שלום צהריים טובים אחי ורעי אנחנו נתכנסים כאן יחד עם הוראת אדמו"ר הזקן בחסידות לחיות עם הזמן
ואיזה זמן יש לנו השבוע גם פורים גם פרשת כתיסא שהיא
שבת זכור בירושלים
שהיא פורים משולש
ויחס ביום ראשון בעזרת השם פורים בירושלים
זמן קדוש מאוד וצריך לחיות עם הזמן
וכל פעם זה גם התלבטות בכזאת בכזה שבוע אז מה לבחור מה זה כמו ילד שנכנס לחנות
צעצועים, ממתקים, רגע, יש פה כל כך הרבה דברים.
אז ננסה, בעזרת השם, לגעת בעבודת הנפש שמאוד מאוד קשורה גם
לפרשת כתיסא וגם לפורים שנמצא לפניה ולאחריה.
זה גם בכל השנה, אבל זה מאוד מאוד קשור.
וזה העניין של גם קצת מסכה, מסווה,
ידיעה ולא ידיעה,
ענווה, כל האירוע הזה.
בסדר? אז זה מה שנעסוק היום.
קצת עניינים של מודעות וחוסר מודעות.
טוב,
אז בסוף הפרשה,
לקראת סופה,
מופיעים הפסוקים הבאים,
אחרי שמתוארים הארבעים יום האחרונים
של משה רבנו עם הקדוש ברוך הוא בהר סיני,
ארבעים יום שהוא הביא את הלוחות השניים,
אז אומרת התורה, ויהי שם עם אדוני ארבעים יום וארבעים לילה, לחם לא אכל מים ושתה,
ויכתוב על הלוחות את דברי הברית עשרת הדברים. זה הלוחות השניים, כן? אתם מבינים?
אחרי שכבר הכל התכפר וכל זה, והוא עולה עוד פעם.
ויהי ברדת משה מהר סיני ושני לוחות העדות ביד משה ברעידתו מן ההר, ומשה לא ידע כי קרן עור פניו בדברו איתו.
עכשיו, זה אירוע דרמטי.
יש פה איזה משהו שהוא מאוד מאוד משמעותי.
עור פניו של משה, מאיר, קורן,
זורח,
והוא לא יודע.
הוא לא שם לב, הוא לא יודע,
אין לו מראה להסתכל, מה, נכון?
אז קודם כל יש פה איזה משהו שמאוד מאוד קשור לפורים, נכון?
כלומר, יש כאן איזה משהו ש...
לפורים יש הרבה מאוד חוסר ידיעה. רגע, אנחנו לא יודעים מה קורה, גם
הביסום מביא את האדם למצב שהוא קצת בעד דלא ידע.
עד דלא ידע, אז כשאתה שואל מי לא ידע, התשובה היא, משה לא ידע. מי הוא עד דלא ידע, הראשי? משה רבנו לא ידע.
מה הוא לא ידע? שקראנו על פניו.
אפשר להגיד, אוקיי, הוא לא ידע.
בסדר, כאילו, אדם לא, אם אין לו מראה, זה לא עובד ככה.
כשמישהו, יש לו איזה חוויה, הוא אמור להרגיש, לשים לב,
נכון?
הוא אמור לשים לב לדבר הזה.
הגמרא אומרת, במסכת שבת,
בדף י"א נדמה לי, הגמרא מביאה מחלוקת.
הגמרא אומרת שהנותן מתנה לחברו צריך להודיעו. אם אתה נותן מתנה לחבר שלך, צריך להגיד לו, שמע,
הבאתי לך מתנה, כדי להגביר את האהבה.
בסדר? משלוח מנות של פורים,
אז יש דיון בפוסקים מה קורה אם אדם שלח משלוח מנות, אבל החבר לא ידע, הפתק נפל. בקיצור, זה לא יודע ממי זה.
האם הוא יצא ידי חובה או לא יצא ידי חובה.
זה תלוי במחלוקת הטעמים. אם יש כאלה אומרים שטעם משלוח מנות זה כדי שיהיה לו אוכל לסעודה. בסדר, אז יש לו אוכל לסעודה, קיימת את המצווה.
אבל דעת רוב הפוסקים שהטעם של משלוח מנות, כמו שאומר רבי שלמה על אבי אלקבץ,
זה להרבות אהבה ואחווה,
ושלום ורעות בין אוהבים, ואם ככה, אם הוא לא יודע מי שלח את זה, אז הוא לא יודע עם מי להרבות אהבה, אז זה לא יצאת על ידי חובה.
כן, אני יודע, אז הוא... אה, אז כן, אז חוסר.
אם אתה לא יודע, אז מה...
אה, אז הגמרא אומרת, סליחה, הגמרא אומרת שהנותן מתנה לחברו צריך להודיעו.
שנאמר,
הקב"ה אומר למשה, נכון, "מתנה טובה יש לי בבית גנזאי ושבת שמע, לך הודה להם לישראל".
אומרת הגמרא, איני,
תתרגמו לי איני לעברית,
איזה פירוש של זה.
איני מתרגמים ככה, איני, וואלה,
ככה מתרגמים איני.
נראה לך?
אז זה האומנם, אנחנו פה מולנו בן שושן, הגמרא, הולכים בכות,
הולכים בכות בגמרא.
והיה כתוב, משה לא ידע כי קראנו פניו,
אז הנה, הקדוש ברוך הוא נתן למשה רבנו מתניו והוא לא יודע.
אומרת הגמרא, צודק.
אבל יש חילוק, חלוקה.
מילתא דאבידא ליגלויה, דבר שעתיד להתגלות, אז לא צריך לגלות, כי בכל מקרה הוא יגלה את זה עוד רגע. מילתא דאבידא ליגלויה,
אז צריך לגלות.
אז משה רבנו, עוד שנייה, כולם יראו את זה עליו.
אבל איך יכול להיות שמשה רבנו לא יודע שקראנו פניו?
האדם בדרך כלל אמור לשים לב.
כנראה יש כאן איזו מדרגה
שאנחנו זקוקים להבין אותה.
טוב.
אבבה, כן. נדבר עליה.
בואו נשאיר את הפסוקים.
ויהר אהרן וכל בני ישראל בבית משה והנה קראנו פניו ויראו מגשת אליו ויקרא אליהם משה
הוא לא מבין למה הם לא ניגשים אז זה קורה אליהם
וישובו אליו אהרן וכל הנשיאים בעדה וידבר על משה עליהם
ואחריכן ניגשו כל בני ישראל ויצווים את כל אשר דיבר אדוני איתו בהר סיני שמע אמינא שמה שהם ניגשים אליו כאשר
כשפניו קורנות נכון?
וייחל משה מדבר איתם וייתן על פניו מסווה
אחרי שהוא גמר לדבר עם בני ישראל
הוא שם על פניו איזה מסכה,
אז אנחנו כבר רואים כמה מושגים יש כאן של פורים בתוך הפרשה.
גם עדי לא ידע וגם מסכה, נכון?
מה נועדה המסכה של משה רבנו?
להסתיר את האור הפנימי.
כלומר, עכשיו זה ברור שמשה רבנו,
בפסוק הזה, הוא כבר מודע לכך, לפני כן הוא לא ידע, עכשיו הוא כבר מודע לכך שיש לו אור על הפנים,
והוא עכשיו שם מסכה.
למה לשים מסכה?
למה? מה הבעיה?
למה צריך לשים מסווה?
לא הבנתי, אז תסביר לי.
אתה אומר נכון, אבל מה הבעיה? למה הוא שם מסווה?
אתה יודע, אתה מגיש את זה?
או, יפה. אז אומר לנו איתי, וגם אתה, בואי, התכוונת להגיד את זה,
שכדי שאחרים יוכלו לגשת אליו בלי פחד.
אבל כשהוא לומד אותם תורה,
אז הוא מוריד את המסווה, נכון?
אבל כתוב,
ואחרי כן ניגשו כל בני ישראל,
ויצווים את כל אשר דיבר ה' איתו בהר סיני. אז בני ישראל ניגשים על משה רבנו,
שהוא בלי מסווה.
אז שמע מינה שזה אפשרי, שזה לא כזה מפחיד.
אז למה לשים מסווה?
טוב,
הפסוק ממשיך לפרט את זה. ובבוא משה לפני אדוני לדבר איתו, יסיר את המסווה עד צאתו,
ויצא ודיבר אל בני ישראל את אשר יצווה.
כלומר, משה רבנו היה עם מסווה בשגרה,
כשהקדוש ברוך הוא קורא לו למשכן, הוא היה מוריד את המסווה ומדבר עם הקדוש ברוך הוא, יוצא מהמשכן ללא מסווה,
מכנס את בני ישראל, מקהיל את כולם אליו, לפי זה, או מדבר עם זה,
הוא מלמד איתם את התורה, ורק אחרי שהיה גומר ללמד את התורה, הוא מחזיר את המסווה.
ושוב פעם אנחנו שואלים, אז למה בכלל אשים מסווה?
הרי בני ישראל בכל מקרה ניגשים אליך.
ואז כתוב,
וראו בני ישראל את פני משה,
כי קרן עור פני משה,
והשיב משה את המסווה על פניו.
מתי?
אחרי שבני ישראל ראו,
עד באו לדבר איתו. אגב,
רש"י כאן אומר, לא הבאתי כאן את רש"י, נראה לי,
אבל רש"י כאן אומר, והרבי מדייק את זה בשיחה נפלאה מאוד,
ממש,
וזה גם קשור ל... אני אתן לכם גם עכשיו פה איזה מנהג מאוד מאוד חשוב.
הפסוקים פה סתם, פסוק ל"ד הוא פסוק מיותר,
נכון? כבר קרה, אמרת לי,
שבני ישראל מדברים עם משה רבנו והם רואים את פניו. כתוב,
ובבוא משה לפני אנו ידבר אסיר דומה. ויצאתי מרבי ישראל אשר יצווה. אז אם כך, בני ישראל לומדים לפני משה רבנו ורואים את אור פניו. אז למה צריך לחזור על זה?
אז רש"י כאן אומר, והרבי מדייק בשיחה,
שמשה רבנו עשה שני דברים.
הוא גם לימד את בני ישראל תורה ללא מסווה,
אבל כשמשה היה מלמד את בני ישראל תורה, אז הם היו מאוד מאוד מרוכזים במה?
בלימוד.
אחרי שהוא סיים ללמד,
הוא עמד ונתן להם להתבונן בפניו.
אחרי הלימוד,
שעכשיו הם רגועים,
הם כאילו לא צריכים להיות מרוכזים בתוכן,
בזה, אלא כדי להסתכל באור פני משה.
יש מנהג
וכדאי להכיר אותו, המנהג הזה,
להסתכל בפנים, זה נקרא החזרת הפנים.
להסתכל בפנים של הבעל תוקע אחרי שהוא גומר לתקוע. אתם מכירים את המנהג הזה?
לא מכירים?
הרבי היה בעצמו בעל תוקע בדקיות הראשונות,
וזה היה ידוע שאחרי שהוא הגומר לתקוע, הוא היה עושה סיבוב כזה ככה על כל הקהל.
מי שהכיר ידע את זה, לתפוס את המבט,
לחקוק. אחרי שאדם תקע בשופר, הבעל תוקע. בוודאי הרבי, הוא כאילו, עכשיו זה מדרגה מאוד גדולה,
צריך להסתכל עליו.
זה נקרא החזרת הפנים. גם בעל התוקע צריך להחזיר רגע את פניו לקהל כדי לראות אותם. כלומר, יש,
היו עיניך רואות את מוריך, מנהג ישראל,
לתלות תמונות של צדיקים, לתלות תמונות של זה, מה אתה תמונת תמונות... אתה רואה? דמות דיוקנו של...
אז משה רבנו היה עומד כדי שהם יוכלו להסתכל קצת על אור פניו,
ורק אז הוא היה מחסה את זה. זה פשר הכפילות.
טוב,
אז אם כך, בואו נסכם מה אנחנו לא מבינים ומה אנחנו רוצים להגיע בעבודת הנפש לקראת
פורים ולקראת מה?
שבת כי תישא.
א',
מה זה הלא ידע הזה? איך אפשר לא לדעת? הרי בדרך כלל אדם יודע. אדם יודע, אדם מרגיש על עצמו.
הוא מרגיש שאתה לא שהוא באנרגיה, שהוא בהערה.
אתה מרגיש, אתה לא יודע אם אור לא אור, אבל אתה מרגיש שאתה ניצח את משה רבנו לא ידע.
וב', אחרי שהוא יודע, למה לשים מסווה? מה הבעיה?
תישאר עם ה... כאילו, למה לך לעשות את הדבר הזה?
בואו נתחיל קודם כל מאיפה בכלל קרנו עור פניו. אומר המדרש
ומשה לא ידע כי קרן עור פניו ומהיכן נטל משה קרני ההוד
ורבנן עמרי מן המערה שנאמר והיה בעבור כבודי וכו'.
בסדר?
רבי ברכיה הכהן בשם רבי שמואל אמר הלוחות הירוקן וב טפחים ורחבן וב טפחים
והיה משה אוחז בטפחיים והשכינה בטפחיים וטפחיים באמצע
ומשם
נטל משה קרני ההוד
ורבי יהודה בר-נחמן בשם רבי שמואל לקיש אמר
עד שהיה כותב בקונמוס,
נשתער קמעה והעבירו על ראשו,
וממנו נעשו לו קרני ההוד,
שנאמר ומשה לא ידע כי קרן אור פניו. המדרש מביא כאן שלוש סיבות.
אנחנו כבר מתרגלים, נכון, איך ללמוד מדרש. המדרש מתכוון להביע רעיון.
אז בואו נפחות לפרש את שני הרעיונות הראשונים, את השלישי נשאיר רגע לסוף.
הרעיון הראשון, משה במערה.
מה זה, נכון, הקב"ה אומרים, אני שם אותך במערה,
שקותי כפיך עד עוברי וכל זה.
מה זה מערה?
למה הוא צריך להיות במערה?
מה הסיבה? למה הקדוש ברוך הוא יכול להתגלות למשה רבנו לא במערה?
מערה זה בעצם הדבר הכי קרוב לאדם להיכנס לתוך רחם, מעבה האדמה.
כלומר, משה רבנו נכנס לתוך מציאות שהיא לגמרי אלוקית. הוא בטל לגמרי לאור האלוקית.
זה הפירוש של המערה. הרי כשאדם הולך על הארץ,
אני על הארץ, הארץ מתחתיו ואני עליה. אנחנו בשני מדיומים.
משה רבנו גם ככה נקרע מן המים משיתי,
הוא אחד שמשאו אותו מן המים, הוא ממדיום של צדיקים, שהם נקראים דגי הים.
ועכשיו, אין שם ידע כזה, הוא יכול להיכנס לתוך המערה, תבלע.
ואני סקעתי את כפי עליך על עוברי, אז משה רבינו נמצא בתוך המערה,
זה לא שדבר אלוקים פוגש אותו, אלא הוא נכנס לתוך דבר אלוקים.
אז ממה קראן אור פניו? ממדרגת הביטול לדבר, הוא לא למד תורה,
הוא לא ידע תורה, הוא התבטל לגמרי אל התורה.
זה אפשרות אחת, בסדר?
אפשרות שנייה זה על האחיזה הזו בלוחות,
כן?
הלוחות,
אורקן בב טפחים ורוחבן בב טפחים ומשה אוכל בטפחים ומשכנה באמצע.
אפשרות אחת שאנחנו בטלים, כשאנחנו מאירים, כשאנחנו בטלים לאיזה משהו.
אפשרות שאנחנו מאירים כשאנחנו מאוד מאוד מתאמצים על משהו.
מה שמע מכאן שמשה רבינו צריך מאוד מאוד להתאמץ כדי להוריד את התורה.
השכינה, הקב"ה מחזיק שתיים ומשה מחזיק שתיים וכאילו יש פה איזה,
נכון הגמרא מתארת את המאבק
שמשה רבנו צריך להיאבק כדי בכלל להוריד תורה למטה.
אז המאבק של משה, הרצון שלו להוריד תורה לארץ,
מזה קרא נאור פניו.
יש פה גם דעה אחרונה,
שאנחנו תכף נתייחס אליה,
שמדברת על כך שמשה רבנו כתב את התורה ונשאר קצת דיו בקולמוס,
ומשה רבנו כידוע נולד במצרים,
אז היה ספרדי,
הספרדים עושים ככה, מורחים אחרי העבדלה, נכון? אז גם משה רבנו מרח את הדיו,
ומזה קרא נאור פניו.
טוב, כן.
יש עוד דעה
ניתן את זה לי עוד דעה אחת, יש דעה שבגלל שהוא בזכות שהוא ירא מהביט בסנה,
אז הוא זכה לקירון אור פנים,
וגם זה קשור אלינו, בסדר?
הכל קשור לאותה נקודה בסוף, אנחנו נגיע לאותה נקודה.
טוב, אז אפשרות אחת להגיד,
מתי פנינו מהירות? מי לא רוצה פנים מהירות?
בשמה מינה שאם עם ישראל מסתכלים
על משה רבנו, סימן שגם לנו יש אפשרות כזאת,
היא חלק כזה.
אז מתי הפנים של האדם מאירות?
אומר המאור בשמש, אפשרות אחת.
בואו נראה, יש לדקדק.
מי הודיע למשה כי קרן עור פניו שנתן על פניו מסווה? הלא נאמר, ומשה לא ידע.
ולא מצינו שהודיע לו שום אדם כי קרן עור פניו.
גם זאת קשה. למה נתן כאן מסווה על פניו? הלו בדברו עם ישראל לא היה מסווה על פניו.
כי כן כתיב ובבוא משה לפני ה' לדבר איתו,
יסיר את המסווה עד צאתו.
ויצא ודיבר את בני ישראל, את אשר יצווה,
ואחר כך השיב את המסווה על פניו. למה נתן אחר כך מסווה על פניו?
וכי לא הגון וראוי היה שיראו בני ישראל מפניו בעת שאינו מדבר עימם.
תמיד משה רבנו צריך שיראו מפניו, גם כשהוא לא מדבר איתם דברי תורה, אז למה לשים מסווה?
וגם צריך להבין עניין המסווה, מה היה,
וכי היה הולך תמיד בכיסוי על פניו ככלה. כאילו, נשמע לו מוזר, נכון? המאור בשמש שואל את כל השאלות.
מה, משה היה אומר ככה, כמו זה? מוזר.
ואפשר לפרש, תראו את הדבר המדהים,
שהמאור בשמש אומר שזה פירוש פשט.
אפשר לפרש על פי פשוטו. הוא בכלל לא חושב שזה איזה דרש מופלא, זה פשט, פשוט.
כל מי שנכנס, והוא תכף גם ייתן דוגמה,
כל מי שנכנס קצת במבואות פנימיות התורה מיד מודה בדבר הזה.
תכף אני אספר לכם פה כמה סיפורים על זה.
דיני ידוע כי בצלם אלוהים עשה את האדם.
מה זה צלם אלוהים?
רצה לומר שצלם אלוהים הוא כך, דיני ידוע ששמות הקדוש ברוך הוא הם א' ה', י' ה',
שם הוויה ושם הדנות,
וכשהאדם מקדש את עצמו כל רמך אבריו
ושסה גידיו,
והולך בקדושה תמיד,
אזי שורה על פניו שמות הקדושים אלו,
וזהו צלם אלוהים, יתברך שמו ממש,
דהיינו שמותיו יתברך שמו.
יכול להיות דבר כזה?
אריאל.
יכול להיות, לא?
כשאדם מקדש את עצמו,
אז הקדוש ברוך הוא חתום עליו.
אתם יודעים שמישהו פעם בדק את ה-DNA ורואים שבכל סליל DNA שיש,
המקטעים מחולקים ל-10,
5,
6 ו-5.
כאילו, יו"ד כו"ד כזה, כאילו, אז כמו אומן שחותם את השם שלו בסוף כל יצירה, אין צייר כאלוקינו.
אז שם, המקטעים של ה-DNA בנויים לפי החלוקה הזאת.
אז אם אדם מקדש את איבריו,
אז שמותו של הקדוש ברוך הוא מאירים דרכו, והוא אומר,
היה איזה צלם אחד, אתם יודעים שצלמים מגיעים בכל מיני חתונות, יש להם קטע עם אור, יש תאורה, אין תאורה, וכל הדברים, ויש להם איזה מכשיר שמודד תאורה.
הוא כל פעם היה מגיע, שהרב אליהו היה מגיע, והיה רואה שכאילו,
נשרפות תמונות, אז פעם אחת התחליט לבדוק את העניין הזה.
כל פעם שהרב נכנס, הרמת האור עולה.
זה מופיע בספרים שם, נכון?
ואז מישהו עשה עוד ניסוי, לקח אדם רגיל,
קוראים אדם רגיל, זה קצת כאילו זה כלי שמודד את האור, ואז הוא מוניח תפילין, אתה רואה שכאילו יש יותר אור.
אור, התורה נקראת אורייתא, יש אור.
אז אומר, אמר אור בשמש, אם אדם מקדש את עצמו,
בא מקיים מצווה, מספרים, החוזה מלובלין,
פעם בא אליו יהודי,
החוזה מלובלין היה רואה מסוף העולם ועד סופו, היה לו כוח הראייה.
היו מביאים לו מכתבים,
הוא לא היה פותח אותם.
הוא היה עונה בלי לפתוח.
אמרו לו, איך אתה יודע?
הוא אומר, כתוב במפורש,
ועל ידי עבדיך הנביאים כתוב לאמור.
לא צריך לפתוח, על הידיים כתוב, אני רואה.
הוא שמר את כוח הראייה שלו והוא ראה מרחוק.
אז פעם בא אליו איזה יהודי לחנוכה,
ולפני שהוא יצא, החבר שלו
ביקש ממנו שיזכיר אותו לפני החוזה מלובלין.
אז הוא הזכיר אותו לפני החוזה מלובלין, אז החוזה מלובלין עשה כזה פנים כאלה,
ולא הסכים לברך אותו.
טוב, הוא לא ידע.
למחרת, עוד פעם, הוא ניגש אל החוזה מלובלין,
כל העולמות, בירך אותו.
אז כשהוא חזר,
שאל את החבר, תגיד, מה, מה היה?
נתן לו את הזמנים, היה פה, היה שם.
לא, סליחה, הוא שאל את החוזר ולובלין.
הוא לא שאל את החבר.
אז החוזר ולובלין אמר לו, אתמול כשדיברת איתי עליי,
דיברת איתי עליו, הוא כעס על אשתו.
זה אי אפשר. היום, כשדיברת איתי, הוא בדיוק הדליק נרות חנוכה.
אז אני רואה את ה...
אז כשאדם נמצא במצב שהוא, שהוא בקדושה,
בצורה קבועה, אז השמות שם מאירים עליו. צריך לדעת את הדבר הזה.
והוא אומר שזה פשט, כן, סגי, שלא יהיו לך אשליות.
וזהו, צלם אלוהים יתברך שמו ממש.
דהיינו שמותיו יתברך שמו. וזהו שנאמר, וראו כל עמי הארץ כשם שם נקרא לך ויראו ממכה. רצה לומר גם כנ"ל,
שיראו שם הוויה על פניו ממש,
ואז יראו ממכה. וודאי, גם אתה, בדור הזה, ראיתי כמה זכה הרעות
שאמרו שראו על איזה אדם שמבין על פניו כראוי. הוא מדווח, ואני ראיתי.
כנראה הוא מדווח על עצמו.
הוא לא נעים לו להגיד שזה הוא, אבל הוא אומר, אתה רואה, אתה רואה, אם יש עליו משהו או אין עליו משהו, אתה רואה.
יש זוהר שאומר ששלושים יום לפני שאדם נפטר, אז לוקחים לו את הצלם.
והלכתי פעם לנחם איזה משפחה שנפטר שם מישהו בפתאומיות, בתאונת דרכים.
ובדיוק ביום שהוא נהרג,
אז היה לו איזה אירוע וצילמו אותו.
ואז העבירו את התמונות. עכשיו, אני הכרתי אותו לפני, הכרתי אותו. אתה רואה שהבן אדם לא פה.
הוא לא פה.
אתה רואה פנים, אבל הוא לא פה.
יש צלם אלוהים, יש דבר כזה, כמובן.
"ובודאי גם אתה בדור הזה ראיתי כמה זכי הרעות שאמרו שראו אלה זה אדם שם הוויה על פניו כראוי. ובודאי על משה רבנו עליו השלום,
שזיכה חצום מכל וכל אחרי ארבעים יום בלי אכילה ובלי שתייה,
והיה שורה על פניו ממש כל השמות של הקדוש ברוך הוא, דהיינו,
אהיה הוויה אדנות שהם גימטריה, עם הכולל מסווה.
מסווה וגימטריה, כמה זה? 101, לא?
נכון?
לא,
111, כן.
אז,
וזה היה המסווה,
וקראנו אור פניו ממש,
על כן ירו מגשת אליו. רק בבוא משה לפני, אז מה,
אז למה בבוא משה לפני ה' אין בעיה?
בבוא משה לפני ה' התברך שמו לדבר איתו,
אזי נתבטלו האורות שהשורה עליו כנר לפני אבוקה.
משה, ביחס לעם ישראל, אז הם רואים.
אבל משה ביחס לקדוש ברוך הוא הזה בטל.
כך איתה בגמרא בפסחים,
למה צדיקים גדולים לפני השכינה כנר לפני אבוקל. כן,
בתל המסווה הנעל מעל פניו,
אבל בבואו לפני בני ישראל מיד היה שורה ממש הקדושה שקיבל מהשכינה דהיינו השמות הנזכרים לאל שם גימטרי המסווה וזהו קרן עור פניו. עכשיו רבותיי,
מעור ראש הממשלה אומר את זה, אבל
כל אחד מאיתנו מעיד את הדבר הזה, נכון? כשרואים צדיקים, צדיקי אמת,
הפנים שלהם זורחות.
וצריך להסתכל על הצדיקים. רבנו ארי אומר ששמירת העיניים זה לא מה לא לראות, זה מה כן לראות.
אז תסתכל על האותיות של ספר תורה.
ותמונות של צדיקים.
וגם סיפורי צדיקים שמספרים בעושר, בצבעוניות, בגיוון.
זה מתקן כל מיני רשמים של כל מיני סרטים של לא יודע מה משורה פה,
כל מיני תמונות דמיוניות שיש לנו מהצד הלא נכון.
ולהסתכל על צדיקים. עכשיו הצדיקים יפים, חבל על הזמן, אין מה לדבר.
גם בדור הזה יקרא צדיקי והלא גומר.
עכשיו בדיוק שבוע שעבר
אז
קניתי שתי תמונות של הרבי, היה חסר לי
נשמחה שלי בקהילה, היה חסר לי זה אז קניתי שתי תמונות. תמונה אחת כזאת מוכרת יותר ותמונה שנה שלא ראיתי בחיים,
שכאילו אהבי ככה מסתכל עם עיניים הככולות שלו. עכשיו מרוב שהיא
הראתי את זה לילדים שלי, אני אומר להם מה התמונה אומרת? אז כאילו אומרים לי נו, כאילו,
אומר לך נו, מה קורה עם השליחות שלך?
כאילו, משהו כזה תובעני.
עכשיו, מרוב שזה תובעני, אני מפחד לתלות את זה, איפה אני אשים את זה שזה מבחין את כולם?
כאילו, הוא לא מחייך, הוא כזה מסתכל עליך, אבל לראות את ה...
זה טוב, אנחנו גם יום החול מאיר, אנחנו ברוך השם לא צריכים ללכת רחוק, נכון?
את הרב יגאלון, ואת האור על הפנים, רואים את זה, נכון?
חוכמת אדם תאיר פניו, זה מה שהוא אומר.
השם, השם.
ויתרצו כל יוקים שפיר, וגם כשדיבר עם בני ישראל את אשר יצוווהם,
משה רבנו, ירד קצת ממדרגתו,
כי צריך הרב לצמצם שכלו כשלומד עם התלמידים.
על כן,
גם כן בדבר עם ישראל,
ביטל קצת מן הבהירות שלו, שלא יסתנוורו, שלא זה, נכון,
שיהיה אפשר לקלוט.
איך אני אומר לכם, ביום חמישי לפני השיעור של הרב ידעון, מה עשינו?
יום הגנה, עשיזו, נכון.
לבוא להשתזף, אני באמת אומר, לבוא, יש רבנים שאתה יושב, לא, זה הרב ידעון אמר, אבל אתה יושב, אתה רק מסתכל, רק...
כן?
הייתה לי פעם לראות את הרב משאש, הרב של ירושלים,
לא הרבה זמן לפני שהוא נפטר,
ממש, אולי אפילו באותה שנה זה היה,
בכותל.
הרב משאש נפטר ביום שישי, ערב שבת הגדול.
סליחה, הוא נפטר בשבת הגדול בעצמם בבוקר.
הוא היה בריא לגמרי.
הוא היה בן 96,
אבל היה בריא לגמרי.
ביום שישי, אתה מכיר את הסיפור הזה? סגי.
יום שישי הוא ירד לעשות ברכת האילנות ויש תמונה שלו, יש לי בבית את התמונה הזאת,
עם חלוק כזה כחול,
אומר ברכת תלונות עם סידור. אתה מסתכל, מלאך, אשם צבאות.
ליל שבת, אמר את כל הפיוטים,
את כל המרוקאים, יש להם פיוטים שומרים בשבת הגדול.
אמר את כל הפיוטים.
שבת בבוקר יש אצלו מניין בבית בשמונה. היה אצלו מניין בבית, כבר היה... לא קשה ללכת לבית הכנסת.
בשבע הוא קורא לבן שלו, הבן שלו נדמה לי, יואל היה אצלו בבית. הוא אומר לו
אני מרגיש לא טוב, אני הולך למות.
כך הוא אמר לו.
בשבע וחצי אסף את הרגליו אל המיטה ונפטר מיטת נשיקה.
הזמינו אמבולנס,
הגיעו פרמדיקים וכל זה שלא הכירו, לא ידעו מי זה, אבל הפרמדיק אמר
לבן
אל תגיד לי מי זה, אני אגיד לך מי זה, זה איש קדוש.
היה אחרי מקווה, סיפורניים גזורות,
חוכמת עלתה על פניו, הגיעו המניין, אמרו להם הרב נפטר.
תקלו אם אתם רוצים לראות, הספר האחרון שהוציא הרב משאש
זה ספר וחם השמש ונמס
דרשות
דרשות על הפרשה והוא כותב שם בהקדמה שהוא מודה לקדוש ברוך הוא שזיכה אותו גם בגזי קין מופלג לעבור על הדרשות ולכתוב אותנו וכל הדברים האלה ואז הוא מתפלל שהקדוש ברוך הוא יודע ושייקח נשמתי בקלות ככה הוא מתפלל
ייקח נשמתי בקלות
ליטת נשיקה
גם אחרי פטירתו אז אתה רואה מה זה הדבר הזה יש?
כן טוב בסדר
עכשיו בואו נחזור לדעה השלישית במדרש אמרנו שתי דעות נכון? אחת בגלל המערה אחת בגלל הזה אחת בגלל
מה?
הקולמוס. רבותיי, זה לב העניין. זה קשור לפורים, זה קשור למיליון דברים.
תראו מה אומר אורחיים הקדוש כאן.
אומר אורחיים,
וצריך להבין את אורחיים. בואו נראה מה הוא אומר.
במדרש,
רבי יהודה בר נחמן אמר, כשכתב משה, התורה נשתער בקולמוס כמעה
והעבירו על ראשו,
וממנו נעשו לו קרני ההוד עד כאן.
זה המדרש. בדבריהם, ז"ל,
צתומים וחתומים. מה זה המדרש הזה? מה...
ואולי הכוונה,
לומר כי מצינו שמידת הענווה למעלה מהכל.
אין מידה יותר מתוקנת מאשר מידת הענווה,
כי הענווה היא מאסטר, אם אדם יש לו ענווה,
אז הוא לא יבוא לדודות בטעות,
אז הוא יהיה לומד מכל אדם,
אז הוא גם לא יריב עם אף אחד,
זה... אם אדם הוא, לא יודע מה, יש לו מידת ה... הווטרנות, בסדר, הוא מוותר.
אבל מי אמר שהוא ילמד ממישהו? אולי הוא חושב שהוא...
אם אדם יש לו ענווה, זה מאסטר, זה מפתח שפותח את כל הדלתות.
מה שאמרו חז"ל, מה שעשתה חוכמה, עטרה לראשה, שהיא היראה,
נכתיב חוכמה יראת השם, עשתה עקב ענווה עקב לסנדלה או לסולייתה.
נכתיב עקב ענווה יראת השם.
ומצינו שהעידה התורה על משה שעניו מאוד מכל האדם.
כן?
עכשיו משה נמצא בפלונטר.
למה?
כאילו, שנייה,
בבסיס הדבר הזה עומדת שאלה, איך נשאר למשה רבנו דיו בקולמוס?
מה, איך זה נשאר?
הרי לא אמור להישאר.
אם הקדוש ברוך הוא נתן דיו,
ובכמות המדויקת, אז איך נשאר?
אז הוא אומר ככה, הקדוש ברוך הוא אומר למשה רבנו לכתוב,
לכתוב בתורה, מה?
והאיש, משה,
עניו מאוד מכל האדם ושל פני האדמה.
אבל אם אתה באמת עניו,
אז איך תרצו על עצמך שאתה עניו?
אתה לא יכול לכתוב.
אז, אבל הקדוש ברוך הוא אמר, אז לא מה שעשה?
קצת ריק.
הוא כתב את המילה עניו, שם, בפרשת בעלותך,
בכתיב חסר.
בכל התורה המילה עניו, כתוב בכתיב מלא, א', ע', נ', י', ו',
ושם זה כתוב בכתיב חסר, ע', נ',
ו'.
אז היוד הזאת
נשארה אספייר, וממנה משה לקח, נכון?
תכף, תכף נ... מה, מה?
איזה ארוחיים אומר דברים אחרים.
ומצינו שהעידה התורה על משה שעניו מאוד מכל האדם, וכשאמר השם לכתוב הדברים, מצינו לו שלא כתב עניו בכתיב מלא, אלא עניו חסר יוד,
ואף זה מן הענווה.
ובשכר זה זכה לקרני הוד,
כי הפליא ברצונו יתברך.
גם הפליא ה' חסדו בשנותו מכל האדם, והוא מה שרמז רבי יהודה באומרו,
נשתייר בקולמוס קמעה,
והוא אות י' שהיה צריך לכתוב ולא כתב לרוב ה... ונתנותו, ממנה זכה כנזכר. עכשיו, יש פה איזה לופ,
איזה מין פרדוקס שצריך להבין אותו.
יש בעיה בענווה,
או בכלל במידות טובות,
אבל בענווה זו הבעיה הכי גדולה. מה הבעיה?
שענווה עם מודעות
היא כבר לא ענווה.
אם אדם מודע לענווה שלו,
אז זה פוגם את הדבר הזה בעצמו, נכון?
כאילו, יש משהו בענווה שהוא חייב להיות לא מודע.
אני לא יודע למה מכבדים אותי, אני באמת לא...
אבל על אמת, לא בכאילו.
לא ב... אני באמת לא יודע, כאילו, לא...
אתה לא יודע?
כן.
או, זה מה שאתה אומר, זה מה שחשבנו עד השיעור הזה.
שהענווה זה שאדם מכיר את המעלות שלו, רק אומר שזה מה שמתברך.
כאן,
בשיעור הזה, אנחנו נתגלה שהענווה שיש בה מודעות עצמית מוגברת,
או בכלל, שאדם יש לו מודעות עצמית,
מודעות עצמית זה כבר הגדרה שהיא בעייתית,
לתכונות הטובות שלו, זה כבר פוגם אותם.
זה הופך אותם לחסרות. במיוחד הענווה.
במיוחד הענווה. אם אדם אומר, כן, יש לי מלא דברים טובים לכל זה, הכל מה שמתברך, אבל אני מודע לזה, יש בזה פגם.
משה רבנו באמת לא ידע,
הוא באמת לא ידע. ענווה מגיל זה ביטול בעצם? מה? ענווה מגיל זה ביטול. כן, הוא באמת לא ידע,
הוא באמת לא ידע. וכשהקדוש ברוך הוא אומר לו, תכתוב בתורה שאתה ענווה, ענין עניו?
מאיפה הוא הביא את זה?
תגיד, אתה לא הסתכלת במראה לאחרונה? מה, כאילו, אתה... לא, אני באמת לא יודע, לא, לא, תכף,
תכף נבין על מה זה יושב, תכף נבין למה זו ענווה ולא טיפשות.
כן, חלילה, על משה רבנו, כן, אבל למה זה?
אבל הקדוש ברוך הוא אמר, אז משה אמרנו, טוב, הוא אמר, הוא אמר, אבל אני כותב את זה בכתיב חסר.
כלומר, תדעו לכם שהוא אומר עלי שעניו, אבל אם אתם שואלים אותי, אני לא חושב כמוהו.
אני לא חושב שאני עניו.
למה?
למה? כלומר, איך מגיעים למדרגה הזאת
של חוסר מודעות? אז קודם כל, למדנו שהיא קיימת,
ושאדם צריך,
כדאי לנו להיות בכזה מקום שאנחנו קצת מטושטשים. זה קשור למדרגת הבישום בפורים,
שקצת ממתקת, נכון? בישום,
הגדרת המילה ביסום זה מיתוק.
חייב איניש לביסומי בפורייה זה למתק את עצמו בפורים.
הגמרא אומרת במסכת מגילה, רבך לבסומי שכיחה.
תמיד יש מקום בבטן לדברים מתוקים.
אז כשאומרים חייב איניש לביסומי, הכוונה למתק את עצמך. מה הכוונה למתק?
דינים, כל דבר מוגדר, אני כזה, אני כזה, אני כזה. תמתק את זה, תעגל את זה, אתה לא בדיוק יודע מה אתה.
כלומר, חוסר המודעות
הוא חשוב.
למה? כי ברגע שאתה יותר מדי מודע לעצמך,
זה מתחיל פה יותר מדי נוכחות, יש ביטוי באנגלית full of himself, מלא מעצמו.
ואתה מתחיל לדבר יותר מדי ב-אני, ואני, ואני, ועשיתי, כן, כן, אני לא, זה הכל מהקדוש ברוך הוא, אבל אני, ואני, ואני.
והנה משה רבנו,
הוא לא מודע לדבר הזה. הוא לא,
הוא באמת לא מודע.
יש על זה הרבה סיפורים על ענווה אמיתית.
מה, זה, כן.
אני אספר לכם את הסיפור הכי מדייק את זה, בעיניי.
רב שלום עזרמן נוירבך נפטר,
כ"ו' אדר, נדמה לי, זה היורצייט שלו.
והוא היה פעם הוזמן לחתונה.
אני רוצה לספר סיפור על חוסר מודעות, בסדר?
הוא הוזמן פעם, חוסר מודעות אמיתי, עמוק.
כשאתה רואה שזה הבן אדם.
הוא הוזמן פעם לחתונה
של משפחה,
וכמובן אוהרבך מגיע, ראש שיבת כל תורה,
גאון עולם, פוסק כדור וכו' וכו'.
והיה שם בחתונה הזאת עוד קרוב משפחה שקראו לו שלמה זלמן אוהרבך.
והוא היה יהודי חשוב,
והיה אפילו תלמיד חכם, אבל לא היה רב שלמה זנון אירבך, בסדר?
וכמובן שאת רב שלמה זנון אירבך
רצו לכבד באיזה ברכה,
מה כיבוד הכי מכובד, כבוד החתן,
בשבע... מה?
ברכה שביעית, ולפני כן,
הם רוצים להגיד, בברוכו הכי מכובד, מורון, ראש האישי והגאון,
שהוא שנא את זה מאוד, את כל השבחים האלה, לא משנה, אבל זה עמודה, רב שלמה זנון אירבך,
הגאון הרב, לא.
לא,
לא, זה לא הגיע לשם.
כשהיו עושים לו את זה, הוא לא היה עולה.
הוא היה מזהיר לפני כן שיקראו לו רק,
שיקראו לו בראש הישיבה.
אבל פה,
הכרוז אמר,
בברוכו ראשון ושנייה מחובר את רבי שלמה זרמן נוירבך. הוא התכוון למי?
לא הוא. מי קפץ לזה והעלה?
הוא.
הרב שלו הגדול, כאילו זה.
עכשיו, הבעל השמחה רצה לקבור את עצמו.
והוא לא הבין, איך הוא לא מבין שלא יכול להיות שיקראו לו ככה, כי זה בלי שם תארים.
אבל רב שלמה אמר לך באמת לא הבין מה רוצים ממנו, אבל קראת לי, הנה, אני בא, כאילו, הוא לא חשב שמגיע לו איזה ברכה שביעית.
כלומר, בפנים אתה הולך עם תחושה אמיתית, בסדר, העולם קורה לי שהעולם יקרה, אני לא אתווכח עם העולם, אבל בפנים,
אני יודע מה, וכשמישהו קורא לי בשם האמיתי שלי, רב שלמה אמר לך, אני הולך על זה.
כלומר, חוסר מודעות הוא מעלה חן, כתוב, לענבים ייתן חן. ענבה, היא מודעות, היא בלי חן.
אין בה חן, היא כאילו, היא...
אז איך משיגים את חוסר המודעות הזה?
קודם כל, זה מאוד מאוד תלוי מול מה אתה עומד.
אם אני כל הזמן עומד מול בני אדם,
ואם כל הזמן מסתכלים על זה, אז יכול להיות שאני אגיע למודעות
עצמית שתוביל אותי לענווה שבה אני נורא נורא מודע ליכולות שלי,
ומשם הדרך לגאווה כבר היא די קצרה.
אבל אם אני עומד כל הזמן בנושם יתברך,
אני כל הזמן חווה את הפער בין מה שאני כנראה צריך להיות לבין מה שאני בפועל,
אז,
אז אני באמת לא מודע, כאילו, מה רוצה? תקשיב, אני אומר לך שאני כל יום חווה את הפער העצום בין מה שאני חושב שהקדוש ברוך הוא מצפה ממני לבין מה שאני ממלא את חובותיי.
אני באמת לא מודע לכל מה שאתם אומרים, כי אני טרוד בכלל במשהו אחר, בסדר?
השאלה מול מי אתה עומד.
ורבותיי, זה ההבדל. יש שלושה סוגים, סוג אחד, שלושה סוגים, נכון? של מודעויות.
יש מודעות עצמית,
שהיא תוצאת תרבות המערב הגדול,
שבה אדם נורא מודע לעצמו, ומודע, והוא מדבר על זה, וכל היום הוא מלא מעצמו, מלא מעצמו. וזה בסדר גמור. כאילו, בוא נגיד,
חוסר מודעות זה הכי גרוע. בסדר? חוסר מודעות עצמי, את זה, אה, הלו, תתחבר לעניינים וכאלה.
אבל גם, אבל הפתרון לחוסר מודעות זה לא מודעות עצמית על אקסטרים,
שכל הזמן אדם מנפח את עצמו, אלא יש,
בקצה השני יש מודעות אלוקית,
שאדם כל הזמן עומד מול השם יתברך, ואז בעצם
כל הזמן נמצא באיזה מקום שבו הוא אומר, רגע, אני ממש לא מספיק מול מה שמצפים ממני מול הדבר שנשלחתי אליו, וכן, אז זה הדרך.
אבל גם זה דבר שקשה מאוד להיות בו, ולכן הדבר הממוצע והמאוזן, וגם הבאתי את זה כאן,
זה מודעות טבעית.
מודעות טבעית זה שאדם נמצא מול השם יתברך, אבל זה בצורה טבעית,
בצורה מאוזנת,
ולכן הוא גם באמת
לא מודע,
לא מודע הכוונה, זה לא שהוא לא יודע.
סליחה, זו ממש הבחנה חשובה.
אתם יודעים מה ההבדל בין ידע ל...
ידיעה למודעות,
ידע
אני יודע.
מודעות זה שאני הולך עם זה כל רגע, זה ממלא אותי.
אז לדוגמה, אני יודע שכתבתי כמה ספרים
וגם אני יודע שקנו אותם וקראו אותם וכל זה.
אבל ללכת עם התודעה הזאת כל הזמן, יש לי ספרים,
קוראים אותם, כל זה, זה חורבן.
אני יודע את זה, אורז את זה, שם את זה במקום ואני כאילו ממשיך בלי ה... בסדר, כאילו זה ידע, אבל זה לא אמור להפוך מידע למודע,
כי אז זה ממלא אותך.
אתה די מכחיש את זה, אתה אומר, כן, בסדר, ממשיכים הלאה, חבל עם הזמן, כאילו, זהו, יאללה, יש, בסדר?
כן, אז אתה שם את זה, אז משה רבנו, יכול להיות שהוא ידע,
אבל הוא לא היה מודע, זה ההבדל.
זה מדויק אצל מי?
אצל במגילת רות.
כתוב ולבועז,
איך איך?
ולנעמי מודה לאישה שם קרי וכתיב.
בקרי כתוב מודה ובכתיב כתוב מידע.
כלומר, לבועז זה היה מידע, אבל הוא לא עשה עם זה כלום.
זה לא היה במודעות שלו, ולכן הוא לא דואג לה עד שהיא לא באה אליו.
אז האם זה ידע או מידע?
עוסר המודעות הופך את זה לידע, אבל זה לא כל הזמן אתה...
נכון, האנשים הכי הכי מוגזמים בקטע של המודעות זה כאלה שכבר אבו לדבר על עצמם בגוף שלישי.
אתם מכירים את הז'אנר הזה?
הוא כבר לא יכול לדבר על עצמו בזה, דע לך ש...
תראה, מה?
כן, מה זה?
סחבק לאופרייר, תשמע, אנחנו לא נולדנו היום, לא עשו אותנו בעיה.
אה, תשמע, אתה מדבר פה עם, אה, כן.
אה, כן, בדיוק, כאילו.
כן.
הרב יעברת, זה לא פה, הוא מדבר איתך פה, כן. הוא עבר כבר לדבר על עצמו בגוף, הוא כל כך מלא,
שאין לו מקום בתוך עצמו, שהוא צריך לצאת ולדבר על עצמו בגוף שלישי.
נכון.
משה נמצא באזור
של חוסר מודעות.
בריאה, מעלת חן, נושאת חן.
בסדר?
תראו, השפת אמת
רומז לזה.
זה הרמז,
לא ידע כי קראנו עור פניו פירוש.
מה שהאדם יודע אינו עדיין המדרגה השלמה.
מה שאני יודע על עצמי זה לא...
מה שמעניין זה מה שאני עדיין לא יודע.
זה גם כן.
משה לא ידע כי קראנו עור פניו. משה אומר, אוקיי, יש מה שאני יודע.
אבל יכול להיות שמה שאני מחויב אליו זה הרבה יותר. אז מה אני מרוכז ממה שאני יודע?
העיקר זה מה שאני עדיין לא יודע. מה שאני צריך למדע את חובתי.
כי הוא למעלה מן השגת האדם. לכן משה רבנו על אבא שלום,
שהשיג מדרגה עליונה, כתיב בו לא ידע.
והאמת,
כי כל עצמו של משה רבנו על אבא שלום הוא הביטול, כי דכתיב עניו מאוד.
וזה הענבות, הוא סירסורתא דאורייתא, זה השליחות של התורה.
ומייחסו למשה רבנו,
וזה שכתוב לקח טוב נתתי, משמע שאין אנו יכולים לראות
טוב האמת הגנוז,
הוא מבטיח לנו השם לקח טוב נתתי.
הקדוש ברוך הוא נותן לנו את הדבר הזה,
אך האדם צריך לעסוק רק בתורת השם, כמו שאתה תורתי, אל תעזובו ולא אכפוץ את הערך הטובה שנעלמה במיוחך. כלומר,
בעיקר ראיתי את השפת אמת, רציתי גם להביא שפת אמת אחריו, כנראה הוא נמחק לי, כן?
בעיקר הבאתי את זה כי
כשאתה לא יודע,
אז אתה לא מרוכז במה שיש,
אתה מרוכז במה שעוד יכול להגיע.
וזה כאילו בפורים,
נכון, הרמב"ם אומרים, חייב איניש לביסומי עד דלא ידע.
עד שתגיע למקום שאתה לא יודע.
המקום שאתה לא יודע זה המקום החדש,
זה המקום הטרי.
זה לא מה שאתה כבר יודע על עצמך.
אולי היין יעזור לך לגלות אזורים בנפש חדשים,
כיסופים חדשים,
רצונות חדשים, נכון?
כתוב שבפורים נותנים מתנות לאביונים.
אביון זה אחד שמתאווה למשהו.
אז בפורים יכול להיות שאנחנו נגלה שאנחנו מתאווים לאיזה משהו, ואז אנחנו נפשוט יד ונקבל.
אז דווקא המקום של הלא ידע הוא מקום מאוד מאוד טוב להיות בו,
שמשה רבנו זה היה התואר שלו. אז אם ככה, אני רגע מסכם.
עד דלא ידע, יכול להיות שתי אפשרויות. אפשרות אחת, כמו שאמרנו,
חוסר מודעות בריאה למעלות שלי.
אני יודע אותם,
אבל אני לא מודע להם, אני לא כל היום הולך איתם.
אתם מכירים את החבר'ה ש... אני יכול לתת איזה הרבה דוגמאות, גם פורים עכשיו, אפשר לעשות קצת טיפה הצגות.
כן, אנשים שיש להם דרגות על הכתפיים,
כל הזמן גרד לו ה...
מה זה פה, האבק הזה על הכתפיים הזה?
מאוד מאוד.
וגם לפעמים סוג ההליכה.
לפעמים כאילו כזה ככה, נכון?
בסדר, הדרגה פה, הדרגה שם, יאללה, כאילו, מה זה, אנחנו באנו להיות חיילים בשביל הקדוש ברוך הוא, בצבא ההגנה לישראל, בסדר, הדרגות זה לא עכשיו קדימה,
תאוויש, קדימה, לא? אתה לא מתנהל בכל מודעות יתר, אתה יודע, בסדר.
היה לי כזה חבר בצבא שהיה מלא בענווה,
ויום אחד הוא גילה,
אחרי שנתיים, שהוא בכלל קיבל דרגה לפני שנתיים, כאילו, מסרן לרב סרן,
אמרו לו, איך אתה, שנתיים לעולם, אולי, אולי, אולי, כאילו, מה אם עושים את המלאכה, מה זה משנה כמה פסים יש לך, אתם יודעים, עושים.
זה חוסר מודעות בריא, נוסח חן.
אומר, אוקיי, אני יודע שיש לי מעלות וזה, אבל למה אתה רוצה לספר לי את זה? זה רק יזיק לי. כאילו, בוא נתקדם הלאה.
והדבר השני בעד ללא ידע, או בלא ידע, משה,
זה שמה שמעניין אותי, זה לא מה אני יודע, אלא מה אני עדיין לא יודע.
כבוד החתן,
דיברנו על זה כמה פעמים,
גם בחבורה,
שכל זוג צריך לשאול את עצמו, שני החתנים, צריך לשאול את עצמו כל הזמן שלוש שאלות.
שתי שאלות מתחום היודע ואחת מתחום הלא יודע והיא הכי מעניינת.
שאלה ראשונה, למה התחתנתי עם אשתי?
להזכיר, כל פעם להזכיר.
שאלה שנייה, למה אשתי התחתה איתי?
עכשיו אלה דברים.
שאלה שלישית, הכי מעניינת,
למה הקדוש ברוך הוא בחר שאני אתחתן? מה הוא חשב?
וואי וואי, עכשיו זאת שאלה שאתה מקבל עליה תשובות לאורך כל החיים, אחרי שנה, אחרי שנתיים, אחרי עשר, אחרי עשרים,
בגיל הרבה משתות נישואים,
מה הוא חשב?
פתאום אתה אומר לך, לפעמים אחרי שלוש משתות נישואים, וואי וואי, מה השתבח שמועה, רק אתה סתם, אני, זה הצלה, אם לא היה לי את
האישה הזאת, עם העצה הזאת, עם המחשבה הזאת,
וזה התחום של הלא ידע, זה הכי מעניין,
זה הפלא, בסדר?
הבאתי כאן דברים קצת של הרב יצחק גינסבורג בספר מודעות טבעית.
אדם שעסוק בעצמו,
בעיקר בתדמיתו האישית, הוא מוגבל באופן מהותי.
במקרה הטוב הוא יזהה את יכולותיו האישיות ואת תפקידו
ויפעל בתוך מסגרת כוחותם המוגבלים.
כן, אם אני אהיה מאוד מאוד מודע לעצמי, אז איפה זה ייגמר? במה?
בעצמי.
זהו, אם אני מודע לעצמי, אז זה ייגמר בעצמי. מי זה עצמי?
זו מסגרת מאוד מוגבלת.
התפקיד בו הוצא בתדמית שהתעצבה לו בסביבה הוא חי. במקרה הפחות או המוצוי יותר אז ייגרר גם לגאווה. הוא יימצא בחיכוך מתמיד בינו לבין עצמו,
במתח בין דאגתו לעצמו ולשלו אל מול תפקידו,
בחיכוך מול סביבתו,
כדי להגן על תפקידו ועל מקומו בחברה
מפני איומים של השגת גבול ובאכזבה ועצבות מכך שאינו עומד בציפיותיו מעצמו. וכל האיכויות האלה זה הכל עמלק.
כשאדם עצוב זה בעצם עמלק,
נגיד ככה, עצב זה גאווה מתוסכלת, זה עצב.
גאווה, גאווה זה עמלק, גאווה זה אומר,
אני זה הכל.
יש שלושה ורצות לעמלק,
הכל זה אני,
או אני פה, או מגיע לי הכל, נכון?
הכל, מגיע לי הכל, זה פסוק מפורש במגילה, למי יחפוץ המלך לעשות עיקר יותר ממני, אין דבר שלא מגיע לי,
אני פה זה המען, כולם צריכים להשתחוות לו וכל זה,
ואני הכל זה גם כן, שהוא רוצה להרוג את כולם ורק הוא יישאר.
אז כשאדם הוא עצוב, זה כי יש לו גאווה,
אבל מה לעשות שהעולם לא רוקד לפי הגאוות שלך, זה לא קורה, אז הוא נהיה מתוסכל,
נהיה עצוב.
אז הוא עכשיו עסוק בתתמידה האישית שלו, והיא לא נראית לו כמו זה, ולא הזמינו אותו, ולא פה, ולא שם, הוא כל הזמן מתוסכל.
אז חיכוך,
השגת גבול, אכזבה ועצבות, זה הכול, עמלק.
לעומת זאת, מי שמשים עצמו כשיריים,
מי שמרגיש מיותר,
כאילו זה חוסר מודעות,
משתחרר מכל החיכוכים,
את פעולותיו הוא מייחס ליוצר קול.
כל השבחים זה הקול של השם יתברך. אם זה של השם יתברך, אז יכול להיות שאני בכלל לא מילאתי את זה כמו שצריך.
ממי שהקול שלו אפשר לקבל כוחות בלתי מוגבלים.
וכשהוא מוותר על מציאותו שלו,
הוא מסוגל לפעול ללא כל חיכוך.
אין לו תפקיד, הוא רואה ואינו נראה. אומרים שישראל בגימטריה,
רואה ואינו נראה.
יהודי צריך להיות התכונה להיות כזה קליל.
אף אחד לא מתחרה בו, הוא לא מסתכל על עצמו מבחוץ,
בכל פעולותיו, כן?
נגיד, מודעות עצמית
זה שאני עכשיו לומד איתכם את השיעור הזה,
אבל תוך כדי אני מודע לזה שיש כאן מצלמה,
ואת השיעור הזה גם יראו מלא אנשים וכל זה. זה יעזור לשיעור או יתרום לשיעור?
איזה סליחה.
זה יעזור לשיעור או ייהרס את השיעור?
הנה, זה כבר הרס את השיעור.
מה זה?
ההורש הזה זה הורס.
אבל כשאנחנו כאן יושבים ולומדים, יש פה מצלמה, בסדר, מתעלמים ממנה, אנחנו לא לומדים,
אנחנו נמצאים, כולנו במודעות טבעית,
אז זה פועל, זהו, בסדר, אני יודע שיש איזה, אבל אנחנו כאן עכשיו.
אז זה משחרר.
הוא מסוגל לתפוח לו לכל חיכוך, אין לו תפקיד,
אף אחד לא מתחרה בו, הוא לא מסתכל על עצמו מבחוץ בכל פעולותיו,
עם צורך להצדיק תדמיתו בעיני עצמו.
הוא לא מודד כל הזמן את שלי מול שלו,
הוא לא עסוק בתסכולים ואכזבות, אלא נמצא תמיד עם הפנים קדימה.
מי שאין לו תפקיד ותחום פעילות מוגדר הופך לקולבויניק. הוא אומר, הנני לכל משימה ושליחות.
אין דבר שהוא קטן עליו. לא, זה לא בשבילי. הוא אומר, הנני לכל שליחות.
נותן דעתו לתיקון העולם בכל המצטרך.
לא בוחר במשימה פשוטה, מלוכלכת ביותר.
כן?
לא נרתע מהירתמות מהפכות גדולות ביותר. הוא קליל, הוא נייד,
כמו משה רבנו,
שיודע להוריד את התורה מהר סיני מצד אחד,
ויודע גם להתעסק עם הדברים הכי קטנים, ועם התלונה של ההוא והתלונה של זה. כלום דבר לא קטן על משה רבנו, וגם שום דבר לא גדול עליו. הוא משוחרר.
זו המדרגה של מודעות טבעית, וזו מדרגת חוסר המודעות הזאת,
שאליה צריך לכוון בשתייה בפורים.
שתייה בפורים, אנחנו רוצים לשתות, להתבשם ולא להשתכר. חז"ל היו מאוד מדויקים שאדם מתבשם וממתק את עצמו ואת הגבולות ואת הדינים, והוא נכנס לאיזה מקום שהוא לא יודע, הוא יותר מקשיב מאשר מדבר,
והחוסר ידיעה הזה, העד ללא ידעה הזה,
פותח אותנו לחידושים, למדרגות חדשות, לשמחה, לטוב לבב,
שנזכה לזה אמן ואמן.
חמש ברבע כוסר חמר.
