טוב, שלום לכולם, אנחנו עכשיו בעזרת השם נלמד לנו על הפטרת פרשת תצווה.
הפטרת פרשת תצווה היא נמצאת מבחינת, רק שנדע את
המקור, זה יחזקאל מ"ג פסוק י' עד סוף הפרק, בסדר? זו ההפטרה,
אבל לפני זה נעשה, כמו תמיד, סליחה,
פה תמיד נעשה לנו את הסקירה על הפרשה והנקודה העקרונית שבה, ואז נדבר על ההפטרה. הפעם אני כבר עושה לכם פה הכנה שזה יותר מסובך בדרך כלל. היו לנו כמה
פרשיות אחרונות שדווקא ההפטרה הייתה מאוד פשוטה, מאוד ברור, היה ממש
אותו נושא, אפילו
השכרה של אותן מילים.
פרשת תצווה זה יותר מורכב, אבל עדיין,
אני מקווה שנתגבר גם על זה.
מה קורה לנו פרשת תצווה ברמת הפשט? פרשת תצווה כחלק מהפרשיות שעוסקות במלאכת המשכן.
אנחנו פרשת תצווה עוברים,
גם ממשיכים את הכלים של המשכן, מתחילים במעשה המנורה,
אבל עיקר הפרשה עוסקת בכוהנים,
באנשים שעובדים בתוך המשכן.
ומה עושים הכוהנים? שני דברים. ראשית, הבגדים של הכוהנים. יש פה פירוט,
תכף ננסה לגעת כמה שניתן בבגדים המרכזיים של הכוהנים, הכוהן הגדול והכוהן הרגיל.
ולאחר מכן יש לנו גם את,
נקרא לזה,
המילה טקס, זו מילה לא טובה,
המעמד שבו הכוהנים מתכתשים להיות בעבודת הקודש,
אז יש פה פירוט איזה קורבנות מקריבים אז, ואיך מזים דם,
מלבוין ידם הימני, בוועדה השמאלית, היה פה איזה תהליך שלם
איך הכוהנים בסופו של דבר הופכים להיות האנשים שמשרתים בבית המקדש.
וזו פרשת תצווה.
זאת אומרת, אז פרשת תצווה היא כאמור פרשה שעוסקת,
כן, אני קורא כן שזו באמת ההפטרה,
שגם בחומשים, כן.
שזה עיקר הנושא של פרשת תצווה,
הכוהנים שעובדים בבית המקדש,
ואז מה הקשר להפטרה?
בהפטרה,
זה מה שאמרתי קצת
לא לגמרי מובן, יש שם עיסוק בעיקר במידות הבית, כן? מידות המזבח ועוד איזה מידות מסוימות שייכות אל
בית המקדש, כן? אביחזקאל מתאר את המידות של בית המקדש הראשון או השני שייבנה, המחלוקת,
אבל זה, טוב, אז זה קשור לכל הפרשיות של המשכן. למה זה קשור בפרשת תצווה?
שבסוף ההפטרה, בסוף שם הפרק ביחזקאל,
יש שם פירוט על הנתתה אל הכהנים הלוויים, אשר הם מזרע צדוק הכהן הקורבים אליי, נאום ה' אלוהים שרתני, פר בן הקר לחתר. זאת אומרת, יש שם גם איזה פירוט
של התהליך שהכהנים עושים בבית המקדש, את הפר שהם מקריבים, וביום השני מה הם מקריבים?
שבעה ימים תעשה שריר חתת ליום פר בן בקר, ואין מן הצום תמיהו.
שבעת ימים יכפרו את המזבח ותיארו אותו ומילאו את ידיו. זאת אומרת, יש כאן איזה תיאור על שבעת ימים שבהם הכוהנים מטהרים את המזבח, מכשירים אותו לעבודה.
טוב, אז כאן לכאורה זה הקשר, הפשט בין הפרשה להפטרה. למה אמרתי בכל זאת שזה יותר מורכב? כי כפי שציינתי,
רוב ההפטרה, רוב הפרק, וזה עוד, הפרק פה מתחיל מפרק יו, מפסוק יו,
הפרק שלעצמו,
הוא עוסק במידות המקדש, לאו דווקא בכוהנים. כוהנים מוזכרים בסוף.
ושוב, פרשת תצווה היא לכאורה רובה עוסקת בכוהנים.
אז איך אפשר לחבר בכל זאת בין שני הדברים?
זה מה שננסה להסביב.
אז בואו נתחיל דבר ראשון מהפרשה עצמה.
נזכר במה עוסקת הפרשה ומה היא בונה אצלנו בנפש.
פרשת תצווה,
כן, הפשט זה תצווה מלשון ציווי,
אבל המילה ציווי כמו המילה מצווה זה לא רק ציווי חיצוני אלא ציווי מלשון צוות.
צוות זה חיבור, כן? איך אנחנו מצטוותים אל הקדוש ברוך הוא, איך
הציווי גורם לנו להיות צוות עם הקדוש ברוך הוא
ואיך זה קורה.
אז יש לנו דבר ראשון, אמרנו בתחילת פרשת תצווה את התיאור של המנורה.
למה המנורה פה מתייחדת לעומת כל הכלים שכבר אמרנו בפרשת תרומה? הזכרנו גם שם את המנורה. למה עכשיו אנחנו צריכים פה עוד?
כי המנורה יש לה גם את השמן.
זאת אומרת, אתה תצווה בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור לעלות נר תמיד.
בפסוקים הראשונים של,
שני הפסוקים הראשונים של הפרשה,
מתעסקים בשמן שהוא זה שהדלק במנורה, אז זה נפרד מהכלים.
זאת אומרת, אם עסקנו בפרשת תרומה במנורה,
ובשאר הכלים, פה אנחנו מדברים על חומר הבעירה של המנורה,
שהרעיון הכללי הוא שהשמן זית, זה לא הנושא שלנו, אבל רק כי זה מתחרס פה לכיוון של הפרשה,
זה היכולת לשחות שמן.
זאת אומרת, לשחות שמן, זה היה בימים עברו המלאכה אולי הקשה ביותר.
הוא היה צריך להפעיל לחץ אדיר על הזיתים, כן, בניגוד לענבים, שיחסית לחץ קל,
בשביל להוציא שמן מהזיתים היה קורת בית הבד,
היה איזה קורה עצומה, איזה אבן רחיים כזו שהייתה סוחטת.
והרעיון ששמן הוא נסחט מתוך מאמץ,
זה גם ביטוי לרעיון שהאור במנורה מגיע מתוך קושי.
זאת אומרת, היכולת שלנו להאיר את האור במשכן,
המנורה זה ביטוי לחוכמה, היכולת של בן אדם ללמוד תורה, היכולת של בן אדם לעשות שינוי אישיותי,
זה קשור מאוד לתהליך הזה כמו הוצאת שמן זית.
זאת אומרת, משהו שהוא דורש מאמץ, לחץ סדיר, קשיים,
אבל אם מוציא בסוף נוזל שהוא אנרגטי,
כן, זה הרעיון של השמן בניגוד ליין או למים, כן, זה משהו דליק,
וזה הופך להיות הנוזל שאיתו מדליקים בבית המקדש, שאיתו מושכים את המלכים, את המשיח.
אז זה הכיוון שפרשת תצווה מובילה אותנו.
אנחנו צריכים פה לעשות איזשהו שינוי אישיותי בשביל להתחבר אל הקודש, בשביל להצטוות אל ריבונו של עולם.
אז מה הדבר המרכזי? הנה, וכאן אנחנו מגיעים לעיקר הפרשה,
שזה עוסק בכהונה.
כמו שדיברנו על כל, דיברנו בפרשיות הקודמות, בהפטרות הקודמות, שפרשיות המשכן, הפטרות המשכן, הם ביטוי איך כל מרכיבי הקוסמוס, הדומם,
הצומח והחי,
הכל מגיע אל המשכן. המשכן זה איזה מקום שהוא מפיל בתוכו את כל המימדים של המציאות ומקריב אותם, לישון קורבן, כן? מקרב אותם
אל הקודש.
ככה גם,
כמו שאנחנו לוקחים תמצית של דומם, מתכות מסוימות, זהב, כסף, נחושת, לוקחים בעלי חיים, אורות אלים, מעוד דמים,
כן? צומח, עץ ארז, שנית, עולת, ראינו שגם חירה מלך צור מביא,
זאת אומרת, לבית המקדש, כל העולם כולו מביא את הנקודות התמציתיות,
את הלב של כל דבר לגעת למשכן,
אותו דבר זה בבני אדם.
בני אדם, כן, העולם כולו מורכב מאנשים, בתוך האנשים יש לנו את עם ישראל, ובתוך עם ישראל יש לנו את שבט לוי, ובתוך שבט לוי יש לנו את הכהונה.
זאת אומרת,
יש גם איזה נקודה לבחור אנשים מסוימים שהם ישרתו בקודש, כן? לקחת אנשים שהם מייצגים את התמצית, את האיכות שקיימת בעולם.
אותם אנשים יתעסקו בקודש.
איך הם יתעסקו בקודש?
צריך לקדש אותם. מה זה לקדש אותם? להכין אותם.
איך מכינים בפרשת תצווה את הכוהנים?
מלבישים אותם בבגדים מיוחדים.
ועשית בגדי קודש לאהרון אחיך לכבוד ולתפארת.
פרשת תצווי היא פרשה שעוסקת המון המון באופנה.
אופנת הבגדים של הכהן.
לא עד עכשיו בתורה וגם מכאן ואילך, בתורה בדרך כלל לא מפרטים יותר מדי את הלבוש של האנשים.
לבוש זה נתפס משהו חסר,
כאילו משהו חיצוני, מה זה חשוב? העיקר שבן אדם, מה שיש לו בפנים, בתוך הלב,
מה, אתה מסתכל אחד מתלבש,
מה זה דתומטר, נכון? כל המשפטים שאוהבים היום להגיד לאנשים, אה,
בדיוק, תסתכל בפנימיות, מה אתה, זה,
בודק לי אורך שרוול, וזה, נכון? זה הראש.
אז מסתבר שהתורה ראתה גם בבגדים משהו שהוא חלק מההכשרה של הכוהנים וחלק מההצטוות מהחיבור אל הקודש.
מה זה בגד?
בגד
זה לבוש.
המילה לבוש זה מגיע מהמילה בושה.
בגן עדן אדם וחווה היו בלי בגדים ולא התבוששו.
אחרי שהם חטאו הם פתאום הרגישו בושה ולכן לבשו לבוש.
זה הופעת הלבוש בתורה.
מה זה בושה,
מה זה לבוש ואיך זה קשור פה לכל הסיפורים הכוהנים.
בושה,
דיברנו על זה כבר בהקשרים אחרים, בשיעורים אחרים,
זו נקודה שאני חושב שבדורות שלנו היא אפילו יותר בולטת מזמנים אחרים.
בושה זה הרגש כיום הכואב ביותר שיש לבן אדם.
בני אדם מעדיפים שיכאב להם פיזית מאשר שישפילו או יביישו אותם.
אני מוסר לך את הסוגרם שפעם זה היה פחות.
פעם אנשים היו כל כך עסוקים באיזו הישרדות פיזית
שבן אדם של פרוסת לחם היה גם מוכן להשפיל את עצמו.
היום אנחנו נמצאים כבר במעמד בוגר יותר של האנושות,
מעמד, מה שנקרא, שלב גאולה, שלב שיותר מתקדם בהיסטוריה.
ממילא שכאשר לבני אדם יש כבר את הצרכים הפיזיים,
אז הבושה שזה כבר משהו ששייך לצד הנפשי,
הוא בהרבה יותר חזק אצלם. אנשים הרבה יותר רגישים לכבוד שלהם ול...
כן, כמה שאומרים, מה, מה זה חשוב?
קבוד, זה חברה פרימיטיבית, לנו עוד לא אכפת, אני ענייני.
כולנו יודעים, אנשים ברגע שמעליבים אותם, מבחינתם זה יותר גרוע, כמו שאמרתי, מזה שמרביצים להם או לוקחים להם את הכסף. חז"ל לא סתם אמרו שכל המלבין פני חברו ברבים,
עדיף לו שיעפיל עצמו לכבשן האש.
אנשים מוכנים למות בשבילו להתבייש,
אז אותו דבר גם אדם צריך להיות מוכן למות ולא לבייש.
אבל מכל מקום,
ממה נובעת הבושה?
בושה,
אם אנחנו פה נרד אל הצד הפסיכולוגי,
בושה מגיע כאשר אדם חש את הפער
בין התדמית שהוא יצר כלפי חוץ לבין מי שהוא באמת.
זה בעצם עומק הרעיון של בושה.
אנחנו מרגישים בושה, שוב, בושה זו תחושה איומה ונוראה, אנחנו מרגישים כאילו שורפת אותנו אש, נכון? אש הבושה. זה ביטוי כזה, אדם,
זה גם בא לידי ביטוי פיזית, בן אדם נהיה חיוור או הפוך, מאוד אדום, כן, יש
דפיקות הלב מואצות,
האדם מרגיש כאילו עולמו חרב עליו. למה בעומק העניין?
אני הצגתי את עצמי באופן מסוים,
והנה עכשיו
כולם מגלים מי אני באמת.
בושה היא ביטוי לפער בין החיצוניות לבין הפנימיות.
ולכן אגב אומרים חז"ל,
כל העושה דבר עבירה הוא מתבייש בה,
מוחלים לו על כל עוונותיו.
ברגע שהאדם מודע, אתה מבין, זו התשובה.
כאשר אדם,
יש דבר כזה שהאדם נופל בחטא, אין צדיק אשר עשה טוב ארץ ולא יחטא,
אבל כאשר אדם הוא מתבייש בעבירות שלו,
זה ביטוי לכך שהוא מודע שוב לפער בין איפה שהוא לבין איפה שהוא צריך להגיע.
כמו שאומר עזרא הסופר,
אלוהי,
בושתי וגם נכלמתי להרים פניי אליך.
נכלמתי מלשון כלימה, מלשון כלום.
אני מבין שאני כלום לעומת מה שאני צריך להיות.
זה השורש של הבושה.
והבגדים הם בעצם הכיסוי לבושה.
כאשר אדם הוא בלי בגדים או עירום,
הוא בעצם כמו שהוא.
בגן עדן באמת,
בן אדם היה יכול להיות כמו שהוא.
אומרים חז"ל, בושת פנים לגן עדן.
כן, מי שהוא מודע למה שהוא והוא טהור וקדוש,
אז הוא יכול להיות בלי בגדים.
אבל אנחנו יודעים שמאז שגואשנו מגן עדן,
הגוף שלנו,
הוא יכול להביא אותנו למקומות לא טובים.
מצד האמת, הגוף, כן, שאומרים, מה יש לי להתבייש?
זה אני, זה הגוף שלי,
זו ההתנהגות שלי, ככה נולדתי, כל המשפטים הזה.
בסדר גמור.
שתהיו אדם וחוה בגן עדן לפני החטא,
אז באמת תגידו, זה הגוף שלי ולא תחטאו מזה.
היום הצדדים הללו, שהאדם לא עובד על עצמו, לא מכסה את בושתו, לא מכסה את ערוותו ומנסה ללכת, מה שנקרא, עם ה"ככה אני" ו"קבלו אותי כמו שאני",
זה מביא לאסונות.
ולכן אדם צריך
לכבד את עצמו וללבוש בגדים.
לבישת בגדים זה בעצם בא להגיד,
אני מודע לזה שההתנהגות הנוכחית שלי, שהגוף הנוכחי שלי, שהמצב הרוחני הנוכחי שלי זה עוד לא האידיאל.
יש לי לאן להתקדם.
אני מבין שאני לא מושלם, אני לא בגן עדן פה. אני פה,
אחרי, אנחנו מגורשים מגן עדן, אנחנו נמצאים בחזרה לגן עדן, ובשביל להגיע חזרה לגן עדן,
אנחנו צריכים כותנות אור, כן, מזוהר הקדוש, כידוע רבי מאיר,
כותנות אור, לא בעין, אלא באלף.
צריך פה אור,
צריך הרבה תורה, הרבה סחיטת שמן, הרבה עבודה בשביל לשנות את מאיפה שאני. כן, הכהן, אתה יכול להיות כהן בבית הכהן, אתה צריך שיהיה לך בגדים לכבוד ולתפארת.
כן, המילה כבוד,
ככה חז"ל היו מכנים את הבגדים, מכבדותי,
מכבדים את האדם.
כבוד זה הכבד, זה משקל.
אתה צריך שיהיה לך משקל ונוכחות בעולם הזה,
בזה שאתה מכסה את ערוותך.
וכאן יש פירוט שלם בכל הפרשת תצווה,
איך לא מתביישים בזה שמתלבשים.
וכאן יש את הבגדים של הכהן הגדול,
יש את החושן והאפוד.
האפוד זה היה, כן, חלוק כזה שהיו שמים על האדם, זה קוראים היום אפוד,
אפוד של חיילים,
שזה היה, אומרים חז"ל, כנגד מחשבות הלב,
על זה היו שמים את החושן,
שזה היה האורים ותומים, על פי זה היו עושים את הדין.
אז גם החושן, זה בגדים שהם ביטו גם את היכולת של האדם לחשוב מחשבות טובות ולדון דין.
גם על ליבו של אהרון שהוא אוהב שלום ורודף שלום, אז בן אדם יכול גם לדון דין ולהגיד מה אסור ומה מותר.
זה מגיע למעיל, שזה הבגד המרכזי שפרשת הצווי עוסקת בו.
מעיל זה משהו שהוא כמו גלימה, כן? כבר דיברנו על זה כמה פעמים, זה גם הבגד של הנביאים,
שמואל הנביא, היה הולך עם מעיל,
ששאול מפסיק להיות מלך על ישראל, אז שמואל קורע את הגלימה ממנו, כן? את הבגד הזה.
מעיל, גלימה, זה בגד שעוטף את כל הגוף,
אתה יודע? משהו בגד כזה שלוקח הרבה פרטים ומכליל אותם יחד,
לכן גם מתקבל שמלכים לאורך כל ההיסטוריה, אבל כל התרבויות בעולם, מלכים תמיד הולכים עם גלימה.
חזרנו עם גלימה, מלשום גולם,
שזה כמו גולם של פרפר, שהוא עטוף כולו בפקעת, אז ככה המעיל עוטף את הבן אדם.
זה ביטוי למלכות, לשליטה.
המעיל תכלת, מלשום תכלית.
מערת סוגריים, אנחנו קוראים פרשת תצווה תמיד באזור חודש אדר, אנחנו מתקרבים לחג פורים.
מרדכי יצא לפני המלך בלבוש, מלכות, תכלת, וחור, זה הכל קשור לאותו עניין.
אתה יודע, משהו עם מטרה מאוד ברורה,
ושולי המעיל זה פעמון, אסור שהם יקרעו,
הדש של המעיל, גם בצווארון, גם בלמטה, צריך שזה יהיה שלם.
שפה לפיו לא ייקרה, כן, הוא חזר על זה כנגד לשון הרע, שבן אדם צריך כאילו שהפה שלו יהיה מדויק,
דיבורים מדויקים.
אתה נמצא בתכלת, אתה נמצא בתכלית, אתה מכבד את עצמך,
אתה דוחה סיפוקים, אתה נמצא במהלך נפשי,
אז יש לך פעמון זהב ורימון זהב, כן? יש קול עדין שבזמן שהכהן הולך בבית המקדש ונשמע קולו בבואו אל הקודש,
בסדר, אין פה את הקולות שלו במקום,
הקול מדויק,
בלי לפתוח את הפה שלא צריך, ואי שמדברים אז שיהיה דברים עדינים וענוגים.
אז טוב, יש פה הרבה מה לפרט, כמו שלמדנו על פרשת תצוויה, אז ניסינו לדבר על זה בצורה יותר מפורטת.
קיצור, יש לנו את המצנפת, שזה על הראש, גם איזה סוג כזה של כובע מבד,
שבא לכפר על ערעורים שלא במקום.
אבנט, זה חגורה,
שזה בא כאילו ליצור את הגבורה של האדם, וישנס את מותניו, זה מרכז הגוף,
זה, כן, שמברכים בבוקר איזה עשרה בגבורה, חז"ל אומרים, זה שחוגרים את החגורה,
זה כאילו איזה מרכוז של הגוף.
זה כאמור הבגדים, יש לנו גם שתי כתפות חוברות, יהיו לו שתי כתפותיו מחובר,
כן, על החושן, יש לו כאן איזה כתפות,
כן, כמו של קצינים,
זה הרעיון, משהו של אחריות,
ויש לנו שם בתוך האבנים הטובות, כמובן, גם כל אבן,
חרוט עליה, גם בכתפות, גם בחושן.
יש לנו את המכנסיים,
הכל מוכנס אל הקודש, שוב, הכל נמצא בשליטה,
כותונת בד, גם איזה בגד תחתון שהוא כאילו מכסה את הערווה.
הכל נמצא, הבגדים של הכוהנים הם ביטוי, שוב, האנשים הקדושים ביותר, האיכותיים ביותר.
הם לבושים לכבוד ולתפארת.
הם נמצאים בעמדה של בושה,
בעמדה של הבנת הפער לאן אנחנו צריכים להגיע,
ולכן הם לבושים בהתאם.
זה הרעיון העקרוני של פרשת תצווה.
ואני פה קופץ אל הסוף,
זה גם כל התהליך, כמו שאמרנו, שהכוהנים הם מתקדשים. איך?
יש לנו פה מהלך שלם. דבר ראשון, מביאים פר.
פר זה ביטוי גם משהו מלא עוצמה,
פרה ורבה.
לוקחים אותו, את בשר הפר ואת אורו ואת פרשו תשרוף,
ואחרי זה מביאים איל,
שזה גם ביטוי לקוחות, לעוצמה, לפריצת דרך, אהילי הארץ.
מנתחים אותו לנתחים,
ואז לוקחים את הדם של הפר והיל ושמים על אוזן הארון, ועל תנוך אוזן בניו, ועל בואין ידו הימנית, ועל בואין הרגלם הימנית. לוקחים את כל הגוף של הכוהנים, מלמעלה ועד למטה,
ונוגעים בתמצית של עוצמות החיים,
והכל מחובר אל הקודש בצורה הנכונה.
זאת אומרת, אנחנו לוקחים את העולם שלנו על כל הגסות והדם שבו,
וכמו שאמרנו,
הצדדים שלכאורה אנחנו צריכים להתבייש בהם. זה שאנחנו ככה זה כזה עולם חומרי מוקשה,
אבל אנחנו מסוגלים לקחת את הדברים הללו
ולהכניס את זה לכבוד ולתפארת.
מכניסים את הכוהנים באיזשהו מהלך שמרומם את כל מעגלי החיים,
והסוף זה מביא גם עם כיכר לחם אחת, חלת לחם שמן אחת, רקיק אחד מסל המצות,
מביאים להם גם לחם ומניפים את זה על כפיהם ולוקחים את חזה התנופה ואת שוק התרומה,
בסדר, כל דבר יש לו את ההבנה כשלא,
אבל בגדול הרעיון הוא לקחת את כל צורכי העולם הזה ועל
על ידי הכוהנים ללכת ולכפר על הבושה, להפסיק
להישאר בצדדים הנמוכים שמביישים אותנו, שגורמים לנו עכשיו לתחושה שאנחנו שקועים בגסות של רק צורכי האוכל והבשר והאריות וכל הצדדים הנמוכים של המציאות,
וללכת
ולכסות את הכול במעיל תכלת,
לקחת את הכל אל עולם שהוא מרומם, שהוא עדין,
שהוא משתמש בדברים באופן הנכון,
ובסוף מביאים את הכבש,
שהוא גם ביטוי לבעל חיים כזה,
שמסמן את השגרה היומיומית, דיברנו על זה כבר,
ויש מקריבים שני כבשים בבוקר או בין הערביים, גם אותם לוקחים,
והכוהנים מרוממים אותם,
ובסוף, וזה קשור, אני תכף נראה את זה בהפטרה,
גם מדובר על המזבח, ועשית מזבח מקטר קטורת, עצי שיטים תעשה אותו, אמר אורכו ואמר רוחבו, רבו אייב ועמתי מקומתו,
ציפית אותו זהב טהור.
עם הכהנים, מקום העבודה של הכהנים זה המזבח, מזבח הזהב.
ונתת אותו לפני הפרחות, אשר על אהרון העדות לפני הכפורת,
ואשר על העדות, אשר ייוועד לך שמה, כן? הקדומה שקוראים מתוועד,
מתחבר עם עם ישראל על המזבח,
והקטיר עליו אהרון קטורת סמים בבוקר בבוקר, בטבע הנרות יקטירנה,
ובעלות אהרון את הנרות בין אבאים יקטירנה.
זו עוד המנורה מתחילת הפרשה.
וכל הדברים הללו, המזבח, והמנורה, והבגדים, והקורבנות,
כיפר אהרון על קרנותיו אחת בשנה מדם חטאת הכיפורים,
אחת בשנה יכפר עליו לדורדיכם, קודש קודשים ולאדוני.
זה, יש פה כבר איזה נגיעה בעבודת יום הכיפורים,
שזה נושא בפני עצמו.
שגם שם, בעבודת יום הכיפורים, שזה שיא העבודה של הכהונה,
של הכהן הגדול, זה הרעיון הכללי.
שוב, אנחנו,
אם אני מסכם את הפרשה,
אנחנו רוצים להיות צוות עם הבורא, אנחנו רוצים לשמוע את ציוויו של הבורא,
אבל אנחנו,
אנחנו ככלי מלא בושה וכלימה, כמו שאנחנו אומרים בווידוי, אנחנו מודעים לפער שקיים בינינו לבין המציאות.
אז אנחנו לא עכשיו חסרי בושה.
אנחנו לא עכשיו מסתובבים ואומרים, לא, אני לא מתבייש,
זה אני,
ותקבלו אותי, ואין מה לעשות, אני הולך חירום, אני הולך לא צנוע, אני משתמש בצורכי העולם הזה בצורה פרועה, גסה והכול,
וככה אני מגיע אל הקודש. לא.
בשביל, אתה תצווה בני ישראל. אתם רוצים
לשמוע את ציוויו של הבורא,
אתם תיקחו את הכוהנים שהם לבושים בלכבוד ולתפארת,
עם מערך שלם שכולו בכבוד ולתפארת, מדויק, שלוקח אותנו ומרומם אותנו מהחולשות שלנו, מהגסות שלנו,
ומביא אותנו
אל קודש הקודשים.
בסדר? זה הסיום של הפרשה.
קודש קודשים הוא להשם.
עכשיו, כאמור,
אנחנו מגיעים אל ההפטרה.
מה קורה בהפטרה? שימו לב, ההפטרה מדבר הנביא יחזקאל,
חלק מהנבואות שלו שם,
עם ישראל, בית המקדש הראשון נחרב,
הנביא יחזקאל מנבא על בית המקדש בעזרת השם שייבנה,
בסדר? בית המקדש השני שייבנה,
ושם הוא כותב ככה, כן? פרק יחזקאל, פרק מ"ג, סליחה, פסוק ייעוץ. שימו לאיך זה מתחיל ואיך זה מתחבר לכל מה שדיברנו עכשיו בפרשה.
מ"ג:
ואתה בן אדם אגד את בני ישראל את הבית וייכלמו מעוונותיהם,
ומדדו את התוכנית.
שימו לב, המילה פה שהיה נחודת החיבור,
ייקלמו מעוונותיהם. הנביא פונה, הקדוש ברוך הוא אומר לנביא יחזקאל, לך, תגיד לעם ישראל,
תספר להם איך צריך להיראות בית המקדש,
וזה יגרום להם להיקלם מעוונותיהם על זה שבית המקדש עוד לא בנוי.
הנביא יחזקאל, הוא ממשיך בפרשת הצבא. תקשיבו טוב, תתביישו
שבית המקדש לא בנוי.
תתביישו שאין בית מקדש בלב שלכם.
כן, עכשיו הוא מדבר על עם ישראל כולו שנמצא בגלות, למה אתם נשארים לי בגלות? לכו בעוונותיכם, הם אלה שמונים את בניין בית המקדש.
אומרים חז"ל, כל דור שאום נבנה בית המקדש בימיו, כאילו נחרב בימיו.
זה שאין לנו בית מקדש היום, זה ביטוי שהמציאות היא לא מצב אידיאלי.
יש מה להתבייש פה,
תקלמו מעוונותיכם.
והוא ממשיך.
ואם נחלמו מכל אשר עשו,
צורת הבית ותכונתו ומוצאיו ומובאיו וכל צורותיו ואת כל חוקותיו וכל צורותיו וכל תורותיו,
הודה אותם.
וכתוב לעיניהם וישמעו את כל צורתו ואת כל חוקותיו ואסור אותם.
איך תהיה הכפרה על החטא הזה? איך לא נתבייש יותר? איך נכפר על הבושה? איך לא נרגיש יותר כלימה?
לא נרגיש שאנחנו כלום?
בזה שנדע את צורת הבית.
ובצורת הבית זה הלבוש החיצוני של הבית, של כל המידות המדויקות של הבית.
הדרך לכפר, הדרך להתרומם בחיים,
זה לדעת את המידות איך הדברים מתלבשים בעולם הזה. כן, לא סתם, אגב, שאנחנו מודדים בגדים.
אנחנו מודדים כל דבר בחיים, אבל יש איזה משהו, מדידת בגדים,
שזה ככה יותר ניכר. למה? כי בגד,
זה משהו שצריך להיות מותאם בדיוק על הגוף של האדם.
החז"ל הרבה פעמים מדברים שמידות הנפש,
מידות הנפש זה מלשון כמו בגד,
בגד מידה מדויקת. אומר הרמב״ם, אדם אסור שיהיה לא כעסן מדי ולא אדיש מדי, לא פחדן מדי, זאת אומרת, צריך משהו ממוצע, משהו באמצע.
מידות מדויקות. אתה לא יכול ללכת עם שרוולים ארוכים מדי ואתה יכול ללכת עם שרוולים קצרים מדי.
בגד צריך להיות מותאם,
ככה גם מידות הנפש צריכות להיות מאוזנות,
ככה גם מידות המשכן ואיך הן צריכות להיות. יש כאן פירוט, תכף נראה,
מדויק
שאיך צריך להיראות המזבח,
איך צריך להיראות הבית,
איך צריכים להיראות הבגדים של הכוהנים.
הדיוק הזה, זה הביטוי לכך שבן אדם אומר,
אני לא ממשיך עם האנרציית החיים הזאת. אתה מבין, אדם שהוא בלי בגדים, אדם שהוא
בלי בושה, הוא גם לא מודד דברים. זאת אומרת, מבחינתו,
מדידה זה ביטוי להשקעה, להבנה שהחיים זה לא הפקר, ועכשיו צריך פה למדוד דברים. אתה מבין, שתיים ועוד שתיים שווה ארבע, אתה לא יכול לזרוק כאן להגיד מה שבא לך.
אתה רוצה שה...
אני חושב שאחד, מה אמר לי פעם, איזה ראש מכינה
אמר לי שחלק מהעבודה החינוכית שהוא עושה עם התלמידים שלו,
והוא אומר, זה שאני מכריח אותם,
כאילו כחלק, כמחזור,
שהם בונים איזשהו מבנה בקמפוס של המכינה.
בונים איזה מחסן, בונים איזה גינה, איזה...
שאלתי אותו, מה אתה מרוויח בזה? חוץ כמובן מניצול של כוח עבודה זול ולא חוקי.
אז הוא אמר לי, גילי, לך מה הוא אומר? הבחורים והבחורות האלה.
לא, הבחורים.
הוא אומר לי, הבחורים הללו,
שהם גדלו כל החיים בתחושה כזו שאפשר לעשות מה שרוצים, שאין חוקים,
אין אלוהים, זה עומק הרעיון של התרבות.
אין מידות, תעשה מה שבא לך,
אף אחד לא יבוא אליך בטענות, ואם יבוא אליך בטענות, תגיד לו, אין, זה אני, לא מתבייש, בסדר? אני, בא לי להיות רשלן.
הוא אומר, הבחורים האלה עכשיו לומדים דבר מדהים,
שאם אתה שם לבנים,
לא על פי תוכנית מדויקת,
עם מלט בכמות מסוימת, עם פלס, אם לא תעשה את זה,
הבית מתמוטט,
הקיר מתמוטט.
בלשונו של המהר"ל מפראג,
יש סדר לעולם.
אתה מבין?
יש סדר לעולם.
ואם אתה לא עומד בסדר הזה,
תתבייש.
תכלם מעוונותיך.
יש סדר לעולם.
יש סדר למשכן.
יש סדר איך מופיעים פה בעולם הזה.
ואז הוא בא ואומר להם, הנה אתם, אומר הנביא יחזקאל,
אתם עכשיו צריכים שבית המקדש השני ייבנה.
תבינו מה הולך להיות.
זאת תורת הבית, על ראש הער כל גבולו סביב, סביב קודש קודשים, הנה זו תורת הבית.
יש את קודש הקודשים באמצע,
וסביב זה עכשיו יש את המשכן.
ואלה מידות המזבח. גם פרשת תצווה עסקה במידות המזבח. המזבח, אמרנו, זה במובנים מסוימים הלב של עבודת הכוהנים. זה ה... תראה, יש את קודש הקודשים, שזה בסדר, פעם בשנה.
אבל המזבח זה המרחב הפעולה, איפה שאנחנו זובחים
את הקורבנות שלנו, איפה שבן אדם מביע את הרצון שלו להתחבר, להתרומם.
איך יהיה עמידות המזבח?
אמה ואמה טופח, וחקא אמה ואמה רוחב וגבולה על שפתה סביב,
זרת האחד וזה גב המזבח. אני,
אין לי פה תרשים או להראות, אבל הרעיון הוא שהמזבח היה בנוי בצורה מדורגת.
כאילו יש אמה, ואז טפח של המדרגה זה, ואז שוב אמה.
וקיצור, סוג של, לא פירמידה, אבל ריבוע על ריבוע על ריבוע,
כן?
ומחק הארץ עד האזרה והתחתונה שתי אמות, כן?
והבסיס של המזבח הוא שתי אמות,
ורוחב אמה אחת, ומהאזרה הקטנה עד האזרה הגדולה ארבע אמות ורוחב האמה,
בסדר? ויש מרחקים גם ברורים. אמה זה אמת איש, זה גם חלק מהארץ, זה המידות בבית המקדש,
זה מידות של בני אדם, אתם יודעים, זה לא מטרים,
זה כמובן, זה בגלל שזה היה הכלי המדידה הכי נגיש עליהם אז, אבל זה יותר מזה.
זה בלבבי משכן אבנה, אנחנו בונים את המשכן בגוף שלנו, בחיים שלנו.
ואז הוא בא ואומר, יש פה תיאור, צריך לראות בתרשים, מי שרוצה,
יש ספרי תנ״ך שיש שם מתרשימים איך בדיוק היה בנוי המזבח שם,
מה שמתאר פה הנביא יחזקאל,
אבל שימו לב למשפט הבא בפסוק ט"ו,
וההראל ארבע אמות,
ומאריאל ולמעלה קרנות ארבע.
השיא של המזבח, המקום שבו היו מקריבים את הקורבנות,
היה נקרא הראל מלשון אריאל. אריאל זה אריה.
כן, חזר מתארים שכאילו גם האש הייתה נמצאת על המזבח כמו דמות אריה.
בסדר, היה אריה, שוב, זה התגבר כארי לעבודת הבורא.
זה הרעיון של המזבח.
אתה רוצה
להיות מצוות אל הקדוש ברוך הוא, אתה רוצה לא להתבייש, אתה רוצה
לא להישאר במקום שלך, אלא
להתלבש בבגדים של לכבוד ולתפארת, משהו שיכסה את הפער כדי שתוכל לאט-לאט לחזור לגן עדן.
אתה צריך להיות מדויק,
להבין שיש סדר למציאות, ואתה תבנה לך מזבח מדורג מלמטה עד למעלה.
בסדר? לא תקפוץ מדרגות, תעשה את הדברים בדיוק כמו שצריך, ובסוף
אתה תראה את האריאל, אתה תראה איך האש פה היא, כמו אריה,
שואג.
הכול הולך ומופיע את העוצמה האלוקית.
ואז הוא מוסיף,
מאריה למעלה הקרנות ארבע. בקרנות המזבח היו ארבע שפיצים, נכון?
מה שנקרא קרנות המזבח, מי שהיה לו בעיות בחיים,
היה מחזיק בקרנות המזבח.
אתה מבין, זה היה עוגן ההצלה של אנשים ששקעו בעולם הזה,
אבל התעורר בהם טיפה הבושה הזו על מה שהם עשו, אז היו אוחזים בקרנות המזבח כדי להגיד שהם שייכים אל הקודש.
והעזרה ארבע עשרה אורח בארבע עשרה רוחב על ארבע רבעיה, והגבול סביב אותה חצי האומה, והחק לאמה סביב ומעלותיה פנות קדים.
בסדר, העזרה שם תהיה בבית המקדש, גם עם המידות המדויקות מיחס למזבח.
ויאמר אליי בן אדם,
פה אמר אדוני אלוהים,
אלה חוקות המזבח ביום מעשותו,
לעלות עליו עולה ולזרוק עליו דם. שימו לב, זו המילה.
יש חוקים למזבח,
יש מידות.
הביטוי של המהר"ל, אני חוזר עליו שוב.
יש סדר לעולם. אתה לא תעשה פה למזבח מה שבא לך.
אתה לא תגיע עירום אל המזבח. אתה לא תגיע בלי מידות, בלי בגדים, לא בדקתי שום דבר בחיים שלי, לא מדדתי אם זה מתאים לנפש שלי, לא עבדתי,
לא עמלתי,
אני בא וככה, אני לא מתבייש מאף אחד,
אני לא אכפת לי מהכהנים, לא אכפת לי מכלום,
ואני על המזבח פה זורק דברים. לא.
אלה חוקות המזבח.
ונתת אל הכהנים הלויים אשר הם מזרע צדוק הקרובים אליי נאום אדוני משרתני פר בן בקר לחטאת.
רק הכהנים, זה פרשת הצווה, רק הכהנים, הם משרתים את הקודש.
מה, אבל למה?
מה, הכהנים הם היחידים?
מה זה הפריבילגיות האלה? צריך כולם, כל אחד שרוצה יכול, כמו שבזמנו יגיד לנו קורח. כל העדה כולם קדושים,
תוכם השם. מה, אני צריך להתבייש בזה שאני לא כהן? אני צריך להתבייש בזה שאני לא עבדתי על המידות שלי?
אני צריך להתבייש על זה שהאישיות שלי היא אישיות מלאת כלימה ובושה? לא, אני לא מתבייש, אני מתפרץ אל הקודש.
אתה תעשה ככה, אתה תסיים כמו נדב ואביהו.
נראה לך שאתה תיגש פה אל הקודש כזה חופשי?
דוני, יש סדר למציאות.
יש דיוק, יש הדרגה.
בדיוק, נכון.
אותו האיש, כמה סופר, שהיה,
הוא נכנס שם,
הגיע עם כל החסידים שלו מהגליל,
ושם היה שם, בכניסה למשכן, היה את החלפנים,
אלה שכאילו קונים קורבן ואתה נותן להם כסף.
כן, אז הוא בא ואמר, מה זה הדבר הזה? חלפנים בבית המקדש?
מה זה פה? יש פה היררכיה, מחליטים מי ייכנס ומי לא ייכנס.
כולם נכנסים חופשי, הופך שם את השולחנות,
וכולם אומרים, וואי, איזה אמיץ,
הוא מורד, הוא עושה מהפכה, הוא זורק על הזקנים,
הוא מנפץ את השחיתות, הוא אותנטי, הוא אומר,
כן, זו התפיסה של הנצרות, צריך פה מצוות, צריך מידות, צריך מדויקות, רחמנה לי בבית, מה שחשוב זה,
מה שיש לך בלב, כמו שאמרנו בהתחלה, אתה דטומטר, אתה בודק לי פה שרוולים,
שרוולים.
החשוב זה מה שאני...
היה לי פעם מקרה,
איזה תלמיד שהתלבש בצורה כזו בשונה, הגיע עם פונצ'ו, יודעים מה זה פונצ'ו?
זה כזה ריבוע, כמו בן מקסיקני כזה, זה שכמיה מקסיקאי, צריך לבדוק אם צריך על זה ציצית בכלל, לא משנה,
עם איזה סומברר, בקיצר הסתובב כמו איזה הזוי שם.
אז אמרתי לו, תגיד לי, מה נסגר איתך? מה זה ה...
אז הוא אומר לי,
או הרב טעם, מסתכל עליי מבחינה חיצונית,
מה שחשוב זה מה שקורה פנימה, כן, נהיה לי הרב קוק הזה, אתה מבין, הוא כזה מביט על הכל פנימה, הוא לא חיצוני.
אמרתי לו, תקשיב טוב, בחור, את הסיפורים האלה תמכור בכתבות ל-ynet יהדות, לא אצלי. אני פה, עברנו את השלב הזה בחיים.
תקשיב, חמוד,
הפונצ'ו הזה, נכון שעלה לך, לא יודע, איזה כמה מאות שקלים, והיה קשה להשיג אותו בהרבה יותר מאשר להשיג חולצה נורמלית, נכון?
כלומר, אתה התאמצת במיוחד בשביל להתלבש בבגד הזה.
למה? כי אתה רוצה להביע אמירה מסוימת, נכון?
אתה לא יכול עכשיו לבוא ולהגיד,
לא, מה שנקרא,
כאילו, להיות בלי להרגיש עם, כאילו,
אה, פדו-פנימי, אדוני, אתה הלכת בצורה מסוימת, רצית להביע משהו, יפה.
אתה רצית להחריג את עצמך פה, בבגד זה המקום שבן אדם מחריג את עצמו, זה הכל הרעיון של האופנה.
לא,
יש מושג, אנחנו פה,
יש דרך מסוימת איך להתלבש, תכבד את המקום שאתה נמצא בו. נכנס לבית כנסת, אתה לא נכנס עם כפכפים ומכנסיים קצרים. טוב, יש מקומות שכן, לא משנה, צריך לדון בכל מקרה לגופו. אבל העיקרון, נכון?
אתה עומד לפני מלך, אתה נכנס לבית המקדש, אתה תתלבש כמו צריך.
זה הכל אותו רעיון, המידות, החוקים.
זה ראש כזה, שפרשת תצווה וכל פרשיות המשכן מכניסות את הבן אדם, וזה ההפטרות, אמרנו שהשבוע, תבין,
כן, העולם הזה הוא לא הפקר.
העולם הזה לא הפקר.
שיהיה לך בושה, כן? תתבייש, תלבש דברים. תהיה עם בושה להבין שאתה לא יודע הכל, ויש לך עוד מה להשתפר.
ועכשיו יש פה איזה מערכת,
איזה מקום גדול, איזה קודש שמרים אותך,
ואתה תיישר את עצמך לדבר הזה.
ואז אני ממשיך, הוא אומר,
ובלקחת מדמו, מדמו של הפר, זוכרים? הפר זה גם כמו פרשת תצווה.
אמרנו, לוקחים פה את העוצמות החיים, הפריות, פר, זה משהו כזה שיכול לדרוס פה כל דבר בדרך. אמרו לו, וואו, וואו.
לקחת מדמו ונתת על ארבע קרנותיו ועל ארבע פינות האזרה ועל הגבול סביב, וכיתת אותו וכיפרתו.
לוקחים על ארבע קרנות המזבח ונוגעים מדם הפר.
הפר, מה שנקרא, הוא נוגע בדיוק בנקודות שצריך.
ולקחת את הפר החטאת ושרפו במפקד הבית מחוץ למקדש,
וביום השני תקריב שעיר עזים תמים לחטאת.
שעיר זה עוד יותר, זה בעל חיים סוער,
קלה שעיר וחותנו.
איזה טיש מקפצץ כזה, בהמת דקה שאסור לגדל בארץ ישראל,
כי היא אוכלת בשדות זרים.
אנחנו, גם את השעיר הזה, אנחנו מכניסים לתוך הקודש. מה אתה מתפרע לי פה? אתה חושב שאתה מאיים עלינו מההפגנות שלך? שאתה אנרכיסט?
אני פה, אפרק את המדינה, אני אשרק פקודה, אני זה.
בוא בוא, תרגיע, בחור, תרגיע.
עברנו, אכלנו הרבה כמוך.
עם ישראל לדורותיו, יש לו סדר מסוים שמתנהלים פה.
וזה שיש מדי פעם איזה סוטים ומופרעים שיוצאים הצידה,
אנחנו נלביש אתכם בגדי קודש לכבוד ולתפארת. במילים אחרות,
אנחנו נעשה ממכם בני אדם, אם תראו.
חשוב לכם גם אמירה חינוכית, הורים לילדים.
עוד פעם, לא איך בדיוק עושים בכל מקרה, לא אומר, לפעמים נותנים עכשיו לילד קצת להתפרע, כדי,
איך אומרים,
שיפרוק חמתו על העצים ועל האבנים.
אבל גם לא להתבייש.
המסר הכללי זה, יש גבולות בבית.
את לא מתלבשת לנו ככה באמצע הסלון, בסדר?
זה הבית שלי, אתה זה.
לא, זה הבית שלנו, בסדר? אנחנו ההורים?
מאוד אוהבים אותך וזה, כן? לא להתחיל להיכנס. לא, אתם ההורים שלי, אתם לא אוהבים אותי. יאללה, יאללה. מה שנקרא? יאללה.
עברנו אותה, אנחנו כבר לא בשנות ה-80, ה-90.
אנחנו בשלב מתקדם יותר בעבודת השם.
אתה יודע,
כבר לא מתרגשים מכל האלה שברגע שמעיזים להם להיכנס לגבולות, הם נפגעים, ועכשיו הם עם צלקות שאי אפשר... בסדר.
יש גם, את תכבדי גם את ההורים שלך, וגם את האחים והאחיות שלך,
ואפילו שאת נמצאת עכשיו במשבר וכולי, והחלט שאין אלוהים,
אף על פי כן, בבית שלנו את תתנהגי כמו שצריך. בסדר? תכבדי.
כן, אמרנו, חז"ל ככה מכנים את הבגדים, מכבדותי.
תתלבשי,
תתלבש,
כמו שצריך.
נכבד את האירוע.
והלאה,
בכלותך, כן, פסוק כ"ג, בכלותך מחטא תקריב פר בן בקר תמים ועין מן הצאן תמים,
כל הקורבנות שהוזכרו בפרשת תצווה,
והקרבתם לפני אדוני והשליכו הכהנים עליהם מלח,
והעלו אותם עולה לאדוני, מלח,
זה ממתיק את הבשר, זה גם איזה ביטוי כזה,
להכניס פה את ה...
כן, מלח זה מתסיס את האירוע, אתה מבין? זה טעם טוב,
מלח מדויק, גם ידעו כמה סמים מלח, זה גם קשור.
מידות מדויקות, מלח יותר מדי, זה כבר נהיה טעם שאי אפשר לאכול.
מצד שני, בלי מלח זה טפל.
בשביל למצוא את הטעם המדויק, צריך את המינון המדויק,
צריך להיות אדם עם מידות.
אין ככה כתוב שבקטורת, כשהכוהן הגדול היה מקטיר,
אז הוא היה לא שלא יחסר ולא יתיר, הוא היה מתאמן איך לקחת בדיוק את האבקה ולמחוק אותה,
להוריד שם את זה, שזה יהיה בדיוק בכלי מדידה,
בית המקדש השלישי ימדדו את זה, לא יודע, עם משקל אטומי, איך בדיוק, אבל שזה יהיה בדיוק
כמו שצריך.
צריכים גם מלח, כמו שצריך.
שבעת ימים תעשה שעיר חטאת ליום ופר בן בקר ועין מן הצון תמימים יהיו.
גם את השעיר, גם את הפר, גם את העיל.
כל הכוחות במציאות, שבעה ימים.
הכוהנים מכניסים אותנו פה לסדר.
שבעת ימים יכפרו את המזבח ותיארו אותו ומילאו ידיו.
ויכלו את הימים,
והיה ביום השמיני והלאה,
יעשו הכוהנים על המזבח את עולותיכם ואת שלמיכם,
ורציתי אתכם נאום אדוני אלוהים. אז אני ארצה אתכם, זכור? ואת תצווה.
אז אני אהיה איתכם צוות.
אני מוסיף פה שזה גם הימים הללו של חודש אדר,
זה קשור לנקודה הזו, אם תשימו לב,
גם המגילה,
יש שם המון המון עיסוק,
גם בבגדים,
חור, תכלת, וגם בכלל בכל האסתטיקה והצדדים החיצוניים שם, של הארמון, של אחשוורוש, של
אחרי זה איך בדיוק מרדכי לובש,
זה קשור לנקודה הזו.
העולם הזה מופיע בצורה מאוד מדויקת.
זה לא, הרצון הזה, אם אני מסכם פה את מה שראינו בשיעור הזה,
פרשת מצווה פלוס ההפטרה בנביא יחזקאל,
זה פרקים, יחד עם מגילת אסתר,
זה פרקים שבאים להגיד לבן אדם, תקשיב טוב,
אתה רוצה להתקרב אל הקודש, להיות צוות עם הבורא,
אתה יודע, יש מידות וסדר איך עושים את זה. בסדר?
אתה לא ניגש עם כל הצדדים הנמוכים שלך ומצפה שהקדוש ברוך הוא יחבק אותך.
אתה רוצה שיהיה לך את דמות האריאל על המזבח, אתה רוצה פה את העוצמה,
את האש וזה, זה צריך לבוא באופן הנכון. אתם רוצים תשואה?
מרדכי ואסתר גם, צריך ללמוד את זה במגילת אסתר. זה לא היה פה איזה משהו ככה ספונטני.
זה תהליך שמרדכי מתכנן ואסתר, והם נכנסים פה,
זה בתוך מנגנונים מסובכים, פוליטיים,
מלאי זהב, בת ושש, דר וסוחרת, כן? יש לך פה אימפריה להתעסק איתה. אתה, בשביל להושיע את ישראל,
צריך אנשים שמודעים לכך
שצריך לעבוד על עצמנו.
ולא אנשים שבאים ככה זרקנים, ויאללה,
אני בא לי פה עכשיו עם הפונטו שלי ונכנס אל המלך חופשי.
אין להיכנס אל בית המלך בלבו שק.
בסדר?
ותלבש אסתר מלכות. שוב, זה דברים שבעלי תורת הסוד מדברים.
מגילת אסתר ומגילה,
מגילת האופנה.
מתעסקים שם המון עם אופנה, עם מידות, עם דברים.
הכל בא ומחבר יחד את הנקודה הזו.
קראתי לה השיעור הזה:
אל תתביישו,
תתלבשו.
בסדר? משהו כזה.
אז זה כנראה מסכם את הנקודה הזו.
אל תתביישו.
התלבש,
התלבש לבוש תכלת וחור ולהיכנס אל הקודש ולעשות את מה שאנחנו צריכים לעשות,
בעזרת השם.
" " " " " " " " "
