שלום בהמשך למאמר הקודם שלמדנו נקרא היום את המאמר השני עד דלא ידע
גם כאן
מביא הרב את ההדרכה ההלכתית
הנוגעת לחג הפורים מחייב איניש לבסומי
פוריה עד דלא ידע
בין ארור המן לברוך מרדכי
גם כאן
מדגיש הרב
שכדי לקבל את הארת החג
אנחנו זקוקים לסלק
את הידיעות הרגילות,
את המחשבות, את החשבונות
הריאליים במרכאות כפולות
ולקלוט את ההערה הפנימית של היום.
אבל כאן כפי שרואים בתחילת המאמר
הנושא הוא
אחדות ישראל.
כפי שהרב מביא את הפסוק
שאומרת אסתר המלכה למרדכי.
לך,
כנוס את כל היהודים.
והרב אומר שלכנס,
לאסוף
סביב עניין אחד את כל היהודים,
זה נראה דבר הזוי,
זה נראה דבר לא ריאלי,
מאז
מרדכי ואסתר ועד היום.
ורק אם שותים איזו כוסית
ומסלקים את הדעת הרגילה
ומתעלים לעולם פנימי
שהוא מעבר לידיעות הריאליות השטחיות הרגילות שלנו,
אז מאותו עולם עליון אפשר למצוא את מאגרי האחדות של ישראל בקלות.
כי בשורש
ישראל מאוחדים.
בגילוי החיצוני אנחנו נתפסים לחיצוניות
ואנחנו רבים על חלוקת העוגה,
אבל במקום שהוא מעל הידיעה,
שם אנחנו מאוחדים.
אז בואו נקרא ביחד את המאמר.
בימי הפורים האלה,
בשעות
קשות הללו,
שייסורים מקיפים וממלאים את כלל ישראל,
הגוי כולו,
צרות רבות מבחוץ,
ויותר גדולה היא הצהרה מפני הצהרות הפנימיות שלנו,
מפני שנשבת שלום הבית אצלנו,
שלום בית ישראל.
אז הרב משווה בין הצהרות שמבחוץ
להצהרות שמבית,
ויש צרות מבחוץ,
אבל יש לא פחות צרות
בתוך הבית, ובתוך הבית זה יותר כואב
וזה לפעמים יותר קשה.
נזכור נא
את הימים הללו
נזכורנה את מאורעותיהם,
כמו שהם כתובים לפנינו במגילת אסתר,
אשר ברוח הקודש נאמרה,
ורוח הקודש עומד וממה לכל חליפות העיתים.
רוח הקודש
זאת הארה פנימית,
נצחית,
זה לא עיתון,
אלא זה דבר פנימי,
שהוא עומד מלמעלה של כל שינויי התכסיסים של הדורות.
זה לא משנה איך נתנהג.
הלוואי שנתנהג כמו שצריך.
אבל גם אם לא, רוח הקודש
היא מעל
להתנהגות שלנו.
היא בשורש
של מהות חיינו,
וממילא השורש לא נפגם,
גם כשהוא לפעמים יוצא לפועל בצורה לא נכונה.
והאימרה הנצחית של "לך כנוס את כל היהודים"
היא מוכרחת להחיות אותנו עוד הפעם
ולרוממינו מכל שפלותנו.
ודאי, המריבות
והמחלוקות
הם מורידים אותנו לשפלות.
חמאס אמר בצורה ברורה שאחת הסיבות
לעיתוי של התקיפה במלחמת שמחת הוראה,
זה בגלל שהם ראו את החברה שלנו מפוזרת ומפורדת,
ואכולה במחלוקת קשה.
אז הם אמרו, הם על הקרשים.
אבל האמירה הנצחית
של "לך כנוס את כל היהודים",
ואחר כך ההוצאה אל הפועל של הציווי הזה,
זה דבר שהוא לא בר-חלוף.
מחלוקות, שפלות,
זה דבר שהוא קשה, אבל הוא בר-חלוף.
המהות
לא מתחלפת.
אבל בוודאי, כאן נשאל מי שיודע לשאול,
וגם מי שלא יודע לשאול.
כלומר, כל אחד יכול לשאול את השאלה הבאה.
הייתכן?
עכשיו אתה אומר, לך כנוס את כל היהודים?
כיצד תכניס בכפיפה אחת, במסגרת אחת, את כולם,
את כל סיעותיהם
ואת כל מפלגותיהם?
הרב אלקלעי, כמה מפלגות היו בתקופת הרב קוק?
ודאי שהיום יש פי כמה וכמה.
והרב קוק אומר,
בזמנו,
בזמנו,
איך אפשר להכניס במסגרת אחת את כל סיעותיהם ואת כל מפלגותיהם?
אבל גם הדברים של הרב קוק באורך הקודש נאמרו.
עכשיו השאלה היא יותר קשה, כפולה ומכופלת.
כיצד ישובו העצמות
הפזורות על פני כל בקעת הגלות הרחבה,
הגלות החומרית והגלות הרוחנית, להתקרב אחד אל אחד,
להיות לשיעור קומה אחת הנקרא כלל ישראל?
זה גם יחזקאל אמר,
שזה נפלא בעיניו,
חזון העצמות היבשות.
והקדוש ברוך הוא אומר,
בעיניי זה בסדר.
מה לרגעים?
המחלוקות לרגעים.
התחייה של העצמות היבשות
זה כבר עשרות שנים.
לא, לא, לא, עכשיו.
עכשיו העצמות היבשות הולכות
ומתחיות.
אתה חי במדינת ישראל.
כל התושבים של מדינת ישראל,
הם היו פזורים
בבקעת הגלות.
ודאי, אנחנו היינו מתים לחלוטין מבחינה לאומית
כשהיינו בגלות, והנה,
לעינינו,
תקומת מדינת ישראל,
התחייה הלאומית
של חזון העצמות היבשות, הולכת
ומתרחשת לעינינו.
כבודו רוצה להגיע כבר לתחיית המתים הפרטית,
גם זה יגיע,
כמו שאנחנו רואים את חזון העצמות היבשות, הלאומי הכללי.
כיצד ישובו כל העצמות להיות לשיעור קומה אחד הנקרא כלל ישראל, העומד לדרוש את חוסנו, את תחייתו ואת שיבת שבותו?
אף אתה אמור לו שהפיזור הזה, גם החומרי וגם הרוחני,
שזה מחלת הגלות,
מחלת הגלות ניפצה אותנו.
היינו כולנו כאן בבית אחד,
והנה מחלת הגלות הוציאה אותנו מביתנו, מפני חטאינו, גלינו מארצנו,
ונתפרדנו לחלוטין.
אבל יש לנו מקום אחד ששם הפיזור איננו יכול לשלוט עלינו.
איפה זה המקום הזה?
הרב מושך אותנו בדבריו,
אומר,
יש איזה מקום שבו אנחנו מתאחדים,
וכי תאמר,
הרי אנחנו רואים בעינינו את הצהרה הפנימית והאיומה,
איך שקמים יהודים כנגד יהודים,
איך שאחים נהפכים זה נגד זה לזאבים ולנחשים,
ואיך זה תאמר לכנוס את כל היהודים.
זה לא חדש.
כשאתה קורא את הדברים של הרב קוק
והוא רואה זאבים ונחשים,
אתה רואה שדבריו אקטואליים?
כן.
ודאי שהגדול...
הגדולים אדירים שינה מעיניהם,
כי כל מה שהם רוצים זה לחבר את ישראל,
ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו,
עיר שמחברת את כל ישראל, ודאי.
אמנם,
כל האומר ששקר בדה המן הרשע באומרו, ישנו עם אחד מפוזר ומפורד,
אינו אלא טועה.
המן הרשע אמר שאנחנו עם מפוזר ומפורד,
אבל לפני זה הוא אמר שאנחנו עם אחד.
אז אומר הרב קוק, יש פה סתירה בפסוק.
אנחנו עם אחד,
מפוזר ומפורד,
לא אחד.
אז מה אנחנו בדיוק?
אינו אלא טועה.
קריאת המצב, קריאת התמונה של המן, הייתה נכונה.
באמת,
מפוזר ומפורד הוא העם האחד.
אבל בכל זה, כלומר, עם כל זה, אף על פי כן,
עם אחד הוא.
אומר הרב,
יש פה איזה דבר מופלא מאוד.
אנחנו עם אחד
מפוזר ומפורד.
הייאוש שאוחז בנו כשאנחנו רואים מחלוקות,
כשאנחנו רואים מריבות,
כשאנחנו חושבים, זהו,
העם הזה כבר
לא ישוב להיות אחד.
יש תהום עמוקה בין המחנות.
אומר הרב,
תסתכל נכון,
זה עם שאתה חושב שהוא מפוזר ומפורד,
ואתה חושב נכון,
אבל הוא גם עם אחד.
וראינו
במלחמת שמחת תורה איך העם המפוזר והמפורד הזה,
בשנייה אחת,
נהייה דבוקה אחת,
ושמא תאמר,
איך ייתכן
שיהיו שני הפכים בנושא אחד,
עם אחד מצד אחד, ומפוזר ומפורד מצד השני?
מצטט הרב פסוק מקהלת,
פרק ה',
פסוק ז',
אל תטמא על החפץ,
כי גבוה מעל גבוה שומר וגבוהים עליהם.
אל תטמא על החפץ, פירוש
אל תטמא על הדבר שאתה רואה.
למה?
כי נקודת התצפית שלך נמוכה.
יש
לקדוש ברוך הוא נקודת תצפית גבוהה,
שמשם הוא רואה
גם את הפיזור,
ומשם הוא רואה גם את הנקודה המאחדת.
ישנם פלאים בעולם.
והעם הזה, שכל עמידתו בעולם מרופדת היא בפלאי פלאות,
הוא מראה בהווייתו גם כן את הפלא הזה.
ובמהותו העצמית הרי הוא עם אחד,
למרות מה שהוא מפוזר ומפורד.
מה שהוא מפוזר ומפורד,
זה,
תראה בעיתונים,
תסתכל בכתבות של כל התקשורת,
הוא מפוזר ומפורד.
אבל במהותו הרי הוא עם אחד.
ולכן
אין סיבה לייאוש.
כי המהות
היא הנצח.
המהות היא לא תשתנה.
ההתנהגות שמובילה אותנו למפוזר ומפורד היא זו שתשתנה.
אמת הדבר שמחלתנו הגדולה, מחלת הגלות,
בין מחלת הגלות שבפועל, שנדחה עלינו במלוא הזעפה,
בין מחלת הגלות שבכוח,
שליפה אותנו מאז,
אשר על ידה הבאה
עלינו הקטסטרופה הגלותית,
ומפני תאינו גלינו מארצנו ונרחקנו מעל אדמתנו,
היא,
מחלת הגלות, היא מלפפת אותנו ועושה אותנו לעם מפוזר ומפורט.
אבל נצח ישראל לא ישקר.
זה פסוק שקראנו בהפטרה, אתמול.
אחרי ששמואל מודיע לשאול שקרע השם את המלכות שלך והיא תעבור לדוד,
אז הוא אומר לו,
אבל לא צריך להילחץ,
כי אלוקי ישראל,
הוא לא ישקר.
הוא לא יפר את הבטחתו,
ואת התוכנית שלו הוא יוציא אל הפועל,
אם לא דרך המלכות שלך הזמנית,
דרך המלכות הנצחית של דוד.
אז יש בנו
נצחיות.
הנצח האלוקי מופיע בישראל.
הגלות עם כל נוראותיה,
מוכרח שקץ יבוא לה.
הגלות היא זמנית.
איך אפשר לומר על כמעט אלפיים שנה שזה זמני?
אבל ראינו,
הגלות היא זמנית.
ובעת אשר הרוח מתחיל לבוא מארבע גנפות הארץ.
כי הרוח
היא באה מהנצח.
ואיך זה מתרחש בפועל?
א', מהמצוקות הסובבות אותנו מעבר מזה,
זה האנטישמיות שהיא מעוררת אותנו,
ב',
מההתגלות הנפשית,
הפנימית, הנשמתית,
הממלאה את קרבנו גם יחד,
באומץ וברעננות,
לשוב ולהיבנות בארץ חיינו מעבר מזה.
הנינו קרובים להכיר כי ישנה תרופה גם למחלת הפיזור והפירוד שלנו,
ופה הרב כבר נכנס
לנושא הרפואה.
נכון, הגלות היא מחלה,
אבל יש רוח בעם ישראל,
והיא לא לקטה במחלה.
היא נשארה בריאה,
היא נשארה גנוזה בעצמות מבחוץ,
העצמות התייבשו,
אין אור, אין גידים,
אבל בעצם
דבר לא השתנה.
ומה שאנחנו רואים בצורה פלאית,
שהעצמיות בסופו של דבר מנצחת.
אומר המהר"ן מפראג,
המקרה לא יתמיד.
גלות
זה תקלה,
אבל היא מקרית לעומת הנצח.
לכן ודאי
מבטיח לנו יחזקאל הנביא
שהוא רואה את הרוח הפנימית של ישראל
גם בתוך
ערימת העצמות,
הוא רואה את הרוח והוא אומר,
הרוח בסופו של דבר
היא תצא ממחבואה,
והיא בבריאותה
תבריא גם את העצמות היבשות.
וסוף כל סוף עם אחד אנחנו,
המהות,
אבל זה גם יתגלה, ועם אחד נהיה.
ועוד הפעם יקום ישראל באמרתו הנצחית,
כלומר על ידי האמירה הנצחית הזאת של
לך כנוס את כל היהודים.
אבל עוד הפעם, הקושייה הגדולה היא ועומדת עד דרך הגאולה כגיר ברזל ואבן נגף.
הרי סוף כל סוף,
הפיזור והפירוד אוכל אותנו בכל פה.
כלומר, בסופו של דבר,
מדבר כאן הרב כרופא האומה,
ואומר,
אז איך אנחנו נוכל לרפא?
הוא אומר.
ופה יש
נוסחת קסם לרפואה.
נוסחה שצריך לקחת אותנו גם לחיינו הפרטיים,
צריך לקחת אותה גם לחיינו הפרטיים,
בוודאי לעניינים הכלליים.
אף אתה אמור להסתם מקשה על הזה,
כי כשם שהרפואה העצמית של הפרט
משתמשת היא כבר למעשה
לחשוף מעיינות
של עוצמה ושל בריאות
מתוך האדם עצמו, מנפשו אל נפשו.
איך אדם
שלקה זמנית במחלה עשוי לצאת ממנה.
אם הוא ישמור
על עוז,
על צהלה,
על תקווה,
אם הוא ידע שהמחלה והחולשה תקפה את הצד החיצוני של חייו,
אבל בתוך נפשו ובמעמקי גופו הוא בריא,
אז הוא יצליח להדוף
או להדוף את המחלה.
זה מאבק,
והאדם הבריא צריך להאמין בבריאותו
וממילא לסלק את מחלתו.
מתוך הנפש הבלתי ידועה,
התמירה ומכוסה כל כך,
עד שהאדם עצמו אינו מכיר את מהותו,
מפני שידוע הוא
שהמחלות הנפשיות
ותוצאותיהן הגופניות
אינן מקננות
אלא בצד הזיבורית של האדם,
וזהו הצד הידוע שלו,
דווקא
הצד הפומבי והמפורסם שלו.
אבל הצד הגנוז שלו,
הצד הבלתי ידוע שלו,
הוא תמיד מלא אומץ,
מלא חיים וכוח,
ומאוצר בריאותו הגנוזה יש סיפוק רב
להשפיע על הצד הידוע והפומבי שלו,
המטעה אותו לחשוב על עצמו שהוא חולה ורצוץ,
בשעה שבאמת הוא בעל נפש אמיצה,
בריאה
ומלאה חיים ועוז.
אומר הרב,
צריך
להתמלא באמונה ובשמחה.
זה מה שהליצן הרפואי
מנסה לעשות.
לאדם שנהיה חולה,
הוא בא לומר לו מסר אחד:
יש לך עוצמות פנימיות,
גם אם יש חולשה שתקפה
את הצד החיצוני,
אבל תתגבר,
תהיה גבר,
תקום,
תמצא את הנפש הבלתי ידועה,
תוציא אותה אל הפועל ותגרש את החולשה,
ולא להפך,
שמה שישתלט עליך משתלט, משתלט, משתלט,
עד שהוא אוכל אותך.
הרב אומר פה במפורש
שהמחלות הגופניות הן תוצאה מהמחלות הנפשיות.
כלומר, העמדה הנפשית
היא כל כך חשובה.
כתוב במשלי,
רוח איש יכלכל מחלהו.
כלומר,
רוחו של האדם
היא יכולה להסתדר עם המחלה.
היא יכולה בסופו של דבר לנצח בתנאי
שאתה מודע לרוח,
בתנאי שאתה מחזיק ברוח,
אבל חלילה במצב של ייאוש,
אז זה גמרנו?
זה נותן את הפתרון.
לא, אתה לא אומר לו תתגבר, אתה אומר לו,
תפתח את המחסן שלך,
תלך לשם, ומשם תוציא בריאות.
זה מה, אני אומר עוד פעם,
זה מה שהרב אומר,
מנפשו אל נפשו.
יש לאדם החולה בנפשו
איזו חולשה, אבל הוא אומר, יש לך עוד נפש.
יש לך נפש תמירה פנימית,
מחסן של עוז ובריאות,
משם תלך, תגייס כוחות
כדי להוציא. הרב לא אומר,
אתה חולה, אין לך, אין לך,
אין לך כלום.
לא,
אומר הרב מפורש.
יש
חולשה בחוץ,
אבל יש עדיין נפש אמיצה, בריאה ומלאה חיים ועוז בפנים.
באופן מעשי זה אומר התעמלות,
זה אומר להמשיך את השמחה,
זה אומר לשמוע שירים,
זה אומר לאכול,
לא להישבר.
וזה אומר, כמובן, להיכנס עוד יותר אל הקודש פנימה.
זה אומר שאחש בראשו יעסוק בתורה.
בוודאי, להיכנס אל כל הצדדים הבריאים.
הבעיה שאנחנו חיים את העולם
שחור לבן.
פעם הייתה טלוויזיה שחור לבן.
מה זה שחור לבן?
או שחור או לבן.
אז משהו לא טוב,
זהו, כבר האדם כולו נשבר.
למה?
אומר הרב,
כמו הווה דן את כל האדם לכף זכות,
גם אם האדם לפעמים בהתנהגותו עושה משהו לא נכון,
אבל אם אתה מתבונן על כל האדם,
אז הוא אדם בסדר.
גם במצבים כאלה
של התמודדויות,
האדם צריך
לחשוף מעיינות של עוצמה ושל בריאות מתוך האדם עצמו.
ואז לנסות בנחת,
בסבלנות,
לגרש את הצד החלש שבו.
עד כאן בפרט,
אומר הרב, ומה שנמצא בפרט
נמצא הוא במידה הרבה יותר גדולה בכלל כולו,
ובכלל ישראל באיחוד.
הרי אין ספק
שעוצמות היחיד הן לא משתוות לעוצמות הכלל,
כי היחיד,
באמת הכוחות שלו בסופו של דבר
הם מוגבלים,
אבל הכלל נצח ישראל
זה בוודאי
בעל עוצמות
פי כמה וכמה,
שסוף סוף באמת
הוא עם אחד.
ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ.
כלומר, הנבואה מתארת את ישראל כעם אחד,
שלפעמים מתנהג
בצורה של מחלוקות ושל פירודים.
הננו הפעם מוכרחים להודות על שגיאותינו,
שאנו חושבים לתאר לנו את עצמנו,
שאנו חושבים לתאר את מהותה של היהדות
על פי המראה החיצון שלה.
אם אתה מסתכל
בעיניים חיצוניות
של כתבים ועיתונאים
על המציאות של עם ישראל,
זה מבהיל.
על פי הפומביות שהיא הזיבוריות שלה.
מה שאפשר לצלם, מה שאפשר לכתוב בעיתון.
ומזה בא הפחד
שאנו מתפחדים מפני קלסתר פנינו אנו.
ולכן אנו דנים רק על אותו הצד של הפיזור והפירוד שלנו.
אתה יכול לסקר כל הזמן את המחלוקות,
את הצעקות,
את המריבות,
אבל אתה לא תעשה סיקור
של הדברים הטובים והנחמדים,
תגידו לי אתם, בחדשות,
מה יותר מושך?
אם אתה מראה איזו ישיבה בכנסת של איזו ועדה,
שזה צועק על זה וזה קופץ על השולחנות וזה,
או אם אתה,
אם אחד מחברי הכנסת עושה איזה שמחה,
ובאים גם חברי כנסת מהאופוזיציה ומשתתפים בשמחה,
ויושבים ומדברים ושמחים.
זה לא מעניין.
אנחנו אוהבים לתאר את הצד הפומבי,
החיצוני,
ההוא שמעורר ונותן לנו אפשרות לראות ולשמוע דברים צהוב,
כמו שאתה אומר.
נכון?
השאלה היא, אם אתה נותן את המקום לדבר הזה,
אז אתה אומר, רגע, יש פנים אחרות לחברה שלנו.
היהדות היא נפלאה,
אומר הרב, וגם ההמנים של כל הזמנים
שהם פוגעים בנו בערש שנאתם,
ובייחוד בזמן המעבר הזה,
כשעוברים מהגלות לגאולה,
ההמנים של כל הזמנים,
הם תופסים את הצד החלש
לפי שהוא הצד הפומבי והידוע.
תמיד, תמיד
פרסום
זה רע.
אני אומר דבר נוקב,
פרסום,
מה אפשר לפרסם?
את הצד הרע?
את הצד החיצוני?
אבל הפנימיות היא טובה,
לא ברע השם,
הפנימיות היא מלאה אור וקודש ושמחה,
אבל זה לא מעניין.
כשאתה מפיץ משהו החוצה,
אתה בדרך כלל מקלקל,
ואתה מעוות,
כי זו לא המציאות האמיתית.
המציאות האמיתית זה מה שבפנים.
אבל דווקא על ידי מזעזעינו אלה,
כי כשאנחנו רואים את התמונה הזאת אנחנו נבהלים מאוד,
זה מזעזע אותנו.
נבוא לחוש שיש לנו נפש כללית
בלתי ידועה.
לא צריך להיבהל.
עם ישראל מפוזר ומפורד.
יש נפש כזאת.
יש צד כזה, נכון.
אבל יש צד אחר,
אומר הרב,
וזה שוב נוגע לשאלתך, איך אפשר לרפא מחלה?
אתה אומר, נכון, יש פירודים.
צריך עוד לתקן את כל המחלוקות.
איך עושים את זה?
קודם כל מתעלמים מהם. איך מתעלמים מהם?
כי מסתכלים על הדבר הפנימי,
על הדבר הלא גלוי, על הדבר הנסתר.
אחר כך, איך הוא יבוא וינצח?
יש לנו כלל שמעט מן האור
דוחה הרבה מן החושך.
ולא צריך לגרש את החושך במקלות.
אתה רק מאיר את האור,
כל החושך מאליו.
זה בדיוק
ההבחנה בין גלות לבין גאולה, שאלה מצוינת.
בגלות
אנחנו נתפסים לצד החיצוני.
איך הגענו לגלות?
מפני חטאנו.
עם קדוש אתה, ממלכת כהנים וגוי קדוש.
אז איך אתה פתאום חוטא ומפני החטא אתה גולה?
כי יש לנו שני צדדים.
השאלה היא, במה אנחנו מתמקדים?
מחלת הגלות
שבכוח הייתה,
ההימשכות
אחרי החוץ.
איך נמשכים אחרי החוץ?
כשמסתכלים בטלוויזיה וכשמסתכלים באייפון,
אז נמשכים אחרי החוץ.
ואם נמשכים אחרי החוץ,
אז יש חולשות.
אז יש חטאים.
באה הגאולה
והיא מחוללת מהפך.
גאולה היא להסתכל על הנקודה הפנימית. איך אומר המהר"ל?
במילה גא"ל
יש את האות א',
א' זה אחדות,
אחד.
זו הנקודה הפנימית.
המהפך מגלות לגאולה.
זה פשוט מהפך במבט.
אתה מסתכל על החוץ או מסתכל על הפנים?
אם אתה מסתכל על הפנים,
אתה אומר, וואו, לא ידעתי שזה קיים.
נבוא לחוש שיש לנו נפש כללית בלתי ידועה
ונודיע אותה,
נודיע לה כל אהבתנו.
נפש אומתית,
לשון אומה, גדולה,
אשר אנחנו הסחנו את דעתנו ממנה, היא הייתה קיימת כל הזמן,
והיא הנפש האומתית מלאה עוצמה,
ויש בה כוח להעמידנו על רגלינו,
לחדש את חיינו כמעולם ולעמוד גם כן נגד כל מיני העמלקים
החפצים כל כך לזנב את נחשלנו.
ויהדות התמירה הבלתי נודעת גם לנו לעצמנו.
זאת הנשמה הגדולה של האומה הגדולה
הנושאת את סבל העולם ואת אור העולם בתוכה. היא תיוודע לנו בימים הגדולים הללו.
זה העניין של עד דלא ידע.
עזוב את כל מה שאתה יודע, עזוב את כל מה שמראים לך בחדשות.
תיכנס למאגרים הפנימיים שלא ידעת ולא הכרת אותם כל השנה.
ומהמקום הבלתי ידוע שבנפש האומה
תבוא לנו הברכה של איך כנוס את כל היהודים.
ואנו צריכים להוקיר מאוד מימי הפורים הללו
עד ימי הפורים הבאים עלינו לטובה,
לדורות,
את האוצר הגדול והתמיר הזה,
ששם מונחו עושרנו ועושר חיינו.
וסגולת עם אחד שלנו תנצח את כל הצד של המפוזר והמפורט שלנו.
ומתוך כל הגואלים הפודים והאוהבים,
ומתוך כל המשעבדים המוכרים והשונאים,
מתוך כל מועצותיהם השונות.
יושב בשמיים משחק
להעמיד לנו אור ישועה וגאולת עולמים,
ומתוך המעמד,
המצב של עד דלא ידע בן ארוח אמן ברוך מרדכי, תבוא הכרה עליונה.
עד דלא ידע זה לא חוסר הכרה,
זה להיפטר מהכרה השטחית
ולהגיע סוף סוף,
לזכות להכרה העליונה,
למצוא את היהודי הבלתי ידוע שבתוכה,
ואך אלאך התוודה,
ויד ליד תינתן וקול גדול יישמע,
קומו ונעלה ציון אל בית אלוקינו,
ורחב ימי מור והדס.
זה מרדכי ואסתר.
ייאמר גם היום, ישנו עם אחד מאוגד וגבוש,
עומד בחוסנו,
לבנות את כל הריסותיו
מאוצרו הפנימי הסמוי מן העין,
אשר בו באוצר הפנימי גנוזה היא הברכה של איך כנוס את כל היהודים.
ומחייב איניש
לבשומי
בפוריה עד אלו ידע בן ארוע אמר לברוך בודכי,
ונאמר לחיים,
לחיים ולחיים טובים ולשלום לכל ישראל ואמרו אמן.
פורים שמח.
אמן.
