שלום וברכה לכולם.
אנחנו נמצאים בהמשך הסדרה החדשה שלנו, יהדות ופוסט-מודרניזם,
הפרק השני.
ומאחר ואנחנו נמצאים ממש לפני חג הפורים, חשבתי לחבר בין שני הנושאים האלה.
הייתה לי שיחה היום עם מורי, דוקטור דניאל שליט, שאנחנו לומדים מספרו,
וקודם כול זה מאוד משמח אותו, סתם שתדעו לכם,
לכל מי שמתחבר אלינו לסדרה הזאת,
זה משמח אותו, ואני חושב שאנחנו חייבים לו הרבה הכרת הטוב, לאנשים שהכיר, מכירים,
ולמי שלא מכיר, שיכיר את היצירה הגדולה שלו.
ואני חשבתי היום על הפרק השני,
ורציתי, לפני שאנחנו, מה שנקרא, צוללים עמוק לתוך הסדרה,
לנסות לבנות את המבנה
של הספר, ובעצם של הסדרה שלנו.
כלומר,
הספר שאנחנו לומדים אותו נקרא ספר הקניון.
ודניאל שליט, בכישרון רב,
כישרון של מוזיקאי מחונן,
בנה את הספר הזה בצורה לא רק הרמונית,
אלא סוג של יצירה, כמו יצירה מוזיקלית.
והיצירה הזאת, הוא בנה אותה על המבנה של הקניון.
זאת אומרת, הוא הסביר את כל היצירה כמו קניון.
שלקניון יש קומות,
והספר בנוי בצורה של קומות.
וכדי להבין את הרעיון של המציאות שלנו, הוא אמר, אנחנו צריכים להבין שיש קומות בתוך המציאות.
אבל, וזה התחכום הגדול,
כשאתה מבין שיש קומות לתוך המציאות, במידה מסוימת אתה כבר מתחיל להשתחרר מתוך הכלא שאפשר לקרוא לו הכלא הפוסט-מודרני או הפוסט-מודרניסטי.
כי דיברנו בשבוע שעבר
על הפוסט-מודרניזם כמטריקס, נכון?
מטריקס זה סוג של תוכנה כוללת כל,
שכל האנושות בעצם נמצאת בתוכה, ולא מאפשרת לאנשים להבין שהם נמצאים בתוך סוג של תוכנה ענקית ואדירה.
וברגע שאתה מתחיל לייצר קומות בתוך המערכת,
אז אתה כבר
מתחיל להבין שיש פה סוג של יכולת
לייצר קורדינטות בתוך מציאות
שבדרך כלל אין לה קורדינטות,
אתה לא יודע מאיפה זה מתחיל ואיפה זה נגמר.
ואז יש סיכוי לאט-לאט להשתחרר מתוך המערכת.
אז בואו נעשה סוג של סדר.
אז בחלק הראשון אני רוצה שניגע בעיקר במבנה
של הסדרה,
ובחלק השני אנחנו ניגע בהיבט קטן אחד של הקשר לפורים וכל המהלך הזה.
אז
המבנה של הספר בנוי משלוש קומות.
שלוש קומות,
ממש בתחילת הספר דניאל כותב, הדרכה למשתמש.
ככה הוא כותב:
הספר בנוי, כפי שעולה מתוכן העניינים, בצורה מדורגת ומסודרת.
קומה ראשונה,
שנייה ושלישית.
הערכה ושיקום.
שלוש קומות,
ואז הערכה, ואז שיקום.
ומה הם שלושת הקומות?
איך הספר בנוי? אז בעמוד 12, למי שיש את הספר,
תחילה יבואר,
יבוא תיאור, סליחה,
מה שקורה.
בחלק הראשון,
תמונת מצב, בסדר?
אני מתחיל מעמוד 11, שימו לב.
יחסו של האדם לעולמו כולל שלושה פנים או שלבים.
ראשית, התפיסה מה קורה.
שלב שני, שהוא גם שלב גבוה יותר,
הוא קביעת עמדה
ביחס למה שקורה,
ושלב שלישי הוא העשייה, התגובה היוצרת.
זאת אומרת,
כן, אני חוזר על זה.
השלב הראשון, כשאתה נמצא בסיטואציה בחיים, אתה שואל, רגע, מה קורה פה בעצם?
מה הולך?
מה העניינים?
מה מתרחש?
בסדר? נגיד מלחמה.
אז אתה אומר, רגע, מה קורה פה?
מי נגד מי? מי נלחם? על מה נלחם? מה קורה?
השלב השני, והוא גם שלב יותר גבוה,
זה מה העמדה שלי ביחס למה שקורה.
כלומר, לא רק אובייקט,
אובייקטיביות של מה שקורה,
אלא מה אני חושב על מה שקורה,
ולמה זה יותר גבוה?
מכיוון שכאן כבר נכנסים ערכים.
אני חושב שזה טוב או לא טוב, מי צודק, מי טועה וכן הלאה וכן הלאה.
אני לא רק רואה, לא משקף את מה שיש,
אלא אני גם נוקט עמדה
במידה מסוימת.
כן.
השלב השלישי זה עשייה, תגובה יוצרת. מה המסקנה שלי?
מה אני צריך לעשות כתוצאה מהדבר הזה?
בסדר?
אלה שלושת הקומות.
עכשיו, דניאל טוען שהבעיה הקשה במציאות שאנחנו נמצאים בה,
זה שמאוד מאוד קשה להבין מה הולך.
וממילא שלושת הקומות האלה בעצם יש בתוכן איזו בעיה מאוד מאוד קשה.
כך הוא אומר.
והנה במצבנו היום שלושת השלבים האלה גם יחד קשים מאוד, כמעט בלתי אפשריים.
כאמור קשה כיום לעקוב אחרי מה שקורה.
ההווה הפך לנסתר,
וידיעתו לתורת הנסתר.
הוא אומר שכיום לא צריך עתידנים אלא הובנים,
אנשים שמבינים את ההווה.
למה?
בגלל שכל כך הרבה דברים קורים במקביל ובאותו זמן,
שקשה לך להבין מה הולך, מי נגד מי.
אתה אומר, תשמע, יש התחממות גלובלית ויש כמעט מלחמה בין רוסיה ואוקראינה,
ויש בכלל, מה זה המלחמה הזו בין רוסיה ואוקראינה? זה מלחמה על שטח, רגע, ואמריקה היא בעד או נגד?
רגע, מלחמה גרעינית? מה הולך פה? ואיך זה קשור לחמאס בכלל כלכלי?
בגלל שיש לנו המון המון ידע, הידע מאיין את הידע.
אנחנו יודעים המון ולא יודעים בסוף מאיפה זה מתחיל העסק.
זה המצב.
אז הוא מונה פה כל מיני אנשים שכתבו ספרים על הנושאים האלה והם הפכו להיות דמויות מאוד מרכזיות כי הם ניסו לעשות סדר בתוך הכאוס.
אבל עוד יותר קשה השלב הבא,
והוא קביעת היחס, מתן הערך.
כאן כבר כמעט אין תקווה,
כי לשם הערכה צריך לצאת אל מחוץ למערכת כדי לקבל פרספקטיבה.
זאת אומרת, קשה מאוד היום להבין מה הולך,
ואחרי שאתה מנסה להבין מה הולך,
קשה עוד יותר לתת את היחס למה שהולך.
צריך נקודת אחיזה יציבה מחוץ לאירועים,
הגינה במשהו שהוא מעבר לאירועים.
ואילו במצב זמננו אין נקודה שמבחוץ,
אין פרספקטיבה,
המצב הוא טוטאלי, גלובלי, מקיף וכולל.
בסדר, לא יוצא לחשוב על זה, אבל בגלל זה זה כל כך מסובך.
על אחת כמה וכמה שאין מה לחשוב על השלב הבא, והוא פעולה, שינוי.
הכל כל כך גדול מן האדם היחיד, כל כך גלובלי,
כל כך טוטאלי,
כל כך מערכתי פה ושם יש ניסיונות להתארגן להתנגד למחות פה ושם יש גם הצלחות אבל האם ישתנה כאן משהו מהותי או שהמערכת בולעת ומעכלת גם את ניסיונות המחאה.
השינוי נראה חסר תקווה.
אבל אז הוא אומר ובכל זאת הספר העברי הזה אולי בזכות היותו עברי מתכונן לעסוק בכל שלושת השלבים.
כלומר המציאות שלנו היום יש בתוכה ממדים כל כך טוטליים וגלובליים שיש משהו שאתה אומר רגע איך אפשר להשתחרר בכלל.
לעלמי הדבר הזה.
יש פה משהו שהוא כאילו בולע את הכל.
כמעט אפשר לומר,
ישר תמיד באים האנשים ואומרים, אה, בינה מלאכותית מעולה, אז בואו נרתום את הבינה המלאכותית עכשיו כדי לבנות שיעורי תורה יותר מוצלחים.
אבל מאוד בקלות,
במקום שאתה תשתמש בבינה המלאכותית, היא בעצם משתמשת בך ובולעת אותך.
למה?
בגלל שאתה הופך להיות חלק ממארג שלם של טכניקה.
והטכניקה בעצם תופסת מקום יותר חזק מהתוכן.
ועל זה כבר אמר מרשל מקלוהן,
הכלי הוא המסר.
ולפעמים אתה לא מכניס תוכן לתוך הכלי,
אלא שהכלי בולע את התוכן.
שוב, אני לא קובע קביעות חד-משמעיות,
אני רק אומר שזו בעיה שצריך לתת עליה את הדעת.
הזנב במציאות שלנו מקשקש בכלב.
ולפעמים,
במקום שאתה תנהל את האירוע, האירוע מנהל אותך.
אפרופו מה שדיברנו עליו לפני כן.
אז עכשיו,
אחד הספרים הנפלאים באמת, החשובים,
שנכתבו לפני המון שנים
ביחס מה שנקרא לפוסט-מודרניזם עוד בתחילת דרכו,
זה ספרו של פרופסור אלן בלום האמריקאי.
הוא נקרא דלדולה של הרוח באמריקה,
או באנגלית The Closing of the American Mind.
ספר מאוד חשוב, יצא בשנת
תשמ"ז, 87 בעברית, בשנת 80 זה יצא באנגלית.
זה אחד ממה שנקרא, מספרי היסוד של הנושא.
פרופסור אילן בלום, שאפשר להגיד הוא מאבות השמרנות, מה שהיום מכנים שמרנות,
דיבר כמרצה באקדמיה האמריקאית על הבעיה הקשה שהוא מגלה בתוך האקדמיה
על הסטודנטים שלו.
הוא רואה סוג של מה שאנחנו מכנים היום פרוגרס,
זה מה שנקרא בתחילת הדרך,
תחילת תחילת הדרך. סוג של ניסיון להגיד, כולם יסכימו לכולם, והכל יהיה בסדר, ולא צריך מלחמות, והכל יהיה סבבה, באמת, הכל טוב, למה אתם עושים בלאגן?
ואני רוצה להתייחס לסוגיה הזו דרך בעצם הסיפור של פורים.
הסיפור של פורים מספר סיפור מאוד מאוד דומה לסיפור ליברלי פוסט-מודרני.
למה?
מכיוון שהמלך אחשורוש בעצם רוצה לעשות כרצון איש ואיש.
מה זה כרצון איש ואיש?
הוא רוצה בעצם לייצר סוג של ממלכה ליברלית שתאפשר לכל קבוצה קטנה שנמצאת בתוך הממלכה לעשות כמו שהיא רוצה.
הוא רוצה להיות בסדר עם כולם,
יושב על הגדר, אבל לא יושב על הגדר במובן של אני לא יודע להחליט,
אלא אני רוצה למצוא את הדרך הטובה ביותר שכולם יוכלו לחיות עם כולם בסבבה ובכיף.
ואז בעצם הוא עושה משתאות, המשתאות בעצם,
המהר"ל מסביר בצורה מאוד מאוד עמוקה בספר אור חדש את
העומק של המחשבה שעמדה בעצם מאחורי אחשוורוש. אחשוורוש רוצה להידמות לאלוהים.
הוא רוצה בעצם להיות נציג של אלוהים עלי אדמות.
בגלל זה הוא מסביר את כל העניין של הוצאת כלי המקדש וכל העניין של הלבוש של הכהן הגדול. בעצם אחשוורוש רוצה להיות
הכהן הגדול של העולם הליברלי, הפרסי.
כמו שאלוהים מנהל את העולם כרצון איש ואיש ולתת לכל סוג של תפיסה בעולם את המקום שלו,
גם אחשוורוש רוצה לעשות.
אגב, אגיד דבר בשם אומרו,
זה כמו שאסתר אמרה דבר בשם אומרו,
את הרעיון הזה קיבלתי מהרב יונתן בלס בספר החשוב שלו, הצדיק והלוויתן.
יש שם דרשה לפורים,
ושם הוא מדבר על הנקודה הזו בצורה מאוד מעמיקה, מי שרוצה יחפש שם.
אז הרעיון הזה שעומד מאחורי הסיפור של אחשוורוש,
הוא בעצם מה שמעלה
באופן מפתיע את האנטישמיות הכי חריפה של המן.
כלומר, אתה רוצה לעשות כרצון איש ואיש,
או כמו שחז"ל אומרים, כרצון מרדכי וכרצון המן,
ובסופו של דבר זה לא מסתדר.
זה לא מסתדר, זה לא הולך, זה לא יכול להצליח.
ומה שקורה בסופו של דבר זה שפתאום פורצת גזירה של השמדה גדולה מאוד.
אז ממש רק כדי לנסות לגעת בזה,
אני אצטט איזה ציטוט קטן מאילן בלום בספר של גידולה של הרוח באמריקה, תראו כמה זה דומה.
אבל המסר,
וזה מה שחשוב לי שנצא מכאן,
שבעצם זה לעומת זה עשה אלוקים.
יש את בית המקדש
מצד אחד,
ויש את הממלכה הפרסית מהצד השני.
הממלכה הפרסית היא בעצם סוג של תמונת תשליל, נגטיב, של בית המקדש.
זה לא סתם שיש תיאורים בהתחלה של
רצפת בהט ושש, ודרה וסוחרת, וכלים מכלים שונים. מה זה התיאור הזה? מי צריך? מה זה מעניין אותי איך היה נראה שם?
רומזים לנו פה שיש בית מקדש אלטרנטיבי, רבותיי,
עם כלים מכלים שונים.
הכל זה כמו בית מקדש, זה הכל בית מקדש אלטרנטיבי לבית המקדש.
בגלל זה יש תיאור כל כך רחב של הנושא הזה.
זה הסיפור הזה.
עכשיו, מה זה קשור לזמן שלנו?
מהי האלטרנטיבה לבית המקדש של ימינו?
הקניון.
הקניון זה בית המקדש המודרני או הפוסט-מודרני, יותר נכון.
כלומר, סוג של
בית שבנוי כולו תוצר אדם, ויש שם את הכל בפנים.
אתה לא צריך שום דבר.
אפילו בית כנסת יש לך בפנים.
כלומר,
אתה חושב שהקניון הוא רק מקום של קניות? לא, זה תרבות שלמה שהאדם יצר בידיו.
הכל עשוי יד אדם.
ובעצם העבודה שלנו פה,
בלימוד שלנו,
זה איך אנחנו משתחררים במובן העמוק מהקניון.
כלומר, מתרבות של אדם שמנסה להחליף את אלוהים.
אחשוורוש בשושן,
ובזמן שלנו זה הקניון.
אז ככה, טעימה קטנטנה, בגלל שהזמן שלנו ממש תכף נגמר,
מאלן בלום, דלדולה של הרוח באמריקה.
והרב בלאס, כמו שאמרתי, מביא את הדברים של אילן בלום גם בספרו.
אז ככה, אילן בלום כותב, מה?
כן, אני חושב שהוא יהודי, כמובן.
כן, כן, מסגיר אותו.
"מה שיש לאמריקנים צעירים היום הוא למעשה הכרה עמומה בכך שקיימות תרבויות רבות,
ונלווה לכך מוסר השכל מתקתק הנובע מאותה הכרה.
כולנו נסתדר, לשם מה להילחם?
הקיטוב שבין טוב לרע אינו עניין למשא ומתן,
והוא עילה למלחמה.
אלה המעוניינים ביישוב סכסוכים מגלים כי קל בהרבה לצמצם את הניגוד בין ערכים שונים מאשר את הניגוד שבין טוב לרע.
כלומר, רלטיביזם משרת הפסקה של מלחמות.
אם נגיד שהכל בסופו של דבר זה יחסי,
והוא אומר ככה, והוא אומר ככה, וכולנו נחיו בכיף, ביחד.
אבל אם אתה אומר שיש טוב בעולם ויש רע,
זה אומר שצריך להילחם ברע.
אתה לא יכול להגיד שבסדר, זו תפיסת העולם שלו.
ופתאום יש לך חמאס שמוכן לרצוח, לאנוס, לחטוף,
אז מה אתה עושה עם זה?
ואז העולם הפרוגרסיבי, כלומר העולם האולטרה-ליברלי, לא יודע מה לעשות עם זה.
אבל כולנו בסוף צודקים.
כל אחד צודק מהזווית שלו,
אז מה תעשה פתאום עם אנשים שחוטפים לך ורוצחים ואונסים? מה תעשה?
אין לך מה לעשות.
ערכים אינם ממשיים,
הם קיימים בעיקר בתחום הדמיון,
בעוד המוות הוא ממשי.
המונח ערך במשמעות של הפיכת כל אמונה על אודות הטוב והרע לתחושה אישית,
סובייקטיבית,
משרת את החתירה לשימור עצמי נוח.
הרע והטוב הבלתי ניתנים לתזוזה גורמים מצוקה רבה כגון מלחמה.
ישנה כמיהה להשליך את הכבלים ולזכות בעולם שלו ומאושר.
זה מה שהסטודנטים בארצות הברית רוצים.
ואז הוא אומר,
הוא שאל את הסטודנטים שאלה:
אילו היית פקיד השלטון הבריטי בהודו,
האם היית מתיר לילידי המקום שתחת מרותך לשרוף את האלמנה בהלוויית בעלה שמת?
מה דעתכם?
מה הסטודנטים אמרו?
כן, היית מתיר?
הוא לא זכה לתשובה כלל,
או ששומעיו ניסו להתחמק בטענה שמלכתחילה הבריטים לא היו צריכים למשול בהודו.
הסטודנטים לא היו מוכנים לגנות באופן חד משמעי פשע חמור כרצח אלמנות בהודו,
מכיוון שעל פי התרבות ההודית,
הביתית, התנהגות זו הייתה מקובלת.
הערכים הבריטיים נגד רצח האלמנות אינם יכולים לחייב את ההודים החיים על פי ערכים שונים של הבריטים.
בקיצור, רלטיביזם מייצר חוויה של שלום מסוים,
כי כולנו יכולים לחיות אחד עם השני,
אבל בסופו של דבר,
מה יקרה כשאותם אנשים שרוצחים את האלמנות
ייכנסו לבית שלך וירצו לרצוח אותך גם?
מה יקרה אז?
האם תהיה על הגדר גם אז?
וזה התסביך בעצם של הליברליזם האולטרה-ליברלי.
וזה בעצם שורשיו של הפוסט-מודרניזם.
בסדר? זה כמה ציטוטים מתוך הדלדולה של הרוח באמריקה,
אחד מספרי היסוד שכדאי להכיר בהקשר הזה.
אז תזכרו,
יש בית מקדש,
אחד, ויש בית מקדש אלטרנטיבי.
ובעצם כל הקסם שממנו אחשוורוש שואב את העוצמה שלו,
נובע מזה שהוא מציע בעצם בית מקדש אלטרנטיבי.
והקניון הוא גם סוג של בית מקדש אלטרנטיבי.
אז שיהיה פורים שמח, בשורות טובות.
תודה. תודה.
תודה.
תודה. תודה רבה. תודה.
