שלום וברכה.
אנחנו היום ננסה לברר קצת את הנושא של בגדי כהונה ולחבר את זה גם כן ליום הפורים.
רק נגדיר שבבגדי הכהונה,
בגד בעברית
זה דבר שהוא נראה שהוא כמו הלשון העברית,
שפת הקודש, היא מייצגת משהו פנימי שמסתתר. נגיד בגד לשון בגידה,
חליפה,
כן, דבר שהוא חולף, או מעיל, לשון מעילה.
זאת אומרת, היחס הלבוש החיצוני,
הוא מסתיר את העולם הפנימי, ובגלל זה אנחנו מתייחסים לבגדים בצורה שהיא עם הסברים של בגידה, מעילה, חליפה.
לא כן באנגלית, באנגלית, סוט,
זה מתוך המילה חליפה, זה מתוך המילה סוטובול, מתאים.
היחס של הצד החיצוני בשפות אחרות הוא יותר מתחבר לפנים.
בעם ישראל אנחנו מסתכלים על הלבוש כדבר שמתעתע בראיית האדם.
אבל אנחנו ננסה להתחבר, בבגדי כהונה משהו משתנה.
רק נגדיר את הדברים.
בחוץ לארץ כתוב, אומרת הגמרא, למה אתם יודעים שבבל מצוינים בלבושם?
מה מיוחד שמצוינים בלבושם?
אומרת הגמרא שתי תשובות.
אחת, שאינה בני מקומן.
צריך להיראות בצורה מכובדת.
דעה שנייה, יותר קשה,
שאינה בני תורה.
זאת אומרת, בגלל שאינה בני תורה,
התלמיד החיים של בבל,
אז צריכים מה לעשות, צריכים להתלבש בצורה שיראו משהו חיצוני, אבל כי באמת בפנימיות אין משהו, ובגלל זה חכמי ירושלים
תסתכלו על חכמי בבל, כי יש להם בגדים יותר יפים משלנו, כי הם בחוץ לארץ, הם אינם בני תורה,
אבל ננסה להתקדם הלאה.
כמה דברים שבאו לידי ביטוי,
זה כתוב בנביאים שאין לך שלמה חדשה.
סלמה חדשה בעצם דבר שאומרת הגמרא לירובעם,
שיש לו סלמה חדשה, שהוא מה,
סלמה חדשה אין בה דופי, גם לירובעם בתורתו אין דופי.
מושגים שבעצם הם ידי ביטוי בנושא של ההבנה שיש איזה צד עליון בלבוש,
שמייצג משהו.
בגדי כהונה,
כשאנחנו הגיעים לעולם של המקדש,
הבגדים מתחברים לפנימיות.
כתוב בגדי כהונה מחפרים. אדם שהיה לו ויש כהן שיש בידי כהונה,
היה מתחפר לו.
עומדת הגמרא,
למה שמו את הכתונת,
נגיד אומרת הגמרא,
המכסיים, כנגד האריות,
החושן, גירו הלב,
ושם עומדת הגמרא על כל בגדי כהונה שהם שמונה,
שכנגד סדר העולמות.
רבינו בכי מביא,
שכנגד כל הכוכבים בעולם,
שבעה כוכבי לכת ועוד אחד שמיני.
אם אתה מסתכל על בגדי כהונה, הכול, הכול כנגד סוד הכוכבים,
אלא יש כאן משהו מאוד פנימי, זאת אומרת, בגדי כהונה מכפרים,
ובגלל זה היחס של הלבוש מקבל נופך אחר.
אני אסביר את זה, כתוב,
נחבר את זה גם לפורים,
כתוב על בנימין שיוסף מביא לו חמש חליפות צמאות.
למה חמש חליפות? אומרת הגמרא,
זה כנגד מרדכי,
מרדכי מקבל תכלת וחור, בעצם מרדכי לפני המלך בלבוש מלכות, בתכלת,
בחור וכן הלאה, חמש בגדים.
למה? כי נגד יוסף שהביא לו חמש חליפות צמלות.
למה הורדך יוצא עם בגד מלכות?
אומרת הגמרא במגילה,
ותבש אסתר מלכות, אומרת הגמרא,
לבשה רוח הקודש.
כאן אנחנו מבינים שקצת הלבוש הוא מקבל הרבה יותר פנימי ממה שהצגנו עד עכשיו.
היה כמו שהצגנו בהתחלה, שזה בגד לשון בגידה או חליפה לשון חליפה,
ביחס של הלבוש הפנימי של הכוהנים,
זה אסתר אומרת, אני רוצה לקבל את הלבוש המלכות.
לקבל את אסתר מלכות
לאפשר אורח קודש.
מלכות, זאת אומרת, היא רוצה עכשיו שהלבוש יתגלה בצד הפנימי שלו, כמו הכוהנים בבית המקדש.
מה עשה אחשוורוש? אומרת הגמרא מצד שני,
אחשוורוש, הוא לבש בגדי כהונה.
הוא לבש בידי כהונה, וכתוב, בגלל זה הכר תפארת גבולתו, רצה, מה הוא עשה? לקחת את כלי המקדש, ואחד מהם הוא לבש בידי כהונה, ובגלל זה הוא הצטרע.
למה אחשוורוש ואשתו ואשתי מצטרעים?
כי הם לובשים בגדי כהונה, ובגדי כהונה זה דבר מאוד קדוש,
והגוף לא יכול להכיל את זה.
נוצר להם מצב שצרעת, זה מה שקרה
עם אחשוורוש ועם ואשתי.
לאור זאת, אנחנו נעשה היום להעמיק,
להתחבר פרשת זכור וגם ההסבר של תצווה
על אחד מבגדי כהונה. אז בואו נתחיל, בסדר?
גם כתוב שמרדכי בן קיש, איש מיני,
שבא מבנימין, ובגלל זה,
שבא מבנימין הוא זוכה לבגדי כהונה, חמש חליפות שמאלות.
אנחנו מבינים שבעצם מרדכי מנסה ללבוש את המושג שלמה של בית המקדש,
שבו הלבוש הוא לא כמו,
אתם יודעים, חכמים שבחוץ לארץ, שמצוינים בבושם, שהם בצד ההפוך,
שם הם בגלל שאין בני תורה,
מרדכי מנסה לבוש את הבגדים בצורה של בנימין, בנימין מקומו היה בבית המקדש,
שבעצם בגד ושכן, שם ייבנה בית המקדש, במקומו של בנימין,
ובגלל זה
מנסה מרדכי למשוך את הצד הבנימין, הצד בית המקדש, שהבגדים יוצרים עולם רוחני.
אז בואו נראה.
זה לקחת את הלבוש ואת המלכות,
הלבוש כאן, הוא תופס כאן דבר מאוד חשוב.
לקחת את שתי אבני השוהם ופיתחת עליהם עם שמות בני ישראל. אנחנו נסיים לעסוק
בשתי כתפיים וזיכרון, אחד מבגדי כהונה,
שהיה לכהן איזה שתי כתפיים וזיכרון עם פיתוחי חותם.
בוא נדבר על זה קצת, נבין את סוד הדברים האלה.
ברוך אתה, אדוני, אלוהים ומלך העולם, שיכולים לדברו.
בואו נראה.
לקחת את שתי אבני שוהם,
ופיתחת עליהם שמות בני ישראל.
שישה משמותם על אבן אחת,
ואת שמות תשע נותרים על אבן השנית בקדודתם. היה כאן, בשתי הכתפיים היה שתי אבנים, כל אחד מהאבנים
היה בו מה?
שמות
שש בתים, שישה שישה.
מעשה חרש אבן בתוכה חותם, ותפתח את שתי האבנים על שמות בני ישראל, מוסבות משבצות זהב, תעשה אותם.
איפה מניחים את זה? ושמת שתי אבנים על
כתפות האפוד, אבני זיכרון
לבני ישראל.
איפה זה היה, אבני זיכרון? בואו נבין מה זה זיכרון והאם זה קשור לפרשת זכור, שגם נאמר עליה עולם של זיכרון.
"ונעשה אהרון את שמותם בפני ה' על שתי כתפיו וזיכרון".
אנחנו מבינים מזה שיש לכהן הגדול בבגדים שלו דבר שיגרום לו לזיכרון. מה הזיכרון? למי זה זיכרון? אומר כאן הפסוק:
"ונעשה אהרון את שמותם לפני ה' על שתי כתפיו וזיכרון".
זה גם כתוב בפסוק כ"ט, בהמשך, ונשא אהרון את שמו בני ישראל,
בחושן המשפט, לליבו, בבוא אל הקודש, לזיכרון לפני השם תמיד, גם כן,
לזיכרון לפני השם.
אנחנו בעצם על ידי הבגדים מעורים משהו פנימי
לזיכרון לפני השם. בואו נבין מה הקשר הזה.
בניחת ש"י,
נשמור את פרק כ"ח, פסוק י"ב,
מביא כאן, למה חשוב שהבגדים גורמים לזיכרון?
בואו נראה.
ונשא אהרון את שמותם.
אומר עמיחד שי, קולישנא באורייתא, כל לשון התורה,
חסר ו',
בר מן שתיים מלאים.
כל, אם נעבור על כל התורה כולה,
נראית תמיד מילה שחסר בו', בואו נראה מה, בארון,
חוץ משתיים מלאים.
וניסר עליה מסורת די כשמותם טרן מלאים,
וסיום, ונשא אהרון את שמותם ואלה שמותם דמרגלים,
ושאירה בשמתם בארון,
כתוב ששמתם בארון, באורייתא חסר ו'. זאת אומרת,
יש לנו בפסוקים נאמר, ונשא אהרון את שמותם, אהרון חסר ו או עם ו.
השאלה למה יש לנו כאן חסר ו ו עם ו, אז בואו נראה.
הרש"ר הירש מסביר את העניין של מה זה ו ו בלי ו, בואו נראה.
אומר הרש"ר הירש, אבני שוהם,
אף על פי שאבני שוהם נזכרות
גם בין אבני המילואים של החושן,
הן באות בנפרד כבר בשעת הציווי על התרומה. זאת אומרת, אנחנו רואים שיש לנו משהו,
שתי אבני שוהם,
שהם לזיכרון,
הם על כתיפות האפוד.
לא כמו החושש שנמצא על הלב,
זה נמצא דווקא בכתיפות האפוד.
אבני שוהם אבני מילואים, נראה שהשם שוהם,
אומר הרש"ר איש, אינו שם עצם פרטי,
כמו אדם,
פיתדה, אודם, סליחה, פיתדה, פרקת.
מה זה שוהם?
אומר כאן הרש"ר איש,
יש בזה שם עצם כללי.
מה זאת אומרת? כמו מילואים.
מה זה מילואים?
והיא מורה על שימושה של האבן ולא על מורתה.
זה בא למלות את אותה גומחה.
זה מילואים, יש לנו מילואים.
אז זה שם של פעולה.
משהו שבעצם יוצר כמה ש. השורש של שוהם מראה על שום, שממנו נגזר שם.
מה זה שוהם?
לשון שום מה? בואו נראה.
כדרך שכהן נגזר מכון,
בהן,
מה זה בהן?
מ"ם בון,
רהב מרוב ועוד. יש לנו כל מיני, בעברית, אומר השאר הירש,
יש לנו שמות שבהם
יש שם עצם,
שם פרטי, ויש שם שהוא אינו השם עצם.
מסביר המחשב, נראה ששוהם מורה על אבן שעיקר שימושה לשם דביעת חותמות.
מה זה שוהם?
שום מה. יש לנו איזה משהו שמניחים עליו חותמות.
איזה חותם יש שם?
הערכה. אבל כאן אנחנו נבין שהשוהם,
הוא מורה כאן על איזה,
מכתחילה
אני שם את האבן הזאת כי אני יכול לחות עליה.
חותמת של מה של שמות השבטים.
ובגלל זה אנחנו נראה שמכתחילה מניחים את אבני שוהם לא בגלל האבנים,
האבנים שהם,
אלא בגלל שזה חומר גלם שנועד,
שפיתחת עליהם שמות בישראל,
שזה נועד כי זה אבן שיכולה ליצור עליה תביעת חותמות, ובגלל זה אנחנו נוחים את אבני שוהם דווקא.
אז שומאז בעצם אומר, למה שמת את האבן הזאת? יש כאן איזה משהו שצריך להסתכל,
וזה לא חומר גלם, אלא יש כאן כנראה איזה הטבעה.
אז זה נקרא,
שוהם לשון שומה בעצם מה,
מה התבעת בתוך האבן. מנסים להסתכל, לראות מה נתבע בתוך האבן, כי האדם סתם,
שוהם לא היה מחזיק אותו, אלא אם כן הוא
הטביע בו איזה חותם.
שומה זה כאילו,
כששואלים אותו, כאילו, מה כתוב שם? זה שומה, כן?
"לפיכך נראה כי אבני שוהם של האפוד נבדלות אבני החושן מכך",
מסביר הרש"רי, שהראשונות
אין להן חשיבות משלהן,
וחשיבותן באה רק מכוח השמות הטבועים בהן.
ואילו כל אחת מאבני החושן, החשובה לעצמה בתכונה המיוחדת המתייחסת אל אותו השבט שהיא מייצגת אותו. זאת אומרת,
אבני שוהם, יש לי על מה?
החשיבות של מה שיש לי, מה כתוב עליהם.
אבל שרה עוד מפידה ברקת, נפש על פי יעלון וכן הלאה,
זה יש תכונה באבן עצמה לאותו שבט.
אבל אבני שוהם זה אבן שהיא נועדה בזמנם לתביעת חותמת.
כך מתבאר יפה הפסוק,
בכ"א:
והאבנים תהיינה על שמות בני ישראל 12 על שמותם פיתוחי חותם איש,
על שמות תהיינה 12 שוות. זאת אומרת, סבירה
הרש"ר הירש,
שמתם על פיתוחי חותם איש על שמות תהיינה 12 שוות, כל אבן,
היא מקבלת
איזה שם מתוך האבן עצמה,
יש שם פיתוחי חותם. מה יש לנו כאן? יש לנו איזו חתימה
של שמות בני ישראל.
אז זה בעצם אבני שוהם, מה זה אבני שוהם? סוג שהיה, אומר הרש"י בזמנו,
אבן שנועדה ליצור עליה חריטה של שמות,
לא כמו שאר האבנים שהיו בחושן,
שבעצם האבן עצמה יקרה ומצידה היה איזו תכונה שהייתה מייצגת את אותו שבט.
אז בגלל זה ככה מסביר ככה גם כן הרש"י, שאתה יודע הרי שהפסוק קובע שגם לא טביעת השמות,
טעמון האבנים או יחס הדוק לשמות השבטים שיש לטבוע בהן,
אבל בעצם, זה אבנים,
אבל לבני שוהם לא הייתה להם חשיבות אחרת מלשמש בסיס לטביעת שמות השבטים.
חשיבותן באה רק מכוח הטביע, מה שחרת,
מה הטבעת בתוך האבן.
משום כך נשרטו השמות,
כי החומר טפל להם.
ככה מסביר עכשיו, שבאים לבני החושן חשיבותן רבה גם בלא טביעת השמות,
שכן מייצגות
את השבטים, שעליהם הן עובדות ביחס רב,
משמעות לכך יהיו ממלאותם. אז יהיו ממלאותם,
החומר נשאר בשלמותו ונבקעות מאליהן ועל ידי החריצים שציינו את שמות השבטים.
אז עד כאן חשוב לי הרשאה ראשונה לומר למה יש לנו אבני שוהם שהיו על הכתבות האפוד,
למה דווקא הם נבחרו
מתוך
אבני החושן, כי אבני שוהם הם אבן שהייתה
נועדה לדביעת חותמות, שהן אשמות בני ישראל,
לא כן שאר האבנים שבחושן, שהם היו נועדו בעצם
עיקרם על פי התכונה המיוחדת שהייתה לכל אבן ואבן.
אם ככה,
עכשיו אני רוצה להבין למה זה זיכרון.
למה שנאמר שכשהוא רואה את השבטים,
רואה את אבני הזיכרון האלה ונזכר בשבטים.
כן, עכשיו ננסה לחבר את זה,
שאנחנו רואים שלישת הבגדים, כמו שאסתר וגם מרדכי,
הבגדים הם לא כמו שאנחנו מכירים כבגד, דבר שהוא בוגד,
או חליפה, או דבר כזה,
אלא הם ניסו דרך הבגדים כמו של הכוהנים הגדולים, הכוהנים שהיו,
הבגדים שלהם היו מכפרים עליהם, זו הייתה דרגה של הבגד שהיא יותר גבוהה מהאדם עצמו.
בסדר?
בבגדי כהונה,
כביכול יש לך איזה בגד שהוא יותר גדול מה... הוא מכפר, הבגד עצמו מכפר, זה משהו יותר עליון מהאדם עצמו.
זה רק בית המקדש.
זה מה שכתוב ש...
ותלבש אתם מלכות, שמלכות... מה זה תלבש? למה תלבש?
כאן היא ניסתה ללבש את הלבוש בצורה הפנימית שלה של אורך הקודש.
זה לא כמו שאנחנו מכירים את העולם הגוי הבהמי,
שכל העולם הלבוש והמותגים
הוא בעצם הולך
ומוליך את האדם כביכול, העולם החיצוני,
המותג שכמה אדם לבש מותג כזה ואחר, שמראה לערך כספי שמשקיע בעצמו,
זה לא, זה הפוך,
ההפך גמור לבגדי כהונה שמייצגים עולמות רוחניים שהם מעלים את האדם
ולא מורידים אותו.
בספר בהם עם חיים, פשוט הצווה מסביר את אבני זיכרון. בואו נבין למה זה אבני זיכרון, בגלל זה אנחנו מבינים
מה זה האבנים האלה שהם,
מה שכתוב עליהם יוצר עולם פנימי. בואו נראה.
בספר בהם עם חיים, כתוב, שם את שתי האבנים,
אבני זיכרון
לפני השם.
מה המיוחד באבני השם?
שתי כתפיים וזיכרון. הנה, מעשי האפוד
פירשו קצת בחיבורנו,
אומר בהם עם חיים, בסדרו של שבת, בסדרו של שישי ענף ג'.
אין עליו,
ולא נכפיל. ואולם,
מה שזכר כאן,
שתי זיכרונות על פני זיכרון
ועל שתי כתפיו לזיכרון. למה צריך את ה...
יש כאן זיכרונות שבאים על הכתפה וזיכרון.
סתם, דרך אגב, למה כתפיים?
אז עד היום רואים שהאדם,
כל העולם הצבאי מנסה,
וכל העולם המעמדי,
שם את הדרגות של האדם על איפה,
איפה הדרגות נמצאים הכל זה?
על הכתפיים.
למה?
למה לא בלב?
למה לא בלב?
יש רעיון בדבר הזה? למה לא בלב?
למה לא בלב?
מה מיוחד שמה?
לא, אבל למה דווקא בעצם זה נמצא על הכתפיים?
מה מיוחד בכתפיים? מה מיוחד בכתפיים?
כן, אבל זה חושן, האם זה ששאירות? אבל
בכתפיים אפשר להגיד באופן כללי זה רעות.
אדם רואה,
ורואה את ה... איפה זה נראה, זה בכתפיים.
כתפיים זה סוג שאדם הוא רם, זה לא בחלק ה...
רואים את זה בכל הצדדים,
אז כביכול, כתפיים זה המקום הנכון יותר לשים את הדרגות.
אבל אנחנו כאן מבינים משהו אחר לגמרי.
כשהכהן שם את אבני הזיכרון
שנמצאים בכתפיים, זה לא נועד,
בשביל מי? בשביל הדרגות שאנחנו מכירים,
אלא זה נועד למשהו אחר. מה זה נועד? זה נועד לטובת
זיכרון לפני ה'.
שאנחנו מעלים,
מה מעלים אנחנו?
שמענו את שמות בישראל, בואו נראה את זה.
נסביר בהם היה חיים.
נראה כי יש שתי זיכרונות בדבר.
אחד, זיכרון לפני השם, כי אמר חז"ל,
שיהיה רואה הקדוש ברוך הוא, קוראים לו בשמות רבא,
השבטים כתובים
לפניו
ויזכור צדקתם לבניהם
והוא לכפר על עוונות בית ישראל לכל פשעיהם וחטאתם.
אומר כאן השמות רבא, שיהיה רואה הקדוש ברוך הוא,
השבטים כתובים לפניו ויזכור צדקתם.
לבניהם,
מה מסביר כאן השמות רבה?
מי רואה את זה?
אז זהו, אבל מי רואה את זה? הקדוש ברוך הוא, אם הקדוש ברוך הוא רואה את זה, אז מה אכפת לי שזה יהיה כתפיים?
כתפיים, אבל האדם רואה את זה כי זה מורם.
אולי מה אכפת לי שזה יהיה במקום אחר.
למה הוא חושב שהקדוש ברוך הוא רואה את זה?
ויזכור צדק קטן לבניהם, והוא לכפר על עבנות בית ישראל
לכל פשעיהם וחטאתם.
מה זה קשור? אמרת הגמרא בזבחים פ"ח עמוד ב',
אפוד מכפר על עוון עבודה זרה,
וכן הלאה.
אז כביכול,
במקדש, כמו שאמרנו, הבגדים הם מעלים את האדם, מכפרים.
על מה?
על היחס של עוונות בית ישראל. זאת אומרת, אנחנו אמרנו, במקדש,
הלבוש הוא מתהפך.
הוא לא כמו לבוש שאנחנו מכירים, אמרנו בגד אלא עלמה,
הוא מעלה את האדם, הוא מכפר על
בית ישראל. השנית,
ומה שהיה הכהן הגדול בעצמו מגן עליהם.
ועל ידי זה נשא אותם לאב כי אב הנושא את בנו הכתפיו,
להצילו מכל מכשול רע בירתו שלא תגוף באבן רגלו.
כאן אין משהו אחר לגמרי.
הרבה ספרים אומרים "באר מים חיים".
למה הכהן שם את זה על האבנים האלה, את שמות בני ישראל?
אומר הבאר מים חיים,
זה כמו אבא שמרים את הבן שלו לכתפיים. איפה אתה מרים את הבן שלך? לכתפיים.
שרמתו על הכתפיים.
ואתה אומר, אני, מה אני אעשה, אני אעמוד עליו, שלא יהיה מכשול, לא יהיה רע.
זה, השם הוא נעבד, הוא בא ובכוח,
עומדים על יום פרס, דוחים את הגזרות,
היה לו מחסה ביום זעם, דוחים עליך שם.
הכהן,
שהיה מתפלל, היה מתפלל מעל עם ישראל. הוא אומר, מה, מה, למה הוא צריך את זה?
הוא אומר, אני כמו אבא
שמרים את הבן שלו על הכתפיים.
אף אני, אגב, אמר הקדוש ברוך הוא, מה אני צריך, איזה אבנים, מה אני נזכר, מה אני רואה?
רואה את שם בישראל, שאני מרים אותם על כתפיים, ואני מוכן למסור עליהם את הנפש,
שתיגוף באבן רגלו,
והוא להגד עליהם מכל, גם כיוון הייסורים, מכל דבר. גם אמר חז"ל בחגיאת י"ד, פסוק,
ונשוא פנים, זה שנושאים פנים לדורו בעבורו,
למעלה מגון רבי יחיאל בן דוסא,
ולזה היה הזיכרון השני,
שהוא על שתי כתפיו לזיכרון, דווקא על כתפיו,
ולא מקום אחר.
זאת אומרת, זה בדיוק הפוך
מהדרגות שאנחנו מבינים במקומות אחרים, מה זה היה נראה,
למה הוא שם את זה? זה דרגות,
על כתפיו וזיכרון, איזה שני אבנים
שהן גדולות, יפות, על זה כיווני וכל איזה מראה על איזה דרגות, בדיוק הפוך.
הוא אומר, אני הולך,
כל הכתפיים שלי נועדו למה?
נועדו לבית ישראל, להגן עליהם.
אני מוכן למסות עליהם את הנפש,
יש אב שנושא את בנו,
שומרים אותו על כתפיים,
אני שם את הכתפיים שלי, מה שם את הכתפיים שלי?
על כל בית ישראל.
ולראות את הדמיון הזה שצריך לשא את ישראל לכתפיו.
כי האדם שמרכיב את בנו על כתפיו, להגן עליהם, להצילו מכל רע,
מחיה רעה.
הוא רואה אדם שיש איזה חיות רעות, או צריך לעבור עליו איזה מים,
או איזה לכלוך, או איזה מקום של בוץ,
לוקח את הבן שלו ושם אותו על כתפיים,
והוא לוקח את כל הייסורים,
ככה הכהן. בגלל זה הכהן,
איך כתוב שם שכל מי שירג בשגגה הוא גולה לעיר מקלט? עד מה?
עד מות הכהן הגדול.
מה זה קשור הכהן גדול לאנשים שהרגו בצוגג לעיר מקלט?
אלא אם אתה, הכהן הגדול, לא מספיק התפללת,
פתאום בעם ישראל קרה מצב שבו אדם שם מכת הברזל ופגע באיזה מישהו,
ביהודי אחר,
והרג אותו בשגגה,
איך התפילות שלך לא עזרו
שיהיה מצב כזה, איזה כישלון כזה בעם ישראל, שפתאום איך אדם נהרג משגגה.
אז זה היה, בגלל זה,
באים בתור ימי לכוהן הגדול, בגלל זה היו קולים למקלט איפה?
עד מות הכוהן הגדול. כי בכל האחריות היא לכוהן הגדול. בגלל זה על שתי כתפיו וזיכרון. למה שתי כתפיים וזיכרון?
כי הכתפיים שלו,
הם היו מזיכרון על בית ישראל, עליך הכתפיים,
ואתה מקבל את כל גודל האחריות.
ואם כך, אנחנו מבינים,
כי אין לדורי דורות,
הנה הכהן הגדול
היה מוכרח להגן עליהם מכל וכל בזכותו.
היה נכנס לקודשי הקודשים,
והוא השליח של כל עם ישראל.
וכל עם ישראל היו מסתכלים, כל עיניהם נשואים לכהן הגדול שנכנס לקודשי הקודשים.
והיו יודעים שאם מה יתחפר להם,
אם יתחפר להם,
מר הנהדר היה כהן גדול יצא מבית קודשי הקודשים,
בשלום, מבינים שמה שהתחפר להם אותה שנה.
אנחנו בעצם מבינים שכאן אבני,
בגדי כהונה הם תופסים משהו הרבה יותר עמוק.
זה לא דרגות,
שתי קווי זיכרון, אלא מה?
אלא גודל האחריות.
אתה, האחריות שלך כל שמות בישראל, על הכתפיים שלך.
תזכור כהן גדול,
על הכתפיים שלך עם ישראל.
אם אדם יהרוק בשגגה, עליך.
כולם יסתכלו עליך, אמרת הגמרא שהיו,
האימא של הכוהנים הגדולים הייתה מכינה עוגות ומחלים, מגדים של מה, לאיפה? לאנשי המקלט,
שלא יתפעלו על הבן שלה שימות,
כי עד שהוא לא ימות, הם לא יוצאים מהמקלט.
כמה זה יוצר מציאות של אחריות.
זה המבט של בגדי כהונה ברובד העליון.
עכשיו,
אם ככה,
בואו ננסה גם לסדר את העניין של השוהם. שוהם,
למה דווקא לוקחים את האבני שוהם?
אז אמרנו, בר שריש אומר, שוהם זה מה אמרנו?
זה אבן שיוצרת חוטאה.
ובחושן,
יש לנו כל אבן כנגד שבט,
אודם, פעידה, ברקת,
נפך סופי פיהלום, נשימון והחלמה,
כל אחד שבט.
זה מראה שיש לנו שתי שופטים, הכל,
שבעצם גודל האחריות, גם ימין, גם שמאל, הכל קשור לזה אחד בשני.
נכון שלא הכול בקוד אחד,
כי ילד,
ילד לוקחים אותו עם שתי כתפיים.
לא כתובר, שתי כתפיים, ככה מדברים אותו חזק.
אז הוא אומר, ככה אותו דבר, למה שתי כתפיים?
כשיש לך ילד, אתה לוקח אותו משתי כתפיים למראה שאתה מגן עליו, אז צריך אותו משתי כתפיים ביחד,
זה היחס.
עכשיו בואו נבין למה שוהם זה האבן של יוסף בחושן,
בסדר?
בואו נראה.
זה בראשית פרק מ',
אם אני מונה את האבנים,
שוהם זה כנגד יוסף.
בראשית כתוב שאני אומר ליוסף, זה פתרונו,
שיוסף פרוטט את החלומות לשר המשקיעים ולשר האופים,
כתוב
שלוש עשרה רגילים שלושה ימים הם, בואו שלושת הימים ישא פרעה את ראשך, כך הוא אמר
לשר האופים. ושפחה על קניך ונתת כוס פרעה בידו כמשפט
הראשון אשר היית משקהו.
כי אם זכרתני איתך
כאשר ייטב לך
ועשתני עם אדיך חסד והזכרתני אל פרעה
והוצאני מהבית הזה ולא זכר שם משקים את יוסף וישגחהו.
על כנגד הדבר הזה
יוסף נשאר בבור עוד כמה זמן?
עוד שנתיים.
כי הוא מבקש ממי?
משר המשקים,
הוא מבקש ממנו, אתה יודע לך, אני מבקש ממך, אשר, מה תעשה?
תזכור אותי.
למה יוסף מבקש לזכור אותו?
שימו לב,
זו בדיוק עקודה.
יוסף, הבחירה שלו זה מה זה?
זה שוהם.
שוהם נועד למה?
לזיכרון לבני ישראל.
אז הוא מבקש ממי?
משר המשקים,
תזכור אותי.
אה, אתה מכניס זיכרון?
זיכרון זה עולם פנימי.
זיכרון זה לא איזה אני אזכור אותו כי זה משהו חיצוני, אלא משהו פנימי, בואי נסביר את זה.
אומרת הגמרא,
אדם שנפרד מחברו,
מה יעשה?
ייפטר ממנו מתוך דבר הלכה, שמתוך כך
זוכרהו.
אל תגיד לי, היי, ביי, מי זוכר את זה? אבל אמרתי לו איזה דבר, משהו, מה שהוא אמר לי, אני 20 שנה לא שוכח.
למה?
כי הוא אמר לי, זה משהו עמוק.
משהו עמוק זוכרים.
סתם דברים, מי זוכר?
משהו עמוק, פנימי, את זה זוכרים.
יוסף,
הוא רואה את העומק של הדברים.
יוסף הצדיק,
האלוהים מענה את שלום פרעה.
הוא מבקש משר המשקים,
תזכור אותי.
זה לא הולך.
יוסף, מידתו הוא לזכור, ויכר יוסף, כתוב בפרשית פרק ב"ב,
ויכר יוסף את אחיו,
והם
לא הכירו.
מה כתוב בסוף הבא?
ויזכור יוסף
את החלומות אשר חלם להם.
ויאמר אליהם רגלים אתם וגוטי תרי�בת הארץ ובת. אני זוכר.
יוסף, הוא זוכר.
הוא איש שוהם, הוא איש פנימי.
כמו שהשוהם זה עולם של זיכרון,
הוא זוכר, אני זוכר את החלומות.
עכשיו ראיתי אתכם, עכשיו קפץ לי
כמעט כמה?
20 שנה, 22 שנה אחורה.
אני זוכר טוב טוב, 20 שנה אחורה אני זוכר.
20 שנה אני זוכר. מה? זוכר מה?
זוכר את החלומות.
יוסף, מידתו מה?
מידתו זיכרון. בגלל זה,
כשעם ישראל מדבר על זיכרון, זה מה זה? זה עולם פנימי.
בגלל זה,
לזכור את יציאת מצרים.
זה לא סתם לזכור, אנחנו עם שזוכרים.
אצל הגויים, מה לזכור?
עוברים כל דבר, מודה אחרת, סיפור אחר, סרט אחר,
טרנד אחר, הכל נגמר.
אבל אצל עם ישראל זה עולם של זיכרון. בגלל זה,
אנחנו זיכרון יציאת מצרים,
זיכרון למעשה בראשית.
הכל זיכרון.
איך היום קוראים ליום הראשון של השנה, יום מערת עולם, יום הגדול בשנה, איך קוראים לזה?
יום הזיכרון.
לא, יום הזיכרון זה יום הפנימי ביותר, יום שיעמיד במשפט כל יצירי העולם.
יום הזיכרון.
הזיכרון זה, כשעמדנו על זיכרון, זה מה זה?
זה עזוב את כל, אבל העולם מסתכל על העולם הפנימי.
יוסף
אומר, אני מידתי מה?
בעזכו את החלומות.
כשהוא מבקש את זה מהגויים,
משר המשקיעים, הוא לא בכיוון הזה.
אתה, יוסף,
עולם של זיכרון.
אתה רואה, זוכר, זוכר כל הנשלחות,
אתה זוכר כל המעשים.
להידמות הקדוש ברוך הוא.
זה הכהן הגדול, שהוא בא ומסתכל על הכתפיים ומה?
נזכר בעם ישראל כאחריות גדולה.
וזה הפוך, הם לא זוכרים.
הזכרתני והזכרתני, אההה.
אתה מבקש את המידה הפנימית הזאת לגויים, זה לא הולך.
אתה אומר, נכון, זה היה צריך קצת השתדלות,
אבל זה לא מתאים ליצור עולם פנימי של זיכרון.
רק בעם ישראל, הוא יוסף, הוא השוהם, הוא הכהן,
יש לו את המידה של עולם הזיכרון. אתה רואה שהגויים,
אתה זוכרים משהו? זוכרים. זוכרים את השואה?
כן, כבר נעלם.
הם יודעים לשכוח, אצל עם ישראל אנחנו לא שוכחים.
אנחנו עולם של זיכרון, זיכרון לתת מצרים.
אלפיים שנה זוכרים.
יותר של אלפיים שנה, זיכרון לתת מצרים, זיכרון למעשה בראשית.
זיכרון למעשה, הכל זיכרון.
אנחנו כל דבר, יש לנו עולם של זיכרון, כי בעם ישראל הוא העם הזוכר.
נכון.
אם מנסים ללכת בחינוך של הגויים, אז גויים זה עולם שבלי זיכרון.
אנחנו צריכים לזכור.
וזה גם, כמו שאתה אומר, זה גם העניין של עמלק.
ויאמר ה' למשה, כתוב את הזיכרון בספר,
ושים באוזני יהושע,
כי ימחו ימחה את זכר עמלק ויחד שיים.
מה צריך השיבות לעשות? זיכרון בספר.
אמר הקב"ה, אנחנו, את אימם שזוכרים.
תזכור מה שעשה לך עמלק.
ויאמר ים שם מזבח ויקרא שמו השם נשיא, ויאמר יד כיעד הכסייה,
מלחמה על ה' בעמלק מדור דור.
למה שים אוזני יהושע? כי יהושע
הוא ייכנס לארץ.
ויש לנו שלוש מצוות שנאמר עליהם שנכנסים לארץ.
מה צריך לעשות?
לבנות.
אחד זה להעמיד למלך,
לבנות בית הבכירה ומה לעשות,
ולהכין זכו של עמלק.
אז כנגד זה,
משה בן-און לא נכנס לארץ, ויהושע שייכנס לארץ, מבקשים לו תקשיב, נכנסת לארץ.
עוזר המצווה הגדולה שמה לעשות?
לנקות את העמלק מהעולם.
זיכרון!
תגיד כבר עבר הזמן,
תזכור את זה. לא תזכור את זה,
זה יבוא עלינו אחרי זה איפה?
ביאמן הרשע.
אתה לא רוצה להכין את עמלק?
לא, חמלתי שאול, חמלתי על הצאן, הגג,
זה מזרח תיכון חדש, הרגנו את כולם,
נשאר רק המלך, אותו אנחנו ניצור חברה חדשה, נחנך אותו.
אתה לא זוכר?
אתה לא מנסה להפנים את עולם הזיכרון?
אז יבוא אחרי זה.
נתפרץ עלינו אחרי זה ביאמן הרשע,
שרוצה להשמיד ולהרוג ולאבד את היהודים ביום אחד.
זה לא נתפס.
זה עולם הזיכרון. בגלל זה שאנחנו מסתכלים על כתפות האפוד.
זיכרון לפני ה'.
אני אומר לך, זה לא סתם דרגות.
זה לא דרגות.
זה זיכרון. זכורת זה תמיד, הכהן הגדול.
כנגד מי אתה הולך? עם ישראל על הכתפיים שלך.
אם יקרה משהו עכשיו בעם ישראל, מישהו יהרג בשוגג על הכתפיים שלך.
כולם יסתכלו עליך, על העיר בעיר מקלט.
זה הזיכרון.
קריום הודשתך אומה רבי לוי בשם רבי אחא, בר חנינא.
הוא אומר, כל זמן שזה ראש עמלק בעולם, לא השם שלם ולא הכיסא שלם.
עברת ראש עמלק, השם שלם והכיסא שלם.
יש בזה יו"ד קיי וו"ד קיי, זאת אומרת, בעמלק,
עמלק הוא עוצר.
למה הוא עוצר?
הוא מייצג את העולם שהעם ישראל צריך לעורר בעולם,
ובגלל שהעמלק נמצא, הוא מנסה להיות הצד ההפוך לנו.
הצד ההפוך לנו, הוא מנסה לגרום שכביכול,
עם השם,
שהולכים לעשות את התפקיד ההיסטורי שלהם.
אז עמלק מה המעשה מציין את זה. כתוב
שעשיו רצה להרוג את מי?
את יעקב.
הוא שולח את אליפז.
אליפז גדל על ברכת של יצחק,
והוא אומר,
איך אני אהרוג את יעקב אבינו? הוא אמר לו, יעקב, תקשיב,
אני חשוב כמת, קח את הכסף,
וזה נגמר.
עשיו רואה מה עם הכר, אליפז לא הרג אותו.
מי הבן של אליפז?
אז עמלק אומר לו, אני עכשיו אעשה את ציבורו של סבא, אני הולך להרוג את מי?
הולך להרוג את עם ישראל.
באה אליו תמנע, אמא שלו, אמרה, תקשיב,
זה לא הזמן להרוג אותו, חכה שהם יגמרו את ה...
הרי גם עשו,
מהבנים של אברהם אבינו, גם של יצחק.
יש ציווי שעבדו וילאו אותם 400 שנה.
תן להם שיגמרו את העבדות,
כמו סתם אחרי זה.
ואז ככה, ככה העבדות לא תהיה עלינו, כך אומרת תמנע.
מגיע איך שעם ישראל יוצא ממצרים, פח, מגיע עמלק.
למה?
הוא רוצה להראות שאין את היבוי האלוקי
שעם ישראל צריך לעשות.
זה איך היא יוצאת ממצרים.
הוא מנסה להשכיח, הוא מנסה, כל האומות
פחדו מעם ישראל, ובא עמלק, ובא עשה כמו אמבטי,
ורותחת, קירר את אמבטי.
להראות שאין משהו מיוחד לישראל.
בגלל זה,
מלחמה להשם בעמלק מדור דור. ההסבר הוא,
שמי שמתחבר לעולם הטבע,
עולם הטבע זה עשיו.
הוא עשוי.
באדם הראשון, אחרי שהוגרש מגן עדן,
נאמר,
קוץ ודרדר תצמיח לך.
מה זאת אומרת?
אתה עכשיו עוסק בעולם הגשמי,
קוץ ודרדר תצמיח לך. עשו, שהוא מלאכתו בשדה,
הוא מנסה, מה לעשות?
הוא עשוי.
אם אתה עומד לעמוד מול עשו
בעולם הטבע, הוא מנצח.
למה?
מדור-דור. מה זה מדור-דור? קוץ ודרדר תצמיח לך, אותו דרש דרש.
בגלל זה,
עם ישראל, איך הם הורגים את עמלק? משה רבנו יוצא למעלה,
יהושע למטה.
וכשמשה רבנו למעלה ויושב למטה, רק אז אפשר לנצח את עמלק.
אם מישהו במקום העליון,
מישהו יוצא בשדה, רק אז אפשר לנצח את עמלק. כי עמלק זה משהו מאוד,
שאפשר לבוא אליו בחזית, למעלה ולמטה.
כמו שכתוב
על בלעם ובלק,
שאמר בלק,
איך אפשר לתפוס אותם, איך אפשר להרוג אותם?
הוא אמר, תקשיב, יש להם צדיקים.
שהם נכבים,
הצדיקים שלהם למעלה
והחיילים למטה.
רק ככה הם מנצחים.
אמר בלעם ובלק, בוא נעשה אותו דבר, אומר הזוהר הקדוש.
אמר לבלעם תהיה למעלה ואני אעשה מזבחות למטה ואני נלחם איתם.
אז הוא קח את אותה שיטה של מה?
של משה רבנו עם יהושע בעמלק.
בגלל זה אומר הזוהר הקדוש, בלעם,
סופט תיבות ע"מ, בלק, ל"ק.
מה הם עשו?
אומר הזוהר, עמלק.
בלעם זה לוקח את הע"מ,
בלק, ל"ק,
ביחד זה עמלק.
כי הם ניסו לקחת את המלחמה של עמלק באותה צורה.
בגלל זה אנחנו מבינים שאם לא נזכור
לנצח את עמלק,
איפה זה יפרוץ בנו?
בימן הרשע.
ובגלל זה הנושא העמוק ביותר,
שעם ישראל אנחנו זוכרים.
בגלל זה שבת,
איך נקרא שבת הקרובה? שבת, זכור!
לזכור!
אם תשכח,
להתפרץ לנו אחרי זה.
אז אנחנו זוכרים.
אה, למה? כי שדה הבחינה המיוחדת שלנו.
אצל הגויים לא זוכרים, כמו שראינו על שר המשקים.
זה חטאי ונזכרתני, הוא לא שכח ממך.
עם ישראל זה עם של זיכרון, לא תזכור,
ומתפרץ אחרי זה.
זה הסוד.
ויש אחד הרוח אומר,
זה הבלק.
בגללם למעלה ובלק עושה מזבחות למטה.
ניסה כמו לעשות את זה, כמו מה?
כמו בעמלק, כשאחרי זה הם עשו מזבח ויקראו לו השם בלי שיא.
זה אותו מהלך.
כי אי אפשר, כי בעולם הטבע הוא חזק בעשו.
עשו זה עולם העשוי, הוא מאוד חזק בעולם הטבע.
מה צריך לעשות לו?
רק עולם מורחני וגשמי, אפשר לנצח אותו.
שולחן ערוך, ביורד דעה,
יכול לצפה תורה, תימן ראשון ג'.
יש סופרים מדרדקים לכתוב אותיות בי"ו,
איפה?
שכתוב בבאי עמודים,
בי"ו שמו בראש העמודים.
כן, קצת מדרדקים לכתוב בראש כל עמוד, בו,
וקוראים אותו ווי עמודים.
למה ווי עמודים?
כי יש ראש כל עמוד, יש ספרים שכותבים לראש כל ספר עם וו.
ואין דקדק בכל זה.
ואפילו אם הדקדק ייזהר שלא יימעט,
וירכיב הכתב לפעמים משום זה,
כי כל דבר אלו אין להם שורש על מה שיסמוך.
כאן אומרים שמן ערוך.
למה ווי עמודים? כל זה למה ווי עמודים. למה ווי?
כי צריך לשים יו"ת K בראש העמודים.
יש נוהגים לעשות המלך.
בכל מגילה,
הם שימו ולך,
פתחת ראש המלך, המלך, המלך.
למה?
לזכור שם השם,
לזכור י"ו.
אנחנו,
כן, כתוב שיווי השם מנגדי תמיד.
אדם צריך להצייר מולו שם י"ו.
למה?
כשאדם מצייר מולו י"ו,
הוא רואה את שם השם מולו,
הדבר הזה גורם למה?
שיווי השם מנגדי תמיד גורם לאדם ליראה,
לאהבה, ליראה משם השם ומכוח זהו מהו,
הוא יכול להתקדם, הוא יכול לחשבונו ליפול בעוונות.
אנחנו זוכרים.
אנחנו זוכרים, והקדוש ברוך הוא זוכר.
זה הסוד.
זוכר כל הנשכחות, אתה.
כי מה?
כי הקדוש ברוך הוא זוכר כל הנשכחות.
אומר הקדוש ברוך הוא, כמו שאני לא זוכר,
אני לא שוכח, אני זוכר.
גם אתם
יהיו עם שמה? עם שזוכר.
זה שבת זכור,
וזה מתחבר לפרשה עם שתי כתפיו, על שתי כתפיו וזיכרות, אבני שוהם, אבני מילואים,
לשים אותם על שתי כתפיים בזיכרון,
להראות על האחריות הגדולה שיש לנו.
אם אנחנו זוכרים
מי אנחנו,
מה התפקיד שלנו,
אז אפשר להיגאל גאולה שלמה ולהבין את האחריות,
כמו שתי כתפיים בזיכרון,
את האחריות הגדולה שיש לנו,
להיות עם, השם,
שיחזיר את העולם של בית המקדש.
כי כתוב, עלומו שמים בארץ ציון לשפוט את הר עשיו,
והייתה לאשר המלוכה,
הבעיה של ימייך כל הארץ במשהים אחד ושמואל אחד. בעצם עלו משהים בארץ ושפעו את הריסה, והיה נכון,
חושבים כתוב שהר בית השם נמצא בראש הערים ונמצא מגבעות ונמצא אליו כל הגויים.
אם אתה מביא את המבט הזה,
אתה מקבל את העוצמה האדירה
של הזיכרון והתפקיד ההיסטורי מתוך הזיכרון.
אנחנו בעצם מגלים את תפקידנו ההיסטורי,
להיות עם שיגלה את עוד מלכותו של הקדוש ברוך הוא בעולם, ואז יהיה הכיסא שלם,
ואז יהיה השם שלם.
שלם.
בשורות אבות ופורים שמח.
