בוקר טוב,
בשורות טובות.
השבת הקרובה, שבת זכור, כתוב בשולחן ערוך,
בשבת שנייה מוציאים,
הכוונה מראש חודש אדר,
מוציאים שני ספרים, ואחד קורא פרשת השבוע,
ובשני קורא זכור את אשר עשה לך עמלק,
ומפציר פקדתי את אשר עשה עמלק.
ככה פוסק השולחן הערוך, ככה אנחנו נוהגים באמת.
אבל לגבי הקריאה עצמה של פרשת זכור,
השולחן הערוך קצת מאריך בחיוב המיוחד של דווקא פרשת זכור, כל הפרשיות.
ואני מצטט כאן את השולחן הערוך.
יש אומרים שפרשת זכור ופרשת פרה אדומה חייבים לקרותם מדאורייתא.
זאת אומרת, צריך לקרות תמיד,
אבל החיוב לשמוע את הפרשת דחורי מהתורה,
גם הקורא וגם השומעים צריכים להתכוון לקיים את המצווה הזאת מדאורייתא.
כתוב מפרש, זכור את אשר יצא לך עמלק.
לפיכך בני היישובים שאין להם עניין צריכים לבוא למקום שיש
מניין בשבתות הללו כדי לשמוע פרשיות אלו שהן מדאורייתא.
הכוונה היא לשמוע מספר תורה עם מניין.
על בני היישובים הכוונה היא לאותם יישובים קטנים שאין בהם מניין.
אז מה יעשו?
אז הוא אומר, האנשים האלה צריכים לבוא למקומות שיש כאן מניין, ספר תורה,
והם צריכים לשמוע.
היום העמיד היישובים הקטנים, החוות.
הכל חווה, אין שם מניין.
אתם צריכים לשמוע פרשת זכור מדאורייתא.
וזה צריך, ויש כאן דיון שלם שמביא המשנה ברורה לגבי מה עדיף אם לפעמים אין ברירה או פרשת זכור או מגילת אסתר במניין.
כי מה עדיף על מה?
אז יש דיון לכאן או לכאן.
יש אומרים שפרסת זכור היא כל כך חשובה,
שצריכים אפילו לוותר על מגילה,
אם אין ברירה כמובן, או מגילה או זכור,
אז לקרוא את זכור. אבל מה שאנחנו אומרים, המגילה היא חשובה,
שום פרסום מניסה,
וזכור אפשר לקרוא גם כל השנה, זה לא את העניין של זכור.
בכל זאת,
הקריאה הזאת חשובה מאוד. שאלו אותי למה.
יש מה שנקרא היום הכחשה.
מה זה הכחשה?
הייתה שואה.
הייתה שואה.
הכחשה, לא הייתה.
יכול להיות דבר כזה?
זו עובדה, הנה יש כאלה.
אני לא מדבר על השונאי ישראל האנטישמים,
יימח שמה וזכר.
אפילו בתוכנו יש לפעמים רצון להכחיש ולשכוח דברים לא טובים.
כן? למה? זה לא נעים ולא.
זה כמו שהאדם לא עלינו חולה במשהו.
הרופא אומר לו, אתה חולה? הוא אמר, לא, לא, אני לא יכול. הוא מכחיש.
לא נעים לשמוע שהוא חולה.
אבל המציאות שאתה כן כזה,
באה התורה ואומרת לנו,
אל תכחישו את מה שעמלק עשה לנו לאורך כל הדורות.
לא רק עמלק כשיצאנו ממצרים,
גם את השואה
וכל הצרות שעשו לנו, וגם השנה.
כבר יש כאלה שאומרים, אה, מה, מה?
אסור להם לזכור את זה, שאלו אותי למה.
למה?
כן.
כי אם זה נכון שרוצים להשמיד אותנו,
מה אנחנו צריכים לעשות?
מה צריך לעשות?
כן, נצאת נגד זה.
אבי, זיכרונו לברכה, בשעתו,
כששאלתי אותו, הוא בא לכאן
קצת לפני השואה.
האם לפני השואה אתם הרגשתם את השואה?
הוא אמר, מי שרצה, הרגיש.
מי שפתח את העיניים ואת האוזניים וכל זה.
והיו כאלה שלא אמרו, לא יכול להיות, זה הזיות או דברים כאלה, לא ייתכן שרוצים להשמיד את כל היהודים וכל הדברים האלה. היו כאלה.
רצו להכחיש. באה התורה אומרת לי, לא,
זכור את אשר עשה לך המלך.
אל תשכח,
אל תשכח, גם היום,
האיראנים האלה רוצים לפוצץ אותנו, לא הרינו, חס ושלום,
פצצת אטום.
אז לא יכול להיות, אנשים אומרים לא יכול להיות.
הנה, לפני דור היינו,
הכחישו אנשים, ופתאום בא האסון הזה.
אותו דבר גם כאן,
לא לזכור, יש לנו, יש לצערנו הרב,
עד היום, ראינו, חווינו את זה,
רצון, נשמיד אותנו חס ושלום.
אבל אני כתוב,
מחר תמחה את זכר ארמי עמלק.
לא יהיה יותר עמלק ולא ישמוט. תשאלו אותי למה.
מה שאמרנו.
נשמיד אותם.
לא יהיה יותר אנשים שישנאו יהודים.
תשאלו אותי מאיפה אני יודע,
זה כתוב בתורה.
למחות את הכול.
תשאלו אותי מתי זה יהיה,
לי זה לא משנה, אבל זה יהיה.
יכול להיות היום, יכול להיות מחר,
הכי הרבה מחרתיים.
בעזרת השם,
נזכה למחות את זכר המל"כ, את הרוע מן העולם,
מתוך כך שנזכה לראות
כיצד השם אחד ושמו אחד. ביום ההוא יהיה השם אחד ושמו אחד.
