתי נשים?
בגלל שהוא רוצה לראות באישה שתי פונקציות נפרדות.
או פוריות או יופי.
אז הוא אומר, טוב, אם האישה תהיה פוריה, היא תהיה פחות יפה.
אבל אם אני רוצה אותה יפה, היא צריכה להיות פחות פורייה.
אז מה נעשה? לקח שתי נשים, אחת לפריון, אחת ליופי.
כן? זאת אומרת, זו חברה שמפרידה
בין האתיקה לאסתטיקה, בין התוך של החיים לבין החיצוניות של החיים.
ולכן זו בסופו של דבר חברה שאין לה הרמוניה פנימית.
כי אדם שקרוע בין שני אידיאלים,
איננו חי בהרמוניה פנימית,
ואז הוא מאבד את משמעות החיים.
ולכן זה הדור שהביא מבול לעולם.
כן, זה גם אפשר לראות
היום הבלבול בנושא האהבה,
שאנשים חושבים שאהבה זהה ליצריות,
אבל זה בדיוק כפו אחד מהשני.
ביצריות האדם דואג לעצמו, באהבה הוא דואג לזולתו.
ולכן הדאגה האמיתית לזולת זה גם שזה יהיה פורה, שזה מביא ילדים לעולם.
היום כבר כיוון שלא עושים את ההבחנה הזאת,
אז חושבים שכל דבר המספק את היצרים יכול להיקרא בשם המכובד אהבה.
כן?
זה טעות.
כשפים זה פעולות
שכוונתם לעקוף את דרכי הטבע.
זה כישוף.
האם יש דבר כזה היום?
יש, בכל העולם, כן, בכל העולם יש כשפים.
זה דומה, זה דומה.
מה זה יותר אם הוא תקשב?
לא, אמרתי רק דומה.
יש בספר
באר הגולה של המהר"ל,
למה הוא כתב את ספר באר הגולה?
כדי להגן על חז"ל.
חז"ל, תורה שבעל פה,
ספר שלם נגד הטענות של כל מיני מחברים של זמנו,
ואחת הטענות היא שחז"ל עוסקים בכשפים.
ואז הוא מביא כל מיני אגדות של חז"ל על איך היו
בוראים אדם בספר יצירה, או איך היו עושים עגל משולש בספר יצירה,
וגם הקמאות וכל הדברים האלה, שנראים מעשים זרים,
שאין להם, שהם לא רציונליים.
ואז שואלים, תוקפים את חז"ל, מה בין זה לבין כישוף?
על זה המהר"ל כותב שם כל השאר השני, אני חושב, הבאר השני של ביר הגולה, יש שם שבעה בארות,
כדי להסביר מה ההבדל.
עכשיו, השאלה האם הכישוף זה עובד או לא, זו הייתה אולי השאלה שלך.
כן, כן.
אז זה מהחלוקת בין הרמב״ם לבין הרמב״ן.
הרמב״ם אומר,
זה שטויות, זה לא עובד, ולכן התורה אסרה.
הרמב״ם אומר, זה בכלל לא שטויות, זה באמת עובד, ולכן התורה אסרה.
זאת אומרת, אפשר לראות את זה ככה, אפשר לראות את זה ככה.
מי צודק, הרמב״ם או הרמב״ן?
זאת השאלה, כי כל אחד רואה את המציאות וכל אחד יפרש את זה אחרת.
הרמב״ם מביא כל מיני דברים שהוא ראה של כל מיני מחשבים, הוא אומר, זה הכל קשקוש.
כן? זה לא באמת, יש לו טריק.
הרמב״ם אומר, לא, זה לא טריק, יש לו באמת כוח.
רק שהכוח הזה הוא כוח... מה?
מה?
אתה לא הצלחת להכריע מוסר. אני לא יודע אם אפשר להכריע בשאלה הזאת.
אני יודע שאנשים שביקרו בכל מיני שבטים נידחים באפריקה מספקים על פעולות שהם ראו.
כן? עכשיו, אתה יכול להגיד, בסדר, לא בדקו את זה במעבדה.
כן, לא יודע.
אני חושב שכל אחד יש לו את הנטייה שלו.
מה, כלומר, האם לקבל את הרמב״ם או לקבל את הרמב״ן.
אבל בכל מקרה, מה שמאפיין את הכישוף
זה ההתכנסות של האדם בתוך עצמו.
כי הרי המחשפים אוהבים מקומות מלוכלכים,
לא מפותחים,
כל הדברים האלה,
שהם בריחה מן השיעור הקומה המלא של האדם.
לכן גם, חז"ל אמרו, למה נקרא
שמם כשפים,
שמכחישים פמליה של מעלה. מה זה להכחיש?
מלשון כחוש, להחליש.
להחליש.
מחלישים פמליה של מעלה.
ועל זה אומרים בגמרא, על הפסוק, אין עוד מלבדו
אפילו כשפים.
שגם הכוח של הכישוב, במידה והוא קיים,
הוא בעצם חלק מחשבון כללי של השליטה הכוללת של האלוהות.
בסדר? טוב.
אז מרבה נשים, מרבה כשפים,
מרבה שפחות, מרבה זימה.
כן, השפחות תמיד נחשבות
כסולם החברתי,
כבתוך תחתית הסולם החברתי.
לכן כשחז"ל אומרים,
ראתה שפחה על הים,
מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי, הרי לא היו שפחות כשיצאו ממצרים.
על הים איזה שפחות היו?
היו שפחות שם? לא, הרי בדיוק יצאו בעבדות לחירות.
אז איך אומרים ראתה שפחה על הים?
אלא הכוונה, הירודה שבנשים.
כן, מי שההתנהגות המוסרית שלה מופקרת.
לכן, מי שמרבה שפחות, מרבה זימה.
מרבה עבדים,
מרבה גזל.
כן, עבדים, הרי לא אכפת להם מהרכוש,
ולכן הם גזלנים.
עד כאן הדברים שלא ראוי להרבות בהם, מכאן ואילך,
הדברים שראוי
להרבות בהם.
בסדר?
אבל למה מרבה שפחות מרבה זימה?
כי השפחות הן בדרך כלל מופקרות מהבחינה המינית.
כן, אז...
כי הרי אמרנו לו, מרבה נשים, הרבה כשפים. מרבה נשים זה באישה שלא.
אבל בסדר, אז לא נשים שלא, אבל שיהיה מסביבו הרבה שפחות.
אבל זהו, זה גם כן מביא זימה.
כן.
בכלל, אפשר לומר שהדבר הזה הוא קריאה
נגד העבדות,
מחאה נגד העבדות.
יש בתחילת מסכת הברכות,
יש דיון שאמר לרבן גמליאל,
שכשמת תביא עבדו,
קיבל עליו תנחומים.
אמרו לו תלמידיו,
וכי לא כך לימדתנו רבנו שאין מקבלים תנחומים על העבדים.
מה המשמעות, אגב, שאין מקבלים תנחומים על העבדים?
למה?
זה כמו חפץ. יפה, כמו הבהמה. מה, אתה מנחם מישהו על זה שהפרה שלו מתה?
אז גם העבד שלו מת. מה, אתה עושה מזה עניין?
כן?
אמר רבן גמליאל,
תביא עבדי אינו כשאר עבדים כאשר היה.
זאת אומרת שמזה אתה מבין רמז שהעבדות,
קודם כל, היא מביאה לתופעות שליליות מבחינה מוסרית.
כי הרי מצאתי אחד.
ודבר נוסף, זה בעצם אומר שהעבדות לא רצויה.
אז בימינו, ברוך השם, בטלה העבדות.
למה בטלה העבדות?
אבל איך הוא התקדם? מי גרם לעולם להתקדם?
הלכות עבדים.
הלכות עבדים גרמו להתקדם. מדוע?
בגלל שבעולם העתיק העבדות הייתה אכזרית.
כלומר, התייחסו אל העבדים כאל חפצים ויותר גרוע מזה.
אבל התורה נתנה הלכות לעבדות.
ברגע שיש הלכות לעבדות,
ושהעבד יכול לגשת לבית המשפט נגד רבו,
ושאם הורגים את העבד, האדון נהרג,
וכל מיני דברים כאלה,
אז זה גרם יחס אנושי אל העבדים.
כיוון שנעשה יחס אנושי אל העבדים,
זה פיתח את העולם לקראת הכיוון של ביטול העבדות.
אז כך שאפשר, מה?
כן, זה מה שלקח אלפי שנים.
יצודן אגב שנשיא ארה״ב ג'פרסון,
היו לו עבדים.
היו לו עבדים,
הוא זה שהקים את האוניברסיטה של פנסילבניה, בסדר,
אבל היו לו עבדים.
עכשיו, יכול להיות שהוא התנהג איתם יפה,
כן, אני לא יודע,
ג'פרסון מייסם היה אדם מתורבט,
כן, אבל זה לקח זמן, כן.
עכשיו, יש לגבי הרעיון של ביטול העבדות,
אתה שואל שאלה יפה, מדוע לא עשו את זה מוקדם יותר?
אז אם יש פה, יש פה ספר שמות עם הפטרות?
יש פה, אני חושב, אני בטוח שיש.
לא ייתכן שאין.
אה,
לא, אמרתי עם הפטרות.
אה, יש?
תביא את זה, תביא את זה, תביא את זה. ניצחת, יפה.
איפה איש הלכות עבדים בתורה, מישהו זוכר?
פרשת משפטים, נכון.
יפה.
אז בהפטרה של פרשת משפטים,
שהשנה לא קראנו אותה,
בגלל שזה היה שבת, לא, כן קראנו אותה דווקא, כן.
יש משפטים.
אז יש בספר ירמיהו,
עכשיו ההפטרה הזאת היא טראגית.
זה השנים האחרונות
של מלכות צדקיהו מלך יהודה, כלומר, אוטוטו המקדש נחרב.
עכשיו העם מרגיש סכנה, מרגיש שהבבלים,
עומדים לעשות הרבה צרות,
לא יודעים מה לעשות, אומרים בואו נעשה מעשה טוב.
מה המעשה הטוב?
הדבר אשר היה על ירמיהו מאת השם אחרי כרות המלך צדקיהו ברית את כל העם באשר בירושלים,
לקרוא להם דרור,
לשלח איש את עבדו ואיש את שפחתו העברי והעברייה חופשים,
לבלתי עבודבם ביהודי אחי הוא איש.
מה בעצם היה, מה הייתה הברית של צדקיהו?
מכאן ואילך, אין עבדים יותר.
עבדים עבריים, בסדר.
ביטלו את העבדות של עבד עברי.
עכשיו, האם זה מתאים לתורה?
התשובה היא לא.
התורה אומרת,
שש שנים יעבוד, בשביעית יצא לחופשי.
מה אומר צדקיהו?
גם מי שקנה עבד לפני שנה, ישחרר אותו.
זה כאורה מידת חסידות, נכון?
יותר טוב מאשר התורה. התורה אמרה שש שנים.
והוא אומר, מיד תשחררו את הכל. ביטול העבדות.
מה הייתה התוצאה?
וישמעו כל השרים וכל העם אשר באו בברית לשלח איש את עבדו ואיש את שפחתו
חופשים לבלתי אבודבם עוד.
וישמעו וישלחו.
נו יפה, לא?
וישובו אחרי כן וישיבו את העבדים ואת השפחות אשר שילחו חופשים.
ויכבשום לעבדים ולשפחות.
כלומר, לא עמדו בזה.
ואז דבר השם אומר כך:
ויהי דבר השם אל ירמיהו
מת השם לאמור. כה אמר השם אלוהי ישראל: אנוכי קראתי ברית את אבותיכם.
ביום הוציאי אותם מארץ מצרים מבית עבדים לאמור, מקץ שבע שנים תשלחו איש את אחיו העברי אשר ימכר לך ועבדך שש שנים ושלחתו חובשי מעמך.
ולא שמעו אבותיכם אליי ולא עטו את אוזנם.
כלומר, לא עשיתם מה שאמרתי בתורה לעשות.
שש שנים לעבוד, שנה אחת אך ובסוף תשחרר.
ותשובו אתם היום ותעשו את הישר ביניי
לקרוא דרור איש לרעהו ותכלתו ברית לפניי בבית אשר נקרא שמי עליו
ותשובו ותכללו את שמי.
ותשיבו איש את עבדו ואיש את שפחתו אשר שילחתם חופשים לנפשם ותכבשו אותם להיות לכם
לעבדים ולשפחות.
כלומר, אם הייתם עושים כמו שאבותי, כמו שאבותיכם אמרו,
כמו שאמרתי לאבותיכם, סליחה,
אם הייתם עושים כמו שאמרתי לאבותיכם,
לא הייתם מגיעים למצב הזה, אלא אבותיכם לא שמעו אליי,
ואתם החלטתם לבטל לגמרי את העבדות, זה גרם לכם שבסוף החזרתם את העבדות.
ואז יש קללה, לכן כה אמר השם, אתם לא שמעתם אליי
לקרוא דרור איש לאחיו ואיש לרעהו, הנני קורא לכם דרור, נאום השם אל החרב ולדבר ולרעב,
ונתתי אתכם לזעבה לכל ממלכות הארץ,
וכו' וכו'.
עכשיו, יש פה פסוק שאחר כך קצת קשה,
לא הבינו אותו לדעתי נכון.
ונתתי את האנשים העוברים את בריתי אשר לא הקימו את דברי הברית אשר כרתו לפניי.
העגל אשר כרתו לשניים
ויעברו בין בית הרב.
מה זה העגל אשר כרתו לשניים? איפה? איפה שמענו שהיה שם עגל כרות?
אז אומרים שמן הסתם צדקיהו כשהוא כרת את הברית,
לקח עגל, חתך אותו לשניים כדרך ברית בין הבתרים,
ואז העגל אשר כרתו, ייקח דרכם של כרותי ברית, שלוקחים בהמה, חותכים אותה לשניים ועוברים בין הבתרים.
אני חושב שזה בדיוק הפוך.
הוא אומר, מה שעשיתם זה מעשה העגל.
למה?
כי מאיפה בא מעשה העגל?
משה לא פה, בואו נעשה מידעתנו אלוהים.
אז גם כן, אתם במקום לעשות מה שאמרתי בתורה, עשיתם מידעתכם.
זה העגל אשר כרתו לי שניים ויעברו בין בית הרב.
לא ראיתי מי שפירש את זה, אבל זה מודפס בספר 350 מילה בפרק על הפטרת משפטים.
כן.
ונתתי אתו, טוב, בסדר, זה כל הסיפור.
אז זה לגבי העבדות. אתה אמרת לי, לוקח שלושת אלפים שנה. כן, לוקח.
היה מקדם מודע, בדיוק. לא נערכו נכון לדבר הזה.
מרבה, עכשיו אנחנו עוברים לדברים שטוב להרבות בהם.
מרבה תורה,
מרבה חיים,
מרבה ישיבה, מרבה חוכמה,
מרבה עצה,
מרבה תבונה,
מרבה צדקה,
מרבה שלום.
מה זה הדברים האלה?
תראו, אז זה דברים בנאליים, נכון?
בנאליים.
מרבה תורה, בואו נראה,
יש פה כמה מדרגות.
המקובלים היו קוראים לזה כתר חוכמה בינה, כן?
תורה, ישיבה ועצה.
מה ההבדל בין
תורה לבין ישיבה?
כתוב מרבה תורה, מרבה חיים,
מרבה ישיבה, מרבה חוכמה.
אבל מה אני משיג?
אני עוסק בתורה או מה עוסק בחוכמה?
זאת השאלה.
החוכמה זה נושא אנושי.
יאמר לך אדם, יש חוכמה בגויים,
תאמין.
יאמר לך אדם, יש תורה בגויים, אל תאמין. אבל חוכמה?
יש חוכמה בגויים.
ואיך האדם משיג חוכמה? את זה שהוא יושב.
מה זה הוא יושב? מתיישב.
יאוין בפסל של האיש החושב, של רודד.
הוא יושב.
הוא יושב, מתרכז בתוך עצמו.
כן? זה, או כמו שאומרים,
אני מתיישב בדבר אז מרבה ישיבה מרבה חכמה,
אבל הוא לא מרבה חיים,
לכן מרבה תורה מרבה חיים זאת אומרת אתה זקוק להתקשר אל מקור ההתגלות
וזה תפיסה הפוכה מן הפילוסוף.
הפילוסוף יושב בינו לבין עצמו,
מי שמרבה בתורה מתחבר אל האינסוף
ולכן מרבה תורה מרבה חיים איפה שיש תורה יש אינסופיות של חיים
וזה מרבה תורה בחיים לעומת מרבה ישיבה שרק מרבה חוכמה.
בסדר?
יש כישרון מולד ויש כישרון נקנה. יש חוכמה נקנית.
כן? אתה יכול לקחת אדם טיפש
ולהפוך אותו לחכם.
כן? זה דורש יותר מאמץ, אבל זה אפשרי.
יש השכל, איזה יקרא לזה? השכל הראשוני והשכל הנקנה. ככה קוראים לזה בבית הביניים.
אה... אתה רואה, אנשים מתרגלים.
לעומת זה יש אדם שיש לו הרבה נתונים להיות חכם, אבל הוא לא עושה כלום בחיים שלו.
כן? הולך על חוף הים ומשתזף לו בכיף.
הוא יהיה חכם? לא, הוא לא יהיה.
יפה.
יפה.
טוב, אז מרבה ישיבה, מרבה חוכמה. אבל זה בכל זאת כדאי.
זאת אומרת, אם אתה מרבה תורה, אז אתה גם צריך להרבות בחוכמה.
לכן יש שני הדברים אחד ליד השני.
מרבה עצה, מרבה תבונה.
מה זה עצה?
לשמוע למישהו אחר.
עד עכשיו, אדם מרבה תורה, מרבה ישיבה.
אבל הוא בינו לבין עצמו.
אבל אם הוא מרבה עצה,
אז הוא יודע לעשות הבחנות, כי הבריאה שאני מקשיב לשני,
אני מוכן גם לעשות בירור.
זה כן,
זה לא,
קוראים לזה תבונה, או תבונה זה מלשון בינה.
בינה זה זכר או נקבה?
נקבה, אז מה הזכר?
מה?
בן? לא, זה בנה.
הנקבה של בן זה בנה.
בין.
בינה, אם כן, השורש הזכרי זה בין.
בין זה מלשון בין.
מה זה בין?
לעשות הבחנה בין זה לזה.
כן? כלומר, אתה מסוגל לעשות הבחנות.
ברגע שאתה מסוגל לעשות הבחנות,
אתה כבר קרוב למעשה.
כי האדם יכול לעסוק בתורה,
יכול לעסוק בחוכמה,
ולהישאר בעולם התיאורטי.
אה?
נבון. נבון, כן, כן, זה בא מאותו שורש.
כן, מי שקנה בינה הוא נבון.
נפעל של בינה.
ואז,
בעצם זה תואם שלושת הדברים הראשונים שבמשנה כאן,
זה כנגד שלושת הספירות, כתר חוכמה בינה של המקובלים,
ותמיד השאלה שמטרידה את הפילוסופים, מה היחס בין החוכמה
לבין המוסר?
כן? האם יש קשר בין מה שאני משיג בשכל לבין ההתנהגות המוסרית שלי?
למשל, עמנואל קאנט
טען שלא.
כן? יש לו ביקורת התבונה הטהורה,
בענייני השכל.
ספר אחר, ביקורת התבונה המעשית, בענייני המוסר.
מה מחייב אותי להיות מוסרי?
אומר, זה צו קטגורי של התבונה.
מה פירוש צו קטגורי של התבונה?
צריך להיות ישר,
כי צריך להיות ישר, כי צריך להיות ישר.
זאת אומרת, זו חובה עצמותית.
ולעומת זה, למשל,
אצל אריסטו,
אתה חכם, אם אתה חכם, אתה חייב גם להיות מוסרי. זאת אומרת, יש קשר סיבתי בין זה לזה.
הרב קוק אומר, לא, לא זה ולא זה.
המוסר הוא בגלל שזה רצון השם.
רצון השם שתהיה מוסרי,
ולכן הוא כותב גם באורות הקודש,
המוסר לא יעמוד בלא מקורו.
זה, כלומר, בלא מקורו זה רצון השם.
עכשיו,
מה זה לא יעמוד? אפשר להיות מוסרי לא על פי רצון השם,
אבל זה לא יחזיק מעמד זמן רב.
למשל, כשעמנואל קאנט חשב על השאלה המוסרית,
הוא אמר לעצמו, בעצם אני הפילוסוף החכם ביותר בהיסטוריה.
אמת.
אמר אנווה. לא, זה גם היה אמת.
ולכן זה באמת אנווה.
הוא היה אדם אנווה.
הוא היה אדם החכם ביותר בהיסטוריה.
עכשיו, לא סתם נהייתי חכם,
למדתי פילוסופיה, אבל לא סתם פילוסופיה,
פילוסופיה גרמנית.
זאת אומרת שגרמניה יצרה את החוכמה היותר גדולה בעולם.
ומאחר ואני חכם בגלל שאני גרמני,
ואני גם אדם מוסרי.
מזה מתבקש שגרמניה תהיה האומה המוסרית ביותר בעולם, ותלמד את העולם כולו מוסר.
נראה לי, נראה לי שיש איזו קושייה, אני לא זוכר מה קושייה.
כנראה מהמציאות.
זאת אומרת, זה בדיוק מה שאומר הרב.
המוסר לא יעמוד לאורך ימים ללא מקורו.
זה אחד בדו-כיווני? זאת אומרת, אם יש מוסר שכן מחזיק לאורך הרבה מאוד שנים, אפשר להגיד שהוא... סימן שהוא רצון השם.
כן, כלומר, הרבה אנשים אומרים, אני מוסרי,
אבל אני אתאיסט.
נו, אתה אומר שאתה אתאיסט.
זה הכוונה.
ערב באלוהים.
כן.
עכשיו, אז מרבה תבונה.
אבל כאן, זה בדיוק העניין. אם אתה מרבה, מה אומרת המשנה?
אתה מרבה בתורה, בחוכמה ובתבונה,
בסוף אתה מרבה צדקה.
מרבה צדקה, שזה היסוד
של המוסר.
מידת החסד, עולם החסד ייבנה, זה הבסיס של העולם המוסרי.
ואז התוצאה היא מרבה שלום.
השלום הוא המטרה, כן? מה?
בדיוק, בדיוק. כמו שהבורא יצא מעצמו בזה שהוא ברא,
כן?
אז זאת אומרת שיש פה שרשרת,
כן?
תורה,
חוכמה, תבונה, בסוף שלום.
הנביא זכריה אמר, והאמת
והשלום אהבו.
מסביר הרמב״ם,
מה זה אמת?
זה כלל הידיעות האמיתיות, כלומר החוכמה.
והשלום זה התולדה של כל המידות הטובות שמביאות את השלום.
יש לך בעיה אחת, מה זה שלום?
שלום, יש בשיח המודרני, שלום זה אי לוחמה.
בוא לא נהרוג אחד את השני.
זה לא שלום באמת.
זה, יש כאן אינטרס משותף, אנחנו לא רוצים שאתה, אני לא רוצה שתהרוג אותי,
ואז אני מוכן בשביל זה שלא להרוג אותך, ולהפך,
אבל בסופו של דבר זה הדרך השלילה.
יכול להיות שתיוושר סיטואציה שבה כדאי לי להרוג אותך,
ואני לא אחשוש כל כך מהתוצאות עליי.
אז עצם הצבת השלום על הבסיס של האי-לוחמה,
זה מה שעשוי בבוא הזמן להביא גם מלחמה.
ולכן,
אמרו חכמים שאסור לומר שלום לפני התפילה.
כן? כי אם אתה מקדים שלום, זאת אומרת, זה לא מתוך יחס אל רצון הבורא,
ולכן ממילא זה יכול להתבטל.
לעומת זה, אם אתה מכיר במי שרוצה בשלום, ששמו שלום,
אז אתה יכול לומר שלום.
לכן צריך קודם כל להתפלל, ואז מתוך כך
מרבה שלום.
קנה שם טוב.
אה, מה זה כן שלום?
השלום זה שלמות.
המילה שלום, המילה שלווה קרובות זו לזו.
כלומר, יש שלום פנימי.
למשל, כשהתורה אומרת,
ונתתי שלום בארץ,
היא מוסיפה מיד אחר כך, הורדפתם את אויביכם.
זאת אומרת,
יש שלום בארץ, אף אחד לא עושה לכם בעיות, יש שלום בתוככם.
כלומר, יש משהו שמרגיש טוב עם עצמו, נאמר ככה,
מתוך כך יש לכם כוח גם להילחם עם אויביכם.
קנה שם, זה מידת היסוד בעצם בקבלה,
הצדקה מהחסד ועד היסוד.
קנה שם טוב,
קנה לעצמו.
קנה לו דברי תורה, קנה לו חיי העולם הבא.
מה זה קנה שם טוב? זה כלפי הבריות.
קנה לו דברי תורה, זה בין אדם למקום.
כלומר,
השם הטוב זה מה שמאפשר לאדם לחיות בעולם נורמלי.
אבל העולם הנורמלי הוא לא המטרה.
יש מטרה מעבר לעולם הנורמלי, מתוך כך אתה מגיע לחיי העולם הבא.
אתה רוצה, יש ביטוי כזה, למה אתה מוסרי?
כי הוא אומר, אני בן אדם טוב.
מה שנקרא בערבית, בין אמנש.
זאת אומרת, תהיי בן אדם.
זאת אומרת, ואז יוצא שזה נשאר בספירה של האדם.
זה לא פורץ מעבר לזה.
ואז יוצא שכל השם הטוב
הוא בעל ערך כל זמן שאתה בעולם הזה.
אבל מעבר לעולם הזה, אין לזה ערך.
בסדר?
אלא אם כן, קנה לו דברי תורה, קנה לו חיי העולם הבא.
בסדר?
טוב.
מה?
נכון.
לא אבל, "טוב שם משמן טוב" זה עוד יותר טוב מהשמן הטוב.
אבל יום המוות עוד יותר גדול.
כן, בדיוק, בדיוק.
כן.
לכן יש ביטוי בחז"ל,
שאדם צריך ללמוד תורה אפילו ביום מותו.
כן, בשעת מותו, לכאורה, בשביל מה זה טוב?
אם אתה אומר שהתורה באה להסדיר את ענייני העולם הזה,
אז אין עניין,
כשאדם הולך למות,
להמשיך ללמוד תורה,
הרי הוא לא ישתמש בזה.
אלא אם כן אתה אומר, לא,
התורה ניתנת למי שחש שהחיים עוברים את כל המסגרות כולן, בין שזה העולם הזה, בין שזה חיי העולם הבא,
לכן אין הפסק ללימוד תורה.
מה שכתוב, כנ"לו דברי תורה, כנ"לו
חיי העולם הבא.
כן.
::::::::::::
