שלום.
משנכנס אדר מרבין בשמחה,
ראיתי אתמול ששאל אחד את הרב שטיינמן, זכר צדיק לברכה,
איך להרבות בפועל את השמחה
בישיבה ששם הוא מלמד.
אז הוא אמר, מרבין בשמחה,
פיקודי השם ישרים משמחי לב,
אז להרבות בתורה.
כמה שמרבין בחודש אדר בתורה,
בתורה,
ליהודים הייתה הוראה זו תורה, כך
מרבין בשמחה.
נקרא מאמר
ראשון של הרב קוק
לפורים מתוך מאמרי הראייה, עמוד 153,
איגרת הפורים.
אחרי שני העמודים ישנו מאמר נוסף,
אם נזכה בעזרת השם בשבוע הבא נקרא את המאמר השני, בלי נדל.
איגרת הפורים,
153,
הגמרא במגילה דף ז עמוד ב'
אומרת
"מי חייב
איניש לבסומי
בפוריה עד דלא ידע בן ארור המן
לברוך מרדכי".
המצווה
של היום, של פורים לשתות יין,
להתבשם,
בוודאי יש לה מטרה לפעול עלינו,
לחשוף הערה סודית
שתתגלה מתוך הפורים ותאיר בכל השנה כולה עד לפורים הבאה.
הרב
פותח את המאמר במאמר במסכת עירובים,
שם
הגמרא אומרת שמי ששותה יין
זה לא כל כך חיובי
וראוי לא להשתכר כל השנה כי נכנס יין
יצא סוד או יצא סוד.
בהואיל והשכל הוא מלך הכוחות,
הוא הכתר של האדם,
לכן
מומלץ
להיות שפוי
עם שכל שמנהל את חיינו,
ולכן מי שמשתכר בכל השנה ובקבוצת סיכון, נכנס יין,
יצא סוד.
אבל במאמר הזה,
הרב על פי הדרכת חז"ל
שתיקנו שמצוות היום להתבשם מבין שביום הזה יש הארה מיוחדת
וההתבשמות ביום הזה יש לה משמעות חיובית.
היא גם פועלת את יציאת הסוד
אבל זה עניינו של היום שהסוד שההארה הפנימית
תיחשף תתגלה והדבר הזה ישליך על כל השנה.
ומאוד אנו צריכים בחיינו שהסודות הנעלמים יצאו ויתגלו.
יש כוחות פנימיים,
כוחות תמירים ונעלמים באומה הישראלית,
וכשחיים את החיים השגרתיים, השטחיים,
אנחנו מתעלמים מהם,
והדבר הזה יוצר שחיקה בהכרת עצמנו,
הכרת מה אנו מחיינו,
ואנחנו לא עם ככל העמים,
אנחנו עם שיש
בו סגולה,
יש בעצם קיומו סוד.
לכן מאוד אנו צריכים בחיינו שהסודות הנעלמים יצאו ויתגלו.
כי על ידי גילוים של הסודות
נכיר את עצמנו,
נכיר את מה שחבוי בקרבנו,
ומה חבוי בנו?
ערכים נצחיים,
ערכים נסתרים, פנימיים.
בשעה שאנחנו נבוא לאותה הבחינה של
לבסומי עד אללה ידע,
זאת מהות מצוות היום.
כל מה שאתה יודע זה לא האמת.
כל מה שבמודע שלנו
כל השנה זה לא התת-מודע,
תת-ההכרה הפנימי, הנשמתי.
אז לפחות לשעה,
לשעה הזאת,
ליום הזה,
שזאת המצווה, אז ניפטר
מכל מה שאנחנו יודעים לבשומי עד אלי ידה.
בשעה שאנחנו נבוא לאותה בחינה של לבשומי עד אלי ידה,
ניפטר לפחות לשעה מכל אותן הידיעות
המטעות אותנו,
המוליכות אותנו כשבויים,
ואין לפדות,
כאסירים ואין להתיר.
והידיעות המטעות הללו הן מסתירות ממנו,
מאיתנו,
את הסוד.
יש עומק
לחיים שלנו.
והידיעות השטחיות,
מה שאנחנו שומעים מפי הפרשנים והמנתחים של מה שמתרחש,
כל אלה
זה דמיונות,
זה לא האמת.
מה מתרחש עם עם ישראל?
זה מה שהרב קוק הולך
במאמר הזה,
לזכור
את עניינו של הפורים,
של נס הפורים,
של הצלת היהודים ממוות לחיים וההתבוננות,
מה הקדוש ברוך הוא מנהיג
אותנו בתקופות האלה,
זה לא ידיעות שהפרשנים והמנתחים למיניהם,
הם מוסרים לנו.
הם מנתחים את המציאות
לפי קצה הקרחון שהם רואים,
אבל הרב קוק,
בעל הסוד הגדול,
מנחה אותנו,
דרך ההערה הזאת של הפורים,
לחשוף את הסוד של קיומנו,
של השגחת השם עלינו,
של האירועים שעוברים עלינו.
מה מפריע להתגלות הסוד?
הידיעות.
הרב קורא בצורה חריפה, הידיעות המטעות.
איפה הידיעות המטעות האלה נמצאות?
בידיעות אחרונות, במעריב,
בהארץ ובעוד כל הכלים.
כל ידיעה שכלית, ריאלית,
זה ידיעות מטעות.
מה, הפרשן יודע מה מתרחש?
הידיעות המטעות המוליכות אותנו כשבויים ואין לבדות, אי אפשר כבר לחשוב אחרת.
כאסירים ואין להתיר.
אנחנו אסורים,
אנחנו שבויים.
אולי תבדקו, ידיעות המטעות בגימטרייה הקונספציות.
לא יודע, תבדקו.
אנחנו לא מסוגלים לחשוב אחרת.
אבל יבוא היום הגדול הזה,
פורים.
נכנס יין, יצא סוד,
ויתגלה הסוד, והרב.
מבהיר לנו כבר את הסוד ומכין אותנו
לעניין הזה של הפורים.
הוולא מפיק הוולא.
זה בגמרא בשבת,
שם ישנה הדרכה שמי שנכנס לבית המרחץ ישתה
מים חמים,
כי כשהוא מכניס לגופו
מים חמים,
אז זה גורם לפלוט מהגוף
את הזיעה.
יש איזו זיעה בתוך הגוף,
זה נקרא ההבלה השני.
על ידי שאתה שותה מים חמים,
אז ההבלה מפיק עוולה.
ההבל של המים החמים מוציא דרך נקבוביות האור
את הזיעה,
וזה שותף וזה מנקה ומשדרג את הפעולה של בית המרחץ.
וביסומה,
מפיק ביסומה,
פה כבר הרב הולך יותר.
אומר הרב
עד דלא ידע,
ההתבשמות צריכה לסלק את הידיעות,
ואז אומר הרב
את הידיעות המטעות,
ועכשיו אומר הרב
את ההתבשמות, כלומר אומר הרב,
הידיעות הריאליות, המפוקחות שלנו,
זה נקרא ידיעות של שיכור,
של אדם מבוסם, של חברה שיכורה,
של פרשנים
הזויים,
גם אם לא במזיד, אבל
מחוסר ידיעה,
אנחנו מבוסמים.
מבוסמים אנחנו יותר מדי
כל השנה.
מדמיונות חיצוניים,
התודעה שלנו היא פשוט לא נכונה.
אנחנו עשינו ואנחנו עושים ואנחנו מנתחים את המציאות,
ואנחנו עושים כך.
מבוסמים אנחנו יותר מדי מדמיונות חיצוניים,
ובשביל כך אין אנו מרגישים את האמיתיות הפנימיות שלנו,
את סוד האמת.
מי שלא מסתכל,
מסתכל עין בעין בשוב השם ציון,
מי שלא קורא בדברי הנביאים,
שואלים את האדם,
האם ציפית לישועה?
כך אומרת הגמרא בשבת,
ורש"י אומר,
לדברי הנביאים.
מי שלא קורא את סדרי הגאולה
כפי שהם מפורטים בהרחבה בדברי הנביאים,
ואחר כך
מבוערים בדברי הגמרא, כמו סנהדרין בפרק האחרון,
הוא לא קורא נכון את המציאות.
מי שלא קורא את חזון העצמות היבשות, לדוגמה,
והוא לא מבין שכל התהליך של 150 השנה האחרונות
זה תהליך של תחיית המתים,
של חזון העצמות היבשות שקורמות עור וגידים,
שעם ישראל חוזר לארצו,
והוא קם מאפר הגלות,
והוא מקים מלכות וממשלה,
ומסביב שמעו עמים ירגזו, נכיל ארז ושווה פלשת, אז נבהלו אלופי אדום, מלא מואב ויחוזה מורד,
נמוגו כל יושבי חנן, כולם מסביב
נכנסים לפניקה,
מהמלכות שהולכת
וחוזרת ומתעוררת כאן,
והם מנסים לעצור את זה,
וזה דווקא מגביר וממריץ אותנו לחזק
את מדינתנו.
מי שלא קורא את המציאות,
על פי דבר השם,
בכלל לא מבין מה שמתרחש פה.
צריך ידיעות
אמיתיות פנימיות,
ואם כל השנה אנחנו מבושמים,
יבוא נס פורים,
ותבוא מצוות היום,
ואלה ישחררו אותנו מהידיעות החיצוניות השטחיות ויכשירו אותנו לקלוט את ההערה הפנימית,
את קריאת המציאות
כפי שהשם מנהל אותה.
והרב מפרט את זה.
כשאנחנו שבויים בתפיסות עולם חילוניות,
אז כל המושגים
וקני המידה שלנו הם לקוחים מעולם החול,
מהעולם הגשמי,
המדיני, פוליטי,
ואז יש לנו תפיסת עולם שלמה שיכול,
זה המציאות.
והרב אומר,
הכול זה ריבונו של עולם,
הכול זה באספקלריה של קודש.
סבורים אנחנו
שבחוכמתנו ובפיקחות הפיקחים שבאנו,
באנו עד הלום,
להיות לנו על כל פנים,
יתד וגדר ביהודה,
התחלת כלשהי להתחלת דהתחלת לגאולה.
טוב, הדברים של הרב נכתבו
כבר לפני יותר ממאה שנה,
אז אנחנו כבר
מתקדמים עם ההתחלת הזאת,
אבל אומר הרב,
המחשבה כאילו שאנחנו מחוללים את הגאולה
היא לא נכונה.
נכון, אנחנו רואים
אז בזמנו של הרב,
התחלה של ייסוד המושבות,
אנחנו רואים כבר עצים, יישובים,
קיבוץ גלויות שמתחיל,
ומי פעל את זה?
אז אם אנחנו שבויים ואם אנחנו אסירים,
אנחנו חושבים שזה אנחנו.
סבורים אנחנו שבחוכמתנו ופיקחו את הפיקחים שבאנו,
באנו עד הלום, להיות לנו על כל פנים יתד וגדר ביהודה.
זה פסוק שאומר עזרא על בניין חורבות ירושלים והבית השני.
אומר עזרא,
כי עבדים אנחנו,
ובעבדותנו לא עזבנו אלוהינו,
וייט עלינו חסד לפני מלכי פרס
ולתת לנו גדר ביהודה ובירושלים,
להיות גדורים מסביב, לבל נהיה עוד למרמס לכל.
אז לא נשלה את עצמנו
שכבר הגענו למנוחה ולנחלה, וגם לא נשלה את עצמנו
שאנחנו
פעלנו את הדבר,
אלא ריבונו של עולם,
הוא נותן לנו כוח לעשות חי.
ואנו שוכחים.
כי לולא יד השם בעל מלחמות,
זורע הצדקות ומצמיח ישועות,
לא היו כל מפעלותינו פועלות
או פועלים מאומה.
אם זה לא,
התוכנית האלוקית,
שום דבר
לא יכול להצליח.
אם השם לא ישמור עיר,
שב שקד שומר. אם השם לא יבנה בית,
שב עמלו בוניו בואו.
אבל אם השם כן רוצה לשמור
את העיר, אז לא שב שקד שומר.
ואם השם רוצה לבנות את הבית,
אז לא שב עמלו בוניו בואו.
כי אז הם הזרוע הארוכה המוציאים אל הפועל את התוכנית האלוקית.
של השמירה ושל הבנייה, של האומה
ושל הארץ.
שוכחים אנו
שהיד הסודית הזאת,
זאת היא כל המפעל.
אם כן,
אומר הרב,
סוד,
הסוד שמתגלה לנו כשאנחנו רואים את התחלתא דגאולה,
הוא שיש
מי שגואל,
יש מי שמושיע אותנו,
יש מי שדוחף את הכול,
ואנחנו משתדלים לפעול עם אל,
אבל אנחנו באים לעזרת השם,
אבל הכל זה בעזרת השם.
שיכורים אנחנו מבישומים שיש בהם כדי הטעיה,
ובשביל כך איננו שמים אל ליבנו
את חשבונו
של העולם הגדול.
מה זה עולם קטן ומה זה עולם גדול?
זה אותו עולם.
השאלה היא איך אנחנו מסתכלים על העולם, מהי הפרספקטיבה שלנו.
אם אנחנו מסתכלים על העולם
שבו
אנחנו הפועלים,
טראמפ מנהל את העולם,
והממשלה והקואליציה הזאת, היא מנהלת את העולם,
והאלה והאלה,
זה עולם קטן.
כי זה אומר שהקטנוניות
של בני האדם והגחמות שלהם,
זה מה שמנהל את העולם.
אבל זה הפוך מכל האמונה שיש בורא לעולם
ושיש משגיח ושיש מנהל לעולם.
אנוכי השם אלוקיך,
אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים.
זה לא קרה מאליו,
זה לא בגלל שמשה הצליח לכופף את פרעה.
גם אם מישהו חושב שזה קרה כך,
באה ההודעה האמונית,
המצווה הראשונה בסרט הדיברות ובתרי"ג מצוות.
אמונה?
הכל זה ריבונו של עולם.
אומר ספר מצוות קטן,
שואלים את האדם, ציפית לישועה.
אבל אני אומר,
איפה זה כתוב?
איפה כתובה המצווה לצפות לישועה?
עונה הסמק,
כאן, במצווה של האמונה.
אנוכי השם אלוקיך אשר הוצאתי לך מארץ מצרים.
שום גאולה
לא מתרחשת לבד.
הכל זה ריבונו של עולם.
יש לו את השליח הנאמן, רעיה מהימנה,
משה רבנו,
שביום שישי הקרוב נציין בזין באדר
את יום הולדתו ויום פטירתו.
אבל הקדוש ברוך הוא עשה את משה ואת אהרון, כפי שאומר הפסוק.
אז אנוכי השם אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים,
ואני גם מוציא אותך מאירופה
ומכל המקומות,
ואני מקבץ נדחי ישראל, ואני מקים את מדינת ישראל,
ואני מקדם את מדינת ישראל ליעדה,
זה נקרא מצוות ציפיתא לישועה.
ואז
מי שמלא וחדור במבט הזה, באמונה הזאת,
אז הוא מביא אל ליבו את חשבונו של העולם הגדול.
איך העולם הקטן נהיה פתאום עולם גדול?
מסביר הרב,
של אותו העולם שאדון עולם מנהיגו.
לא איזה אחד עם גחמות מנהיג את העולם,
אדון עולם מנהיגו.
הוא יודע,
והוא מוליך את כל הפוליטיקה
הישראלית והאנושית הכללית ליהודה.
אז זה עולם גדול כבר,
אנחנו יותר רגועים, יותר בטוחים,
הכול בשליטה.
העולם הגדול של אותו העולם שאדון עולם מנהיגו.
ואנחנו?
אנחנו מחותנים עם הקדוש ברוך הוא.
אנחנו קרובים אליו.
יש לנו עמו ברית כרותה, בעלה ובשבורה,
ברית מלח עולם השומר על רוח ישראל ונצחו.
הרי רוח ישראל,
זה מה שלמדנו בציווי, בפרשה שקראנו אתמול,
פרשת תרומה, ועשו לי מקדש, ושכנתי בתוכם.
אומר יהושע,
בזאת תדון כי אל חי בקרבכם.
הקדוש ברוך הוא חי בקרבנו,
הוא שומר עלינו.
הוא שומר עלינו פיזית,
והוא שומר על רוח ישראל.
אז יש אדון עולם,
אבל הוא גם
מתייחס אלינו כ-VIP,
כי אנחנו במחלקה העליונה שלו.
הקדוש ברוך הוא וישראל ואורייתא חד.
יש לנו עם אימו ברית כרותה.
ודאי שהוא שומר עלינו.
שמעתי
מאיזו רבנית גדולה
שבעלה אמר בשיעור
שצריך לפרסם,
בוודאי לקראת הפורים הזה, שבו אנחנו מודים לקדוש ברוך הוא על ההצלה,
צריך לפרסם כמה טילים,
בליסטיים
ולא בליסטיים,
זרקו עלינו בשנה ורבע.
האחרונה,
ולעשות חשבון, לו יצויר שהטילים האלה היו פוגעים.
לא היה נשאר מאיתנו שריד ופליט.
נו, אז הקדוש ברוך הוא לא שומר עלינו?
ארבעה אוטובוסים
שהיו מתפוצצים,
זה לא היה אסון מטורף?
הקדוש ברוך הוא שומר עלינו, אדון עולם מנהיגו.
אז אנחנו לא מבינים כל כך מה הוא עשה ב-7 באוקטובר, נכון?
אבל אנחנו מאמינים.
הוא יודע מה שהוא עשה, כן?
לא רק זה, גם קראתי שהרמטכ"ל אמר
שאם כוח רדואן
היה פורץ בתאריך האמיתי,
בשמחת תורה,
הוא היה מגיע עם הטנדרים שלו לחיפה.
לחיפה.
זאת ידיעה של, לא של כתב, של רמטכ"ל.
אז אדון עולם מנהיגו,
איך לא נשמח, איך לא נודה לריבונו של עולם.
גם זה, הכל נכון, הכל נכון.
אתה אומר דבר נכון.
לולא המלחמה מבחוץ, אז המלחמה הפנימית פה הייתה
בלי חרבות,
אלא בחרבות שבפיהן
מחסלת אותנו.
ואותות ישנם בינו ובינינו.
אם יש לנו ברית,
סליחה, אם לקדוש ברוך הוא יש ברית איתנו,
אז יש אותות שמראים את הברית הזאת, את הקשר הנצחי.
ואותות ישנם בינו ובינינו, והאותות לא יעברו מאיתנו,
לא יעברו מפנימיותנו, מעצם הווייתנו.
ברוך השם שהאותות והקשר
והברית,
כל אלה,
הם לא ברמה של התודעה, הם הרבה יותר עמוק,
הם ברמה של עדל הידה,
הם בתוך-תוכנו.
ושכנתי בתוכם.
אם הוא היה שוכן
בידיעתנו ובהכרתנו, אז כשאנחנו לא יודעים אותו,
סילקנו אותו, חלילה.
אבל הוא שוכן בתוכנו,
אז אי אפשר שהפנימיות תשתנה.
הרב מזכיר את אות ברית קודש של המילה ואת שבת קודש.
אות ברית קודש אשר בבשרנו אות עולם הוא.
וגם ערלי ישראל נקראים מולים.
זה הגמרא בנדרים,
מי שנודר
איסור הנאה מערלים,
אז אינו אסור
אלא בערלי גויים ולא בערלי ישראל.
למה?
אם יש ישראלים שלא מלו את עצמם,
אז מדוע הם לא נחשבים ערלים?
כי ישראל נקרעים מולים,
אומר המהר"ל בנצח ישראל.
ישראל הם נימולים במהותם.
ברית המילה חקוקה בסגולת נשמתם של ישראל,
גם כשבפועל לא נימולו.
שמעתי פעם מהרב דרוקמן, זכר צדיק לברכה.
הייתה פעם,
לפני המון שנים,
ליגה נגד ברית מילה.
והרב דרוקמן
מקבל טלפון בשעת לילה מאוחרת
מאיזה פרופסור אחד,
אני לא יודע את שמו,
אולי הוא לא הזכיר את שמו,
שהוא היה מראשי הליגה נגד ברית מילה,
והוא שואל את הרב דרוקמן,
אולי אתה מכיר מוהל
כי יש ברית מילה לנכד שלי.
אז אותו אחד שהוא מראשי הליגה נגד ברית מילה,
בסתר הוא מחפש מוהל שימול את הנכד שלו.
כן, כן, בסדר.
אז אנחנו רואים,
רגע, מפני שכוח הברית הרי הוא מונח בעצמיותנו,
ובשביל כך לא תועיל כל השתמטות, כל התנכרות.
גם אם עד הדיוטה התחתונה ירד היורד במורד,
לא יוכל להחליף את עורו,
לא יוכל להחליף את גופו ואת נפשו.
את הדעות אפשר להחליף כמו גרביים.
תפיסות עולם, קונספציות, עליות וירידות,
אבל את עצמיותנו אי אפשר.
ודאי,
אדם שהוא יורד,
מבחינה רוחנית, הרבה יסבול,
הרבה תלאות וחרפות,
נוראות יישא עד אשר ישוב אל אותה המחנה,
מחנה ישראל אשר עימה הוא קשור באמת,
עד אשר ישוב אל הברית הכרותה ברוח ובבשר ושב ורעפה לו.
כלומר,
כל מי
שבחולשתו
לא מוציא אל הפועל את הברית הזאת ואת כל חיי תורה ומצוות,
אז הוא בסופו של דבר
נלחם נגד עצמו,
נגד עצמיותו, והוא בסבל נורא,
הזהות שלו, הדימוי שלו,
הוא מסתובב סביב עצמו, הוא מתכחש לעצמו,
הוא נמצא במצב של דמיונות.
אבל בסופו של דבר,
אומר הרב, הברית כרותה ושב ורפה לו.
גם האות השני, אות השבת,
הוא גם כן חתום בהאופי העצמי שלנו.
כך מביא הרב נריה במועדי ראייה
בשם
הרב חרל"פ, בשם הרב זצ"ל.
ושמרו בני ישראל את השבת.
יש פה הבטחה,
זה לא רק ציווי, צריך לשמור שבת.
יש פה הבטחה.
ושמרו בני ישראל את השבת.
מתישהו זה יגיע.
אנחנו רואים
את החטופות,
אנחנו רואים את המשפחות,
מתחזקים
בשמירת השבת.
אות השבת הוא גם כן חתום באופי העצמי שלנו.
אז איך אגם יודעת לשמור שבת?
מאיפה זה הגיע לה?
האופי העצמי
פתאום בצבץ ועלה.
לא יחשבו מחלליו
אשר ממנו יצאו, שיוכלו לחרד את האות הזה מהם.
תנסה לחרד את השבת.
אז מבחינה התנהגותית אתה יכול,
אבל אתה באמת לא יכול לחלל את השבת.
הרב צעודה מביא ממקורות פנימיים
שנשמה יתרה ישנה גם במחלל שבת,
כמו שיש כפיית הר כגיגית
לגבי מתן תורה.
בכניסת השבת,
כפיית נשמה כגיגית.
יש נשמה יתרה.
לכן רוקדים כל כך חזק בפאבים בליל שבת.
כי הנשמה יתרה מרקידה.
למה לא רוקדים כל השבוע?
כי הנשמה יתרה, היא בפנים, אבל לא יודעים איך
לקבל אותה,
איך לכבד אותה.
האות הזה חתום הוא גם כן במעמקי נשמתם.
כל הווייתם הפנימית דורשת מהם את ההתגלות של האות.
הנשמה המתעלפת בתוכיותה היא סובלת את מכרוביה.
וסוף כל סוף הנשמה היא תנצח.
אחרי סבל מרובה,
הכל מוכרח לשוב אל מקורו.
הנה, כאן זה כתוב, ושמרו בני ישראל את השבת.
בכל זמן שאינם שווים אל המקור,
אז האם זה מרגיז את הקדוש ברוך הוא, מרגיז את הדתיים
שמחללים שבת? אומר הרב,
נגד עצמם הם נלחמים,
את עצמם הם מכים ובוזים,
את עצמיותם.
אם הם היו יודעים שזו עצמיותם,
הם לא היו עושים את זה.
תינוקות שנשבו,
הרב דיבר
על ברית מילה,
על שבת קודש,
אבל הוא לא הזכיר את התפילין
של אוראל מבית ספר,
אוהל שם ברמת גן.
אתם מחייכים.
בשבוע שעבר
התעורר תלמיד
ועורר עוד מאות ואולי אלפים,
בני נוער,
ושאר
בחורי חמד מישראל.
ועורר אותם לקדושת התפילין.
מאיפה זה מגיע?
זה מעצמיותו.
וראו כל עמי הארץ,
כי שם השם
נקרא עליך,
ויעררו ממך.
התפילין,
קדושת התפילין הולכת ומתעוררת.
יהיו לנו
ימי הפורים
הבאים עלינו לטובה.
הימים
אשר ברצון קיבלנו עלינו את שדות התורה,
אשר מני אז קיבלנו אהדי כפיית הר כגיגית.
יהיו לנו אלו הימים בכל תפיסתם הכוללת.
ימים אשר האמרה של לך כנוס את כל היהודים
צריכה להיות מצלצלת באוזנינו בצלצלי שמה.
הרב מתייחס
לציווי של אסתר ומרדכי,
לך כנוס את כל היהודים.
הרב יבאר את הפסוק הזה
ואת האחדות הישראלית,
במאמר השני,
שבעזרת השם,
בלי נדר, שבוע הבא נלמד אותו.
אבל כאן
הרב
מתמקד
בפועל כנוס.
כנוס זה אומר התכנסות פנימה,
התכנסות בשביל אחדות,
אבל כדי למצוא את המאחד
צריך
להפסיק להיות חיצוניים,
להפסיק להתרשם מהחוץ,
מהתרבויות הזרות,
מהתפיסות הזרות, לך כנוס,
כנסו פנימה.
ומה נמצא אם נתכנס פנימה?
לימים שתפרוץ אצלנו ממחבואה היהודי התודעה הפנימית שלנו.
יש תודעה פנימית,
היא נמצאת,
היא כנוסה,
גנוזה, בפנים.
תיכנס פנימה.
מחפשים את המטמון.
איפה המטמון? בפנים.
מה זאת התודעה הזאת?
מה זאת הנשמה הזאת?
היא החסינה יותר מכל עזותן של העזות היותר חצופות,
הבאות מתוך הגאווה הנבובה,
החלולה הריקנית
של הידיעות המטעות שהן מסבבות אותנו.
כמה הרב לוחם בידיעות המטעות, בדמיונות,
בגאווה.
אומר הרב,
יש תודעה פנימית, יש מצפונה של הנשמה.
זאת האמת של חיינו.
נערטל את עצמנו פעם מכל אלה הידיעות,
במרכאות כפולות ידיעות,
אשר גם בהיותנו מדברים על דבר עניינינו הכלליים,
גם בשעה שאנו אויבים את אויבינו,
ואנו אוהבים את אוהבינו, גם בשעה שאנו עומדים על ההכרה של איבת העולם אשר לנגדנו,
מכל
ההמנים שבכל הדורות,
ובשעה שאנו מתמלאים אהבה לכל המצילים והמגינים שלנו,
לכל המורדכאיים שבכל הזמנים.
גם אז,
אם יש ידיעות חיצוניות,
זה מכסה על הידיעות האמיתיות.
גם אז יאפילו עלינו, יחשיכו עלינו.
הידיעות המטעות,
הן יחשיכו עלינו את האור הבהיר.
גם אז אנחנו חושבים בחובנו,
הדבר ניצחונות פעוטים של כיתה כלפי כיתה, של מפלגה כלפי מפלגה.
גם אז, אנו, בגלל בחירתנו החופשית המקולקלת,
אנו מנוגעים בעקשנות לקחת את הטפל ולזרוק את העיקר, לדבר רק על דבר קניינים פרטיים,
מה אני יכול להשיג, מה אני יכול להרוויח.
מפעלים של זה ער שם וזה ער שם,
של צו לצו וקו לקו,
ואנו שוכחים את סוד הגבורה והתפארת העליונה המאתרת אותנו,
החבויה בתוכיות נשמתנו,
הטובת ממנו, מאיתנו, את עלבונה.
ואמר אישה, היא זאת שפועלת.
השם פועל דרכה, דרך התודעה הזאת,
החבויה בתוך חיות נשמתנו.
היא, אמר אישה, את כל יסודי עולם כדי להחיש את גאולתנו השלמה,
אשר רק על ידה יראו כל הארץ את ישועת אלוקינו,
והישועה היא
ישועת השם,
דרך נשמתנו.
נגלנה את איגרת הפורים הזאת בכל פלאותיה.
העומדת ממה לכל ידיעותינו הפעוטות,
ונכריז על כוחו של ישראל המאוחד,
המאחד את כל עם השם לכל פלגיו,
שהוא הסוד
של היהדות הנצחית שעל ידו נתרומם ונתנשא מעל כל המכשולים אשר בדרך תחייתנו הלאומית,
והיה להשם לשם זה מקרא מגילה,
ונכנס יין, יצא סוד.
אומר הרב,
נפנה מקום,
נשליך את הידיעות,
נשליך את ההבלטה של הישות האנושית
והגאווה הנבובה,
ונפנה מקום להופעת ריבונו של עולם,
ונזכה
לראות ולהראות את ישועת אלוקים.
אמן.
