שלום וברכה, קהל קדוש. אנחנו ממשיכים
בלימודנו הנפלא בספר לנבוכי הדור מאת רבינו אור האורות, הרב קוק, זכותו הגנה עלינו, אמן.
ואנחנו בעמוד 109, כמובן, מה זה שאלה?
עמוד 109, פרק ט"ז.
כן.
אתה אומר שלא סיימנו, התחלנו את 109?
לא הבנתי.
מה, לא הבנתי.
109, בסדר, טוב.
מן היסוד המוסרי הפשוט.
מה אתה רוצה? הוא אומר שאנחנו בעמוד 109, זה לא נכון?
אומרים מצווה ועשר דעות. לא, אני לא מבין.
אתם אומרים אולי 106?
לא. אז סיימנו את 109?
אתה בטוח?
רגע, אה.
רגע, ו-110 גמרנו גם או לא?
טוב, אני מציע שנקרא מ-109, בכל זאת.
מצווה וחזרת.
כן, מן היסוד המוסרי הפשוט שאדם אינו רשאי לפתור את עצמו
מלפעול כל הטוב שיהיה לאל ידו,
אל כלל המציאות, בין שיהיה הטוב במייד, בין שיבוא אחר עתיד גדול וארוך מאוד.
מתוך זה בא מצד פריה וריביה.
טוב,
השאלה היא,
מה ה... מה אתה שואל?
מה אתה שואל?
הספר לא נערך, אמרתי לך.
זה ספר שהרב קוק שם בצד,
ולא נערך מעולם.
אם הוא היה עורך אותו, בטח גם סדר הפרקים היה שונה.
זה כתוב במפת...
בתוכן בהתחלה.
טוב, אז יש שאלה, מהו הרצון היותר קמאי באדם?
מקובל היום לחשוב שיצר הקיום זה היצר היותר בסיסי בנפש האדם.
ואז יוצא שהרצון לחיות.
הרב קוק ברשמלין אומר, לא נכון.
הרצון הבסיסי של האדם זה הרצון להחיות,
לתת חיים.
טוב, השאלה היא מצד מה אנחנו מסתכלים.
האם אנחנו מסתכלים מצד
הנפש הבהמית,
אומר,
ואז יוצא שבאמת דאגת הקיום היא העיקרית,
לעומת אם אנחנו מסתכלים מצד הנשמה של האדם, שעניינה שפע,
הופעה, נתינה.
הרב קוק ברשמילין מבאר את זה מסביב לשורש אב, א', ב'.
כן, יש שם פרקים על השורשים,
והשורש אב, מה משמעותו בעברית?
אב זה מי שיש לו בן, בן, נכון?
אבל אבה זה גם לשון רצון, לא אבה יא במי.
כן, אז יוצא שהרצון ולהיות אב זה אותו הדבר, רצון לתת,
לתת חיים.
חוץ מה שהעומק המוסרי מחייו שראוי להרבות את הדמות,
כלומר,
כתוב שמי שלא עוסק בפרייה וריבייה ממעט את הדמות. איזה דמות?
דמות אלוהים, כן? כשאדם נברא בצלמו ובדמותו
של אלוהים, אז גם כן ראוי להרבות את הדמות. מציאות אנשים מרגישים ומשכילים החיים חיי אנשים מלאים
בכל ערכם, בגשם ורוח,
והוא דבר טוב וחפץ נעלה מאוד,
שהמונה הטוב זה בהיות לאל ידו, הוא ודאי חוטא ועושה נגד הצדק
והיושר היותר מחויב.
מצאנו אצל המהרש"א, המהרש"א אומר שיש אדם שיש לו חידוש תורה,
יש לו חובה לכתוב אותו.
חידשת משהו? תכתוב.
כי אתה מונה הטוב מבעליו. הנה, גילית משהו חדש? תכתוב.
תגיד אותו אבל, עוד יותר, אבל נגיד שאין לך למי להגיד.
אתה עכשיו יושב בין ארבע קירות.
או אמרת, אבל אתה רוצה גם שיישאר לדורות.
כשיש הרבה מדי, אף פעם אין הרבה מדי.
יש פסוק,
ויותר מהמה בני,
ויותר מהמה בני היזהר,
עשות ספרים הרבה.
זאת אומרת, כלומר כן לעשות את זה? כן, יש פסוק בקהלת,
ויותר מהמה בני היזהר, עשות ספרים הרבה,
אפשר לקרוא את זה אחרת, ויותר מהמה בני היזהר, עשות ספרים הרבה.
עכשיו, ראיתי פעם בחוברת של חסידי ברסלב, אומרים, זה דבר מאוד מעניין,
יש אנשים שאומרים, למה כותבים כל כך הרבה ספרים?
אומר בעל החוברת, ומי ביקש ממך לקרוא?
יכול להיות שיש מישהו שזה מועיל לו, אז לך זה לא מועיל, אבל זה יועיל למישהו אחר.
גם מצד הנייר.
מצד מה?
היום אתה לא חייב נייר כדי לכתוב.
יש עדיין יערות בעולם.
טוב.
עוד חוץ מההשקפה הקרובה של מציאות הנולדים מיד,
עלינו לדעת שהעתיד של האנושות ודאי הוא טוב ומאושר מאוד.
כן, חברה אופטימית מביאה הרבה ילדים,
חברה פסימית לא מביאה הרבה ילדים.
אירופה היום היא בדמוגרפיה יורדת,
חלק מהארצות מתרוקנות.
מדינת ישראל בעולם החופשי היא המדינה עם הדמוגרפיה היותר גדולה.
סימן שאנשים חושבים שטוב לחיות,
ועם כל הצרות שיש למדינה,
אנשים אומרים אנחנו רוצים לחיות פה.
אם כן,
בהתרבות החיים עלול יימשך הדבר שיגיעו מהם רבים
לתקופה המאושרה,
שאז יתענג כל המין האנושי על השם ועל טובו,
שהוא אושר גדול ועונג של חיים טובים,
שראוי לחמוד אותם מאוד,
ואיך לא תהיה חובה מוסרית אלוהית שלא למנוע מהרבות
גורמים להיות מקבלים הטוב האלוהי המאושר.
אגב, זה דבר מעניין.
אומרים, עם ישראל יצא לגלות,
סובל, ואחרי זה עם ישראל מגיע לגאולה.
שאלה מתבקשת,
האנשים שחווים את הגאולה אינם האנשים שהיו בגלות.
אז מה זה מועיל?
הנשמה הכללית.
הנשמה הכללית, זאת אומרת. הנשמה הכללית היא תמיד קיימת,
היא מופיעה בדור זה ובדור זה ובדור זה, אז בעצם הגאולה היא לא בשביל האנשים,
אלא היא בשביל הנשמה הכללית.
זו אפשרות אחת.
אפשרות נוספת, מה שאומר הרב,
הן סך הכל
תולדות של הדור הקודם,
אז זה בעצם כמין הצלחה של הדור הקודם.
לפי הקבלה יותר פשוט.
הדור של הגאולה הם גלגולים של הדור הקודם,
של הדור שהכיר את החורבן.
אז זה באמת אותם האנשים שנגעלים.
מי שגלה הוא הנגעל. גם משעת המצרים ולא משעת ישראל.
כן, אז זה יוצא שדור המדבר שיצאו ממצרים ולא הגיעו לארץ ישראל,
אז הם חוזרים בזמן הגאולה.
רגע, והארי ז"ל אומר,
מדוע נשינו מושלות בנו?
כן, שאלה פמיניסטית ידועה.
למה הנשים מושלות בנו? הוא אומר, כי הדור שלנו הוא דור המדבר,
והנשים לא עשו את חטא העגל, והגברים כן.
כן, זה טוב.
ובכמה אבירות לב? מה?
מה אתה אומר?
נשמות גדולות, כן, חדשות.
גם,
יש גם נשמות גדולות.
מי נתן את התפשטים והאנשים?
כבודו, יש לו גרסה אחרת בחומש, אני מוכן לקנות את החומש שלך.
כן.
בסדר?
לא, זה מעניין אותי, גרסאות שונות, אתה יודע,
באקדמיה יאהבו את זה.
יש סיפור מעניין
שקרה עם הרב יהודה ליאון אשכנזי, מניטול, זכרונו לברכה,
שסיפר לי שפעם אחת הוא היה בליל שבת
אצל בבא חכי,
בבא חכי, רבי יצחק אבוחצירא,
אח של אבבה סאלי, כן.
ישבו שם בליל שבת,
ובסוף הסעודה הגיעו לשם אברכים,
והתחילו לדבר נגד הציבור החילוני.
אמרו, החילונים הם אנשים רעים ובריונים,
ואז בבא חקי שמע את זה, הביא להם את הגמרא במסכת גיטין,
שהבריונים החריבו את המקדש.
הוא אומר, הם החריבו את המקדש, עכשיו הם באו כדי לבנות אותו,
ברוכים הבאים הבריונים.
בסדר?
זה מעניין הדברים האלה. טוב,
וכמה הבהירות לב יש בזה?
אם בשביל תואנה של מצב שעה,
יש קשיים של פרנסה ולא יודע כל מיני דברים.
ישמיט האדם עצמו מהשפיע את הטוב הגדול הזה בעולם?
לבד מה שיסוד כל תעודה ותכלית טובה יבוא מריבוי העובדים, בין בגשמיות ובין ברוחניות,
אם כן ריבוי העובדים עצמו יביא לקרב ולהגדיל את הצלחת החיים. כלומר זה לא רק שאתה מביא אנשים שיחיו את הגאולה,
אתה מביא אנשים שיגרמו את הגאולה.
על כן אין ספק כי גדול מאוד הוא ערכו
של היושר
להרבות החיים.
טוב, דברים פשוטים.
זאת היא עבודת השם הטהורה לעבוד ולפעול כפי חוק היושר הנמשך מצד הציפייה האלוהית,
שהוא עומק אמיתת הצדק והמישרים, ולא להיות בדבר מתרפא ומסופק,
אם זריז ורודף,
כפי הראוי לפי גודל מעלת זה הצדק,
שהוא גדול ונהדר בן ארוך לו,
ומושגינו הקצרים על דבר הצדק וגדריו. על כן,
החסיד האמיתי, האיש הטוב באמת,
אתה מלא יושר וצדק, הוא העושה מאהבה רצון קונו.
כלומר, אדם,
כן, אנחנו כאן עוברים כבר מעבר לשאלה של פריה וריבייה,
למה אני עושה את רצון קוני? אם מה שאכפת לי זה רק מעצמי,
אז אני לא אוהב שמישהו נכנס לי לתוך החיים. כן, למה אלוהים אומר לי מה לעשות?
אני רוצ... יש לי את הרצונות שלי,
למה אלוהים נכנס לי לחיים?
שאלה מפורסמת.
אבל זה בגלל שאתה חושב על עצמך.
אבל אם אתה מבין שאתה בנתון במסגרת של מפעל גדול שמתקן את העולם כולו, ובשביל זה יש הוראות כיצד להביא לעולם יותר טוב,
אז זה ברור שאתה לא תתנגד.
אדרבה, אתה תרצה, אתה תרדוף לעבוד את כונך.
בסדר.
ולא רק כי העיבוד בכמות של החיים העתידים הוא חטא גדול והשחתה מוסרית עצומה, כי אם גם מיעוט האיכות,
אם לא יכשיר את החיים הבאים מצידו להיות ראויים
לתעודה הרוחנית והשכלית וכן הגופנית,
כפי הערך הראוי והאפשר לו,
כבר חוטא הוא ליושר האמיתי הצופה את העתיד היותר רחוק
בסקירה אחת של רגע ההווה.
על פי זה,
מה?
אתה צריך לדאוג להרבות חיים.
הרבות חיים זה גם הדורות הבאים,
וזה גם טובתן
של הדורות הבאים.
כלומר, שיהיה
כל הנתונים כדי להתגדל לא רק באיכות,
אלא גם, לא רק בכמות, אלא גם באיכות.
כן? כלומר, לדאוג לזה שהעולם העתידי יהיה עולם יותר טוב.
איך עושים שהעולם העתידי יהיה יותר טוב?
אתה עושה כל מיני פעולות
שגורמות להטבת מצבם של בני האדם,
הן מבחינה גופנית והן מבחינה נפשית.
מה?
ההתערבות האלוהית. כן, זה כבר עניתי.
שאם האדם מבין שהוא חלק מתוכנית פעולה מאוד גדולה,
למשל,
בצבא, בואו ניתן רק כדוגמה, למה יש צבא?
כדי להילחם ולנצח, נכון?
עכשיו,
המ"כ בטירונות אומר, לך תנקה את השירותים.
אתה אומר לעצמך, רגע, אני באתי להילחם, מה אני צריך את השטויות האלה?
כן, אבל אם זה לא יהיה, אז כל המהלך של הצבא לא יהיה.
זאת אומרת, אתה צריך להבין מהי המסגרת הכוללת
שבתוכה אתה פועל את הפעולה ההובית המעצבנת, בסדר?
ואז יוצא שאין התנגדות.
טוב,
זכורני, כשהייתי בקירונות,
על כל דבר שאמרו לנו לעשות,
שאלתי את עצמי למה הם אומרים את זה.
ואז זה עזר לי מאוד, כי הבנתי מה הם רוצים.
חוץ מדבר אחד שלא הבנתי,
מדוע לא זזים במסדר.
תוך כדי שאני חושב על זה, מגיעים למסדר, לא זזים, ואז הממקף אומר, למה לא זזים במסדר?
והוא הסביר למה.
זה פשוט, משמעת עצמית.
מה זה אכפת לך?
פשוט חנין, זה אומר לך משהו?
טוב, בום, טראח.
כן,
טוב.
אבל את זה יכולת לדעת בוויקיפדיה.
לא היית צריך לשאול?
כן, מה אתה אומר?
תעודה מטרה.
תעודה פירושו מטרה,
כמו ייעוד.
אז החל אומר כאן הרב,
כבר חוטאו
ליושר האמיתי הצופה את העתיד היותר רחוק, מסקירה אחת של רגע ההווה, על פי זה.
כמו שהשחתת החיים באיזה צד שיהיה, הוא דבר עיקרי ביסודי השחתות המוסריות היותר גדולות,
כמו כן, השפלתם לפי ערכו של הרכוש הנפשי של האדם הוא מעל גדול וחסרון יושר, ובזה נהרגו חוקי עריות לכלליהם ולפרטי פירתיהם.
כלומר,
כמו שגם היעדר הפוריות זה דבר חמור,
גם פוריות לא במקום הנכון, גם זה בעצם השחתה של נפש האדם.
כן, זו השחתה מוסרית.
ולכן, כל הלכות עריות מוסברות על פי זה.
כללו של דבר.
אלה שלוש המטרות שהן כמדרגות זו על זו.
הן הולכות בכלל התורה ופרטי המצוות.
התחלתן, שמירת הצביון הלאומי,
בשביל המטרה של עומק היושר שיש בזה.
ואחריו יבוא המבוא מזה אל עילוי ההטבה הכוללת האנושית,
הכלל האנושי.
ואחריה, הסקירה היותר מלאה,
היחס של פרטים אנושיים לכלל המצוי, שכולו עומד, הוא להיות מתענג על חסד עליון.
הבנתם?
שלוש מטרות.
עם ישראל,
העולם כולו,
והקשר בין הכלל לבין הפרט.
זה שלושת המטרות
שגנוזות במצוות,
במיוחד במצוות של שמירת הרצף של הדורות.
עוד פעם עם ישראל,
מה הדבר השני?
העולם כולו,
והדבר השלישי,
בין הפרט לכלל.
איך אני יודע שזה שלושת הדברים?
כי זה כתוב.
אגב, יש הרגע שאני רוצה להגיד משהו על זה.
יש שאלה,
האם ההשגחה האלוהית
היא השגחה כללית בלבד,
או שמא היא חודרת לפרטים, השגחה פרטית?
מה?
כן, מחלוקת בין היהדות לבין הפילוסופיה.
היהדות אומרת שההשגחה היא גם פרטית.
נכון? יש השגחה פרטית.
לא.
לא, יש פרטים של זה, מחלוקת בין הרמב״ם לבעל שם דו.
אבל גם הרמב״ם מסכים שיש השגחה פרטית, למי שראוי לזה.
בספר גנזי ראייה, מכירים את ספר גנזי ראייה?
לא, אף אחד לא מכיר.
זה, לא יודע, משום מה לא מוצאים את זה לאור יותר,
אבל זה מאמרים,
זה יצאו בזמנו כמה מאמרים של הרב קוק בחוברות קטנות,
שם יש מאמר בדבר ההשגחה העליונה.
ושם הרב מסביר מדוע יש השגחה פרטית.
הוא אומר, כי האנושות
הגיע להכרה שהטוב שבמשטרים הוא המשטר שדואג לא רק לכלל, אלא גם לפרט.
ולכן, לא יעלה על הדעת שההנהגה האלוהית תהיה פחותה מן הטוב שבמשטרים.
מעניין.
זאת אומרת שבסופו של דבר,
הרב קוק, שכל הזמן אומרים, אתם הקוקיסטים,
אכפת לכם רק מן הכלל ולא מן הפרט, אומר הרב קוק ההפך.
כן?
ומאיפה אתה לומד?
מהמשטר האינדיבידואליסטי.
כן? טוב.
למשטרה, אם בדבר הטיסטו, הוא יותר טוב ממשטרה.
למה הוא יותר טוב? כי הוא דואג גם לפרט.
יעיינה כבודו מלחמות נפוליאון.
שמעת על זה?
נורא ואיום.
כן? איזה מנהיג כלשהו, או נפוליאון, או האויבים שלו,
אומר, טוב,
מחר צריך לכבוש את האזור הזה. כמה חיילים צריך?
20,000. טוב, כמה ימותו?
4,000? בסדר, יאללה, שווה.
כן? כלומר, לא שאלו אף אחד מה הוא חושב וכו'.
נכון, הלאה.
אומנם האדם,
אומנם האדם הוא עם זה,
הוא עם כל כוחותיו אחר אחד מגילויי הכוחות האלוהים,
שעל פי כל הדברים הסובבים אותו מדעות, מידות, מחשבות ומעשים, ניגודים וסתירות,
יצרים טובים ורעים,
עיתות ההגברה לצד אחד ולמשנהו,
מכולם יצא המשפט העליוני הכל, הטוב לכל.
בהרג המצוות, עכשיו אני רוצה להגיד משהו לגבי המצוות,
לפעמים יכולה להיות מצווה אחת,
שאדם חש ניגוד אליה.
יש מצווה ששורטת את ההכרה המוסרית, או המדעית שלי, או משהו כזה. לא מצליח להזדהות.
על זה היה אומר הרב עוזיאל,
ראשון לציון,
הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל,
הוא אומר שעל זה נאמר
"פיקודי השם ישרים"
לא, סליחה,
"משפטי השם אמת,
צדקו יחדיו.
כלומר, מתי משפטי השם האמת צדקו?
כשהם יחדיו.
זאת אומרת, לפעמים יש מצווה אחת שאם אתה מבודד אותה,
אתה לא מבין את משמעותה.
אם אתה רואה כיצד היא משתלבת במכלול המצוות,
אז פתאום מתגלה שזה צודק.
צדקו, אבל רק אם זה יחדיו.
יוצא לפי זה שהיום אנחנו לא מקיימים שום מצווה כראוי,
כי אנחנו לא יכולים לקיים את כל המצוות.
אפשר, במצב נורמלי, אפשר לקיים את כל המצוות.
אתה לא כהן, אבל הכהן עושה את זה בשבילך.
כן, אבל היום הכהן לא עושה את זה באמת.
הוא לא מברך אותך במקדש.
כן, כלומר, משהו חסר.
כמה מצוות עשה יש בתורה?
248. כמה מצוות אנחנו היום יכולים לקיים
מתוך המצוות עשה?
60. כמה? 60. 60 מצוות.
כן, זה בערך מה שאפשר לקיים היום.
יעוין בספר שערי קדושה של רבי חיים ויטל, שם הוא עושה רשימה של המצוות שאנחנו יכולים לקיים. זה 60 בערך.
כן?
יש גם מחילתא שכתוב,
שרבי שמעון בר יוחאי אומר שמה שאפשר לקיים רק 60 מצוות. רגע, זה רק בגלל שאין בית מקדש?
שאין בית מקדש, אין סנהדרין, אין מלך,
ועוד כמה דברים כאלה, כן?
אין פרה אדומה.
מתוך לא תעשה, לא תעשה תמיד יש לך.
כי אם אתה לא עושה כלום, אתה מקיים עכשיו שעשה מצוות, תעשה.
"מצוות לא תעשה", כן?
האדם הכי טוב כדי לקיים כל השסה מצוות לא תעשה, זה ללכת לישון.
טוב,
בארג המצוות
נמצא גם כן באין ספק. יש כאלה שאמרו שמתי אדם יקבל שכר על מצוות לא תעשה?
כשיש לו הזדמנות לעבור.
כן, לא, למשל אדם פתאום יש לו חשק רציני לרצוח,
כן?
והוא מתאפק, אה, יקבל שכר על לא תרצח.
ברגע מצוות נמצא גם כן באין ספק רבות שהן מוכרחות אלה מאלה.
דברים רבים מביאים את ישראל על ידי עצם קדושת המצוות למעלה זו,
שצריכים עוד דברים רבים להשלים את החסר, מה שלא היה מקום כלל לזאת מצד עצמם לולא היו המצוות האחרות מוכרחות.
כשאומרים
את ה"לשם ייחוד" אצל המקובלים. המקובלים נוהגים, כשהם עומדים לקיים מצווה, לומר לשם ייחוד.
אז הם אומרים, הנני עומד לקיים מצווה זו,
פלונית,
עם כל המצוות הכלולות בה.
יש אלו גורסים עם כל תרי"ג מצוות הכלולות בה.
זאת אומרת שכדי לקיים מצווה אחת באמת, אתה צריך את כל המצוות כולן.
יוצא למשל,
נגיד אני מניח תפילין,
אז למניחת תפילין יש לה כמה פרטים,
שיהיו הקופסאות, הבתים מרובעים,
שפרשיות אלה ואלה,
שהרצועות תהיינה שחורות ועוד כל מיני דברים כאלה.
אבל כל זה, זה,
כל אחד מהפרטים האלה הוא פרט בתוך המצווה הכוללת.
אפשר בעצם להבין שכל התרי"ג מצוות הם פרטים של מצווה אחת.
ואז זה נאמר, מצוות השם ברא מאירת עיניים.
מה זה מצוות השם? זה כל המצוות כולן. אפשר לכבות את המזגן?
אני לא יודע, זה סתם...
אה, בסדר.
אה, הדעת ה...
לא הבנת את המילים?
את המשפט הראשון הבנתי.
את המשפט הראשון הבנת.
למשל את המצוות למעלה זו, איזו מעלה?
המעלה של הטוב לכל,
מה שהזכור לפני כן. צריכים עוד דברים רבים להשאיר את החסר, איזה חסר?
החסר בכל מצווה.
זאת אומרת, נכון, נכון, בדיוק,
בסדר.
הדעה הטהורה משכלת את כל המציאות ליסוד אחד. הנה, זה מה שדיברנו קודם.
שצריך לתפוס את הכל כחלקים של דבר אחד.
מה זה כל המצוות?
זאת אומרת שמצווה אחת
מזקיקה את כל המצוות.
זה מה שהגילה עברה רק למצוות.
בדיוק, ההרג, קוראים פה לזה, הרג המצוות.
המצוות זאת אומרת שכל מצווה קשורה למצווה אחרת.
בסדר?
נכון.
או כמו שהרב אומר באורות התורה,
שכשהלב חזק,
אז אדם מגיע גם לנימים הרחוקים.
זאת אומרת,
אז כשאתה מבין את העיקרון הכללי,
אתה יכול גם לחדור אל הפרט היותר רחוק.
אבל אם אתה שוכח את הלב, אז יש לך פרט ועוד פרט ועוד פרט, וזה מכביד.
יש ספר נפלא שהוא נורא ואיום, קוראים לו קיצור שולחן ארוך.
זה ספר נפלא,
כי מי שכתב אותו באמת היה גאון, איך הוא הצליח בספר קטן להכניס את הכול.
מצד שני, אדם שאין לו מושג ביסודות התורה,
שהוא קורא את הספר הזה, נכנס לבית כלא.
יש הלכה אחת, ועוד הלכה, ועוד הלכה, ועוד הלכה, ועוד הלכה, ועוד הלכה, ועוד הלכה, ועוד הלכה.
מה אני עושה עם זה?
כן? הוא כל הזמן יהיה עצבני, העצבנות הדתית, בגלל שיש עוד פרט שצריך לזכור, ועוד פרט, ועוד פרט.
בגלל שחסר שם, בספר הזה, היסוד הכללי.
כלומר, הספר הזה לא נכתב בשביל אנשים בורים, הוא נכתב בשביל אנשים
שיש להם שייכות אל כל התורה כולה,
ומתוך כך הפרטים חביבים.
כן?
טוב, אז מה שאומר כאן הרב,
הדעה הטהורה משכלת את כל המציאות ליסוד אחד.
לכן אני גם אז,
תמיד, כששואלים אותי איזה ספר הלכה ללמוד בהתחלה,
אני ממליץ על הספר של הרב חיים דוד הלוי,
מקור חיים השלם.
מדוע?
כי לפני כל קבוצת הלכות הוא נותן את היסוד הכללי.
הדעה הטהורה משכלת את כל המציאות ליסוד אחד.
אין אנו נזקקים לפלגות וקרעים.
מעשה השם אחד,
אחד הוא.
אגב, זה מעניין,
פעם שאל אותי תלמיד חכם,
שלא מתלמידי הרב קוק,
זה קורה, שמי רחל.
אז הוא אמר לי, מדוע אתם, תלמידי הרב קוק,
כל פעם שיש דעה חדשה בעולם,
אתם מרגישים הכרח
לאמץ אותה.
כן?
כל דבר.
זאת אומרת, יש סוציאליזם, יסביר לך איך הסוציאליזם זה ביהדות.
יש אתאיזם, אתאיזם זה ביהדות. יש שמאלנות,
זה ימניות, זה ביהדות, הכל.
כל דבר, תלמידי הרב קוק רואים את הניצוץ וכולי,
איך זה קשור באיזושהי צורה.
אז התשובה שאני אמרתי לו,
שזה בגלל שאנחנו מונותאיסטים.
המונותאיזם מכריח אותך
להיות מכליל.
אם לא, יש לך שתי רשויות.
יש מה שאתה יכול לכלול
בכלכלת הקודש,
ויש מה שאתה מוציא מכלכלת הקודש.
זה לא ייתכן, זה עולמו של הקדוש ברוך הוא עולם אחד.
לכן אמרה המשנה,
אין לך דבר שאין לו מקום.
אלא מה? צריך לדעת את מקומו.
כי ברגע שדבר יצא מן המקום, אז הוא מזיק.
אבל אם הוא במקומו, הוא כשר.
כן? זה מה שאמרה ילטן, נכון?
זה למה.
למה הוא לא קיבל את התשובה הזאת?
הוא אמר שהוא לא קיבל.
אה, הוא קיבל?
אני מקווה.
טוב.
הדעה הטהורה, אז אם כן, אומר הרב,
משכלת את כל המציאות ליסוד אחד.
אין אנו נזקקים לפלגות וקרעים, מעשי השם אחד,
אחד הוא, אם כן, הנבואה, לפי מדרגותיה,
היא גם כן מחוקי המציאות.
ובמציאות עצמה, בכל צדדיה, גם בצדדים של המעשים העוברים, ההיסטוריים,
ישנן סיבות רבות המכשירות את כוח הנבואה לבוא למטרה שהיא צריכה להשתמש בה לצדק העולמים.
כן, נשאלת שלמשל בימינו אין נבואה.
איך זה יכול להיות? אם נבואה זה דבר חשוב, בטח שתהיה נבואה.
כן, או כמו שהמהר"ל שואל על בית המקדש.
שואל המהר"ל, אם בית המקדש
זה חשוב,
אז איך העולם מתקיים בלי מקדש?
ואם העולם יכול להתקיים בלי מקדש, אז אולי בית המקדש זה לא חשוב.
כן, שאלה ששואל המהר"ל.
מה הוא עונה? אני אגיד לך מה הוא עונה.
הוא אומר,
המקדש זה חשוב מאוד.
אז איך מתקיים העולם כשאין מקדש?
על ידי זיכרון ההשפעה של המקדש שהיה,
ועל ידי הציפייה למקדש שעתיד להיות.
למשל, למה הדבר דומה? לאדם שקופץ מצוק לצוק על גבי קניון.
אז הכוח לקפוץ, הוא מקבל מהצוק הראשון,
אבל יש לו את הצוק השני להגיע אליו.
סוס פרד.
טוב,
אם כן, הנבואה לפי מדרגותיה היא גם כן מחוקי המציאות.
ובמציאות עצמה, בכל צדדיה, גם בצדדים של המעשים העוברים,
ההיסטוריים,
ישנן סיבות רבות המכשירות את כוח הנבואה לבוא למטרה שהיא צריכה להשתמש בה לצדק העולמי.
ולפעמים הייתה השגחה צריכה להקדים כמה הדרכות של דברים נראים כחיצוניים רק כדי שיהיה אפשר אחר כך בבוא הזמן הראוי לכוח הנבואה להוציא אל הפועל את הדבר שהוא צריך לכונן על ידיינו.
זאת אומרת,
הנבואות לא מתגשמות תמיד, מיד,
וגם עצם הנבואה לא מופיע תמיד.
למה? כי צריך הכנה.
הכנה.
היה גוי אחד בשם נפוליאון בונפרטה.
הוא היה גם קיסר,
נפוליאון הראשון.
אז הוא כתב בסוף ימיו
שהוא היה מוכן לקבל
דת כלשהי
בתנאי שהיא הופיעה
יחד עם הופעת האדם.
מה ההיגיון בזה?
הוא אומר, אם זה דבר הכרחי,
אז אי אפשר להסתדר בלעדי זה.
אם אתה אומר, דת מסוימת הופיעה במהלך ההיסטוריה,
אז זה סימן שאפשר להסתדר גם בזה.
זה טענה שלו נגד הנצרות בעיקר.
הרי הדת שהוא הכיר זה הנצרות.
אבל גם תורת משה
היא הופיעה רק בדור מן הדורות.
למה?
מה הוא לא קרא בכוזרים?
הוא מקשר את האדם בטוח מהרגע שהיא נוצרה, חשוב.
אבל למה לא התורה?
למה אתה צריך לחכות עד משה רבנו כדי שתהיה תורה? אם תורה זה חשוב, זה היה צריך להיות מההתחלה.
כי צריך הכנה, הכנה, זה הכל.
זאת אומרת, לתת את התורה לפני הזמן זה גם לא טוב.
מה?
מדוע?
מדוע אי אפשר להגיד את זה על הנצרות? מסיבה פשוטה.
הנצרות,
מדברת על התחלת הנצרות
בעולם שמה שלפני ואחרי בדיוק דומה.
כלומר, אין פה נקודת מפנה משמעותית
שאתה יכול להגיד, עד אז לא היה צריך, מכאן ואילך צריך.
ברור? הרי מה הנחת היסוד של הנצרות?
בשביל מה, אגב, בשביל מה קמה הנצרות, לפי הנצרות?
כדי להציל את הנפש של האדם מגיהינום.
זו המטרה.
והדורות שהיו לפני ישו, לפי השיטה הזאת,
בגיהנום.
לא חבל? מה שחרם, כן?
אם כבר יכולת לגאול אותם לפני זה,
כן? אז לכן, זו הקושייה שיש על הנצרות.
בנצרות יש לפני ואחרי.
לעומת זה, ספר התורה מתחיל ממילה מאוד מעניינת, בראשית.
כן? זה, אגב, יש שאלה ששואל רש"י,
מה טעם פתח בבראשית?
שאלה מוזרה, נכון?
סוף סוף מישהו מתחיל מההתחלה, ואתה שואל, למה התחלת מההתחלה?
זו שאלה טובה, לא?
אלא הכוונה,
זה לא ההתחלה הפיזית,
אבל זה ההתחלה המנטלית, משם אתה מתחיל.
מה שלפני כן לא מעניין.
אני מקבל עקרון, ודאי, הטענה של נפוליאוני היא מאוד הגיונית,
רק שיש גם תשובה ביחס ליהדות לנושא הזה.
מה?
אתה אומר שהתורה זה לא דג, נכון, בסדר. יאללה, פרק י"ז.
עד עכשיו דיברנו על מצוות.
עכשיו אנחנו נדבר על אידיאולוגיות.
ראוי למצוא תכלית שכלית ובסיס נכון לכל התנועות הגדולות,
נפשיות של המין האנושי
לכל הפחות.
זאת אומרת,
יש בגמרא
שאלה ששאל רב נחמן את רבי יצחק.
אמר לו,
אימת עתה בר נפלה?
מתי יבוא בין הנפלים?
סנדרי, כן.
מתי יבוא בין הנפלים?
מה זה בין הנפלים?
לקרוא למישהו נפל זה לא יפה, נכון?
בין של נפל, עוד יותר גרוע, בין הנפלים, זה ממש לא יפה.
שואל רבי יצחק את רב דחמן, הוא הפוך,
למי אתה קורא בר נפלה? הוא אומר לו, משיח.
או משיח, בר נפלה, כרית ליה,
ככה אתה עושה, אתה קורא לו בר נפלה?
הוא אומר לו, אוקיי, מה אני אעשה? שכתוב,
סוכת דוד הנופל.
ביום ההוא הקים תנאי.
עכשיו, מה המשמעות של הביטוי? בסדר, הוא מצא בנביא את האפשרות,
את ההיתר לכנות את המשיח בר נפלה.
זה אומר שהמשיח הוא התוצר
של כל ההפלות המשיחיות שהיו בהיסטוריה.
זאת אומרת, כל פעם,
במהלך כל התרבות האנושית יש ניסיונות גדולים להביא לעולם יותר טוב,
וכל פעם זה נכשל, זה מתסכל נורא.
אולי זה אומר שאין משמעות לכלום,
אלא אם כן נאמר שמכל
ניסיון כזה נשאר בסוף משהו.
ומה שנשאר כל פעם מלוקט על ידי המשיח,
ואז הוא הבן של הנפלות, הוא בדרכו כל ההפלות האלה מצליחות ומקבלות משמעות.
נפלים מה קרה כל פעם?
נפל זה פלופ, זה ילד שיצא לפני הזמן.
איך מנסה לא מבינו פלופ?
אני עניתי לך ולא הקשבת לתשובה, נכון?
מה אני אמרתי?
זה הפלה, מלשון הפלה. נפל זה יצור שעושה פלופ,
כן? הוא היה צריך להיוולד, לא נולד.
מה הכשל בין נפלית של המשיח?
אני אסביר.
למשל,
התנועה המרקסיסטית,
בוודאי תנועה משיחית, רוצה לגאול את העולם, נכון?
זה הצליח או לא?
נכשל. נכשל.
אז כל המאמצים שהושקעו על ידי מיליוני בני אדם, מאות מיליוני בני אדם,
זה הלך לאיבוד?
לא, זה מצטבר.
מה מצטבר?
יש בכל זאת איזה משהו שיצא מהמרקסיזם,
הדאגה לזכויות הפועלים,
זכות השביתה ועוד כל מיני דברים.
כלומר, דברים טובים יצאו מהמפלצת הזאת.
אז זה,
מהנפל הזה יש גרעין של אמת.
עכשיו, מה יעשה המשיח? ייקח את הגרעין
שהיה נכון במרקסיזם וכל מיני דברים, וזה, ויחבר.
אז תגידו יותר שהמשיח צריך לבוא בסוף, בסוף.
יפה, המשיח צריך לבוא בסוף, בסוף. נכון, אחרי כל הנפלים.
הוא לפני כן.
חשבו שנגמרו הנפלים.
בסדר.
אז למה אני אמרתי את זה?
אה, ראוי למצוא תכלית שכלית ובסיס נכון לכל
התנועות הגדולות הנפשיות של המין האנושי לכל הפחות.
וזה אי אפשר להיות אלא עם אמונת,
אה,
התנועות הנפשיות של המין האנושי לכל הפחות,
וכנראה שיש עוד תנועות מעבר למין האנושי.
כן, אבל נסתפק במין האנושי.
וזה אי אפשר להיות,
מה זה שם?
זה בחוץ?
לא יודע, טוב.
וזה אי אפשר להיות אלא עם אמונת הישארות הנפש
וחיים נצחיים.
כלומר, אם יש מגמה שהכול שואף אליה,
זה חייב להיות שאיפה של חיים.
יש ב-13 איכרים של הרמב״ם, מה איכר ה-13?
תחיית המתים, נכון? תחיית המתים.
למה זה בסוף?
כי יש סדר לוגי. צריך ש...
יש אלוהים,
וחוץ מזה הוא אחד, וחוץ מזה הוא התגלה, וחוץ מזה הוא נותן שכר ועונש,
וחוץ מזה השכר הגדול, תחיית המתים.
זאת אומרת, זו שרשרת לוגית.
במסכת סנהדרין,
יש שם רשימה של אלה שאין להם חלק לעולם הבא, מי הראשון?
מי שאומר שאין תחיית המתים.
ומי עוד? האומר, אין תורה מן השמיים.
ומי עוד?
אפיקורוס, שאומר שאין אלוהים.
אז זה בדיוק סדר הפוך מהרמב״ם.
למה?
בשביל זה אני שואל.
התשובה היא,
בגלל שבעצם מה שחשוב זה תחיית המתים.
כי אם אין תחיית המתים,
אז למה אני צריך את אלוהים בכלל?
כי אם אין תחיית המתים, זה אומר שהכוח החזק ביותר בעולם זה המוות.
זה נורא.
זאת אומרת, אתה בונה, בונה, בונה, בונה, בסוף הכל ייעלם. בשביל מה? בשביל מה לעבוד.
אבל אם אתה אומר שהחיים הם נצחיים, והם מנצחים את המוות,
אז כל החיים שווים.
כדאי גם לחקור מה התנועות האנושיות הגדולות למה הן משואפות.
מובן?
כלומר,
מה אכפת לי שיש אלוהים אם הוא לא יודע להחיות מתים?
בגלל שזה היה חשוב.
החשוב זה לדעת שהחיים גדולים מהמוות.
ויצא לרמב"ם, מנפול הלוגיקה. הרמב"ם הולך לפי הסדר הלוגי.
אבל פה אני מדבר לא על לוגיקה, אלא על מגמה מוסרית.
זה מה שהרב אומר.
זה אי אפשר להיות, אלא עם אמונת הישארות הנפש וחיים נצחיים.
כי בהסתלק זאת האמונה הנכבדת,
יישארו כל השאיפות
מחוננות רק על בסיס של דמיון.
למשל,
השאיפות הלאומיות ואפילו הטובות הכלליות לכל המין האנושי.
כאשר תשאל אם יש בזה צדק שנדיבי לב עמלים לטובת הכלל
ומחסרים נפשם מטובה,
לא יראו כלל בהטוב הנמשך ממעשיהם הטובים ולא יקחו בזה שום חלק,
בוודאי תהיה התשובה השכלית הברורה שהוא נגד היושר.
יש במזמור כ"ז:
לולא האמנתי לראות בטוב ה' בארץ חיים.
לולא האמנתי לראות בטוב השם ברץ חיים.
אומר הרב בעולת ראייה, חלק א',
על המזמור הזה, בעולת ראייה,
חלק א',
בסוף תפילת, או, תודה.
לא היית צריך, אתה יודע.
אומר הרב כך,
הנה, אומר כך,
הביטחון בישועת השם הכללית שעושה לעולמו.
כלומר, אתה בטוח שבסוף יהיה טוב.
ורק היא,
היא הממתקת את כל החיים כולם.
כלומר, החיים מרים,
וצריך להמתיק אותם.
מה ממתיק את החיים, המרים?
זה שזה שבסוף יהיה טוב.
אבל אולי אני אישית לא אהיה שם.
אומר, ואין השמחה נפרעת כלל ממה שאין היחיד בטוח בעצמו
על דבר גורלו ביחס לאושר הגדול ההוא.
כלומר, אני לא יודע אם אני אהיה חלק מן האושר הגדול בסוף או לא, אבל זה לא מפריע, למה?
מלא חפץ לב הוא,
ביודעו שהטובה עתידה לבוא,
שהעולם הוא מתוקן לאושר,
שהמציאות כדאית היא להיברא.
לולא האמנתי לראות בטוב ה' בארץ חיים",
אומרת הגמרא, "למה נקוד על לולא?
אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא,
'מובטח אני בך,
שאתה משלם שכר טוב לצדיקים לעתיד לבוא,
אבל איני יודע אם יש לי חלק ביניהם אם לאו.
שמא יגרום החטא?
ובכל זאת, הוא מאושר אושר ודאי.
אושר הבא מתוך שאיפה אצילית,
התופסת תמיד את המציאות,
את התיאוריה הכללית.
לפי מה שהרב אומר כאן בעולת ראייה,
זה לא כל כך נורא אם אותו אדם, אין לו חלק לעולם הבא.
זה גם אם משה רבנו שמוכן לוותר על העולם הבא כדי להציל את עם ישראל.
העולם הבא הפרטי שלו.
אבל מצד האמת, זה לא פייר.
כלומר, אומר הרב,
זה נכון שאותו אדם מוכן להקריב את אושרו הפרטי למען האושר של הכלל, כי הוא רואה שיש
משמעות למציאות בכללה.
אבל המציאות בכללה,
היא צריכה גם לדאוג לזה שאפילו אותו אחד יצטרף אל האושר הכללי.
כן, וזה מה שכתוב כאן.
נכון.
לא, זה משה רבינו מוכן להקריב את עצמו.
כן, דוד לא יודע אם יש לו חלק, כי יש לו איזה בעיה, סיפור בת שבע וזה, זה לא...
אה?
משה הוא בעצם נמחק.
מכנינה מספרך אשר כתבת.
יש פסוק מאוד מעניין.
ועתה אם תישא חטטם,
ואם אין מכנינה מספרך אשר כתבת.
חסרים פה מילים.
ועתה אם תישא חטטם. נו, מה יקרה?
ואם אין,
אז מה זה אם תישא חטטם? רש"י כותב, לא, זה לא מה שרש"י אומר.
ועתה אם תישא חטטם, כותב רש"י, מוטב.
איני אומר מכנינה,
ואם אין מכנינה.
יש רק בעיה אחת, רש"י משלים את המילה חסרה,
רק הבעיה היא שהמילה חסרה בה כתוב.
אז איך צריך לקרוא את פשוטו של מקרא?
ועתה,
אם תישא חטטתם ואם אין,
מכני לה מספרך.
זאת אומרת, זה לא משנה,
כן, כי הרי מה אומר לו הקדוש ברוך הוא? אני מציע לך להיות, להחליף את העם הזה.
אחלם, ואעשה אותך לגוי גדול. אומר משה, אני לא פונקציה פה.
בין כך ובין כך, מכנינה.
בסדר?
חסיד לברסלב אומר,
מכנינה אותיות אני נחמן.
כן, בסדר הפוך. כן, מה אתה אומר?
אה?
כן, כן, הוא צריך לחפש מה שנקרא שעת כושר.
למצוא את ההזדמנות.
אז מה אנחנו קוראים כאן?
כן.
ואפילו הטובות הכלליות לכל המינים של... כאשר תשאל, אם יש בזה צדק שנדיבי לב,
עמלים לטובת הכלל ומחסרים נפשם מטובה,
במקום ללכת לנוח, הוא דואג למען הכלל.
לא יראו כלל בטוב הנמשך ממעשיהם הטובים, ולא ייקחו בזה שום חלק?
בוודאי תהיה התשובה השכלית הברורה שהוא נגד היושר.
ואם באמת היו החיים הגופניים שבעולם הזה,
גמר ההוויה והחיים,
כלומר, אם החיים היינו נגמרים עם חיי הגוף,
אין בסיס של יושר לכל פועל טוב נעלה,
שיסודו הוא טובת הכלל,
שראוי לכל הפחות שהפועל הטוב יגם הוא נכלל בטובה,
להיות נהנה המעולה שבהנאות והמשובחות שבהם, דהיינו,
שיחוש שישנם רבים מתענגים ונהנים על ידי מעשיו.
על כן, נצחיות החיים היא יסוד מוסד לזכך את כל השאיפות האנושיות הרמות,
שלא תהיינה צריכות להיות נטבעות בים של דמיון.
שהכופר בנצחיות החיים,
אפילו אם יהיה טוב לב,
הוא מרגיש את הטוב והצדק,
ועל כן הוא יהיה מוכן לפעול כפי הצדק האמיתי שהוא טובת הכלל,
אבל כשייתן לנפשו חשבון ברור מה יהיה התכלית של כל פעולותיו, לא יוכל לפתור
כי אם על פי רגש ונטייה.
כלומר, יש אנשים שאתה שואל אותם, למה אתה דואג למען הכלל? הרי אתה לא מאמין בתחילת אמיתים.
מה הוא יענה?
אני מרגיש כך.
מרגיש צורך להיטיב עם כולם.
אבל,
שמעתי על הרב ראובן אלבז, שליטה.
פעם אחת הוא שמע ברחוב שני אנשים מתווכחים על תחיית המתים.
אחד אמר, יש תחיית המתים, אבל השני אמר לו, מה השטויה הזאת על תחיית המתים?
אז הרב אלבז עבר,
ואז הוא אומר לזה שאומר שאין תחיית המתים, הוא אומר לו, אין בעיה, אתה לא תהיה שם.
אז הוא אומר, מה, אתה מקלל אותי?
מה זה אומר?
שיש הפרש מאוד גדול בין מה שאדם מכריז על עצמו לבין מה שהוא חושב באמת.
זו תמיד שאלה גדולה, במה אנשים מאמינים?
אז יש אנשים שמאמינים שמה שהם אומרים זה מה שהם מאמינים בו.
אבל זה לא תמיד ככה, כי יש מה שהאדם באמת מאמין.
זה לא תמיד גלוי.
אם כן, אם לא, למשל, יש בבורות הקודש, יש אדם שאומר,
אני ודאי מאמין שיש אלוהים,
אני מאמין שיש השגחה,
אבל צריך להיות מציאותי.
אז אם כן,
אם לא התפתחה זאת הנטייה והיה הרגש נוטה
לחתול מכל טוב בשביל בנייתו הפרטית,
היה גם כן דבר טוב שאין מופת שכלי להחזירו.
אמנם,
אם אמונת נצחיות החיים,
הרי הדבר מבורר, אגב שימו לב שהרב כאן לא מדבר על עולם הבא.
עולם הבא זה ציור מגמד של אמונת נצחיות החיים.
נצחיות החיים, וככה מובהר באורות,
זה הידיעה הברורה שהחיים ממשיכים.
באיזו צורה, זה פחות חשוב.
יש כל מיני אופנים לתפוס איך החיים נמשכים.
אומנם,
זה אחת הצורות, אבל זה, נגיד ככה,
בימי בית ראשון לא השתמשו בביטוי הזה.
לא ידעו מה קורה אחר כך.
אומנם עם אמונת נצחיות החיים,
הרי הדבר מבורר במידת הטוב והיושר האמיתי,
שאמת הדבר שאין טוב לאדם להציג הנאתו הפרטית
באהבת עצמו בתור מרכז החיים.
עד שאם יצייר שהוא ייהנה מהטוב, גם הוא הרי טוב, ואם לאו,
כל התשוקה של הטוב והיושר מבוטלת.
דבר זה הוא ודאי ציור מגושם ופחות מאוד.
אבל, כלומר, זו בתמיד השאלה האם יש דבר כזה אידיאליזם או לא.
יש משפט שמתהלך לפעמים בשיח הציבורי,
הכל אינטרסים, תאמין לי.
מכירים את הביטוי הזה?
תאמין לי, הכל אינטרסים.
האמירה הזאת
היא כפירה בקיומם של אידיאליסטים.
יש אידיאליסטים.
איזה אינטרס יש לאידיאליסטים?
אז הוא לא אודא לי. לא.
האינטרס של האידיאליסט זה הנאה של מימוש האידיאליזם.
כן, אבל זו כבר הנאה כשרה, זו לא הנאה אגואיסטית.
בסדר?
זאת אומרת, זה קשר ליהנות מן האידיאל.
זה לא אידיאליסט?
מה התשובה?
האידיאליסט הוא פועל של הכסף. נכון.
למה לא אמרתי את זה עד עכשיו?
כי אני יודע שאתם יודעים, אז בשביל מה לחזור על משפטים שכולם יודעים.
טוב, הלאה.
אבל על כל פנים,
תארי שהיושר מבונה על בסיס מדעי של חשבון מבורר, וזה אי אפשר כי אם על פי החשבון של נצחיות החיים,
שאז החיים חשובים מאוד וראויים להיות מתעסקים הרבה עבור שכלולה.
שאלה למשל, בעינייה, אני חושב שהרב דן בזה, למה יש אנשים שבונים בניינים יפים,
ארמונות,
שימשיכו זמן רב?
הוא אומר, זה ניצוץ של האמונה בתחילת המתים.
זאת אומרת, אתה מאמין בצחיית המתים, כן?
איך אתה יודע? כי אתה בנית עכשיו ארמון שיחזיק אלף שנה.
וזה, אין ספק,
ששכלול גורר שכלול.
וכל המציאות כולה תלויה היא זה בזה.
וכיוון שנוספת שלמות בחלק אחד מן החיים,
ודאי תמצא מקומה בכל חלקי המציאות.
ולא יאבד דבר זה לנצח.
אם כן, איך שיקבלו החיים שינוי ותמורה בצורתם,
כלומר, אתה אומר, העולם משתנה והחיים חולפים מכל מקום, הם משותפים לעולם בכללות המציאות. הוא בוודאי ימצא פועל הטוב, ימצא פועל הטוב, סליחה,
את הטוב שעשה, גנוז במקום שניה את שולטת בו.
והשאלה, למשל, כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא. אומר רבי חיים וולוז'ין,
כשאדם ניגש לקיים מצווה,
אז הוא, באותה שעה שהוא ניגש לקיים את המצווה,
הוא מוקף
באור מקיף
שבא לא מגן עדן.
אבל ברגע שהוא מקיים את המצווה, האור הזה מסתלק.
אז איפה הוא נשאר האור?
גנוז לעתיד לבוא.
על זה נאמר, כל ישראל, יש להם חלק
לעולם הבא.
הם בונים בעצמם את העולם הבא שלהם.
זה מה שהוא אומר כאן, שזה גנוז.
כי לפעמים אתה אומר, אני מקיים מצווה, נו, מה יוצא מזה?
טוב, תגיע, תראה.
טוב, אז עד כאן, פרק י"ז.
מה צריך לעשות אחרי פרק י"ז?
לא, גמרנו את השיעור ליום.
נשאר שתי דקות, מה...
����
