שלום וברכה קהל קדוש.
אנחנו ממשיכים מלימודנו המרתק והנפלא בספר הקדוש,
מסכת אבות
שבסדר נזיקין,
שבמשנה הערוכה בידי רבי יהודה הנשיא.
ואנחנו בפרק ב'.
איפה בפרק ב'?
במשנה,
באמצע משנה ד',
אז הגענו לאמצע המשנה,
הלל עומר,
כן? פרק ב',
משנה ד',
במסכת אבות.
איזה ידוע אנחנו עושים משנה? מה?
אז לא, אנחנו נקפלו כלום. אז חפשו בסידור, אין בעיה.
בסידור יש מסכת אבות, בדרך כלל במנחה של שבת.
אה.
כשארץ ב', משנה ד'.
באמצע המשנה ד'.
טוב, זהו, מצאתם?
כמה זמן זה ייקח?
כל העולם...
תראו, מה זה הסיפור הזה, מתכבד בקלון חברו?
הם לא הצליחו,
הם לא קיבלו את החינוך המתאים, וזהו, מה?
טוב,
אז אנחנו באמצע המשנה ד', הלל אומר,
אל תפרוש מן הציבור.
לכאורה,
יש לפעמים סיבות לפרוש מן הציבור.
אז ברור שאם הציבור הוא ציבור ראוי הלל לא היה צריך לומר את זה זה מובן מאליו.
אלא מדובר בציבור שיש לך הווה אמינא מקום למחשבה שלא צריך להיות איתו
כי הוא ציבור שמקולקל וכדומה.
אמנם בספר מסילת ישרים כתב רבנו הרמח"ל
שמה שאמרו אל תפרוש מן הציבור נאמר בציבור תקין לא בציבור של רשעים נכון
אם מדובר בציבור שכולם רשעים אז אולי באמת יש מקום לפרוש
אבל אל תפרוש מן הציבור שלפעמים למרות שיש שם צדיקים יש שם גם רשעים ואתה שואל את עצמך האם להשתתף בגלל הצדיקים או לפרוש
בגלל הרשעים אמרו חכמינו
כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית.
כלומר,
אתה לא יכול לעשות פעולה ציבורית, לעורר רחמי שמיים, אם אתה לא משתף איתך גם אנשים מקולקלים.
אני מפה למדו את זה, מן החלבנה,
שבפיתום הקטורת
יש 11 סמנים בתוך הקטורת,
אחד מהם החלבנה. החלבנה נותנת ריח רע.
רק שמצרפים אותו אלא בסמים אחרים הוא נותן ריח טוב.
ולכן צריך דווקא לא לפרוש מהציבור. הרמב״ם כותב דברים עוד יותר חריפים בהלכות תשובה, פרק ג' הלכה י"א.
אומר הרמב״ם שמי שפורש מדרכי ציבור
אף על פי שלא עבר עבירה, אדם שלא עבר עבירה זה צדיק.
כלומר,
כל הסעיפים ותתי סעיפים של השולחן ערוך הוא מקיים,
אבל איננו משתתף בצרת הציבור או בשמחתם.
כלומר,
הציבור שמח, לא אכפת לו, הציבור עצוב, לא אכפת לו.
האדישות הזאת, אומר הרמב״ם,
וואי, תודה רבה, לא היית צריך לצרוח, שדי, יעבדוכה אמית.
אומר הרמב״ם,
אדם כזה, אין לו חלק לעולם הבא.
זה חריף מאוד, למה אין לו חלק לעולם הבא? סך הכל הוא קיים את כל ההלכות.
נכון, אבל הוא מעולם לא קיבל את התורה.
לא קיבל את התורה.
כי למי, מה?
הוא מעולם לא קיבל.
כי מי קיבל את התורה?
האומה.
זה שאני מחויב לקיים את מצוות התורה,
זה בגלל שאני שייך לאותו ציבור שאליו ניתנה התורה.
אם אני לא שייך לציבור הזה,
האדישות שלי ביחס לגורל הלאומי,
אז לא קיבלתי את התורה כלל.
אז במה אני אזכה?
לכן אומר הרמב״ם במצב כזה אין לו חלק לעולם הבא.
הרמב״ם צריך לעולם.
ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שהכל ניאמרו.
וכי אליהו הנביא היה אדיש לגורלם של ישראל?
לא אדיש. לא, זה מה שאומר הרמב״ם.
אם הוא לא שמח בשמחתם ואינו מצר בצרתם.
אין הכוונה.
אבל אליהו בוודאי ששמח בשמחת ישראל והיה צר לו בצרתם.
אה?
מה שהרמב״ם אומר
לפרוש
מן הציבור כשכל הציבור הנהגותיהם רעים,
הוא לא אומר להיות אדיש לגורלם.
זה דבר אחד. כלומר, גם אותו המתבודד, שאין לו ברירה אלא להתבודד,
הוא שמח בשמחת האומה ומצר בצרתה.
אלא מה?
הוא בכל זאת פורש מן הציבור.
אז זה הרמב״ם אומר,
שזה נאמר על אדם שמקבל השפעה מסביבתו.
כן, איך כותב הרמב״ם בספר המדע,
בהלכות דעות.
לא יכול לומר.
בהלכות דעות.
דרך בראייתו, פרק ו',
הלכה א', דרך פרייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו
אחר רעיו וחבריו ונוהג במנהג אנשי מדינתו.
כלומר, מה זה ההקדמה הזאת של הרמב״ם?
מדובר באדם שהוא אדם רגיל כמו כולם.
אדם רגיל מושפע מן החברה,
זה מה שהוא אומר.
לפיכך צריך אדם להתחבר לצדיקים ולשב אצל החכמים תמיד,
כדי שילמד ממעשיהם ויתרחק מן הרשעים
ההולכים בחושך כדי שלא ילמד ממעשיהם.
וכששלמה אומר הולך את חכמים יחקם ורואה כסילים ירוע.
ואומר אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים וגומר.
וכן
אם היה במדינה
במדינה כוונה אצלו עיר מדינה אצל הרמב״ם זה עיר.
וכן אם היה במדינה שמנהגותיה רעים
ואין אנשיה ההולכים בדרך ישרה,
ילך למקום שאנשיו צדיקים ונוהגים בדרך טובים,
כלומר הוא צריך לקבל השפעה טובה.
ואם היו כל המדינות שהוא יודען ושומע שמועתן,
נוהגים בדרך לא טובה,
כמו זמננו,
או שאיננו יכול ללכת למדינה שמנהגותיה טובים מפני הגייסות או מפני החולי,
ישב לבדו יחידי, כעניין שנאמר ישב בדד וידום.
ואם היו רעים וחטאים שאין מניחים אותו לישב במדינה, אלא אם כן נתערב עמהם ונהג במנהגם הרע,
יצא למערות
ולחבחים ולמדברות
ואל ינהיג עצמו בדרך חטאים,
כעניין שנאמר מי יתנני במדבר
מלון אורחים וגומר.
אז על מי הרמב״ם מדבר?
על אדם שמושפע מאחרים.
אבל, ולכן אפשר להבין מיד את הדוגמה של לוט.
כן, הרי אנשים רעים וחטאים זה נאמר על אנשי סדום.
לוט היה אצל אברהם,
אצל הצדיק, מושפע ממנו לטובה, הולך לסדום,
נהיה מושפע לרעה.
ואברהם עצמו, לאן ילך?
איפה אברהם יושב?
הרי הוא הצדיק.
הוא הצדיק שכולם צריכים ללכת אליו.
והוא, לאן ילך?
כל העולם רע.
אז למה הוא לא הלך למדבר?
הוא לא צריך, למה?
כי הוא משפיע.
יפה, זה ההבדל בין מושפע למשפיע.
מה?
איפה היה גאו לזה? מה, אברהם?
זה היה בשכם, בחברון, בבאר שבע,
בכל מיני מקומות, בגרר.
הוא לא מתבודד, לא מתבודד, לא מתבודד. הוא לא מתבודד, אני לא יודע עם מה שהם מציירים, אבל
זה כתוב במפורש בספר הקדוש, חידוש גדול,
שאם אתה מן המושפעים תחיה בין הדתיים,
ואם אתה מן המשפיעים תחיה בין החילונים,
נכון?
זה כתוב מפורש בספר חידוש גדול.
שאלה יפה, אני חוזר על שאלתך כדי שישמעו.
אם אתה מן המשפיעים אבל משפחתך מן המושפעים.
שמעתי את השאלה, אני רוצה לענות.
רק חזרתי על השאלה.
אז סיפר אחד הרבנים שפעם הוא ביקר בדרום אמריקה
במקום שזה הלא כלום בריבוע.
מקום ריק מכל יהדות, מכל דבר, פגש שם את השליח חב"ד.
אמר לו אותו רב, איך אתה פה מסתדר?
הוא אומר, אני באתי להשפיע.
אמר לו, בזה אתה, ומה עם הילדים?
ענה, כשהאבא השליח, כולם שליחים.
אתה יודע, יש...
אז כך שאם האדם הוא בעל השפעה, אז משפחתו נגררת אחריו.
אני חוזר על שאלתך.
האם משפחתו, הילדים לא מתקלקלים מזה?
אז אני אגיד לך.
כי יש עיקרון שכשאדם הוא שליח,
אז כל המשפחה שליחים.
קוראים לזה לחזור על אותם הדברים.
אני שואל אם נתקעת הרבה דברים האלה.
למה לא?
פעם פגשתי באתונה,
באתונה את בית חב"ד שם.
היה מאוד מעניין.
אז סיפרה לי בעלת הבית, השליחה, כאילו,
שהיא הסבירה פעם לילד שלה, מנחם בנדל כמובן,
היא הסבירה לו מה זה תשעה באב.
תשעה באב, היה לנו מקדש ונחרב ולכן אנחנו בוכים.
יום אחד הילד רואה מרחוק את האקרופוליס.
שואל את אימא שלו, מה זה?
הוא אומר, היה להם מקדש
והוא נחרב.
שאל הילד, ומתי הם בוכים?
זה עניין של גישה.
שמא יאמר אדם אם אני בחברה של צדיקים וכולי אני לא אתקלקל לא בסופו של דבר זה תלוי באדם.
אז לכן מה שאמרת אבל הלל יש לו הנחיה כוללת אל תפרוש מן הציבור כי הציבור הוא המקור של כל הטוב שיכול לבוא אליך
וגם זה עושה אותך אידיאליסטי לפרוש הכוונה זה גם בניתוק נפשי.
שמה?
שמייחלים, אתם יודעים? -מייחלים בגורמים אחרים. אה, מי שרוצה את רעתם של ישראל,
אז הוא...
-אז כל אחד, אין לך משהו.
יש הבדל בין אדם ששונא את עם ישראל ולכן רוצה את רעתו, לבין אדם שעושה דברים רעים למען עם ישראל אבל הוא חושב שזה טוב,
שזה טוב לישראל, משהו אחר לגמרי,
כן?
הרי מן הסתם, כל אחד מאיתנו עושה דברים,
כל אחד מאיתנו עושה דברים שהוא בטוח שהם טובים,
ואולי אנחנו טועים.
אולי אנחנו מזיקים,
בסדר?
טוב,
מה?
שזה יגיד מי שמשפיע ו...
לא, אתה תמיד צריך לא לפרוש מהציבור, כשהציבור מורכב מצדיקים, בינונים ורשעים.
השאלה היא מה קורה כשהציבור כולו מקולקל.
על זה יש השאלה אם אתה משפיע או מושפע.
סליחה?
מה קבוצה שהיא כל כולה מקולקלת?
יכול להיות, לא יודע, לא בדקתי.
אולי אני יכול לחשוב, אבל אני מעדיף לא לדבר.
ואל תאמן בעצמך
עד יום מותך,
או אל תאמין בעצמך עד יום מותך.
זאת אומרת,
יש, אתה אומר אל תפרוש מהציבור,
ומצד שני אני אולי אושפע לרעה מהציבור, לכן אל תאמין בעצמך עד יום מותך.
הדוגמה הקלאסית
זה יוחנן כהן גדול.
יוחנן כהן גדול אומרת הגמרא 80 שנה שימש בקודש
ונהיה צדוקי.
ונהיה צדוקי? צדוקי.
עכשיו נשאלת השאלה, מי זה היוחנן הזה?
יוחנן כהן גדול, 80 שנה, כהן גדול.
אלא הכוונה לשושלת החשמונאית, שהם היו כהנים גדולים,
ואחרי 80 שנה של מלכות וכהונה גברה שם הצדוקיות.
כן, אצל ינאי
המלך גברה הצדוקיות,
ולכן צריך לא להאמין בעצמו עד יום מותו.
ואל תאמר דבר, מה המקור להסבר הזה?
אני לא זוכר.
אבל ראיתי את זה, כן, שאומרים את זה. הרי השושבת, יש מחלוקת אביי ורבא, האם יוחנן כהן גדול
וינאי המלך זה אותו אדם או לא.
מבחינה היסטורית זה לא אותו אדם.
אבל אם אתה מצרף את השנים של יוחנן ושל ינאי,
היא מגיעה לך שמונים שנה פחות, כן? הרי בסוף ימיו יוחנן,
כלומר ינאי פישל, כן? נהיה צדוקית.
אשתו דווקא נהייתה פרושית.
כן, זה מה שכתוב במסכת קידושין על ינאי המלך שהלך וכבש ערים בפחלית שבעבר הירדן.
מכיר את הסיפור?
וגם ערצית ש"ס?
מה ש?
לא, זה נדבר על יוחנן הורקנוס.
אנחנו מדברים על ינאי אלכסנדר, אין מישהו אחר בכלל.
כתוב שינאי המלך הגיע, כבש ערים ועשה מסיבה גדולה לכבוד הכיבוש,
והגיעו לשם כל חכמי ישראל,
והיה אדם בשם אלעזר בן פוערה,
שאמר לו,
ינאי המלך, די לך כתר מלכות,
הנח כתר כהונה לזרעו של הארון.
מה זה? הוא היה כהן, לא?
אלא שהוא טען שהוא פסול לכהונה,
כי אמו נשבתה במלחמה במודיעין.
וכיוון שהיא שבויה, אז הבן שלה פסול לכהונה.
אז ויבוקש הדבר ולא נמצא. כלומר, הלכו וביררו, התברך שזה לא היה נכון.
ואת ינאי זה נורא הרגיז, בגלל שכל חכמי ישראל שהיו שם לא אמרו כלום,
לא מחו.
ואז הוא שמע על העצה של אלעזר בן פוארה, שאמר לו,
לא סליחה, מי שאמר לו הנח את הכתר לזרוב של הרחוב זה מישהו אחר, אבל אלעזר בן פוארה אמר לו,
תהרוג אותם,
תהרוג את החכמים שלא מחו על כבודך,
ואז הוא אמר, תורה מה תהיה עליה,
אם אני הורג אותם אין תורה.
אמר לו, תורה מונחת בקרן זווית.
כל הרוצה ללמוד יבוא וילמד.
וככה נהיה צדודי.
בסדר?
הוא בסוף אגב נהרג במלחמה.
במלחמה ואז אשתו שלומציון המלכה נכנסה אל האוהל שלו כשהוא היה גוסס.
והוא אמר לה,
אל תתייראי לא מי נא פרושים ולא מי שאינם פרושים אלא
התייראי מן הצבועים שעושים מעשה זמרי ומבקשים שכר כפנחס.
זה מה שהוא אמר.
עכשיו,
אחרי שהוא מת, אז אשתו שלומציון היא הייתה מלכה
במשך תשע שנים.
זו שאלה באמת, לא יודע.
פעם מנחם בגין, זכרונו לברכה, השתמש בביטוי הזה בכנסת נגד אחד הרבנים.
טוב,
לא ניכנס לפרטים המדויקים מה זה היה בדיוק.
אבל אז איפה היינו? כן. אז שלומציון המלכה נהייתה, אני לא יודעת קצת היסטוריה,
נהייתה מלכה במשך תשע שנים, והיא ניהלה את המדינה, והיא גם כבשה כיבושים.
עכשיו למה היא לקחה את השלטון ולא העבירה את זה לבן שלה?
בגלל שהיו לה שני בנים,
אחד צדוקי ואחד פרושי.
והיא לא רצתה שתהיה מלחמת אחים.
אז הבן, אבל היא התחילה לרדוף את הצדוקים,
להרוג אותם.
אז הבן הצדוקי שלה, אריסטובלוס,
אמר לה, מה זה צריך להיות? אמא, אתה הורגת את החברים שלי.
אז היא נתנה לו שורה של מבצרים בדרום המדינה,
לשים שם את החבר'ה שלו.
וכשהיא מתה,
אז החליף אותה בנה יוחנן הורקנוס.
היה גם מלך וגם כהן גדול.
ואז אריסטובלוס יצא למלחמה.
ואז אריסטובולוס היה בתוך ירושלים, יוחנן אורקנוס
מחוץ ירושלים, התחילו להילחם זה בזה.
במקרה עבר באזור אדם בשם פומפיוס,
היה קונסול רומא,
ואז כל אחד שלח מכתב לפומפיוס,
פחות או יותר בלשון הזה:
יש לי בעיות עם האח שלי, האם אתה מוכן לבוא לעזור?
כלומר, אם שניכם מבקשים כל כך יפה, אני בא,
והפך את יהודה לפרובינקיה הרומאית.
ככה בטלה העצמאות החשמונאית.
למה דיברנו על זה? אה, בגלל
יוחנן אורקנוס
וינאי המלך.
שינאי המלך נהיה צדוקי.
אה,
ואל תדין את חברך.
רגע, אני רוצה אולי להוסיף משהו לגבי ינאי המלך, כי זה דבר שלא תמיד שמו לב אליו.
יש בספר דניאל פסוק שהביך הרבה את המפרשים.
מה זה הפסוק בספר דניאל?
רגע.
יצוין שהרבה זמן אני נותן פה שיעורים למחלקה הצרפתית,
ואין תנ"ך.
אולי בהזדמנות צריך להכניס פה תנ"ך.
אה,
לא, לומדים בספרים האלה.
דניאל,
פרק,
רגע,
רגע, רגע, רגע,
רגע, נוגע לזה.
רק רגע.
הנה,
בפרק ט', פסוק כ"ד:
"שבועים שבעים נחתך על עמך ועל עיר קדשך,
ולכלה הפשע
ולהתם חטאות,
ולכפר עוון,
ולהביא צדק עולמים,
ולחתום חזון ונביא,
ולמשוח קודש קודשים".
בסדר?
מה זה?
זה דניאל מתענה, הוא לא מבין מדוע לא מתקיימת הנבואה של ירמיהו שאחרי 70 שנה חוזרים לארץ ישראל,
ואז המלאך נגלה אליו ואומר לו לא הבנת את דברי ירמיהו.
מה שהוא התכוון 70 שנה זה לא 70 שנה,
אלא זה 70 שבועים.
מה זה שבועים?
שבע שנים.
אז סך הכל 70 שבועים זה יוצא כמה?
490 שנה.
אז הוא אומר,
בסדר, בסדר, בסדר, יפה.
אז קיצור,
הוא אומר לו, יש 490 שנה כדי שתתקיים הנבואה,
ותדע ותשכיל ממוצא דבר להשיב ולבנות את ירושלים עד משיח,
נגיד,
שבועים שבעה ושבועים שישים ושניים תשוב ונבנתה רחוב ובצוק העיתים.
ואחרי השבועים שישים ושניים ייכרת משיח
ואין לו.
והעיר והקודש ישחית עם נגיד הבא וקיצו בשטף ועד קץ מלחמה נחרצת שוממות.
מילים לא ברורות, נכון?
אז הוא אומר לו שאחרי שישים ושתיים שבועים ייכרת משיח ואין לו.
עכשיו, איך מחשבים את השנים של ימי בית שני?
זה בכלל לא ברור.
כן, בחז"ל כתוב שבית שני קם, עמד ארבע מאות עשרים שנה.
אם אתה מוסיף את 70 שנה של גלות בבל, יוצא 490. ואז ייכרת משיח, מי נהרג בשנת
החורבן? אגריפס, מלך ישראל, מלך יהודה.
בסדר? אז זה ייכרת משיח, אין לו וכולי.
70 שנה.
עד סוף ילו בית שני, לפי החשבון המצוי בחז"ל,
שהוא בוודאות לא נכון מבחינה היסטורית, אבל אל תגלו את זה.
אבל נתניהו דיבר על מצב יקום.
בקיצור, יש חמישה פירושים לדברי ירמיהו,
ששניים מהם שגויים ושלושה נכונים, בסדר?
אז זה נושא אחר, איך לחשב את השם שלנו.
אבל הנוצרים טענו,
אגב, בצדק, שביל שני זה היה זמן הרבה יותר ארוך,
אבל הם חשבים את זה לא נכון,
אצלם ה-70 שבועים מסתיימים בצליבתו של ישו.
והם אומרים, הנה ייקרת משיח ואין לו וכולי וכולי, זה יש.
אבל הם סידרו את השנים באופן שזה יתאים.
אבל אם עושים חשבון מדויק,
לפי האמת ההיסטורית,
זה מסתיים בשנת מינוס מאה ושתיים,
כלומר מאה ושתיים שנה לפני הספירה.
מה קרה בשנת מאה ושתיים לפני הספירה?
לא, מה פתאום.
עלה ינאי המלך לשלטון.
ומה הוא עשה?
הוא לקח לאישה
את אשתו של אחיו
שמת לפניו, אנטיגונוס.
כן?
ואז יוצא שהוא פסול מלהיות כהן גדול,
כי כהן גדול אסור באלמנה.
הוא עשה ייבום, כן? עשה ייבום, אבל זה ייבום שהיה אסור לעשות אותו.
יוצא שהוא נפסל מכאן ואילך מן הכהונה הגדולה.
בסדר?
כלומר, הוא נפסל לא הוא אישית אלא זרעו,
ולא יחלל זרעו, זרעו נפסל ולא הוא.
עכשיו,
זה לפי דעתי, זה מה שכתוב כאן,
שכתוב,
ואחרי השבועים שישים ושניים, כן, עושים את השחרשון עד אז,
ייכרת משיח ואין לו.
מה זה ואין לו?
ואין לו.
הביטוי אין לו מופיע בתורה במקום אחד.
לא.
כתוב,
איש כי ימות,
כי ישבו אחים יחדיו ומת אחד מהם,
לא סליחה, כתוב על ואין לו,
זה נאמר על רגע, ובן אין לו, כן,
ובן אין לו, ועבר, לא סליחה,
לגבי הגיבור נאמר איש כי ימות ובן אין לו,
לא זה משהו אחר, זה לגבי בנות סלופחד, אבל מה כתוב לגבי
בפרק כ"ה של דברים,
כי ישבו אחים יחדיו
ובן אין לו.
לא תהיה אשת המת החוצה לאיזה.
אז זאת אומרת שבגלל הייבום של ובן אין לו, בגלל זה נפסל
מלהיות כהן.
בסדר? הוא ייקרק משיח, הכהן נקרא כהן משיח.
אז זאת הכוונה.
נכון, אז מה?
אבל קודם כל אני כתבתי את זה, זה נמצא במחשב שלי,
עוד לא פרסמתי.
שתיים,
כשאני אמות אני אהיה חז"ל, לא?
אז זה יהיה כתוב בחז"ל.
טוב,
כל זה היה בגלל אל תאמן בעצמך עד יום מותך.
ואל תדין את חברך או את חברך
עד שתגיע למקומו.
זה דבר תמוה מאוד.
איך אפשר להגיע למקומו?
אני לעולם לא אהיה בדיוק בסיטואציה שבה נמצא חברי.
כן? כלומר, יכול להיות שיש לו נסיבות מקילות,
יכול להיות שהסיטואציה לא בדיוק אותה סיטואציה,
אז איך אני יכול אי פעם להגיע למקומו? לפי זה אני לא אוכל לדון אותו אף פעם.
מה זה אומר?
שאי אפשר לדון אף פעם.
בסדר?
זה אומר שאי אפשר לדון אף פעם את חברך.
בסדר?
אם זה אתה דן בגלל שאתה בבית דין, זה משהו אחר.
בדין של מטה, יש לו אחריות להעניש וכדומה.
אבל סתם אם אתה רוצה לדון אותו מבחינת הערכה שלך אליו,
אתה לא יכול כי לא הגעת למקומו.
דבר נוסף,
רבי נחמן יורסלב אומר,
הוא שואל, למה, אז למה כתוב בכל זאת,
למה לא כתוב אל תדון את חברך?
בגלל שיש כן מישהו שמגיע למקומו.
מזה, מקומו של עולם.
מקומו של עולם הוא מגיע אל מקומו של כל אחד,
והוא דן כל אחד ואחד ביום שהוא מגיע אל מקומו. מהו היום הזה?
ראש השנה.
בראש השנה הקדוש ברוך הוא מגיע אל מקומו
של כל אחד.
הפסדת, היו פה דברים מעניינים. טוב, מה נעשה?
כן? זה שהוא מגיע אל מקומו של כל אחד.
עכשיו,
אומר רבי נחמן גברסלב, יש פה משהו מיוחד שראש השנה חל תמיד בראש חודש.
עכשיו, בראש חודש
הקב"ה אומר על עצמו, כך כתוב בגמרא במסכת חודין,
שהביאו עליי כפרה על שמיעת איתי את הירח.
ולכן, בסעיר של ראש חודש כתוב, שעיר אחד לשם.
שעיר חטאת לשם.
לכפר עליכם. זאת אומרת,
שהקב"ה זקוק לכפרה ביום הזה. אז הוא בוודאי, הוא ילמד על עצמו זכות.
אם הוא מלמד על עצמו זכות, הוא ילמד על כל אחד זכות.
לכן הוא מגיע למקומו של כל אחד ודן אותו
לזכות.
טוב, בואו נמשיך.
ואל תאמר דבר שאי אפשר לשמוע שסופו להישמע.
כלומר, אתה אומר משהו,
ובסוף,
טוב, לפי איך שהוא מסביר כאן,
לא, זה הפירוש השני שהוא מבין, אני חושב שהוא הפירוש הנכון. אם יש לך סוד,
אל תגלהו אפילו לחברך הטוב, כי בסוף זה יישמע.
עכשיו,
יש דבר שאי אפשר לשמוע במובן אחר.
יש בגמרא ביבמות, נאמר,
כשם שמצווה לומר דבר הנשמע,
כך
אין לומר דבר,
תודה רבה.
כך אסור לומר דבר שלא נשמע.
מה זאת אומרת דבר שלא נשמע?
שלא יתקבל על דעתו של הציבור.
אתה אומר דבר, ואני אמרתי את האמת,
אז מה אם אמרת את האמת?
אבל האמת שאתה אומר,
אין לה סיכוי להתקבל,
אז אסור לומר אותה.
בסדר?
מובן מה שאני אומר?
טוב.
על זה אומר הרב קוק בספר איגרות ראייה,
איגרת כ',
איגרת חשובה ביותר שמסבירה הרבה מאוד דברים ביחס להלכה.
להתיר איגרות ראייה, חלק א',
פסקה כ', פסקה אגרת כ'.
למשל כדי להקדים את זה אני רוצה לומר יש לפעמים שאנשים אומרים
מה תעשה כשהסנהדרין תסכול מחללי שבתות?
מה התשובה?
זה לא תעשה.
למה היא לא תעשה את זה? כי זה בלתי אפשרי מכל מיני סיבות.
כן?
עכשיו יש מי שיאמר זה לא חבל שהסיבות האלה קיימות?
אולי היה עדיף שכן נוכל לסכול מחלל שבת.
יש לו תאווה כזאת תחת אבנים ולסקול מישהו, כן?
אמרים לא,
זה לא טוב,
כי זה דבר שלא נשמע.
ואז מה אם זה לא נשמע?
אם זה לא נשמע ואסור לך לומר,
זה סימן שהקדוש ברוך הוא לא רוצה שזה יקרה.
פה הוא נקרא פה בפנים.
כדי למלא במעשה את השלטון הלאומי,
צריכים שיהיו כוחות האומה בתכלית השלמות.
כלומר, אתה רוצה לקיים כל מה שקורה בתורה,
אתה צריך סנהדרין,
בלשכת הגזית, אתה צריך בית מקדש, אתה צריך נביאים,
צריך מלך וכולי.
אמנם למונעו לגמרי גם כן לא ייתכן, כי האופי הרוחני של האומה הוא ברוך השם תמיד חי,
ודוד מלך ישראל חי וקיים.
על כן, זאת היא עצת השם.
כלומר, זו תוכנית של ההשגחה.
שהפליא עצה, הגדיל תושייה, שכפי אותו המיעוט
שכוחות האומה מתמעטים,
כן יהיה נגרע כוח היכולת.
כלומר, כשאתה לא יכול לעשות דברים שהתורה ציפתה עליהם,
דע לך שזה לא במקרה.
אתה לא יכול
כי אי אפשר.
כי אי אפשר, כי הקדוש ברוך הוא לא רוצה שזה יקרה.
ומניעת היכולת,
שימו לב למשפט מדהים,
היא לנו לעדה על חפץ השם.
כלומר, אתה לא יכול, סימן שהשם לא רוצה.
ומניעת החפץ יש לה הרבה דרכים.
לפעמים מניעה מעשית, כמו יראת מלכות.
איך היוצא בזה.
כן, למשל בתקופה מסוימת באירופה,
מלכי אירופה אסרו על הקהילות להטיל חרם.
עכשיו זה דבר לא פשוט, כי החרם זה הנשק העיקרי שעמד בידי מנהיגי היהודים.
כן, כי אתה רוצה להשליט, אין לך צבא, אין לך משטרה,
הדבר היחיד שאתה יכול לעשות זה להטיל חרם.
והמלכויות לא התירו לעשות חרם.
תסתכלו בשולחן ערוך, בהלכות חרמות,
יש שם כוכבית
שסימן זה במקום שאין המלכות מקפידה.
אז אם אי אפשר לעשות חרם,
סימן שהקדוש ברוך הוא לא רוצה שתטיל חרם.
זה מה שהוא אומר כאן.
כמו יראת מלכות
ולפעמים מניעה רוחנית
שמהם היא גם כן המצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע.
הנה המשנה שלנו כאן.
כלומר, זו מניעה רוחנית.
וכשישנן מניעות כאלה, הננו מרוצים בזה.
אנחנו לא מצטערים שיש מניעות.
מפני שאנו מכירים שכך הוא רצון ההשגחה העליונה בעיתים כאלה.
ואך לזה הננו מוצאים בירושלמי
שרבי שמעון בר יוחאי סמך על נטילת הדינים בישראל לשעתם.
כלומר הייתה תקופה שהמלכות לא התירה לדון במשפטי ישראל,
משום דלת ענן חכים מדם, כי אין לנו מספיק חוכמה כדי לדון.
אז רבי שמואל אברהם היה מרוצה שאי אפשר לדון דין תורה
כי אנחנו לא יודעים לדון דין תורה.
טוב זה אחד מגדולי התנאים שאומר את זה, כן?
בסדר, שיישמע, יישמע.
אז זה כבר עניין של חוכמה.
למשל בינתיים אנחנו לא בונים את בית המקדש, למה?
כי נשיא ארה״ב עוד לא כפה את זה עלינו.
יכפה, נראה, בסדר.
איגרת כף.
ואל תאמר דבר שאי אפשר לשמוע,
אז במובן הזה,
כן, שסופו להישמע,
אז צריך גם זהירות בדבר הזה.
ואל תאמר לכשאפנה אשנה שמא לא תיפנה.
מה זה, כלומר כשיהיה לי זמן אני אלמד תוכן, כן, כשאפנה אשנה.
כשמא לא תיפנה אומר המהר"ל משום שהעולם הזה הוא עולם השינוי.
מקום שבו יש שינוי אז אתה לא יכול לעשות בנצח בכל רגע שתרצה.
ולכן תתפוס את הרגע.
ואיטי רבי חיים בולוז'ין נותן פירוש אחר,
אבל זה פירוש אנטי חסידי מובהק.
הפירוש האנטי חסידי אומר ככה, אל תומך שאפנה מן הטומאה שלי, נגיד יש לי עבירות,
איך אני אלמד תורה?
אני מלא עבירות?
אני ראוי בכלל ללמוד תורה?
קודם כל שאפנה מן העבירות,
ואז אשנה.
אז הוא אומר לו, שמה לא תיפנה.
למה?
יש, יש לנו כלל שלימוד תורה הוא תמיד מתחיל בלא לשמה.
על יומר אדם אני אלמד תורה רק כשאני אלמד תורה לשמה, אם אני לומד שלא לשמה אז אני לא אלמד, לא אז תלמד למרות שזה לא לשמה כדי להגיע ללשמה, שמתוך שלא לשמה
בא לשמה.
אז למה זה אנטי חסידי? כי אצל החסידים אומרים מה אתה לא מתבייש לקיים מצווה כשאתה עדיין לא מטוקן?
אתה לא אוכל מלוא ההכרה?
למשל אי אפשר להתפלל אם לא התכוננתי לפחות שלוש שעות על ידי לימוד חסידות
אז אני אתחיל תפילת שחרית בחצות היום.
אז כנגד זה האמירות של רבי חיים וולוז'י
עד כאן משנה ד'.
מה עושים אם גמרנו את משנה ד'?
אחרי יום הבא.
שהיא?
ה', יפה מאוד.
תמיד ה' זה אחרי ד'.
הוא היה אומר
אין בור ירחת
ולא עם הארץ חסיד.
מה זה בור?
מלשון אדמה בורה שלא חרשו אותה.
כן? כלומר, לא עשו שום עבודה מינימלית.
זה בור.
מספרים על...
יש גורסים בור.
בור, בור, אותו דבר.
מספרים על אדם אחד שהגיע לאיזה קהילה והתחיל לדרוש דרשות.
עכשיו, הקהל היה כולו תלמידי חכמים.
כל דבר שהוא אמר, הרגשו עליו קושייה.
אז הוא אמר, נכון, אתם חכמים, אבל אני הדרשן.
ויפתח בדורו,
כי שמואל בדורו.
אמרו לו, וכי יפתח איש בו?
לא הבנתם את הבדיחה, אבל לא משנה.
מה ההבדל בין בורו לאמארץ? זה בכלל אותו דבר.
בורו זה מי שלא יודע כלום.
אמארץ זה מי שיודע הרבה.
כן, הגברה המפורשת, מסכת ברכות,
מי שיש בו מקרא, משנה,
תלמוד והלכות ואגדות
ולא שימש תלמידי חכמים, הרי זה עם הארץ.
אז מה זה עם הארץ?
זה אדם מלומד, מלומד בתורה,
פרופסור לתלמוד באוניברסיטה,
כן? אבל הוא לא שימש תלמידי חכמים.
הוא שימש תלמידי חכמים, אבל לא...
אז הוא תלמיד,
תלמיד.
תלמיד זה לא עם הארץ, בסדר?
אבל עם הארץ זה מישהו יודע הכל.
אבל מה? התפיסה שלו היא תפיסה ארצית.
כי זה שאין לו רב זה אומר שהוא לא קיבל תורה מן השמיים.
כי הרי מאיפה התורה בא? היא לא באה מן הארץ, היא באה מן השמיים.
אז אם הוא עם הארץ אז הוא ארצי.
ולכן הוא לא יכול להיות גם חסיד. כי מה זה חסיד? זה מי שנותן, אין שם חסד.
הוא לא מקבל אז אין לו מה לתת.
אפשר לומר.
זאת אומרת, הוא מתנהג ללא תורה מן השמיים.
והוא לא איזה שלב דווקא לא מאמין. אבל זה משהו מעין זה, נכון? מה?
ופה זה בדיוק?
בדיוק הכוונה שהוא מלומד.
אבל לא שימש תלמידי חכמים.
מה הכוונה? לפי העיקרון שרב זה מי שהיה לו רב. אבל מי אם לא היה לו רב, אז הוא מלומד.
כן.
מה הכוונה?
לשמש תלמידי חכמים זה הכוונה להכיר את הגישה.
מה שנקרא הראש.
למשל אדם שיש ספר שהוא יכול להיות מזיק מאוד קוראים לו "קיסור שולחן ערוך", מכיר?
ספר נפלא אגב,
מי שכתב אותו הרב שלמה גנצפריד היה תנאי חכם עצום
והנהיג את קהילת יהודי הונגריה ביד רמה.
הבעיה היא שאדם שמשל שמעולם 32 נחמים מקבל את השולחן ערוך
הוא הופך להיות זוועה של רובוט.
יש הלכה כזאת הלכה כזאת,
הוא לא יודע לזוז, הוא לא יודע איך להעריך, מה עיקר, מה טפל,
מה קודם למה.
למה? כי הוא לא מכיר את הראש של הדברים האלה.
בסדר?
נכון, נכון. הוא מאמין בתור אמין השמיים, אבל הוא אותו דידקט.
אותו דידקט זה טוב בתחומים של חולין, לא בתחומים של קודש.
בסדר?
אותו דידקט זה מי שלמד באופן עצמאי.
טוב,
הוא היה אומר אין בור ירא חטא.
ולא עם הארץ חסיד.
עכשיו, אם אדם שהוא בור ינסה להיות ירחת,
הוא כמובן יעשה שטויות. אותו דבר לגבי עם הארץ, הוא מנסה להיות חסיד, הוא עלול להיות חסיד שוטה.
כן, מה זה חסיד שוטה?
הגמרא אומרת, זה אדם שרואה אישה טובעת בנהר.
מה הוא צריך לעשות?
להציל אותה. להציל אותה. אבל יש לו בעיה, הוא עם תפילין.
הוא לא רוצה להיכנס עם התפילין, מה?
למים עם התפילין.
זאת אומרת, עד שאחלוץ את התפילין, אלך להציל אותה.
אז זה הגמרא אומרת, זו הגדרה של חסיד שוטה.
כן? כלומר, כי הוא סוטה מדרך הישר.
כי הוא רצה לעשות יותר, רוצה להחמיר, אבל הוא לא יודע באיזה כיוון מחמירים.
יש בגמרא שני ביטויים שונים לגבי
גר.
בדרך כלל הגרים נקראים גר צדק.
נכון?
גר צדק.
והגמרא דנה לגבי השומרונים, הכותים,
אם הם גרי אמת או גרי עריות.
מה זה גרי עריות? אריה, כן?
עריות,
שהם קיבלו את התורה בגלל שעריות היו באים ואוכלים אותם,
כן? כפי שכתוב בספר מלכים.
אז השאלה האם הגרות שלהם היא בתוקף או לא.
מי שאומר שהשומרונים הם גרים בני תוקף,
קורא להם גרי אמת.
סתם גר, גר צדק, אבל הם גרי אמת.
והשאלה מה הסיבה של ההבדל.
מה?
מבחינה היסטורית מה זה?
השומרונים זה הגיע בסוף ימי בית ראשון אחרי גלות עשרת השבטים.
מלכי אשור הגלו אוכלוסייה
מכורדיסטן פחות או יותר והביאו אותם לשומרון ולאז נקראים שומרונים.
הם לא שמרו על העברית העתיקה הם שמרו על הכתב העתיק.
הכתב העתיק.
לא לא לא הכתב שבו משתמשים השומרונים עד עצם היום הזה זה הכתב העברי הקדום.
כן?
מה?
לא לא לא העולם נברא דווקא באותיות האשוריות אלה שלנו.
מובן?
מה ההבדל?
לא, השפה.
השפה, לא אותה שפה.
כן.
קוטים או שומרונים, אותו דבר, כן. שומרונים, הם באו מקוטה.
לא, אני אומר שהשומרונים שמודדים. זה אותם אנשים, זה אותם אנשים. כן, כן, זה אותם אנשים.
בתחילת המאה ה-20 הם הגיעו למצב שהם היו רק כמה מאות.
כן? וכמעט הלכו להיעלם.
הם גם נרדפו על ידי המוסלמים וכולי וכולי.
בימינו הם כבר כמה אלפים, אבל לא הרבה יותר מזה.
הם עושים קורבן פסח כל שנה, מצולם בטלוויזיה הישראלית והכול.
מה?
יש להם גרסה של החומה שהיא קצת שונה משלנו,
וכמה דברים.
השאלה למה זה שונה, יש הרבה מה לדבר,
אבל לא נעשה את זה עכשיו.
עכשיו, לא, אבל אני רוצה לחזור, למה דיברתי על השומרונים? אה, בגלל גרי האמת וגרי הצדק.
בברכה שאנחנו אומרים לפני ההפטרה,
הבוחר בתורה ובישראל ובמשה עבדו ובישראל עמור ובטביעי
את הקרוב ללא שום ספק.
אבל בטביעי האמת והצדק.
עכשיו,
הוא יוסיף לזה שיש לנו שני ערכים, יש לנו ערך של אמת וערך של צדק.
אומר הרב קוק, מה המוטיבציה של המתגייר?
יש מי שמתגייר בשביל הצדק ויש מי שמתגייר בשביל האמת.
הדרך המשובחת זה להתגייר בשביל הצדק.
שהגוי מבחין שעם ישראל יש לו מסר מוסרי גבוה,
זה הצדק,
ולכן הוא רוצה להצטרף אל העם הזה,
לכן הוא גר בגלל הצדק.
לעומת זה השומרונים התגיירו לא בגלל זה, כי הרי
הם היו בתחרות עם שאר היהודים והם הקימו מקדש מתחרה בהר גריזים,
לעומת המקדש בירושלים.
אז הם לא חברים שלנו כל כך.
אז למה הם התגיירו? כי הם ראו שהתורה זה אמת.
הם גרי האמת.
אבל אז יוצא דבר מעניין.
הגמרא אומרת שהמצוות שקיבלו על עצמם הכותים,
הם מחמירים בה יותר מישראל.
למשל,
הם עושים מצות,
אומרת הגמרא מצת כותי כשרה בפסח.
כי הם מחמירים בכל מיני חומרות נוספות עלינו.
אומר הרב קוק,
כשאדם נמשך רק אחרי האמת ולא אחרי הצדק,
הוא עושה חומרות במקום שלא צריך.
הוא עושה חומרות שאין דעת חכמים נוחה מהן.
למה?
כי הוא יהיה פורמליסט, הוא אומר,
זה כך הדין.
אז הוא לא ידע איך לזוז מילימטר כשצריך לזוז עשרה סנטימטרים.
כן? אז זה נקרא שהוא גרא האמת,
אבל הוא כל כולו חומרות, הוא לא חי את התורה לפי רוחה.
איך הוא ילמד את התורה לפי רוחה? אם הוא ישמש תלמידי חכמים.
כלומר, אקוטים הם דוגמה קלאסית למי שקיבל את התורה,
אבל לא שימש תלמידי חכמים.
כל תלמידי חכם מביא גישה אחרת.
אתה מזכיר לי את דבריו של הרב שלמה זלמן אוירבך בנושא,
שאמר,
אתה מכיר את מה שהוא אמר?
שכל חכם בישראל קיבל אות מן השמיים שהשיטה שלו היא הנכונה.
אבל הוא לא יודע שגם השני קיבל כזה אות.
כן.
אבל במקרה שלנו אין לנו בעיה,
כי אנחנו יודעים שזו השיטה של הרב קוק היא הנכונה,
כי יש עיקרון שהרב קוק
תמיד צודק.
למה הרב קוק תמיד צודק? כי בדקתי.
בדקתי.
ראיתי שהוא באמת צודק.
טוב, לא, אבל יש מי שמפרש נכון ויש מי שמפרש לא נכון.
אנחנו מקבלים את דברי הרב קוק האב,
ודברי הרב קוק הבן, והרוח של תלמידיו.
זה הכל אחד.
כן.
למה?
אני עניתי לך למה.
מה?
זה לא תשובה.
זה לא תשובה? למה?
הרי איך אתה יודע שמישהו צודק?
אתה בודק את הטיעונים שלו.
נכון?
כי הרבה מאנשים אומרים, שמע,
הרב ההוא אומר ככה, הרב ההוא אומר ככה, מה אני עושה?
אז תבדוק למה הוא אומר ככה.
תבדוק.
הרי הרב סתם לא מוציא את זה מן המותן,
אלא יש לו סברה בדבר, יש לו ראיות כדבר. תבדוק את הראיות, את הסברות, והיא תראה.
מה אתה לא אומר, כנדס אותו?
אני עניתי לך.
בדקת? כי בדקתי את מה שהרב חוק אומר.
בסדר, מה הבעיה? בדקתי גם מה שאחרים אומרים, וראיתי שהרב חוק צודק, מה אני אעשה?
גם אתה ככה.
כשאתה, לא, אם אתה תשמע שתי דעות
ואתה תבדוק את הטיעונים,
אתה בסוף תכריע לפי מה שנראה לך.
כן, אחרי בדיקת הטיעונים.
אז אין לי רשות לקריאה הבאה.
אין לך זעית אחר.
זה מה שיש לך.
כן.
זה גם, אפשר לומר,
גם האדם. בני האדם, יש להם הרבה מחשבות,
פילוסופיות, מדע, כל מיני דברים כאלה.
מה קובע בסופו של דבר את ההחלטות שלנו?
הרי מוח האדם הוא לא יותר משני קילוגרם או משהו כזה, אני חושב פחות מזה אפילו,
נכון?
עכשיו, טרנסו שהיה לנו מוח בגודל כפול,
היינו רואים את החוכמה האנושית די היום כשטות.
אבל זה מה שיש,
בסדר?
עכשיו בואו נמשיך.
ולא הביישן למד ולא הקפדן מלמד.
מה זה הביישן?
יש ביטוי, ביישן זה דבר רע לפי זה,
לא הביישן, למד.
מצד שני כתוב עז פנים לגיהינם ובוש פנים לגן עדן.
אז זה טוב להיות בוש פנים,
אלא יש הבחנה, כך אומר הרמב״ם בשמונה פרקים,
בפרק רביעי.
יש הבדל בין בוש פנים לביישן.
בוש פנים זאת המידה האמצעית,
ביישן זאת המידה הקיצונית.
ולמה הכוונה?
בוש פנים הכוונה שהאדם מכיר בלגיטימיות של עצמו,
רק הוא דואג לזה שאישיותו הלגיטימית איננה רומסת
את התחום של האישיות הלגיטימית של השני.
כלומר, אתה בסדר?
אין לך זכות בגלל זה לרמוס את עולמו של השם.
הביישן זה מי שמעלה ספק על הלגיטימיות של עצמו.
כן, הוא רומס את עצמו.
כלומר, הוא אומר, זה לא בסדר שאני קיים.
ולכן חז"ל אמרו על ישראל שיש להם שלוש תכונות, אחת מהן ביישנים.
כלומר, עם ישראל יש לו נטייה קבועה
להעמיד בספק את הלגיטימיות של זהותו.
ולכן אנחנו עסוקים הרבה בסמינריונים כדי להצדיק את הקיום היהודי.
כן? זה בסדר שאנחנו קיימים.
כן? זה אופייני, זה אופייני לעם היהודי, כן? ביישן.
אז זה קשור למילה הארמית בישה.
מה זה בישה בארמית?
לא, רע.
כן, לא.
לא, ביש מזל זה מישה, זה לא בישה, אבל מה זה ביש?
אז מיש במילה ארמית שפירושה רע, בסדר?
יוצא לפי זה שהבושה זה שורש הרע. למה?
כי אם אני מעמיד בספק את הקיום שלי, את הלגיטימיות של הקיום שלי,
בעצם יש לי טענה נסתרת כלפי הקדוש ברוך הוא.
למה בראת אותי?
למה עשית אותי מה שאני?
ואז יוצא איזה גידוף כלפי מעלה.
לכן הדבר הראשון שאדם צריך לומר כשהוא נעור משנתו,
מודה אני.
ואני מודה על זה שעשית אותי.
כן? זה איזה הודעה. כי אם לא,
אני בעצם פושע.
כן? אז זה לא הביישן למד.
מה, כן?
ילד שאינו יודע... כן.
יכול להיות.
אני חושב שהילד שלא יודע לשאול הוא אדיש.
לא אכפת לו.
כי הרי כל שלושת הראשונים שואלים שאלות.
מה העבודה הזאת לכם? מה העדות? מה... מה זאת?
הוא לא אכפת לו. אין לו תמיהה.
אז זה... אז הוא אדיש.
אז צריך להוציא אותו מאדישותו.
טוב, עד כאן להיום.
שלום. פם פללה, פם פם פם.
