ובכן, שלום לכולם,
אנחנו ממשיכים בלימודנו הנפלא והמרתק בספר הקדוש, נתיבות עולם, את רבנו הגדול מהר"ל מפראג.
ואנחנו באמצע נתיב העושר,
בפרק א'.
פרק ב'?
לא.
אנחנו עדיין בפרק א',
במהדורה של ברקוביץ' שמונחת לפניכם, זה בעמוד תקנ"ד.
ת״ו קנ"ד,
בעמודה השמאלית.
ואה דאמרינן בפרק עמדי ברכות.
כן, הרי יש קושייה.
מצד אחד אתה אומר לא ליהנות מדברי תורה.
מצד שני,
ואה דאמרינן בפרק עמדי ברכות, הרי בפרק ראשון של מסכת ברכות כתוב, אמר רבא, אמר רבי יצחק,
כל הרוצה ליהנות יהנה כאלישע,
ושלא ליהנות אל יהנה,
כשמואל הרמתי.
זאת אומרת שמי שרוצה
כן לקבל טובות על זה שהוא עוסק בתורה או מלמד תורה,
יכול ליהנות כאלישע.
אלישע הנביא היה זוג שהיה מכבד אותו מאוד,
נעשה לו על יד קיר קטנה וכיסא ושולחן
ומנורה והיה כי יבוא אלינו יסור שמה.
זאת אומרת, הכינו חדר מיוחד לכבודו של הנביא,
כדי שיוכל להתבודד, ללמוד וכדומה.
היה במקום, מקום בשבילו, הוא נהנה, אם כן,
מדברי תורה.
לעומת שמואל הרמתי,
שנאמר,
ותשובתו על הרמתה, כי שם ביתו.
ואמר רבי יוחנן, כל מקום שהיה הולך, ביתו עמו עד כאן.
זאת אומרת ששמואל דאג לזה שהוא לא יזדקק
לטובות של שום אדם.
אז מה זה אומר? תעשה ככה או תעשה ככה? זאת אומרת, יש מקום לעשות כאלישע ויש מקום לעשות כשמואל הרמתי.
אז עכשיו נשאת השאלה, אז מה עם אלישע?
אמרת לפני כן שאסור ליהנות מדברי תורה.
אתם, שם,
לא היה מתנה,
רק שהיה בביתו והיה נהנה ממנו,
אבל לא היה מקבל ממנו מתנה שהוא דבר שהוא בעין.
כלומר, אף פעם אלישע לא יצא מהבית עם חבילה
או עם תשלום.
רק כשהוא היה מגיע לבית, אתה מגיע לבית של מישהו, אז מותר לך ליהנות מהבית של אותו אדם שמקבל אותך בביתו, זה בסדר.
אומנם יש לחלק.
זה דווקא גבי נסיעה אסור,
שלא היה מכוון רק לתת לו מתנה,
ולא היה זה נחשב
כבוד לנשיא שיהיה רבי זרע מקבל ממנו מתנה,
לכן אסור.
אבל האישה שהיה אלישה אצלה
היא הייתה גם כן נהנה
שאלישה מקבל ממנה.
מפני שהיה אדם גדול והייתה חפצה שיהיה נהנה אדם גדול ממנה, בדבר זה חשיבות אליה.
אוכרי גוונה מותר, רק לגבי נשיאה
לא שייך לומר כן.
זאת אומרת,
הנשיא,
כשהוא נותן מתנה לרבי זרע.
עם כל זה שרבי זרע הוא אדם גדול,
אבל הנשיא הוא הראש,
ולכן בזה שרבי זרע מקבלים ממנו מתנה,
אין שום כבוד לנשיא בזה.
כן, מה אתה אומר?
סליחה?
לאלישע היה תפקיד פורמלי? לאלישע לא היה תפקיד פורמלי.
הבעיה היא שאמרנו לפני כן שרבי זרע
לא רצה לקבל מהנשיא.
ואילו, אז מי מקביל פה לנשיא?
האישה שנתנה לו את החדר.
כלומר, אם אתה אומר שזה שונה,
שונה מהמקרה של רבי זירא,
רבי זירא לא רצה לקבל מהנשיא, כלומר,
תיקח את הנשיא, תקרא לו A,
תיקח את רבי זירא, תקרא לו B,
רבי זירא לא רצה ש-A ייתן ל-B,
בסדר? עכשיו, בוא נעבור למקרה של אלישע. אלישע הוא A או B?
הוא B, כן? כי הרי האישה,
האישה היא הנותנת, היא כמו הנשיא שנותן, נכון?
כן או לא?
אם אני אומר ש-A זה הנותן ו-B זה המקבל,
אז אם אני אומר,
אלישע הוא המקבל, אז האישה שנותנת מה היא?
אז היא מה? איזה? היא A, נכון?
A נותן ל-B.
עכשיו, אומר לך המהר"ל,
מתי זה לא בסדר ש-A נותן ל-B? כש-A הוא נשיא.
אבל אם A זה סתם אישה,
לא נשיא, אז זה בסדר. למה?
כי כשהיא נותנת היא גם מקבלת.
זה כבוד, אומרים, הוא,
היא נתנה לנביא,
זה כבוד לה.
לעומת זה, הנשיא שנותן רבי זרע, אין לו כבוד בזה.
ולכן זה אסור, כי זה חד צדדי ולא דו צדדי. עד כאן ברור?
כן. אה, יפה. תחזור על זה בבקשה? לא, לא צריך.
טוב,
טוב,
רק גבי נשיאה לא שייך לומר כן, שהרי גבי קידושין קיימה לנאחי,
שאמי נתנה אליו מתנה, ובמתנה זו תתקדש אליו, אם הוא אדם חשוב, מקודשת.
וכיוון שהוא אדם חשוב,
היא נהנה במה שמקבל ממנו מתנה.
כן, יש הלכה.
הרי מי נותן קידושין?
האיש נותן קידושין לאישה,
הוא צריך לתת לה משהו.
אם היא נותנת לו,
אותו דבר, כן? הוא צריך לתת לה שנאמר כי ייקח
איש אישה,
שהוא צריך לעשות את הליכוחים.
אבל יש סיטואציה שבה מדובר באדם מאוד חשוב,
והיא נותנת לו מתנה,
והיא מתקדשת
בהנאה שיש לה מזה שהוא קיבל ממנה מתנה.
בסדר?
זאת אומרת,
יש מצב שאופן טכני הנתינה הייתה
מצד האישה, אבל מצד האמת זה נקרא שהיא מקבלת.
אז זה גם אותו דבר כשהאישה הזאת,
הצורפית, נותנת,
לא האישה הצורפית, האישה השונמית, סליחה, נותנת לאלישה,
בזה שהיא נותנת היא קיבלה.
אז זה מותר לו לקבל באופן הזה.
ובכמה מקומות אמרינן קר, הוא כבר בארנוזה למעלה בנתיב התורה עיין שם.
ושומר נפשו ירחק ממנו.
זאת אומרת, למרות שזה מותר, תשתדל לא לעשות את זה.
והכל בוודאי הולך אחר הכוונה, אם הוא שונא מתנות,
רק מכוון להחשיב הנותן שרא.
אבל כאשר מכוון להנאת עצמו,
בוודאי האדם הזה יוצא מגדר זה, מה שראוי על התלמיד חכם, כמו שהתברר למעלה בנתיב התורה.
זאת אומרת שלפעמים האנשים אומרים,
כדאי לעסוק בתורה,
כי על ידי זה מרוויחים הרבה כסף.
אז זאת אומרת שכל העניין של התורה אצלו זה לנעת עצמו.
זה ברור שזה פסול.
ובפרט בדור הזה,
כי מידה זאת גורמת שמתבזה בשבילה אשר בו ריח תורה,
ודי בזה מפני הדיבור.
כלומר,
הוא לא רוצה להרחיב,
כנראה שיש לו בטן מלאה על כמה חכמים בדורו.
בסדר?
טוב.
אז כל זה מסביב לפסוק שונא מתנות יחיה,
וזה קשור לנתיב העושר, במובן הזה שזהו עשיר השמח בחלקו,
ואיננו מחפש כיצד
ליהנות מאחרים.
מה?
להביא את המשנה שאומרת קרדסת פורבא, או זה?
האם לא כדאי יותר להביא את המשנה שאומרת,
אל תעשה מטרה להתגדל בה,
ולא קרדום לחפור בה.
היה אפשר.
מה אכפת לך שהוא מביא עוד דברי חכמים?
לא, לא פתאום.
זהו, אז הוא מבין, גם מזה, גם מזה, הכל בסדר.
עכשיו, המשנה של אל תעצם והעטרה להתגדל בהם,
יש על זה פירוש, מסכת אבות,
פירוש של המהר"ל. שמעת על הפירוש של המהר"ל במסכת אבות?
כן. יפה. אז שמה הוא מסביר את זה, כן.
שאלה כללית, ודאי, איזה יופי.
אתה אומר, כל נושא שאותו נושאים,
ואתה משנה את השלומה.
תורה, בלביעים, בחזרה וכו', אתה יכול לשמוע שפסיקה לך בשבילי?
לא זכיתי להבין את השאלה.
אתה אומר, אני אנסה להבין בדיוק איפה לא הבנתי.
אתה אומר, אנחנו לומדים הרבה זמן את המערל. עד כאן מקובל.
אתה אומר,
והוא מראה שדברים בתורה פה ודברים בתורה שם משלימים זה את זה.
בסדר?
מה בתורה? בתורה, בלביעים, בדברי חכמים, כן.
אתה שואל, האם לא יכול להיות שמשהו יסתור אחד את השני?
גישה הוליסטית.
הכל מיישר אותו, מסדר אותו.
מה רע לך בזה?
ומה אתה עושה רגע? בוא נלך לפי השיטה שלך.
נגיד שיש שני דברים בתורה שסותרים זה את זה, איך אתה חי עם זה?
אתה, בכל מאמרי חדים הוא מוצא שכאילו הוא,
כאילו כל פסוק בתהילים,
הוא מתאים לאשה,
קודם כל זה מראה שהוא גאון.
או עשירות, או גאווה, הוא מתאים בדיוק לפסוק שעושה בגאווה, בישעיהו ובשמואל,
נראה לי... נראה לך מה?
זה בלתי אפשרי. למה בלתי אפשרי? עובדה שהוא עושה את זה.
אני שואל אותך,
מה רע בזה שחלקי התורה משלימים זה את זה?
זה לא רע.
אז זהו, אז מה, מה העניין?
אלא מה? אתה יכול להגיד,
אני חושב שבתורה יש סתירות פנימיות. אפשרי.
אפשר, למה לא? הרי זה בשלוש עשרה מידות
שהתורה נדרשת בהן. המידה השלוש עשרה זה שני כתובים המכחישים זה את זה.
זאת אומרת שחז"ל מודעים לכך שדברי תורה סותרים אחד את השני, זה גם בסדר.
אני לא בטוח שהשאלה ברורה,
לא רק לי, אלא אולי גם לך לא ברורה.
לך זה ברור?
אז לא זכיתי להגיע למדרגה שלך.
טוב,
אנחנו נזכה אולי בבוא אליהו הנביא להבין את השאלה שלך.
בסדר? טוב.
ובפרק
אלו טרפות.
אמר רב חסדא,
איזה שונא מתנות יחיה?
איפה זה מתקיים הפסוק הזה?
זה הרואה טרפה לעצמו.
כלומר, הוא שוחט.
בדרך כלל, מה עושה השוחט כדי לבדוק אם זה טרפה או לא? נותן לה בודק.
אבל הוא לא רק שוחט, הוא גם בודק
ומכריז, הבהמה הזאת טרפה.
זהו, הוא איבד כסף.
שונא מתנות יחיה.
לא, לאו דווקא.
הוא רואה טרפה לעצמו, הכוונה, כשהוא שחט.
אז הוא אומר למי שנתן לו את הפרה, מצטער,
הכסף הלך לאיבוד.
מה?
אפילו לעצמו.
כלומר, או שהוא רוצה את הבהמה לאכול,
או שהוא מקבל שכר על זה שהוא מביא את הבהמה שחוטה.
או שזה שלו, אני חושב. או שזה שלו, לא משנה.
אה?
לא הבנתי מה. אה? לא הבנתי מה. אלא איך?
איך הוא יודע שהיא הטרפה?
איך הוא יודע שהיא הטרפה?
הוא שחט.
יפה, אז הוא שחט, אז כן, זה בשחיטה.
לא, אבל השחיטה הייתה כשרה, אבל רואה שהיא פתאום... לא אמרנו שהשחיטה לא כשרה.
שחיטה לא כשרה זה נבלה.
אבל לא דיברנו על שחיטה שלא כשרה,
דיברנו על זה שהוא שוחט והוא בודק אם היא טרפה.
זה שני דברים שונים, יש הבדל בין טרפה לנבלה, לא?
זו נבלה וזו טרפה, נכון?
טוב,
אז ולמעלה בנתיב התורה פירשנו זה, עיין שם, אבל עיקר פירוש זה,
כי שונא מתנות היינו שאינו מקבל מזולתו דבר,
ויש לו מידת הסתפקות,
וזה שנקרא שאינו מקבל מזולתו דבר,
דבר
כי אף ההוראה להכשיר לו הטרפה אינו מקבל מזולתו שום הנאה,
ורואה טרפה לעצמו זהו שהוא שונא לגמרי,
שאינו מקבל מזולתו.
ולכך אמר, כלומר, איך הוא מסתכל כאן, מצד מה שונא מתנות יחיה?
אל תהיה זה שיבדוק לי, אני אבדוק.
ולכך אמרו שם איזהו תלמיד חכם הרואה טרפה לעצמו.
וגם זה פירושו כך, כי התלמיד חכם הוא כאשר הוא צריך לקבל,
כאשר אין צריך לקבל שום דבר.
וכאשר הוא יודע לראות טרפה, הרי אין צריך לאחר.
והוא ייקרא תלמיד חכם.
אבל מי שכל הזמן מזדקק לאחרים,
אז הוא לא תלמיד חכם.
פרק ב'.
יש תלמידי חכמים שהיו עניים, זה נכון, ואז מה?
כולם לא, לא נכון.
מה?
לא, הכוונה שהוא לא מקבל מאחר.
אותם תלמידי חכמים שאת אומר שהיו עניים,
הם גם לא קיבלו מאחר.
מי שאחר בודק לו,
אז הוא מקבל מתנה מהבודק.
הוא קיבל מהבודק בדיקה.
קיבל משהו.
כן? אני שחטתי, אתה תבדוק.
לא, הוא אומר, אתה תבדוק בעצמך.
הוא משלם לבודק?
אם הוא משלם לבודק, אז זה בסדר גמור.
אגב, יש, הרי אומרים שוב, מה זה שוב? שוחט ובודק.
אבל במרוקו נהגו שהשוחט והבודק הם שני אנשים שוחטים.
שהשוחט, הוא יודע רק את הלכות שחיטה,
הבודק יודע כל הלכות טריפה.
והרב קוק באיגרות אומר שזה מנהג יפה,
בגלל,
לא,
לא בגלל זה, הוא אומר,
כי אין ראוי לתלמיד חכם להיות עסוק בהמתת בהמות.
אז צריך שמי שעושה את זה יהיה מישהו שהידיעה שלו מינימלית והוא ישחט.
והבדיקה תיעשה על ידי תלמיד חכם.
הוא אומר, עכשיו הוא משבח, הוא אומר, רואים שאצל היהודים המערביים נשמרה טבעיות היהדות יותר.
איך הוא אומר?
מה?
נכון, אבל זו הוכחה שתימן זה לא במרוקו.
זו הוכחה שתימן זה לא מרוקו.
הלאה.
פרק ב',
אנחנו בנתיב העושר, פרק ב'.
מה האינטרס?
מעגל פינות?
אז הוא פסול מלהיות שוחט.
לא, אם הוא מעגל פינות, אז הוא פסול.
אין מה לעשות.
הוא נשאר גם לא רואה על החל"ת.
כן, אבל אנחנו, כשממנים שוחט,
מניחים שהוא ירא שמיים.
טוב,
בפרק בעמי מדליקין,
איזה הוא עשיר?
כל שיש לו נחת רוח בעושרו.
דברי רבי מאיר.
רבי טרפון אומר, כל שיש לו מאה כרמים ומאה שדות ומאה עבדים שעובדים בהם.
אז הוא עשיר במובן הקלאסי.
אגב, רבי טרפון היה עשיר כזה.
כן, רבי עקיבא אומר,
כל שיש לו אישה נאה במעשיה.
טוב, זה היה המקרה של רבי עקיבא באמת,
שאשתו הייתה נאה במעשיה.
רבי יוסף אומר, כל שיש לו בית הכיסא סמוך לשולחנו.
כן, דבר שלא היה מקובל בימי קדם,
כן, שאנשים,
התנאים,
הסניטריים היו מסובכים והוא יש לו סמוך לשולחנו זאת אומרת שהוא שומר על בריאותו
ויש לשאול
מה שייכים אלו הדברים אל הראש? יש לנו פה ארבע שיטות
ויש לך לדעת כי כל אלו החכמים הסכמה אחת להם כלומר אל תחשוב שהם חלוקים
כי המהר"ל לימד אותו שהכל מסתדר ביחד נכון?
כי העושר הוא כאשר השם יתברך נתן אליו קניין עד שאין האדם חסר
כי זהו עניין העושר, ולפיכך פירש רבי מאיר כי זה נקרא עשיר,
כאשר יש לו נחת רוח בעושרו.
כי מאחר שעיקר העושר
שהשם יתברך נתן לאדם
שלא יהיה חסר,
אם כן ברכת העושר שיש לו נחת רוח בעושרו.
ואם אין לו נחת רוח בעושרו ואינו חסר תמיד,
אין כאן ברכת העושר,
וכמו שהתבאר לפני זה,
לא, זה בעין,
וכמו שהתבאר לפני זה, כי עיקר הברכה כאשר אינו חסר.
הוא מסתפק בעצמו ודיין לו בעצמו ולפיכך היה עשיר כאשר יש לו נחת רוח באושרו ועם מידת ההסתפקות. מה הבעיה?
בעינו כן, יש לו עין צרה.
עינו חסר.
אה, אתה אומר אין לך נושא?
לא, זה ברור.
מה?
כן פה, כן.
אז זאת אומרת, גם פה זה עם עין, שתי מהדורות כבר זה.
על פי שניים יקום דבר.
עכשיו,
שניים עדים.
עכשיו, זאת אומרת שאם יש אדם שהוא,
מיליארדר, אבל הוא כל הזמן בדאגה
על אושרו או להוסיף אושר, הוא לא עשיר באמת.
כלומר, הוא מופקד על איזשהו אושר, על עשירות, אבל אין לו עשירות משלו.
אמנם רבי טרפון, אין נראה לו דבר זה.
אף על גב שוודאי מידה עליונה היא מאוד, כאשר יש לו נחת רוח באושרו,
ועם מידת ההסתפקות, אשר ביארנו המידה הזאת. מכל מקום,
האושר בעצמו הוא כאשר נתן השם יתברך אליו קניין האושר,
ולפיכך סבר כי העשיר נקרא כאשר יש לו סימן עשירות במותר,
שכאשר יש לו מאה שדות ומאה כרמים, דבר זה ריבוי קניין, שכאשר הוא ברחובי עושר.
זאת אומרת, אתה לא יכול להגיד עשיר,
אם הכזה שלך הוא לא נתן לו עושר.
אז הוא צריך, אז בוודאי שהוא צריך להיות שמח בחלקו,
אבל צריך שהחלק יהיה.
אז החלק שיהיה זה מאה שדות, מאה כרמים, מאה עבדים וכו'.
אין נראה לו שההגדרה של עושר היא רק שהוא שמח.
לא רק זה,
צריך שיהיה שמח במשהו,
זאת אומרת שמח בחלקו, מסקנה יש לו חלקו.
לא, הם לא חלוקים במהות, הם חלוקים בהופעה.
ואמר, מאה שדות ומאה עבדים.
כי ראוי שיהיה עושר שלא מן השם יתברך.
כי אם אין העושר מן השם יתברך, אין זה ברכה, כי יש עושר שמור לבעליו, לרעתו.
כמו שנדבר למעלה.
לכך צריך שיהיה בעושרו ברכת השם, ודבר זה עושר באמת.
לכן אמר מאה שדות, מאה כרמים,
מאה עבדים,
וזהו סימן כי עושרו מן השם יתברך, כי דכתיב אצל יצחק,
וימצא יצחק
מאה שערים,
ויברכו השם.
צריך להעימץ, זה לא בדיוק ככה הפסוק, וימצא בשנה ההיא מאה שערים,
ויברכו השם. ודבר זה ידוע למביני מדע, ותבין זה ממה שחייב האדם לברך בכל יום, מאה ברכות. כלומר, המילה, המספר מאה מורה על כך שזו ברכת השם.
מאה זה כמה? זה עשר
כפול עשר, נכון?
עשר זה העולם המושלם.
אגב, עשר זה מלשון עושר.
בעשרה מאמרות נברא העולם, עשרת הדיברות, עשר מכות, עשרה ניסינו עשו לאבותינו.
כלומר, עשר מראה על מציאות שלמה.
זה גם המספר המקסימלי.
הרי למעלה מ-1, 2. יותר מ-2, 3, 4, 5,
למעלה מ-5, 6,
7,
9,
10. זהו, אין יותר.
אין גדול מזה.
מה?
למה אתה צוחק?
מה יש?
12 זה 2 ו-10.
אנחנו מדברים בספירה עשרונית.
זאת אומרת,
12 זה לא השלם, זה 12. כלומר, יש לך 10 שזה השלם, והוספת עוד 2.
בשבטים? היא אמרה, זה לא שלם.
לא? כי זה לא 10.
עכשיו, זאת אומרת ש-10 הוא המספר השלם. עכשיו, 10 כפול 10 זה השלמות שבשלמות.
לכן 100, 100 זה ברכת השם.
כן, לכן 100 ברכות בכל יום צריך לברך, 100 ברכות,
אופנים שונים של קבלת השפע.
זה 100. בסדר?
פתיחת ה-1 וה-1.
אתה רואה איזה אנשים כעשורים.
אתה יודע, אומרים ככה,
אינו דומה שונה פרקו 100 פעמים לשונה פרקו 100 פעמים
ו-1,
לא ו-1,
ו-1. כלומר, הוא צריך לדעת שה-100 פעמים שהוא לומד זה ואת ה-1,
אחד ואחד.
אז האחד הוא לא במניין, לא פרסמו הכתוב.
בסדר?
טוב.
אז זה מה שאומר רבי טרפון. רבי טרפון, שגם היה אדם עשיר, ידע להבחין בדבר הזה,
ולכן דווקא על ידו מתגלגל המאמר הזה.
ורבי יוסף לא בחר בדעת רבי מאיר ורבי טרפון כמו שפירשנו.
כן, מה אומר רבי יוסף?
הוא, יש לו פירוש שלישי, נכון? שמה?
שיש לו בית הכיסא.
וגם רבי עקיבא גם כן אומר זה שיש לו אישה נעה במעשיה.
אז למה וגם בדעת רבי עקיבא לא בחר שתיקרא האישה עושר כי אף שהאישה
קניין שגורם נחת רוח לבעל.
קניין זה אפשר להסתלק ממנו כי תמות האישה.
אז זה לא קניין מוחלט.
ולפיכך עושר כמו זה אינו עושר גמור כאשר אפשר עשילו.
אבל עיקר עושרו של אדם כאשר יש לו בית הכיסס למושרנו וזה
ויש לו גוף נקי שאין גופו בעל זוהמה שהוא נגד האדם.
אני חושב שנרדמת.
הרב נראה לי דילגל, אמנם רבי עקיבא לא נראה לי.
זה נראה לי.
רגע, רגע, רגע, רגע.
אני קורא כאן, וגם,
ורבי יוסף, לא בחר בדת רבי מאיר, ורבי טרפון.
זה ברך מאה ברכות, כל יום מאה ברכות, אמנם רבי עקיבא לא נראה לי.
אה, נכון,
נכון.
עשיתי את זה בכוונה, כדי לבדוק אם אתם שמתם לב, זה הכל, כן, כן, ברור.
טוב.
אמנם, רבי עקיבא, לא נראה לו לומר שיהיה נקרא עשיר מי שיש לו מהשדות ומהעבדים עובדים.
כי אין דבר זה חשיבות כלל, ומה זה נחשב?
ולפיכך אמר, כי, כלומר,
בסך הכל זה רק כמות,
עוד ועוד ועוד ועוד, אז מה,
נגיד אדם עשיר,
האם הוא אוכל שתי צלחות מרק,
והאדם העני אוכל רק צלחת אחת? לא, שניים אוכלים,
עשו אותו מראה.
כך שבסופו של דבר, אם יש לך עוד,
אז זה לא שלך באמת.
זה יקרה, יש לך עוד תוספת.
אה?
בדיוק.
ואומנם,
ומה זה נחשב? ולפיכך אמר כי השיר, כאשר יש בו אישה נע במעשים,
כי דבר זה בוודאי שיר.
כי האישה היא קניין האיש,
כדכתיב, כי ייקח
איש אישה.
והרי האישה נזכרת בדיבור לא תחמוד, עם הקניינים, דכתיב לא תחמוד,
אשת רעך ושורו וחמור.
הנה האישה היא קניינו של אדם.
כמו שהר אושר, מה זה קניין?
דבר שאני צריך לזכות בו.
כן, לכן,
האיש הוא זה שנותן את הקידושין,
אז כלומר, הוא צריך לחזר אחריה, כך אומרת הגמרא.
הוא המחזר, היא המחוזרת.
אז כבודה זה שהעבודה מוטלת עליו,
לא עליה.
ברור?
מה?
הגיוני, לא? בסדר. זה היה כאן הקניינו.
כמו שר אושר, ואושר כמו זה לא יוסיף עצב אמו,
כי כתיב שמחת לב אישה.
ואי גורם נחת רוח והשמחה אל האדם.
ודבר כמו זה ייקרא שנתן שנתברך אליו, קניין של אושר.
ועל ידי זה ייקרא עשיר.
כן, כלומר רבי עקיבא אומר נגד רבי טרפון,
שדברי רבי טרפון הם מנותקים מעיקר האדם.
עיקר האדם זה הקניין, והקניין האמיתי זה לא מה שהוא קנה,
אלא זאת אשתו שהיא קניינו האמיתי.
ורבי יוסי לא בחר בדת רבי מאיר ורבי טרפון כמו שפירשנו,
וגם בדת רבי עקיבא לא בחר שתיקרא האישה עושר.
כי אף שהאישה קניין שגורם נחת רוח לבעל,
קניין זה אפשר להסתלק ממנו כי תמות האישה.
ולפיכך עושר כמו זה אינו עושר גמור כאשר אפשר עשיתו.
אבל עיקר ראשו של אדם,
כאשר יש לו בית הכיסא סמוך לשולחנו,
ויש לו גוף נקי שאין גופו בעל זו המשהו נגד האדם,
יש לך לדעת כי הגוף
הוא קניין הנפש,
כמו האישה שהיא קניין האיש.
בדבר זה ביארנו בכמה מקומות. כלומר, האדם מורכב מזוג נפש גוף או איש אישה.
אז זה דומה.
רק שהקניין של הגוף אל הנפש יותר מהותי מהקניין של האישה אל האיש, כי אישה יכולה שתמות,
לעומת זה הגוף לא מת כל זמן שאדם חי.
ודבר זה בוודאי
מביא נחת רוח אל נפש השקט ושלווה,
השקט ושלווה, כמו שאמרו,
תשמיש אחד משישים בעולם הבא,
ומוקילה בגמרא, תשמיש נקווים, כלומר היציאה לאדם, ורצה לומר כי אין העולם הבא
רק קורת רוח, כמו שהתבאר אצל יפה שעה אחת
בקורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה, וכאשר יסולק
ההוצאה ויסולק ממנו התנגדות שיש לאדם, כי הוצאה הוא מתנגד לאדם,
כאשר יסו... הכוונה שאדם יוצא לשירותים, כן.
וכאשר יסולק זה מן האדם, מביא לאדם נחת רוח ביותר, והוא נקרא עושר
שאינו מסתלק ממנו כאשר יש לו גוף נקי.
בדבר זה ראוי שייקרא עושר כאשר יש לו גוף נקי, כי הגוף קניין על נפש.
ומכל מקום, מדברי כולם למדנו,
שאם אין בעושר הרצון ונחת רוח, אין זה נכנס בגדר העשיר ואין להעריך בזה.
שימו לב, אגב,
לעוצמה שיש לדברי חכמים,
שהם עוסקים בכל צידי האדם בשלמות,
לא רק בדברים מופשטים או רוחניים, אלא גם בדברים גשמיים ואפילו נמוכים.
זה,
לא, הוא שמח שיש לו סמוך לשולחנו, זאת אומרת שאין לו טרחה לנקות את גופו.
זה הכוונה.
למה לא?
אז אדרבה, הוא צריך להיות מאושר.
תאר לעצמך אדם שיש לו בעיית מעיים,
אז החיים שלו מראים,
ש... ש... ש... ש... ש... יש להם תחומים קרובים, הם לא קרובים. אז הם לא שמו לב שהם צריכים להיות מאושרים מזה.
הם לא שמו לב.
הפך המידה הזאת,
מי שאינו לא תצבע עושר
ותמיד הוא רוצה עוד. אז זה מי שלא עשיר.
הוא כל הזמן מודאג, כל הזמן במתח, מתי אני אשיג עוד?
והיא המידה המגונה ביותר.
הוא מביא לאדם חיסרון הרבה,
אף במה שיש לו והוא ראוי לו, כי דהיית המסכת סוטה פרק כמה.
תנו רבנן, סוטה נתנה עיניה במה שאינו שלה.
מה שביקשה לא ניתן לה, ומה שבידה ניטלה ממנו.
וכן מצינו בנחש הקדמוני, שנתן עיניו במה שאינו שלו.
מה שביקש לא ניתן לו, ומה שבידו נטלו הם אלו.
אמר הקדוש ברוך הוא, אני אמרתי יהא מלך על כל בהמה וחיה.
עכשיו ארור יהא מכל החיות.
אני אמרתי אלך בקומה זקופה,
עכשיו על גחונו ילך.
אני אמרתי, יהיה מחלו כאדם, ועכשיו באפר יאכל.
הוא אמר, אהרוג אדם ואשא את חווה,
לפיכך ואיבא אשים בינך
ובין האישה, בין זרעך ובין זרה.
וכן מצאנו בקין וקורח ודואג ואחיתופל,
בגחזי ואבשלום ואדוניה ועוזיה והמן,
שנתנו עיניהם במה שאינו שלהם,
מה שביקשו לא ניתן להם, ומה שהיה בידם ניתן להם.
השאלה היא,
מי שרוצה עוד, זה לא אומר שהוא לא שמח במה שיש לו,
אלא הכוונה שאם הוא אך ורק מתמקד בה, ועוד,
והדבר הזה מפריע לו לשמוח לו במה שיש לו,
זה המידה הרעה.
למשל, אתה רואה אצל המן,
שאמר,
אף לא הביאה אסתר אלא מלכה וכבוד אושרו ורוב בניו, ואשר גידלו המלך, וכל זה איננו שווה לי.
למה? כי יש אחד שלא משתחווה.
אז זאת אומרת,
אם הוא היה אומר, כל זה שווה לי, אבל אני רוצה עוד, זה היה בסדר.
אבל כשהוא אומר שכל דבר שיש לו לא שווה,
אז זה כבר מידה רע.
האם יש פגם ולא לרצות עוד? בוודאי שיש פגם,
כי אדם צריך תמיד להתקדם,
כן? זה משהו אחר.
אבל מה שהמאמרן מדבר פה זה שאדם אומלל מזה שהוא רוצה עוד, כן?
לא, זה נתון.
זה נתון בנפש האדם.
זה,
ככה האדם בנוי.
השאלה האם צריך להתגבר על זה או לא, זה משהו אחר, כן?
וכל זה, כי כל אחד,
מה?
מה יש בחיים המודרניים?
אז אתה בעד סוציאליזם.
שוויוני כזה, שאומר כולם יגורו באותו שיכון וכולי. מה?
כן.
יש תחרותיות שמאמללת את האדם, זה נכון.
בסדר. אז זה צריך למצוא משהו באמצע. איך אומר הרב קוק?
אין דבר שאין הקיצוניות מזיקתו.
דבר, כל דבר, יש דברים טובים, אבל קיצוני בזה, זה לא טוב.
נגיד, האם זה טוב למשל לשתות חלב?
זה טוב, אבל אם אתה כל הזמן שותה חלב, זה יזיק לך.
וכל זה,
כי כל אחד ראוי לדבר מיוחד,
וכאשר עינו של אדם במה שאינו ראוי לו,
אם כן הוא יוצא ממה שראוי לו.
כלומר, אתה מסתכל על מה שיש לשני, במקום לראות מה שיש לך.
כי אותו דבר שיש לו אין ראוי למי שיש לו הדבר שהוא מבקש שיהיה.
ולכך אותו שמבקש הדבר שאינו שלו, אין ניתן לו.
והדבר שיש לו, ניתן ממנו, כאשר הוא מבקש דבר אחר,
אז הוא יוצא ממה שראוי לו.
כן? אז כל אדם צריך לדעת איפה הטוב שבו.
אני זוכר לפני שנים,
סיפרתי לכם את זה כבר, היה תלמיד במכון מאיר,
שאמר לי,
החיים שלי הרוסים.
ושאילתיו, וכי למה?
אמר, כי אני לא הרב מרדכי אליהו.
אמרתי לו,
אולי החיים של הרב מרדכי אליהו הרוסים כי הוא לא אתה.
זאת אומרת,
מה שטוב לאחד, זה לא אומר שזה טוב לך.
לרב אליהו זה טוב מאוד שהוא הרב אליהו, לך זה טוב מאוד שאתה פלוני.
אני חושב שזה נמצא בעומק של האמירה שאומרים כשמתעוררים בבוקר, מודה אני.
כשהרב קוק מסביר, אני מודה על האני שלי.
כלומר, לך יש אני, שהוא לא האני של השני,
צריך להודות לו.
יש אגב, בחוסר הסיפוק שהאדם מרגיש,
יש כמין גידוף סמוי.
למה?
כי אתה אומר לקדוש ברוך הוא, זה לא בסדר שעשית אותי מה שאני.
כן? אז זה סוג של גידוף.
לעומת זה, האדם, אם הוא מכיר בערך של היותו הוא, הוא מבין שרק הוא יכול להיות הוא.
ולכן, מכאן ואילך, כל מה שהוא יוסיף,
יעשיר יותר את האני שלו.
אז ספר איוב זה גידוף?
ספר איוב זה גידוף.
וכי למה, הוא מתלונן. כל הספר הוא מתלונן בצורה פסימית. נכון, נכון, נכון, נכון. יותר מזה,
הרי זה מה שאומר אליהו,
שהוא מסביר לו שאין כל אלה יפעל אל פעמיים שלוש עם גבר,
שיש מספר פעמים בחיים שהאדם יכול לזכות בלהיות עצמו.
או נגיד לזה אחרת,
האדם איננו יכול לסבול את ייסוריו כל זמן שהוא לא מבין,
שהוא באמת לא היה רוצה להיות מישהו אחר מאשר עצמו.
לא, לא, כלומר,
אני אסביר.
ברגע שהאדם איננו מרוצה מלהיות הוא,
אז יש לו טענות כלפי ההורים שלו, למה הבאתם אותי לעולם הזה?
ובאופן פנימי יש לו טענות לריבונו של עולם, למה עשית אותי מה שאני?
מתי האדם פותר את הבעיה?
כשהוא מבין שבאמת הוא לא היה רוצה להיות מישהו אחר מאשר עצמו.
יש איזו אגדה כזו שמספרים על איזה רב
בקהילה שלו, כולם באו עם הבעיות שלהם.
זה, יש לי בעיה כזאת, בעיה כזאת, בעיה כזאת.
מה הוא עושה?
אוסף את כל הכפר, פורס שטיח,
וכל אחד צריך להניח את הבעיה שלו על השטיח.
ו...
אז הוא אומר, עכשיו כל אחד ייקח מהשטיח את הבעיה שהוא רוצה.
אז כל אחד לוקח את מה שהוא הביא.
כן?
הוא לא היה רוצה את הבעיות של השני.
מה?
נכון,
נכון, רוב האנשים לא יודעים מה האני האמיתי שלהם, זה נכון.
אז מה?
כן, למצוא את עצמו, זה,
איך על זה אומר הרב, והאני בתוך הגולה,
האני שלי גולה.
אתה צודק,
יש גיל מסוים שבו אדם מתחיל לדעת מי הוא.
לא,
אני חושב, 93, כבר אדם, כבר, אה?
אין שם, לא, לפעמים בגיל,
שבעים ושמונה, האדם מתחיל לדעת מיהו.
עכשיו, למה אני אומר את זה? כי הרבה פעמים אנשים אומרים,
אני רוצה לדעת מי אני,
ואז לחיות.
ואז הוא הולך לחפש את עצמו.
אבל הבעיה היא שאתה לעולם לא תדע באמת מה האני שלך,
עד שתגיע לגיל מתקדם.
אבל זה לא אומר שלא צריך מדי פעם לעשות איזה ריטריט,
כן? מה שאדם הולך לעשות בישיבה, או בהודו, באשרם,
כן? אדם הולך לחפש מיהו.
עכשיו, האם הוא מקבל תשובה שלמה? התשובה היא לא.
הוא לא יכול לדעת.
אבל אפשר להתקדם.
בסדר? וזה מה שאומר האליהו,
אין כל אלה יפעלל פעמיים שלוש.
שיש במהלך החיים פעמיים או שלוש פעמים שאדם נמצא בעמדה
שהוא יכול לברר מיהו.
זאת אומרת, כל החיים אני הולך עם העניים ואין מוסד מי הוא.
נכון.
אז על זה נאמר, ובחרת, מתי? בחיים.
כשאתה בחיים, תבחר.
כן? כי הרי אדם אומר,
הייתי רוצה נגיד לחיות עד גיל תשע,
לברר מי אני, לחזור בגיל 11. אבל בינתיים השנתיים עברו,
בסדר?
זו באמת שאלה, האם אדם בוחר להיות מי שהוא?
האם אני בחרתי להיות אני?
מה התשובה?
זה שילוב.
לא.
חיפה נקודת התחלה ואני... לא.
לא. בחרתי להיות מי שאני.
מתי בחרתי? לפני שהגעתי לעולם הזה.
עכשיו, אני לא זוכר, נכון?
אבל בעצם לפני שבאתי,
שאלו אותי, האם אתה רוצה להיות או לא?
וזה מפורש ברש"י, במסכת ראש השנה, דף י"א, נכון?
שכל מעשה בראשית לדעתן נבראו, אומר רש"י, שאלם אם רוצים להיברא ואמרו הן.
תאר לעצמך כמה יש כאלה שלא רצו
ולא הגיעו לפה.
למה אי אפשר לבדוק את זה?
פשוט מאוד. עצם זה שאני צריך לתת דין וחשבון.
למה אני צריך לדין לחשוב? אם לא רציתי לשחק את המשחק,
למה מחייבים אותי?
ועל זה נאמר,
על כוחך אתה נוצר, ועל כוחך אתה נולד,
ועל כוחך אתה חי,
אז אם אני על כוחי חי, אז מה אני רוצה?
רגע!
אם אני על כוחי חי,
אז מה אני רוצה?
להיות מת, ועל כוחך אתה מת,
כלומר כשמגיע הזמן למות אתה לא רוצה,
אז זה מברר רטרואקטיבית,
שאתה בעצם לא על כוחך חי, וכן בחרת,
כן?
מה?
קנאת סופרים זה דבר רע,
כי קנאת סופרים זה קנאה.
ועל זה נאמר שלעתיד לבוא חוכמת סופרים תסרח.
מסביר הרב קוק למה?
בגלל שהתירו משום קנאת סופרים תרבה חוכמה
דברים שמרבים קנאה באדם,
זה גורם לריקבון וסירחון של החוכמה באחרית הימים.
את זה צריך לתקן.
בסדר?
קנאת סופרים הכוונה היא ש...
למשל, אם יש לי חנות לפיצוחים,
אתה אסור לך לפתוח חנות דומה ליד החנות שלי.
למה? זו תחרות לא הוגנת, נכון?
אבל אם אני פותח בית ספר,
ואתה פותח בית ספר לידי,
ואתה עושה חוגים והכול, גונב לי את הצוות
ואת התלמידים, זה מותר.
למה? אמרו חכמים, קינאת סופרים תרבה חוכמה.
על ידי זה שיש, שתהיה תחרות, זה יגרום שיהיה יותר חוכמה בעולם,
כל אחד ישתדל להראות שמערכת החינוך שלו יותר טובה.
בסדר?
אז הדבר הזה הוא היתר, היתר הלכתי,
אבל הוא גורם לקלקול.
בסדר?
זה בדיוק זה.
כן. זה לקחת דבר עליון, להוריד אותו למטה.
ולכן, אף על פי שזה מותר,
כי אנחנו בעולם הזה, יש לנו רווח מזה שמתרבה החוכמה,
אבל יש לנו גם קלקול על ידי זה.
בסדר?
אז,
ולכן אומר,
הרב קוק אחרי שחוכמת סופרים תירקב,
אז חוכמת סופרים תפרח.
תפרח מכוח כנסת ישראל.
שתביא מים חיים וכו' וכו'.
כן, מתוך כנסת ישראל,
יעוין בפרק האחרון של אורות הקודש ד',
שם הוא מדבר על זה.
זהו.
