טוב, בנוי לפתוח את הלב קצת.
רוצים לדעת את עצמנו.
אני חושב שכשאדם יודע את עצמו, אז מצבו הרבה יותר טוב.
ויש משהו שקורה שלפעמים אנחנו, בלי לשים לב, אנחנו כמו עלי נידף כזה, כשאני נפגע אז אני עף, כשאני מוערץ אז אני מרגיש שווה.
אבל אני מחפש את המקום העצמי.
זה בסופו של דבר, דיברנו על הכוח המדמה, הכוח הציורי, שהוא המקום העצמי.
שהוא הקודש שבאדם, המקום שזה נקודת האמת שבי, השליחות שלי בעולם,
שאנחנו מחפשים. ולפעמים מרוב מילים גבוהות,
אז אדם, הוא מסתכל על עצמו, כמו פה למשל,
אני מדבר איתכם עכשיו, אני כאילו מסתכל על עצמי מבחוץ אולי.
אני אומר דברים, וואו,
יפה מה שאתה אומר, אבל מי אני?
מה אני? מה אני חווה? איפה אני פה?
בפנים.
ואלפיים שנה היינו בגלות,
ואכלנו הרבה שכל.
עכשיו, התורה, כי הם חיינו ואורי חיימנו בימים וגיומה ולילה.
ובאמת, הכל, באמת, הפוך בה והפוך בה דקולה בה. ובאמת, כי הם חיינו, באמת.
אבל בסופו של דבר, אנחנו לא עם הספר, אנחנו עם החיים.
עם ה...
השכינה,
השכינה, גילינו שהיא גם נמצאת במנהרות בעזה שמה.
ושאנשים חזרו, חזרו לשם יתברך, בלי שום רקע,
בלי שום ידיעה ושום כלום, פשוט ככה.
כי השכינה נמצאת פה במציאות.
יש משהו שדורש מאיתנו בדור הזה לדעת את עצמי באמת,
לא מבחוץ אלא מבפנים, וזה הרבה הרבה הרבה מה שהרב הולך להגיד לנו.
כי אם לא, אנחנו חסרי יציבות.
אנחנו עולים ואנחנו יורדים, הנה פה דפים וקדימה, כן.
אז אומר הרב קוק באורות הקודש,
ג'קכא',
התנועה הנפשית
כלפי ההכרה העצמית, על זה מדברים,
מתגלגלת היא, עוברת מול התוכן הראייתי של הבחנת עצמו.
זאת אומרת, אני מסתכל על עצמי בחוץ,
בתרבויות יותר גלותיות, יותר רחוקות מעצמי,
כשאדם הוא יותר רחוק מעצמו,
אז הוא ממש חי בתוך איזה סרט.
הוא מדבר, אבל הוא מדבר, בסוף הוא כאילו מצולם עכשיו, הוא כוכב של איזה סדרה,
של טלנובלה.
עכשיו רגע, אתה איתי? כן, דבר? כן, מה אתה... דבר איתי, מה אתה... כי לפעמים אדם הוא נהיה שחקן של החיים שלו, הוא מסתכל על עצמו מבחוץ.
היה לנו איזה שיח מאוד יפה מול 200 איש עם נתן גושן, הזמר,
והוא אמר, כל אנשי, כל הזמרים הם מרוסקים.
כי אתה רואה, כאילו, אתה כל הזמן מופיע, מופיע, מופיע. אתה אומר, מה, אני כאילו, מה, אני התרוקנתי? אין לי כלום.
למה? כי אתה כל הזמן, המדד הוא, בסוף הוא לייקים, הוא...
הוא פייסבוק, כאילו אדם מסתכל על עצמו מבחוץ.
ויש הצדדים הרעננים, זאת אומרת, הטובים שבחיים,
אשר להנפש עוברים, הם נמצאים, ואז בעצם,
אז מתמלא אדם, גודל ועוז, זה יופי, אוהבים אותי, מעריצים אותי,
אז אני, אני, אני משהו.
ויש הצדדים השוממים, זאת אומרת, הרעים עוברים,
ואז לובש הוא חרדות
ורוחות נמוג בקרבו.
פחד אימים.
זאת אומרת שבעצם יש תכונה שנקראת נראות,
שמגיל שנה וחצי, שנתיים,
תינוק יכול לחיות על זה או לא לחיות על זה.
איך אני נראה? עד כמה רואים אותי?
יש הבחנה שנקראת אישיות נרקסיסטית,
שאדם הוא כל הזמן מול המראה,
מול המראה, רואה את עצמו מבחוץ,
והוא כל הזמן עסוק בכמה לייקים אני מקבל ברחוב.
ויש אז אותו זמר, אז הוא אומר, אני עכשיו אנונימי, אני יוצא, יוצא כמה שנים.
מגיע למכולת, מישהו אומר לו, אחרי כמה שנים, אומר לו,
אתה רואה את פה, תביא לי, יש לך זה.
הוא אומר, אי, השתבח שמו,
איזה יופי, כבר לא יודעים מי אני.
וזה קורה בחיים שלנו בסוף.
הרב מלמד פה את המקדוש של,
כשקורה משהו שטוב לנו, הולך להגיד לנו, תחזיק בטוב.
תחזיק בטוב הפנימי האמיתי שלך.
כי בסוף זה אתה,
הטוב הוא אמת.
וכל החלקים השליליים שלך, כל הפוזות שלך, זה קליפות של הטוב, זה החיצוניות, זה החלקיות.
קליפת השום זה 2%,
98%. אתה טוב מוחלט.
אז צריך להחזיק בטוב הזה.
לא כי מעריכים אותך על זה, אלא כי זה אתה.
כי אתה מצאת שם שטוב לך,
כן? כשהם אנשים הולכים לצבא, מתגייסים, פתאום
הם פוגשים את האושר האמיתי.
אני לא מבין, הגעתי למקום שלכאורה סובלים בדרך כלל.
פתאום אני מוצא את עצמי,
פתאום אני מתחיל לחיות סוף סוף.
אתה יודע למה? כי נזרקת קצת לחיים.
פגשת הרבה אנשים,
ריבת קשרים, הרבה מציאויות, אתה פחות עסוק עם מה חושבים עליהם,
כאילו חי.
אז הוא אומר ככה,
ההקפה השלמה דורשת אי.
שבעת שעוברים הצדדים המלאים מיושבים, לא תזרוח דעתו,
וידע כי רק צד אחד עובר.
כי אחרי החיזיון הזה,
וכי אחרי החיזיון הזה,
המלא והרענן, יבוא חיזיון דל, מעוגם.
ובעת ההקפה הקודרת ידע שעוד מעט והחיזיון משמח, מרענן יופיע.
כלומר, שעלויות וירידות.
עלויות וירידות, אל תתפעל מהן.
וזה עיקרון בבריאות הנפש, אני חושב שזה אחד המפתחות של החיים.
אל תתפעל מהרע,
אל תתפעל מתקופות של שחור לבן,
אל תתפעל מחרדה, אל תתפעל מכעס, אל תתפעל מכלום, שום דבר.
כי המקום הכי מלוכלך בבית זה המטאטא.
כבר עשו כל הזמן בלנקות.
אז זה לא טוב להיות שם כל הזמן.
תעזוב, תשחרר.
אל תהיה בהיסטריה.
מה זה היסטריה?
זה כשאתה אומר, אוי, למה קורה לי ככה?
איך כעסתי ככה?
כי אז אדם הוא כועס על זה שהוא כועס,
הוא מפחד על זה שהוא מפחד והוא עצום על זה שהוא עצום,
אל תשחרר,
איך אומרים? צ'חרר.
או בלשון של קהלט, ביום טובה אהיה בטוב,
או ביום רעה, גם את זה לעומת זה עשה אלוקים.
ביום טובה,
יהיה בטוב, תהנה, תקח, תעמיק,
תתחבר, יש פה משהו טוב, יש פה משהו טוב אמיתי.
אתה בא שבת, אתה מוזמן אצל אנשים, אתה מזמין אנשים,
איזו סעודה טובה, תפוס, תפוס, יש פה רגע, תפוס אותו.
הוא חשוב, הוא מהותי, הוא אתה,
הוא גילוי נפש, הלב פתוח.
ופתאום אתה מרגיש שיש תקופה כזאת שאתה גורר רגליים,
אז שמה תדע לך,
ויום רעה ראה גם את זה, לעומת זה עשה אלוקים.
הקדוש ברוך הוא מפגיש אותך עם הנפילה שלך כדי להפיל אותך,
כדי לעשות לך נסירות,
כדי לחבר אותך חזר לעצמך.
בלשון רבי צדוק הכהן מלובלין,
האדם נופל במקום תקומתו.
האדם נופל במקום תקומתו.
האדם נברא במקום כפרתו.
האדם
פוגש את עצמו בתמונה הפוכה
בתוך הניסיונות שלו.
זה חשוב,
כי אז אתה לא מתפעל,
אה, לא מתפעל מזה, אתה לא דואג.
אם אתה לא דואג, אתה יושן טוב בלילות.
אם אתה יושן טוב בלילות,
אז אתה מתרפא מעצם השינה.
אם אתה לא דואג,
אתה אוכל בריא יותר.
אתה לא מחפש אכילה רגשית שמפצה לה
עוגמת נפש, כי אין עוגמת נפש, כי בסדר.
אני מרגיש על הפנים, מה? יעבור? אני יודע שזה יעבור.
כי זה לעומת זה הסלוקין. אם יש לי חרדות,
סימן שאני עובר תקופה של התעצמות,
של עוז, של עוצמה, של ביטחון. אם אני מרגיש דיכאון,
סימן שיש משהו בגרעין שלי שמתפורר מתחת לאדמה כדי להצמיח עץ 20 מטר,
עם מלא פירות, מלא צל, מלא טוב.
לא צריך לפחד מכלום.
אני אומר לכם, עם כובע של פסיכטר מעל ראשי,
לא צריך לפחד מכלום.
וכל הנפילות המשבריות, הן באות מזה שאדם מפחד מהמשבר.
לא צריך, כי בעצם הכל עליות וירידות.
אומר, הבאתי לעצמי, רבנו תם, ספר שנקרא ספר הישר, רבנו תם,
רבנו תם, תוספות.
וזה גם מה שרבנו תם כותב.
אה לא, אז מישהו כותב עליו.
הוא כותב.
האדם מתלהב כשיש לו הנאה,
וזה מכניס בו תאווה.
תאווה זה טוב.
שהיא אהבה ראשונה,
ואחר כך שר אהבה ונכנס בליבו שנאה.
באופן טבעי אהבה חולפת ונהפכת לשנאה עד שהתחייה אף היא תלך
ותתחלף לאהבה,
וככה מתחלף תמיד, ואם לאדם יש הנאה גדולה
למעשה מסוים ויש לו שכל חזק.
תחזיק,
נזכור.
תעמוד אהבה ימים רבים. יש תרגילים שעושים משאב, זה נקרא משאב חיובי.
אתה מצייר את הדברים הטובים שקורים לך בחיים.
ושם אתה מתחזק. עכשיו, אתה שם?
בוא נצלול. בוא נצלול למקום של הכאב.
כי בסוף, ברוך השם,
באמת, עם ישראל עובר תקופה מאוד מטלטלת. מאוד מטלטלת.
המון דמעות של שמחה והמון דמעות של עצב. ככה.
משגע כזה? לא משגע.
אנחנו בטלטה הזאת, אנחנו בציר לידה בדיוק.
אנחנו בציר אההההה.
ואז עוד פעם משתחרר, עוד פעם צעיר, ופתאום, אוי,
כל לידה שהייתי עושה כרופא, הייתי בוכה.
רופא בוכה, היית רופא שמתרגש.
כל לידה זה מרגש, פשוט נורא.
אז זה עיקרון מאוד מאוד מאוד מרכזי בעבודת הנפש.
להכיר את עצמי גם דרך המעלות שלי, ההצלחות שלי, הדברים הטובים שבי,
וגם דרך הכישלונות. יש עוד דרכים, השם שלך.
שם שלך מעיד על מהותך.
שם הפרטי שלך, שם המשפחה שלך, הוא חלק ממך.
ההורים שלך קראו אותך בשם הזה ברוח הקודש.
זה לא סתם זה, זה משהו מהותי, כן? שייך אליך.
שם משפחה גם, והמיקום שלך בכלל.
איך אתה בסביבה כזאת, בסדר?
ובזה ישתכללו תכונותיו ומעולם לא תשלוט עליו גאווה גסה.
הוא מאבד את כל הון ולא תדוכא נפשו מעוצב חשוך.
ויחזיק במעוז הטוב החוכמה והצדק, ושם השם יהיה תמיד,
גודל הוא זו. כלומר, הוא אומר, הוא אומר,
שיש נפילות,
גם בזה שאתה מתנפח, וגם בזה שאתה כזה רצוץ.
אל תהיה לא זה ולא זה,
כי זה אותו דבר.
רואים, במניה, דפרסיה. פעם אני במניה, פעם אני דפרסיה, זה אותו דבר.
בסוף זה אותו דבר.
פעם אני כזה בלון נפוח,
פעם אני לא שווה כלום, זה אותו דבר. למה אתה בלון נפוח?
כי אתה מרגיש בתורך שאתה לא שווה כלום.
אז חבל על הזמן, כי זה לא נכון, אתה לא בלון נפוח,
ואני מודיע לך, אתה לא המשיח,
כי זה אני אמשר, זה לא אתה.
ואתה, בסדר.
ותעזוב שטויות, דמיונות.
אתה, אתה,
אתה, אתה זה מדהים, אתה עוד בתורת השליחות בעולם.
אם לא היית נברא,
אין עולם, בשבילי נברא עולם.
תגיד, כל העולם, בשבילי נברא עולם, יש לך שליחות, וזהו.
השליחות שלך זה אתה.
ובפשטות שלך, ובשליחות הכי פשוטה שלך,
אתה לא מבין כמה אתה עושה רעש בשמים, זהו.
השם ברא אותך, הוא לא התבלבל בין החוטים,
הוא לא סתם ברא אותך.
אתה לא מבין, אני רצוץ, אני שבוע, בסדר, קשה לך.
דבר,
טפל בזה.
וזה לא אומר שאין משמעות לחיים שלך.
חכה אחרי המנהרה השרורה הזאת מחכה לך דבש, גן עדן.
ואז זה עץ עדה טובה. זאת אומרת, אדם מסתבך עם מה קורה לי? מה זה? מה עובר עליי? למה זה? למה זה? איך זה?
אז זה יוסיף דעת, יוסיף מחוב.
אז ההכרה פה היא הכרה טובה.
זאת אומרת, כשאתה מתקן את הדעת, הופך להיות דעת אלוקים.
כשאתה רואה את האלוקות שבכל דבר, בכל תהליך, בכל משבר, בכל ירידה,
שהיא לצורך עלייה.
שתיים,
קורא לזה, הקרא לזה, הרב הנזיר,
באורות הקודש, שוב פעם ג', ק', כ', ה', הפעם, לא אלף.
התיקון והנפילה.
לפעמים,
הוא למד אותנו שלפעמים מרוב אידיאלים אנחנו מדברים גבוה גבוה ואנחנו לא פוגשים את עצמנו אמרנו.
יש משהו שאנחנו מוזמנים בחיים האלה לפגוש את המציאות כמו תשיעי.
להיות נוכח במה שאנחנו חיים.
להיות נוכח בזה שאתה עכשיו שותה מים,
פוגש את המים.
וזה חשוב ממש כי זה בעצם נקרא שכינה.
שכינה זה לראות את האלוקות בפשטות של כל דבר שאתה עושה.
כשאתה מצחצח שיניים, וכשאתה אומר שלום לחבר, כשאתה מחבק
את אמא שלך, וכשאתה, אני יודע, כל דבר שאתה עושה.
אז זה בעצם, זה כל הזמן להכניס אלוקות בכל.
זאת אומרת, בעצם החיים.
וזה הולך להגיד לנו שיש תודעה שהיא חודרת לתיקון המידות.
אותה הגדולה הנשמתית השואפת לקודש עליון,
ולגדולות ונשגבות
מוכרחת היא להיות מטפלת בתיקון המידות
והמעשים גם כן, ולפעמים לרדק לעומקי החיים המעשיים ולנקר בפרטי פרטיותיהם
ולתקנם ולכוונם על פי צדק ודין,
על פי התורה וההלכה,
ולחדור למעמקי המידות הנפשיות, להסיר מהם כל רשעה וכל סלף.
כלומר, כשאתה בתקופה הזאת של, אמרנו, של היי, שטוב לך,
תשתמש בזה, לשנות משהו במידות שלך.
אתה עכשיו נמצא על הבמה, אז לך עכשיו, טוב, אתה תואם,
כן, בטוב החיים.
אז תיקח את זה למקום של להודות,
מקום של יותר הודיה, של יותר ענווה,
של יותר לתת, לצאת מעצמך. אנשים מתחתנים, שתי רווקים מתחתנים, נשארים רווקים כל החיים שלהם.
צא, צא מעצמך, תקשיב לשני, תצא מעצמך,
תיקח את הטוב למקום של למנף את כל כוחות האישיות שלך, חבל.
האדם יש לו אובססיה למשהו.
איך מטפלים באובססיה?
זו עבודה עצמית.
אל תהיה באובססיה הזאת.
אבל קשה לי, אני חייב.
מדהים, תאפשר כאב, אז מה?
תאפשר חסר.
כי שם הריפוי בסוף.
אז יש לפעמים ניסיון של גודל שנותן לך אפשרות לעבוד על המידות,
ויש לפעמים גם שקשה לך,
ואז שם גם את הטבות על המידות.
אבל פה הוא מדבר על התעופה.
והכל זה התארגנות תוך כדי תנועה, אגב.
הכל זה התארגנות תוך כדי תנועה.
אדם, כשהוא מתחתן,
הרבה פעמים הוא מגלה,
הוא מגלה שהחתונה שהייתה, וואה, חופה, וזה אורות,
אבל יום אחרי החתונה,
כמו שלפעמים,
החיים זה לא פיקניק.
צריך לוותר,
צריך לצאת מעצמך, צריך להקשיב. מדברת, מדברת,
מדברת, מדברת, ואתה מקשיב,
מקשיב, מקשיב, מקשיב, מקשיב, מקשיב, מקשיב. קשה,
קשה,
קשה לוותר,
קשה לזרוק פח כשקר בחוץ, קשה, הרבה דברים קשה,
זה קשה, אז תאפשר שקשה.
אז תזכור את יום החתונה הזאת שהייתה כמו ציפור עף באוויר,
כי שמה קיבלת את הכוח לקחת החלטות לגבי שינוי.
באת להשתנות, באת להתחתן, באת להשתנות, באת לעולם בכלל, באת להשתנות.
על כל שלב בחיים שאתה ככה בוחר,
אתה נכנס לישיבה, לומד תורה.
באתי להשתנות, לא באתי ללמוד תורה,
באתי להשתנות לאור התורה,
להשתנות לטובה, להזדכך.
אז הכל התארגנות תוך כדי תנועה. האור הגדול הזה בא לאפשר לי את השינוי האמיתי.
אז הוא אומר,
ואם רק לעלייה יושם לב ולא אל הטהרה והקדושה התחתית,
יוכל כל אותו האור העליון להשתבר ולהתהפך לרועץ,
אדם הוא ניזון מאיזה מין טוב כזה,
והוא נשאר שם, לא? עכשיו הסיפור הוא לשנות
את הספירות של הנפש.
יש משהו שדורש ממך עכשיו לעשות
שינוי מידותי, לבנות כלים מחדש, כי אם לא, אתה תישבר. מה זה להישבר?
זה ריבוי אורות במיעוט כלים. מה זה כלים? מידות.
אתה מלא בפרויקטים, מלא ברעיונות, מלא בהתלהבויות,
אבל אין לך מידות, אז אין לך כלי.
אז הכלי נשבע ואנחנו נמלטנו.
הפח נשבע ואנחנו נמלטנו.
הכלי נשבע
כי בעצם לא עבדת עליהם.
לזכך את המידות כל הזמן.
מאוד חשוב בנושא הרגש.
צריך לדעת שיש קשר אדוק בין עולם המידות ועולם הרגשות.
אדם שהוא בעל מידות גרועות,
הוא מרגיש כל הזמן גרוע.
זה משפיע ישירות, כי הרוח
מזין מאוד מאוד את הנושא הזה של הנפש ושל המידות.
גדולה, אז הוא אומר,
ואם רק לעלייה יושם לב, ולא אל טרה וקדושה תחתית,
יוכל כל אותו האור העליון להשתבר ולהתהפך לרועץ,
כי זה הופך להיות אורות בלי כלים,
הופך להיות כמו סם,
שאתה רגיל לאור הזה, ואתה כמו טלוויזיה, כאילו, אתה רואה איזה סרט,
ועבדת על המידות שלך תוך כדי,
כשאתה ראית איזו סדרה מצחיקה,
לא עבדת על שום דבר, להפך אולי,
דיברו לשון הרע, חילות, שטויות.
התחוקמת בעיקר.
אז איך היה ההיא הזה עשה לך טוב נכון?
אבל בסוף זה הפוך.
כי הכנסת אורות,
עליק אורות, זה לא אורות בכלל,
אבל כאילו איזו התלהבות כזאת,
בסוף אין כלום, כאילו לא בנית שום דבר, זה חבל.
גדולת הנשמה תוכל להתהפך לגאווה מוזרה, איזה ביטוי יפה.
יש גאווה שהיא מוזרה, יש גאווה שהיא בסדר,
יש גאווה שהיא מוזרה, זה דמיונות, כי הן מוזרות.
יש לך, הוא חי בעולם כזה, כן,
זה האיש המערבי המודרני הזה.
אז גדולת הנשמה, כי אדם יש לו נשמה מאוד גדולה, אבל היא בקיפות של המידות הרעות.
אז זה הופך להיות גאווה מוזרה.
ביטויים, אה?
ביטויים מעניין.
ותשוקת הידיעה
בתעצומות המסתרים לדמיון מתגדר בשלל צבאיו.
הוא מתמלא בקיצור דמיונות,
כשהוא תשוקה של ידיעה בתעצמו את מסדר, הוא רוצה ללמוד פנימיות, הוא נכנס לקבלה.
ואז הוא הופך להיות מדומיין.
כי אין לו כלים.
אין לו כלים.
לכן יש ספר שנקרא "שעי קדושה", של הרבי חיים ויטל,
וכל הספר הוא שלושה פרקים,
רק עבודה למידות, ועבודה למצוות, ועבודה,
אתה חושב שאתה הולך ללמוד השגות של להיות נביא,
וזה ספר מוסר, כי זה אותו דבר.
"שעי קדושה".
של רבי חיים ביטל,
שזכינו לפני 15 שנה, הרב אמנון גרוס,
שבריא,
הוא הוציא את כל הספרים של רבי אברהם בולעפיה ושל שערי אורה,
סליחה, שערי קדושה,
שזה ספר שעד עכשיו לא ידענו את החלק הרביעי שמדבר על הייחודים העילאים.
זאת אומרת, זו בשורה, כן?
כן, זה ספר שכל השנים הכרנו רק את שלושת הפרקים הראשונים ועוד,
זה משהו קטן,
שזה רק הקטע של המידות, זה מה שידענו על השארי קדושה.
פתאום שארי קדושה עם החלק הרביעי, מה?
לא פורסם.
לא פורסם.
אז הוא אומר ככה, אז הוא זכה, הרב אמנון גרוס.
אז אומר,
אומץ הרוח המרומם את הופעת החיים, כן?
יוכל לרומם גם כן את התאוות הסוערות הגופניות,
חמדת הבצע,
הכבוד והתענוגים המוחשים יוכלו לפחוץ
כל גבולם.
וממרום עוז השאיפה העליונה,
המלאכית תוכל לבוא,
הנפילה יותר נוראה. זאת אומרת שאדם, עוד פעם אני חוזר, אדם הוא באיזה אומץ רוח,
ומרומם, חיים, אבל בסוף יש משהו בתענוגים המוחשים שיכולו לפחוץ כל גבולם, הוא לא תיקן,
הוא לא הכניס את התורה הזאת, את האור הזה,
לתחתית, לתחתית של האישיות שלו.
זה משהו שההזמנה, ההזמנה היא תיקח את הנפילות האלה למקום של בניין,
מקום של הכנסת האור.
האדם עושה חשבון נפש, הוא מכיר את שמה למיטה, חשבון נפש.
איובי,
איך אני ממנף את היום של מחר?
איך אומר הרב קוק?
כל יום הוא כפירה בכפירה של אתמול.
כל זמן, אתה צריך לכפור בכפירה.
אתה כאילו כל הזמן באיזה קילוף כזה.
כן?
לפתוח את הלב,
לפתוח את הלב מחדש.
אם זה לא נכנס ללב,
אתה נהיה פתאום תלמיד חכם, קר, קרחון.
אומרים לך, אה, אתם רואים שאתה תלמיד חכם, אתה רציני כזה,
נראה פנים עצבנית,
עצבנות על הפרצוף, אתה כנראה אדם מאוד חכם, כן?
ואבוי.
גם התורה, היא צריכה לרכך אותו, היא צריכה לפתוח אותו,
להאיר לו את פניו, להפוך אותו לאדם יותר לאומי,
יותר מחובר לאומה,
יותר אוהב כל אחד ואחד מסריקויות,
יותר חי, יותר חי את החיים.
מה קורה אתמול?
כל, כי כאילו כל יום,
באיזשהו מקום, כל יום הוא מזכיר לנו שאתמול הייתי כופר לעומת היום, כי אני כל פעם מטהר,
מתקדם בזיכוך של המידות.
זו מידה שפועל מאוד...
ככה אומר הרב קוק, כל יום אדם צריך לקפור בכפירה שלי.
זאת אומרת, זה כאילו,
זה כמו אברהם וטרח,
אז כל הזמן יש אלילים של אתמול, שאני לא רוצה לראות אותם יותר בדרך שלי, הם לא חלק ממני.
ואתמול לא חשבתי שהם אלילים, חשבתי שזה, זאת אומרת,
אדם יש לו פוזה למשל, פוזות,
הוא לא שם לב בכלל, הוא אומר, אני לא רוצה, די, אני לא רוצה כבר, לא רוצה, כן, אה, איזה יופי, תשובה.
אדם חוזר בתשובה, כל יום אדם הולך לישון, חוזר בתשובה.
זה תיקון.
כי בשביל מה אנחנו הולכים לישון?
אנחנו עוברים זיכוך בלילה.
בעיקר אם אנחנו הולכים לישון עם קרית שמע למיטה עם התיקון הזה,
אז כל יום הוא בא לכפור בכפירה של אתמול.
אז הוא אומר דווח פלא. עכשיו,
אני, בשבילי זה היה חידוש מדהים.
תמיד שאלתי את עצמי איך זה יכול להיות
שדוד המלך,
שבט יהודה, בכלל הם באים מלאה.
הרבה יותר נוח לי שאהבו מרחל.
כי רחל היא פועלת למטה בתוך המציאות.
לאה היא בעולמות העליונים.
ואתה יודע,
כאילו מלך, ידיו מגולות בדם, זה לחיות מלחמה, זה לחיות בעולם של... זה רחל,
הוא צריך להיות דוד המלך, בן יהודה, בן רחל.
יש פה איזה היפוך כזה, לא מובן.
הולך להגיד לנו, ועל מה דאיטקסיה?
לאה,
מידתה של לאה, מה זה לאה?
מה זה עולם הדאיטקסיה?
זה הבינה, זה הבינה, זה תיקון המידות,
זה המקום העליון של תורה,
במקום שאתה מתקן את עצמך כל הזמן.
עיניה רכות,
לא פשוט.
פרשת דרכים היא יושבת, מתפללת,
שלא תיפול בגורלו של עשיו,
כן? היא עסוקה בתודעה הזאת, הרוחנית הזאת, כל הזמן.
שיהיה תיקון, שיהיה תיקון, שיהיה תיקון.
ומיתו גודלה ובכייתה זכתה ליסוד נבואה ומלכות.
מה זה נבואה?
הכי גבוה.
שבט לוי, משה רבנו,
הכי גבוה.
מה זה מלכות?
יעודה?
הכי נמוך.
תוך המציאות, איך עזרת לשניהם?
אה באה, טליה?
אם אתה אדם שקשור להמשגות הרוחניות שפועלות בתוך תיקון המידות שלך,
שכל הזמן התפללה שלא ליפול בגורו של עשו,
כן? פה לנו זה נקרא להיפטר מכל ה-ISVיות,
כל ההשפעות שזכינו לקבל אלפיים שנה מתרבות הזאת,
אז אם ככה, אז אתה זוכה גם למלכות.
זאת אומרת שהתיקון של המעשה למטה הוא לא רק לא סותר, הוא חייב
לבוא ממקום של המשגות רוחניות למעלה,
וזה הכרה עצמית.
הכרה עצמית שלנו זה לשים את השכל שלנו במקום הכי גבוה והכי עמוק בתודעה.
לראות את הטוב, לחשוב חיובי, להתמלא בתוכן רוחני עמוק.
אבל עבודה היא צריכה להיות עבודה של שינוי למטה.
עבודה עם הגוף מבפנים, זה תמיד אנחנו מדברים על זה,
עבודה של תיקון המידות למטה.
העבודה הכפולה הזאת של הכי גב והכי נמוך,
זה בסופו של דבר למפתח
ולחלקו של ישראל.
אז יש לנו נבואה ויש לנו מלכות. בקיצור, אם אני מסכם,
הנושא של דע את עצמך,
שהעצמי הזה הוא תלוי בשתי דברים.
אחד, שאתה כל הזמן בתנועה,
כל הזמן בעליות וירידות,
אל תתפעל מזה,
אל תתפעל מהרע, אל תבקיע מזה שאתה בוכה,
אל תהיה עצוב מזה שאתה עצוב,
אל תהיה עצוב מזה שאתה מפחד, אל תהיה חד מזה שאתה כועס.
תן, יש זרמים שעולים ויורדים,
יש משברים ויש לפעמים דברים טובים יותר.
הכל בסדר, כמו הלבנה, כן? היא מתמלה והיא מתרוקנת.
ואנחנו יודעים את זה,
וזה מאוד חשוב, הלבנה היא שוחדה לעולם הרגשות יותר.
בפסקה אחרת ראינו,
השמש זה השכל, כן?
אז יש משהו שעולה ויורד.
מה אתה צריך לעשות? קודם כול, שכל חזק,
כן, כמו שאמר רבינו תם,
שכל חזק,
להחזיק חזק את המקומות של אור, של יערה, של טוב,
כן?
ביום טוב יהיה בטוב, וביום רע,
ראה גם זה לעומת זה עשה אלוקים.
זאת אומרת, אתה צריך לדעת אחרי זה לעבור את הניסיון בטוב, כלומר,
תלמד מזה.
בתמונה הפוכה, אתה נמצא מתחת לנפילות שלך.
יש את התמונה ההפוכה שצריכה להתגלות.
אין חכם כבעל ניסיון, אז תלמד מהניסיון הזה.
כן, זאת אומרת, מצד אחד יש את התעופה הזאת, מצד שני,
אמרנו, השכינה היא נמצאת למטה דווקא.
נמצאת אצל אדם שמתמודד עם נפילות, וזו הפסקה השנייה גם.
הוא אומר לנו שיש משהו שדורש מאיתנו עכשיו להחדיר את כל הלמידה שלנו בלכתחילה
לתוך המידות שלנו, כדי שיהיו כלים.
הייתי אומר גם בתוך הגוף, לנשום את הידיעה הזאת, שהיא תהיה חלק ממך.
כי אם לא יצרת כלים, אז זה לא יעבוד.
אלא להפך, יכול להיות שמרוב שאתה עולה, עולה, עולה, עולה, משיג, משיג, מבין, מבין,
אבל הלב לא פתוח שם, זה לא תורה שמביאה לידי תפילה, אוי ואבוי.
יכול להיות שזה הביא לידי שבירה גם, כן.
אז יש משהו שדורש מאיתנו כל הזמן, כל הזמן,
זאת התרגום הזה,
שאתה סוגר את הספר, מה אני עושה עם זה?
למדתי כך וכך, מה אני עושה היום עם זה?
מה אני עושה עם זה? לא יודע מה אני עושה עם זה, למדתי דף גמרא,
דאפיהוימי, מה אני אעשה עם דאפיהוימי.
אז תלמד גם משהו שחודר לך, שעושה לך שינוי.
מאוד חשוב, כי אנחנו מתקדמים עוד פעם כל יום לזכך
את מה שמפחיד בינינו לבין עצמנו.
בבקשה.
בבקשה? כן.
ומקבל פה תואר חדש,
ואומרים לו, זה לא מושי שהכרתי.
למרות שזה אני לא, אני לא אוהב,
נהיה אפילו את הראש הקודם,
כן, הליצן הזה, המדפיקה לכל השטותיות הזאת, ועכשיו הראש החציוני הזה עם ה...
ראש למעלה.
מלאכים, זה לא מה שטיפסתי.
נכון.
אז כאילו, איך מאבדים את זה? אז העבודה, קודם כל, אני לא משנה את השני, אני רק משנה את עצמי.
אין לי מה לשנות אף אחד, זה טעות תפיסה להגיד, אני מתחתן ואז אני אשנה את השני ויהיה בסדר.
זו טעות, אנחנו לא משנים אף אחד.
אדם משנה את עצמו, ומתוך זה שהוא משנה את עצמו, הוא פועל מחלחל לשנות את השני. ואז השינוי של השני זה לא שינוי דרסטי, זה לא שינוי מלאכותי,
זה שינוי אמיתי, כן, שאדם מגלה יותר את נשמתו.
אז אדם שמשתנה, הוא נהיה יותר שמח, יותר חי, יותר עוצמתי.
ברגע שאדם משתנה ונהיה כזה בית קברות,
אז יש טעות כנראה בסגנון השינוי,
זה השינוי שהוא היה יותר מדי מתוך נוקשות,
כן? דין, זה צריך הפוך.
אדם ישתנה, הוא מתחכך.
אם אדם ישתנה והוא לא פותח את ליבו,
אז זה לא שינוי שהתכווננו אליו.
אז אתה, קודם כל אתה גם צודק, שלפעמים אנשים מתחתנים,
והם חיים בהתחלה לנד.
זה הדיבור האלו. הדיבור, שפתאום זה לא החתן שהתכוונתי אליו,
וזה גם, הוא אמר שהוא ילמד תורה, הוא בכלל לא לומד תורה.
אז רגע, אז מי אהבת?
את הסיפור שסיפרת עליו או אותו?
אם אהבת אותו, או אם את עובדת עכשיו יותר לאהוב אותו,
זאת אומרת לצאת מעצמך ומהסיפורים שלך,
זה יכול להיות שהוא יותר בן תורה בהמשך.
בסוף אנחנו מתבקשים בחיי זוג שלנו להעמיק את המבט קצת יותר.
הכל בידי שם, חוץ מהעמקת המבט פנימה,
לראות את הטוב שבשני,
זה נקרא ראיית השמיים. אל תקרא ראיית השמיים, אלא ראיית השמיים.
לראות שהשם אדם הוא נשמה,
וזו אותה נשמה, זו אותו אדם,
רק שהוא היה צריך עכשיו קצת להתחכק,
ירידת צורך עלייה, אל תדאגי,
אל תפחדי, אל תהיה מתאהבת אבל בפוזות החיצוניות שלו.
כי הוא לא השתנה,
זה אותו אדם והוא הולך להשתנות לטובה ככל שתאהבי אותו.
יש לך רק דבר אחד לעשות, פשוט לאהוב אותו כמו שהוא.
כי כמו שהוא זה מדהים.
כי הוא גילוי אלוקות.
אז אם את עכשיו ביקורתית כלפיו, תבדקי את עצמך.
אם בעצם מההתחלה הסתכלת לעטיפה,
כמו שכולם עושים,
ולא מספיק משחקים על הפנים. וזו עבודה, אני מתכוון, זו עבודת הזוגיות לאורך כל השנים.
אנחנו מתקדמים, מתקדמים גם במה?
בהעמקת המבט, העמקת המבט. עוד יותר ועוד יותר טוב ועוד יותר טוב ועוד יותר טוב ועוד יותר טוב.
אחת הפורים, אתה לא כותב שמה את הכפתור,
איך הולכים להיות בשמחה?
לא כתוב שם?
אני לא זוכר ש...
כל הדמויות,
טוב אדם יש את כל הדמויות, טוב אדם יש פה את כל ה...
אני לא זוכר מה כתבתי בכלל.
לא ידעתי כמובן איך עושים את זה,
זה טען.
תגיד שאתה עכשיו חודש אדם רגיל בשמחה.
אני חושב על ידי זה.
אני חושב שברגע שבחודש אדם מרבים בשמחה, הכוונה שאנחנו פוגשים דווקא את הניסיונות, את העמלק, את הקשיים,
לא מטמאים מהם, לא בוכים מהם,
אלא להפך.
חבר טוב שלי אמר לי ש...
חושב שבמצרים, כשיצאנו לצאת, מצחיים,
הצאנו צריכים, הפרויקט היה המקורי, לעבור דרך עזה ולבנות בית המקדש,
להרחיב קרבנה.
אבל לא עשינו את זה, הסתבכנו.
אז עכשיו אנחנו עוד פעם צריכים לעבור דרך עזה. זאת אומרת, פחדנו מעזה, לא צריך לפחד מעזה.
מה זה עזה?
זה כל הרוע שבעולם.
אז תיפגש בקושי הזה,
בעיניים, אל תיבהל מזה,
תיכנס באמא שלהם, ותתחיל
חיים חדשים.
זאת אומרת, השמחה,
אני חושב שזה שמחה כהתרת הספקות.
התרת הספקות זאת אומרת,
אתה בא, תיקח את הניסיון שלך בחיים,
תקלף אותו.
מאחורי החושר הגדול הזה נמצא אור מאוד גדול.
השמחה, חוץ מזה, זה בניין שלם.
זה בניין שלם, זה עבודה ארוכת טווח.
אנחנו מתקנים את המחשבות שלנו, את העולם הציורי שלנו, את המידות שלנו, את הגוף שלנו.
אנחנו נהנים אנשים לאט לאט יותר ויותר שמחים. כשאנחנו מתקלפים,
החומר מעציב אותנו, כי הוא מעצב אותנו.
הופכנו לאנשים מעוצבים.
אז אנחנו בעצם חיים בפוזות, בחיצוניות.
ולעומת התורה, וחיי תורה, חיי קדושה,
הם חיים באמת באמת שמחים,
כי אנחנו חיים בעולם שהוא חי, אדם חי בזיכוך,
כל הזמן יותר ויותר להתקלף, מה שדיברנו היום.
נראה שזה המפתח להיות אנשים יותר עם סרוטונין,
יותר שמחים, יותר אנדורפינים,
יותר עם חומרים שזורמים לנו בדם, יש בחירה,
יש בחירה.
יש היום ליצנים רפואיים חוץ מזה.
מי שהמציא את הליצנות הרפואית זה אחד שהיה חולה מחלת ניוון שרירים,
השכחתי את שמו,
והוא עמד 24-7, לא יודע 24-7,
הרבה זמן, כל יום מול דברים מצחיקים.
הוא צחק, צחק, צחק, צחק, צחק,
מצא שלאט לאט הוא התחפה ממחלתו,
שזו מחלה שבלי תקופה,
והרופאים היו בשוק.
אז היום, בכל מחלקה יש ליצנים רפואיים,
בזכות האיש הזה,
ששמו נעדר ממני.
איך?
יש סרט עליו?
מגיע לו באמת,
ישר כוח גדול.
זאת אומרת שאחרי השמחה החיצונית באה השמחה הפנימית, זה הנקודה.
איך?
אני אף פעם לא זוכר מה אני אומר, אני לא...
אני חי.
שלמות, שלמות אולי,
שלמות של כל החלקים, שזה, זה בניין שלם, זה עבודה, עבודה שלמה,
עבודה שלמה.
ברוכים תהיו לשם, כי בי ירבו ימיכם.
