שלום לאן לומדים כאן במכון, ושלום לאן לומדים בבית. אנחנו נמצאים בלימוד משותף נוסף מתורת מורנו ורבנו הרב אלישע וישליצקי זצ"ל
על פרשת
תצווה וגם
פרשת זכור השנה, נכון?
כן?
כן? יופי.
מצוין.
אז ככה,
האמת,
פורים, שבת זכור וכל מה שמסתעף מהעניינים האלה,
זה נושא מאוד מאוד מאוד יסודי בתורת הרב אלישע.
כשאני חושב על פורים וחושב על שבת זכור, אני בעיקר מתבונן וחושב ונזכר
בעבודה הנפשית המאוד מאוד גדולה של הרב.
כשאני מתכוון לעבודה נפשית,
פורים הוא חג קצת מתעתע.
כי חג פורים, חג פורים, חג גדול לילדים.
ויש משהו קצת בפורים שהוא חג מאוד עליז, שמח וקצת שטותניקי אפילו,
והוא מסתיר תחתיו חג מאוד תהומי.
כלומר, כבר במהות של פורים יש משהו קצת מתעתע.
לפני שאנחנו נכנסים בכלל לניסיון להבין מה קורה פה, כי בסוף כל הליצנים והמסכות,
רעשנים, שירים וריקודים,
הם מחפים על הפעם הראשונה בהיסטוריה שהיה רצון להשמיד את כל העם היהודי מנער ועד זקן, טף ונשים ביום אחד.
זאת אומרת, זה אירוע קוסמי כמעט, אפשר להגיד.
זה היה פה ניסיון השמדה בפעם הראשונה מוחלט
של העם היהודי,
שזה אירוע עצום.
וברוך השם, זה לא קרה,
אבל הסכנה עצמה הייתה,
וחכמים כבר ניסו להבין מה ועל מה זה ועל מה זה.
על מה הייתה גזירת ההשמדה? מה קרה?
אז זה רובד אחד ראשון שכשאנחנו מדברים על פורים אנחנו חווים חג שהוא קצת מתעתע. ברובד הילדים זה חג מאוד עליז, שמח ועולץ.
וברובד המבוגרים כשמנסים לקלף את הקליפה ולהוריד את התחפושת מסתתר פה חג מאוד תהומי.
כי הוא מדבר על שורשי הזהות של עם ישראל.
מה הזהות שלנו ומה גורם לנו גם להשמדה, חס וחלילה, או סכנת השמדה.
אני חושב שהרובד הזה כמובן מתכתב מאוד מאוד עם הגמרא במסכת שבת,
שמספרת על כפיית הר כגיגית במעמד הר סיני ועל הדור כבלוה בימי אחשורוש במגילת אסתר. זאת אומרת,
היה איזה מימד מסוים שקיבלנו את התורה בכפייה,
ובפורים אנחנו קיבלנו את התורה מרצון. מה פירוש לקבל את התורה מרצון? לקבל את הזהות שלנו מרצון.
הזהות שלנו הייתה קצת קצת כפויה עלינו,
וקיבלנו מאהבת הנס, ככה מופיע בגמרא ובפרשנים,
וזה רובד אחד שצריך להבין אותו.
אבל יש פה עוד רובד,
והרובד הזה הוא כמובן לא מנותק מהרובד הראשון,
העבודה הנפשית של פורים.
העבודה הנפשית של פורים,
גם אצל המבוגרים לפעמים,
לא רק אצל הילדים וגם בעולם הישיבות,
הופך להיות סוג של חג של מצד אחד הרבה מאוד שמחה,
ריקודים,
משתה,
אבל מצד שני לפעמים הרצועה
מותרת קצת,
ואנשים מתבטאים בדרכים שהם לא רגילים להתבטא,
ולפעמים זה מוציא, כמובן,
רוב הפעמים זה מוציא דברים נפלאים ועצומים, אבל זה עלול גם להוציא צדדים פחות יפים
בנפש האדם.
ואפשר להגיד שאצל הרב,
אצל הרב אלישע,
הנושא הזה של מה יוצא בפורים ואיך יוצא היה נושא מאוד מאוד מרכזי.
עד כדי כך מרכזי,
שהוא היה ממש מדריך בזהירות רבה מאוד,
חוץ מהעובדה שכשהוא היה משתכר,
זאת אומרת, הוא היה מתבשם יותר נכון,
הוא היה נוהג ברצינות רבה. זאת אומרת, הייתה שמחה,
היו ריקודים עצומים, עם הרבה מאוד התלהבות, הרבה מאוד שמחה,
אבל הרבה מאוד תשומת לב והקשבה.
והוא דרש את אותה הקשבה ותשומת לב גם מאחרים.
שכששותים, אם שותים לא נוהגים,
נוהגים להגיד.
אז אם שותים, לא נוהגים להשתטות.
עכשיו, בזה, בדרך הזו הוא ממשיך את דרכו של רבו, הרב צבי יהודה זצל, שגם הסיפורים מלמדים שהוא היה מאוד רציני ביום הזה,
באופן מעניין.
יכול להיות שזה נובע גם מחלק מהזהירות שהייתה לו כלפי תנועת החסידות,
שבמידה מסוימת תנועת החסידות הפכה את חג הפורים להיות חג מאוד מאוד מאוד
משוחרר נקרא לזה ככה, כי החסידות גם לאורך כל השנה נותנת משקל רב מאוד לשתייה,
קצת שתייה, קצת שתייה, ובחג הפורים השתייה כדת אין אונס,
משחררים את הכול.
ולפעמים, לפעמים בזהירות,
על ידי השתייה האדם עלול לשקוע בתוך העולם המאוד מאוד אישי שלו,
הפרטי שלו ולשכוח את הממדים שמקיפים אותו.
זה יכול להתבטא בזה שעלולים לפגוע חס וחלילה בחברים,
זה עלול להתבטא בזה שבן אדם מרוכז מאוד מאוד בעצמו ולא רואה את הסובבים אותו,
לא רק ברמה החברית אלא ברמה הרעיונית, כאילו מה הולך פה.
והדברים האלה היו במוקד.
מוקד העבודה הנפשית של פורים,
במובן הזה לפעמים אפילו אני כתלמיד צעיר בהתחלה
הרגשתי, מה,
איפה אווירת הפורים הרגילה, שמורגלים בה,
שהיא קצת יותר משוחררת ועליזה כזו,
ואצל הרב הכל היה מאוד מאוד תהומי, לא במובן הכבד,
במובן הרציני של הרבה פעמים בשנים האחרונות,
זה כבר הרבה שנים, 20-30 שנה,
הרבה פעמים אירועים לא פשוטים היו סביב פורים.
היה פיגועים והיה כל מיני אירועים לא פשוטים,
כשאתה נכנס לפורים ואתה אומר,
איך אני אוסף את הכוחות שלי לשמוח בכלל בפורים?
זה כבר, זה הרבה שנים כבר.
ואני אתן דוגמה, הסיפור של משפחת פוגל,
הסיפור של הפיגוע בישיבת מרכז הרב.
לפני כן, הפיגועים בתקופת מה?
כן, כן, אבל זה היה מה שנקרא נכנסים לפורים, נכנסים לפורים הם זה, כן.
והפיגועים שהיו בשנות ה-90 למניינם. כל הדברים האלה יצרו איזה מטען מאוד מאוד כבד,
שדרש עבודה,
איזה עבודת הכנה, איך אני נכנס לפורים.
והדבר המפליא,
ואני חושב שזה הממד העצום והחזק מאוד בתורה של הרב,
זה שדווקא בגלל שהיא הייתה מאוד מאוד מאוד מחוברת לממד הכללי, נקודת המבט הכללית,
אז גם כשהיה משהו קשה מאוד,
זה לא סתר את השמחה של פורים.
כי כשאתה שמח במשהו מאוד מאוד עמוק ופנימי,
אז גם הצער על דברים עמוקים ופנימיים הוא לא סותר את זה.
רק כשאדם שמח, שמחה שהיא קצת, מה שנקרא, משוחררת מכל עול,
אז מתי שיש משהו מאוד כבד,
אז זה מתנגש לך עם השמחה הזו.
אבל אם אתה שמח מהדברים האמיתיים והעמוקים,
אז אין סתירה.
כי הכאב הוא על אותו דבר שאתה שמח כשאתה שמח בו.
כשאדם שמח על זה שהוא חלק מעם ישראל,
אז הוא כואב את זה שעם ישראל לא מופיע את מה שהוא אמור להופיע.
כל הדברים האלה בעצם מתכנסים ומתלכדים.
בכל אופן, יש פה איזו עבודה ייחודית,
והדברים שאמרתי עכשיו, הם התבטאו גם בדברים שנלמד היום.
יש פה איזה סוג של ניסיון, של הכנה.
מצד אחד יש לנו את פרשת תצווה,
מצד שני יש לנו את פורים המתקרב ושבת זכור, וכל העבודה הנפשית של מחיית עמלק, המשמעות שלה.
ואני רוצה שנפתח במשהו שהוא,
לפחות כשאלה ידוע,
אבל ראיתי היום, ממש היום בהשגחה, דבר מאוד מאוד מעניין, שהתחבר לנו גם לתחילת השיחה על פרשת תצווה.
פרשת תצווה מתייחדת מאוד במשהו מסוים.
מהו הדבר שמתייחד את פרשת תצווה?
או חוץ מהעיסוק כמובן בבגדי כהונה וכל המסתעף מזה,
יש משהו שלא נמצא בפרשת תצווה. מה הוא?
יש אדם אחד שנעדר באופן בולט מהפרשה.
משה רבנו לא נזכר. בפעם הראשונה,
מתחילת התורה, משה רבנו לא נזכר בפרשת תצווה.
והשאלה היא למה?
אז כמובן שיש שמסבירים שמה שנאמר, מה שמשה רבנו מבקש בפרשת כי תישא,
מכן עניין מספרך אשר כתבת, יתקיים בפרשת תצווה. אבל כמובן שהשאלה היא למה דווקא בפרשת תצווה,
זה יכול להיות גם בפרשה אחרת באותה מידה, בויקל פקודי,
מה זכתה פרשת תצווה.
ויש כל מיני פרשנויות לעניין הזה,
ואחד הפרשנים
מלפני כ-400-500 שנה,
מדרש שמואל, אם אני לא טועה, אני לא זוכר עכשיו,
רבנו השטורקי, אם אני לא טועה, ככה הוגים את השם,
אומר רעיון מאוד מאוד מעניין, נחמה ליבוביץ' מביאה אותו בספר של העיונים לספר שמות,
הוא אומר דבר כזה,
פרשת
תצווה היא פרשה שמי שעומד במוקד שלה זה אהרון הכהן.
נכון? הבגדים של אהרון, כל מה ש... כל עבודת אהרון הכהן.
ועלולים היינו להרגיש בשביל משה רבנו סוג של תחושה לא נוחה.
כי מה?
כן, סוג של גלגל... יותר מזה, הוא היה הרי אמור להיות זה שנושא בחייו
בחייו גם את תפקיד הכהונה וגם את התפקיד של משה וגם את התפקיד של אהרון.
בעצם רק בגלל הסירובים של משה בתחילת הדרך לקבל את המשימה,
אז מחלקים את המשימה על בשתיים,
משה ואהרון.
אז פתאום מגיעה פרשת תצווה, מנורה,
ואחר כך בגדים, ואתה אומר, בואנה,
הלך הג'וב, כל התפקיד, כל הכבוד, כל הכבוד ותפארת,
הלכו, הלכו לאח שלי.
ולכן,
ככה הוא מסביר,
פרשת יצוה דווקא באה להדגיש שמשה רבנו מפנה לגמרי את המקום שלו.
הוא בכלל לא תופס אצלו מקום.
הוא אומר, אני נותן לאח שלי את כל הבמה.
לא רק שזה לא מפריע לי,
אני מוכן מבחינתי לזוז לגמרי.
העיקר שהוא יקבל את התפקיד שלו, הוא יקבל את המקום שלו.
זאת אומרת, פרשת יצוה שנותנת את המשקל הכי מרכזי לאהרון הכהן,
משה רבנו נעדר ממנה לא בגלל שאינו צרה באחיו, להפך,
בגלל שהוא רוצה לתת לו את כל הבמה, ככה הוא מפרש.
וזה מדהים,
בגלל שזה יכין אותנו בעצם לתחילת פרשת תצווה בפרשנות של הרב.
פרשת תצווה שעוסקת הרבה בבגדי הכהונה,
מה משמעותם של הבגדים בעצם?
למה צריך להתעסק כל כך הרבה בבגדים?
מה עניינו של הבגד?
אז באופן פשוט אפשר להסביר שהתפקיד של הבגד
הוא לרומם את האדם מהמצב הטבעי שלו.
הגוף שלנו וגם הבגדים הרגילים שלנו הם בגדים טבעיים.
וכשאתה ניגש לעבודה בעלת ערך מיוחד,
אתה צריך גם להתלבש בלבושים מיוחדים. הלבושים
הם בעצם כמו משל לעבודה הנפשית המיוחדת שהאדם עושה.
זאת אומרת, הבגד הוא לא רק בגד.
הבגד מכין את האדם לתהליך הנפשי של להתלבש במידות שמתאימות.
ממש כמו שבן אדם מתלבש פעם,
נראה לי, יכול להיות אפילו הזכרתי את זה פה.
חשבתי לעצמי,
בגדי שבת,
בגדי שבת הם בגדים שמתלכלכים בקלות,
לפחות אצל גברים,
אצל נשים.
ואמרתי לעצמי, מה הדבר הזה בא,
איזה עבודה נפשית זה פותח?
וחשבתי שזה דורש מהאדם לאכול בצורה אחרת.
כי אם יש לך בגדים פשוטים, נגיד פועל שיש לו בגדים מלוכלכים גם ככה,
הוא יכול לאכול את הפיתה שלו גם הטחינה, תנזול למטה, לא נורא.
אבל בגדי שבת אתה צריך לאכול יותר בזהירות.
מה זה בא להגיד?
זה, האדם צריך לאכול בצורה יותר אצילית,
מיום רגיל.
כלומר, הלבושים גורמים לאדם גם עבודה אחרת, התנהגות, בדיוק.
האצילות מחייבת, כמו שאומרים.
אז כשבן אדם לבוש בבגדים אציליים, אז הוא מתנהג גם בצורה אצילית.
כשיש לאדם מדים של קצין,
הוא צריך להתנהג בצורה שמתאימה למפקד, וכן הלאה וכן הלאה.
זאת אומרת, העמדים המיוחדים
בעצם הם ביטוי
לכך שאנחנו לא עובדים את הקדוש ברוך הוא
כמו פלאחים.
אנחנו עובדים את הקדוש ברוך הוא בצורה משודרגת.
אנחנו משדרגים בעצם את הקומה הרוחנית שלנו.
שלא יהיה מובן,
להיות פלאח בארץ ישראל זה מעלה יתרה, גדולה מאוד.
ועדיין, אנחנו לא נכנסים באותה צורה, לא עם המגפיים, עם הבוץ, אנחנו נכנסים לבית המקדש.
אנחנו מנקים את עצמנו, מתרוממים וככה נכנסים.
זה רובד אחד של ה...
רובד אחד מאוד מעניין.
אני רוצה להזכיר כאן פירוש נפלא גם שראיתי היום
בהקשר הזה,
המלבים,
שהרב היה מזכיר אותו הרבה מאוד פעמים,
מופיע בפרשת תצווה בפרק כ"ח,
פסוקים ג',
ב' וג'. בואו נסתכל רגע.
בפסוק ב', בפרק כ"ח,
אומרת התורה, ועשית, למי הציווי?
משה רבנו,
ועשית בגדי קודש לאהרון אחיך, לכבוד ולתפארת.
פסוק מיד אחר כך,
ואתה תדבר אל כל חכמי לב אשר מלהיטיב רוח חכמה,
ועשו את בגדי אהרון לקדשו לכהנו לי.
והקושייה זועקת.
בפסוק ב' כתוב, ועשית בגדי קודש. אתה עשית בגדי קודש.
פסוק ג' כתוב, תדבר לכל חכמי לב,
ועשו את בגדי אהרון.
אז מי עושה? אתה תעשה או שהם יעשו?
מסביר המלבים
בצורה נפלאה,
שפסוק ב' מדבר על המימד הרוחני של הבגדים.
כלומר, לבגדים יש בעצם שני מימדים. יש את המימד שצריך לעשות אותם, לתפור אותם, להכין אותם תכלס.
אבל יש מימד אחר לבגדים, המימד הרוחני שלהם.
ולכן מתחילים קודם כל בציווי למשה, ועשית בגדי קודש,
אתה לא תעשה אותם במובן שתתפור אותם.
אתה תכין את המימד הרוחני שהם ייצרו לאהרון,
ורק אחר כך מופיע הפסוק של העבודה הרוחנית,
למה יישא,
כמו שאומרים.
זה המלבין.
עכשיו זה יחבר אותנו לנקודה שהרב בירר אותה בתחילת פרשת תצווה.
אפשר להגיד שמיסודות משנת הרב
היה הנושא של הלב.
לב טהור.
הוא היה שר.
הוא אומר, לב טהור בירה לנו אלוהים ורוח נכון חדש בקרבנו. הוא היה מקפיד להגיד את זה ברבים.
גם הוא היה אומר שהחיי אדם בתפילה זכה של יום הכיפורים,
גם אומר את זה בלשון רבים. הוא כותב את זה בלשון רבים. "לב טהור ברע לנו אלוהים ורוח נכון חדש בקרבנו".
למה הוא היה מדגיש את זה?
מכיוון שלפעמים כשאדם שר "לב טהור ברע לי אלוהים", כמו שזה, ככה הפסוק, ככה דוד המלך אומר,
הוא עלול יותר מדי להתמקד כמו בשיר
"השם יתברך אוהב אותי" ותמיד יהיה לי רק טוב, ודיברנו על זה כבר בשבוע שעבר.
כן, זאת אומרת, ההדגשה שלי,
עלולה
בשוגג, לא במזיד,
לגרום לאדם קצת לשכוח שהוא חלק מכלל.
זאת אומרת, לב טהור בירה לנו אלוהים,
אנחנו חלק מכלל.
אז עכשיו תראו את הנקודה, מה זה לב טהור.
בהבנה פשוטה, ככה הוא פותח את השיחה לפרשה.
היה מקום לחשוב שחושן המשפט,
למה הוא קשור, לאיזה איבר,
כשחושבים על חושן משפט,
בעיקר חלק מהשולחן ערוך,
כשמדברים על חושן משפט, על מה אנחנו חושבים,
שכל, נכון?
השכל של האדם.
לשכל, לחוכמה, אך התורה מדגישה דווקא את הלב.
ונשא אהרון את שמות בני ישראל בחושן המשפט
על ליבו,
בבואו אל הקודש לזיכרון לפני השם תמיד.
ונתת אל חושן המשפט את האורים ואת התומים,
והיו על לב אהרון בבואו לפני ה', ונשא אהרון את משפט בני ישראל על ליבו לפני ה' תמיד. אנחנו רואים פה הדגשה, ליבו,
ליבו, ליבו.
שלוש פעמים, הדגשה מאוד מיוחדת של לב אהרון.
אז מה זה,
מה המשמעות של הלב בהקשר של חושן המשפט?
ואז הרב מביא את הפסוקים של החיבור בין משה ואהרון,
ממש
כשמשה מקבל את המשימה לגאול את עם ישראל.
בשעת הבירור של משה רבנו האם לקבל את המשימה להיות שליח ציבור,
להוציא את ישראל ממצרים,
מנסה משה רבנו להתחמק מהמשימה.
בשלב מסוים אומר לו הקדוש ברוך הוא ויאמר,
הלא אהרון אחיך הלוי ידעתי כי ידבר ידבר הוא,
וגם הנה הוא יוצא לקראתך ורעך ושמח בלבו".
מה זה אומר שרעך ושמח בלבו?
אומר פה הרב ככה: "הלב אינו מקום פומבי.
מה שמסתתר בלב שלך לא בהכרח יודע הזולת.
בוחן כליות ולב.
הקדוש ברוך הוא אומר לנו מה בלבו של אהרון".
אומר רש"י במקום:
"לא כשאתה סבור,
לא כמו שאתה סבור שיהיה מקפיד עליך שאתה עולה לגדולה.
לא, אל תחשוב,
משה רבנו, יכול להיות שאתה חושש שאהרון אחיך הגדול,
הוא יקפיד עליך בגלל שאתה קיבלת את התפקיד, ולא הוא.
אין כוונת רש"י חלילה לקטרג על משה רבנו שחשד באהרון, אלא רצונו לומר שההסתכלות האנושית הרגילה יכולה לעורר קנאה בלבו של אהרון.
ממשיך רש"י, ומשם זכה אהרון הכהן לעדי החושן,
התכשיט של החושן הנתון על הלב.
למה החושן הוא מה שאהרון מקבל?
אז התשובה הפשוטה היא שמי שהלב שלו נקי, אפשר להגיד ככה,
כל כלי המשכן
וכל הבגדים של הכהן הגדול הם בעצם מבטאים את,
כמו שאמרנו, את הקומה הלא-טבעית של האדם.
ברמה הטבעית בן אדם מקנא, זה טבעי לקנא.
מתי שיש לבן אדם משהו שלי אין, אז אני מקנא,
נכון? ככה זה, זה ברמה הטבעית.
אז הרב אומר ככה, יש כמובן צורך לעסוק בחוכמה ובהגדרות שכליות בשביל לפסוק הלכות.
ראש המשפט,
להורות את העם.
אבל בלי ניקיון
ומידות מתוקנות,
ההגדרות השכליות הולכות ומתעקמות.
מה יכול לגרום לכך שלא יהיה בלבול, שיהיה דיוק בהכרעות השיפוטיות,
רק הלב?
זו נקודה מאוד מאוד חשובה ויסודית שמסבירה לנו למה כל כך חשוב לתקן את המידות
כשבאים ללמוד תורה.
כי לכאורה אדם יכול לחשוב, מה זה ללמוד תורה,
גמרא, שולחן ערוך וכן הלאה?
זה ללמוד משהו שכלי.
אבל השכל יכול להתעכם אם הלב עקום.
למה?
כי הלב בעצם זה האני של האדם.
הלב זה הרגשות של האדם.
ואם משהו בפנים עקום,
אז השכל יכול בעצם להתעכם לפי מה שיש בלב.
הדבר הזה כמובן קשור מאוד מאוד למה שמתרחש בפורים כשהאדם שותה.
מה בעצם קורה בשתייה? תהליך השתייה.
אלכוהול הוא סם מדכא.
יש סמים ממריצים, יש סמים מדכאים.
האלכוהול הוא סם שמדכא את הפעילות של המוח.
יותר נכון, את השכבה הקדמית של המוח.
השכבה הקדמית של המוח אחראית על מערכת השיקולים של האדם,
על החשיבה,
על האנליטיות.
כל הדברים האלה זה החלק הקדמי של המוח.
האלכוהול מדכא בעצם את המערכת הזאת,
ואז הצד הרגשי של האדם מתפרץ יותר בחופשיות.
כלומר, מה שיש בלב של האדם.
הלב של האדם משתחרר.
מה הכוונה הלב? הצד הרגשי.
במוח זה נקרא המערכת הלימבית.
ועוד,
יש מערכות יותר, מה שנקרא, עוד יותר עמוקות באופן לא מודע.
אז כל הדברים האלה משתחררים.
אז הרב מסביר ככה:
לב נקי
הוא לב שאין בו קנאה.
לב שהמושג אני, שהוא בעצם הבסיס לקנאה,
מקבל את המיקום המדויק שלו.
אם האני מתערב יתר על המידה בבירור החוכמה האלוקית,
אם האני מערב שיקולים זרים בבירור הסדר האלוקי,
אם יש נגיעות כשעוסקים במוסר האלוקי,
לא יהיה משפט אמת.
זאת אומרת,
בעצם,
עוד פעם אנחנו חוזרים סחור סחור, אנחנו מסתובבים כל הזמן כשאנחנו לומדים את התורה הזאת,
סביב מושגים שחוזרים על עצמם בווריאציות שונות.
מה המושג הפנימי שאנחנו מדברים עליו?
שהאדם, כשהוא ניגש לתורה, בעצם צריך להיות פתוח לחוכמה האלוקית.
אבל מאוד מאוד בקלות,
האדם בעצם לוקח את החוכמה האלוקית ומכניס אותה לתוך הכלי שלו,
ובמקום שהוא בטל אל החוכמה האלוקית,
החוכמה האלוקית בעצם נכנסת לתוך המערכת שלו והוא עושה בה כבשלו.
וכדי שהדבר הזה לא יקרה,
האדם צריך להיות לגמרי פתוח לחוכמה האלוקית.
אגב,
זה קשור גם מאוד במושג שהזכרנו אותו גם הרבה פעמים.
מה?
החוכמה האלוקית בעצם נכנסת לתוך מוחו של האדם ולתוך ליבו של האדם.
אבל אם הלב של האדם, לדוגמה, יש לו אינטרס,
אינטרס צדדי.
נגיד, בן אדם רוצה ללמוד בשביל סיבה אחרת, לא כי הוא רוצה לדעת את רצון השם.
הוא רוצה ללמוד בשביל שיקראו לו רבי, בשביל אינטרס.
לימוד שלא לשמה, מה שנקרא.
אז מה קורה בעצם?
אז כל הלימוד שלו מונה באופן סמוי,
גם אם הוא לא מודע לזה מהאינטרס הזה.
הכל, כל הראייה של הדברים היא דרך האינטרס.
ואז בעצם,
קודם כל יש טינה מאוד עמוקה שמצטברת בתוך הלב של האדם.
למה, למה יש טינה?
כי בעצם הוא לא רוצה את הרצון האלוקי,
הוא משרת אותו בשביל משהו אחר.
ואז זה מייצר כל מיני בעיות, כל מיני,
דיברנו כבר על דואג האדומי, סוג של,
סוג של דבר כזה.
תכף הרב ידבר על הנקודה הזו. זו נקודה מאוד מאוד מעניינת. היא מעניינת גם במקורות, אבל בעיקר בעבודה הנפשית של האדם.
בואו נזכיר לעצמנו עוד פעם את הנקודה הזו. כשאנחנו לומדים תורה,
אנחנו מתחילים באשר בחרבנו מכל העמים,
ומתוך כך נתן לנו את תורתו.
למה מדגישים כל כך חזק את האשר בחרבנו?
בגלל שהאשר בחרבנו זה המימד שיש בנו נשמה שהיא אלוקית לפני שאני מתחיל ללמוד את הלימוד האישי שלי.
כלומר, קודם כל מודה ואחר כך אני.
קודם כל האדם קיבל את הזכות להיות חלק מעם ישראל ורק מתוך זה אני יכול לגשת לתורה.
במילים אחרות,
כמו שאנחנו מתחילים את ספר בראשית ורק אחר כך מקבלים את ספר שמות,
קודם כל אנחנו לומדים מהאבות את המידות,
שזה בעצם המידות שלנו, זה אשר בחר בנו.
יש בנו מידות מיוחדות,
ועל ידי זה אנחנו ניגשים ללמוד תורה.
אבל אם מתחילים ללמוד ישר מהשכל ולא מתחילים מהנשמה,
מהמידות,
מה עלול לקרות?
שהכל מתעקם.
אם ה...
רק אם האני נמצא במקום המדויק שלו,
יכול להיות ברור נקי של האמת.
בשביל להביא את הלב אל מקומו הנכון, יש צורך לנקות אותו מגאווה.
בעצם שם הקוד גאווה, ענווה, שהרב היה חוזר עליו בווריאציות שונות הרבה מאוד פעמים,
מה זה?
גאווה זה בעצם מידה
שאיננה פתוחה
למה שהוא מעל האדם.
כלומר,
האדם לא פתוח למשהו מעבר לאני של האדם,
ואז בעצם הוא מוגבל.
זאת אומרת, בעל הגאווה הוא באמת מסכן.
כשחושבים על זה, הוא באמת מסכן, הוא אומלל.
למה? במקום להיפתח למשהו אינסופי, למשהו גדול,
למשהו נקי, טהור,
הוא בעצם כלוא בתוך העולם הצר שלו.
כשאתה רואה אדם שחושב רק על עצמו,
או רוצה בעיקר את טובתו האישית,
ואתה רואה מולו בן אדם שחושב על אחרים
ורוצה לדאוג לאחרים.
אז אתה לא חושב שהגאוותן,
הכוונה, או האדם שחושב רק על עצמו,
אז הוא יותר, נקרא לזה, מממש את עצמו יותר. אתה מרחם עליו, אתה אומר, איזה מסכן.
כאילו שהעולם שלו כל כך צר,
נכון? העולם שלו מסכן, זה הוא מסכן.
אז הרב, בהקשר הזה, מביא מדרש.
מדרש מאוד מאוד מעניין.
מדרש שמופיע באסתר רבה.
אסתר רבה על המגילה.
ויאמר המן בליבו.
אומר המדרש כך, הרשעים ברשות ליבם.
ויאמר עשיו בליבו.
אמר נבל בליבו.
ויאמר ירבעם בליבו.
ויאמר המן בליבו.
אבל הצדיקים ליבם ברשותם.
הדאו דכתיב, זה מה שכתוב, וחנה היא מדברת
על ליבה.
וישם דניאל על ליבו. ויאמר דוד אל ליבו.
ודומין לבוראן, ויאמר השם אל ליבו.
בסדר? זה המדרש.
מה זה הרשעים נתונים ביד ליבם והצדיקים לא?
מה הפשט של הדבר הזה?
אז אני קורא את ה...
זהו, אז
בפשטות מה הכוונה שאדם כפוף לליבו?
כפוף לליבו זה אומר שהוא נשלט בעצם על ידי האינסטינקטים שלו,
ועל ידי הצדדים הטבעיים שלו.
במקום שהוא יוביל וינחה את הצדדים הטבעיים שלו,
במילים אחרות, במקום שהאני יהפוך להיות כלי,
אז האני כולא אותו,
הוא הופך להיות כלא.
הרשע הוא בליבו, ברשות ליבו,
מה הכוונה שהלב שלו, כלומר נקודת המבט הסובייקטיבית שלו,
כולא אותו,
קולט אותו,
ולא נותנת לו לראות את המציאות בצורה שלמה.
ממש כמו שכשאנחנו קוראים את המגילה,
אנחנו צוחקים בצורה משועשעת כשאנחנו רואים איך המן לא קורא את המציאות בצורה נכונה.
למה הוא לא קורא את המציאות בצורה נכונה?
כי כשאדם כלוא הוא באמת לא מסוגל לראות את המציאות בצורה נכונה.
רגע.
אני ממשיך.
חז"ל לוקחים את סוגיית הלב ומפרקים אותה לגורמים. הרשעים ברשות ליבם.
הדור שלנו צריך ללמוד מהמדרש הזה לימוד גדול.
כי יש נטייה היום ללכת אחרי הלב.
והמדרש מאוד מחדד את המורכבות של נטייה זו ואומר,
ממשיכה המדרש ומפרט, ויאמר עשו בליבו וכולי,
עשו בליבו רוצה להתנקש ביעקב, נכון?
אמר נבל בליבו,
נבל הוא כבר חלק מעם ישראל,
וזה לא נעים לשמוע את זה. ויאמר ירובעם בליבו,
הרב אומר זה כבר הרבה יותר קשה, זה יהודי תלמיד חכם, ירובעם היה נחשב לחכם,
תלמיד חכם,
ירובעם היה מגדולי הדור, איך המדרש מצרף אותו לעשיו, להמן, לנבל הכרמלי?
חז"ל מלמדים אותנו שההגדרות של צדיק ורשע לא נקבעות על פי סממנים חיצוניים,
אלא על פי מה שמתחולל בנפשו של האדם פנימה.
עולם הרגש מחייב שליטה והנחיה.
לימוד תורה בפני עצמו ללא תיקון המידות עלול להוביל לתוצאות הרסניות.
בהקשר הזה הרב היה חוזר המון המון פעמים על המקור הזה,
שאני אקרא עכשיו מאבן שלמה.
אבן שלמה זה מתלמידי הגרא.
מסורות בשמו, מקורות שונים.
פירושים למשלי ועוד.
אומר הגרא,
בפסוק כתוב בספר דברים,
יערוף כמטר לקחי, תחילת ספר דברים,
יערוף כמטר לקחי תזהל כטל אמרתי,
בשירת האזינו,
סליחה.
והשאלה היא, למה הרצון האלוהי או דבר השם מופיע במשל של גשם שיורד,
נכון? כמטר, מטר.
אומר הגרא,
עניין התורה לנפש דוגמת המטר לארץ,
שמצמיח מה שנזרה בה,
שם חיים עושה מוות.
כן בתורה מצמיח מה שבליבו. אם לב טוב,
תגדיל יראתו.
ואם בליבו שורש פורה ראש ולענה, יגדל הטינה בליבו.
כלומר,
אנשים חושבים שאם האדם ילמד תורה באופן אוטומטי,
המאור שבה יחזיר אותו למוטב,
וזה לא פשוט.
אם בתוך האדם יש משהו מקולקל,
אז המים שהתורה תוריד היא תצמיח עוד יותר את הממדים המקולקלים שלו.
הגרא,
ככה הרב ממשיך ואומר, לא מסתפק בזה, אלא נותן לנו גם הדרכה מעשית. מה הגרא אומר?
על כן צריך לפנות ליבו בכל יום קודם הלימוד ואחריו
מעיפוש הדעות והמידות בירת חטא ובמעשים טובים.
כלומר, צריך להקדיש כל יום ללימוד מוסר.
למה?
כי זה מפנה את הלב בעצם מכל הפסולת שמצטברת שם,
ואז כשהאדם ילמד תורה,
היא תיכנס בצורה נקייה.
עכשיו, הוא מסביר.
מה התרחש בדורו של ירבעם?
מה הסיפור של ירבעם?
לצערנו הגדול היו באותה תקופה שתי מדינות לעם אחד.
מדינת ישראל שם היה המלך ירבעם,
מדינת יהודה שם היה המלך רחבעם.
אדם כמו ירבעם, שמכיר היטב את ההלכה, יודע מה עתיד לקרות כתוצאה מעליית עם ישראל למקדש.
הגמרא אומרת שמלכי ישראל אסור לשבת בתוך העזרה שבבית המדרש,
שבבית המקדש כמובן, רק למלכי בית דוד מותר.
ממה נובע חילוק זה?
על פי חלק מהראשונים החילוק קשור לסוגיית הגאווה והענווה.
למלכי יהודה יש איזושהי ענווה בסיסית,
ולכן כשנכבד אותם בעזרה במקדש זה לא יחצוץ מפני כבוד השכינה.
אבל אצל מלכי ישראל יש גאווה ולכן ישיבה בעזרה עלולה לגרום לגאווה.
אז תכף הוא יסביר עכשיו מה הכוונה.
אני רק רוצה להדגיש מה עניין גאווה וענווה, זה נשמע כזה,
זה נשמע מוזר כזה למלכי ישראל, למלכי יהודה.
הנקודה של גאווה וענווה, כמו שחזרנו הרבה פעמים אצל הרב,
הוא מתכוון לפתיחות.
גאווה היא סגירות,
ענווה, פתיחות.
פתיחות זה אומר הקשבה.
האדם מקשיב לרצון האלוהי.
לא אני קובע לרצון האלוהי מה יהיה.
לא אני קובע לרצון האלוהי מה כתוב,
אלא אני מקשיב למה הקדוש ברוך הוא רוצה, וככה אני פועל.
זאת ענווה.
הגאווה היא בעצם קביעה שרירותית של האדם מה נכון.
עכשיו תראו,
אמר ירבעם,
והוא לא אמר את זה בקול רם, זה בלב שלו.
הוא בוחן כליות ולב, מעיד שזה מה שאמר ירבעם בליבו.
מה יקרה כתוצאה מזה שעם ישראל יעלה לרגל?
הם יראו בתוך המקדש את רחבעם מלך יהודה,
כבודו יגדל,
מעמדו יגדל, השפעתו תגדל.
מה הם לא יראו שם?
את ירבעם, כי הוא מלך ישראל,
וגם אם הוא יהיה שם, הוא לא יוכל לשבת,
וזה בשבילו פחיתות כבוד.
כבודו יקטן, מעמדו יקטן, ממילא גם השפעתו תקטן, אז מה הוא יכול לעשות?
אמר ירבעם, יש לי שיטה.
במקום לעלות לרגל,
לטרוח ולהגיע עם המשפחה בדרך חמה ומייגעת עד לירושלים,
אני אביא את המקדש אליכם.
זה מה שנקרא בשפת המקרא, אעשה לכם עגלי זהב.
מה זה עגלי זהב?
מה הרעיון של העגל?
עגל הזהב.
אתם רוצים לרקוד, תרקדו שם.
בצפון, בדן, בשפלה, ובהר, בבית אל.
אתם רוצים לחוות חוויה עם העגלים, אין בעיה.
נסדר לכם חוויה.
בשביל מה לכם לעלות לרגל?
לא קל הדבר.
יש מקום בתורה שנוסתה כבר השיטה הזאת, והיא הרי הביאה חורבן גדול,
בחטא העגל.
הפעם חוזר על זה ירובעם, ולכאורה זה לא מביא חורבן.
זאת אומרת, מה הנקודה בעצם של חטא העגל המקורי,
בחטא העגל של ירובעם,
איזה אינטרס צדדי גורם לכך
שבמקום לעבוד, כמו שרבי יהודה הלוי אומר בספר הכוזרי, במקום לעבוד את השם כמו שהשם מבקש,
האדם עובד את השם כמו שהוא רוצה.
בסדר? זאת אומרת, חטא העגל הוא הרצון לפנות אל אלוקים,
אבל בלי פתיחות למה שאלוקים רוצה ממני.
כלומר, אני רוצה את החוויה של קרבה לאלוקים, אבל כמו שנוח לי,
כמו שאני רוצה.
ירובעם בעצם מציע חוויות.
הייתי אומר, הוא מציע הרקדה.
בואו אני אעשה לכם הרקדה. רוצים הרקדה? אין בעיה, אני אעשה לכם הרקדה. רוצים ריקודים חסידיים?
בואו נעשה ריקודים חסידיים, פשוט רק לא בבית המקדש, אין שום בעיה.
ואז בעצם מה קורה?
החוויה הופכת להיות המחסום בפני האמת.
זאת הנקודה שהרב היה חוזר עליה.
תשימו לב כמה הנקודה הזו בעצם קשורה לכל העניין של פורים.
מכיוון שאותו דבר,
כשהאדם בעצם רוצה לחוות את החוויה
רק
על ידי המימד של היין המשחרר,
אם אין שם בסופו של דבר איזו קבלת עול עמוקה,
היא עלולה לייצר גם סוג של עגל,
ריקודי עגל.
למה?
כי האדם לא רוצה על ידי היין להיפתח למשהו אמיתי.
זו סכנה, זו פשוט סכנה, יש שם סכנה.
כל עבודת השם בעצם יש בה את הסכנה שהאדם ירצה את החוויה ללא הנאמנות.
העונג
בלי האמת.
המוח הקדמי, כן.
נכון, עכשיו אין שום בעיה שהלב... מה?
אין מעצורים. עכשיו, אם הלב של האדם נקי, אין שום בעיה.
למה? כי אם, לדוגמה, מה שיש בלב של האדם, אני רוצה...
נכון. אני רוצה בסך הכל, אני רוצה לעזור לך, אני אוהב אותך,
אני רוצה שיהיה טוב לעם ישראל.
אז מה יוצא כשהמוח יורד?
הלב משתחרר והלב טוב.
אבל אם אין בלב
את הטוב הזה, ויש משהו קצת עקמומי, זה לא משנה אם עקום מאוד או עקום קצת,
אז האדם בעצם עלול בקלות מאוד להגיע למצב שהוא מה שנקרא שרירות לב. מה פירוש שרירות לב?
מאיפה המילה שרירות?
שוריינה, שוריינה זה עיניים, ראייה,
מה שאני רואה,
מה שנראה לי.
בעצם הלב של האדם סוגר אותו בתוך סוג של מעטפת של נקודת המבט הסובייקטיבית שלו,
הוא לא מסוגל לראות את האמת.
אני ראיתי פעם דבר מאוד מאוד יפה ועמוק
בספר על פורים של הרב יונתן בלאס,
רבה של נווה צוף לשעבר.
הוא כותב שם
דבר מאוד מעניין,
שברור שהדברים מיוסדים על עדני תורת הסוד,
שעץ החיים ועץ הדעת טוב ורע בעצם ידוע,
הם היו בעצם שני עצים שמחוברים זה לזה.
שני עצים שבשורשם קשורים לאותו עניין.
ומה שקרה בעקבות האכילה מעץ הדעת טוב ורע,
זה שעץ החיים נעלם
מנקודת המבט
של בני האדם.
כלומר,
יש משהו שגורם לאדם להפסיק לראות את נקודת החיים שנמצאת בתוך המרחב, והוא רואה רק את המעטפת.
וזה בעצם העומק של מה שקרה בחטא עץ הדעת טוב ורע.
מה קרה שם?
האדם בעצם הפסיק לראות את הרצון האלוהי שעומד מאחורי הרצון האנושי.
עץ הדעת טוב ורע זה מה שאני רואה.
דעת טוב ורע, כמו שהרמב״ם מסביר.
טוב ורע זה סובייקטיבי.
עץ החיים זה האמת,
זה אובייקטיבי.
כלומר, המצב הראשוני של אדם וחווה היה שהם ראו את האמת האלוקית.
אבל מה שקרה בעקבות האכילה מעץ הדעת טוב ורע, הם רואים טוב ורע.
טוב לי ורע לי.
המצב הסובייקטיבי זה מה שקרה.
וזה מה שעלול לקרות בעצם כששותים את היין.
כי היין בעצם את מה הוא מעצים?
עץ הדעת, אחת מהדעות, מה הוא היה?
גפן.
כלומר,
העץ הזה הוא מעצים את האני,
את המבט האישי שלי.
אז אם הלב נקי, אז כשהאדם אומר אני,
בעצם מה שמשתקף שם, כמו שאני בחילוף אותיות, זה עין,
כלומר האין-סוף האלוקי.
אז האני הוא כלי לעין,
אבל אם האני הוא כלוא,
אז הוא לא יראה באמת את עץ החיים, הוא לא יראה את הרצון האלוהי.
ואז יכול להיות אדם שכמו שאומרים מתי שהוא רוקד עם הרבה מאוד אנשים אז הוא ידרוך על הרגליים של האנשים.
כי הוא לא רואה אותם.
והעבודה של האדם בעצם היא כל הזמן כשמשתחרר בעצם העני שלו.
האם העני שלו מחובר לעני יותר גדול?
ברמה של חשבון הלכתי הכל ברור זה אסור
לגבי ירובעם אבל ברמת החוויה
זה לא פשוט.
לכאורה יש פה חוויה שמשתווה לחוויה של העלייה לרגל.
כלומר, אם אתם רוצים ריקודים, יש ריקודים.
אם אתם רוצים מוזיקה טובה, יש מוזיקה טובה. רוצים שתייה, יש שתייה.
ומה יכול לעמוד מול חוויה?
איך הרב כתב באחד המאמרים שלו לפורים,
או חוויה, חוויה,
או חיוויה.
החוויה,
שהיא מילה מודרנית, בסדר? היא מילה חדשה, שא' ד', אהרון דוד גורדון בעצם המציא את המילה הזו, שזה שילוב של הוויה וחיים.
הוא המציא את זה.
אז זה מעניין, זה בכלל מעניין. אבל חוויה,
חוויה והמילה חיוויה, שזה הנחש,
אלה מילים דומות.
חיוויה, חיוויה זה נחש בארמית.
נחש בארמית.
זאת אומרת, הנחש
שהוא המסית לאכול מאצע דעת טוב או רע,
זה הרצון,
נקרא לזה, אפשר להגיד, יש
שלוש רצונות שם בגן, בגן העדן.
יש את הרצון
של הנחש,
שהוא רצון לגמרי לגמרי מנוגד לרצון האלוהי.
יש את האישה,
שהיא יכולה חווה,
שהשם שלה כבר מעיד שהיא עלולה להיות קשורה לחיוויה.
כלומר, החווה מבטאת את הרצון האנושי,
שהוא יכול לעלות למעלה,
הוא יכול גם לרדת למטה.
ויש את אדם שבעצם מרים את האדם למעלה לרצון האלוהי.
כלומר, הנחש בעצם מושך את האדם
אל החיוויה,
חיוויה אל החוויה,
אל הסובייקט,
אל המצב שהאדם לא רואה שום דבר מלבד הרצון האישי הסובייקטיבי שלו.
וזאת העבודה בעצם.
כלומר, יש פה בעצם, כמו שהרמב״ם כותב במורה הנבוכים, כל הסיפור של אדם וחווה בעץ
בגן עדן זה סיפור שמלמד על מה שמתרחש אצלנו, אצל כל אחד,
כל יום.
כל יום האדם נאבק בעצם עם הנחש,
האם האישה שבו,
כלומר האני האנושי שבו,
ייכנע לנחש,
או שהוא יצליח להתרומם מעל החוויה שלו אל הוויה,
הוויה יותר גבוהה.
זה מאבק פנימי.
מה יכול לעמוד מול חוויה? מה יכול לעמוד מול לב שרוצה משהו?
במיוחד בדור הזה,
שהלב תופס מקום מאוד משמעותי. זה מה שנקרא, ויאמר ירבעם בליבו.
בנקודת המפגש שבין האני לבין ברור האמת מתחדדת השאלה האם ליבו ברשותו,
או שחל שיבוש במידת האמת.
כלומר, כל הזמן, כשאנחנו מדברים על מידת הענווה, הגאווה,
אנחנו מדברים כל הזמן על אני,
שזה בעצם הסובייקט מול האמת האלוקית.
והאדם כאני תמיד עומד מול האמת האלוקית.
הוא צריך לברר את עצמו מול האמת הזו.
החלק הזה בשיחה מסתיים ככה: "צדיקים ליבם ברשותם.
הם מיישרים את הלב שלהם על פי הסרגל האלוקי.
שום דבר לא מוציא אותם משיווי משקלם.
טוב ערך אפיים מגיבור ומושל ברוחו מלוכי דיר.
משום כך
שלושה הקדוש ברוך הוא אוהבם,
מי שאינו כועס,
מי שאינו משתכר,
מי שאינו מעמיד על מידותיו, כלומר מקפיד,
גמרא בפסחים קי"ג עמוד ב',
להעביר על המידות פירושו להשליט מוח על לב, ליבו פרשותו.
זו נקודה מאוד מאוד מרכזית בעצם,
מה?
שהוא לא משתכר, לא הכוונה בפורים,
אלא הכוונה שהוא לא, כן, משתחרר ברמה,
מה שנקרא, משחרר את זה, כן, כן,
כן כן כן אבל מה אנחנו רואים פה שגם הסיפור של המן
ירבעם זה בתוך עם ישראל אבל המן בעצם כלוא בעצם באותה
אותו כלא תודעתי הוא לא מצליח להשתחרר מהכלא התודעתי הזה אגב תשימו לב לדבר מאוד מעניין שגם בתוך המגילה אפשר להגיד שיש פה יש פה רמות שונות
של תודעה יש את המן שהוא הרשע האולטימטיבי שונא ישראל אנטישמי מוחלט
יש את אחשוורוש
שהוא דמות ביניים.
אם הוא מחובר לאסתר ומרדכי,
הוא הופך להיות טוב.
אם הוא מחובר לאמן, הוא בעצם משרת את כוחות הרע.
כלומר, אנחנו רואים שגם פה יש איזו מדרגת ביניים שמאוד בקלות.
אפשר להגיד או שאחשוורוש היה מלך חכם,
או שהוא היה מלך טיפש.
הכל תלוי למי מתחברים.
זה ממש כמו החווה שיש בתוך האדם.
למי אתה מתחבר?
למימדי הגובה, להוויה או לחוויה.
אז זה נקודה שבעצם כל הזמן אנחנו רואים אותה בתוך המגילה.
חשוורוש מחובר לאמן,
הוא משרת את ההשמדה הכי גדולה בהיסטוריה.
מתי שהוא מתחבר למרדכי ואסתר,
הוא מסייע לבניית המקדש.
מדהים.
משרת. את מי אתה משרת?
איזה טעימה, טעימה קטנטנה.
אנחנו לא נספיק פה את כל הדברים. בעזרת השם נשמור גם לשבוע הבא קצת ללמוד על הכנה לחג הפורים.
אבל מילה על מלחמת עמלק בפרשנות של הרב.
המלחמה שלנו בעמלק, זה מתוך שיחה לפרשת זכור.
המלחמה שלנו בעמלק אינה מלחמה פרטית,
ככה הרב הסביר פה.
המן הרשע אמר,
עם אחד מפוזר ומפורד.
כך אנחנו נראים מבחוץ, אבל זה חוץ, לא פנים.
בגלל שיש ימין, יש שמאל. בגלל שיש שמאל, יש ימין.
כל צד תופס רק חלק מהמציאות ואומר שהוא לא השני.
למה?
קח את היסוד המוסרי,
קח את היסוד הלאומי, תרכיב אותם.
לא חייבים להציב אותם אחד מול השני.
כשהמושג החיצוני הזה נקרא מגזר,
הוא אומר, לא יודע מאיפה המילה הזאת הגיעה.
אז אני אגיד,
עניות דעתי מאיפה המילה הזאת הגיעה?
מהמילה גזורו.
מגזר זה מלשון גזורו.
כשאתה רוצה לגזור ולחתוך את האומה לחלקים,
אתה משתמש במילה מגזר.
אין דבר כזה מגזרים.
משתלט, הוא אומר, כשהמושג החיצוני הזה שנקרא מגזר משתלט עלינו, עושים חגיגה כשעוד חובש כיפה הגיע לרמה בכירה.
מה אתה יודע על המוח שלו?
מה אתה יודע על הלב שלו?
מה הגאווה הזאת? לא מובן.
קבוצה שמתאפיינת בסממנים חיצוניים וכל הזמן מפמפמת שצריך להגיע להנהגה ולהובלה. מה זה הדבר הזה?
זאת אומרת, הרב,
ותראו כמה זה נכון, כמה ראינו את זה בשנים האחרונות בצורה כל כך חזקה,
שלא תמיד הכיפה מעידה על ישרות הלב,
ולא תמיד
היעדר הכיפה
מעיד על עקמומיות הלב.
תראו כמה סיפורים,
חוזר על זה הרבה פעמים וצריך לחזור על זה ללא הרף.
כאילו הקדוש ברוך הוא לאורך השנה הזאת,
גם החטופים שמשתחררים, גם כל מיני דמויות
מאוד מאוד נקיות בליבם,
שאתה לא יכול להכניס אותם לאיזה קטלוג ברור לאן אתם שייכים. רגע, אתם דתיים לאומיים, אתם זה, את מרכזניקים, אתם מהגוש,
כל הדיבורים האלה הם כל כך קטנים,
אתה מגלה את עם ישראל.
ובעם ישראל יש בו משהו שהוא יותר מכל ההגדרות.
זה לא אומר שלא אכפת לנו מקיום מצוות, זה אומר אבל שבעם ישראל יש משהו שהוא יותר נקי ויותר טהור ממה שאתה תנסה להגדיר אותו.
ואז
הוא אומר ככה,
אחד מהיסודות אי אפשר מה שנקרא לפורים, ללא הרעיון הזה של רבי יונתן אייבשיץ שהוא היה חוזר עליו הרבה מאוד פעמים.
בשבת הקרובה
אין אלון שבת שלא יופיע בו הפסוק "כנוס את כל היהודים".
אבל בפסוק לא כתוב כך, כתוב "לך
כנוס את כל היהודים".
למה אסתר אומרת למרדכי "לך"?
לכאורה מה שחשוב זה לכנוס את כל היהודים.
מה מוסיפה המילה "לך"?
מה ההוראה בזה? לכאורה בביצוע אמור היה להיות כתוב "ויכנוס מרדכי",
אבל גם זה לא מה שכתוב.
מה כתוב?
"ויעבור מרדכי",
"ויעבור מרדכי",
ככה מופיע במגילה.
מה זה ויעבור מרדכי?
את מה הוא עבר?
מה אומרת הגמרא, אתם זוכרים?
הגמרא במגילה דף ט"ו אומרת ככה:
מחלוקת בין שמואל לרב, שני המוראים.
רב ושמואל. רב אומר,
עבר עבירה,
קבע תענית בליל הסדר.
נכון? מתי יוצאת הגזירה? י"ג בניסן.
ואז בעצם אסתר אומרת, תצומו שלושה ימים,
יוצא שבליל הסדר מרדכי צם.
אז מה זה ויעבור מרדכי?
עבר עבירה.
למרות שהיה אסור לעבור את העבירה הזו לכאורה,
עבר אותה.
כדאי להדגיש, להזכיר את המדרש המפורסם של אסתר,
הוויכוח שהיה לה עם מרדכי,
הוא אמר, מה, אז מה, אנחנו נצום בזה?
היא אומרת לו,
בשביל מה אנחנו מקיימים את הפסח?
אם יש ישראל?
אם לא יהיה ישראל, פסח למה?
איזו אמירה של אסתר.
אסתר בעצם מבטאת את הממד, היא אומרת לו,
אתה רוצה לשמור את הפסח כי אתה רוצה לקיים את הרצון האלוהי?
בשביל מה יש רצון אלוהי? בשביל שיש עם ישראל. עוד מעט לא יהיה עם ישראל, מה אתה רוצה?
ככה היא אומרת לו.
ואז כתוב ויעבור מרדכי.
זו דעת רב.
הרב,
אלישע, היה מזכיר בעיקר את דעת שמואל.
תראו מה הוא אומר.
שמואל אומר חידוש אחר.
מה זה ויעבור מרדכי?
עבר ארקומה דמיה,
הוא עבר נהר של מים.
איזה נהר של מים?
מה זה הנהר של מים?
מה פירוש? אומר רש"י במקום,
לאסוף היהודים שבעבר השני.
איזה עבר?
של מה?
רבי יונתן איבשיץ' מעמיק ומברר, אין לנו זמן עכשיו לראות את כל הדברים של רבי יונתן איבשיץ', אבל הם באמת מדהימים.
רבי יונתן איבשיץ' מעמיק ומברר מתוך פסוקים בדניאל שיש שני מושגים.
אחד נקרא שושן,
והשני נקרא שושן הבירה.
תעיינו, תסתכלו במגילה,
יש שושן ויש שושן הבירה. מה ההבדל בין שניהם?
שושן זה עיר הבירה, ושושן הבירה זה ארמון המלך.
הבירה זה כמו בירנית, זה ארמון.
מרדכי נמצא בארמון המלך, כלומר בשושן הבירה.
וממילא כל היהודים, איפה הם נמצאים?
נכון, היהודים האחרים שלא נמצאים בארמון המלך, נמצאים בעיר.
הוכיח רבי יונתן אייבשיץ שבין שושן לשושן הבירה היה נהר,
אובל אולי.
זה היה נהר ששמו
עובל אולי, ככה מופיע.
עובל אולי, כן. זה כמו, עובל זה יובל.
יובל, שם הנהר. זה מופיע גם בדניאל, גם ביחזקאל.
אומר מרדכי לאסתר,
אין בעיה.
אני יכול לתת שיעור בערוץ מאיר.
כל היהודים מהעבר השני ישמעו את זה.
אני יכול לשלוח להם מייל,
וואטסאפ,
פייסבוק.
אומרת אסתר למרדכי,
בלי ללכת,
אתה לא מזיז כלום במציאות.
אתה נותן דרשות,
אתה מדמיין שאתה פועל ישועות.
אומר רבי יונתן לפני 250 שנה,
צדיק לא יכול לפעול בישועת הכלל,
אלא אם כן הוא מחובר לכלל.
אומרת אסתר למרדכי,
אי אפשר לקנוס את כל היהודים בלי ללכת.
בדיוק.
אומר שמואל,
אם אתה, מרדכי, לא עובר את הנהר,
לא מתחבר בפועל ליהודים,
לא תצליח להוביל.
אתה מדבר על הנהגה,
הובלה, תהיה מחובר.
תשתתף עם הציבור.
מתוך כך תפוס את מקומך.
לא מגיע לך שום דבר על זה שאתה חובש כיפה סרוגה,
אתה לא שייך לאיזה מגזר עליון.
אז זה אחד מהיסודות שהרב היה חוזר עליהם הרבה מאוד פעמים בהקשר של פורים.
פורים הוא חג של
כלל ישראל.
חג של חיבור אל הכלל.
כך הוא מסיים את השיחה הספציפית הזאת.
פורים לא יכול להיות חג פרטי של השתייה שלך עם עצמך,
של השמחה שלך עם עצמך.
צריך לקרוע את המסווה הזה. פורים הוא שמחה על כך שאנחנו חלק מעם,
שעניינו מוסר, שעניינו גבורה וענווה.
נקרא בשבת את מלחמת עמלק. מלחמת עמלק היא לא מלחמה פרטית.
שלוש מצוות נצטוו ישראל בכניסה לארץ. המצווה הראשונה איננה בניית בית הבחירה.
המצווה הראשונה איננה לעלות להר הבית.
המצווה הראשונה היא למנות מלך.
קודם כל תדאג שיהיה ציבור.
בית מקדש זה מקום של קורבנות? זה מקום של שכינה.
אומר לך, נועה מלימלך, הוא ציטט אותו בתחילת השיחה: "אם אתה אדם פרטי, השכינה לא באה אליך.
אתה רוצה השראת שכינה?
לך תתחבר לכלל".
יש הזדמנות בפורים להתחבר לכלל.
תסיר את כל הקליפות.
זו עבודה עצומה.
על כן אנו קוראים בשבת שלפני כן את מצוות מחיית עמלק,
שמוטלת עלינו כציבור.
בחבלי משיח, אומר הגר"א, עמלק מסתתר.
הוא יודע שבשדה הקרב אנחנו לא נשאיר אותו חי.
הוא נכנס דרך המידות.
מה המידות?
ייאוש, פחד, כעס, שנאה, קנאה, תאווה, חמדת ממון.
ככה הגרא בספר כל התור אומר, זה העמלק.
לא כל גאוותן הוא עמלקי.
אל תלך עם נשק דרוך וכל מי שיש לו גאווה,
תיזהר עם זה, אבל תלך עם ראי צמוד.
כל פעם שתראה גאוותן, תסתכל בראי.
כל פעם שתראה מקטרג, תסתכל בראי. זו עבודה שלא נגמרת.
זה גם יסוד שהוא היה חוזר עליו הרבה פעמים.
להסתובב עם ראי במקום להסתכל בחלון.
אז פתחנו בסיפורו של אהרון ומשה.
משה ואהרון כשני אחים שאוהבים אחד את השני עד כדי כך שהם לא מקפידים ולא מקנאים אחד על השני.
משה רבנו מפנה את מקומו לגמרי בפרשת תצווה ואומר אהרון הבמה שלך.
ולפני כן אהרון אומר
ורעך ושמח בליבו הלב שלו נקי הלב שלו טהור ומזה הוא מקבל את חושן המשפט.
וסיימנו בעבודה הרוחנית של פורים שהיא מחיית עמלק אבל מחיית עמלק זה לא רק למחות את אלה שנמצאים שם בחוץ.
זה למחות את כל הרוע שקיים בתוך הלב,
ואז המחייה של מה שקורה בחוץ תהיה בקלות מאוד.
אתם רואים, רואים לאורך המלחמה לפעמים,
שיש אנשים שלא רואים עד הסוף את הרוע שנמצא בצד השני.
כשאתה לא רואה את הרוע בצד השני,
חלילה,
הדבר אולי מעיד על משהו שמעורבב שם קצת בפנים.
כשהאדם מנקה לגמרי את הלב שלו,
אז הוא יודע לזהות גם מה רע ומה טוב.
שנזכה בעזרת השם לנקות את הלב באמת,
ולשמחת פורים ממילא באמת.
מן כן יהי רצון.
תודה רבה.
תודה רבה.
