שלום לכולם,
ברוכים הנמצאים.
זה אנחנו, רגע, שאני לא אבלבל את הציבור.
אנחנו נמצאים עכשיו בלימוד משותף מתורת מורנו ורבנו הרב אלישע וישליצקי זצ"ל,
פרשה ונפש בחבלי משיח.
זה הנושא.
אבל זכינו עכשיו לביקור של הרבנית
נלי לבני,
שהיא אשתו על מנתו של הרב לבני,
שאנחנו לומדים את הספר הסוד הישראלי ממנו,
וזאת המהדורה האנגלית של הספר.
אז מי שמחפש או שרוצה את זה באנגלית,
מהדורה מצוינת, מומלץ בחום.
היא הביאה לנו כמה עותקים, כי באמת היו כמה אנשים שביקשו.
אז זה ממש, היא כיתתה רגליה, אישה בת 90. אני לא אגיד ככה, זה 90, נסעה באוטו, הגיעה לפה לאבי ספרי.
באמת זכות גדולה.
זכות גדולה מאוד.
אז זה ככה פתחנו בשבחה של אכסניה.
אז ככה, אני אביא לכם דפים, בסדר?
אז רק רגע, יש לנו כמה דפים בשבילכם.
אז שנייה אחת.
הנה בואו, תעבירו, מישהו שיבוא, נציג הציבור.
אחד,
רגע,
נביא לכם את העיקר, מה שנקרא העיקר.
שתיים,
תהיו שניים, כל אחד ייקח שניים.
אם אני לא צילמתי מספיק
וגם לא צילמתי מכל הדברים,
יש פה כמה דברים.
אז רק רגע,
בבקשה, עוד אחד, אפשר להעביר עוד
ועוד ועוד יותר טוב.
הנה, קחו,
בבקשה,
בבקשה.
זהו, אני חושב ש... רגע, אני רוצה גם להשאיר אחד לי.
אז רק רגע.
בואו נתחיל עם זה, בסדר? יכול להיות שאנחנו אולי נספיק פה עוד.
עוד דברים.
טוב, אז קודם כל,
הלימוד מוקדש,
עילוי לנשמתו של רבי נתן
בן רבי שלמה,
וישליצקי,
שלו וישליצקי, זה אחיו הגדול של הרב אלישע,
שהיום יום פקודתו.
אני הגעתי לפה ואני בעזרת השם מתכוון ללכת יותר מאוחר לאזכרה, לא, אבל לבית העלמין לא הלכתי בגלל שבאנו לפה וזה עילוי לנשמתו אז.
וגם, כן, נתן הוא היה איש מיוחד מאוד, מיוחד במינו.
היה פער גדול בין,
אתה זוכר?
מה שנקרא, כן, אנשי קיבוץ יבנה.
אז נתן היה איש עם הרבה כוחות והרבה עוצמה, וקיבוצניק,
וחלוץ,
משפחה של חלוצים, ומשפחה של עשייה,
והאיש של סיפורים,
סיפורים, הרבה סיפורים, הרבה היסטוריה,
היסטוריה צבאית והיסטוריה של ציונות,
ובאמת, אדם שכל-כולו מחובר לגאולה מזווית שונה, מזווית קצת שונה,
אבל כל-כולו מחובר לציונות ולעשייה ולמסירות נפש לדור הזה.
והדברים שנלמד יהיו עילוי לנשמתו היקרה,
שייתן כוחות לכל המשפחה להתמודד עם החוסר הזה.
אז ככה,
כמו בכל פעם אנחנו מנסים לגעת בסוגיה אחת
שגם תכין אותנו לפרשה וגם תחבר אותנו בעזרת השם לפורים הבעלנו לטובה,
וגם בעזרת השם ביום חמישי
תהיה אזכרה של הרב צבי יהודה, זכר צדיק לברכה. נכון? זה י"ג?
בי"ג עושים את האזכרה, אולי זה בי"ג?
זה יוצא,
מה?
לא, כן, זה בי"ד, האזכרה שלו, אבל עושים אותה בתענית אסתר,
אז השנה זה יוצא, אני חושב עושים אותה בחמישי.
והרב
היה מדבר בשיעורים שסמוכים תמיד לפורים, גם על הדמות של הרב צבי יהודה ברמה האישית,
על הקשר האישי שלו.
אנחנו חייבים בסופו של דבר לרב צבי יהודה, כל המפעל הזה של מכון מאיר
הוא מכוח כוחו של הרב צבי יהודה.
העלון באהבה ובאמונה שהוא מבוסס על דברים של הרב קוק,
המילים באהבה ואמונה. הרב צבי יהודה נהג להגיד שבדור הזה צריך להרבות בשני האל"פים אהבה ואמונה.
אז מזה הכל נהיה. כל המהלך של הרב דב,
הרב ביגון, זה מכוחו של הרב צבי יהודה.
אז צריך לתת לו את המשקל, את המקום שלו.
וכמו בכל פעם,
אנחנו ננסה לגעת בנקודה אחת שחורזת הרבה מאוד מהרעיונות המרכזיים של הרב.
וננסה הפעם לגעת בנקודה אחת,
שלדעתי,
לעניות דעתי, בדור הזה,
ובעיקר בשנים האחרונות, הולכת ומתבררת עוד יותר,
עוד יותר, ואפילו היום בבוקר אני חייב לספר איזה דבר קטן,
שזה מה שראיתי היום בבוקר, אבל לדעתי כולם רואים את זה מזוויות שונות בכל פעם.
יש מושג בטכנולוגיה שנקרא היום דיפ פייק.
אתם מכירים? יודעים מה זה דיפ פייק?
כן. טוב.
קודם כול, פייק אתם יודעים מה זה, נכון?
פייק ניוז אתם יודעים מה זה?
יופי.
יפה. אז אין מי שלא.
אז פייק זה זיוף.
דיפ פייק זה שאתה עושה סרטון של בן אדם שמדבר,
ואתה חושב שהוא זה הוא דיבר, אבל זה לא הוא דיבר, זה מישהו אחר... בעצם הנדסו את זה כדי שזה יהיה ככה.
אז
זה עומק הזיוף, זיוף עמוק.
The deep fake זה זיוף עמוק.
למה הוא נקרא deep fake? כי אתה לא מצליח לזהות שזה זיוף.
זה זיוף כל כך עמוק, שזה זיוף שאתה לא מצליח לזהות אותו.
אז הנושא של ה...
אפשר להגיד של האמת ושקר
בתקופה שאנחנו חיים,
הוא הופך להיות אחד הבירורים הכי הכי עמוקים. למה?
כי הבעיה של התקופה שלנו זה שהאמת
תהיה נעדרת.
זה שהאמת היא נעדרת, כשלה ברחוב אמת, והאמת היא נעדרת, כמו שחז״ל אומרים,
שזה מסימני עקבי משיח.
נעדרת, נעדרת, כלומר שהיא לא נמצאת,
כן? וחכמים אומרים בגמרא שנעשית עדרים-עדרים.
כלומר, מה הפירוש למילה נעדרת, שזו מילה ייחודית?
זה לא סתם שאין אמת,
אלא שהיא נעשית עדרים-עדרים, כלומר,
שקשה לך להבחין כבר באמת בגלל שיש ריבויי אמת.
יש המון המון המון סוגים של אמת. מה שאנחנו קוראים היום בשפה הפוסט-מודרנית נרטיב, כן? נרטיב זה סיפור.
זה סיפור בלטינית, זה נרטיב, ביוונית קוראים לזה מיתוס, בסדר? זו אותה מילה רק בשפות שונות. נרטיב זה ברומית, בלטינית, וביוונית זה מיתוס.
אז העולם שלנו בעצם יש בו ריבוי סיפורים.
ואז בעצם הסיפור הגדול,
האמת נעדרת.
כלומר, יש קשר בין
היעדרותה של האמת האחת לריבויה של האמת.
האמת הגדולה נעדרת, וממילא היא נעשית עדרים-עדרים.
יש הרבה הרבה הרבה סוגים של אמיתות.
אבל כאן נהיה פה משהו יותר עמוק.
מאז ה-chat GPT וכל המינה המלאכותית,
אז נהיה פה איזה זיוף כזה עמוק,
שאתה לא מזהה שזה זיוף בכלל.
מילא, אתה אומר, בסדר, יש ריבוי של אמיתות.
אבל מתי שזה נהיה,
יש לך תחושה שזאת האמת, שהשקר הוא האמת, זה נהיה יותר עמוק.
אז אנחנו נמצאים לפני פורים, ופורים זה חג שבו מצד אחד יש תחפושות, מצד שני גם יורדות התחפושות.
מצד אחד אנחנו מתבשמים,
ומצד שני אנחנו משתחררים מזיופים.
יש ביטוי מופלא,
יש מאמר של הרב קוק,
שהוא כתב,
הוא פורסם לפחות בשנת תרצ"ה, זאת אומרת, השנה שהוא נפטר,
על פניו. זאת אומרת,
אם זה מאמר שהוא פרסם, אני לא יודע בדיוק מבחינה היסטורית,
זה פורסם בתרצ"ה,
והוא נפטר באלול תרצ"ה, זה חודשים לא רבים לפני פטירתו.
זה מאמר שנקרא איגרת הפורים.
מאמר לפורים נמצא בספר מאמרי הראייה.
במאמר הזה הוא אומר משפט מאוד מאוד חזק.
הוא אומר,
על פי הגמרא במסכת שבת, בדף מ"א,
"הבלה מאפיק הבלה וביסומה מאפיק ביסומה".
בסדר, "הבלה מאפיק הבלה" זה לשון הגמרא בשבת.
"הבלה מאפיק ביסומה מאפיק ביסומה" זה חידוש של הרב קוק.
מה הסבר הדבר?
הגמרא שם אומרת שלפעמים כשאדם חולה ויש לו חום גבוה,
אז כדי להוריד את החום אתה צריך להיכנס לסוג של סאונה כזו,
ועל ידי החום הרב שיש מבחוץ, אז המחלה,
החום שיש מבפנים, יוצא.
כלומר, הבלה,
מאפיק הבלה.
ההבל שבא מבחוץ מוציא את ההבל, את החום שיש מבפנים.
כלומר, במילים אחרות, אפשר להגיד שלפעמים הריפוי של מחלה
היא נעשית באותו אופן שהמחלה הזאת כאילו,
כאילו זה קצת כמו הומאופתיה או כמו...
כמו חיסון. כמו חיסון, האמת כמו חיסון, נכון? אבל החיסון זה שאתה מכניס חיידק מוחלש,
ועל ידי זה אתה גורם לגוף להתגבר.
אבל כאן כאילו אתה מציף את הגוף בעוד חום, ואז כן.
אז הרב אומר שכמו שהבלה מפיק הבלה,
שחום גדול מבחוץ מוציא את החום של הגוף,
אז ביסומה מפיק ביסומה.
כלומר, כשאדם שותה לשוכרה והוא מתבשם,
אז זה מוציא ממנו את השכרות של המבט הדמיוני שיש לו בדרך כלל בחיים.
כלומר, אדם חושב שהוא שותה בפורים כדי מה שנקרא לדפוק את הראש,
חלילה.
אבל באמת, מה שהוא מקבל מזה זה לראות את המציאות נכוחה.
כי כל השנה הוא שיכור.
כל השנה הוא רואה את המציאות בצורה מטושטשת.
רק בפורים הוא רואה את המציאות כמו שצריך.
הבלה מאפיק הבלה, וביסומה מאפיק ביסומה.
בדיוק. זאת אומרת,
אתה שותה ואתה מתבשם,
אבל הביסום גורם לך לראות את המציאות מבפנוכו, מבפנים,
במקום שאתה תראה אותה בצורה שגויה.
למה הרב מתכוון שם במאמר? הוא אומר
שנקודת המבט
של אנשים על השיבה של עם ישראל לארץ בדור הזה,
היא שמי שעשה את זה, זה נגיד החילונים,
בסדר? הציונות החילונית היא זאת שגאלה את עם ישראל.
ואז באים החילונים מהצד האחד ואומרים,
אנחנו עשינו את זה.
נס לא קרה לנו, פח שמן לא מצאנו,
אז אנחנו עשינו לעצמנו את הנס.
ומנגד,
באים אנשים חרדים ואומרים, נכון,
הציונים החילונים עשו את זה ולכן זו לא גאולה.
כל אחד בעצם אומר,
זו גאולה או גאולה שלנו,
או זה לא גאולה בגלל שאתם עשיתם את זה. והרב קוק אומר, זה הכל, הכל, הכל, זה שיכרון חושי מוחלט.
אתם לא מבינים,
הוא אומר שכל מה שנעשה פה בדור הזה זה סוג של תנועה עמוקה מאוד של נשמת עם ישראל שחוזרת פתאום מכל מיני מקומות לארץ.
זה נכון שאנשים עשו מעשים של מסירות נפש, זה נכון שאנשים השתדלו מאוד,
אבל בסוף מה שהבן אדם עושה זה רק סוג של תנועה מבפנים שבוקעת והיא מובילה אותו לעשות את הצעדים שמבחוץ.
ממש כמו שילד לא יכול להגיד שבגלל שהוא עשה איקס פעולות אז הוא יתבגר.
אלא התבגרות זה סוג של תהליך
פנימי שמתרחש בתוך הגוף שלו והוא יכול לשתף איתו פעולה, הוא יכול להמשיך להתנהג כמו ילד קטן.
אבל זה לא הוא מתחיל את התהליך הזה.
אני לא מקל ראש בזה שהיו יהודים שבחרו מסיבות שונות לא להיענות לתהליך,
גם מהצד הזה וגם מהצד הזה.
והיו יהודים שבחרו להיענות לצד הזה.
אבל לנסות להסביר שכל התהליך הזה התחיל בגלל איקס אנשים, זה לא נכון.
יהודים עלו לאורך כל הדורות.
התהליך הזה היה תהליך הדרגתי,
ובזמן מסוים פתאום התחיל תהליך מואץ.
מכל מיני סיבות,
מי שהיה אחראי עליו לא תמיד היה מחובר עמוק עמוק לתוך המקורות.
מה זה?
הרוחב והעומק.
אפשר להגיד,
ביסומה, מפיק ביסומה, ודיפ,
כמו שיש דיפ פייק, אז יש דיפ מבט,
מבט, דיפ סייט אולי, מבט עמוק שמוציא את הדיפ פייק.
כלומר, יש איזה...
מה זה?
נכון, אבל הרב קוק טוען שנקודת המבט
הנכונה היא להבין שמה שבני אדם פועלים זה סוג של היענות
לזרמי עומק שמתרחשים בתוך המציאות.
וזו נקודת המבט האמיתית.
אז הוא רוצה להגיד, זה כמו מגילת אסתר, נכון?
מגילת אסתר היא סוג של כתב,
איגרת,
שאתה יכול באמת להסתכל עליה כמו סתם עוד סיפור חולין של זה גרם לזה, וזה גרם לזה, וזה גרם לזה, והנה בסוף היה ונהפוך הוא ו...
אבל כל הרעיון של מגילת אסתר זה להבין שכל המאורעות הכביכול מקריים האלה,
כל אשר קרה הוא,
זה חלק מסיפור הרבה יותר עמוק בדיוק.
ולכן כל, אפשר להגיד,
המשקל הגדול של פורים ומשקל של להוציא את ההתבשמות
שיש לנו כל השנה כדי שנתבשם מהמציאות האמיתית.
ביסומה, מאפיק ביסומה.
הבלה, מאפיק הבלה.
אז זה ככה הערה צדדית,
אבל שתעזור לנו מאוד להבין את הנקודות שאנחנו מדברים עליהן כאן.
אז ככה,
כן, מוציא.
בארמית מפיק, מפיק,
מפיק זה להוציא.
נפקמינה, כן, נפקמינה, כן.
אפיקומן, הוציאו את ה... נכון, הוציאו את הלחם, נכון?
נכון.
יפה מאוד.
אז ככה,
פרשת כי תישא היא פרשה שיש בתוכה כמובן את הסיפור המרכזי של חטא העגל.
זה הנושא, אפשר להגיד, של הפרשה,
אבל היא נפתחה דווקא באופן
קצת
נקרא לזה יותר מינורי. זאת אומרת,
היא לכאורה מדברת בהתחלה רק על הנושא של תרומת השקלים,
כאשר סופרים את בני ישראל,
ואחר כך יש את הסיפור של שמן המרקחת שבו
מושכים את כלי המקדש כדי לקדש אותם.
זה מה שיש בתחילת הפרשה.
ואני רוצה שנתמקד בנקודה אחת לגבי הנושא של המרקחת.
אני שואל איזו שאלה,
שאלה מי שיודע שירים את היד, כמו שאומרים.
הנושא של שמן המרקחת הזו, שמושכים את כלי המקדש, כבר הופיע
קודם לכן, לא לפני הרבה זמן. מי יודע איפה הוא הופיע?
מי זוכר איפה הוא הופיע?
ממש לא לפני הרבה זמן.
זה הופיע בפרשת תרומה,
בפרק כה,
בפסוקים ממש בהתחלה.
כשמדובר על תחילת פרשת תרומה, כתוב ככה, בפרק כה: "למי שיש תנכים וידבר אדוני אל משה לאמר דבר אל בני ישראל
ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר הדבנו ליבו, תיקחו את תרומתי,
וזאת התרומה אשר תיקחו מאיתם זהב וכסף ונחושת ותכלת וארגמן ותולעת שני ושש ועזים
ואורות אלים מעודמים ואורות יחשים ועצי שיטים
שמן למאור
בסמים לשמן המשחה ולקטור את הסמים.
זאת אומרת,
בצורה תמציתית כבר בתחילת פרשת תרומה יש לנו בלי פירוט
שהולך להיות חומר שנקרא שמן המשחה,
שבו הולכים למשוח את כלי המקדש, המשכן.
בסדר?
שמן למאור,
בסמים לשמן המשחה ולקטורת הסמים.
יופי,
בסדר גמור.
בתחילת פרשת כי תישא יש לנו פירוט מה זה שמן המשחה.
בואו נסתכל בדבר הזה.
תחילת פרשת כי תישא,
בואו נסתכל.
ככה,
אז יש לנו את מחצית השקל, נכון?
כי תישא את ראש בני ישראל לפקודיהם, ונתנו איש כופר נפשו לאדוני בפקוד אותם, ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם.
זה ייתנו כל העובר על הפקודים, מחצית השקל בשקל הקודש, עשרים גרה שקל,
מחצית השקל לתרומה לאדוני.
זה מה שיש לנו בתחילת הפרשה. עכשיו,
אחר כך יש לנו את הכיור והתפקיד שלו.
וידבר אדוני אל משה לאמור, ועשית הכיור נחושת וחנו נחושת לרוחצה,
ונתתה אותו בין אוהל מועד ובין המזבח ונתתה שם מים, בסדר?
יש לנו בעצם כלים שלא דיברנו עליהם
עד עכשיו.
היה לנו בפרשת תרומה את כל הכלים.
בסוף פרשת תצווה יש לנו את מזבח הקטורת.
יש דיון בפרשנים למה דחו את מזבח הקטורת שהיה אמור להיות בפנים,
למה דחו אותו לסוף פרשת תצווה. יש כל מיני דעות בעניין הזה.
אחת הדעות, לדוגמה, של רבי אברהם סבא,
מה זה?
כן, ממגורשי ספרד, הוא אומר בפירוש שלו שהסיבה
לכך היא בגלל שמזבח הקטורת הוא הכלי החשוב ביותר.
ממש כמו שהתפילה שלנו, אנחנו אומרים את פיתום הקטורת,
זה מעלה את התפילה.
זה ה-דבר, זאת אומרת, זה הכלי החשוב ביותר, אבל יש דעות שונות נוספות בפרשנים.
ואז יש לנו את החלק השלישי בפרשה, עשיית שמן המשחה.
וידבר אדוני אל משה לאמור, ואתה קח לך בשמים ראש.
מה זה בשמים ראש?
בשמים ראש זה עדיין לא סוג של בושם, אלא
בשמים חשובים.
בשמים ראש,
בשמים חשובים.
ראש, הכוונה ראשון.
ואתה קח לך בשמים ראש,
ואז הוא מונה אותם. ארבעה סוגים של בשמים.
מור דרור,
500,
וקינמון,
קינמון,
בשם,
מחציתו 50 ו-200 וכנבושם 50 ו-200 וכידה 500 בשקל הקודש ושמן זית הים.
ועשית אותו שמן משחת קודש רוקח מרקחת מעשה רוקח שמן משחת קודש יהיה.
בסדר?
זה החומר שממנו עושים את שמן המשחה.
אחר כך בפסוקים הבאים יש את משיכת המשכן והכלים שלו ומשיכת הארון ובניו.
אחר כך יש את מעשה הקטורת, מפסוק ל"ד, מעשה הקטורת.
אני רוצה שנתמקד לרגע אחד בנושא של שמן,
השמן, שממנו עושים את
המשחה, שמן המשחה הזה.
אז מה החומר הראשון שיש לנו בשמן הזה?
מור דרור.
מה זה מור דרור?
מור,
אנחנו יודעים שיש סוג של בושם שנקרא מור,
מור עובר, אנחנו מכירים בשיר השירים, אבל מה זה המור? ומה זה הדרור?
את הדרור, מאיפה אנחנו מכירים דרור?
קראתם דרור בכל הארץ, נכון?
והשמיטה, נכון? בספר ויקרא.
אז יש לנו שם את כל הנושא של היובל ויש שם את המילה דרור.
אז בהקשר הזה של המור דרור,
הרב היה מזכיר באופן קבוע, ממש כל שנה בשנה הוא היה מזכיר את פירוש הרמב"ן.
הרמב"ן יש לו על זה פירוש מאוד ארוך, הוא מביא פרשנים ראשונים ואומר מה דעתו, הוא מביא, דוחה.
הרמב"ן כדרכו בפירושו לתורה,
הרבה פעמים הוא מאוד מאוד מנסה למצוא את הזיהוי כמו המדעי של דברים וגם זיהוי של המקום.
אז גם כאן הוא מנסה לעשות בירור, מה זה בדיוק המור הזה? מה זה? איזה חומר זה?
זה חומר שבא מבעלי חיים?
זה חומר שבא מצמחים, זה צמח, זה... מה זה?
והוא מביא כמה דעות בעניין הזה.
אני רוצה שנראה את הלשון שהרב היה מביא הרבה פעמים בהקשר הזה.
הוא דבר מעניין מאוד.
אז ככה,
לפני שאנחנו... לפני שאני אפתח בשיחה שהבאתי לכם,
אני נעזר בשיחה אחרת, שלא נמצאת לפניכם.
בוודאי.
זהו. אז אנחנו עכשיו הולכים להיכנס לאיזה פירוט
אחד של המשמעות של הדבר הזה,
פירוט אחד של המשמעות,
בסדר?
ומסתבר שהדבר הזה קשור גם כמובן להמשך הפרשה.
אז ככה,
הרמב"ן, ככה אני מקריא מתוך שיחה שמופיעה בספר כדבר אלישע.
הרמב"ן דן בשאלה מהו אותו מור שמוזכר בפסוק.
הוא מעלה אפשרות כי המור איננו בושם כלל,
אף על פי שריחו טוב.
אז מה זה?
כי הוא נעשה, אני מצטט מלשון הרמב"ן,
כי הוא נעשה בגרון הצבי,
דם נצרר בבטן החיה הדומה לצבי.
בסדר, יש כאן,
לדעתי הביאו פה כמה מהלשונות של הרמב"ן.
אני אגיד את זה ככה.
הרמב"ן מעלה כמה אפשרויות מהראשונים,
מה זה בדיוק המור הזה.
אז הוא מעלה דעה שמדובר במשהו שנעשה בגרון הצבי,
או נצרר בתוך הגוף של בעל החיים דם,
ואז הוא מתחכך בצמחים או כל מיני דברים כאלה, ואז נוטף מהדם הזה שנצרר, נצרר, הכוונה,
מצטבר, נקרא לזה, כמו מצטבר בגוף שלו, ואז זה יורד על הצמחים, יורד בשדה שהוא נמצא, ואז מלקטים את הדבר הזה.
אריתי מורי,
יערי עם דבשי, אריתי, הכוונה זה אספתי.
אז מה אתה אוסף?
כנראה זה נוטף מתוך הבעל חיים הזה, ואז אוספים אותו, את המור,
המור הזה.
אז ככה, הרמב"ן אומר, כי הוא נעשה בגרון הצבי, דם נצרר בבטן החיה הדומה לצבי,
ופרשו דרור מלשון וקראתם דרור. אני ממשיך את לשון הרמב"ן.
שיהיה,
כאן בעצם אנחנו מגיעים לנקודה שהרב היה מדגיש,
שיהיה חופשי
מן הזיוף והתערובת.
מה זה חופשי מן הזיוף והתערובת?
פרשני הרמב"ן הסבירו
שהמור הזה, בגלל שהוא היה מאוד מאוד איכותי, אז היו הרבה שמזייפים אותו.
כלומר, מייצרים חיקוי של אותו המור.
אז אומר הרמב"ן,
והוא מביא כאן דברים, שוב, גם הרד"ק אומר ככה,
שיהיה חופשי.
זאת אומרת, למה מופיע כאן דרור? מה זה מור דרור?
בגלל שהדרור, איפה אנחנו מוצאים אותו עוד במקרא?
קראתם דרור בארץ לכל יושביה. זאת אומרת, צריך להיות חופשי, לשחרר את כולם לחופשי,
את העבדים בעצם, נכון?
אז מה הקשר לדרור פה?
כי המור הזה צריך להיות משוחרר משני דברים:
זיוף ותערובת.
כלומר,
החומר הזה שנקרא מור, שהוא ראשון הבשמים,
ראש, בסמים ראש,
בסמים האיכותיים ביותר,
הדבר הראשון שצריך שהוא יהיה חופשי מהזיוף ומהתערובת.
זיוף,
כדי שזה לא יהיה פייק,
במילים אחרות,
ותערובת, שלא יערבבו בו סוגים אחרים של דברים. זה צריך להיות נקי, טהור לגמרי.
מה?
זיוף, זה אומר שזה דומה למור, אבל זה לא מור.
תערובת זה לקחת את המור ולערבב בו עוד דברים אחרים.
בדיוק. זאת אומרת, יכול להיות...
כן, נכון. זאת אומרת,
לפעמים אנשים רוצים לערבב עוד סוגים של צמחים כדי שהריח ישתפר או שהריח יתחזק, לא משנה מה. הוא אומר, לא,
זה אמור להיות נקי לגמרי מן הזיוף, מן התערובת.
עכשיו,
בהמשך אומר הרמב"ן עוד דבר,
בסדר?
הרב היה הרבה פעמים מחבר בין שני הדברים.
אני רוצה דווקא בפשט להפריד בין שני הדברים.
כלומר, זיוף
ותערובת זה דבר אחד.
והרמב"ן מביא עוד פירוש מה זה דרור,
בסדר?
אז איך ההסבר הראשון מה זה דרור?
למה מור דרור?
כי הוא צריך להיות משוחרר וחופשי מכל זיוף ותערובת.
זה הסבר אחד. בדיוק, זה כמו זך, כמו שמן זית, זך כתית.
מצוין.
עכשיו,
הרב
מביא כאן, אני ממשיך לקרוא מהשיחה,
וקראתם דרור בארץ לכל יושביה,
מופיע בספר ויקרא בהקשר של שנת היובל.
כאשר העבדים שבים אל בתיהם והשדות לבעליהם.
לוקח הרמב"ן את המילה דרור משם
לכאן ומפרש מור דרור,
מלשון חופש.
אך לרמב"ן יש תוספת, כך הוא אומר, שיהיה חופשי מן הזיוף.
עכשיו,
הרב כאן מכניס דרשה מאוד מאוד מעניינת,
זאת אומרת, דרשה שהוא דורש בעצם.
הוא אומר,
יש כמה סוגים של חופש.
יש חופש שהוא יגדיר אותו מזויף,
ויש חופש אמיתי.
כן, בדיוק. הוא לוקח בעצם את מושג החירות
ומנסה להעמיק בו,
וכמובן שהדבר הזה קשור לפסוק אחר שמופיע בפרשת כי תישא, נכון?
חרות על הלוחות,
אל תקרי חרות, אלא חירות,
שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה.
בסדר?
זה ברייטה מאוד מפורסמת, שנמצאת בסוף פרקי אבות, פרק ו' של פרקי אבות.
אז ככה,
בואו ניכנס עוד פעם לדברים שלו.
משמע שיש כמה סוגים של חופש, והמיוחד בסוג הזה של הצבי,
שהוא חופשי מן הזיוף.
עוד פעם, הוא מדבר על הצבי, אבל אנחנו יודעים שהמשמעות זה השמן עצמו.
שהוא יהיה לא מזויף,
ושהוא לא יהיה מעורבב עם דברים אחרים.
אותנטי לגמרי.
יופי.
כן.
קודם כל זה מעניין,
כן, זה מעניין, ומסתבר שיש.
צבי בעיקרון זה יפה,
יפה.
ארץ צבי, ארץ יפה.
שהיא מתמתחת,
אתה מן הסתם, אתה מכיר שהיא מתרחבת לפי הגודל של יושביה.
נכון, נכון, כן, זה...
אבל כשיש חיוב בצבי,
כשעם ישראל יושב בארצו, אז זה נמתח.
נכון. אולי היא מלאה בחיוב. אותו דבר, כשיש חיוב בארצות,
הארץ מניבת ארות, האדמות
זה נפלא, זה נפלא, זה יפה מאוד.
אני חושב אבל שבפשט הכוונה, מה שכשאומרים צבי לכל הארצות,
יפה מכל הארצות,
בסדר? צבי.
הצבי והצדק.
זאת אומרת, יש פה גם יופי וגם ככה.
ואז הוא אומר,
הרמב"ן מוסיף דבר נורא נורא מעניין.
הרמב"ן כדרכו גם להביא כל מיני דברים שמבטאים איזה סוג של מחקר, תראו, דבר מעניין.
ואולי נאמר,
זאת אומרת, הוא מנסה להסביר עכשיו פירוש אחר למה זה דרור,
למה זה מור דרור.
הסבר אחד שמענו, הסבר נוסף.
ואולי נאמר,
או נאמר,
שהצריך הכתוב להיותו חופשי,
אותו הצבי,
לומר שיוקח מן הצבי ההוא בהיותו חופשי מתהלך בין ערוגות הבשמים ומתענג כרצונו.
זאת אומרת,
תדע לך שהצבי הזה מפיק את המור,
את הריח הטוב הזה רק כשהוא חופשי ומשוחרר.
אבל אם אתה כולא אותו, הוא כבר לא מפיק את הריח הטוב הזה.
כלומר, הסבר מספר 2 לדרור.
מה הדרור?
בהסבר הראשון, הדרור הוא של השמן.
כלומר, של החומר עצמו שיוצא מבעל החיים.
בהסבר השני, הדרור הוא של הצבי.
הוא צריך להיות משוחרר.
כשהצבי החופשי ניצוד,
הנוזל שנלקח ממנו הוא בושם נפלא.
אך כאשר ילכד ויעמוד ברשות אדם, ככה הרמב״ן אומר,
לא יעשה מור כי היא מעט ואיננו מבוסם.
כשהצבי לחוד, כשהוא תחת עול, מפיקים ממנו מעט נוזל,
וגם המעט הזה הוא חסר ריח. הנוזל מריח טוב רק כאשר הצבי הוא בדרור, בחופש.
יפה. עכשיו, הרב לוקח את הרעיון הזה, ומה לומד ממנו?
הוא לומד ממנו
שמושג החופש
ומושג הדרור
הוא מושג שדורש סוג של הבנה.
אני ממשיך את לשונו.
משתמע מסוף דברי הרמב"ן שמספיק שהצבי יהיה חופשי ומתהלך בין ערוגות הבשמים ומתענג כרצונו.
הביטוי של החופש הוא ללא מגבלות,
בלי אחריות,
מתענג כרצונו.
אך בתחילת דבריו לימדנו הרמב"ן שזה לא מספיק.
צריך שיהיה חופשי מן הזיוף והתערובת.
זאת אומרת,
אם אתה לוקח רק את החלק השני של הפירוש של הרמב"ן,
אז מה אשמה?
ששחרר את הצבי,
שיעשה מה שהוא רוצה, שיתענה כרצונו, והכול יהיה אחלה.
אבל הרב בעצם לוקח את הפירוש השני של הרמב"ן,
ואת הפירוש הראשון של הרמב"ן,
ומעמת את שני הפירושים האלה ביחד. הוא אומר,
אני אגיד את זה בלשון לועזית,
כדי להסביר את הדבר הזה.
יש דבר שנקרא ספונטניות.
שאדם רוצה לעשות את מה שמתחשק לו.
ספונטניות,
להיות חופשי משוחרר.
ויש מילה אחרת שנקראת אותנטיות.
אותנטי זה נאמן.
נאמן לעצמך. נאמן לאמת.
ולפעמים שני המושגים האלה יכולים להתנגש אחד עם השני.
כלומר, אדם הוא ספונטני, אבל הוא לא אותנטי.
זאת אומרת,
אתה רוצה לזרום עם החיים שלך,
אבל אתה לא נאמן לערך.
וזה בעצם הסכנה ששני הפירושים האלה של הרמב"ן,
בעצם מאזנים אחד את השני.
אם היה לנו רק את הפירוש של החלק הראשון, זיוף,
הזיוף והתערובת,
אז יכולנו להגיד, בסדר, אז מהו בן אדם אמיתי?
בן אדם שהוא לא מזויף ובן אדם שהוא לא מעורבב,
הכוונה זה נקי,
אבל אז בן אדם אומר לעצמו, מה עם החופש שלי?
מה עם התענוג?
אני רוצה לפעול לפי הכוחות שלי, להשתחרר,
לא להיות כל הזמן כפוף לאיזה מערכת חוקים שכובלת אותי.
הייתי אומר, הייתי אומר שבעצם יש פה את המתח הזה שמוצג כאן בין הפירוש הראשון של הרמב"ן לפירוש השני של הרמב"ן,
זה המתח היסודי
של הסוגיה במסכת שבת שכבר דיברנו עליה, נכון?
אם כפה עליהם אר כגיגית
ואם הדור קיבלוה בימי אחשורוש.
מה זה כפה עליהם אר כגיגית? זה אומר שהקדוש ברוך הוא בעצם רוצה לתת לנו תורה כדי שאנחנו נהיה ללא זיוף
נאמנים לגמרי לערכים.
ואז בן אדם שואל, רגע, אבל למה בכפייה?
אמרתי נעשה ונשמע, מה אתה רוצה ממני?
מה אומר המהר"ל?
המהר"ל אומר, לא ראוי לתורה שהיא ערך כל כך עליון במציאות, שתינתן בחופש, בכפייה.
למה?
כי אם היא תינתן בחופש מוחלט, סליחה,
עוד פעם, המהר"ל אומר,
לא ראוי לתורה להינתן בחופש.
למה?
בגלל שאם היא כל כך חשובה והיא ניתנת בצורה חופשית, סימן שהיא לא כל כך חשובה.
רק דבר בעל ערך גדול מאוד,
חייבים לכפות אותו.
כי זה לא תוספת לחיים, אלא זה החיים.
הם חיינו ואורחי אמנו.
נכון, נכון, נכון, נכון.
וזאת אומרת, במידה מסוימת אפשר להגיד,
הכפייה זה הכפייה של האותנטיות,
שבן אדם יהיה נאמן לגמרי לערך,
שתהיה אמת,
שהאמת לא תהיה נעדרת,
שכל אחד יגיד, זו האמת שלי.
אז זה האמת שלך, אבל יש אמת בעולם.
בן אדם יגיד, אני לא משקר, זו האמת שלי.
זו פשוט האמת שלי. ככה אני רואה את האמת.
אז זה יכול להוביל את האדם מאוד בקלות לזיוף ולתערובת,
בגלל שהוא בעצם לא צריך
לכוון את החיים שלו לאיזה ערך.
הוא לא צריך לכוון את החיים שלו לאיזה נאמנות.
אבל מה הסכנה שתהיה מהצד השני?
שבן אדם יגיד, שמע, אני לא חופשי.
אין לי תענוג בחיים.
אני כל הזמן צריך להיות כפוי.
וזה הצד השני בעצם, שיש כאן מודעה רבה לאורייתא.
אם זה יישאר רק ברובד של כפה למר כגיגי, תמיד עם ישראל יכולים לטעון,
אבל כפית עלינו, אנחנו לא רצינו.
ואז מגיע הנס של פורים, והם מקבלים את התורה מרצון.
למה?
בגלל שהכפייה הזאת שהייתה עליהם במעמד הר סיני,
פתאום הופכת להיות משהו שהם קולטים שזה הזהות שלהם.
מאהבת הנס, איך שלא נסביר את מה שקרה שם.
אבל בעצם זה הופך להיות גם העונג שלהם.
תחשבו, אין יום, אפשר להגיד כמעט,
שיש בעצם שני מועדים בשנה בשני הקצוות.
יום הכיפורים ויום הפורים.
יום הכיפורים זה היום שבו אנחנו כמעט, אפשר להגיד,
דוחים לגמרי את כל מימדי החומר והאנושיות שלנו, הטבעיות שלנו.
ואנחנו בעצם אומרים, אנחנו מתנהלים בסדר אחר.
ופורים זה היום שבו אנחנו משחררים לגמרי את כל העולם הטבעי שלנו, עד כדי כך שאנחנו מסירים את השכל,
שהשכל הוא בדרך כלל החסם הכי הכי גדול לגוף.
הוא עוצר אותנו, הוא מונע מאיתנו לעשות דברים לא נכונים וכן הלאה.
למה?
כי ביום הזה יש איזה חיבור כל כך כל כך עמוק,
המקובלים מסבירים מה ההערה הגדולה שיש ביום הזה,
וההערה של האמת חודרת
עד לגוף,
שהאותנטיות והספונטניות הופכות להיות נקודה אחת.
אין ספונטניות בנפרד ואותנטיות בנפרד,
אלא הכול הופך להיות נקודה אחת.
ואז כשבן אדם מכניס את היין,
אז הסוד שיוצא זה מה שהוא רוצה להיות נאמן אליו.
זה באידיאל, כמובן.
ככה זה אמור להיות.
אז בעצם יצא לנו פה ככה,
שיש שני פירושים של הרמב"ן מה זה מור דרור.
ושני הדברים האלה בעצם, בדברים של הרב,
מתחברים ליסוד אחד.
אחד זה שלא יהיה זיוף ולא תהיה תערובת,
והשני זה שיהיה בחופש,
שהצבי ילך בתענוג איך שהוא רוצה.
והוא אומר שני הדברים האלה חייבים להילמד ביחד.
אני קורא את זה בלשון שלו.
משתמע מסוף דברי הרמב"ן שמספיק שהצבי יהיה חופשי ומתהלך בין ערוגות הבשמים ומתענק כרצונו,
הביטוי של החופש הוא ללא מגבלות, בלי אחריות, מתענק כרצונו.
אך בתחילת דבריו לימדנו הרמב"ן שזה לא מספיק.
צריך שיהיה חופשי מן הזיוף והתערובת.
יכול להיות שבעצם הרמב"ן אומר לנו שחופש לבד זה לא מספיק.
יש מצבים שההתהלכות תהיה חופשית,
אך היא לא תהיה חופשית מזיוף.
איפה בדיוק עובר הבירור הזה?
אז קודם כל, תפתחו בבקשה, בדפים שקיבלתם,
תהפכו בבקשה את הדף הראשון,
ותראו את הכותרת שנקראת מור דרור.
מור דרור.
לא בכדי, אומר הרב, זה שיחה משנת תשע"ח.
לא בכדי, זה י"ב אדר ממש,
כמעט כמו השנה לפני פורים.
לא בכדי השבת, פרשת כי תישא,
אנחנו פוגשים אחרי פרשת כיור הנחושת,
המטהרת הכוונות של האנשים,
את המילה מורדכי,
כי תרגום המילה מור דרור הוא מורדכי, מירה דחיה.
תסתכלו בהערה 7,
מירא דחיא,
וראה דברי הגמרא בחולין קלט עמוד ב',
מרדכי מן התורה מנין, דכתיב מור דרור,
מתרגמינן מירא דחיא.
מדהים, בסדר? פרשת כי תישא בעצם רומזת לנו על מרדכי.
מרדכי, מור דרור, מירא דחיא.
משמע מהראשונים,
זה הרמב"ן שראינו, שייחודו של החומר הזה, מור דרור,
שהינו נקי, ללא זיוף.
בסדר? יש שם את ההערות, הרד"ק והרמב"ן.
אולי משום כך נאמרה מצוות "זכור את אשר עשה לך עמלק"
אחרי פרשת המשקולות.
בסדר? בפרשת כי תצא,
יש, תסתכלו בהערה,
פרשת המשקולות מופיעה בדברים כ"ה י"ג ט"ז, מיד לאחר מכן בפסוק י"ז מופיע ציווי הזכירת עמלק. מה הקשר
בין המשקולות למחיית עמלק?
אחרי שהתורה נלחמת מלחמת חורמה בזיוף,
זאת חלק מההכנה לפוריים.
כלומר, הרב מסביר שיש קשר
בין זיוף במשקולות
לבין ניצחון על עמלק.
למה?
בגלל שהמלחמה בעמלק היא בעצם המלחמה על האמת מול הזיוף.
למה?
בגלל שאם אתה לא מאמין שיש בעולם
ערך עליון שאתה מחויב אליו, כלומר בורא לעולם שאתה מחויב אליו,
אז הכל הופך להיות בעצם סוג של זיוף אחד גדול.
במילים אחרות,
מה זה זיוף בעולם שאין אמת?
גם הזיוף זאת האמת שלי.
אתם מבינים? זאת אומרת, כל המושג של זיוף בעולם יכול להיות רק אם יש אמת.
אין דבר כזה זיוף אם אין אמת.
אז בעולם של עמלק, בעצם בגלל שאין בורא שמחויבים אליו,
אין דבר כזה אמת.
אין אמת.
אז רק רגע,
תעצרו שנייה את ה...
תשמרו את הדף הזה לרגע.
הרב, בשיחה שהתחלתי להקריא ממנה לפני כן,
אומר ככה.
כדי להסביר את הרעיון הזה של הזיוף והאותנטיות,
הוא אומר דבר כזה.
הגמרא בברכות אומרת,
זה גמרא בברכות ז' עמוד א',
"טובה מרדות אחת בלבו של אדם,
מ-כמה מלקויות". יש, אומרים, מאלף מלקויות, מכמה מלקויות. מה זה מרדות בלבו של אדם?
טוב שאדם יגיד לעצמו אני רוצה להשתפר מאשר אלף בני אדם שיגידו לך תשתפר.
זה הכוונה.
טובה מרדות אחת בלבו של אדם.
אז תראו את ההסבר שלו. מפרש רש"י שם,
לשון רידוי והכנעה.
מה זה מרדות?
רידוי והכנעה.
באופן פשוט וראשוני המושג מרד הוא כלפי חוץ,
הרב אומר.
לא כל כך מצויה מרדות של האדם מול עצמו.
אך קהל מסביר רש"י שהכוונה להכנעה
טובה ההכנעה הזאת בליבו של אדם יותר מכמה מלקויות.
כלומר, במילים אחרות,
טוב שהאדם
ימרוד בעצמו מאשר שכמה אנשים יגרמו לו שהם ירדו בו.
הכנעה זה תהליך שבו האדם מכניע את עצמו ומחדש את הגמרא,
שיש בכך צד יותר בריא מכפייה חיצונית שמכניעה את האדם.
מה פירוש שהאדם מכניע את עצמו?
כך הוא שואל.
או,
הרי לפני רגע דיברנו על החופש,
על הצבי שהולך ומתענה כרצונו?
איך מסתדר המושג חופש עם המושג הכנעה?
יש בעולם, הנה, עכשיו, הדוגמה תמיד, אתם רואים שזה משהו עקבי.
כל הזמן הרב נותן את הדוגמה, מביא את הדוגמה מלשון הרע.
הרבה פעמים הוא היה מביא את הדבר הזה, את הדוגמה מלשון הרע.
כי זה נושא שהעולם שלנו שיש בו חופש דיבור,
אז מאוד מדברים עליו.
זאת אומרת ככה, יש בעולם דבר כזה שנקרא לשון הרע.
היום זה תחת הכותרת המודרנית חופש הביטוי.
מה זה חופש הביטוי?
שאדם יכול לעשות מה שהוא רוצה ולדבר מה שהוא רוצה.
במילים אחרות, זה הספונטניות שלי,
זה מה שבא לי ככה מהבטן.
לכאורה, באמת היינו קוראים לזה דרור, חופשי,
מתהלך כרצונו,
כל הביטויים של הרמב"ן.
הוא עושה מה שהוא רוצה.
לפי חופש הביטוי, אם אומרים לאדם שאסור לדבר לשון הרע, בעצם אומרים לו לא להיות בחופש.
אך השאלה הגדולה בענייני שמירת הלשון היא,
מי זה האדם?
ומי זולתו?
ואז הרב אומר דבר נפלא,
שלדעתי באמת זה אחד מיסודות, יסודות משנתו.
במקור בו פתחנו בסוגיית היובל, נאמר שהעבדים חוזרים לבתיהם ושדות חוזרות לבעליהם.
אבל כיצד מתנסחת התורה, וקראתם דרור בארץ לכל יושביה.
ומה היה אמור להיות כתוב, באמת,
לכל עבדיה?
למה כתוב לכל יושביה?
למה הדרור הוא לכל יושביה?
שימו לב לדבר הבא.
אלא שהתורה מתכוונת,
לכאורה הייתה צריכה התורה להגיד וקראתם דרור בארץ לכל העבדים.
הרי הם המשתחררים.
למה אומרת התורה לכל יושביה?
אלא שהתורה מתכוונת לומר שכשהעבדים יוצאים לדרור ומשתחררים מעבדותם,
יחד איתם יוצאת עוד קבוצה לחירות.
אלו הם האדונים.
גם האדונים יוצאים לחירות.
האדונים אף הם משתחררים, משתחררים מעדנותם.
כי כמו שהעבדות זה מצב לא טבעי,
משום שהאדם נברא בצלם אלוקים, וצלם אלוקים פירושו להיות חופשי.
כך גם אדנות זה מצב בלתי טבעי.
מה הכוונה אדנות?
אדנות על מישהו אחר.
ממילא, כשמשתחרר העבד, משתחרר גם האדון.
אולי לא כל האדונים מרגישים את זה,
אולי לא כל האדונים מסכימים להשתחרר,
אבל המבט של התורה הוא מבט מוחלט,
לא מבט שבא למצוא חן בעינינו או לשחות מחיאות כפיים מבני אדם.
התורה מתארת את מה שמתרחש באמת.
זה חלק מהסוגיה של החופש.
יכול להיות שלכן משתמשים במושג מרדות והכנעה.
כי מהמקום האמיתי בנפש אנו מרגישים שאדנות זה מצב לא בריא.
זאת אומרת,
כשמישהו אחר רודה בך ואומר לך איך להתנהג, זה לא בריא.
האדם צריך להיות חופשי.
חופשי מן הזיוף,
ובמידה מסוימת גם חופשי מזה שמישהו אחר יגיד לו איך להתנהג.
כן, כן, כן, כן.
כי מהמקום האמיתי בנפש אנו מרגישים שאדנות זה מצב לא בריא.
ייתכן שהשכל, הרצון, הרגש, היצר של האדם,
כל אלה רוצים את האדנות,
אך תהליך ההכנעה גורם לאי-שעבוד לשכבה החיצונית,
ומכוון את מרכז הכובד כלפי השכבה הפנימית.
כלומר,
זו נקודה שחזרנו עליה לדעתי המון פעמים במהלך השיחות האלה.
תורת השכבות, ככה אני קורא לזה, תורת השכבות של הרב.
הרב מדבר כל הזמן על זה שבתוך האדם יש שתי שכבות,
לפחות שתי שכבות.
שכבה אחת שמעוניינת
בעבדות,
שמעוניינת בלשון הרע,
שמעוניינת בהרבה דברים שהיינו מגדירים אותם כדברים שהם חופש,
סוג של חופש.
אבל חופש
שאין בתוכו איזה מימד אותנטי של נאמנות לאמת.
הנה, אדם, ואז הוא אומר ככה,
אבל ייתכן שבצילום מצב רגעי אדם רוצה להיות אדון,
ולכן כרגע הוא צריך להכניע את עצמו.
אבל ההכנעה העצמית מגמתה לחדור אל עולמו הפנימי הנשמתי של האדם,
ששם האדנות לא ראויה.
ואז מושג הדרור הוא בהחלט מושג של ברור הזיוף וההחלצות ממנו.
כלומר, במילים אחרות,
אתה שואל את עצמך, רגע,
זיוף ותערובת,
או עונג וחופש.
איזה מהצדדים האלה זה הצד הנכון?
יבואו אנשים ויגידו,
הדור קיבלוה בימי אחשוורוש.
זה הדבר הכי חשוב.
יבואו אנשים אחרים ויגידו, מה פתאום?
האדם צריך לכפות אותו, לכפות אותו
טובה מרדות אחת מליבו של אדם.
מה האמת?
האמת היא שבאמת צריך האדם לשאוף לכך
שהוא יהיה נאמן לעצמו.
אבל לפעמים, כדי שהוא יהיה נאמן לעצמו, אתה צריך איזה רידוי,
איזה כפייה, כדי שתעזור לאדם להשתחרר מתוך המעגל,
אפשר לקרוא לזה, של השעבוד לעצמו.
וכבר דיברנו על הנקודה הזו. אתם זוכרים שדיברנו על זה שאחד,
אחד מהביטויים, אפשר להגיד,
לקריסה
של האינדיבידואליזם המערבי,
הזכרתי את זה באחד הספרים שהזכרנו בעבר,
שהמושג של התמכרויות,
התמכרות זה חופש קיצוני שניתן לאדם,
והוא בעצם עשה מה שהוא רוצה,
וזה לא הוביל אותו לשמחה,
אלא הוביל אותו להתפרקות.
ואז, מה קורה בעצם בקבוצות גמילה?
בקבוצות גמילה,
אחד הדברים שעושים לבן אדם זה שהוא פתאום מחויב לקבוצה.
הוא חייב לתת דין וחשבון לקבוצה למה שהוא עושה.
ואז הבן אדם אומר, רגע, אז מה, אתה שעבדת את עצמך לקבוצה?
כן, ועל ידי זה נגאלתי מעצמי.
לפני כן נגעלתי מעצמי, ועכשיו נגאלתי מעצמי.
על זה דיברתי.
דיברתי. 12 הצעדים,
זה קשור גם לאמונה באלוהים וזה קשור גם לקבוצה, אבל מה בעצם אנחנו לומדים מכאן?
שלפעמים בן אדם כאילו עושה מה שבא לו וזה מפרק אותו,
ובן אדם נכנס לתוך מערכת וזה מציל אותו.
אה, ברור, נכון, מנוס מחופש. זה בדיוק המנוס, נכון, נכון, נכון.
בעצם אפשר להגיד, זה בעומק
ויכוח מאוד עמוק גם של ערך פרום
וגם של ויקטור פרנקל עם האסכולה של פרויד.
האסכולה של פרויד, בעצם,
הטענה המרכזית שלה זה שבאדם יש דחף,
והדחף הזה צריך להגיע לפורקן מסוים או לסוג של סובלימציה.
ומגיעים האסכולות האחרות ואומרים, לא, באדם יש שאיפה עליונה,
והשאיפה הזו מפרקת במידה מסוימת את השאיפות התחתוניות של האדם.
זאת אומרת,
לפעמים יש לנו תחושה כאילו האדם בעצם הוא יצור שחייב לספק את הצרכים.
נקרא לזה החייתיים שלו,
ובלי זה,
אז הוא לא יהיה מאושר.
אבל מגיעים, כל הפסיכולוגיה שבעצם מגיעה אחרי פרויד,
ואומרת לו, לא נכון,
יש שכבות בתוך האדם שאם תספק אותן,
אז כל השכבות החייתיות הן יתמתנו במידה מסוימת.
זה בעצם מה שקורה בתוך קבוצת צעדים, נכון?
קבוצת הצעדים בעצם יוצרת איזו סביבה בריאה לאדם לצמוח בה מחדש.
ואז היחיד
מקבל איזה סביבה טובה,
איזה סוג של סביבה חד-משמעית,
ברור, ברור.
כי מה זה פוסט-מודרניזם?
איך אמר פעם מישהו?
פוסט-מודרניזם זה מוסט-מודרניזם.
מוסט-מודרניזם זה אומר הקצנה של המגמה המודרנית. המגמה המודרנית היא חופש, חירות
ואינדיבידואליזם מוקצן במידה מסוימת. הכוונה, כל אחד הוא אוטונומי לעצמו.
מה הבעיה בתפיסה אוטונומית לגמרי?
שאתה לא סופר בסופו של דבר אף אחד,
ואז אתה מתכנס לתוך עצמך.
זה אותנטיות עד הקצה.
אבל כשאתה אותנטי עד הקצה, אתה לפעמים מזייף איפה,
סליחה,
כשאתה ספונטני עד הקצה, אז אתה מזייף באותנטיות שלך.
אתה בעצם לא נאמן בסופו של דבר לשום דבר, כי אין שום דבר.
במילים אחרות, כשאין שום דבר מעל האדם,
אז גם האדם בעצמו,
הוא נשבר,
לא נשאר לו שום דבר.
זה...
מה זה?
דן. נכון.
זה נכון, אבל אני חושב שהשליטה ביצר הרע יכול...
נכון, אבל יכולה להיתפס השליטה ביצר הרע כסוג של...
האדם הוא בעצם סוג של יצר הרע אחד גדול,
וצריך כל הזמן לשלוט בו כדי שהנפש הבהמית הזו לא תתפרץ.
הרב בעצם כל הזמן לאורך כל הרעיונות בעצם מנסה להוביל אותנו בתורת השכבות,
כמו שאני קורא לזה,
להבנה שבתוך האדם יש שאיפה יותר עמוקה
מהדחף היצרי.
והאדם בעצם בעבודה הפנימית של החפירה שלו,
הוא צריך להגיע למי התהום האלה.
מי התהום האלה הם מים שהוא מרגיש בהם הרבה הרבה יותר טוב.
זאת אומרת, במילים אחרות,
כשאתה נותן לשכבת החיצון לשלוט בחיים,
שכבת הפנים נחנקת.
כלומר, במילים אחרות,
כשאתה נותן לבן אדם להתעסק בהתנדבות, בעשייה, לציבור,
אז שכבת העומק של האדם מקבלת כל כך הרבה אוויר לנשימה,
ששכבת החיצון בעצם מתייתרת.
כלומר, היא כבר לא מנהלת לו את החיים.
אבל כששכבת העומק מתה,
אז האדם בעצם מנסה לספק את כל חייו דרך שכבת החיצון.
כלומר, בואו נקנה עוד משהו, בואו נאכל עוד משהו, בואו נעשה עוד משהו.
אבל למה? בגלל שיש צמאון פנימי לאדם לקבל איזה משמעות,
וכשאין משמעות,
אז האדם נחנק.
זה הסבר מאוד מאוד מעמיק לתהליכים האלה.
אז רגע,
תסתכלו בבקשה
בשיחה שנתתי לכם,
בך בטחו אבותינו.
אחרי המור דרור
אומר הרב ככה, ואולי משום כך בפרק כ"ב בתהילים שלפי דברי חז"ל נאמר על ידי אסתר המלכה, שיסודות רוח הקודש של דוד המלך עמדו לה בשעת הצומת הגדולה בה היא עמדה,
האם לדאוג לעצמה,
לטובתה, לצניעותה, או האם למסור את הנפש על מלחמת עמלק?
בשעה קשה זאת אמרה אסתר המלכה, בלי זיוף,
בישרות את האמת,
ואנוכי תולעת ולא איש,
חרפת אדם ובזוי עם.
הגרא, אין בספר אבן שלמה ואין בספר כל התור,
מרחיב את הדיבור על כך שבחבלי משיח מלחמת עמלק
תהיה מלחמה על המידות,
מלחמה על הזיוף.
שימו לב,
הרב בעצם כל הזמן קושר בין זיוף לבין קלקול המידות.
למה?
כי מידות לא טובות זה מידות שבמקום שהאדם יהיה נאמן בהן לאמת,
הוא בעצם מנסה כל הזמן לזייף כדי להרוויח משהו.
למה בן אדם מזייף כסף?
כי הוא לא רוצה לשלם את המחיר.
אומרת אסתר,
אני מצידי,
מצד שכלי, מצד רצוני, מצד בקשתי, מצד כישרונותיי,
אנוכי תולעת ולא איש.
כך למדה מדוד המלך.
זה לא מפריע לה להגיד,
אני ממשיך,
ואתה קדוש יושב תהילות ישראל.
אנחנו אומרים את הפסוק הזה בבוקר בקדושת הובא לציון.
אתה, הקדוש ברוך הוא, נותן כוח.
אנחנו משרתים שלך.
אנחנו חיילים שלך.
אתה תיתן לנו את הכוח להילחם.
לכן אומרת אסתר,
בך בטחו אבותינו,
בטחו ותפלטמו,
אליך זעקו ונמלטו,
בך בטחו ולבושו.
עד היום,
אלפי שנים,
אנחנו אומרים בתפילה את המילים ולא נבוש כי בך בטחנו.
אנו רוצים להבין נכון מה הקדוש ברוך הוא רוצה מאיתנו.
אנו רוצים לשרת אותו נכון.
רוצים למחות כל זכר של גאווה,
שנאה,
כוחניות ואכזריות מהלב שלנו ומהנפש שלנו.
בסדר? זה כל מילה פה.
גאווה זה בעצם סוג של
תפיסה של האדם כנפרד מהמקור.
שנאה
נובעת מזה שבן אדם לא רואה את כל האנשים האחרים
כחלק מגילוי אלוקי.
כוחניות זה סוג של תפיסה שלא רואה בשני סובייקט חירותי,
ואז אני יכול לשלוט בו בצורה כוחנית.
אכזריות זה התעלמות מזה שהאדם השני הוא גם סוג של סובייקט שאני צריך להתייחס אליו.
כל המילים האלה הן בעצם מילים שמבטאות את הרגישות
העמוקה לצלם האלוקים שבאדם.
וזה הניצחון על עמלק.
מה זה ניצחון על עמלק?
עמלק הוא בדיוק הפוך.
גאווה, שנאה, כוחניות, אכזריות,
לפגוע בחלשים,
לפגוע, מה? תאווה,
ההבלטה של הנפילות של עם ישראל, ההבלטה של התאוות של עם ישראל.
כל הדברים האלה זה ביטויים שונים לכך שאין בחיים שלהם
ריבונו של עולם, אין אלוקים בחיים שלהם.
הבטחתי לכם רק מילה אחרונה על הרב צבי יהודה,
אז זה פשוט מתחבר.
אז בשיחה אחרת על הרב צבי יהודה זה לא נמצא לפניכם,
אומר הרב ככה, תמצית חייו של רבנו הרב צבי יהודה היה החופש.
יכולנו לעשות בישיבה מה שאנחנו רוצים.
אומנם,
טוב, הוא נוגע פה באיזו נקודה של אתגרים של הדור שלנו.
הרב צבי יהודה לא סבל ולא אהב, לא חקיינים,
לא מנענעים בראש, לא צייתנים, לא חסידים, לא חצרות ולא דוברים.
ברור שהוא מדבר על הרב צבי יהודה והוא מדבר במידה מסוימת על איך שהוא ניסה לחיות.
לא היה אדם אחד בעולם שהרב צבי יהודה סמך עליו חוץ מאשר על עצמו.
לא היה לו שום דובר, שום נציג ושום פרשן.
היו כאלה שהיו קרובים לרב צבי יהודה, שעזרו לו,
וחלקם חשבו שאולי הם יכולים לנהל לו את החיים,
אבל בכמה הזדמנויות הוא ביטא בצורה שאי אפשר היה להבין אחרת שהוא האחראי הבלעדי על עצמו.
ואז הוא מדבר על ההבדלים בין התלמידים השונים, הרב צבי יהודה וכולי,
שאיך יכולים להיות כל כך הרבה סוגים שונים של תלמידים מאותו רב.
אז הוא אמר שהוא פשוט כל,
הוא העמיד את התלמידים שלו, כל אחד וסגנונו, כל אחד ודרכו.
ואף על פי כן, בסיום הוא אומר ככה:
אז אם אתה יכול לעשות כל מה שאתה רוצה בישיבה, ואם אתה חופשי,
מה אתה עושה כתלמיד בישיבה כשאתה מגלה בוקר אחד פתק
שנתלה על לוח המודעות?
חיוב שמירת הלשון.
לימוד כל יום בין רבע לאחת עד אחד ורבע. בסדר? זה מה שהיה במרכז הרב, גם בזמני.
מה אתה עושה דבר ראשון? אם אתה כל הזמן שמעת חופש ואתה חי חופש,
מה אתה עושה דבר ראשון?
אתם, בצדיקות שלכם, תגידו,
הולך ללמוד.
אני בחוצפה שלי אומר, מוריד את הפתק.
נכון שלא חשבתם על זה, אבל כך היה.
ואז למחרת מגיע פתק נוסף.
בסוף אני מבין שזהו זה.
עכשיו, איך מתמודדים עם שמירת הלשון?
אולי היום זה יותר קשה ממה שהיה פעם,
אבל גם אז זה לא היה קל ללמוד שמירת הלשון בקביעות.
בקיצור, הוא נותן כאן דוגמה לכל הדבר הזה.
הסיום, בסיום הוא אומר ככה:
כשאתה מצלם מצב נתון שבו אתה רוצה לדבר לשון הרע, והתורה אומרת לך לא,
אין מנוס, אתה צריך להתכופף.
אבל אני אמשיך את זה מהכיוון שאנחנו דיברנו.
בעצם כל הרעיון
של מה שהרב צבי יהודה רצה, שאנשים יהיו מצד אחד חופשיים ומצד שני נאמנים לשמירת הלשון,
זה לא שני רצונות שונים.
הוא רצה שהתלמידים שלו פשוט לא יהיו משועבדים
לשכבות שבאדם שרוצות להתעסק בשלילי וברע.
הוא רצה לחנך אנשים שהם עצמאיים ובעצמאיות שלהם הם יהיו נאמנים לשכבות הפנימיות של החיים.
וכסיום וכאיחול ובקשה הרב בשיחה אחרת לפורים אומר ככה זה נמצא אצלכם בשיחה שהבאתי לכם בכותרת שמחת פורים באמת מי אנחנו באמת בלי זיוף
שתייה בפורים חשובה אבל בלי זיוף בלי ביטויים
חיצוניים שלא מתאימים ללב.
גם במשלוחי אמנות אנו רוצים לבטא את הלב האוהב, את הערבות ההדדית האמיתית.
כל ההבנה שלנו בפורים במאות השנים האחרונות הולכת ומתפתחת.
לראות את כל הניסים בארץ ישראל, במדינת ישראל, ראשית צמיחת גאולתנו.
אי אפשר להבין את המגילה, את פורים ואת מלחמת עמלק אם נשארים אנשים פרטיים.
מה הכוונה אנשים פרטיים?
שכאילו, מה?
זהו, אבל מה זה לא מחוברים לכלל? לא מחוברים להבנה שכל הסיפור הגדול של המגילה זה סיפור של עם שנגאל,
לא אדם מסוים.
אי אפשר להבין את המגילה ואת פורים ואת מלחמת עמלה, כי נשארים אנשים פרטיים. אם הכל מתחיל ונגמר רק בי,
ביוזמות שלי, ברעיונות שלי, בדמיונות שלי.
הרב היה מדגיש הרבה פעמים שבמגילה יש את הביטוי,
משם חז"ל מבינים את הביטוי,
ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי,
כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם.
הוא אומר, כי גאולה לא יכולה לבוא אם בן אדם חושב שהכול מתחיל ונגמר בו.
בקרדיט שלו, בזה שהוא עשה את זה, וכן הלאה וכן הלאה.
חייבים לדעת שגאולה באה ביחד,
שבן אדם מביא קרדיט למישהו אחר.
פורים זה זמן של ואנוכי תולעת ולא איש.
זה מביא הרבה שמחה.
זה מביא הרבה חידוש.
זה מביא הרבה גבורה.
כמו שכותב הרב קוק באורות הקודש,
ונסיים בתפילה, יזכה השם את כל העם, הן היושב בציון והן זמנית היושב בחוץ לארץ,
לראות עין בעין בשוב השם ציון, לראות מה באמת מחולל הקדוש ברוך הוא בטרם כל יציר נברא,
לנסות להיות מסוגלים לשרת אותו בשמחה.
פורים הוא יום שמח.
גם ביום הכיפורים אנחנו משרתים,
אבל השמחה יותר מודגשת בו דרך כובד הראש.
בפורים אנחנו לוקחים את החיוך,
את הערבות ההדדית,
את הריקוד, ומעלים אותם ומקדשים אותם.
בך פתחו אבותינו,
בטחו ותפלתמו.
ייתן השם כוח לפרזים,
למוקפים ולכל אלה שרוצים ועושים,
מתוך השתדלות אמיתית לחבר את כולם.
ייתן השם לכולם שמחת פורים אמיתית.
שבת שמחה, שבת של כיאור הנחושת,
של רחיצת ידיים ורגליים,
אין לי פה את ה... הנה.
של הרבה הרבה טהרה, של מור דרור, של חופש מזיופים.
ויהיה יום הפורים הזה,
תשע"ח, זה היה אז, לכם ולנו, לכל בית ישראל.
חג שמח, מרומם, מחדש, אור חדש על ציון, תאיר.
נזכה כולנו מראה לאורו.
אמן כן יהי רצון, חזק וברוך.
