שלום וברכה לכולם.
זהו, אז מה נשאר לנו לעשות? ללמוד.
נתיב העושר
בספר נתיבות עולם.
הגענו אם כן לנתיב העושר בספר נתיבות עולם לרבינו המהר"ל מפראג,
ואנחנו בפרק א',
במהדורת ברקוביץ', זה בעמוד תקנ"ב.
והגענו, אני חושב, לעמודה השמאלית,
דיבור המתחיל בפרק כמה דברכות.
אמר רבי אחיה משמי דעולה,
מה?
תקנ"ב,
תקנ"ב.
בפרק כמה דברכות אמר רבי אחיה משמי דעולה,
גדול הנהנה מיגיע כפו יותר מירא שמיים.
זאת אומרת, מה זה נהנה מיגיע כפו?
הוא מרוויח כסף, כן? כלומר, איך אדם,
איך אדם,
מעשיר, ומעשיר על ידי שהוא עובד.
זה עולם שהכול נהיה בו.
עכשיו,
יש כמה סוגי עבודה. יש עבודה שהיא עבודת כפיים,
יש עבודה שהיא יותר מופשטת.
עבודת כפיים נחשבת למעלה גדולה. הרמב״ם כותב, מעלה גדולה היא לנהנה מיגיע כפיו.
כן, כשאדם עושה משהו פיזי
כדי להתפרנס,
זאת מעלה עליונה.
ועל זה אומר רבי חייא,
נשמי דאולה,
הנהנה מיגיע כפיו גדול מירא שמים.
דאילו בנהנה מיגיע כפו כתיב אצלו, אשריך וטוב לך.
כן, יגיע כפיך כי תאכל,
אשריך וטוב לך.
אשריך בעולם הזה,
וטוב לך לעולם הבא.
כלומר, הוא זוכל לשני עולמות.
ואילו בירא שמים כתיב,
אשרי איש יראה את השם בבצעותיו חפץ מאוד.
עד כאן. כלומר, לא כתוב אשריך וטוב לך,
אלא רק אשרי.
ולמה נאמר במי שנהנה מיגיע הכפו אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא?
כלומר, מלאכה זה דבר שיש בו טהרה.
שאפשר להגיד, מה, יש אדם שנהנה, הוא לא יגיע הכפיים.
הוא למשל
יועץ פיננסי.
אז יועץ פיננסי לא נהנה מיגיע הכפו, הוא נהנה מדיבורו.
כדאי לך להשקיע כאן, כן, שאפו. זה פחות.
למה?
כן, אבל, כן, זהו, כלומר, יש איזה צורך בכל זאת ב...
בשביל לדעת מה הוא אומר.
זה על דרך ההפשטה.
אבל הגיעה כפיים, ממש אדם משתמש במקדחה, במברג, וזה, וזהו.
בידיים, כן, בידיים ממש.
אז זו מעלה יותר עליונה,
כי זה משתף את כל חלקי האישיות שלו, כולל הגוף.
או, מה?
ירא שמים.
לא, ירא שמים אשרי.
אז אשרי זה כנראה רק לעולם הבא.
לא, כי כיוון ב... נהנה מגיע כפואף, כתוב, אשריך וטוב לך,
אז אתה חייב לחלק.
אבל ברגע שאתה אומרת רק אשרי,
לגבי ירא שמיים,
אז יש להניח שזה לעולם הבא.
הרב עובדיה יוסף היה לו על זה דרשה,
זה על דרך הדרוש,
הוא אומר,
גדול הנהנה מגיעו, הוא מתכוון מי שיגע בהלכה.
מה פירוש הדבר?
יש אדם שיגע בהלכה,
ואשתו אומרת לו,
קצת לפני שבת,
שהתינוק שהחזיקה ביד בזמן שהיא מבשלת,
כמה טיפות נפלו לתוך התבשיל של שבת.
אז הוא אומר, טוב, מסתכל, אין שישים כנגד.
טוב, אין מה לעשות,
צריך לזרוק, הוא ירא שמים, אז הוא זורק את האוכל,
אבל הוא נשאר רעב.
אז זאת אומרת,
אז אמנם הוא ירא שמים, אבל לא טוב לו בעולם הזה.
לעומת זה, אדם שיגע בהלכה, הוא אומר, רגע, רגע, מה זה? זה עוף בחלב.
עוף בחלב זה דה רבנן, עכשיו,
אבל בכל זאת אין פה שישים.
אז אולי אפשר להוסיף מים כדי שזה ייבטל בשישי.
אבל מה נעשה שאסור לבטל איסור לכתחילה?
ועל הרמב"ן אומר שבמקום הפסד באיסור דה רבנן מותר לבטל איסור לכתחילה
במקום הפסד.
אומר הרב עובדיה, מה, אני אהיה רעב, זה לא הפסד?
זהו. אז זה אכן, הוא אומר, הוא גם נהנה מהגיעו,
אבל הוא גם יש לו מה לאכול.
כלומר, הוא גם...
טוב, זה ברור שזה על דרך הדרוש.
עכשיו, ופירוש דבר זה,
כי הנהנה מיגיע כפו אשר אהם מעשה ידיו,
ודי לו במה שיש לו, וזוהו מידת הסתפקות.
כן, כי הרי בדרך כלל בעבודות כפיים לא מצוי שמרוויחים הרבה.
אבל יש לו, הוא מסתפק בחלקו.
הוא...
מפקינים מפקינים. כן, לפעמים. לא, אבל מדובר שהוא נהנה, הוא נהנה. כלומר, יש לו רווח, אבל הוא לא מיליארדר.
כן, מה אתה אומר?
אה?
ספורטאי, ספורטאי.
אם ספורטאי זה לא עבודה פיזית, אז מה כן?
לא, אז תלוי, אם הוא משחק טניס,
שחקן טניס, זה ברור שזה בידיו.
לא, אבל אני חושב שזה בכל דבר.
ברור, כדי להיות ספורטאי אתה צריך להפעיל את כל הגוף כולו.
מה?
למה לא?
כלומר,
הוא אפילו גם משביח, הוא משביח את גוף האדם.
זה יפה, זה דבר טוב.
בסדר?
כל דבר שאדם עושה זה לאו דווקא מתוך מאמץ.
יש כל מיני סוגים, כן?
טוב,
כי אם לא יהיה מסתפק בעצמו, טוב, השאלה היא כזאת,
מהו מרכז ההכרה התרבותית?
אצל היוונים, למשל,
תרבות הספורט הייתה חלק מהותי של התרבות היוונית,
ולכן יש כאן איזושהי התרחקות של רבותינו מתרבות הספורט.
אבל זה לא שזה דבר,
זה לא שחז"ל מאסו בספורט.
אתה רואה למשל על בני בנימין,
כתוב שהיו כמה עשרות אלפי
לוחמים בשבט בנימין
שהיו קולעים אל הסערה ולא יחתי.
כלומר, הם היו קשתים.
להיות קשת זו עבודה מאוד קשה.
שלא לדבר כשצריך באמת לקלוע אל הסערה ולא לאחתי, זה צריך אימון.
הם היו מתאמנים הרבה.
אתה רואה שיונתן, בנו של שאול המלך,
שאמור להיות המלך הבא,
לאן הוא יוצא בבוקר?
לראות בחיצים.
זאת אומרת, זה חלק מהאימון של
מובן שהוא למד אף יומי לפני זה.
כן.
ופירוש דבר זה,
טוב, אפשר שתיתנו לי לקרוא,
ופירוש דבר זה, כי הנהנה מגיע כפו אשר הם מעשי ידיו,
ודי לו במה שיש לו, וזוהו מידת ההסתפקות,
כי אם לא היה מסתפק בעצמו,
לא היה נהנה מגיע כפו, כי היה חסר תמיד. מה זה נהנה?
הוא נהנה ממה שיש לו, כלומר, הוא שמח בחלקו.
כן, אבל יש אדם שעובד והוא לא נהנה.
הוא לא נהנה כי הוא כל הזמן סובל, למה אני עובד?
פה לא דיבר על המשכורת בכלל.
לא, יכול להיות, גם הוא מוכר תפוזים, אני יודע, הוא מגדל תפוזים, עכשיו הוא מוכר תפוזים, בסדר, אבל
השאלה היא ככה, האם בשבילו זה שהוא עובד זה סבל
או שהוא נהנה?
ברור שאם הוא לא היה מרוויח כלום, זה היה רק סבל.
אז לא היה נהנה מגיעה כפו כי היה חסר תמיד, כמו שאמרו על אותם שעיניהם לא תשבע עושר.
יש אדם שיש לו מגע עם הרבה מאוד משאבים,
אבל הוא לא מרוצה,
אז הוא לא עשיר.
יש לו הרבה כסף, אבל הוא לא עשיר.
הוא לא עשיר כי תמיד חסר לו.
אבל כאשר הוא נהנה מגיעה כפו, מסתפק בוודאי בעצמו,
ואינו חסר.
ומפני זה נאמר עליו אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא.
האדם, אתה אומר, הוא בהגדרה חסר, זה נכון,
אבל יכול שהפרט לא יהיה חסר.
כלומר, שאלה מה השאיפות שלו.
אם השאיפות שלו בתחום הממוני זה להיות מיליארדר והוא רק מיליונר,
אז הוא חסר.
אבל אם הוא אומר כך וכך, די לי בזה, ומספיק לו, אז הוא עשיר.
מספרים על החפץ חיים.
הרי החפץ חיים היה בעל מכולת,
נכון? מזה הוא היה חי.
וכאשר היה לו מספיק, לדעתו, הוא היה סוגר את המכולה.
הוא היה פותח כשצריך אותה.
מה?
מעלה גדולה.
למיתי זה, אם תכניס את העני, פרודוקטים לא מבושלים,
אין להם עניין כסף.
זה יותר טוב, אתה צודק.
כן, נכון.
אם אתה אומר לבן אדם,
כי זה היה עניים לא מחונכים,
אבל אם רבי זירא היה נותן פרודוקטים לא מבושלים,
מתוך רצון לחנך,
אז הוא היה עושה דבר טוב.
כי לאדם כמו זה ראוי אליו המציאות ביותר מפני שהוא בריאה בלי חיסרון,
שכל אשר אינו מסתפק בעצמו הוא מורה על בריאה חסרה,
ועל מיעוט המציאות שהרי אינו מסתפק בעצמו והוא חסר.
ושייך לומר על המסתפק בעצמו כאשר הוא שלם אשריך בעולם הזה ובעולם הבא,
כי ראוי לו עולם הזה ועולם הבא בשלמות כאשר הוא שלם ואינו חסר בעצמו.
ולכך מציאותו בעולם הזה ובעולם הבא אינו חסר גם כן.
וזה לפי זה שאדם כזה הוא אדם שלם,
הוא מתהלך לו בעולם הזה במנוחה.
וכלל הדבר, כאשר הוא בריאה שאינה חסרה בעצמה,
אגב, רבי נחמן ברסלב היה אומר משפט, אופייני לו,
אומר שאנשים מפחדים שלא תהיה להם פרנסה.
אבל הוא אומר, מה הדבר הגרוע ביותר שיקרה לי?
שאני אמות ברעב?
הרי צריך למות פעם.
וכלל הדבר, כאשר הוא בריאה שאינה חסרה בעצמה,
לא יחסר לא מן העולם הזה ולא לעולם הבא, אבל ירא שמיים.
מפני יראתו אין זה מסתפק בעצמו, רק תמיד ירא, באולי יחטא.
כלומר, מרכז ההכרה של הירא שמיים זה,
אני צריך להיזהר לא לעשות טעויות.
אף כי דבר זה יראת שמיים,
מכל מקום לא תוכל לומר שהוא שלם, עד שראו לו עולם הזה ועולם הבא, אבל נאמר עליו, אשרי בלבד.
כן, מה אתה אומר?
מה בין?
כן, זה הירא.
מה זה ירא?
לאושר בעי"ן או באל"ף?
אין לזה שום קשר, זה בדיוק העניין.
שירא שמיים לא נאמר בו אשריך וטוב לך,
כי הוא כל הזמן בדאגה,
שמא יעשה טעות ביראת שמיים.
הוא...
מה זה קשור לזה?
לא, זה כי הגמרא שמה אותו לעומת
מי שנהנה מיגיע כפו, שזה כן אושר.
וזה אף כי יש לירא שמיים גם כן שכר בעולם הזה ובעולם הבא.
כל מקום שכרו של עולם הזה והעולם הבא נכלאו שניהם בלשון אשרי ואינו דומה למי שנהנה מיעקפו כי מעלתו מיוחד בעולם הזה בפני עצמו
ובעולם הבא בפני עצמו כפי מה שהוא עולם הזה וכפי מה שהוא עולם הבא ובזה יש לו עיקר ועצם עולם הזה בשלמות
ועיקר עצם עולם הבא בשלמות כלומר אצל הירא שמיים
אין כל כך הבדל בין עולם הזה לעולם הבא כי סך הכל מה יש לו את עצמו
לעומת זה, מי שנהנה מגיעה כפיו,
אז יש לו עולם הזה לגמרי.
ועולם הבא זה מדרגה אחרת שלו.
יש במדרש
בבראשית רבה
על איזה רומאי שעשה סעודה גדולה לכל בני הכפר.
הוא כפר,
הוא עשה סעודה גדולה, הזמין את כולם,
הזמין גם את היהודים.
וכאשר הגישו לו את האוכל,
היה אחד המאכלים לא היה לגמרי כמו שצריך,
הוא היה לא מתוקן כראוי.
הוא הפך את כל השולחן.
שאלו אותו היהודים,
למה אתה הופך את כל השולחן בשביל מאכל אחד שאיננו ראוי?
אמר, אתם מדברים ככה כי אתם, יש לכם עולם הבא.
לכן לא אכפת לכם כל כך עולם הזה,
אבל אני, זה צריך להיות שלם.
מי שיש לו רק עולם הזה, זה מה שיש לו, כן?
עכשיו,
פה נהנה מיגיעה כפור, יש לו גם עולם הזה,
כמו אותו רומאי.
וגם עולם הבא כמו כל צדיק.
כי העולם הזה והעולמיו מחולקים בעצמם.
וכאשר אמר אשריך בעולם הזה וטוב לך על העולם הבא,
אם כן נתן לו עולם הזה בפני עצמו ועולם הבא בפני עצמו.
ובזה יש לו עולם הבא
בשלמות כפי מה שהוא,
כפי שהוא עולם הבא.
אבל יראי שמים נכללים באחד, לומר אשרי בלבד.
ולכך אי אפשר לומר כי יש לו עיקר עולם הזה ועיקר עולם הבא.
כי עיקר עולם הזה ועולם הבא הם נבדלים זה מזה, אז מה יש לו לירי שמיים? את עצמו.
ואמר,
אשריך בעולם הזה.
כי בעולם הזה,
ששם מגיע לאדם חיסרון ונפילה,
אמר אשריך,
שתהיה מאושר וקיים,
ולא יבוא עליו נפילה.
זו המשמעות של אשרי.
ובעולם הבא, ששם הטוב, בוודאי טוב, יהיה לו.
וכל זה מפני שבעל מידה זאת, שלם בלי חיסרון.
ואבן דברים אלו מאוד.
גם תדע, כי זהו עצם עולם הבא.
כי אין עולם הבא רק שאין מקבל מזולתו.
יתבאר פעמים הרבה, כי אין מקבל רק החומר.
ואילו בעולם הבא שאינו עולם גשמי,
אין מקבל שם.
טוב, זה כבר על פי הפילוסופיה הישנה.
כן, בכל דבר יש חומר בצורה.
חומר בהגדרה מקבל, הצורה בהגדרה לא מקבלת,
אלא היא עומדת בפני עצמה,
ולכן גם בעולם הבא לא שייך לקבל.
ברור? זה מה שאומר.
השאלה מקבלת, תורה צריכה על עצם הקיום.
עצם הקיום. אבל אנחנו מדברים על מצד זה שהצורה היא איננה משתנה.
החומר הוא זה שמקבל את הצורה, הוא משתנה לפי הצורה.
והמסתפק בעצמו אין מקבל מזולתו, רק עומד בעצמו.
זאת אומרת שאדם שבעולם הזה נהנה מיגיע כפו,
והוא מסתפק במה שיש לו,
אז הוא כבר לא במדרגת החומר, הוא במדרגת הצורה,
כי הוא שלם.
ולפיכך עליו נאמר, אשריך בעולם הזה ותודה לך בעולם הבא,
כי יש לו מידה שהיא ראויה לעולם הבא,
וגם בעולם הזה הוא מידה עליונה כאשר הוא מסתפק בעצמו,
ואין לו המידה החומרית אשר הוא מקבל תמיד.
ועוד נדבר.
ודבר זה עוד יותר עמוד.
עוד משהו.
כן? שכבות.
ויש לך לדעת כי הנהנה מיגיע כפו אי אפשר
שלא יגיע גם כן לאהבת השם כי מי שנתן מתנה לאחד
ואותה מתנה אהובה על המקבל ביותר
איך אפשר שלא יאהב מאוד למי שנותן לו המתנה הזאת
וכבר אמרו שהאהבה יותר מן היראה
שהרי אצל האבק תהיו ועושה חסד לאלפים לאוהבי
ואצל היראה כתהיו ועושה חסד
לשומרי מצוותיו לאלף דור בלבד לא אלפיים לא אלפים
הרי כי אהבה גדולה מן היראה
ומי שאוהב ונהנה מגיע כפו, אי אפשר שלא יאהב השם יתברך.
גם כן שנתן לו זה.
ולפיכך,
כן?
אם תחשבו לתוך בעיה,
איך המהר"ל לא חשב על זה?
בסדר, בטוח.
מה היה גילאד?
אפשר לראות רמב״ם עם ספר המדע?
ספר המדע.
ספר המדע.
מה אין?
יש, לא?
מצאת או לא?
אז מה אתה שואל?
על האברכים.
הלכות תלמוד תורה להרמב״ם, פרק ג'.
כל המשים על ליבו, על החיות, כן?
כל המשים על ליבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה
ויתפרנס מן הצדקה.
בסדר?
הרי זה,
עזוב, אם יש פה אנשים רגישים לצאת עכשיו,
הרי זה חילל את השם
וביזה את התורה
וחיבה מאור הדת
וגרם רע לעצמו,
ונטל חייו מן העולם הבא,
לפי שאסור ליהנות מדברי תורה בעולם הזה.
אמרו חכמים,
כל הנהנה מדברי תורה נוטל חייו מן העולם.
ועוד ציוו ואמרו,
אל תעשה מטרה להתגדל בהם ולא קרדום לחפור בהם, ועוד ציוו ואמרו,
אהב את המלאכה ושנא את הרבנות.
וכל תורה שיש עמה מלאכה, שאין עמה מלאכה,
סופה בטלה וגברת עוון,
וסוף אדם זה שיהיה מלסתם את הבריות.
טוב, יש פה שאלה.
אנחנו רואים הרבה אנשים שעוברים על דברי הרמב״ם האלה,
ולא ראינו שהם מלסתמים את הבריות.
התשובה היא שהם לא צריכים לעמוד בפינת רחוב עם אקדח.
הם יכולים לשלוח מישהו לכנסת ללסתם,
לישון לשדוד.
מעלה גדולה היא למי שהוא מתפרנס ממעשי ידיו,
ומידת חסידים הראשונים היא,
ובזה זוכה לכל כבוד וטובה בעולם הזה ולעולם הבא. שנאמר,
הגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא שכולו טוב.
וואו.
הוא אומר את זה מראש המשנה.
אני מצטער, פה אין כסף משנה במהדורה הזאת.
נכון?
כן, אז זהו, אז זה באמת לא בסדר.
ויש
הראשון שראה לנכון להשיב, הרי הרמב״ם מעריך הרבה יותר בפירושו למשנה.
שם יש כמה עמודים, ששם הוא תוקף בחריפות יתרה
את כל מה שנעשה בישיבות בבל,
שהיו שולחים כסף מכל הגולה וכולי.
עכשיו, הראשון שראה לנכון להשיב על דברי הרמב״ם
היה הרשב"ת, רבנו שמעון בן צמח דורן.
בתשובת התשבט יש לו גם כן שמה כמה עשרות עמודים כדי ליישב
כדי להשיב על דברי הרמב״ם, לא פשוט.
כל הטענות שלו לא הכי מתכוונות על הדעת.
עכשיו, מה שלא יודעים למה הוא כתב את זה.
אז הוא כותב בפירושו למסכת אבות:
אני הייתי במיורקה.
במיורקה
הייתי רופא.
בתור רופא הרווחתי טוב.
ואני וכל חבריי גדולי ישראל בספרד, גם הם היו רופאים.
אבל כשגלינו אל הארץ הזאת, הוא התכוון לצפון אפריקה, אלג'יריה,
שם מלאכת הרפואה לא מפרנסת.
למה היא לא מפרנסת? מסיבה פשוטה, היו אנשים הולכים לרופאי אליל במקום ללכת לרופא נורמלי.
ואז ראיתי שאין לי פרנסה.
ואם היה מדובר רק עליי, מילא,
אבל כיוון שכל חבריי שבאו מספרד נמצאים במצב הזה,
הייתי מוכרח לחפש היתר.
זה מה שהוא כותב.
עכשיו, גם בסיום הרשבץ, כתב את התשבץ.
כן.
עכשיו, שמה בסוף התשובה הארוכה הוא אומר, ולכן
אפשר להתיר, הוא אומר שהרבנים העוסקים במשרה ציבורית,
הדיינים וראשי הקהל,
יקבלו פרס מן הציבור,
והתלמידים יעסקו במלאכה קלה.
הוא לא מתיר לתלמידים.
מה סופר סתם, או אני יודע, אחראי על המקווה, או לא יודע מה, בסדר?
זה מה שאומר הרשב"ץ.
עכשיו,
הרמה,
עכשיו יותר מזה, רבי יצחק אברבנל,
בפירושו למסכת אבות, אומר,
יש מצב שלפעמים זה שהחכם עובד,
זה מבזה אותו בעיני הבריות.
אז הוא אומר, יש גם צד כזה.
לא, בסדר, זה חידוש.
כנראה זה מושפע מהאווירה המיוחדת שהייתה בספרד הנוצרית של ימיו.
עכשיו, בשולחן ערוך,
יורדיה,
אז כתוב כך,
הרמ"א כותב,
כל המסים על ליבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה, הרי זה,
אז שם הוא מביא את דברי הרמב"ם, אבל משמיט כמה ביטויים. הוא משמיט למשל,
ונטל חייו מן העולם הבא. הוא ריחם על הקורא.
הרמ"א.
מרן שמה כותב שאפשר להתיר וכולי,
כן, לקבל פרס. עכשיו, מה שעשה מרן בכסף משנה בדברי על ספר המדע,
הוא מביא את כל הטענות של הרמב״ם בפירוש המשנה,
הוא מביא את כל הדחיות של ההוכחות של הרמב״ם
בשם, בעצם הוא מעתיק מן הרשבץ,
או מן התשבץ, תדעו איך שאתה רוצה,
ובסוף הוא כותב,
ואולי
כל זה לא נכון,
אבל עת לעשות לה' הפרו תורתך.
כלומר, גם הוא, אין דעתו נוחה מזה.
עכשיו,
יש,
בדורות האחרונים הוציאו כל מיני ספרים, שאני לא אגיד את המחברים שלהם, שאמרו שמי שרוצה להתפרנס כדי לא לקבל מינת צדקה,
זה עצת היצר הרע.
אחרי כל דברי הרמב״ם האלה,
או איזה עצת היצר הרע שאדם אומר שהוא יעבוד כדי לא לעשות את התורה קרדום להפור בה.
ושאלה שאומרים שזה לא רוצים לעשות את התורה קרדום, כי הם חושבים שזה קרדום שלא חופר מספיק,
וכדומה.
נו באמת,
לא רציני.
אלא מה?
אפשר כן לקבל
שהמצב
של עם ישראל הוא מצריך שאיכשהו ידאגו לישיבות,
אבל
שלא יספרו שהדבר הזה לא הביא חילול השם.
שלא יספרו.
בסדר?
מה?
הייתי אומר ככה,
לשבת ללמוד בישיבה זה מצוין.
כן.
אני אומר ככה, לפי זה ההלכה היא שצריך להרגיש רע.
זאת אומרת, אם אתה הולך כפי הרמב״ם,
אתה צריך להרגיש רע, שלמה לא סמכת על הכסף משנה.
ואם אתה עושה כמו הכסף משנה,
אתה צריך להרגיש רע, למה לא עשית כמו הרמב״ם.
מה זה אומר? לא, זה אני מתכוון ברצינות.
שאסור להפוך את התורה למקצוע משתלם.
כן, כדאי להיות דיין, מרוויחים טוב.
כן, משהו כזה.
הוא על שאלה נפלאה.
אתה אומר, איך יכול להיות
שמרן הכסף משנה שכל כך מעריץ את הרמב״ם ואומר עליו גדול הפוסקים, חולק עליו?
לא, סליחה, אני שואל אותך.
מה הנחת היסוד שמאחורי השאלה שלך?
שאם אני מעריך מישהו, אני לא יכול לחלוק עליו.
זה מה שאמרת.
אתה אומר, הוא רואה אותו כגדול הפוסקים, איך הוא חולק עליו?
מה?
נכון, נו.
איך הוא מגיע לסוף?
אני הגעתי לסוף, מה הבעיה?
לא, פשוט כשאתה קורא את הכסף משנה, נקרא עד הסוף, מה זאת אומרת?
עכשיו, העניין הוא,
עכשיו, יש בעיה שצה"ל
פוסק כמו הכסף משנה.
כי מי שדוחה שירות צבאי בגלל שהוא לומד בישיבה,
אסור לו לעבוד.
זאת אומרת שצה"ל פוסק כמו הכסף משנה נגד הרמב״ם.
מה? מה אתה אומר?
אבל אני רוצה להוסיף עד משהו.
יש הלכות, בכל זאת, שהיום לא מקיימים. א',
שתלמידי חכמים לא צריכים לשלם מס.
כלומר, אם תלמידי חכמים
לא היו פטורים ממס, אז ממילא הם היו עובדים מעט.
דבר נוסף,
יש הלכה
שאם תלמיד חכם
מגיע לשוק והוא רוצה למכור עגבניות,
מה אומרת ההלכה?
לא רק שהוא מוכר ראשון, סוגרים את כל הבסטות האחרות של עגבניות, עד שהוא גומר למכור את העגבנייה האחרונה.
ואז,
נכון.
עכשיו, הוא מוכר את העגבנייה האחרונה, עשה את זה מהר,
הולך ללמוד תורה.
אחר כך פותחים את כל הבסטות.
יש הרבה הטבות שהיו,
שהן נוהגות, לפי ההלכה, שהיום לא נוהגים אותן,
וזה יוצר את כל התסבוכת הזאת.
בסדר.
אני רוצה להגיד לך,
אני אביא חכמים כמו בדורות הקודמיים. שמעת על רבי מצליח מזוז,
שהיה גדול הפוסקים, גדול הרבנים בתוניסיה?
מה? בתוניס, כן. הוא נרצח, אגב,
כן?
כן. מה?
הוא רבו של הרב מזוז.
אביו, אביו רבו של הרב מזוז,
הרב מאיר מזוז.
מה, במה הוא התפרנס?
הוא היה צורף.
גם רב מסוים.
רב מסוים. רב מסוים. רב מלתי.
היה צורף.
אני אקרא יותר מזה.
הארי ז"ל,
ממה התפרנס?
היה סוחר בפלפלים.
יש אפילו שטר חתום על ידו על מכירת פלפלים.
אתה יודע?
אז ראיתי באחד המאמרים, מישהו כתב
שזה השמצה של שונאי הקבלה.
איזה השמצה? הוא התפרנס משהו, היה צריך למכור פלפלים, לא?
יכול להיות שהפלפלים שאנחנו אוכלים היום הם צאצאי הפלפלים של האריז על.
בדיוק.
מה הראייה?
הראייה קוק והרב ציודה לא התפרנסו, הם היו עניים מרודים.
לא, אבל הם היו מתפרנסים, ודאי.
הם סמכו על דעת הרשב"ץ, וכך נהגו וכולי, אני לא אמרתי שלא.
כן, כן.
הם היו רבנים, כן, הם היו רבנים.
אגב, הרב ציודה באיזשהו שלב,
כדי להתפרנס, הלך ולמד שחיטה וברית מילה.
כן? כדי להתפרנס.
בסוף זה לא יצא, הוא
או לא היה צריך, אני יודע, צריכים אותו במקום אחר.
טוב, אז זה לפי זה,
שאם היו מקיימים את ההלכה,
כל התקציבים הממשלתיים והאחרים והקואליציוניים וזה,
כל זה היינו מרוויחים.
לא,
היו יכולים לעשות, נגיד, בכל ישיבה,
היו יכולים לעשות מפעל.
תלמיד הישיבה בא לעבוד שעתיים ביום, שאר הזמן לומד.
בסדר, אפשר לעשות את זה.
ככה היו, אגב, הישיבות בבבל.
היה להם שדות וכרמים,
והם היו מעסיקים אריסים,
ומזה הישיבה הייתה עם פרנסת.
שמה, מה יש במכון מים.
אה, זה מוסרי שלא היה. כן.
טוב, בקיצור, אז שאלת על האברכים, בעיה.
לא אמרתי ש...
טוב, לא אמרתי לך לא לתרום לכוללים,
אבל צריך... מה?
לא, כי המצב הזה, שאדם חושב שהמצב הטבעי והנורמלי והמועדף
זה שהוא לא עובד, יש בזה בעיה מוסרית.
גם וגם.
זה שאדם... טוב, יש פה אורות במקרה?
יש ספר אורות?
אין אורות?
לא, אורות.
אין אורות.
יש?
אההה.
תראו את השם.
אז מה הוא אומר כאן?
רגע.
דבר פשוט הוא שהצדיק עושה כל מעשיו וקדושיו,
וכל פעולותיו הגשמיות עולות הן לתיקונו של עולם,
וזאת היא אהבת המלאכה,
שכל כך סגבה מעלתה מצד עצמה ושניתנה בברית,
כמו שתורה ניתנה בברית.
כן, זה כתוב באבודי רבי נתן,
כשם שתורה ניתנה בברית, כך מלאכה ניתנה בברית,
ולא נכנס אדם הראשון לגן עדן עד שעשה מלאכה תחילה.
ומעתה אין ספק שתיקון עולם מלא והתרחבות אור קודש נמצא באמת בכל מלאכה.
כל תנועה שמצלת איזה חלק מן ההוויה, מן שליטת התוהו,
דבר גדול וכללי יש כאן.
כן, כלומר, אדם עושה כבר מלאכה,
כי הוא אומר, אני עכשיו מתקן את העולם.
עד עכשיו המקום היה ללא צמחייה,
עכשיו גידלתי פה גינה, יש פה משהו שמציל מהטוב. כן, מה? אנחנו צריכים ראשונים ואחרונים כשהמשנה בעבוד. נכון. אתה אומר, למה לא מספיק המשנה?
הרמב״ם כותב שם, חשבתי לא לפרש את המשנה הזאת,
כי היא מבוערת וקלה להבין.
אבל ראיתי שאני כן צריך לפרש אותה,
אף שיהיו דבריי בלתי נעימים
לרוב גדולי ישראל, וייתכן אפילו כולם.
זה פירושו למשנה שם, בסדר?
טוב.
אמנם הנעלה מכל היא ההצלה הכללית של הכשרת החיים הפנימיים של המציאות,
להוציאם מידי גלמותם ולתקנם בתור כלים שלמים העושים בתפקידם יפה.
זאת אומרת, לימוד תורה.
לימוד תורה זה עוד יותר גדול,
אבל המחשבה של גדולי הדת מתאחדת גם עם הנטייה ההמונית,
וקל וחומר עם נטיית אהבת המלאכה והעבודה הממשית,
שהיא כבר נטייה של שאר רוח,
ורוח אלוהים חופף עליה.
הפנימי.
הפנימי, ויש עכשיו בעולם החיצוני, נכון?
זה נכון, בסדר.
טוב,
אה, אתה שואל מה, איך להחליט בחיים, מהמסלול לחיים שלך, נכון?
טוב, זה מעניין, תבוא תספר לנו את החיים שלך, אנחנו נשמע,
לא, אבל,
בוא אני אסביר לך משהו.
התורה אמרה לנו איך לבחור בין טוב לבין רע.
הטוב לוקחים, רע דוחים.
אבל התורה לא אמרה איך לבחור בין טוב לטוב.
וכבר שאלו את רבי נחמן מברסלם
שיש אנשים שיש להם בלבולים הרבה שאינם יודעים כיצד לנהוג,
שלפעמים נראה להם לנהוג כך ולפעמים נראה להם לנהוג כך,
ויש להם בלבולים גדולים.
וענה רבנו,
מה יש להתבלבל?
העיקר, איך שעושים, עושים,
והעיקר שלא לעשות רע, חס ושלום.
איך שעושים, עושים.
בסדר, עכשיו, איפה היינו?
ודבר, זה עוד יותר עמור, עשה, ולפיכך.
הכתוב זכר אלו שניהם יותר, שהם כנגד היראה והאהבה,
והאהבה גמורה נמצא במי שנהנה מיגיע כפו,
ועל זה אמר גדול הנהנה מיגיע כפו,
לפי שיש לו מידת האהבה מן ירא שמים שאין לו רק מידת היראה.
ועיין בפרק בן זומא.
מידה זאת
היא מידת ההסתפקות, היה מיוחד בה אברהם,
שהיה לו מידת ההסתפקות,
שלא היה רוצה לקבל שום דבר, אף כי היה ראוי לו לקבל כאשר הציל המלכים, שאמר,
אם מחוט ועד שרוך נעל,
ואם אקח מכל אשר לך.
והנה לא רצה בממון אחר כלל, והיה די לו בשלו.
כן,
אברהם היה אדם עשיר מאוד.
הוא לא רצה לקבל ממי שהוא חושב שלא ראוי לקבל מבינו. הוא כן קיבל מפרעה, אגב.
עכשיו, מה?
גם מאבימלך, מפרעה, קיבל, קיצור.
אברהם מתכוון מאוד בכסף ובזהב וכו'.
אבל הוא לא רצה לקבל במובן האישי, בשבילו.
ובפרק כיסוי אדם,
בשכר שאמר אברהם, "מחות ועד שרוך נעל" זכו בניו שלו לשתי מצוות, לחות,
ציצית ורצועה של תפילין.
ובהיר דבר זה כי המידה הזאת שהיה לאברהם מידת ההסתפקות וההסתפקות
הזה שהוא שלם ואינו חסר כלל שאם הוא חסר לא היה מסתפק בשלו ולכך זכו בניו לשתי מצוות שהן השלמת האדם
עד שגופו ונפשו של אדם הוא שלם בלי חיסרון.
כן גופו בציצית
ונפשו בתפילין.
כי אלו שתי מצוות ניתנו לישראל להשלים את עצמם שהתפילין הם על הראש והציצית מלבוש לגוף
וכל זה זכה לו אברהם כאשר היה לו מידת ההסתפקות שהוא השלמת האדם
ואין לך בכל המצוות שהן על האדם עצמו כמו התפילין והציצית ומורה זה שהם השלמתו וזה מבואר.
מידת ההסתפקות שהוא שונא מתנות לגמרי שלא יקבל מתנה מן אדם.
וזה אומרה במסכת חולין רבי זרע כי אהבו משדרלה מבין נשיאה
להבה שקיל
כי אהבו מזמנלה להבה אזל.
כלומר, לא נחלי, לא נחלי הוא דחיה,
נכתיב ושונא מתנות,
יחיה עד כאן.
תרגום לעברית,
רבי זרע, זה כמו בעברית, כן? רבי זרע.
כי אהבו משדרלה מבין נשיאה,
כשהיו שולחים לו מתנות מבית הנשיא,
לה אבה שקיל, לא היה לוקח.
כי אהבו מזמנלה,
כשהיו מזמנים אותו להגיע לבית הנשיא,
לה אבה אזיל.
אז הוא לא היה הולך.
אמר,
אמר זה כמו בעברית,
לה ניחא לאהוד אכיה,
וכי לא נוח להם שאכיה,
דכתיב ושונא מתנות, יחיה עד כאן.
כלומר, אם אני שונא מתנות, אני עצמאי.
אדם שהוא לא עצמאי, הוא לא חי, הוא תלוי במישהו אחר.
כן, אני מנסה להבין, כאילו, זה משהו אנושי,
שגם נותן למישהו איזושהי מתנה שהוא אמר. אה, מצד הכבוד. מצד הכבוד. זה, אני מגיע אליך, זה, נותן לך איזה מתנה קטנה. זה משהו אחר, זה מצד הנימוס.
זה לא פרנסה.
כן. כן.
לא, זה מקובל.
מקובל.
לא, זה גם,
עבור דבר זה,
כי מי שהוא שונא מתנות לגמרי, שלא יקבל מתן בני אדם.
זה כי מי שהוא שונא מתנות, לא זה שאינו מקבל, אלא שונא הוא הקבלה.
ולפיכך הוא ראוי לחיים, כי המעיין,
המעיין, סליחה, שנקרא מים חיים, מפני שהוא נובע מעצמו, נקרא מים חיים,
ואינו מקבל נזולת.
והבור אשר הוא מקבל לא נקרא מהים חיים כלל.
כלומר, לחיות זה להיות עצמאי, או אפילו לתת.
אבל מי שמקבל הוא לא חי, משהו אחר חי בו, אבל הוא עצמו לא חי.
ולפיכך העני נחשב כמו מת
לפי שהוא מקבל מאחר ואינו חי כלל מעצמו.
ודבר זה לא נקרא חי,
רק מי שהוא חי מעצמו, זה נקרא שהוא חי. ודבר זה מבואר,
כי כל מקבל וכל חסר דבק בו היעדר,
והפך זה שאינו מקבל מסולק מן ההיעדר.
לכך שונא מתן תחיה ולפיכך לא יהיה,
לא היה רוצה לקבל כלל.
לא.
אם אני לא לוקח, הוא ימות.
ואה דה אמרינן פרק כמה דברכות... זה ימות, זה לא טוב, אסור למות.
אסור למות. בסדר, הוא לא מסוגל, לא יודע.
שמה? כי כל מקבל חסר וכל חסר דבק.
כל מקבל חסר וכל חסר דבק וההיעדר, זה כתוב אצלי גם כך.
ואה דה אמרינן פרק כמה דברכות,
אמר רבה, אמר רבי יצחק, כל הרוצה ליהנות ייהנה כאלישע.
אלישע היה מקבל,
נתנו לו עליית קיר קטנה וכיסא ושולחן ומנורה,
והיה כבוא אלינו יסור שמה, אז כן היה מקבל.
ושלא ליהנות על ייהנה, כי שמואל הרמת איש אמר,
ותשובתו הרמתה כי שם ביתו. ואמר רבי יוחנן, כל מקום שהיה הולך,
ביתו אימו עד כאן.
זה נכון, אז איך אתה מסביר שזה מותר,
שהרוצה ליהנות ייהנה כאלישע?
איך זה יכול להיות?
זאת לא התשובה של המער.
המערד יש לו תשובה אחרת, כשנראה בפעם הבאה שלו.
