שלום ערב טוב ברשות הרב
דילגנו לא במכוון על יום פטירתו
של האדרת רבי אליהו דוד רבינוביץ' תאומים
זכר צדיק לברכה שנפטר בירושלים בג' באדר תרס"ה
האדרת היה רבן של ההרים פונוביץ' ומיר שבליטא ובסוף ימיו
הרב של ירושלים
בתולדות חייו כתוב שהוא כתב למעלה מ-120 ספרים ורק חלקם הודפסו.
בזיווג ראשון היה הרב קוק,
זכר צדיק לברכה,
חתנו כשהאדרת
אמר עליו לקחתי לי חתן שאיני מגיע לקרסוליו.
והרב קוק אף הוא החזיר לו אהבה וכתב ספר שנקרא "עדר היקר"
רעיונות ורשמים לתולדותיו של אותו צדיק, גאון ישראל, נזר הקודש, מרן האדרת
נערכו על ידי חתנו הרב קוק.
שאלו את הרב ציודה מהו הספר החשוב ביותר של מרן הרב קוק זצ"ל
והרב צעודה השיב יש להתחיל מעדר היקר,
היקר, כי הוא כולל את הכל.
באמת כותב
הרב קוק
בתחילת הספר שההיסטוריה של האדרת היא לא היסטוריה של אדם פרטי
אלא היסטוריה שנוגעת לדור כולו ולכן סיכום חייו
זה בעצם כתיבה על מה שעבר ועובר על הדור כולו.
כותב הרב קוק בעדר היקר
בחג השבועות
שנת תר"ב או תר"ג נולדו תאומים
לגאון החסיד
רבי בנימין ז"ל.
האבא של האדרת
קראו לו רבי בנימין הוא היה מצוין גם בדורו
הוא היה בולט אז
דור דעה של גאוני עולם וצדיקים
והוא היה מצוין בכישרונותיו הנפלאים ותכונות נפשו העדינות יחד עם אהבת התורה.
שני התאומים הם האדרת כאמור
וגם אחיו
רבי צבי יהודה זיכרונו לברכה
שאחרי שנפטרה בתו של האדרת
אשתו הראשונה של הרב קוק
אז שידך לו האדרת את בת אחיו
הרב צבי יהודה והיא הייתה
אשתו השנייה של הרב קוק
ולימים היא ילדה לו את בנו בכורו הרב צבי יהודה זכר צדיק לברכה.
כותב הרב
שם בעדר היקר
עליזים וטובי לב התפתחו התאומים האלה
הילדים הנפלאים האלה בכישרונותיהם הם היו עליזים
מקור שמחת נפשם
מצאו באהבת התורה במידות טובות ועבודת השם מאהבה.
וכבר זה מכניס אותנו לנושא
אפשר ללמוד תורה אפשר לעבוד את השם אפשר
להתפתח בעבודת המידות
אבל הרב מדגיש
שאותם תאומים גדולים ענקי עולם
היו שמחים בדבר, היו עליזים.
הוא כותב
שאומנם בגיל חמש נפטרה אימאם
והם נמסרו תחת עול אם חורגת
ולא מצאו נחת,
אבל שמחתם בתורה ואהבתם אותה הנעימה את מרירות מצבם הביתי ויעשו חיל בתורה ועוד.
כלומר גם במצבים קשים
הייתה להם כזאת שמחת תורה עד שזה הנעים להם גם את המרירות
של הדברים האחרים בחיים.
ואז בהמשך
מתאר הרב
את חסידותו של האדרת.
הוא כותב
זאת החסידות
שהוא התעטר בה לא הייתה מכבדת עליו את צהלת הרוח וחדבת החיים.
כלומר, מדגיש הרב שחסידותו הייתה משולבת
עם שמחה.
אהבתו את המצוות
הייתה אהבה עצמית,
פנימית,
מעומק הנפש וקדושתה, אבל זה הופיע בזריזות וצהלה.
כל דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים,
החמורים והקלים,
וכאן אני עוצר כי יש מצבים
שאנשים מחמירים על עצמם והם מדקדקים
ומדקדקי מדקדקים,
אבל לפעמים
כל זה בא על חשבון השמחה.
אצל האדרת,
כל דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים החמורים והקלים היו חביבים עליו חיבת הנפש
והיו לו לעונג ושעשועים.
איך אפשר שהדקדוקים והפרטים הקטנים הם עונג?
אומר הרב
זאתי מידת טבע היהדות בטהרתה
כשאין מכריחים בכוחות מוזרים לכלוא את הרוח.
טבעה של היהדות
שהיא מלאה רוח של חדוות עשיית המצוות.
כל מצווה וכל הלכה הוא כותב בהמשך
יש לה תכונה מוזיקלית מיוחדת.
על כן עם ישראל רואה בכל התורה ומצוותיה שירה אלוקית גדולה ואדירה
שיר ידידות.
יהודי טבעי
במלוא המובן
היה הגאון הצדיק האדרת ז"ל.
ההרמוניה העברית היוצאת מכל התורה המעשית כולה לכל ענפיה הייתה מנגנת בכרם נפשו פנימה.
יש אדם שהוא אוהב לנגן בגיטרה האדרת.
כל השירה של התורה זו הייתה מנגינת חייו.
ועל כן היה קשור באהבה לכל מצווה קלה כחמורה,
כי הוא יתענג על השם.
אשרי שיראה את השם במצוותיו חפץ מאוד ושמח בהם
ושר את שירתם.
באמת בפרשת אחרימות
אומרת לנו התורה אלה המצוות אלה החוקים
אשר יעשה אותם האדם וחי בהם.
אומר השלה הקדוש
חוץ מהמובן ההלכתי שהגבול של קיום המצוות זה פיקוח נפש,
כי פיקוח נפש דוחה את כל התורה כולה,
חוץ מהחריגים.
על כן אלה המצוות אשר יעשה אותם האדם בתנאי שהוא חי בהם
והוא לא מת בהם.
אבל אפשר לפרש, אומר השל"ה הקדוש,
שיעשה את המצוות
בזריזות ובחיות
ולא בעצלתיים.
וחי בהם במצוות.
באיזה אופן יעשה האדם את המצוות?
באופן חי.
כך גם אמר הרבי מיקוצק
שאת המצוות יש לקיים בכוח החיים, בהתלהבות,
ולא כמצוות אנשים מלומדה.
ראיתי היום במגילת אסתר,
ילקוט יוסף,
שמובאים בה באורים של הראשון לציון הקודם רבי יצחק יוסף
הוא מביא שם על הפסוק
על הדברים של המן
לאחשוורוש
לשון הרע שהוא אומר על עם ישראל
ישנו עם אחד וכולי
אז אומר הרב יצחק יוסף כך
ישנו עם אחד דורשים חז"ל ישנו העם הזה נרדם ישן מה פירוש אומרים חז"ל
ישנו מן המצוות
המן לא טען שעם ישראל לא מקיימים את המצוות
הם כנראה קיימו את המצוות
אלא היה להם רפיון באופן קיום המצוות
בלא דיצה וכתבה
בלא הרגשה של ברוך אלוקינו שבראנו לכבודו,
בלא הרגשה של אתה בחרתנו מכל העמים.
כמה צריכים לקפוץ שאנחנו זוכים
ללמוד תורה, לקיים מצוות,
כי אתה בחרתנו מכל העמים. עובדה, כל העמים לא קיבלו את התורה, רק אנחנו.
אז איך נקיים את התורה והמצוות שרק אנחנו קיבלנו?
בצורה עייפה?
ברפיון?
לא הגיוני.
הם עסקו כמצוות אנשים מלומדה.
לא נאמר שלא למדו כלל, למדו תורה, אבל ברפיון,
בלי התלהבות וחשק.
רואים מכאן איזה נזק
יכול להביא לימוד תורה שלא במרץ,
ובלי חשק ורצון ללימוד, לימוד תורה ברפיון.
ואז הוא מוסיף.
רש"י
הביא
מה שאומרים חז"ל:
גזירת המן נחתה עלינו אז
בגלל שהשתחווינו לצלם,
סוג של עבודה זרה,
וגם על כך שנהנינו מסעודתו
של אותו רשע, של אחשוורוש.
אז מה זה הדבר השלישי
שכתוב כאן ישנו מן המצוות?
עם ישראל הגיע לשפל כזה
של במקום אנוכי השם אלוקיך
לא יהיה לך אלוהים אחרים על פניי,
ישתחו עברו לצלם.
וגם התרפסו
בפני התרבות
המקולקלת שם בפרס ומדי,
ונהנו מסעודה שהיא סטירת לחי לכל היהדות.
אבל, אומר הרב יצחק יוסף,
איך ישראל הגיעו לשפל כזה?
איך יהודי שומר מצוות
ועוסק בתורה,
מגיע לעבוד עבודה זרה וליהנות מסעודה של גוי.
השורש היה שישנו מן המצוות,
קיימו את המצוות כמצוות אנשים מלומדה,
ואז
כשיש רפיון אפשר להגיע לכל השפלות
גם לעבודה זרה וגם ליהנות מסעודה של אותו רשע.
והתיקון לכל זה,
אחרי שמרדכי ואסתר
סובבים את הגלגל
כתוב במגילה ליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ואיכר והגמרא במגילה דף ט"ז עמוד ב'
דורשת
אורה זו תורה
שהרי כתוב כנר מצווה ותורה אור שמחה זה יום טוב
שכתוב ושמחת בחגיך ששון זו מילה שכתוב שש אנוכי על אמרתך
ואיכר אלו תפילין שכתוב יראו כל עמי הארץ וכולי
שואל השפת אמת
מדוע אם כך
דיבר הכתוב בחידות
אם
מה שדרשו חז"ל במגילה
זה הפשט
היה צריך להיות ליהודים הייתה
תורה ויום טוב ומילה ותפילין.
למה אתה כותב?
אורה זו תורה,
שמחה זה יום טוב,
ששון זה מילה, ועיקר אל ותפילין.
תכתוב ישר, אל תעשה לי חידות.
אומר השפת אמת
זה בדיוק
מה שהתרחש זו התשובה מאהבה שעשו אותו דור.
אפשר לקיים את כל המצוות האלה
של לימוד תורה, יום טוב, מילה ותפילין בצורה יבשה אבל הם התרוממו עד שהרגישו בנפשותם
שיש להם אורה.
זה לא תורה יבשה.
אורה זו תורה, זו תורה מהירה.
בשמחה
כשקיימו את מצוות יום טוב
הבינו הרגישו שהם בשמחה וכן הלאה וששון ואיכר כן תהיה לנו שלום.
