טוב, שלום לכולם,
אנחנו היום נלמד את הפטרת פרשת כי תישא.
כמו שאני מציין בפרשיות הללו,
הרבה פעמים הן נופלות באזור ארבעת הפרשיות של שקלים זכור, פרה והחודש, ואז קוראים את ההפטרה שלהם,
אבל לפעמים גם יוצא שקוראים ממש את ההפטרה של פרשת כי תישא,
אז בוודאי שצריך להכיר גם אותה.
ההפטרה של פרשת כי תישא היא במלכים א', פרק י"ח.
האשכנזים מתחילים ממש מתחילת הפרק,
הספרדים מתחילים פסוק כ'.
נסביר רק את הפשט,
הקשר בין הפרשה להפטרה, ואז ננסה כמו תמיד לגעת בנקודות העומק.
פרשת כי תישא,
בואו נתחיל דבר ראשון ברמה המאוד מאוד כללית.
פרשת כי תישא היא פרשה שנמצאת לנו בלב הפרשיות של המשכן,
תרומה תצווה, כי תישא ויקל פקודי.
אבל מה שייחודי בפרשה,
שבניגוד לפרשיות תרומה תצווה, יקל פקודי, שהן כולן עוסקות בצדדים של המשכן, הכלים, הקודש, כלי הכהונה.
משהו,
אפשר לקרוא לזה קצת טכני, כל השירוב אנחנו מנסים להסביר, זה לא משהו טכני, זה משהו קדוש, נפשי,
שנוגע אלינו.
אבל לכאורה בפשט זה עדיין עוסק בצדדים האסתטיים של כלי הקודש.
פרשת כי תישא, יש בה גם פה ושם נגיעה בזה,
אבל לב הפרשה זה הסיפור של חטא העגל.
חטא העגל, שפה אין מוקדם ומאוחר בתורה, כן? אנחנו, חטא העגל היה אמור להיות במתואר ככה שם מיד אחרי פרשת יתרו,
אבל התורה מתארת לנו את זה עכשיו בפרוטרוט.
זו פרשת כי תישא,
וחטא העגל, עם כל ההשלכות שלו,
שבסופו של דבר יש עונש לעם ישראל,
ומשה רבנו מקבל ציווי, יחד עם הלוויים,
לקנות לשם השם ולהרוג שם את עובדי העגל.
אז מזה מגיעה ההפטרה.
ההפטרה בספר מלכים א', פרק י"ח,
מתואר האירוע הידוע של אליהו הנביא בגילגל,
כן, שם, בסליחה, בהר הכרמל, או בגילגל, סליחה,
בהר הכרמל עם נביאי הבעל שהוא שם שוחט את נביאי הבעל וכך קראתי גם לשם של השיעור מסתיימת הנבואה שעם ישראל כולם וירא כל העם ויפלו על פניהם ויאמרו אדוני הוא האלוהים אדוני הוא האלוהים קראתי לשיעור ככה השם הוא האלוהים
שזה לכאורה הקבלה לבין חטא העגל שבחטא העגל גם אחרי שעם ישראל נפל אז הלך והתברר
מתוך הכאב, מתוך ההרג של החוטאים, שהשם הוא האלוהים.
בסדר, זו ההקבלה הפשוטה בין הפרשה להפטרה.
וננסה לתת פה את הקריאת כיוון העמוקה.
פרשת כי תישא, היא, כאמור, הלב שלה זה חטא העגל,
אבל היא, בהתחלה,
היא ממשיכה את העיסוק במשכן,
ובמקרה הזה,
וידבר אדוני אל משה לאמור, כי תישא את רוב בני עשרה לפקודיהם, ונתנו איש כופר נפשו לאדוני בפקוד אותם, ולא בהמנב בפקוד אותם.
זה יתנו כל העובר על הפקודים, מחצית השקל בשקל הקודש, איזה מגירה השקל,
מחצית אשר היא תרומה על אדוני.
יש כאן מניין של עם ישראל בשביל למנות את עם ישראל, גם כחלק פה מכל הארגון של המערכת,
אם אפשר לקרוא לזה כך, כן? בונים פה עכשיו את המשכן,
מתארגנים לקראת השהות במדבר, ועבודת הקודש,
ואז גם נותנים מחצית השקל, בהערת סוגריים, את הפסוקים אנחנו גם קוראים כפרשת שקלים גם באזור הימים הללו,
מכריזים על השקלים מחודש אדר,
אבל בהקשר כאן זה פשוט דרך למנות את עם ישראל, כל אחד צריך לתת מחצית השקל,
ומשם ממשיכה הפרשה ומדברת על הכיור הנחושת,
כמו שאמרנו, אנחנו עדיין נמצאים פה בכלי המשכן,
שכי אור הנחושת נעשה על מנת שירחצו ממנו ארון ובניו את ידיהם ואת רגליהם.
ואז יש גם תיאור, שוב, של הקטורת,
בסדר? של מה, יש פה עוד כמה כלים, את השולחן, את כליו, את מזבח העולה וכולי.
אבל יש כאן את עבודת הקטורת, שזו הייתה גם עבודה מאוד חשובה במשכן. לקחו הרבה סממנים וערבבו אותם יחד, חיממו ויצר איזה שהוא ריח.
שריחו נדף בבית המקדש,
ואז יש לנו את האזכור של האומנים בצלאל בן אורי והאולייו בן אחי שמח למטה דן,
שאנחנו נרחיב בהם בפרשה הבאה, פרשת ויקל, נסביר בדיוק מה התפקיד שלהם,
אבל הם מוזכרים גם פה, לחשוב מחשבות, בזהב, בכסף, בנחושת.
טוב, אז זה עדיין אנחנו פה סביב המשכן,
מחצית השקל, זה הכל מחובר יחד, כן, את השקלים גם היו משתמשים בהם לעבודת הקודש,
לא רק למנות את ישראל,
ואז יש לנו אזכור של השבת,
שזה לכאורה לא קשור, אבל מכאן לומדים את כל הלכות שבת, שלט מלאכות שבת, הן נלמדות פה ממלאכות המשכן.
ואז כאמור, יש לנו פרק ל"ב, הלב
של ספר שמות,
יש לנו את הסיפור של חטא העגל, עם ישראל אחרי הר סיני,
שמשה רבנו עולה הר סיני,
הוא נופל ומקים לעצמו עגל מסכה.
ואז מה שקורה, שמשה,
כאן הקדוש ברוך הוא אומר לו, לך רד, כי שיחת עמך,
כן, אני אמחה פה את עם ישראל, משה רבנו מוסר את הנפש,
כן,
אנה חטאם הזה חטאה גדולה,
ואתה אם תישא חטאתם, ואימה אם מכני נא מספרך אשר כתבת.
טוב, אומר לו הקדוש ברוך הוא, לך תשוב חזרה ותטפל בעניין.
משה רבנו יורד,
ואז הוא קורא לבני שבט לוי, והם,
קיצור, הורגים בעם ישראל את כל החוטאים.
ואז משה רבנו עולה שוב להר סיני, כן, אני אומר פה את הכל ממש בנקודות ציון,
צריך להסתכל את כל הפסוקים,
בדיוק מה קורה כאן, אבל משה רבנו, שהוא עולה שוב להר סיני, אז הוא מקבל את 13 מידות הרחמים.
כן, וירד השם בענן, התייצא עמו שם, ויקרא בשם השם,
ויעבור השם על פניו ויקרא, השם, השם, אל רחום וחנון, ערך אפיים וחסד מת, עושה חסד לאלפים, עושה עבור נופש רבטיים, ינקה, לא ינקה,
פוקען עבור נבות על בנים, על שלישים ועל רבעים.
טוב, וכך באיזשהו מקום נסלח לעם ישראל.
ואז בסוף הפרשה,
יש לנו גם איזה עוד עיסוק בפטר רחם, מצוות בשלושה-שלוש רגלים,
מוזכר ובסופו של דבר משה רבנו יורד שם מהר סיני וקרן אור פניו, הוא צריך לשים איזה מסווה
וככה מסתיימת לה פרשת כתיסא.
טוב, אז מה הרעיון שחורז את פרשת כתיסא שגם יחבר אותנו להפטרה?
פרשת כתיסא ישמע כן להיות נישאים,
כן? לא להתנשא במשמעות השלילית שלנו היום, להשתחצן,
אלא להתרומם.
פרשת כי תישא זה פרשה איך אנחנו נושאים את הראש שלנו ומתחברים אל הקדוש ברוך הוא.
או אל תגידו, מה החידוש?
התשובה היא פשוטה.
אנחנו נמצאים פה בתוך עשיית המשכן. עשיית המשכן, כן, הפרשיות של כל החצי השין של ספר שמות,
זה עוסק איך הקדוש ברוך הוא שוכן פה בתוך העולם הזה.
בכלים, במקדש, בעיסוק בדברים הטכניים, כפי שתיארנו.
כל הפרטים, כל הדיוקים.
יש נטייה טבעית לבן אדם, כאשר הוא מתעסק עם העולם הזה,
גם כשהוא מנסה להכניס בו את הקודש,
להישאר בתוך המציאות של העולם הזה,
להישאר בפרטים הטכניים, להישאר בשגרה, להישאר בכל המציאות היומיומית, החומרית.
ופרשת כי תישא, היא מסבירה, לא,
איך אנחנו מרוממים את עם ישראל? אז זה מתחיל, דבר ראשון, ב"אמרנו מחצית השקל".
בסדר? אנשים, למנות את עם ישראל, כל אחד נותן מחצית השקל.
דיברנו על זה כבר גם ביחס לפרשת שקלים והפטרת פרשת שקלים.
שקל זה מלשון משקל,
נוכחות.
לכל אחד יש את הנוכחות שלו פה בעולם הזה.
והנוכחות הזו היא יכולה להישאר שוב, מנותקת מהכלל,
מנותקת מאלוקים, מנותקת מהאידיאלים הגדולים.
היא נשארת שוב באינטרסים האישיים, במעגל הקטן שלי, מה אני מרוויח,
מה אני לא מרוויח.
לכן אנחנו נותנים מחצית השקל.
אתה כשלעצמך, אתה חצי, אתה לא שלם.
בזה שאתה נותן את מחצית השקל שלך,
אז אתה חלק מהמניין של עם ישראל, כן? לכן גם לא יהיה בהם נגף, יפקוד אותם.
כאשר מונים את ישראל, כאשר כל אחד עומד כשלעצמו,
אז זה יוצר מגפה, בסדר? נושא בפני עצמו,
זה חלקיות.
אבל כאשר עם ישראל, כל אחד מחבר את המחצית שלו אל השלם הגדול,
אז אפשר באמת להתרומם ואפשר להביא מזה קורבנו.
זה ככה פותחת פרשת כי תישא,
ומשם זה ממשיך לגבי כל הנושא של כיור הנחושת.
גם כיור הנחושת זה גם משהו שעוד יורחב בפרשיות הבאות.
זה היה כלי מאוד מרכזי בבית המקדש.
בשביל להיכנס אל הקודש צריך לטהר את הידיים והרגליים. שוב, את העולם החומרי השגרתי צריך לטהר אותו.
איזה כיור נחושת, חזר גם את הארים, שכיור הנחושת נעשה מהמראות עצובות.
הנה, נשות ישראל בזמן השעבוד מצרים,
שבעליהם יתרחקו מהם, כי הם כבר היו מיורשים מהגאולה, ואמרו, פרעה במילא הולך להרוג פה את כל הילדים,
אז הם פרשו מהאישה. אז איך עשו נשות ישראל? הם קישטו את עצמם מול מראה.
כן, הנחושתה, זה היה המראות שלה, זה היה השתקפות,
ייפו את עצמם כדי שבעליהם יבואו איתם ואז יקימו את הדור הבא של עם ישראל. זאת אומרת, לוקחים את העמדה הזו, את המראה, שזה כביכול אדם מתעסק עם היופי שלו, עם החומריות שלו, עם המעגל הקטן שלו, עם האגואיזם שלו,
ואת זה הופכים לכיור נחושת שממנו מתארים את הידיים והרגליים,
והאדם מתאר את החומריות הזו, את הצדדים הנמוכים, ונפתח למשהו גדול יותר,
נפתח אל המשכם.
זה הכיור נחושת, וזה גם הקטורת.
הקטורת זה הרבה פרטים, הרבה סממנים,
כל מיני אבקות שכל אחת מייצגת כוח אחר, זווית אחרת, פרטיות אחרת.
אנחנו מקטרים את הכל, קטיר בארמית זה לקשר, קשר.
מקשרים את הכל, מחברים את הכל, זו הייתה עבודה מאוד חשובה, מדויקת.
מי שרוצה להרחיב את זה, אז יכול לשמוע את השיעורים שדיברנו בזמנו על פרשת כי תישא. פה אנחנו רוצים להתמקד בהפטרה,
אז אנחנו רק נוגעים בנקודות,
אבל גם הקטורת, גם הכיור, גם מחצית השקל, כולם אותו רעיון.
בשביל להתנשא צריך לקחת את הפרט שלי ולחבר אותו אל התמונה הכוללת,
וזה גם האומנים, בצלאל והאולייב, כל אחד בדרכו שלו. אומן חושב מחשבות לעשות בזהב הכסף והנחושת, היכולת לחשב מחשבה.
מחשבה זה לקחת הרבה פרטים ולחבר אותם בחשב אחד, כן? בקו אחד.
זה הרעיון של האומנות,
האמונה שבצלאל ואוליאב עושים,
וזה גם השבת.
כאמור, כל הדברים האלה יורחבו עוד בהמשך בפרשת ויקל,
אבל הרעיון הוא ששבת זה הנקודה שבה אנחנו שווים,
לוקחים את כל הל"ט מלאכות, לוקחים את כל הפרטים של החיים, את כל המציאות היומיומית,
ומחברים אותם, משיבים אותם אל המקור,
אל זכר למעשה בראשית.
ואז, כאמור, אנחנו מגיעים לנושא של חטא העגל.
אז מה הרעיון של חטא העגל?
כאשר מנסים להתנשא, כאשר עם ישראל נמצא בתחתית הר סיני, והנה, הוא מתרומם,
והוא, כן, וגם אחרי זה, בעתיד, כן, אנחנו פה קופצים כאילו חזרה אחורה, אבל
בתוך פרשת "כי תישא", עם ישראל גם בעתיד יחבר את הדברים אל הכלים, ואל המשכן, ואל הזהב, ואל הכסף, ואל הכיור,
אז יש חשש.
מה החשש?
שעושים עגל מסכה.
אחרי העגל גם נושא שדיברנו הרבה בהרבה שיעורים, בכל מיני כיוונים.
הרעיון, אני חוזר, הוא
משה רבנו להר סיני, זה בעצם הדרישה מעם ישראל ללכת ולהתעלות. שוב, אל תישאר בקטנות שלך, אל תישאר באינטרסים שלך,
תתחבר אל ההר אשר שם האלוהים, תעלה עם משה רבנו אל העולם העל-אנושי,
אל העולם שדורש מבן אדם להיפתח, אל האמת, אל המוסר.
זה קשה,
זה קשה.
עם ישראל אומר לאהרן הכהן,
קום עשה לנו אלוהים אשר ילכו לפנינו, כי זה ממשה האיש אשר העלינו מארץ מצרים, לא ידענו מי היה לו.
אומרים ארסל אהרן,
משה פה רוצה מאיתנו איזו תביעה אינסופית של התקדמות, של לא להתקבע בקונספציה,
בקונצפציה, בעולם הקטן שלי, בדעות שלי, במידות שלי.
זה קשה לנו, לא ידענו מה היה לו.
ויאמר אליהם אהרן, טוב, אהרן כאילו מנסה לראות מה עושים עם העם,
ולא משנה כל הסיפור, בסוף יוצא עגל זהב. מה זה עגל זהב? עגל זהב
זה איזה סוג של פסל, שמבחינה היסטורית זה היה האלוהים של המצרים, זה מה שהם הכירו, אז מבחינתם זו הייתה העבודה זרה האולטימטיבית
של עגל זהב, זה לקחת את המציאות
הקטנה ולהתמקד בה.
זה הרעיון של עבודה זרה, כן? חטא עגל הזהב זה החטא עבודה זרה שייזכר לדורות.
עגל נכלל, זה היה בעל חיים כזה, קטן, חמוד, זה היה כזה נתן תחושה של ביתיות,
זו הסיבה שזה היה עגל, שא, קבש, זה היה האלוקים המצרי.
אבל עגל גם לישון מעגל.
איזה בעל חיים כזה שמסתובב במעגלים,
אם, כן,
המקובלים אומרים שמשה רבנו הוא עולה אל הר סיני,
הוא קורא לזה קו ועיגול.
משה רבנו כאילו נותן קו, נותן איזו נקודה שהיא אינסופית כלפי מעלה.
עיגול זה הצירה הגיאומטרית של איזו התכנסות בתוך עצמנו.
הרצון לעגל זהב זה הרצון להגיד, תקשיב,
אני בסופו של דבר רוצה להישאר איפה שאני.
אני לא רוצה להיפתח, להתנסה, להתרומם למשהו מעבר לזה.
הנה, אז דיברנו על תרומה,
כסף, זהב, כלים, קטורת, בסופו של דבר בעולם הזה אני נשאר איפה שאני.
אני לא מתרומם יותר מזה.
אלה אלוהיך ישראל אשר הוצאתיך מארץ מצרים.
אני מעמיד לעצמי פה עכשיו איזו דת, איזו מסגרת, אז כל פעם זה משהו אחר. זה יכול להיות הכסף שלי, זה יכול להיות המעמד החברתי שלי,
זה יכול להיות איזו אידיאולוגיה קומוניסטית,
זה יכול להיות עכשיו איזו סגידה להסכם שלום דמיוני, זה יכול להיות מיליון תרועות, אבל הרעיון הוא אותו עמדה נפשית.
אנחנו לא מתנשאים, לא מתרוממים,
אלא נשארים במקום שלנו וחוגגים סביבי גל הזהב.
וזה כמובן יוצר פה עכשיו הרס ומוות,
כן? כל אותם אנשים, בסופו של דבר, אומר הקדוש ברוך הוא, זהו,
הם לא מבינים מה המהות של הר סיני.
איך בכל זאת ניצלים?
במידות הרחמים.
מידות הרחמים זה הרעיון של הסבלנות, השם, השם, אלה החפיים. זאת אומרת, צריך לדעת שיש פה תהליכים ארוכים בהיסטוריה,
וגם אם עכשיו יש אנשים שנפלו בעגל הזהב והם מתמכרים פה,
בסופו של דבר נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם,
והמציאות תלך ותתקדם.
רחמים, מלשון רחם, כן, אותו איבר שמצמיח את
העובר,
תהליך ארוך שיהיה בנצח של עם ישראל. וגם כל אדם עם מידות הרחמים שלו, גם כשאדם, כל אחד מאיתנו נופל לפעמים בעגל הזהב,
כל אחד מאיתנו הוא לפעמים מתקבע באזור הנוחות שלו,
בעולם הדמיוני, החומרי, התאוותני שלו,
שידע שאומנם יש צד שיש פה מוות, יש פה הרס, כן? יש פה בני לוי כאילו מכריחים אותנו להמיץ את הצדדים הנמוכים האלה בנפש.
ויחד עם זה, בן אדם גם ילך ויתקדם.
השם ירחם עליו בעולם הזה, בעולם הבא,
הוא ילך ויתקן את כל העגלי זהב הקטנים האלה שהוא בונה בנפש שלו.
וזה מסיים את הפרשה שמשה רבנו,
הוא יורד וקרן עור פניו וצריך לשים מסווה. זאת אומרת, משה רבנו, שוב, הוא הביטוי לעולם העליון הפתוח וזה.
מסתבר שעם ישראל עוד לא בנוי, צריך את העיכול, את האיטי, את הרחמים,
שהדברים יופיעו בהדרגה.
צריך פה מעכשיו איזה מסווה, כן? מעכשיו לוחות שניים, זה כבר לא הלוחות הראשונים.
יש כאן איזה סוג של ירידה,
כן?
כמו המדרש שידוע, שראה הקדוש ברוך הוא בתחילת בריאת העולם, שהאור גדול הוא גנזו לעתיד לבוא.
יש איזה צד שהאור הוא יותר מדי גדול,
חשוב היה שיהיה מעמד הר סיני ושיהיה את האור הראשוני, שנבין את נקודת השאיפה,
את גן העדן.
וזה לא סותר שעכשיו התורה מתארת לנו שהאנושות והמציאות, עם ישראל, הם צריכים תהליך מתברר, כביכול,
שצריך תהליך יותר איטי.
הקדוש ברוך הוא עשה את זה בכוונה,
באופן כזה, שיהיה מצד אחד את השאיפה העליונה,
משה רבנו להר סיני, טוב.
עכשיו
הולך ומתברר שעם ישראל זקוק ליותר זמן,
המציאות זקוקה לתהליכים יותר ארוכים, אז מעכשיו משה רבנו היא מסווה, כן? יש פה איזה
טיפה מיעוט של האור.
מכל מקום זו פרשת כי תישא, ואחרי כל ההקדמה הזו אנחנו מגיעים אל ההפטרה של כי תישא. הפטרת כי תישא, הסיפור הוא כזה,
והיא, כן, מלכים א' פרק י"ח, אני מתחיל מתחילת הפרק,
ויהי ימים רבים ודבר אדוני יעל אליהו בשנה השלישית לאמור,
לך אראה אל אחיו ואתנה מטר על פני האדמה.
הימים הם ימי המלך אחיו,
ימים אפלים בעם ישראל, ששולט מלך,
שתכף נראה, הוא מלך שיש בו צד שהוא רוצה את התועלת של עם ישראל, כן, מלך
שנלחם למען עם ישראל,
אבל אשתו איזבל, כן, ממלאת את הממלכה בעבודה זרה.
העמדה הנפשית הזו,
שאנחנו לא רוצים לטפס להר סיני,
אנחנו רוצים להישאר בתוך העולם הקטן שלנו, שמה שחשוב זה הכלכלה, האוכל,
הצדדים החומריים,
זה הימים שאנחנו נמצאים בהם, זו התודעה ששולטת בעם ישראל.
ומול אחיו יש את אליהו הנביא,
שהוא כל תפקידו לרומם את העם, הוא המשה רבינו
של אותו דור,
הוא תפקידו להרים את העם מעבר לעגל הזהב, כן? להכריח אותם לתת את מחצית השקל, לקחת את כיאור הנחושת ולהשתמש בו לקדושה.
לקטיר תורת, זה הכל, זה הדמות
שמתמודדת שם עם אחאב.
וילך אליהו להיראות אל אחאב, והרעב חזק בשומרון.
כן, היה לאליהו ניבא שהולך להיות בצורת, כן, כעונש על הדבר הזה.
ואז מה קורה?
ויקרא אחאב אל עובדיהו אשר היה על הבית, ועובדיה היה ירא את אדני מאוד. יש פה דמות נוספת מאוד חשובה, שתופיע בעוד כמה מקומות בתנ״ך.
עובדיה היה משרת של אחאב,
אבל איש צדיק, כן, שמתואר שהוא לקח את הנביאים, כאשר איזבל ניסתה להרוג את נביאי השם,
הוא הסתיר 150 נביאים במערה וקלקל אותם. שוב, בתוך הרעב הגדול הוא משכן את החיים שלו בשביל שתישאר הנבואה בישראל.
אחרי זה גם אשתו, ככה מתואר בהמשך, הייתה, כאילו, אחרי שהוא מת, אז לא היה, כל הכסף הלך לקלקל את הנביאים,
אז היא באה לאלישע הנביא, ואומרת,
בעלי היה ירא השם, ועכשיו לא נותר בי כלום, אז הוא עושה לה את הנס עם צפחת השמן.
איזור עובדיה זה דמות,
איך בתוך כל זה שהמערכת קורסת וכולם משתחווים לנביאי הבעל וזה,
יש כאן מישהו ששומר את הזהות הלאומית.
לא במקרה אנחנו קוראים פרשת קיצה הרבה פעמים גם באזור חכפורים,
אותו רעיון שיש נפילה,
יש קריסה,
יש מלך רשע, יש המן הרשע,
יש תמיד את העובדיה,
את אליהו, את מרדכי, את אסתר, שלא קוראים ולא משתחווים.
שומרים על הזהות בתוך כל סוגדי עגל הזהב שסביבם.
ויהי בהכרית תיזב אל נביאי אדוני, ויקח עובדיה מאה נביאים, ויחביהם חמישים איש במערה, וקלקלם לחם ומים, כן, סליחה, מאה נביאים, לא מאה חמישים.
ויאמר אחיו אל עובדיהו,
לך בארץ אל כל מעייני המים ואל כל הנחלים,
אולי נמצא חציר ונחיה סוס ופרד ולא נחית מהבהמה.
שוב, אחיו זה מלך,
זה מורכב, זה לא איזה מישהו הקרש"ר שגם
רומס את עם ישראל.
זה מישהו שמבחינתו מה שיש זה המציאות החומרית.
אז את המציאות החומרית הוא רוצה שיהיה לעם ישראל, הוא רוצה.
הוא אומר, אנחנו צריכים פה כלכלה, יש פה רעב, יש פה זה. הוא אומר לעובדיה, אתה ראש הממשלה, אתה מי שאחראי פה.
קדימה, לך תחפש, אולי יש איזה דרך להחיות פה את הסוס, את הפרד,
נמצא איזה מעט מים מהבצורת האיומה הזו.
ויחלקו להם את הארץ לעבור בה, ואחיו הלך בדרך אחת לבדו, ועובדיה הלך בדרך אחת לבדו.
ויהיו עובדיהו בדרך, והנה אליהו לקראתו, ויקירהו, ויפול על פניו.
ויאמר, האתה זה אדוני אליהו?
ויאמר לו, אני,
לך אמור לאדוניך, הנה אליהו.
ויאמר, ככה אומר אדוניהו לאליהו,
מי חטאתי כי אתה נותן את עבדך בעד אחיו לעמיתני.
חי אדוני אלוהיך אם יש גוי וממלכה אשר לא שלח אדוני שם לבקשך.
ואמרו אין והשביע את הממלכה את הגוי כי לא ימצאיך. ואתה, אתה אומר, לך אמור לאדונך הנה אליהו.
הוא אומר, אני כבר שנים פה, כולם מחפשים אותך, איפה אליהו ואיפה אליהו. אני כל יום שומע בממלכה שאליהו הוא האשם, הוא העוכר ישראל שבגללו אנחנו בבצורת.
אין, שהאנשים האלה שמדברים על עולם אמוני וזה,
הם אחראים על כל האסונות,
הם בגללם הסיתו כוחות מעוטף עזה כדי לשמור על כל הרעיונות המשונים שלהם, וזה, ואתה עכשיו אומר,
לך,
מה, אני אבוא עכשיו לאחיו ואגיד לו אליהו, ואז מה יקרה, הוא אומר.
ואתה, אתה אומר לך, אמור לאדונך, הנה אליהו, והנה אני אלך מאתך,
ורוח אדוני ישאך על אשר לא אדע, ובאתי להגיד לך ולא אמצא איך,
והרגן ועבדך יראה את אדם מנעוריי.
הוא אומר, אני מכיר אותך, אליהו. אתה,
ההנהגה שלך, תבינו, הוא לא בא אליו, כאילו, אתה תברח לי, אלא הוא אומר,
תקשיב,
אליהו, אתה, ההנהגה שלך זה הנהגה שהיא מעל הטבע,
מעל המציאות הארצית, אתה לא צריך לאכול, לא צריך לשתות,
הרי תעלה בסוף שערה על שמיימה קטן.
הוא אומר, אתה מנסחה רוח, אתה כאילו תזרוק פה את הכיוון שלך ותשאיר אותי, מה שנקרא, לאסוף את השברים, כן?
אתה אומר לאחיו, הנה אליהו,
ואתה נתת את שלך, נתת את המחאה שלך, את הכיוון, זו ההנהגה שלך עד עכשיו,
ואני בסוף אישר, הוא יהרוג אותי.
והלא עוגד לאדוני
את אשר עשיתי בהרוג איזבל את נביאה אדוני, ואחביא מנביאה אדוני מאה איש חמישים חמישים איש במרב, אכלכם לכם לך במים.
ואתה אומר, לך אמור לאדוניך, הנה אליהו והרגני.
עובדיה, תבין, למה צריך את כל ההקדמה הזו? למה אנחנו לא מתחילים,
האשכנזים נדבר עכשיו? למה מתחילים פה את ההפטרה, את פסוק א'? בואו נתחיל כמו הספרדים, פסוק כ', ישר את הסיפור שם עם נביאי הבעל.
טוב, אז א', בשביל האקשן,
בסדר?
אבל יש כאן, תבין, איזשהו משהו שמכין לנו פה את מה שתכף נראה, את המעמד הזה בהר הכרמל.
המציאות פה היא בנויה באופן, שוב,
יש את החו מצד אחד, שהוא כולו חומרי, כן, רק בצד הלאומי,
ויש את אליהו הנביא, שהוא, כן, המושך את הדברים למעלה.
ויש את העובדייהים, מה שנקרא, שנמצאים בתווך. אתה מבין, עובדיה
הוא כאילו ביטוי לצד האמיתי בעם ישראל,
לא יודע, שבט בני לוי,
שלא רוצים להרוג את העם,
אבל אליהו מוביל אותם עכשיו לאיזושהי דרך
שכל עם ישראל יבין מה אליהו ומה עובדיה רוצים לעשות פה.
אנחנו רוצים להראות איך אדם חי בתוך העולם הזה. אתם מבינים, עובדיה הוא חי בתוך העולם הזה, הוא אחראי מטעם המלך, הוא מכלכל במערה, הוא מתנהל בתוך העולם הזה והוא לא נופל בתוך העולם הזה. הוא לא נופל בעגל הזה.
זו הדמות שאליהו רוצה פה לרומם פה בפרק הזה.
בסדר? זו המטרה של הפטרת כי תישא. בפרשת כי תישא הבנו, יש בעיה. אנשים נוטים לעגל הזהב, אנשים נוטים להתעסק בזה שלהם.
הפטרה זה כאילו התיקון.
תראו מה שבסוף יוביל, שהשם הוא האלוהים.
כן, י"ק ו"ק, זו המציאות העליונה, מעל ההווה, מעל ההוויה.
ויש את האלוקים, האלוקים זה הטבע, כן? זה הגימטרי, הטבע, האל.
בתוך המציאות הטבעית אפשר להכניס את י"ק ו"ק.
זה מה שעובדיה.
הוא פה, כאילו, אליהו מוביל את עובדיה לכיוון הזה.
וילך עובדיהו לקראת אחיו, ויגד לו, וילך אחיו לקראת אליהו.
ויהי קירות אחיו את אליהו, ויאמר אחיו אליו, ואתה זה עוכר ישראל? שימו לב, אחיו
אומר לאליהו,
מה המטרה שלנו בחיים? מטרה שלנו בחיים, נכון, שיהיה אוכל עם ישראל, שיהיה שתייה, שיהיה זה וזה.
ואתה, בגלל התביעה הרוחנית שלך, אתה, משה, שעולה לשם,
להר סיני, כמו שם מגיעים לאהרון.
ירצו אולי אהרון זה עובדיה, לא יודע, זה ההקבלה.
הוא באים ואומרים לו, מה אתה,
איך אפשר לחיות ככה עם היהדות המשונה הזו,
שדורשת כל הזמן מבן אדם להתקדם ולהתנער וזה. צריך לאכול, אתה עוכר ישראל, אתה לא נותן לנו פה את האפשרות להתקיים.
האיש משה לא ידענו מי היה לו.
ויאמר אליהו,
לא אכרתי את ישראל,
כי אם אתה עובד אביך בעוזבכם את מצוות אדניים ותלך אחרי הבעלים,
לא הבנת כלום.
אתה חושב שהכלכלה שלך היא עומדת בניגוד לאמונה. אתה לא מבין? בדיוק הפוך.
הסיבה שאין לכם מים, הסיבה שיש בצורת, הסיבה זה בגלל ההנהגה שלך, אתה ואיזבל.
שאתה הולך שם לכיוון הזה שמנתק את עם ישראל מהאמונה,
ואז גם אין לכם כלכלה.
שוב, אתה חושב ש... לא, אני לא רוצה הר סיני, אני נשאר בעגל הזהב. תדע לך, אם לא תעלה להר סיני, בסוף גם לא יהיה לך עגל זהב.
אם מי שלא יעלה לעולם הבא, גם לא יהיה לו את העולם הזה.
מי שלא יחבר את המציאות החומרית, אל המשמעות, אל הערכיות, אם אתה לא תבין בשביל מה אנחנו פה, מטעם בית מקדש ועם ישראל וכולי, בסוף גם הציונות תתפרק לך, בסוף גם הכלכלה תתפרק לך, בסוף הצבא, לא תהיה לך מוטיבציה לחיילים להילחם, יהיה לך פה אנשים שבסוף יאבדו אפילו את הרמה הביטחונית הכלכלית הבסיסית של החיים.
מבין? זה מה שאליהו,
מה שמשה רבנו, מה שה... קיצור, עובדיה, כולם מנסים פה להסביר לעם ישראל.
ואתה אשלח, אומר אליהו, קבוץ אליי את כל ישראל אל הר הכרמל.
שימו לב, כרמל
זה הר שמשקיף על הים.
הם הרי קראו שם בשומרון כולם, נכון? עולים לכרמל, כרמל זה כאילו,
בואו נפתח,
ניפתח פה אל המרחבים. צאו מהעגל הזהב הקטן שלכם,
מהאזור הנוחות, מהסביבה שלכם.
בואו נלך למקום ששם נוכל לצפות,
כרמל זה גם בתנ״ך,
המילה כרמל זה חיטה בשלה.
כן, צבי, צבט לו צבי וכרמל, יש כל מיני ביטוי בתנ״ך.
הרי מה הבעיה פה? אין להם חיטה, אין להם אוכל, אין להם תבואה.
בואו נעלה הר הכרמל, בואו נראה לך איך באמת מגדלים חיטה בעם ישראל, איך יוצרים כלכלה,
מציאות בשלה, טובה,
מתוך אמונה.
תביא, שלוח קבוץ עליה את כל אל ארכמאל, את נביאה הבעל 450 ונביאה אשרה 400 אוכלי שולחן איזבל. הרי מה קרה פה?
אם כל העם גווע ברב,
חוץ מה450 פלוס 400 נביאה אשרה, שאיזבל נותנת להם מקורבים. אתה מבין, הרי אותם אלה שמובילים את עם ישראל לעבודה זרה, לעגל הזהב,
הם מסודרים מצד עצמם.
הם הצליחו לארגן לעצמם את הפנסיות התקציביות ואת קרן וקסנר.
הם מקבלים את העולם הזה שלהם,
ולכן הם סבבה. זה שכל עם ישראל עכשיו
הולך פה ומגיע למצבים שנהרגים אנשים,
שקונספציות מביאות לאסונות וזה,
זה לא מטריד יותר מדי את נביאה העשירה ונביאה הבאה.
את אליהו זה מטריד,
וגם את אחאב זה מטריד.
אליהו פה עובר כאן מה שמעביר סדרת חינוך לאחאב.
אומר שוב, אתה, אחיו, לא יודע, עובדיה,
אנשים שרוצים להחיות פה את עם ישראל, בואו תבינו איך זה יעשה.
זה יעשה מתוך חיבור אל הקודש.
והנה, כאן מתחיל עיקר ההפטרה, שזה גם הספרדים מתחילים מפה,
גם האיטלקים.
וישלח אחיו בכל בני ישראל, ויקבוץ את הנביאים אל הר הכרמל.
וכן, כולם מגיעים, שימו לב, זה שם מעמד,
סוג של מעמד הר סיני נוסף, תהיינו לכם.
כן, זה מוצמד פה לפרשת כי תישא.
יש פה איזה משהו שמגיעים,
אגב, המספר הזה, נביאי העשירה, 400 אוכלי שולחן איזבל.
המספר 400 זה גם מספר שיש לו משמעות,
כן? עשיו מגיע עם 400 איש עמו,
4 זה 4 ברוחות השמיים, 100 זה סוג של שלמות.
400, כאילו, עוצמה אדירה. הנביאי העבודה הזרה,
זה מערכת,
כל האנשים החכמים, המשכילים, האקדמיה, המשפט,
הטיסט, הם שם עם איזבל, הם חיים בעמדה הזו שיש עגל זהב, עזוב אותי עכשיו, עולם רוחני, עולם ערכי, מה שיש פה זה העולם הזה,
יש את החומריות של העולם הזה, והעם ישראל, אתה יודע, הם אוכלים את שולחן איזבל, עם ישראל הוא צמא למים, צמא לתורה, רעב ללחם התורה,
אבל אי אפשר, האליטה הזו היא חונקת אותו ולא מאפשרת פה שום דבר.
ויגש אליהו אל כל העם ויאמר,
עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים?
עם אדוני היו האלוהים לכו אחריו,
ועם הבא לכו אחריו,
ולא נועם אותו דבר. שימו לב, השאלה זה מי זה האלוהים? אני מזכיר שוב, מה זה המילה אלוהים? המילה אלוהים בתנ״ך זה ביטוי להנהגה בתוך העולם הזה,
לפעמים
של עולם ערכים אנושי, כן? יש לי מציאות ואני מחפש עכשיו את האידיאולוגיה, את הדמוקרטיה, את המערכת שתוביל אותי אל המקום שאני רוצה להגיע.
כל אלוהי עמים אלילים, יש גם לעמים ולאלילים, יש להם אלוהים. אלוהים זה כאילו ההנהגה פה,
הכיוון שאני מחפש בעולם הזה.
איזה כיוון אתם רוצים?
האם אתם רוצים י'קי ו'קי?
אתם רוצים שיהיה כיוון שהוא מעבר לעולם הזה, שהוא מהר סיני,
שהוא זה שינחה אתכם פה באלוקים,
או שאתם רוצים את הבעל,
או שאתם רוצים את עגל הזר,
אתם רוצים איזו עבודה זרה, איזה משהו שייתן לכם למקסם את החומריות של העולם הזה, כן, כל עבודה זרה הייתה בצורה אחרת, תכף נראה מה זה היה נביא הבעל,
ובזה להסתפק.
עד מתי אתם פוסחים על שני הסעיפים? סעיפים זה מחשבות, כמו שרפים,
שרפים,
ולא ענו אותו עם דבר.
מבינים, זה מה הטרגדיה פה. עם ישראל, כמו שהוא ניצב שם עם חטא העגל,
הוא לא סגור.
אנחנו רואים מפרשים שהם באמת לא היו סגורים בליבם על מה נכון.
ויאמר אליהו אל העם,
ויאמר אליהו אל העם,
אני נותרתי נביא לאדוני לבדי,
ונביאי הבעל 450 איש. הנה, פה עכשיו זה כבר 450,
תווספו גם עוד 50.
ויתנו לנו שני פרים, שניים פרים,
ויבחרו אליהם הפר האחד, שהוא פר, זה ביטוי לבעל חיים עוצמתי,
כן, שפרה ורבה.
בואו, אנחנו, הרי זה הדיון פה, איך מנהלים את העולם הזה?
איך אפשר לפרוט ולרבות בתוך העולם הזה?
וינתחו וישימו על העצים ואש לא ישימו,
ואני אעשה גם את הפר האחד ונתתי על העצים ואש לא אשים.
המבחן פה עכשיו, מי מביא את האש?
אש, זה הביטוי מבחינה פיזיקלית, אש זה משהו שהוא שייך לעולם הזה,
אבל הוא כבר שייך
לא רק למוצק, אלא לרמת הגז, זה יסוד אנרגטי, אש.
הון אש זה מעביר ממוצק לגז, שורף דברים,
מכלה אותם במציאות כפי שהם נראים והופך אותם לאש.
זה מאיר, משתחררת אנרגיה כאשר אתה עובר מבוצק לגז. זאת אומרת, העמדה הזו של ההתעלות, של היציאה מהמעגליות של העולם הזה,
זה אש.
תמיד אש אצלנו, זה אש ההתלהבות, אש הקודש.
האש זה תמיד, לאורך כל ההיסטוריה, זה המרכיב שגורם לבני אדם את הנגיעה הראשונית ברוחניות.
אנחנו מדליקים נרות בבית המקדש, בשבת,
במוצאי שבת.
המעבר הזה בין עולם החול לעולם הקודש, בין העולם הזה לעולם הבא, בין
העגל הזהב לבין הר סיני, זו השאלה. מי יכול להדליק אש פה?
וקראתם בשם אלוהיכם, ואני אקרא בשם אדוני.
והיה אלוהים אשר יענה באש, הוא האלוהים.
ויען כל העם ויאמרו טוב הדבר. שוב, כולם דברים.
אתם, יש לכם רק את האלוקים, יש לכם רק את האל פה של העולם הזה,
ולי יש י"כ-ו"כ, אדושם.
בואו נראה, מה יכול להעביר אש בעולם הזה? מה יביא איתם? מה יותיר לנו גשם? מה יצמיח את אדמה?
מה ייתן כלכלה?
האם אתה חושב שאתה סביב עגל הזער? סביב הסרטים שלך? סביב התאוות שלך? סביב הכבוד שלך? סביב הכלכלה שלך? סביב המערכת הביטחונית שלך? סביב האקדמיה שלך? המשפט שלך? זה מה שיש לבן אדם פה בעולם הזה?
או שיש משהו מעבר לזה?
משמעות, אלוקות,
מעבר להובר.
ויאמר אליהו לנביאי הבעל, בחרו לכם הפער האחד, ועשו ראשונה, כי אתם הרבים, נכון? אתם הכמות, זה כמות מול איכות פה, אנחנו קוראים לזה,
כמות זה פונקציה חומרית, איכות זה משהו כבר רוחני.
אתם כמות, אתם הרבה, אתם, נכון? כל התקשורת, כל הלייקים, מיליונים, כספים, הכל אצלכם, אתם,
אתם הרבים, נכון?
מה זה?
תכף נגיע לצינים.
אתם, אתם הרבים, קראו בשם אלוהיהם,
ואש לא תשימו.
אש אתם לא יכולים לשים, אתם מבינים? אתם יכולים
לעשות את הכול,
להטביע פה את העולם בכסף, בקרנות,
לעשות סרטים מדהימים ב-AI.
אין,
אף אחד לא יכול להתחרות בקסם של דיסני ונטפליקס,
הכול, אני אומר לכם,
אין, על כל לייק אחד של שיעור תורה בערוץ מהיר יש 50 מיליון לייקים
על הופעה, אין אפשרות להילחם כמותית בדבר הזה.
יש דבר אחד שאתם לא יודעים לעשות,
אש.
אתם לא יודעים להעביר את הנשמות.
אתם לא יכולים לתת את מה שבן אדם באמת צריך.
משמעות, נשמה.
אגב,
בהדרכה חינוכית, הרבה פעמים לפעמים, בבתי ספר דתיים, עניינים, גם, אומרים, תקשיבו,
אנחנו חייבים לתת מענה פה לתרבות וזה, אז יאללה, בואו נעשה סרטים דתיים.
שוב, יש לזה מקום, אנחנו פה גם, ערוץ מהר, שעשי וטוביה,
רצים למשנה, יש כל מיני דברים,
הכל נחמד, הכל מתאים למה שצריך, לכל גיל. אבל מי שחושב
שזה הפתרון,
או בואו נגיד לך, מי שמתעסק רק בצד הטכני, בלי להבין פה את המהות של הפרק פה במלכים א', פרק י"ח,
הוא לא יצליח.
איזה סרט שלא תעשה, איזה צבעים שלא תעשה, איזה אפקטים שלא תעשה,
שוב, אתה לא תתחרה בנטפליקס.
אתה מבין, כמותית תמיד נביאי הבעל הם רבים יותר.
מה יש לך?
את האיכות,
את האש,
את י״כ ו״כ.
תיתן משמעות,
תיגע בנקודה הפנימית של מה שאנשים מחפשים,
ואז תראה מה יקרה.
ויקחו את הפר אשר נתן להם, ויעשו ויקראו בשם הבעל מהבוקר ועד הצהריים.
לאמור, הבעל ענינו, ואין קול ואין עונה,
ויפסחו על המזבח אשר עשה.
טוב, מהבוקר עד הצהריים. יש כאן זמן ארוך.
נביאי הבעל זה,
הכל זה הרבה, הכל כמות, הרבה זמן,
הרבה אנשים, הרבה משאבים, יש להם הרבה אוכל, הם אוכלי נביאי, יש להם.
העולם הזה בשליטה שלהם.
והיהי בצהריים, ויהתל בהם אליהו, כן, זו הפעם אולי היחידה,
או לפחות בין הבודדות, שיש איזה סוג של ציניות בתנ״ך.
אומרים חז"ל, כל ליצנות אסורה חוץ מליצנות לעבודה זרה.
מותר לצחוק מעבודה זרה, כי זה כאילו לחשוף את השקר.
ויהתל בהם אליהו ואומר, קראו בקול גדול,
כי אלוהים,
כי שיח, וכי שיג לו, וכי דרך לו, אולי ישן, ובי כעס, אולי ישן האלוהים שלכם.
לא יכולים להחיות את המת,
תאמינים, אתם, יש כזה, בנביא הושע.
כן, אוי האומר לעץ הקיצה,
לאבן דומם.
מי שמנסה להעיר את העצים, כן, להשתחווה לעצים ולאבנים,
הוא יורה,
הוא ילמד אותך מה לעשות,
הנה הוא תפוס זהב וכסף וכל רוח הן בקרמו.
והם מנסים לחיות משהו מצ. מה אתה חושב ייתן לבן אדם את האש בחיים שלו?
מה איתם?
מה?
בינץ' הסרטים?
מה נראה לך שאתה...
אני חושב שזה מה שיגרום לך אושר,
שאתה תהיה סלב?
יגרום לך אושר שאתה תקבל פרס נובל על שלום מדומיין,
שתפקיר את העם שלך?
אתה חושב שתהיה מאושר בזה שתנגב חומוס בדמשק?
ידע לך, שום דבר מזה לא יהיה.
שוב, לא רק העולם,
גם העולם הזה שלך לא יהיה, הכל יתפרק לך.
כל העגל הזהב הזה שאתה חוגג סביבו,
לא יישאר מזה כלום.
ויקראו בקול גדול, שוב, קול גדול, רעש, פול ווליום, מסיבות, רמסים.
זו תרבות כבותית, תרבות חומריתית, תרבות שהיא
מלאה ברעש, כמו שגם לעתיד לבוא עם אליהו, נכון?
לא ברעש השם, קול דממה דקה.
אליהו,
הוא מבטא את העמדה האלוקית בשקט.
או כל רעשי הרקע מסביב.
ויקראו בקול גדול, ויתגודדו כמשפטם, בחרבות וברמחים עד שפוך דם עליהם. נביאי הבעל זה היה סוג של עבודה זרה,
של אקסטזה,
של לחתוך את עצמך.
הרעיון הוא שוב,
עבודה זרה, צריך להבין, עבודה זרה זה עמדה נפשית.
המילה שמאפיינת העבודה זרה, מילה יוונית, נקראת אקסטזה.
אקס זה מחוץ,
טזה זה סטטה, מצב, מחוץ למצב.
שוב, העמדה של אנשים שהם נביאי בעל, העמדה של אנשים שהם עובדי עגל זר,
אנשים שמבחינתם העולם הזה זה הכל, אין,
יש רק אלוהים, אין י' כו' כ-N,
זה אנשים ששוב, הם חיים בעולם
שבסוף ממצה את עצמו, עוד אין לי כוח,
כל יום אותה עבודה,
אותה שגרה, אני,
היו לי חלומות כשהייתי צעיר, עכשיו אני הכל מתנפץ,
חלמתי להיות מפורסם. אתה מפורסם? לא, רק צריך להיות עוד יותר מפורסם.
חלמתי להיות עשיר, נו, יש לך מה שאתה מצחיק.
לא, אבל לא, יש יותר, אני רוצה עוד.
זו עמדה כזו שהאדם מרגיש חנוק ממנה.
בסדר? הוא זרוקה צבע עגל הזהר,
ואז הוא מחפש כל מיני דברים, אקסטזה, לצאת מהמצב. זה בידור, כן? להתבדר ברוח.
זה מוזיקה, זה סמים, זה אלכוהול, זה כבוד, פרסום, לייקים, כסף, חומרנות,
רכבים חדשים, יאכטות,
שבן אדם מתגודד, הוא כזה נכנס לאיזו עמדה
שיוצאת מהמצב שהוא נמצא בה,
בדמיון,
וזה לא זה.
נביאי הבעל,
כמו עובדי עגל הזהב,
לא, הם לא מקבלים את המשמעות,
הם לא מקבלים את האש שהם כל כך רוצים בחיים,
את הסיבה לקום בבוקר.
"ויהי כעבור הצהריים ויתנבאו עד לעלות המנחה,
ואין קול ואין עונה ואין קשב".
זה משפטים
נבואה לדורות.
אין קול ואין עונה ואין קשב.
אדם מרגיש,
אין אף אחד שמקשיב.
אין אלוהים. כאילו, יש אלוקים, אין י"ק ו"ק,
אז גם אין גם אלוהים.
עוד פעם, היה לי תקופה בחיים שחשבתי שזה יהיה ההצלחה שלי, שאני מקשיב פה משהו, אני מקבל מענה לרצונות שלי, כן?
הייתי צעיר, אמרתי, טוב, אני אתחתן, זה יהיה אושר וזה, אבל שוב,
וכל התרבות משדרת.
חלאס, אני כבר, הילדים משגעים אותי,
וזה, בינתיים יעזבו את הבית, כשהם עוזבים את הבית,
אז אני עכשיו גם מרגיש בודד. כל פעם בן אדם
לא מרגיש מאושר, הוא לא מבין למה.
הוא עושה פה את כל ההתגודדות,
הוא לקח את הדברים לאקסטרים, בכל הדברים, לא רק בסמים,
גם שוב, בהתנהלות היומיומית, מה אני, אני,
יש לי כסף, יש לי משפחה, יש לי ביטוח,
אני אמור להיות כאילו מאושר בחיים.
אין קול, אין עונה ואין קשב, ואז מגיע שלב המשבר,
משבר גיל השלושים,
משבר גיל החמישים,
משבר גיל השישים,
משבר גיל הפנסיה,
משבר,
משבר כל ה... אין.
ויאמר אליהו לכל העם, קשו אליי,
כמו משה רבנו, שהוא קורא לכל בני לוי,
אללה,
תעזבו את כל הפסיכים האלה שרוקדים סביב בגל הזב,
בואו אליי.
ויקשו כל העם אליו, וירפא את מזבח ה' יהרוס.
ויש רחמים,
קדוש ברוך הוא, מידות הרחמים, אפשר לרפא את העגל הזר, אפשר לרפא את הסגידה לנביא הבעל.
וייקח אליהו 12 אבנים,
12 אבנים, כמספר שבטי בני יעקב,
אשר היה דבר אדוני אליו לאמור,
ישראל יהיה שמך.
נכון? מה השם ישראל, זוכרים?
כי שרית עם אלוהים ואנשים ותאכל. שרית זה התמודדת.
עם מה עם ישראל להתמודד, לא רק עם אנשים, שזה העולם,
הוא יתמודד גם עם אלוהים. שוב, גם עם אלה שמחפשים את הכיוון הדלוך שלהם בתוך
העולם הזה, האלוהי עמים אלילים. יהיה כל מיני, שוב, אידיאולוגיות, עניינים,
שאדם יגיד, אוקיי, הנה, זה אלוהיך ישראל. אני עכשיו רוקד סביב זה, אני עכשיו עומד בהפגנות,
ואני מצאתי איזה טעם לחיים שלי.
אני עומד שם, צועק, שונא את ביבי, ואז אני מרגיש שאני אידיאליסט, ואני משהו, ואני לא סתם איש זקן.
שאיבד את חייו,
ויש לו ילד אחד שגם הוא לא מדבר איתו,
וממילא כל החיים שלי זה אפלה אחת גדולה, שאני אפילו לא מבין מאיפה זה בא.
יש לי אלוהים, לא? יש לי משהו שהאמנתי בו, כן?
אבל המשהו הזה התמוטט, כמו כל דבר בעולם הזה מתמוטט.
המדינה שחלמת,
ארץ ישראל הישנה והטובה שחלמת, קרי שהאשכנזים החילונים שולטים,
היא כבר לא ככה, נכון?
גנבו לך את המדינה.
אז אם גנבו לך את המדינה,
אתה מתמוטט.
אז זהו, שאנחנו עובדים אחרת.
לנו קוראים ישראל,
שרית עם אלוהים ואנשים ותאכל.
אנחנו לא מתקבאים בשום דבר,
גם לא באלוהים,
גם לא באיזו אידיאולוגיה אנושית שבנינו לעצמנו מסוימת, איזו ציונות חילונית.
לא,
יש לנו משהו שיותר גדול מזה.
ויבנה את האבנים מזבח בשם אדוני.
ויעש תעלה כבית סעתיים זרע סביב למזבח. שימו לב לדיוק, הוא לא בונה מזבח בשם אלוקים,
בשם י"ק ו"ק.
שוב, אנחנו פה בונים מזבח למשהו שהוא מעל העולם הזה,
מעל עגל הזף.
ויעש תעלה כבית סעתיים. סעתיים זרע סביב זה שדה, אתם מבינים? זה מרחב.
הוא עושה תעלה אדירה,
ויערוך את העצים, וינתח את הפר וישם על העצים, ויאמר מלו ארבעה קדים מים, ויצקו על העולם על העצים,
ויאמר שנו וישנו ויאמר שלשו וישלשו.
תזכרו, מדובר כאן בבצורת.
כולם, תמיד כל העם רואה כמויות של מים נשפחות,
וכל אחד אומר, מה?
מה?
מה אליהו עושה? הוא, כן, זה,
אליהו, מה שנקרא, מותח אותם פה עד הקצה.
עוד פעם, מי ששבוי בעגל הזהב של העולם הזה,
לוקחים לי פה את עגל הזהב, לוקחים לי את המים,
לוקחים לי את כל מה שאני חי בשבילו, עכשיו, אני צריך את המים, את האוכל, את השתייה.
ויארוך את העצים, וינתח את הפר ויעשם על העצים,
ומילאו ארבעה קדי מים, ויצקו על האלה, והלכו המים סביב למזבח, וגם את התעלה מילא מים.
והיה בעלות המנחה,
ויגע של יהו הנביא, ויאמר,
אדוני אלוהי אברהם, יצחק וישראל,
היום יוודא כי אתה אלוהים בישראל.
ואני עבדך, ובדברך עשיתי את כל הדברים האלה.
עכשיו יתברר.
מה זה האלוהים של ישראל שהוציאו את אומרת מצרים? זה לא עגל הזהב, לא נביאה הבעל, לא אחיו ולא שום דבר.
יו"ת כו"ת ההבנה שיש בעולם הזה משהו שהוא יותר ממה שבן אדם אוכל,
שותה ויש דבר
שנקרא יו"ת גברכה, השם הוא האלוהים.
ענני אדוני ענני,
וידוע העם הזה כי אתה אדוני האלוהים,
ואתה הסיבות את ליבם אחורני. דורשים חז"ל, מה זה ענני השם ענני?
ענני שתשמע קולי, וענני שלא יאמרו מעשה כשפים זה.
עם ישראל הוא כבר כל כך בטרלול שלו שם,
שהוא עוד גם יכול להגיד, אה,
גם אליהו זה בעצם איזה סוג של עבודה זרה חדשה כזו. אוקיי, הבנו.
נביאי הבעל הם לא... זה, לאליהו יש את הכישפים שלו, הוא גם בסופו של דבר רוצה להוביל אותנו פה לאיזה מסגרת אנושית, אני יודע, הוא אידיאולוגיה,
בסדר, הוא לא ציונות חילונית, הוא רוצה להציג לנו ציונות ערכית,
אני יודע, אנחנו מחפשים משהו אחר.
ידעו כי יו"ת קי ו"ו קי הוא האלוהים.
יש משהו שמעבר להווה, הוא זה שמנהל פה את המציאות.
אל תחליף לי עבודה זרה אחת בעבודה זרה אחרת.
כן, היום הבנתי שבאמת הכסף זה לא הכל בחיים. אז מה הכל בחיים?
הכל זה בריאות.
מכירים את זה? יש אנשים שיש להם,
קפיצות רוחניות בחיים.
אני עכשיו הבנתי שבאמת הכסף זה לא הכל בחיים. אוקיי, אז מה?
העיקר זה להיות בריא.
אוקיי.
הבנו, זה יפה.
זה שאתה כבר לא רק מבין שכסף,
אתה מבין שגם כסף צריך להביא בריאות.
אבל אתה עדיין בתוך המטריקס, אתה מבין? אתה עדיין בתוך העולם הזה.
הפכת אותו מכל כיוון, אתה עדיין בתוך העולם הזה.
לא יודע לך, אני עם הזמן גיליתי שלא חשוב, זה לא רק בריאות,
חשוב זה גם חברים.
וואלה, כל הכבוד לך.
אז מה?
הם של חברים, זה הכול, כן?
ואם החברים שלך עכשיו הם עושים דברים רעים, אז זה מעל הכל. יש לך חברים שהם, מה, אתה במאפיה?
כזה לה פמיליה. אתה כאילו, אין, חברות זה מעל הכל. יש כאלה עוד יותר.
משפחה זה מעל הכל.
זהו, מצאו את האלוהים שלהם, זה הוקדים לזה, זה אבא, לאמת, משפחה, זה עגל הזהב שלהם, משפחה.
כן, ואם אבא שלך פושע, אז מה, אז אתה יחד איתו בפשע, כי משפחה מעל הכל.
המאפיה האיטלקית אתה.
אדוני,
הכל חשוב.
משפחה זה חשוב, חברים זה חשוב,
גם בריאות זה חשוב וגם כסף זה חשוב.
אבל
אדוני
הוא האלוהים.
לא האלוהים הוא האלוהים.
לא הבעל הוא האלוהים. לא עגל הזהב הוא האלוהים.
ותיפול אש אדוני ותאכל את העולה ואת העצים ואת האבנים ואת העפר ואת המים אשר בתעלה לככה.
עכשיו מודלקת האש.
ברגע שבן אדם נפתח לדבר הזה.
ברגע שהאדם מנפץ את עגל הזז,
ברגע שבן אדם נותן את מחצית השקל שלו, ברגע שהבן אדם
מקטיר את הקטורת, ברגע שבן אדם עולה יחד עם משה רבנו להר סיני,
אז אש מודלקת בליבו.
וירא כל העם ויפלו על פניהם ויאמרו,
אדוני הוא האלוהים,
אדוני הוא האלוהים.
ככה מסתיימת ההפטרה.
המשך הנביא שם זה רק מתחיל לרדת גשם,
ומתחיל פה התהליך
של ההבראה של העם ישראלי.
אבל זו הנקודה של הפטרת "כי תישא",
פרשה שעסקה בחטא העגל והמשיכה את חטא העגל בגרסה 2-0,
בגרסה מתקדמת.
אבל אותו רעיון, שוב, איזו מחשבה שאפשר להתאגד סביב איזו ידיעה לאנושי ארצי חומרי,
ואליהו, כמו שמשה בזמנו, וכמו שמרדכי בזמנו,
וכמו שכל אחד בעם ישראל יש את הדמויות בכל דור ודור, שהם לא קוראים ולא משתחווים,
והם יודעים במהלך ארוך ומפותל להדליק את האש בליבותיהם של ישראל,
וממשיכים את הדברים קדימה. בעזרת השם, נעצור כאן.
:::
